קנס בהליך בזיון בית המשפט

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא קנס בהליך בזיון בית המשפט:

בקשה לנקיטת הליכי בזיון לפי פקודת בזיון בית משפט, שהגישה המבקשת/התובעת נגד המשיב/הנתבע 2 (להלן- "המשיב" או "האב").

המבקשת ביקשה לכוף על המשיב ציות לצווים השיפוטיים שניתנו בפסק דיני מיום 22.12.09, על ידי קנס בסכום שלא יפחת מסך של 100,000 ₪ בגין הפרת הצווים עד כה; וכן קנס נמשך בסכום שלא יפחת מ- 100,000 ₪ על כל יום נוסף של הפרה; וכן להורות על מאסרו של המשיב; או ליתן כל סעד אחר, כפי שבית המשפט ימצא לנכון בנסיבות העניין.

השתלשלות העניינים שקדמו להגשת הבקשה שבפניי:



ביום 12.8.09 הגישה המבקשת, מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), תביעה בבית המשפט השלום בעפולה נגד המשיב ושניים מבניו, שמהותה סילוק יד, צו הריסה וצו מניעה קבוע בנוגע למקרקעין הרשומים בלשכת רישום מקרקעין נצרת בבעלות בשלמות של המינהל מיום 1.10.76, המצויים בתחום מועצה מקומית ירכא וידועים כחלקה 20, גוש 18899 (להלן: "המקרקעין").
המינהל טען בתביעתו כי ביום 26.7.09 במהלך סיור של מפקח מטעם המינהל, התברר כי הנתבעים פלשו למקרקעין, תפסו חזקה בחלק מהם והחלו להקים עליהם בניה ו/או הקמת תשתית לבניה ו/או להכשיר את המקרקעין לצורך בניה ו/או לצורך הקמת תשתית, כל זאת ללא ידיעת המינהל, קל וחומר ללא קבלת רשות מטעמו וללא הסכמתו, וכי חרף מסירה אישית של התראה ודרישה לסילוק יד והפסקת העבודות, לא פינו הנתבעים את המקרקעין ולא חדלו מן השימוש בהם.
לפיכך, דרש המינהל בתביעתו להורות לנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין; ליתן צו הריסה ביחס לכל מחובר ו/או תשתית שהוקמו על המקרקעין; ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש במקרקעין בכלל ובחלקו של המינהל בפרט; לחייב את הנתבעים להשיב את החזקה במקרקעין לידי המינהל כשהם פנויים מכל אדם ו/או נכס ו/או נטיעה ו/או בניה ו/או תשתית שהוטמנה ו/או הונחה במקרקעין; לחייב את הנתבעים לשאת על חשבונם בעלות פינוי וניקוי המקרקעין; להורות כי אם וככל שהנתבעים לא יפנו את המקרקעין במועד שיקצוב עבורם בית המשפט, תהא התובעת זכאית לבצע בעצמה, על חשבון הנתבעים את הפינוי וההריסה המבוקשים; ולהתיר למינהל לפצל סעדיו ולהגיש בנפרד תביעה כספית כנגד הנתבעים בגין דמי שימוש במקרקעין.
בד בבד עם הגשת התביעה העיקרית, הגיש המינהל גם בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על המשיבים לבצע כל פעולה ו/או שימוש ו/או בניה ו/או נטיעה ו/או הנחת תשתית ו/או חפירה ו/או הכשרת קרקע במקרקעין. לטענת המינהל, צו המניעה הזמני נדרש בכדי למנוע פעולות בלתי הפיכות ויצירת עובדות בשטח תוך פגיעה בקניינו של המינהל.
ביום 12.8.09 נתנה כב' השופטת תמר נסים שי בבית המשפט השלום בעפולה צו מניעה זמני כמבוקש, שאמור היה להיכנס לתוקפו לאחר חתימת המינהל על התחייבות ללא הגבלת סכום לכיסוי נזקי המשיבים אם יבוטל הצו או יפקע מסיבה אחרת, ונקבע דיון במעמד הצדדים בפני כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד.
בדיון שהתקיים ביום 24.8.09, הורתה השופטת נאשף-אבו אחמד, בהסכמת הצדדים, על העברת התיק לבית משפט השלום בקריות מטעמי סמכות מקומית, והורתה כי צו המניעה הזמני מיום 12.8.09 ימשיך לעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת.
ביום 26.8.09 הועבר התיק לטיפולי. לאחר קבלת הודעת הנתבעים, לפיה אין להם התנגדות להותיר את החלטת כב' השופטת נאשף-אבו אחמד בעניין צו המניעה הזמני על כנה, הוריתי ביום 7.9.09 על הארכת הצו שניתן ביום 12.8.09 עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.
בישיבת קדם המשפט המורחבת שהתקיימה ביום 30.11.09, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יינתן פסק דין כמבוקש על ידי המינהל, וזאת בהתאם לפסיקתא שתוגש לחתימה אליה תצורף מפת המדידה הרלוונטית. זאת, אף על פי שבמהלך הדיון טען ב"כ הנתבעים כי "התביעה הוגשה שלא כנגד הנתבעים הנכונים" (פרו' מיום 30.11.09, עמ' 6, ש' 20).
ביום 20.12.09 הוגשה הפסיקתא לחתימתי, וביום 22.12.10 חתמתי על הפסיקתא שזו לשונה:


"בהתאם להחלטתי מיום 30.11.09 ובהסכמת הצדדים, הנני מקבלת את התביעה ונעתרת לסעדים המבוקשים בה כדלקמן:



ניתן בזאת צו לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 18899 המצויים בתחום המועצה המקומית ירכא והמסומנים בתשריט הרצ"ב כנספח א' (להלן: "המקרקעין").




ניתן בזאת צו הריסה ביחס לכל מחובר ו/או תשתית שהוקמו על המקרקעין והתובעת תבצע בעצמה, את הפינוי וההריסה המבוקשים.




ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש במקרקעין.
הנני מתירה בזאת לתובעת לפצל סעדיה ולהגיש בנפרד תביעה כספית כנגד הנתבעים, בגין דמי שימוש במקרקעין, ו/או הוצאות הפינוי וההריסה.




בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו."




ודוק: לא בכדי הדגשתי בפסק הדין כי ההריסה תבוצע על ידי "התובעת". כך קבעתי לאור טענות הנתבעים כי לא הם אלו שביצעו בפועל את הבנייה על המקרקעין.
ביום 8.3.10 הגיש המינהל בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ובקשה לקיום דיון דחוף כנגד הנתבעים, במסגרתה התבקש בית המשפט לכוף את הנתבעים לציית לצווים השיפוטיים שניתנו בפסק דיני מיום 22.12.09.
בבקשה נטען כי ביום 15.2.10 נערך ביקור במקרקעין על ידי מפקח מטעם המינהל, שבמהלכו התברר כי הנתבעים המשיכו לבצע עבודות בניה במקרקעין, סיימו את בניית הקומה הראשונה של שלד המבנה במקרקעין, והם עושים הכנות לבניית קומה נוספת. המינהל הדגיש בבקשתו כי בעת הגשת התביעה העיקרית טרם החלה במקום בניה של ממש, אלא רק עבודות חפירה, וכי לא הייתה במקום יציקת רצפה או עבודה מעל פני השטח. לטענת המינהל, מדובר בפרויקט בניה גדול העלול להימשך עוד חודשים רבים, וניתן לשער במידה רבה של ודאות כי הנתבעים ימשיכו להפר את צווי בית המשפט בהעדר סנקציה הרתעתית שתוטל עליהם בגין ההפרה אשר תהפוך את המשך הפרת הצו לבלתי כדאית בעבורם.
הנתבעים בתגובתם לבקשה טענו כי יש לדחותה על הסף משלא הפרו צו שיפוטי ולא ביצעו את החפירות ו/או הפעולות נשוא הבקשה. לטענת הנתבעים, המינהל לא עשה מלאכתו נאמנה לגילוי האנשים האחראים לביצוע החפירות ו/או העבודות נשוא הבקשה.
ביום 18.3.10 התקיים דיון בבקשה שבמהלכו נחקרו הנתבעים, והתברר כי מי שמבצע את הבניה בניגוד לצו השיפוטי הינו בנו של המשיב, אמיל עטאללה שלא היה צד להליך. המשיב טען כי המקרקעין בבעלותו (פרו' מיום 18.3.10, עמ' 9, ש' 15), וכן כי בנו אמיל בנה במקרקעין בידיעתו (פרו' מיום 18.3.10, עמ' 9, ש' 12-11), וכי "אני לא ידעתי שניתן נגדי פסק דין. אני סמכתי על כך שזו קרקע פרטית שלי. אני לא מוכן לקבל את מה שהמינהל אומר שהאדמה לא שלי." (פרו' מיום 18.3.10, עמ' 10, ש' 12-10). בתום הדיון קבעתי כי לאור מה ששמעתי עד לאותו שלב, אין באפשרותי לקבוע האם הבן אמיל מבצע את הבניה ברשותו ועל דעתו של המשיב או כמי מטעמו, וקבעתי התיק לדיון נוסף אליו יתייצב גם אמיל לשמיעת עדותו.
לדיון שהתקיים ביום 28.3.10 לא התייצבו שניים מהנתבעים, ובהחלטתי הוריתי על הוצאת צו להבאתו של אמיל לדיון נוסף.
יצוין כי בעקבות המידע בדבר הבונה בפועל, אמיל, פתח המינהל כנגדו את ת.א. (שלום קריות) 38824-03-10, בו התקיים דיון ביום 10.6.10 שבמהלכו נשמעה עדותו של אמיל, ממנה עלה בבירור כי הוא זה שביצע את הבניה הבלתי חוקית. בתום שמיעת עדותו של אמיל, נתתי פסק דין בהעדר הגנה לסילוק יד, צו הריסה וצו קבוע האוסר על השימוש במקרקעין. כנגד הבן אמיל אף ננקטו הליכי בזיון, ובהחלטתי מיום 10.6.10 קבעתי כי בגין כל הפרה נוספת של הצו השיפוטי יחוייב אמיל בקנס יומי בסך של 5,000 ₪, תוך הבהרה כי הצו נשוא ההחלטה מתייחס גם לשימוש, ולא רק לבנייה.
ביום 17.5.10 התקיים דיון נוסף בפניי בתיק דנן שגם אליו לא התייצבו הנתבעים, ועל כן דחיתי את הדיון בתיק למועד אחר אליו יתייצבו הנתבעים באופן אישי.
בדיון מיום 10.6.10 ביקש ב"כ הנתבעים למחוק את בקשת הביזיון בתיק דנן הואיל ואת הטענות בדבר הפרת הצו השיפוטי, יש לייחס לאמיל ולא לנתבעים. בתום הישיבה החלטתי לדחות את בקשת הביזיון שהוגשה כנגד הנתבעים הואיל ולא הוכח בפניי כי הנתבעים הם אלו שהפרו את צו בית המשפט, וכי לא הובאה בפניי כל ראיה כי הבניה הבלתי חוקית נעשתה במימונם של הנתבעים או מטעמם.
במסגרת ת.א. (שלום קריות) 28420-11-10 נתתי ביום 15.11.10 צו מניעה ארעי כנגד אמיל וילדיו, גואד אמיל נגם עטאללה ואיהאב אמיל נגם עטאללה, ובדיון שהתקיים באותו תיק ביום 28.11.10, הוארך צו זה עד למתן פסק דין בתיק העיקרי, בהסכמת בא-כוחו של אמיל עטאללה, תוך שבא-כוחו מדגיש כי אין בהסכמה "משום הודאה כי מרשי ביצע את הבניה ו/או מי מבני משפחתו" (פרו' מיום 28.11.10, עמ' 1, ש' 19-18). כן ניתנו על ידי פסק דין בהעדר הגנה לסילוק יד והריסה כנגד כנגד אמיל וילדיו ביום 11.1.2011 וכן כנגד סלימאן וילדיו והמשיב ביום 20.1.2011.


טענות המינהל בבקשה שבפניי:



ביום 5.12.10 הגיש המינהל את הבקשה שבפניי, לפי פקודת ביזיון בית משפט, כנגד המשיב, במסגרתה חזר על דרישותיו בבקשתו הקודמת. בבקשה שבפניי טען המינהל כי ביום 9.11.10 ערך מפקח מטעם המינהל ביקור במקרקעין, בו התברר כי הוחל בהכנות לבניית בית מגורים נוסף במקרקעין הנמצא בתחומי אותה חציבה בצלע ההר שבה נבנה שלד הבית הראשון, ובמרחק של כ- 40 מטר ממנו. המפקח מסר כי כחלק מן ההכנות נקדחו חורים בסלע ונוצקו כלונסאות בטון ליסודות. עוד נטען כי ביום 11.11.10 ערך המפקח ביקור נוסף במקרקעין ופגש באדם אשר הזדהה כ- "אמיל עטאללה" אשר מסר כי בכוונתו להקים במקום מבנה ובו ארבע יחידות דיור לילדיו. במעמד זה התרה המפקח באותו אדם ודרש כי יסלק ידו מן המקרקעין ויהרוס את אשר בנה.
המינהל הוסיף כי ביום 29.11.10 ביקר שוב מפקח המינהל במקרקעין והבחין כי עבודות הבניה נמשכות חרף צו בית המשפט. נטען כי לאחר בירור שערך המפקח, התגלה כי הבונה הינו בן אחר של המשיב, סלימאן נגם עטאללה, הבונה במקום עבור ילדיו, ובהם ניזאר וסיף אל-דין.
בבקשה שבפניי נטען כי התמונה העולה מתוך הדברים לעיל היא כי הכשרת השטח לבניה במקרקעין באמצעות החציבה בצלע ההר, נועדה לאפשר בניית מספר בתים לבניו של המשיב ו/או לילדיהם, בקרקע שהמשיב טוען לגביה לזכויות בעלות, ובהסכמתו. לטענת המינהל, פסק הדין לסילוק ידו של המשיב מיום 22.12.09, חל גם על הקרקע עליה מוקם הבית השני, ולכן בעצם הסכמתו של המשיב לבניית הבית השני, הוא מבזה את צווי בית המשפט גם אם הבונים בפועל הם מי מבניו, לרבות בנו סלימאן, או אחר מטעמם.
המינהל טען בבקשה כי בהתנהגות המשיב ובני משפחתו במהלך ההליכים השונים הנוגעים למקרקעין, התגלה דפוס קבוע של ניסיון להטעות את בית המשפט בקשר לזהות הבונים בפועל. מכך ניתן ללמוד כי המשיב ובניו נוהגים בחוסר תום לב קיצוני כשהם מנצלים לרעה את הליכי המשפט כדי להמשיך בבניה. המינהל טוען כי לאור הדפוס הקבוע בהתנהגות המשיב ומשפחתו, ניתן לקבוע כי המשיב אישר את הבניה במקרקעין עליהם הוא טוען לבעלות, ולכן המרה צו של בית המשפט בו נדרש לסלק ידו מן המקרקעין, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין.
המינהל ציין בבקשתו כי בעיית זיהוי הבונים בפועל התעוררה גם בהליך שנפתח ביוזמת הוועדה המקומית לתכנון ובניה "גליל מרכזי" לאחר גילוי הבנייה ללא היתר של הבית הראשון במקרקעין (ת.א. (שלום עכו) 14360-08-09). בהליך זה הגישה הוועדה תביעתה (בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי מטעם הוועדה) כנגד בניו של המשיב, חאתם, אמיל, באסם, והיב ורתיב.
עוד טען המינהל בבקשתו כי רק אכיפה מכח פקודת בזיון בית משפט תמנע מן המשיב וממשפחתו לשוב ולהעלות את הטענה כי לא הם בונים, בעוד שהוברר כי הבנייה במקרקעין נעשית כולה על דעת המשיב, מטעמו ובאישורו המפורש, וזאת ביודעו כי קיים צו שיפוטי המורה לו אישית לסלק ידו מהמקרקעין. נטען כי הפרשנות המצמצמת, לפיה הצו השיפוטי חל רק על בנייה הנעשית על ידי המשיב במישרין ובאופן אישי במקרקעין, אינה מתקבלת על הדעת והינה נוגדת את תכלית פקודת בזיון בית משפט.


מהלך הדיון בבקשה שבפניי:



ביום 11.1.11 התקיים בפניי דיון בבקשה אליו לא התייצב המשיב חרף אישור מסירה כדין, ולכן הוצאתי צו להבאתו של המשיב לדיון נוסף שנקבע על ידי.
ביום 14.2.11 התקיים דיון במהלכו שמעתי את המשיב. המשיב העיד כי "אני מתנתק מהבנים שלי. הם לא שואלים אותי. הם בונים לבד." (פרו' מיום 14.2.11, עמ' 21, ש' 26); וכן: "סלימאן עטאללה הבן שלי בנה בקרקע ללא רשות. אני אומר לו שלא יבנה והוא בונה. אני לא יודע מי עוד מתכוון לבנות באדמה הזו. יש לי 7 ילדים. מי שבנה הוא אשם ולא אני." (פרו' מיום 14.2.11, עמ' 22, ש' 2-1). ובהמשך:


"ש. למה נתת דווקא לאמיל ולסולימאן ולא לאחרים.
ת. יש לנו עוד כמה דונם, 2 דונם בכפר למעלה, אני והאחים שלי נתנו אותם לאמיל והוא הלך לבנות שם ואמרו שטח ירוק. הוא אמר לי שאני אמרתי שיש לי אדמה ושאל איפה האדמה שלי ואני הראיתי לו. הוא אמר שהוא הולך לבנות. אמרתי לו על אחריותך. אני לא אמרתי לו שיעשה כך.
ש. למה לסולימאן נתת ולא לבן אחר.
ת. אני אמרתי להם לא לבנות שיש לנו בעיה עם המינהל.
ש. מה עם הבנים האחרים.
ת. יש לי שבעה ילדים, לכל אחד יש חלק. כל אחד בנה בחלק שלו. לא שאלו אותי.
ש. איך כל אחד יודע מה החלק שלו.
ת. הם יודעים שיש חלק לשבעת הילדים. הם עשו שטח, והתחילו להגיד, זה שלי, זה שלך, הם אחים.
ש. יש הליכים נגד הבנים שלך שאתה נקטת בבית משפט לענייני משפחה.
ת. לא. הם בונים על אדמה שלנו. לא תבעתי את הבנים שלי. אם הבן שלך בונה על אדמה שלך, מה תתבע אותו? אני רציתי למנוע מהם והם לא ענו לי בכלל. הם אמרו לי מה אכפת לך. הם לא ילדים קטנים. אחד בן 48 ואחד בן 46. יש להם ילדים כבר חיילים.
ש. אתה הלכת להגיד להם שבגללם יכול להיות שאתה תהיה בבית סוהר.
ת. אמרתי להם שאני לא מוכן ללכת לבית סוהר. זה לא נעים. הם אמרו לי מה אכפת לך, מה אתה אשם." (פרו' מיום 14.2.11, עמ' 24, ש' 32-28, עמ' 25, ש' 13-1).



בהמשך העיד המשיב כי הוא מטפל בעניין המקרקעין מול עורכי דין החל משנת 1978 (פרו' מיום 14.2.11, עמ' 25, ש' 32-30, עמ' 26, ש' 1).
המשיב טען בעדותו כי הוא בוחן את המקרקעין שבבבעלותו "פעם או פעמיים" בשבוע בכדי לוודא שצד ג' אינו עושה בהם שימוש. לדבריו, אם מישהו מהכפר היה מבקש לבנות במקרקעין, "אני הייתי מונע ממנו, זה אדמה שלי" (פרו', עמ' 24, ש' 14), וזאת באמצעות הגשת תביעה כנגד הפולש (פרו', עמ' 24, ש' 16).
יצוין כי ביום 30.1.11 הגיש המשיב כתב תביעה למתן פסק דין הצהרתי ולתיקון פנקסי המקרקעין לפי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, כנגד מדינת ישראל, עזבון המנוח חוסין סלמאן ח'טאר ז"ל, אבאד ח'טאר, פאדי ח'טאר ודוריד ח'טאר (ת.א. (מחוזי חי') 54864-01-11). בכתב התביעה נטען כי המשיב רכש מהמנוח ביום 18.2.63 את המקרקעין, בהתאם להסכם מכר שצורף לכתב התביעה, ומאז הרכישה החזיק המשיב במקרקעין ונהג בהם מנהג בעלים כאשר השתמש בהם ועיבד אותם עיבוד חקלאי עונתי, ניצל אותם כשטחי מרעה וכיו"ב, ואף שניים מבניו בנו על המקרקעין שני בנייני מגורים. כל זאת, ללא התנגדות מצד הנתבעים ו/או אחר. נטען כי רק בשנת 2009 כאשר ביצע ((!) ע.א.) במועדים שונים עבודות הכשרת קרקע, לרבות חפירה, חציבה, יישור וכו', נתקל המשיב בהתנגדות הנתבעים לעבודות ההכשרה, ולאחר שערך בירור, גילה כי המקרקעין נרשמו ע"ש הנתבעים לאחר הליך הסדר כביכול, הליך עליו לא ידע ולא היה צד לו (אף שבעדותו בפניי ציין כי הוא מטפל במקרקעין מול עורכי דין עוד משנת 1978... ע.א.), כך שיש לבטל את רישום הזכויות במקרקעין ע"ש הנתבעים ולרשמן ע"ש המשיב.


דיון והכרעה:


התמונה שהצטיירה בפניי היא תמונה קשה, עגומה וחמורה של פריעת חוק מופגנת. בניו של המשיב, אמיל, ואחריו סלימאן, בונים על קרקעות המינהל, ללא רשות, ללא סמכות, תוך זלזול יוצא דופן בחומרתו, בחוק ובזכויות הקניין של המינהל, בבחינת לית דין ולית דיין.
הנזקים הנגרמים כתוצאה מפריעת חוק זו הם עצומים. הבנייה על המקרקעין מונעת שיווקם של המקרקעין על ידי המינהל לתושבי הכפר ירכא; הבית השני, זה שעל פי הטענה, נבנה על ידי בנו של המשיב, סלימאן, נבנה בחלקו על שטח המיועד לדרך.
אין צורך לומר כי אכיפת צווים שיפוטיים מצויה בנשמת אפה של המדינה כמדינה דמוקרטית, ובלעדיה אין לרשות השופטת חיים (בש"א (שלום ת"א) 172593/07 נציגות הבית המשותף מרח' מנחם בגין 16 רמת גן נ' פריוב, בפס' 7 להחלטתה של כב' השופטת זהבה אגי (לא פורסם, 17.10.2007) (להלן: "עניין פריוב"); כן, ראו: ת.א. (שלום נצ') 5372/05 הנזירות הפרנסיסקניות נ' קנאזע, בפס' 8 להחלטתו של כב' השופט אברהים בולוס (לא פורסם, 30.1.2009); משה קשת ביזיון בית-משפט 4, 15 (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2002).
ואולם, השאלה הטעונה הכרעה בבקשה שבפניי אינה האם יש לנקוט בהליכי בזיון כנגד הבנים, אלא האם הופר הצו השיפוטי על ידי האב באופן שיש לנקוט נגדו באופן אישי בהליכי בזיון; לחלופין - האם אמיל או סלימאן הם "מי מטעמו" של האב באופן שהפרת הצו על ידם כמוה כהפרת הצו על ידי האב שכנגדו ניתן פסק הדין.
בהחלטה קודמת דנתי את המשיב לכף זכות, דחיתי בקשת בזיון כנגד האב, וניתנה על ידי החלטה בבקשת בזיון כנגד הבן אמיל לאחר שהתברר כי הוא, ולא האב, הוא שבונה על המקרקעין נשוא התובענה. האם כך יש לנהוג גם הפעם?
גם בזו הפעם שב וטוען המשיב כי אין לפקוד עליו את עוון בניו, בבחינת "צדקת הצדיק עליו תהיה, רשעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל, יח כ').
אכן, ככלל, אין לפקוד עוון אבות על בנים ועוון בנים על אבות. אין לגלגל לפתחו של האב את עוון הבנים, ואין לגלגל לפתחם של הבנים את עוונו של האב; "האוכל בסר תקהינה שיניו" (ירמיהו לא, כח).
ואולם, בענייננו, הוכח כי האב עצמו מפר את הצו השיפוטי.
האב הודה בהודאת בעל דין פורמאלית במסגרת ההליך בו נקט בבית המשפט המחוזי בחיפה כי הוא זה המחזיק במקרקעין; הוא ולא שרף. וזאת, בניגוד לפסק דין שניתן כנגדו המורה לו לסלק את ידו מן המקרקעין.
ואין לי אלא לצטט מן הנטען ברחל בתך הקטנה בסעיף 5 לכתב התביעה שהוגש אך זה מכבר, ביום 30.1.11, במסגרת ת.א. (מחוזי חי') 54864-01-11:


"מאז רכישת המקרקעין בשנת 1963 ועד היום, התובע החזיק ועודנו מחזיק בהם ללא מתנגד או עוררין. במשך עשרות שנים שחלפו מאז התובע נהג במקרקעין מנהג בעלים לכל דבר, השתמש בהם ועבד אותם עיבוד חקלאי עונתי, ניצל אותם כשטחי מרעה וכד'. שניים מבניו אף בנו על תתי החלקות 20/1 ו- 51/1 שני בנייני מגורים."


הצהרה זו של האב כי הוא מחזיק במקרקעין עד עצם היום הזה, אין צורך לומר, מהווה הפרה של סעיף 1 לפסק הדין המורה על סילוק ידו מן המקרקעין.
עוד יצוין כי בסעיף 6 לתביעה הנ"ל מודה האב כי ביצע עבודות חפירה במועדים שונים בשנת 2009 במקרקעין. ואולם, בתובענה לא מצוינים מועדי ביצוע העבודות, ולא ניתן ללמוד ממנה מתי, לפי טענת התובע, ביצע את עבודות החפירה במקרקעין - האם לפני פסק הדין שניתן רק בחודש דצמבר 2009, או קודם לכן. ולכן, לא ניתן לקבוע קיומה של הפרה של פסק הדין על יסוד הנטען בסעיף 6 לתביעה שהגיש המשיב.
ואולם גם אם אניח כי הגורמים להפרת פסק הדין הם ילדיו של המשיב, אמיל, ואחריו סלימאן, אין בכך לטעמי כדי להקים הגנה למשיב כנגד הליכי בזיון.
גם לאחר שהזהרתי את עצמי באשר למשמעות הפלילית של צו לפי פקודת בזיון בית משפט ולמשנה הזהירות בו יש לנקוט עת באים לקבוע כי יש לנקוט בהליכים לפי פקודת בזיון בית משפט לאכיפת הצו השיפוטי [ולעניין זה, ראו, למשל: רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49 (2004)], שוכנעתי האב במחדליו מפר את פסק הדין ולחילופין יש לראות בבנים כ- "מי מטעמו" של האב באופן שאת הפרת פסק הדין על ידי הבנים יש לייחס לאב עצמו. אפרט להלן את טעמיי לכך.
האב, המשיב, משוכנע כי המקרקעין הם בבעלותו למרות רישומם על ידי המינהל כבעלים בשלמות: "אני טוען שהקרקע שלי. של אבא שלי לפני 100 שנה" (פרו' מיום 18.3.10, עמ' 9, ש' 15-14); וכן: "זה היה שלי כל הזמן. זה היה של אבא שלי לפני" (פרו' מיום 13.2.11, עמ' 24, ש' 12); וכן: "זה אדמה שלי" (פרו' מיום 13.2.11, עמ' 24, ש' 14); וכן: "אני לא הולך לבנות על אדמה של מישהו אחר" (פרו' מיום 13.2.11, עמ' 24, ש' 14).
הבנייה במקרקעין על ידי הבנים נעשית מכח הזכויות הנטענות של האב במקרקעין. הבנים בונים במקום לאור התפישה כי הקרקע היא של אביהם.
האב עצמו בעדותו מספר, כאמור, כי שבעת הילדים חילקו ביניהם את המקרקעין: "יש לי שבעה ילדים. לכל אחד יש חלק. כל אחד בנה בחלק שלו..." (פרו' מיום 13.2.11, עמ' 25, ש' 3); וכן: "הם יודעים שיש חלק לשבעת הילדים. הם עשו שטח והתחילו להגיד, זה שלי, זה שלך, הם אחים" (פרו' מיום 13.2.11, עמ' 25, ש' 6).
האב אף אישר בפניי, כאמור לעיל, כי הוא צופה פעם או פעמיים בשבוע דרך המקרקעין כדי לוודא כי זר אינו פולש אליהם (פרו' מיום 13.2.11, עמ' 24, ש' 24-23).
האב יודע כי בניו בונים במקרקעין, אך בעוד שלדבריו, היה נוקט בצעדים אפקטיביים למניעת פלישה למקרקעין של זרים, לרבות באמצעות הגשת תביעות משפטיות, הרי שככל שהדברים אמורים בבניו, טחו עיניו מראות ואוזניו משמוע.
הבן אמיל ביקש רשות מאביו לבנות על המקרקעין. האב מאשר כי הראה לו היכן מצויים המקרקעין, כי לא היה לו אכפת שבנו אמיל בונה שם, אך, לדבריו, אמר לו "שזה על אחריותו" (פרו' מיום 18.3.11, עמ' 9, ש' 12-10).
ואולם, אם הבן אמיל עושה ככל העולה על רוחו וממרה פי אביו, מדוע פנה מלכתחילה לקבלת רשות לבנות על המקרקעין?!
כאמור, הבניה על המקרקעין נעשית על ידי הבנים בשל טענות האב כי הקרקע שלו ובבעלותו. תגובת האב לבניה היא תגובה רופסת. במקרה הטוב התנהלות האב היא "עצימת עיניים". במקרה הרע, האב מסכים ומשתף פעולה עם ביצוע הבניה.
כך או אחרת, התנהלות זו של האב, בבחינת "שב ואל תעשה", אינה עולה בקנה אחד עם חובתו לגרום לאכיפת פסק הדין, ובכלל זה לסילוק ידו שלו ושל מי מטעמו מן המקרקעין.
הפסיקה הכירה בנסיבות בהן לא יוכל אדם הנוגע בדבר למלא אחר צו המניעה על ידי התנהגות פאסיבית גרידא, ונדרשת ממנו נקיטה בצעדים מעשיים מצדו. ויפים לעניין זה הדברים האמורים בע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126, 129-128 (1990):


"אמנם נכון הדבר שאי הציות צריך להתבטא במעשה או במחדל של הנילון עצמו. העובדה שגורם שלישי, חיצוני, התייחס אל המערער, בעל-פה או בכתב בכינוי Garo היא לכשעצמה אינה מהווה אי ציות לצו המניעה מצד המערער. אלא שישנם מקרים, והמקרה שלפנינו נראה כשייך לקטיגוריה זו, בהם לא יוכל האדם הנוגע בדבר למלא אחרי צו המניעה על-ידי התנהגות פאסיבית גרידא, ונדרשת נקיטה בצעדים מעשיים מסוימים מצידו.
הוכח בהליך דנן, שהמערער שהוא כאמור צלם, ידע כי צילומיו מתפרסמים, בין היתר, על ידי מפיצים קבועים, כגון העיתונים "ג'רוזלם פוסט" ו"אל פג'ר" וחברות הוצאה לאור. קיום צו המניעה, היינו שלא לעשות שימוש כלשהו בסימן המסחר garo חייב במקרה זה לפחות פנייה מצד המערער אל אותם מפיצים מרכזיים בבקשה להימנע בעתיד מפרסום השם garo ליד הצילומים של המערער, המתפרסמים על-ידי אותם מפיצים. דבר זה לא נעשה על-ידי המערער, וכתוצאה מזה הופר האיסור נושא צו המניעה". (ההדגשה אינה במקור, ע.א.)

וראו, גם: החלטתה של כב' השופטת זהבה אגי בעניין פריוב לעיל:

"מסתבר, כי חרף היות המשיבים מודעים היטב לקיומו של הצו, הם לא נקטו בכל הליך שהיה בו כדי לגרום לאכיפתו על ידי השוכרים המחזיקים בנכס מטעמם: הם לא פנו לשוכרים בכתב, לא בעצמם ולא באמצעות בא-כוחם, לא היתרו בשוכרים כי הם מפרים את הסכם השכירות בעצם התקנת הסוכך, הם לא פעלו לביטול הסכם השכירות בשל התקנת הסוכך, הם לא תבעו את פינוי השוכרים מן החנות, הם לא היתרו בשוכרים כי הם גורמים להם להפר צו שיפוטי בגינו הם צפויים להליכי ביזיון בית משפט, לא לפני הגשת הבקשה לביזיון ולא לאחריה, הם לא פנו בבקשה לצרף את השוכרים כצד להליך המתקיים לפי פקודת ביזיון בית משפט, בשל השתתפותם המודעת בביזוי הצו ... למעשה, המשיבים ישבו ב"שב ואל תעשה", והיום הם מגלגלים עיניים לשמיים וטוענים כי אין לפעול נגדם בהליכים לפי פקודת בזיון בית משפט, למרות שלא נקטו באמצעי כלשהו מן האמצעים הרבים שעמדו לרשותם לגרום לקיומו של הצו." (עניין פריוב, בפס' 6 להחלטתה של כב' השופטת זהבה אגי). (ההדגשה אינה במקור, ע.א.)

וראו, גם: פסק דינה של כב' השופטת באום-ניקוטרה אתי ז"ל בת.א. (שלום י-ם) 13289/04 אבו רמילה נ' אבו נאדר (לא פורסם, 6.10.2005).


אין לי ספק כי אילו היה האב משמיע קול צלול וברור כנגד הבניה והשימוש שנעשה על ידי בניו במקרקעין בניגוד לפסק הדין, דעתו הייתה נשמעת.
אני משוכנעת שבניו הבוגרים של המשיב לא היו ממרים את פיו של אביהם המבוגר בצורה כה בוטה ופוגענית, תוך חשיפתו לסנקציות לפי פקודת בזיון בית משפט, אילו היה האחרון מבהיר להם כי כלה ונחרצה עימו לקיים את פסק הדין שניתן כנגדו כרוחו וכלשונו.
מחדלו של המבקש מלפנות לבניו בדרישה ברורה, עיקשת ונחרצת להפסקת הבניה והשימוש במקרקעין מהווה הפרה ישירה של הצו השיפוטי על ידי האב; ולחלופין - יש להתייחס להפרה כאילו בוצעה על ידי האב משום שבניו הם "מי מטעמו".
עובדה היא שהמשיב יודע, כשהוא רוצה, לנקוט בצעדים להגנה על זכויותיו, ולראיה, התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי כנגד המינהל וצד ג' נוסף בשל הפגיעה הנטענת בזכויותיו. לא מתקבל על דעתי שדעתו של האב לא הייתה נשמעת על ידי בניו שהם בשר מבשרו ועצם מעצמותיו, אלמלא דיבר בשני קולות, ואילו היה מגלה התנגדות בהירה וברורה לביצוע הבניה.
אני ערה לכך שמטרתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט אינה עונשית אלא אכיפתית. תכליתו להביא לכך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכח אל הפועל. מטרת הסנקציה שבסעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט הינה לסייע לנפגע לאכוף ביצוע ההחלטה, ומכאן הגישה כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט "צופה פני עתיד" (ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד(1) 459 (1950); ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן" (לא פורסם, 4.4.2004) (להלן: "עניין מור").
ואכן, אילו סברתי כי אין למשיב יכולת אפקטיבית לאכוף את קיום פסק הדין על בניו; אילו הייתי משתכנעת כי בניו מזלזלים בו, ממרים את פיו, "מצפצפים" עליו ועושים ככל העולה על רוחם, תוך רמיסת כבודו של אביהם, הייתי מניחה לו.
ואולם, כפי שכבר ציינתי, כיום התרשמותי הפוכה. הבנים מכבדים את האב ושומעים בקולו. התנהלותם של הבנים נובעת מעצימת העיניים ומהאדישות שמפגין האב כלפי הפרת הצו השיפוטי. הבנים לא היו מעלים על דעתם להפר את דברתו של האב, אילו היה דורש מהם, במפגיע, שלא להפר את פסק הדין.
לאור קביעתי כי פסק הדין הופר על ידי האב, הן באופן ישיר, והן באמצעות בניו כמי מטעמו, נותר לבחון מהי הסנקציה שיש להטיל על האב בגין הפרת פסק הדין לשם אכיפתו בעתיד.
בנסיבות תיק זה, נתקל המינהל בקשיים אובייקטיביים משמעותיים בבואו לאכוף את זכויותיו מכח פסק הדין, החל מבירור זהות המפר (כאשר המשפחה עושה ככל אשר לאל ידה על מנת להקשות על בירור זהות הפולש, ורק בעקבות הליכי בזיון שננקטו כנגד האב, "נאלצה" לחשוף את זהותו) וכלה בתיעוד ההפרות עצמן.
הנסיבות המיוחדות של תיק זה הביאוני למסקנה כי לשם אכיפתו של פסק הדין בעתיד, יש להטיל בתיק זה קנס על אתר, ולא להמתין להפרה נוספת של פסק הדין. ודוק: מטרתו של קנס מיידי זה אינה להעניש על הפרות העבר, אלא להרתיע כנגד ביצוע הפרות עתידיות.
ויפים לענייננו הדברים האמורים בעניין מור לעיל שם נקבע כי:


"לשיטתי, אין מניעה, במקרים מתאימים, להטיל קנס על אתר לאור התנהגות המפר עד להטלת הקנס, ובלבד שמטרתו אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד... לדעתי, האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע" (עניין מור, בפס' 4-3 לפסק דינו של כב' השופטת מ' נאור).



לפיכך, הנני מחייבת את המשיב בקנס מיידי בסך של 10,000 ₪ לטובת אוצר המדינה, שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
כן הנני מחייבת את המשיב בקנס לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪ בגין כל יום בו יופר פסק הדין.
לבסוף הנני מחייבת את המשיב לשלם למינהל שכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪.
אם יתברר כי גם הסנקציות הכספיות שננקטו בהליך שבפניי, אינן עושות את מלאכתן, ואם תוכח הפרה נוספת של פסק הדין בעתיד, לא תהא לבית המשפט ברירה אלא גם לשקול נקיטת סנקציה חריפה יותר של מחבוש בבית האסורים.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קנס חלוט

  2. הסבת קנס

  3. ביטול כפל קנס

  4. קנס כפל מס מע''מ

  5. בקשה להפחתת קנסות

  6. התיישנות קנס חניה

  7. תביעה למחיקת קנסות

  8. קנס על תליית מודעות

  9. בקשה לעכב תשלום קנס

  10. עיכוב גביית קנס מע''מ

  11. קנס על פתיחת עסק בשבת

  12. דחיית תשלום קנס מע''מ

  13. בקשה להישפט קנס כשרות

  14. הצעת חוק ביטול כפל קנס

  15. קנס תעבורה - חטא או עוון

  16. התיישנות עבירות ברירת קנס

  17. קנס בהליך בזיון בית המשפט

  18. קנס לפי סעיף 95 לחוק מע''מ

  19. קנס על חציית קו הפרדה רצוף

  20. ערעור על קנס בניה לא חוקית

  21. האם מותר לשלם קנס של אדם אחר

  22. ביטול קנס על פתיחת עסק ביום שבת

  23. תוספת פיגור בגין איחור בתשלום קנס

  24. קנס בהתאם לסעיף 95 לחוק מס ערך מוסף

  25. תשלום המעביד על קנס תעבורה של עובד

  26. צו העיריות (עבירת קנס), תשל"א-1971

  27. קנס בגין העסקת עובדת יהודיה ביום שבת

  28. חוק המסים (קנס פיגורים), התשמ"א-1980

  29. צו עבירת קנס (זהום אוויר), תשל"ז-1977

  30. תקנות מס ערך מוסף (הגדלת סכומי קנסות), התשמ''ד-1984

  31. לא שילם את הקנס במועד ועיריית ת"א דרשה "הוצאות גבייה"

  32. צו שפיכתם של שמנים לתוך מי הים (עבירות קנס), תשל"ג-1972

  33. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - שמן משומש), התשס"ז-2006

  34. צו הביטוח הלאומי (שינוי תקופות ושיעורי קנס), התשמ"ו-1985

  35. צו עבירת קנס (יום הזכרון לחללי מערכות ישראל), התשמ"א-1981

  36. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - שמירת הניקיון), התש"ס-2000

  37. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - מניעת מפגעי יתושים), התשס"א-2001

  38. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - פיקדון על מכלי משקה), התשס"ב-2002

  39. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - פינוי יריעות פלסטיק), התשס"ד-2003

  40. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - סילוק ומיחזור צמיגים), התשס"ח-2008

  41. צו סדר הדין הפלילי (סעיף 196 לחוק העונשין - עבירת קנס), התשמ"ד-1984

  42. תקנות סדר הדין הפלילי (גביית חוב של קנסות שלא שולמו במועדם), התשס''ב-2001

  43. תקנות סדר הדין הפלילי (תוספת פיגור מופחתת על הודעות תשלום קנס קודמות), התש''ן-1990

  44. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - גנים לאומיים ושמורות טבע ואתרי לאום), התשמ"ט-1989

  45. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון