מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות: 1. העתירה שבכותרת - עניינה בקשה שהגישה העותרת למשיבים; בקשה לקבלת תעודה של קלינאית תקשורת לפי חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, תשס"ח-2008. בקשתה סורבה, ומכאן העתירה לבית-משפט זה. רקע רלבנטי 2. עתירה זו היא עתירה שנייה במספר שמגישה העותרת בעניין בקשתה לקבלת התעודה. קודם שנבוא לפרט את טענותיה של העותרת בעתירות שהגישה, נעמוד בקצרה על הרקע הרלבנטי. העותרת עוסקת מזה 25 שנים בתחום קלינאות התקשורת, ולפי העתירה - היא מומחית בתחום בדיקות השמיעה והתאמת מכשירי שמיעה. העותרת סיימה לימודים לתואר בוגר באוניברסיטת טקסס בארצות הברית (BA in Speech, Hearing & Language Disorders). הלימודים הסתיימו בשנת 1984. לאחר סיום לימודיה חזרה העותרת לישראל. החל משנת 1987, לפי העתירה, היא מועסקת כקלינאית תקשורת במקומות שונים. היא גם חברה באגודה הישראלית של קלינאיות תקשורת. 3. בשנת 1997 הגישה העותרת בקשה לקבלת תעודה הכרה במקצוע קלינאיות תקשורת. מדובר בבקשה שהוגשה לפי נהלי רישוי, שקדמו לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות. בהמשך לכך, נדון עניינה של העותרת לפני הוועדה המייעצת של המשיבים. בפרוטוקול הוועדה מיום 1.5.1997 (מש/ב לעתירה הראשונה שהגישה העותרת - עת"מ (י-ם) 24727-09-11) קבעה הוועדה, שתואר הבוגר שהציגה העותרת אינו מזכה אותה בהכרה במעמד בארץ. עוד צוין בפרוטוקול, ש"באם יש לה רישיון לעסוק בקלינאות תקשורת בארה"ב, עליה להמציא לנו העתק ממנו וכן כל מסמך רלבנטי אחר שברשותה". תשובה ברוח זו נשלחה לעותרת עצמה סמוך לכך (מש/ג לעתירה הראשונה; מכתב מיום 4.5.1997). בדיון נוסף שנערך לפני הוועדה המייעצת (מש/ו לעתירה הראשונה; תאריך לא ידוע), צוין שוב שהתואר שבידי העותרת "אינו מזכה בהכרה כקלינאית תקשורת. אם יש בידה תעודה או אישור לזכאות ל-CCA מארצות הברית, עליה להציג מסמך זה ולבדוק שוב את הבקשה" (ראו גם מש/ז לעתירה הראשונה). 4. לאחר שהתקבל חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, הגישה העותרת בקשה לקבלת תעודת קלינאית תקשורת לפי החוק (בקשה מיום 16.8.2009). ביום 23.9.2009 התקבל מכתב תשובה לפיו הפנייה התקבלה ונמצאת בטיפול, וכי בשל עומס רב משך הטיפול בבקשה מתארך ויימשך כחודשיים שלושה (עת/כח לעתירה). רק למעלה משנה לאחר מכן, ביום 5.1.2011, זומנה העותרת להופיע לפני הוועדה המייעצת, בהמשך לבקשתה. כעולה מפרוטוקול הדיון, פירטה העותרת את הניסיון שצברה במהלך השנים ואת עיסוקה בתחום. כעולה עוד מהפרוטוקול, העותרת גם פירטה, לפני הוועדה המייעצת, שהיא אינה אוחזת ב-CCA מארצות הברית, היות שלא השלימה את הדרישות לרישוי שם בשל חזרתה לישראל. העותרת גם ציינה, לפי אותו פרוטוקול, שהיא יכולה לעבוד בבתי ספר לפי ההשכלה שסיימה בארצות הברית. עמדת הוועדה הייתה "שהתואר שלה אינו התואר הנדרש". בהמשך לכך, סיכום עמדת הוועדה המייעצת היה, ש"הוסבר לה [לעותרת] שכרגע לא ניתן לקבל החלטה, עד אשר תגיש בפני הוועדה את הסילבוס של תכנית הלימודים, ומכתב מ-ASHA שעם B.A. הייתה יכולה לעבוד במקצוע בארה"ב" [ASHA הוא American Speech - Language - Hearing Association, י.מ.]. צוין עוד בפרוטוקול, שהעותרת לא המציאה את תכנית הלימודים. בהמשך לכך, החליפו הצדדים תכתובות שונות בעניין משך זמן הטיפול בבקשה (מזה) ומסמכים שחסרו לעמדת המשיבים לשם הכרעה בבקשה (מזה). בין היתר, התבקשה תכנית מפורטת של הקורסים שלמדה העותרת. עמדת המשיבים הייתה, שהעותרת המציאה רק את הרשימה השמית של הקורסים שהיא למדה, אך לא המציאה את הפרטים אודות תוכן הקורסים. המשיבים גם ציינו, שהעותרת לא המציאה אישור של ארגון ASHA, לפיו היא רשאית לעסוק בקלינאות תקשורת בארצות הברית. 5. ביום 12.6.2011 נשלח מטעם המשיבים מכתב לבא כוח העותרת, בו נקבע שהעותרת אינה זכאית לתעודת קלינאות תקשורת (עת/א לעתירה הראשונה). במכתב זה צוין, שהעותרת היא "בעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת בארה"ב", ואין היא אוחזת בתואר שני בקלינאות תקשורת "כמקובל מהעוסקים בקלינאות תקשורת בארה"ב וכנדרש בחוק". צוין עוד במכתב, שכפי שהובהר לעותרת - על מנת להמשיך ולדון בבקשתה, עליה להמציא את הסילבוס של תכנית הלימודים שסיימה ומכתב מ-ASHA, הארגון המקצועי בארצות הברית, המאשר שהעותרת זכאית לעסוק בקלינאות תקשורת בארצות הברית. הודגש, שעל העותרת להמציא את תכנית הלימודים המלאה שהיא למדה בארצות הברית, לרבות פירוט הקורסים והתכנים של כל קורס וקורס. העתירה הראשונה 6. בעקבות מכתב סירוב זה של המשיבים, הוגשה לבית-משפט זה עתירתה הראשונה של העותרת. בעתירה נטען, שההחלטה שקיבלו המשיבים - אינה כדין. העתירה התמקדה בטענה שיש ליתן לעותרת תעודה בהתאם להוראת המעבר שבסעיף 58(ג) לחוק. בעתירה צוין, שהתואר שאוחזת העותרת - הוכר על-ידי הוועדה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל. הודגשה בעתירה המומחיות שפיתחה העותרת במהלך השנים וניסיונה הרב. פורטה בעתירה גם הפגיעה האנושה בעיסוקה של העותרת ופרנסתה, לו תיוותר בעינה החלטת הסירוב לקבלת התעודה. 7. לאחר תכתובות שונות, ותוך כדי שהעתירה תלויה ועומדת, הופיעה העותרת שוב, ביום 26.10.2011, לפני הוועדה המייעצת. סיכום הדיון של הוועדה היה "שלא ניתן לדון בהשכלה מתאימה כי היא לא המציאה את המסמכים. תואר ראשון בארצות הברית לא מקנה שום דבר. עיקר הלימודים בתואר שני, בתואר ראשון לומדים לימודים כלליים ומבואות. אין לה פרקטיקום. לפנים משורת הדין בכל זאת אמרנו שאחרי שתמציא את הסילבוס, נוכל לתת לה. אולי בטקסס לומדים משהו במסגרת התואר הראשון. גם לפי הכותרת כמעט אין לה שום דבר. כדאי לפנות ל- ASHAולשאול האם בשנה זו וזו האם אותו אדם יכול היה לעבוד כקלינאי תקשורת". 8. במהלך הדיון שהתקיים לפניי בעתירה הראשונה (ביום 5.12.2011), עמדה באת כוח המשיבים על כך שהגורמים המקצועיים מכירים את תכנית הלימודים בארצות הברית בתחום קלינאות התקשורת ונדרש תואר שני; כאשר תואר ראשון בארצות הברית - לא הוכר כתואר מספיק. צוין עוד, שניתנה לעותרת אפשרות "להוכיח אחרת" (עמ' 2 שורה 13), כלומר התאפשר לה להביא מסמכים נוספים. כמו-כן נטען, שעל מנת לשוב ולשקול את בקשת העותרת, נדרש פירוט תכני הקורסים שאותם למדה העותרת במסגרת לימודיה לתואר ראשון, כשהמטרה היא להבין מה בדיוק למדה העותרת. היות שהעותרת טוענת שלימודיה אפשרו לה עיסוק בארצות הברית בהמשך ללימודיה, נדרש גם "אישור של ארגון הקלינאים בארה"ב, לפיו כשסיימה את לימודיה ניתן היה שתעבוד כקלינאית תקשורת על סמך לימודיה או לחלופין - וככל שיתברר ותבוא אינדיקציה ברורה שלא ניתן להשיג מידע זה - כי בעת הזו (כיום) היא יכולה לעבוד כקלינאית תקשורת על סמך לימודיה וניסיונה" (שורות 24-20). נוכח הודעה זו, ובעקבות הערות בית המשפט, הסכימה העותרת למחיקת העתירה, תוך שמירת טענותיה ובניסיון למצות את השגת כל המסמכים שהתבקשו. בפסק-דין מאותו היום - נמחקה העתירה. העתירה השנייה 9. העתירה שבכותרת - היא אפוא עתירתה השנייה של העותרת והיא הוגשה לבית-משפט זה ביום 23.7.2012. בעתירה נטען, שחרף כל המסמכים שהומצאו מאז הדיון הקודם בעתירה הראשונה למשיבים, לא התקבלה החלטה בעניינה של העותרת. העותרת טענה, שהיא עמדה בכל הדרישות שהמשיבים דרשו (לרבות הדרישה בקשר עם ארגון ASHA, שלטענתה הייתה דרישה מאוחרת שלא הופיעה מלכתחילה). העותרת צירפה לעתירתה גם תיאור של הקורסים שנלמדו בתואר הראשון שלמדה (עת/ב). היא צירפה, בנוסף, פניות ששלחה לגופים הרלבנטיים בארצות הברית. צורפה גם תשובה שקיבלה העותרת מהארגון הרלבנטי במדינת טקסס - שבה היא למדה (TSHA). בתשובה זו (מיום 11.4.2012), הושב לעותרת שאין בידי הגוף האמור לתת תשובה לשאלתה בעניין זכותה לעסוק בקלינאות תקשורת בארצות הברית על יסוד התואר הראשון שלמדה (אם בסיום לימודים ואם היום). העותרת הופנתה באותו מכתב לפרופ' אנטוני סלבטורה באוניברסיטת טקסס שבאל-פאסו (בה היא למדה). פרופ' סלבטורה השיב לעותרת במכתב מיום 5.5.2012 (עת/ח). במכתבו הוא ציין שלעותרת רקורד אקדמי וכן ניסיון מספיק כדי לעבוד במדינת טקסס כאודיולוגית או כפתולוגית שפה מורשית (SLP). צוין עוד, שעל יסוד התואר הראשון שלמדה העותרת, היא יכולה הייתה לעבוד בתחום כבר אז. צוין עוד באותו מכתב, שמשנת 1995 - מדינת טקסס שינתה את הכללים, כך שנדרש לפחות תואר שני. אולם, אלו שעבדו במקצוע קודם לכן יכלו להמשיך לעשות כן. עוד צוין בשלהי המכתב (בתרגום חופשי), שבאופן ברור, לעותרת יש את הניסיון האקדמי והקליני הנדרש כדי לבצע את מחויבויותיה המקצועיות - ברמה הגבוהה ביותר. צוין עוד, שמדינת ישראל היא "בת מזל" שיש לה בעלת מקצוע כה מנוסה ומכובדת. 10. בעקבות הגשת העתירה והטענה לפיה לא התקבלה החלטה בעניינה של העותרת, הוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיבים, שצורף לה תצהיר. בתגובה צוין, שלאחר שנבחן עניינה של העותרת, ונבחנו גם המסמכים שצורפו, הוחלט להותיר את הסירוב ליתן לעותרת את התעודה לפי החוק - על כנו. 11. לפי התגובה, הובא עניינה של העותרת ביום 17.10.2012 לפני הוועדה המייעצת - באמצעות שיחת ועידה טלפונית. עמדתה של אחת מחברות הוועדה, אשר לא יכלה להשתתף בשיחת הוועידה, הועברה לחברות הוועדה יום קודם לכן באמצעות דואר אלקטרוני. בתכתובת הדואר האלקטרוני צוין, ש"לפי כל קריטריון שדנו בו בעבר" - השכלתה של העותרת אינה מתאימה לעבוד כקלינאית תקשורת בכלל, ובתחום האודיולוגיה בפרט. צוין, שגם בארצות הברית, בתקופה בה סיימה העותרת את לימודיה, היא לא יכלה לעבוד במקצוע, שכן עוד משנת 1965 היה דרוש תואר שני לשם כך. עוד צוין, שבעבר סורבו פונים אחרים שפנו עם תואר ראשון בלבד שנלמד בארצות הברית. סיכום שיחת הוועידה עצמה (מש/1) היה שלדעת כל חברות הוועדה, בהסתמך על הכתוב בסילבוס שצורף לעתירה, "הקורסים שלמדה גב' היימן הינם בגדר מבואות בלבד, חסרים אפילו בכדי להכיר בהשכלתה כהשכלה מתאימה, ודאי שלא ניתן להשוות את התואר אותו למדה לתואר קלינאות תקשורת הנלמד בישראל". סיכום שיחת הוועידה כלל גם פירוט של החסרים בתחום האודיולוגיה, כמו גם בתחום השפה והדיבור. בכל הקשור לאמור במכתב שקיבלה העותרת מפרופ' סלבטורה בארצות הברית - צוין שבידי המשיבים "מידע סותר" שהתקבל מארגון ASHA. צוין בפרוטוקול, ש"ASHA הוא הגורם המוסמך בכל הנוגע לרישוי בארצות הברית. מעמדו של הפרופסור בהקשר זה, אינו ברור". לתגובה צורפה גם תכתובת שקיים ד"ר אמיר שנון, משיב מס' 2, עם ארגון ASHA. באותה תכתובת (מיום 12.3.2012) הושב לד"ר שנון, שארגון ASHA אינו אחראי לרישוי אודיולוגים. צוין, עם זאת, באותו מכתב (בתרגום חופשי), שבטווח הזמן של 20 עד 30 שנה לאחור, אודיולוגים נדרשו לתואר שני על מנת לעבוד במקצוע. 12. על יסוד האמור לעיל, נטען על-ידי המשיבים, שלא ניתן להכיר בעותרת כבעלת ההשכלה הנדרשת לפי סעיף 58(ג) לחוק. סעיף זה הוא הוראת מעבר, הדורשת תואר אקדמי המוכר לפי החוק. מכיוון שהתואר של העותרת הוא תואר שנלמד בחו"ל, חל עליו המנגנון שנקבע בסעיף 11(א) לחוק, המחייב הכרה בו מטעם המנהל, כהגדרתו בחוק. בהמשך לכך נטען, שהעותרת לא למדה תואר ראשון בקלינאות תקשורת, אלא תואר ראשון עם התמקדות מצומצמת כלשהי בלימודי הפרעות בתקשורת. הבדיקה האחרונה שנערכה, על-פי פירוט הקורסים שהעותרת המציאה, מראה שרק מספר מועט של קורסים נוגע באופן זה או אחר ללימודי הפרעות בתקשורת. לימודי קלינאות התקשורת בארצות הברית שונים מהלימודים שבישראל. לימודי התואר הראשון בארצות הברית הם כלליים וכוללים קורסי מבוא בעיקר. רק בלימודי תואר שני נלמד המקצוע על בוריו. מטעם זה, המנהל הכיר לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת, רק בלימודי תואר שני בקלינאות תקשורת הנלמד בארצות הברית, כתואר אקדמי הנדרש לפי החוק. התואר שבידי העותרת - כשמו כן הוא. אין הוא אלא תואר כללי באומנויות (סעיף 34). קביעות אחרונות אלו של המשיבים, הוסף ונטען, הן בטבורו של שיקול הדעת המקצועי העומד למשיבים לפי החוק. אין מקום להתערב בו ככלל, ובנסיבות העניין בפרט. נטען, שההחלטות שהתקבלו על-ידי המשיבים - עקביות הן, עוד מבקשתה הראשונה של העותרת משנת 1997 ועוד קודם לקבלת החוק. 13. בכל הקשור לסוגיה שעניינה יכולתה של העותרת לעבוד בתחום עיסוקה בארצות הברית, נטען שהובהר לעותרת שעליה לפנות בנדון לרשות המוסמכת בארצות הברית שהיא ארגון ASHA. חרף זאת, העותרת פנתה לארגון המקומי במדינת טקסס (TSHA), ומבלי שניתן לכך כל הסבר. התשובה שקיבלה העותרת הייתה, שמדובר בארגון שאינו מוסמך לתת מענה לפנייתה, והיא הופנתה לאותו פרופ' סלבטורה. אין לפרש הפנייה זו כאינדיקציה לכך שמדובר בגורם מוסמך "ויש להבין את הדברים בהקשרם האמיתי והנכון - הפניית העותרת לגורמים אחרים שיתכן ויהיו רלוונטיים אליה - הא ותו לא" (סעיף 79 לתגובה). המשיבים הוסיפו וציינו, שלפי הבדיקה שערכו אל מול ASHA ושהוזכרה לעיל, נדרש גם לפני 20 עד 30 שנים - תואר שני לכל הפחות. התשובה שקיבלה, אשר-על-כן, העותרת מפרופ' סלבטורה - סותרת במפורש את תשובת הרשות המוסמכת בעניין (ASHA). כך או כך, צוין בתגובה, אפילו היה מתברר שבזמן שהעותרת סיימה את לימודיה היא יכלה לעסוק בקלינאות תקשורת בארצות הברית, לא היה בכך כדי לסייע לה, שכן נדרשת הכרה בתואר שלמדה. "רק משנמצא שתואר זה שווה ערך לתואר הנלמד בארץ" (סעיף 83) יש זכאות לתעודה. משנמצא שתוארה של העותרת "רחוק מלהיות שווה ערך לתואר ראשון הנלמד בארץ", אין לעניין זה של פנייה בעניין יכולתה של העותרת לעסוק במקצועה בארצות הברית - "כל נפקות" (שם). אשר לחופש העיסוק, נטען על-ידי המשיבים, שהחוק אינו אוסר על העיסוק באופן מוחלט אלא שהוא קובע מספר יישומים למי שאינו מחזיק בתעודה. מעבר לכך, נטען, שככל שהעותרת תשלים השכלה בתחום במוסד מוכר על-ידי המל"ג, על-פי דרישות החוק, היא תוכל לגשת לבחינה הממשלתית הרגילה לפי הוראות סעיף 8 לחוק. במידה ותעמוד בה, וכפוף ליתר תנאי החוק - תוכל לקבל תעודה (סעיף 86). 14. העותרת הגישה תגובה מפורטת לתגובה המקדמית של המשיבים. העותרת חלקה על כך, שהשאלה שבמחלוקת היא שאלת ההכרה בתואר הראשון שבידי העותרת. כך הדבר, שכן המשיבים הכירו כבר בתואר הראשון של העותרת בקלינאות תקשורת מארצות הברית במכתבם מיום 12.6.2011 (נספח א' לעתירה הראשונה). בכל הקשור לפנייה לארגון TSHA להבדיל מ-ASHA, נטען שהעותרת פנתה ל-ASHA, אולם ארגון זה הפנה אותה אל הארגון המקומי בטקסס (נספח א' לתגובה). צוין עוד, שהעותרת פנתה גם אל ארגון DSHA בטקסס, שאף הוא חזר על כך שעוסקות ותיקות בתחום בארצות הברית, שסיימו את לימודיהן עוד קודם לשינויי המדיניות, יכלו להסתפק בתואר ראשון. העותרת טענה גם, שנפלו פגמים של ממש בתהליך עבודתה של הוועדה המייעצת. אין די בשיחת הוועידה שהתקיימה, במיוחד כאשר עמדת חברה בוועדה - נמסרה מראש והיא לא לקחה חלק בשיחה עצמה. העותרת גם הדגישה, שהקורסים שלמדה במסגרת התואר - היו מתאימים ומספקים. 15. קודם שנבוא להכרעה בעתירה נציין, שמכוח החלטתי מיום 15.11.2012, נחשב כתב התגובה המקדמית שהוגש - ככתב תשובה בהליך זה (וכך גם הוסכם על-ידי בא כוח המשיבים בדיון שהתקיים לפניי ביום 25.11.2012 - עמ' 1 ש' 12-10לפרוטוקול). עוד יצוין, כי בדיון שהתקיים לפניי הובהר שכאשר מדובר במי שסיים את לימודיו בחו"ל, להבדיל ממי סיים לימודים בישראל, ניתנת לעיתים תעודת קלינאי תקשורת רק בתחום מסוים (אם אודיולוגיה אם דיבור). בעקבות זאת, צמצם בא כח העותרת את הסעד בעתירה למתן תעודה בתחום האודיולוגיה בלבד (עמ' 2 ש' 29-25). דיון והכרעה 16. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי כוח הצדדים, מסקנתי היא, שדין העתירה להתקבל ועל המשיבים ליתן בידי העותרת תעודה בקלינאיות תקשורת (אודיולוגיה), לפי החוק והוראת המעבר שבסעיף 58(ג) לו. אלו טעמיי: 17. הרקע הנורמטיבי להכרעה בעתירה זו - ועיקרי תכליתו של החוק - פורט על-ידי בהרחבה במקום אחר (עת"מ (י-ם) 36091-05-11 שריד נ' מדינת ישראל (14.5.2012)). לא אחזור על הדברים, ואסתפק בכך שאציין בקצרה, שהרקע לחקיקת החוק היה הפסול בהסדר הקודם, שבו הוסדר העיסוק במקצועות בריאות שונים בהנחיות מינהליות ובלא חקיקה ראשית חרף פגיעתו בחופש העיסוק. חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות בא, כאמור בסעיף המטרה שלו, להסדיר את העיסוק במקצועות הבריאות "כדי להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בהם ולהגן על בריאות הציבור" (סעיף 1 לחוק). כפי שצוין בפרשת שריד (פיסקה 21), הגם שחקיקת החוק באה לרפא פגם במונחי הפגיעה שהייתה בהסדר הקודם בחופש העיסוק, הביאו ההוראות השונות שבחוק בעצמן לפגיעה בחופש העיסוק - פגיעה מיוחדת בעוצמתה בחופש העיסוק של עוסקים "ותיקים" שעסקו במקצוע הבריאות עוד קודם להסדרת רישוי בחוק. זאת, בשל תנאים שונים שנקבעו בחוק לשם קבלת תעודה במקצוע הבריאות, כגון דרישה לתואר אקדמי כמשמעו בחוק, דרישה להכשרה מעשית ודרישה למעבר בחינה. על רקע זה, צוין בפרשת שריד, שאמנם תכליתו הספציפית של החוק היא להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בתחום ולהגן על בריאות הציבור; אולם, לצד תכלית ספציפית זו - עומדת גם תכלית כללית הנגזרת מעקרונות היסוד של השיטה, ומחוק יסוד: חופש העיסוק. עניינה של תכלית כללית זו הוא בפגיעה מידתית - ולמעשה בהגנה מידתית - על חופש העיסוק של העוסקים במקצוע הבריאות לפני ההסדר החדש. 18. נשוב לעניינה של העותרת: העותרת עסקה בקלינאות תקשורת בתחום האודיולוגיה במשך שנים רבות קודם לחקיקת החוק. היא הגישה את בקשתה לקבלת תעודה לפי החוק - במועד. עתירתה הראשונה התמקדה בהוראת המעבר שבסעיף 58(ג) לחוק. סעיף מעבר זה, בנוסחו בעת חקיקת החוק (ובעת שהגישה העותרת את בקשתה, כשאין חולק שזה הדין החל עליה), איפשר לקבל תעודה במקצוע הבריאות בתנאים הבאים: עיסוק במקצוע הבריאות בישראל בהיקף ניכר במשך חמש שנים לפני יום התחילה; והוכחת ידע וניסיון במקצוע הבריאות להנחת דעתו של המנהל. זאת, תוך פטור למעשה מהכשרה מעשית ובחינות, ובכפוף להתקיימות יתר התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק. התנאי הרלבנטי בענייננו אנו הוא הדרישה שבסעיף 8 לקיומה של ההשכלה הנדרשת למקצוע הבריאות הרלבנטי, שהיא, לפי פרט 3 לתוספת הראשונה, "תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת" (יצוין, כי נוסח סעיף 58(ג) לחוק - תוקן בהמשך, אולם תיקון זה אינו משנה מגדרי המחלוקת שלפניי ובשים לב למועד בו הוגשה הבקשה). אכן, מקובלת עליי עמדת המשיבים, לפיה המחלוקת העיקרית בינם לבין העותרת הייתה בשאלה, אם העותרת עומדת בתנאי המשנה שבסעיף 58(ג) לחוק, שעניינו ההשכלה הנדרשת כדי "תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת". אף בדיון שהתקיים לפניי ביום 25.11.2012, הסכים בא כוח המשיבים, שככל שהשכלתה של העותרת עומדת בתנאי זה - היא זכאית לקבל תעודה לפי הוראת המעבר שבסעיף 58(ג) לחוק (עמ' לפרוטוקול 3 ש' 16-15). שאלת השכלתה של העותרת 19. משעה שאין חולק שהתואר שלמדה העותרת היה תואר שנלמד בחו"ל, הרי שלפי סעיף 2 לחוק, על מנת שהוא יהווה "תואר אקדמי" כמשמעו בחוק, דרושה הכרה בו ככזה על-ידי המנהל (כהגדרתו בחוק) - בהתאם להוראות סעיף 11(א) לחוק. סעיף 11(א) לחוק, שכותרתו "הכרה בתארים", מקנה למנהל סמכות להכיר במוסד ובתואר שניתן על-ידי מוסד שבחו"ל. בהחלטה זו, לפי ס"ק (ב), "ישקול המנהל, בין השאר, את רמת הלימודים, את תכניות הלימודים, את היקף הלימודים לתואר ואת משך הלימודים לתואר במוסד להשכלה גבוהה בחוץ לארץ, בהשוואה לרמת הלימודים, לתכנית הלימודים, להיקף הלימודים לתואר ולמשך הלימודים לתואר אקדמי מוכר הנהוגים במוסד מוכר להשכלה גבוהה בישראל; בהחלטה כאמור רשאי המנהל להיוועץ בוועדה המייעצת". 20. וכך מגיעים אנו לבקעת המחלוקת שבין הצדדים בעתירה שבכותרת - היא המחלוקת בעניין לימודיה של העותרת בטקסס, שהסתיימו בשנת 1984. מוכן אני לצאת מנקודת המוצא, שלפיה למשיבים שיקול דעת רחב בכל הקשור לשאלת ההכרה בתואר מחו"ל לפי סעיף 11 לחוק. מקובלת עליי עמדת המשיבים, שמדובר בבחינה מקצועית, הנפרדת משאלת ההכרה בתואר על-ידי הוועדה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל. הבחינה נעשית על-ידי המנהל, הרשאי להיעזר בוועדה מייעצת, הכוללת אנשי מקצוע. בחינה זו נעשתה, בעניינה של העותרת, בכמה הזדמנויות - הן לפני הגשת העתירה הראשונה; הן לאחריה וקודם להגשת העתירה שבכותרת; והן סמוך לדיון בעתירה שבכותרת. העמדה המקצועית העקבית של הוועדה המייעצת הייתה כאמור, שלימודיה של העותרת לתואר ראשון בטקסס שבארצות הברית אינם מספיקים לשם קבלת תעודה בקלינאות תקשורת לפי התנאים שבהוראת המעבר. עמדתם המקצועית של המשיבים היא, כנזכר לעיל, שכאשר מדובר בלימודים בארצות הברית נדרש לפחות תואר שני (שבו נלמדים הקורסים הרלבנטיים - קורסים שהעותרת לא למדה במהלך לימודיה לתואר הראשון) על מנת לעסוק בתחום. 21. אכן, ובהתאם לכך, אין די בכך שבמכתב שעמד ביסוד העתירה הקודמת (מיום 12.6.2011; נספח א' לעתירה הראשונה), ציינו המשיבים שהעותרת היא "בעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת מארצות הברית". השאלה אינה באיזה תואר אחזה העותרת מלימודיה בחו"ל, אלא אם יש להכיר בתואר אותו היא מחזיקה כתואר אקדמי לעניין החוק ובהתאם לסעיף 11 לחוק. מדובר אפוא, כנקודת מוצא, בעמדה מקצועית של הרשות בעניין הכשירות הנדרשת, ובית-משפט זה לא יתערב בהחלטה מעין זו בנקל. כך, שכן מתחם הסבירות העומד בכגון דא לרשות, במיוחד בעניינים שבמקצועיות, הוא רחב (ראו והשוו, עת"מ 30662-09-11 אלהאדי נ' מדינת ישראל (24.11.2011)). כך בכלל וכך בפרט, נוכח התכלית הספציפית של החוק בסעיף 1 לו - הבטחת הרמה המקצועית ההולמת של העוסקים בתחום והגנה על בריאות הציבור; כמו גם הנתון לפיו "הציבור הרחב רשאי לצפות לקבל שירות איכותי שניתן בהכשר המדינה" (ראו בהקשר קרוב, בג"ץ 647/11 כיוונים - מכון לפסיכודרמה וקבוצות בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות (לא פורסם, 22.8.2012) (פיסקה 5 לפסק-דינו של כב' השופט נ' הנדל)). 22. אלא שחרף שיקול הדעת הרחב העומד למשיבים בכגון דא, מסקנתי היא, כאמור לעיל, שבנסיבות העניין קיימת עילה להתערבות בשיקול דעת זה כדי המסקנה לפיה על הרשות לקבל את בקשתה של העותרת ולהעניק לה תעודת קלינאית תקשורת (בתחום האודיולוגיה), לפי סעיף 58(ג) לחוק. ומדוע? 23. אמנם למשיבים שיקול דעת מקצועי רחב, כנזכר לעיל, והפעלתו צריכה להגשים את התכלית הספציפית של החוק בעניין שמירת הרמה המקצועית ההולמת וההגנה על בריאות הציבור. אולם, את שיקול דעתם נדרשים המשיבים להפעיל תוך מתן משקל מספיק וראוי גם לתכלית הכללית המונחת ביסוד החוק. כנזכר לעיל (וכמפורט בפרשת שריד), מדובר בתכלית שעניינה שמירה על חופש העיסוק, ככלל, וחופש העיסוק של העוסקים הוותיקים - בפרט. כאמור, סעיף 11 לחוק מקנה למנהל סמכות ושיקול דעת בכל הקשור בהכרה בתואר אקדמי שמקורו בחו"ל. אולם, בנסיבות המקרה, בחינת ההכרה בתואר האקדמי שבו אוחזת העותרת - כלומר עצם הפנייה לסעיף 11 לחוק ולמנגנון שבו - מקורה בהוראת מעבר שבחוק. כלומר, מדובר בבחינה של התואר שבידי העותרת, במסגרת בחינת זכותה של העותרת להקלות מסוימות בדרישות שקובע החוק כתנאי לקבלת תעודה - וזאת כחלק ממשטר המעבר שחל על העוסקים הוותיקים בתחום. מדובר גם בהכרה בתואר מחו"ל, עליו חולש סעיף 11 לחוק, שלשונו ותנאיו רחבים מלשונה הדווקנית של הגדרת "תואר אקדמי" שנלמד בישראל (השוו ודוקו, פרשת שריד, פסקאות 31-26 לפסק הדין). המשמעות היא, שהן כעניין של פרשנות הוראת סעיף 11 לחוק; והן כעניין של הפעלת שיקול הדעת לפיו - על המשיבים ליתן משקל מספיק וראוי לחופש העיסוק של עוסקים ותיקים כגון העותרת, תוך הגשמת התכלית של הוראת המעבר ככזו וצמצום הפגיעה בחופש העיסוק, באופן שיעלה בקנה אחד עם תכלית הוראת המעבר ועם עיקרון המידתיות. על-פי אמת מידה נורמטיבית זו, מסקנתי היא שבנסיבות המקרה, עמדתם המקצועית של המשיבים - אינה יכולה לעמוד, שכן היא אינה נותנת משקל ראוי ומידתי לחופש העיסוק ולפגיעה הקשה בעותרת. אפרט: 24. העותרת, סיימה, כאמור, את לימודיה לתואר בוגר בהפרעות תקשורת באוניברסיטת טקסס בשנת 1984. בהקשר זה ובמאמר מוסגר יצוין, שקיים קושי בעמדת המשיבים בכתב התשובה לפיה מדובר בתואר "כללי באומנויות". כעולה הן מדיוני המשיבים עצמם, והן מן המסמכים שצירפה העותרת, כמו גם מנספח א' לעתירה הראשונה, התואר בו היא אוחזת הוא BA in Speech, Hearing & Language Disorders (נספח יג' לעתירה). לנתון האמור, שעניינו המועד בו סיימה העותרת את לימודיה לתואר זה - לפני כמעט שלושים שנה - לא ניתן משקל, ולמצער לא ניתן המשקל הראוי, בעמדת המשיבים. כעולה מכתב התשובה, המשיבים השוו את תכנית הלימודים של העותרת לתכניות הלימודים הנוהגות במוסדות אקדמיים. סעיף 11(ב) לחוק מאפשר לעשות כן. אולם, ההשוואה שנעשתה על-ידי המשיבים הייתה בין לימודיה של העותרת בשנת 1984 לבין תכנית הלימודים כיום, כגון תכנית הלימודים באוניברסיטת ת"א (סעיף 64 לתשובה, נספח ט"ו לכתב התשובה בעתירה הראשונה). בחינה מעין זו, כפי שטענה העותרת, מעוררת קושי. 25. אכן, כעולה ממכתב שצורף לתגובת העותרת (נספח ה'), עליו חתומה ד"ר לימור לביא, חברת סגל בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות בחוג להפרעות תקשורת באוניברסיטת חיפה, "תכנית הלימודים בהפרעות תקשורת ('קלינאות תקשורת') השתנתה במשך השנים עם התפתחות הידע, ולא ניתן לגזור מתכנית הלימודים הקיימת היום ללימודים שנערכו בראשית שנות השמונים של המאה שעברה" (סעיף 4). בהמשך, מפרטת ד"ר לביא את דבריה, ועומדת על כך שתחומים שונים שלמים הנזכרים בעמדת המשיבים ככאלו שהעותרת לא למדה במסגרת לימודיה באוניברסיטת טקסס, לא נלמדו גם בארץ בשנות השמונים של המאה שעברה; ותחומים אחרים, ובהם תחום מומחיותה של העותרת - תחום שיקום השמיעה - השתנו "מקצה לקצה" (סעיפים 8-5). עמדה זו של העותרת, שנתמכה במכתבה של ד"ר לביא, לא נסתרה על-ידי המשיבים. בכתב התשובה הפנו המשיבים לסעיף 11 לחוק כאמור, שלפיו יש לערוך את ההשוואה ללימודים הנהוגים במוסד להשכלה גבוהה בישראל. אלא שכאשר מדובר בלימודים שהיו לפני כשלושה עשורים; ובמבקש תעודה לפי הוראת המעבר שבסעיף 58(ג) לחוק, קיים קושי ליתן פרשנות לסעיף 11, פרשנות לפיה שההשוואה תהא לתכנית הלימודים שבישראל כיום - ככתבה וכלשונה. בחינת שאלת ההכרה בתואר לפי סעיף 11 נעשית במסגרת הוראות המעבר שבסעיף 58(ג) לחוק. היא מקרינה על פרשנותו של סעיף 11 התכלית של הוראת המעבר, שמבקשת, כאמור, לאזן בין השמירה על רמה מקצועית נאותה והגנה על הציבור לבין השמירה על חופש העיסוק של עוסקים ותיקים. עוסקים ותיקים - שגם השכלתם הפורמלית, בהינתק מנסיונם המעשי הרב - היא לעתים "ותיקה". עיגון לשוני לכך, ניתן למצוא בדיבור "בין השאר", שמופיע בסעיף 11, הפותח פתח לשקילת שיקולים נוספים באופן שמאפשר למנהל לאזן בין התכליות השונות של החוק בכל מקרה ומקרה לגופו. 26. בנסיבות העניין המיוחדות, עמדתה של הרשות, אשר לא הביאה בחשבון את מימד הזמן (או למצער לא נתנה לו משקל מספיק) חוטאת, אם כך, לאיזון זה שמבקשת הוראת המעבר להשיג. כך הדבר גם, בשים לב גם לכך שהמשיבים מצאו לנכון לכנות את התואר שלמדה העותרת כתואר ראשון בהפרעות תקשורת; ומצאו שחלק מן הקורסים שנלמדו היו רלבנטיים ומתאימים. אין מדובר אפוא במי שנעדרת השכלה רלבנטית כלשהי בתחום. 27. על כך יש להוסיף, שעיון בהחלטות השונות שהתקבלו בעניינה של העותרת בוועדה המייעצת מראה, שהבחינה נעשתה גם - וכאמור - בלא מתן משקל לעובדה שמדובר בעוסקת ותיקה, בעלת 25 שנות ותק במקצוע (לעת הזו). המשמעות היא, שהבחינה המקצועית הנעשית על-ידי המשיבים של לימודיה של העותרת בשנת 1984 ושקילותם ללימודי קלינאות תקשורת דהיום - אינה סבירה. אין בה כדי ליתן משקל מספיק - ולמעשה משקל כלשהו - לזמן הרב שחלף מאז סיום לימודיה ולשנות הוותק והניסיון הרבות שצברה, שאף הן, כעולה ממכתבה של ד"ר לביא, רלבנטיות בכל הנוגע לשאלת ההשכלה והידע שנצבר אצלה (ראו עוד והשוו, עת"מ (י-ם) 41061-06-11 אפרתי נ' מדינת ישראל (6.10.2011)). 28. אכן, וכנזכר לעיל, עמדת המשיבים בנסיבות המקרה היא שפתוחה הדרך בפני העותרת לקבל תעודה "ככל שתשלים השכלה בתחום במוסד מוכר על ידי המל"ג, על פי דרישות החוק, או אז תוכל לגשת לבחינה הממשלתית הרגילה לפי הוראת סעיף 8 לחוק ובמידה ותעמוד בה (ובכפוף כמובן ליתר תנאי החוק) תוכל לקבל תעודה". בנסיבות שתוארו לעיל, לא ניתן לקבל עמדה זו שאין בה כדי לבטא את הפגיעה הקשה בחופש העיסוק של העותרת, חרף השנים הרבות בהן היא עוסקת במקצועה; חרף השכלתה וחרף הוראת המעבר שבחוק (ראו עוד, פרשת שריד, בפסקה 50). חיוב העותרת בעמידה בתנאים אלו שפורטו, כתנאי לקבלת תעודה לפי החוק, אינה מאזנת אפוא כראוי בין תכליות החוק; וניתן אף להוסיף, שהיא אינה מוצדקת ואינה צודקת - לפי החוק עצמו ותכליתו הסופית (ראו עוד והשוו, יצחק זמיר, "שיקול הצדק בהחלטות מנהליות", משפט וממשל ז 623 (2005)). אפשרות העותרת לעסוק במקצועה בארצות הברית 29. אף אם אין די באמור לעיל כדי להצדיק התערבות בשיקול הדעת הרחב של המשיבים - ואיני סבור כך בנסיבות המקרה -מצטרף לאמור נתון נוסף בר-משמעות בכל הקשור בשיקול הדעת שהופעל בעניינה של העותרת. נתון זה, עניינו בשאלת האפשרות של העותרת לעסוק במקצועה בארצות הברית - עם סיום לימודיה ואף כיום. אכן, כעולה מעמדת המשיבים, הם עצמם, לאורך כל הדרך, ראו נתון זה כבעל חשיבות לעניין רמת ההשכלה של העותרת וההכרה בתואר אותו היא למדה (למשל, פרוטוקול מיום 1.5.1997 (מש/ב לעתירה הראשונה וכן מש/ג, ו); פרוטוקול מיום 5.1.2011 (מש/ט לעתירה הראשונה); פרוטוקול מיום 26.10.2011 (מש/יד לעתירה הראשונה)). גם בעמדת המשיבים בדיון שהתקיים לפניי בעתירה הראשונה - ראו המשיבים עניין זה כבעל משמעות ומשקל בלתי מבוטל (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בעתירה הראשונה ש' 24-20). בהליך הנוכחי חל שינוי מסוים בעמדת המשיבים בעניין זה. בכתב התשובה ובדיון לפניי טען בא כוח המשיבים, שמשעה שבאו לפני הוועדה המייעצת תכניות הלימודים של העותרת ונמצא שהתואר שלה אינו שווה ערך לתואר הנלמד בארץ (היום), אין רלבנטיות לשאלה אם העותרת יכלה או יכולה לעבוד בארצות הברית. לפי הנטען, עניין זה יכול היה להוות אינדיקציה לרמת ההשכלה אם לא היה עולה בידי העותרת להמציא את תכניות הלימודים; אך משאלו הומצאו - ואין בהם די - אין הוא עוד נתון רלבנטי. 30. טענה זו של המשיבים, אין בידי לקבל. מדובר בעמדה חדשה של המשיבים, שאינה עולה בקנה אחד עם עמדתם לאורך כל הדרך, כאמור. במיוחד - היא מנוגדת לעמדת המשיבים במכתב מיום 9.2.2012 בו התבקשה העותרת להמציא - כתנאי לבחינת בקשתה לתעודה - את המסמכים שעניינם יכולתה של העותרת לעסוק בקלינאות תקשורת בארצות הברית. זאת, לאחר שהתקבלו אצל המשיבים תכני הקורסים אותם למדה העותרת (עת/ג, וראו גם עת/ד). מכתב זה נכתב לאחר שנמחקה העתירה הראשונה, וקיים קושי בכך שהרשות מבקשת לשנות מעמדה זו כעת - מבלי עילה לכך. מעבר לכך, דווקא משעה שמדובר בהוראת מעבר; ובמיוחד בחלוף השנים; יש לקחת בחשבון גם נתונים מקצועיים נוספים כדי לשפוך אור על שאלת ההשכלה ורמת ההשכלה של העותרת בעת הזו ובמסגרת הוראת המעבר עצמה. הכל - בהגשמת תכליות החוק שנזכרו לעיל. משעה שהמשיבים נתנו משקל לעניין זה של אפשרות העותרת לעסוק במקצועה בארצות הברית - ובצדק - יש לבחון נתון זה גם כן. בבחינה זו, מסקנתי היא כי העותרת הביאה ראיות מספיקות לכך שעניין זה צריך היה גם הוא להילקח בחשבון על-ידי המשיבים במסגרת החלטתם ולפעול לטובת העותרת. 31. אכן, גם בשאלה אם ההשכלה של העותרת מאפשרת לה לעסוק במקצוע בארצות הברית - נטושה בין הצדדים מחלוקת. מחלוקת זו פורטה לעיל. העותרת פנתה ל-ASHA, שהעיד על עצמו שאין הוא מוסמך להחליט בבקשות ספציפיות והפנה אותה לארגון המדינתי בטקסס TSHA (נספח א' לתגובה). בפנייה ל-TSHA (בטקסס), הופנתה העותרת למומחה בתחום, פרופ' סלבטורה, שדבריו ועמדתו המקצועית הובאו בהרחבה לעיל. במבט ראשון, אכן קיים לכאורה פער בין התשובה שהעותרת קיבלה מאותו פרופסור לשאלה אם היא יכולה לעבוד בארצות הברית ללא תואר שני לבין התשובה שקיבל ד"ר שנון מארגון ASHA. שאלתו של ד"ר שנון הייתה, "Where the rules/requirements different 20-30 years ago (i.e. Could someone who completed a BA only, be licensed to practice Audio in any settings at that time?)" . בתשובה נכתב "Within the timeframe of 20-30 years, audiologists were required to have Master's degree to practice". 32. אולם, קריאה מוקפדת של התשובה שניתנה לד"ר שנון מעלה שלא עולה ממנה באופן חד משמעי שבשנה שבה סיימה העותרת את לימודיה היה דרוש תואר שני על מנת לעסוק במקצוע בארצות הברית. יצוין תחילה, שקיים קושי מסוים בנוסח השאלה - מבלי שצוינה בה השנה הרלבנטית, היא שנת 1984. דומה, שעקב כך גם התשובה שניתנה היא כללית, ולא ספציפית לשנה בה סיימה העותרת את לימודיה. עדיפה במובן זה תשובתו של פרופסור סלבטורה, שהתייחס לנסיבותיה הספציפיות של העותרת. מעבר לכך, וזה העיקר, מהמסמך שצירף המשיב מאתר האינטרנט של ASHA עולה, שאכן הייתה דרישה לתואר שני משנת 1965, אך דרישה זו לא הייתה מנדטורית. לפי אותו מסמך, ניתן היה להסתפק בחלופה לתואר שני - 60 שעות סימסטריאליות בנושא ספציפי (מש/2), כמו גם בדרישות ניסיון והכשרה. לפי אותו מסמך, רק משנת 1993 קיימת חובת תואר שני ללא אפשרות להסתפק בחלופה אחרת. הדבר עולה בקנה אחד עם לוחות הזמנים שעליהם כתב פרופ' סלבטורה, שציין שבמדינת טקסס רק משנת 1995 הוחלה חובת תואר שני על מנת לעסוק במקצוע. משכך, גם בעניין זה קיימת עילת התערבות בעמדת המשיבים, חרף שיקול דעתם הרחב. למצער החמירו המשיבים החמרה יתירה עם העותרת כאשר לא נתנו משקל כלשהו לעמדה מקצועית שניתנה על-ידי גורם שאליו הפנה הגוף המקצועי. לעמדה זו צריך היה לתת משקל (ואפילו מדובר ברישוי לעסוק במדינת טקסס עצמה בה למדה העותרת), ואף משקל משמעותי לנוכח אי הבהירות במסמכים שעליהם הסתמכו המשיבים. כעולה מעמדה זו - העותרת היא בעלת הניסיון וההכשרה האקדמית הנדרשת והיא יכולה הייתה לעבוד אז, כמו גם היום, בטקסס, במקצועה. נתון זה - שלא ניתן לו משקל כלשהו - מצטרף אפוא לאמור לעיל לעניין הפעלת הסמכות לפי סעיף 11 לחוק ותוצאתו הכוללת היא פגם שנפל בהחלטת הרשות בנסיבות המקרה. 33. הנה-כי-כן, שילוב האמור לעיל, מוביל למסקנה שנפל פגם בהחלטת המשיבים בנסיבות המקרה. כך, אם בשל אמת המידה לבחינת שקילות התואר שבה בחרו המשיבים ומבלי מתן משקל מספק להוראת המעבר ולצורך בהגנה מידתית על עוסקים ותיקים; אם בשל אי מתן המשקל לניסיונה והכשרתה הממושכת של העותרת; אם בשל בחינת בקשתה של העותרת, בהתעלם מהזמן שחלף מאז סיום לימודיה; אם בשל אי מתן המשקל למסמכים הנוספים שהביאה העותרת מן הארגון שבטקסס ומכתבו של פרופ' סלבטורה. שילוב פגמים זה מוביל בראש ובראשונה לביטול החלטת הרשות. 34. והגם שנקודת המוצא במצבים מעין אלה היא שלצד ביטול החלטת הרשות, בהתקיים עילת התערבות בשיקול דעתה כאמור, מושב העניין לרשות לשם קבלת החלטה חדשה (ראו, בג"ץ 4733/94 נאות נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד מט(5) 111 (1996); בג"ץ 8409/09 חופרי השרון בע"מ נ' איל סלע בע"מ (פורסם באתר הרשות השופטת, 24.5.2010); עת"מ (י-ם) 29513-03-10 טלביצ'ב נ' מדינת ישראל (13.5.2010), לא מצאתי כי בנסיבות המקרה יש מקום לעשות כן אלא שיש ליתן סעד של צו עשה כפי המבוקש. אכן, הסעד עליו יש להורות בנסיבות העניין המיוחדות - וזה הסעד שהתבקש כאמור - הוא חיוב המשיבים במתן תעודת קלינאית תקשורת לעותרת (בתחום האודיולוגיה), לפי סעיף 58(ג) לחוק. כך הדבר, משעה שעניינה של העותרת נדון לפני הוועדה המייעצת כבר ארבע פעמים, ועמדתה המקצועית הייתה זהה בכל המקרים. כך, גם נוכח התכתובות הענפות שבין הצדדים, מהן עולה שהמשיבים עומדים על עמדתם המקצועית בלא כל סייג ושינוי. כך גם, לאחר שבשלהי הדיון שהתקיים לפניי ובעקבות הערות בית המשפט, הודיעו המשיבים שהם עומדים על עמדתם המקצועית במקרה זה ולא מוצאים מקום לשנות ממנה (ראו, פרשת חופרי השרון, לעיל, בפסקאות 4-3 לחוות דעתו של השופט ג'ובראן; והשוו, עע"מ 7126/11 מדינת ישראל - משרד הפנים נ' הרננדז (פורסם באתר הרשות השופטת, 6.6.2012)). כך, גם בחלוף הזמן הניכר מאז שפנתה העותרת לראשונה לקבלת תעודה לפי החוק - ובחלוף למעלה משלוש שנים ממועד זה והפגיעה הנמשכת בחופש העיסוק שלה (השוו, בג"ץ 5931/04 מזורסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 769 (2004)). כך גם משעה שהמשיבים לא חולקים על כך שלעותרת הידע והניסיון המתאימים לפי סעיף 58(ג) (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6-5). 35. טרם סיום, ולמעלה מן הצורך, אציין כי יתכן וקיים קושי פרוצדוראלי באופן פעולתה של הוועדה המייעצת בהחלטתה האחרונה, שהיא מושא עתירה זו. הקושי הלכאורי מתעורר לנוכח הבעת עמדה על-ידי אחד מחברי הוועדה, מראש ובכתב, מבלי שהוא נוטל חלק במהלך דיון סיג ושיח טלפוניים. הטענה שלפניי היא, שהחלטת ועדה אינה "אוסף" דעות פרטניות. נדרש דיון משותף, שלא ברור אם התקיים בנסיבות המקרה (השוו, עת"מ (י-ם) 18811-12-11 גורדון נ' לשכת עורכי הדין בישראל (2.4.2012)). נטען גם, שגם אם אין חובה להיוועץ בהחלטת הוועדה (כפי שנטען לפניי), הרי שהמשיב אימץ את מסקנותיה, על כל המשתמע מכך. עם זאת, בנסיבות העניין, נוכח מסקנתי לעיל, אין אני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה אם אכן יש פגם בדבר, כמו גם בשאלה מהי משמעותו של פגם לכאורי זה, והאם יש בו כשלעצמו כדי להביא לביטול ההחלטה. אשאיר זאת בצריך עיון לעת מצוא. התוצאה 36. התוצאה היא אפוא, כי העתירה מתקבלת והעותרת תקבל תעודת קלינאית תקשורת (בתחום האודיולוגיה) לפי החוק, בהתאם לסעיף 58(ג) לחוק ובהמשך לעמדת המשיבים לפיה היא עומדת ביתר התנאים שבסעיף זה. המשיבים יישאו בהוצאות העותרת ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. רפואהמשרד הבריאות