מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא קבלת מעמד תושב קבע בישראל: 1. העתירה שבכותרת - עניינה בקשתה של העותרת למעמד של קבע בישראל. הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים דחתה בקשה זו בהחלטה מיום 18.3.2012. זוהי החלטה שלישית במספר של הוועדה הבינמשרדית בעניינה של העותרת. העותרת עלתה ארצה יחד עם משפחה זכאית עלייה, הגם שהיא עצמה לא הייתה חלק מן המשפחה ולא הייתה זכאית לפיכך למעמד של עולה. ביסוד הבקשה של העותרת מצויה הטענה, שבעת העלייה לישראל היא הייתה קטינה בת 14. לדבריה, אמה הביולוגית שילמה למשפחה שעמה עלתה העותרת ארצה, סכום כסף וכך היא הגיעה לישראל. משנודע העניין למשיבים אזרחותה בוטלה ומשם הגענו עד הלום. רקע רלבנטי 2. העותרת היא בת העדה הנוצרית והיא ילידת אתיופיה (גונדר). אביה נפטר בשנת 1998. הוא הותיר אחריו את אשתו וכן חמישה ילדים. לפי טענת העותרת, בהיותה בת 14 כאמור, שילמה אמה סכום כסף למשפחת זכאי שבות - היא משפחת בארקו - על מנת שהעותרת תעלה עמם ארצה. העותרת נרשמה במועד עלייתה עם אותה משפחה לפי פרטים שנמסרו, כילידת 11.7.1987 (כבת 14). המשפחה נקלטה במלון רסיטל בטבריה. מספר חודשים לאחר מכן העותרת התלוננה לפני צוות מרכז הקליטה על התעללות אותה היא חווה מצד אחד מבני המשפחה שעמה עלתה לישראל. במעמד זה סיפרה העותרת אודות כניסתה לישראל ועל כך שמשפחתה בישראל - אינה משפחתה הביולוגית. היא טענה שמציאות זו נכפתה עליה על-ידי אמה הביולוגית. בהמשך, נשלחה העותרת לפנימייה הדתית "ימין אורד". היא החלה בלימודים, אולם בהמשך נשרה מהם (בכיתה י"א) ופנתה לדרך עצמאית. 3. במהלך לימודיה של העותרת בפנימייה נערך בירור בעניינה על-ידי המשיבים בעקבות פנייה של הסוכנות היהודית. ביום 11.11.2002 נערך לעותרת שימוע וגם נעשה בירור עם אמה הביולוגית באתיופיה. בשימוע אמרה העותרת שהיא נרשמה בשגרירות כבת 15 כדי להתאים לגילאים של ילדי המשפחה שעמה עלתה ארצה, אולם גילה האמיתי בעת העלייה היה 18. העותרת גם טענה בשימוע, שילדי המשפחה הציקו לה, קיללו והיכו אותה. בשל תלונתה על סכנה הנשקפת לה מאחד מבני המשפחה היא הועברה לפנימייה. באותו שימוע מסרה העותרת גם, שהיא מודעת לכך שהיא נכנסה לישראל במרמה ועשתה בכך שגיאה, אלא שהדבר נעשה בשל מצוקה כלכלית. 4. לאחר שימוע זה ובעקבותיו, נשלח לעותרת מכתב מיום 19.1.2003 בו הודע לה שאשרת העולה שלה ואזרחותה הישראלית - בוטלו, מכיוון שהם התקבלו על סמך ידיעות כוזבות. לאחר קבלת מכתב זה, ביום 10.3.2003, התבקשה בשמה של העותרת דחייה של צו הגירוש בשלושה חודשים. בתשובה מיום 17.3.2003 לפנייה זו, השיבה נציגת המשיבים שהנושא הועבר לסגן השר לקבלת החלטתו וכי "ברור מאליו כי עד קבלת החלטה תשהינה הבנות בישראל" (ע/3). החלטה בנדון לא התקבלה, ולטענת העותרת היא נשארה בישראל על סמך תשובה זו ובהיעדר החלטה. 5. כשנתיים לאחר מכן, ביום 28.5.2005, פנתה העותרת למשיבים באמצעות המרכז לסיוע משפטי לעולים. באותו מכתב נטען, בין היתר, שהמקרה של העותרת הוא עוד מקרה של קטין שבוטל מעמדו לאחר שהתברר שהוא הובא לכאן במרמה, ולאחר ניצולו בידי המשפחה ש"רכשה" אותו ועמה הוא עלה לישראל. נטען שהעותרת עודנה קטינה, ולאחר שהיא מתגוררת בישראל שלוש שנים ולמדה בפנימייה דתית היא רואה עצמה יהודיה ודוברת עברית שוטפת. עוד נכתב, שבשיחה עם משפחתה הובהר לעותרת, שהם לא יקבלו אותה בחזרה וכי לא יהיה לה בית או תמיכה משפחתית אם תחזור. החלטת הוועדה הבינמשרדית מיום 31.10.2006 6. לאחר חליפת מכתבים בנדון, הוחלט להעביר את עניינה של העותרת לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, וביום 13.7.2005 הגישה העותרת בקשה לוועדה. הבקשה נדחתה בהחלטה קצרה מיום 31.10.2006. בהחלטה נכתב "בקשת הנדון למעמד בארץ נדחית היות והמבקשת נכנסה ארצה בהיותה בת 14 בידיעה שהיא נכנסת במרמה ובנוסף התבקשה להצהיר שהינה בת 15. למבקשת אם ואחים ביולוגיים באתיופיה וע"כ לא נמצא מקום לאשר בקשתה והמבקשת מתבקשת לעזוב את הארץ" (ע/9). 7. ביום 5.12.2007 נעצרה העותרת עקב שהות בלתי חוקית והוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת. העותרת ובאת כוחה טענו, שהחלטת הוועדה הבינמשרדית לא התקבלה על-ידן ולא הייתה ידועה להן. בהמשך לכך, שוחררה העותרת ממשמורת כפוף להתחייבות שתצא מישראל אם מעמדה לא יוסדר. ביום 25.12.2007 הגישה העותרת עתירה לבית משפט זה (עת"מ 1164/07). לאחר הגשת העתירה ולפני הדיון בה, הוחלט על-ידי המשיבים להעביר את עניינה של העותרת לדיון נוסף לפני הוועדה הבינמשרדית. החלטת הוועדה הבינמשרדית מיום 19.11.2008 8. בדיון הנוסף שערכה הוועדה נדחתה בקשתה של העותרת בשנית. צוין בהחלטה ש"מדובר במקרה לא פשוט". העותרת עלתה לישראל תוך התחזות לביתה של גב' טמבואלל בארקו, שעלתה לישראל כזכאית שבות עם חמישה ילדים, שהמבקשת ביניהם; ועזבה את המשפחה לאחר שסבלה מיחס קשה והתעללות, ובינואר 2003 בוטלה אזרחותה (ע/2). עוד נקבע, שעל-פי החומר הקיים בתיק, וכעולה מהשימוע שנערך לעותרת בשנת 2002 במקביל לשימוע שנערך לאימה באתיופיה, אין לקבל את טענת העותרת לפיה היא הייתה בת 14 כאשר הגיעה לישראל. לדברי אמה וממסמך שהציגה האם בשימוע, שהוא כרטיס מעקב רפואי לילדה, עולה שהמבקשת נולדה ביום 11.7.1983. כלומר, היא הייתה בת 18 וחצי כשעלתה לישראל. עוד נכתב, שבשימוע שנערך לה המבקשת עצמה אמרה שהיא נולדה ביולי 1984, וכי חזקה שהתאריך שמסרה האם - תאריך המאומת באמצעות מסמך - הוא הנכון. נכתב גם, שבמסמך הרפואי שהמציאה העותרת בדבר גילה הנכון לפי בדיקת צילום כף יד (ע/7) אין כדי להפריך את הדברים שנאמרו בשימוע ולא מן הנמנע שהערכתו של הרופא שנתן את אותו המסמך הושפעה מרישום תאריך הלידה של העותרת כמופיע במחשב קופת החולים. בנוסף, נדחתה בהחלטה טענתה של העותרת לפיה היא לא הייתה שותפה למרמה. נכתב, שבשימוע שנערך לה לפני ההחלטה הראשונה על הגירוש, גילתה העותרת בקיאות רבה בפרטי מעשה המרמה. היא לא ציינה באותו שימוע שהיא לא ידעה על המרמה ושהכל נעשה מאחורי גבה ובניגוד לרצונה. נקבע, שהעותרת הייתה בגירה כאשר עלתה לישראל במרמה וידעה על המרמה. היא הייתה שותפה לה, אמנם לא כיוזמת, אך כצד מעורב ומשתף פעולה. צוין עוד, שתופעת המרמה היא תופעה שיש לעקור מהשורש, ומשכך רק טעמים הומניטאריים מיוחדים, חריגים וכבדי משקל יוכלו להכריע את הכף לכיוון של מתן מעמד בישראל. טעמים מעין אלה לא נמצאו בעניינה של העותרת, ומשכך יש לדחות את הבקשה. 9. לאחר קבלת החלטה זו ובמסגרת העתירה התלויה ועומדת, הגישה העותרת טיעון משלים מטעמה. בכל הנוגע לעניין הגיל טענה העותרת, שהגיל שמסרה בשימוע לא היה נכון, וכי הגיל הכוזב שמסרה היה בעצת אמה - בניסיון לשכנע שהיא עצמאית וכדי שיאפשרו לה להישאר בישראל. בכל הנוגע ל"עסקת המרמה" טענה העותרת, שהעזיבה את אתיופיה לישראל הייתה בניגוד לרצונה. לא היה לה כל חלק בעסקה בין אמה לבין גב' טמבואלל בארקו. היא גם לא הבינה את משמעות הדבר. לאחר שהוגש הטיעון המשלים הגישו המשיבים תשובה לעתירה, וניתן פסק דין. פסק הדין בעת"מ 1164/07 10. בפסק דין מיום 9.5.2010 (כב' השופט ד' חשין (סגן נשיא כתוארו אז)) נקבע, שאין מחלוקת שהעותרת ידעה, בעת שנכנסה לישראל, שכניסתה היא במרמה. עם זאת, כך נפסק, ידיעתה את פרטי המזימה, כעולה מן השימוע שנערך לה, אין משמעו שהיה לה חופש בחירה בין שיתוף פעולה לבין אי שיתוף פעולה עם המזימה, וזאת בניגוד לקביעת המשיבים. זאת, אף אם העותרת הייתה בת 18 כאשר היא נרשמה בגונדר כבת משפחת טמבואלל (בארקו) לפני העלייה לישראל. בית המשפט הוסיף, שהעותרת טוענת שאמה הכריחה אותה לעלות לישראל נגד רצונה, וכי האם, בשימוע שנערך לה, לא התייחסה לעניין זה. בית המשפט קבע גם, שאף אם אמה הביולוגית פעלה כדי להיטיב עם העותרת לא נובע מכך שהעותרת עצמה רצתה בכך ולא הוכרחה לעשות כן. בית המשפט ציין, שמעשה המרמה התגלה לאחר שהעותרת ברחה מהמשפחה בעקבות התעללות שחוותה מצד אחד מבני המשפחה. מקרה מעין זה, כך נפסק, דומה למקרים של אלימות של בני זוג ישראלים כלפי בני זוגם הזרים, אשר נמנעים מלהתלונן על האלימות על מנת שלא יישלל מעמדם. צוין, שהטיפול במקרים אחרונים אלה הוסדר באמצעות נוהל מיוחד, ונפסק שגם למקרים מן הסוג הנדון יש ליתן פתרון בקביעת נוהל, שכן על-פי הנטען בעתירה ובמכתבי באי כוח העותרת מדובר בתופעה. לבסוף נקבע, בחלקו האופרטיבי של פסק הדין, ש"יש להמתין עד אשר המשיב יבחן את הנושא של ילדים וצעירים, שהועלו ארצה בניגוד לרצונם ושלא כדין וחיים בארץ כבר מספר שנים, ויחליט כיצד להתמודד עימו. עד שייעשה כן, אין לגרש את העותרת מהארץ". הנוהל שהתקינו המשיבים והשתלשלות העניינים לאחר מכן 11. לאחר חליפת מכתבים בין הצדדים, ולאחר שהוגשה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט על-ידי העותרת, התקינו המשיבים ביום 6.6.2011 את נוהל 5.2.0020. כותרתו "נוהל לטיפול במי שמעמדו בוטל, כיוון שניתן על יסוד פרטים כוזבים, בעת היותו קטין ושהתגלה כי הופעלה נגדו אלימות" (ע/21). 12. הנוהל קובע, בסעיף 2, "תנאים ודרישות": ב.1. בעת עלייתו לישראל היה קטין; ב.2. התברר בדיעבד כי מעמדו ניתן במרמה; ב.3. התקבל מידע אובייקטיבי לפיו בעת שהותו בישראל סבל מאלימות מצד מי שעמם עלה. בהמשך, בסעיף 3, קובע הנוהל את "הליך הטיפול". נקבע, שבמקרה בו הוחלט על ביטול מעמד יבדוק עובד הרשות אם הפונה היה קטין בישראל בעת עלייתו; אם על-פי מבחן מירב הזיקות הפונה קשור לישראל יותר מאשר למדינת המוצא ממנה עלה; ואם הפונה סבל מאלימות בעת שהותו בישראל מצד מי שעמם עלה. עוד נקבע, שמלוא החומר להוכחת נתונים אלה יועבר לראש הדסק הרלבנטי, אשר יבחן את קיומם. אם כל הנתונים מתקיימים, יעביר ראש הדסק את הבקשה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית לבחינת מתן מעמד מטעמים הומניטאריים, אשר עבודתה תהיה לפי נוהל 5.2.0022. 13. לאחר פרסום הנוהל פנתה באת כוח העותרת למשיבים בבקשה להבהרות שונות בקשר עם הנוהל. תשובת המשיבים ניתנה ביום 3.8.2011. בתשובה ניתנו הבהרות כלליות בקשר עם הנוהל. בכל הנוגע לעניינה של העותרת, נכתב שעניינה כבר נדון לפני הוועדה הבינמשרדית לאחר הגשת עת"מ 1164/07, וכי החלטתה המנומקת של הוועדה מיום 19.11.2008 בעינה עומדת. עמדת המשיבים הייתה, שהתקיים בעניינה של העותרת למעשה ההסדר שנקבע בנוהל החדש ואין צורך בצעד נוסף. מעבר לכך צוין, שספק אם הנוהל חל בעניינה של העותרת נוכח מבחן "מירב הזיקות" הקבוע בנוהל; ונוכח המחלוקת באשר לגילה האמיתי. העתירה הנוספת 14. ביום 25.8.2011 העותרת עוכבה והוצאו נגדה צו הרחקה וצו משמורת, אך היא שוחררה בכפוף ליציאה מהארץ בתוך 45 ימים. ביום 12.9.2011 הוגשה העתירה המקורית בהליך שבכותרת, ולבקשת העותרת ניתן צו ביניים המונע את הרחקתה מישראל עד לבירור העתירה. בעתירה תקפה העותרת את הנוהל עצמו, וטענה גם שנוכח הקביעות בפסק הדין שניתן בעת"מ 1164/07 - החלטתה הנ"ל של הוועדה הבינמשרדית מיום 19.11.2008 אינה עומדת, וכי על המשיבים לקבל החלטה חדשה בעניינה. עוד תלויה העתירה ועומדת, הודיעו המשיבים ביום 27.12.2011, שהוחלט להעביר את עניינה של העותרת לדיון נוסף - שלישי במספר - לפני הוועדה הבינמשרדית. ביום 13.2.2012 נערך לעותרת שימוע בנוכחות בא כוחה. נעמוד בקצרה על שעלה מן השימוע ולאחר מכן נפנה לעתירה המתוקנת שבאה לאחריו. עיקרי השימוע 15. בשימוע ציינה העותרת שאין לה מסמך מזהה כלשהו. מעולם לא היה לה. היא נולדה בעיר גונדר ולמדה שם עד כיתה ח'. אמה נוצרייה וגם אביה המנוח היה נוצרי. יש לה ארבעה אחים: מאלקו בן 27 (אח מאביה אך לא מאמה); טגסט בת 22; גנט בת 20; והבטמו בן 14. העותרת סיפרה שאמה הייתה "קשה מאוד". האב נפטר בגיל צעיר (לא זוכרת גיל) לאחר שהיה חולה זמן קצר. היא הייתה איתו בקשר טוב יותר מאשר עם האם. לאחר שהאב נפטר המצב הכלכלי הידרדר. היא לא הסתדרה עם האמא. האם הייתה קשה איתה יותר מאשר עם הילדים האחרים. האם היכתה אותה, לדבריה, בשונה מהילדים האחרים אותם היא לא היכתה. 16. העותרת סיפרה, שהיא עלתה לארץ עם משפחת טמבואלל (בארקו) אותם היא לא הכירה, וזאת לאחר שאמה כפתה זאת עליה בניגוד לרצונה. האם לא הסבירה לה את הסיבה לכך. היא חושבת שאמה שלה שילמה לטמבואלל כסף, אך אינה יודעת כמה. היא פגשה את משפחת טמבואלל (בארקו) לראשונה כאשר הלכה למלא טופס בשגרירות. היא הייתה עם משפחת טמבואלל (בארקו) במלון בטבריה בערך שלושה-ארבעה חודשים, ובחופש הגדול עברה לפנימייה. היא ידעה שיהודים עולים לישראל, ואמרו לה להגיד שהיא יהודיה למרות שהיא נוצרייה. כשהיו בשגרירות אחותה של טמבואלל אמרה לה מה לומר. 17. העותרת הוסיפה, שכאשר הגיעה המשפחה לישראל היא הלכה לאולפן, אך היא לא הרגישה טוב שם. היא התעלפה הרבה כי המצב בבית היה קשה והיא לא ישנה בלילות. באתיופיה היא הייתה בריאה. האם טמבואלל וכל הילדים ישנו באותו חלל. לדבריה, אחד הבנים של טמבואלל לא נתן לה לישון. הוא איים עליה בסכין והיכה אותה. הוא היה ילד בעייתי. האם ידעה על המעשים אך לא עזרה לה. כאשר נשאלה אם הייתה התעללות מינית ענתה "אני לא רוצה לדבר על זה. אף אחד לא יודע את כל הסיפור...". היא התלוננה על כך לעובד סוציאלי במרכז כקליטה, וזה שלח אותה לפנימייה "ימין אורד". 18. העותרת סיפרה עוד, שבפנימייה הכירו את הסיפור שלה. היא התחילה בכיתה ט' ונשארה שם עד כיתה יא'. היה לה טוב שם. היא התחילה לעשות בגרויות, אך לא סיימה. יחד עם חברה היא עזבה והן עברו להתגורר בירושלים. הן שכרו דירה וחיפשו עבודה. לא היה להן מה לאכול ומהפנימייה שלחו להן אוכל. היא חושבת שעשתה טעות גדולה כשעזבה את הפנימייה. היא גרה באותה דירה חודש-חודשיים והן עזבו כי לא היה להן איך לשלם שכר דירה. היא אינה בקשר עם אותה חברה שנים. היא המשיכה לגור עם חברות - כל פעם חברות אחרות ובמקביל עבדה בניקיון באופן מזדמן. היא לא שילמה שכר דירה, אך עזרה עם מים וחשמל. היא גרה בירושלים עד 2007 ואז עברה לתל אביב. בתל אביב היא עבדה מספר חודשים אצל משפחה וגרה עמה עד שנתפסה על-ידי המשטרה. לא היה לה מקום מגורים, והיא חזרה לירושלים וישנה כל פעם אצל חברה אחרת; חברות שהכירה בפנימייה. היום היא עובדת לפעמים בניקיון, אך לא באופן קבוע. היא עובדת מאוד קשה. ההכנסה שלה כאשר היא עובדת היא כ-500 ₪ בשבוע. כיום היא גרה בבני ברק עם שלוש חברות ישראליות ממוצא אתיופי. הן עובדות קבוע. כשמתאפשר לה היא משלמת שכר דירה ואם אין לה עבודה החברות מוותרות לה. יש לה חמש חברות טובות. כולן ישראליות ממוצא אתיופי. יש לה חברות נוספות רבות פחות טובות. אין לה חברות ישראליות, שאינן ממוצא אתיופי. אין ולא היו לה בני זוג. אין לה קרובי משפחה בארץ. באתיופיה, חוץ מהאם והאחים יש לה דודים, אך אין לה קשר עמם. הסבים נפטרו. 19. העותרת הוסיפה, שבמרכז הקליטה איפשרו לה לדבר עם אמא שלה. בתחילה העותרת אמרה לאמה שהיא רוצה לחזור, ובאותה תקופה האמא הייתה אומרת לה להמשיך לנסות. בשיחות מהפנימייה אמה אמרה לה לא לחזור "מאותו רגע שיצאת מהבית שלי הפסקת להיות הבת שלי". מאז הן לא דיברו. היא לא מתגעגעת לאמה. היא הייתה רוצה לשוחח עמה כדי להבין דברים. לפעמים היא חושבת שהיא כלל לא אמה הביולוגית. גם אם אמא שלה תסכים לקבל אותה היא לא רוצה אותה ולא צריכה אותה. היא רוצה להיות עצמאית ויכולה בעצמה להיות אמא. היא גדלה כאן ויש לה כאן חברות, שנתנו לה חום ואהבה. היא לא רוצה לחזור למצב שלא נוח ולא טוב לה. העותרת ציינה עוד, שהיא מתגעגעת לאחיותיה והייתה רוצה לדבר איתן ולראותן. היא אוהבת אותן ומאמינה שהן רוצות לחדש איתה את הקשר ולראות אותה. 20. העותרת ציינה עוד בשימוע, שהיא חוגגת את כל החגים עם משפחות של חברותיה - למשל פסח וראש השנה. חגים נוצריים היא לא חוגגת. היא גם לא הולכת לכנסייה. היא מגדירה את עצמה כיהודיה. היא לא למדה במסגרת של לימודים לגיור, אך היא מכירה את החומר כי למדה בבית ספר דתי. כאשר היא גרה עם בנות ששומרות שבת היא לא נוסעת בשבת, אך כשגרה בבית של בנות שלא שמרו שבת גם היא לא שמרה. לגבי הגיל שעליו הצהירה העותרת בשימוע משנת 2002, הרי שלדבריה היא אמרה באותה עת לאמא שלה שמחזירים אותה, והאם הנחתה אותה לומר שהיא גדולה ואז לא יחזירו אותה. לגבי טענת האם שהיא נולדה ב-11.7.1983, הרי שלדברי העותרת האם המציאה את זה. החלטת הוועדה הבינמשרדית מיום 18.3.2012 21. ביום 18.3.2012 כאמור, דנה הוועדה הבינמשרדית בעניינה של העותרת בשלישית, והכל בהמשך לשימוע שנערך לה. חברי הוועדה המליצו למנכ"ל רשות ההגירה לדחות את בקשת העותרת והמלצתם התקבלה. בהחלטת יו"ר הוועדה, ראש האוכלוסין וההגירה (להלן: "הוועדה") צוין, ש"שאלת הגיל לא הוכרעה", וכי לצורך ההחלטה הנוכחית תונח בצד שאלת הגיל בעת העלייה - 14 או 18. נקבע, שלצורך ההחלטה הנוכחית נדרשת בחינה האם קיימים טעמים הומניטאריים מיוחדים בעניינה של העותרת וכן בחינת זיקותיה והתערותה במדינת ישראל. 22. צוין עוד בהחלטה, שתמצית רצונה של העותרת הוא להישאר בישראל בשל רצונה להיות עצמאית ולא לחזור למצב שלא נוח לה ולא טוב לה. אולם, שאלת המעמד מטעמים הומניטאריים היא שאלה שמעבר לשאלת המקום הנוח והטוב יותר, והעדפתו של המבקש. עוד נקבע, שנסיבות חייה של העותרת לא היו פשוטות. לדבריה ועל-פי הנאמר בשימוע, העלייה נכפתה עליה כשהייתה צעירה ולפני כן היא חוותה יחסים קשים עם אמה. בארץ היא חוותה טראומה כאשר במשך חודשים אחדים התאכזר אליה אחד הבנים ממשפחת טמבואלל (בארקו). עם זאת, צוין בהחלטה, שכאשר מתמקדים בשאלת הזיקות וההתערות בישראל, ההתרשמות היא שאמנם העותרת דוברת עברית רהוטה וקשרה קשרים חברתיים משמעותיים עם כמה חברות, אך אין בכך כדי לקבוע כי היא התערתה בישראל באופן מובהק או בכלל. לעניין זה פירטה הוועדה בהחלטתה, שמתוך עשר שנים בישראל העותרת שוהה תשע שנים ללא מעמד חוקי, ומשנת 2007 היא שוהה במסגרת הליכים משפטיים מכוח צווי ביניים. היא ידעה מאז תחילת 2003 שהיא מועדת להרחקה כאשר היא נעה ונדה בין דירות של חברות ומתפרנסת בדוחק מעבודת מזדמנות, ולא יכלה להכות שורש בהיעדר מעמד חוקי בישראל. בשונה ממקרים אחרים, במקרה זה המרמה התגלתה במהירות ולפני שהעותרת רכשה השכלה, התבססה בעבודה או הקימה משפחה ורקמה קשרים חברתיים וקהילתיים משמעותיים. מדובר בבחורה צעירה שלא הגיעה למצב של יצירת בסיס יציב או עוגן של ממש. כל שיש לה כאן הן חברות טובות, אך כאלו היא תוכל לרכוש גם באתיופיה. נסיבות השהייה הבלתי חוקית הן שמנעו מהעותרת להכות שורש, אך זוהי תמונת המצב האובייקטיבית שהתחדדה בשימוע. העותרת אמנם הגיע לישראל כנערה צעירה, אך היא עודנה בראשית דרכה ולא הפסידה את תקופת החיים שבה רוכשים השכלה, תעסוקה, חברים וכיוצא באלה. אין כל מניעה שתחזור למולדתה ושם תמשיך בחייה. 23. הוועדה הוסיפה עוד, שבאתיופיה, לעומת זאת, נמצאת משפחתה של העותרת. שאלת רצונה של האם אינו רלבנטי היום, משעה שהעותרת עצמה לא מוכנה ולא רוצה אמא. העותרת בוגרת ועצמאית לשיטתה שלה. לאחיה היא מתגעגעת ואף סבורה שהם ישמחו לחדש איתה את הקשר. אין אפוא מניעה שכאישה בוגרת ועצמאית, לפי הצהרתה, היא תחזור לאתיופיה תחדש קשר עם משפחתה או למצער אחיה, וגם תרכוש חברים חדשים. 24. ביחס לסוגיית היהדות, צוין שכעולה מהשימוע, העותרת התחברה לפולקלור היהודי בהתאם לסביבה ולחברה שבה היא נמצאת, כאשר החיבור הוא בעיקר מהשנתיים בהן היא שהתה בפנימייה הדתית. הרצון להתגייר נובע מהרצון להישאר בישראל ולהשתייך. לא מדובר - כך נקבע - בעניין שבהכרה בדת או אמונה. בניגוד לנטען בעתירות, העותרת לא למדה גיור. לכן, אין לראות בעותרת כמי שקשרה את חייה, השקפתה והכרתה עם היהדות באופן כזה שלא ניתן לנתקה מישראל. 25. לבסוף, ציינה הוועדה בהחלטתה, שההתרשמות היא שהעותרת היא "פורצת דרך", עצמאית ואמיצה, כעולה מסיפורה שלה. היא עצמאית, בעלת תושייה ואומץ ומכל קושי היא המשיכה הלאה. היא אישה צעירה. היא אינה חולה ומוגבלת ואינה חסרת אונים. היא עברה בארץ קשיים והתעללות, אך גם אם נותרה בה צלקת כואבת היא יכלה לקשיים והמשיכה הלאה. היא חולמת על חיים נורמאליים ואין סיבה שלא תגשים אותם במדינת מוצאה. הוסף עוד, שאכן, מדובר בהחלטה לא פשוטה וברור שהתוצאה עבור העותרת היא קשה, אך המסקנה היא שהעותרת לא התערתה בישראל. בחלוף עשר שנות שהות כאן, זיקותיה אינן משמעותיות במידה כזו שיהיה זה בלתי אפשרי כי תחזור לאתיופיה לבנות שם את חייה. היא התמודדה עם עבר לא קל ותתמודד גם עם קשיי העתיד לכשתשוב למולדתה. החלטה זו לא נועדה להעניש את העותרת על מעשה המרמה שרקחה אמה עם שכנתה. לאחר בחינת כל ההיבטים, המסקנה הייתה שעניינה של העותרת לא מחייב מתן מעמד מטעמים הומניטאריים. טענות העותרת 26. נוכח ההחלטה החדשה והמפורטת של הוועדה הבינמשרדית (מיום 18.3.2012) הגישה העותרת עתירה מתוקנת. העותרת טענה בעתירה המתוקנת, שהנוהל אותו התקינו המשיבים אינו עונה על התכלית אשר לשמה הוא הותקן, כעולה מפסק הדין בעת"מ 1164/07. נטען, שהבעיה אותה נועד הנוהל להסדיר היא שקטינים וצעירים שהועלו ארצה לא יתלוננו על התעללות מצד המשפחה עמה הם הגיעו בשל חשש מאיבוד מעמדם. נטען, בהמשך לכך, שהנוהל עצמו, ולחלופין יישומו בעניינה של העותרת - אינם משרתים תכלית זו. הם אינם סבירים ואינם מידתיים. 27. כנגד ההחלטה הפרטנית בעניינה טוענת העותרת, שההחלטה מבוססת על עובדות והנחות לא מבוססות. כך למשל נטען, שאין להשוות את מצבה של העותרת אשר לא נכנסה לישראל מרצונה לשוהים בלתי חוקיים אחרים; ששהותה רבת השנים של העותרת בישראל היא בידיעה ושיתוף פעולה של המשיבים; שאין ממש בקביעה שהעותרת ידעה כל הזמן מתחילת שנת 2003 שהיא מיועדת להרחקה; שאין ממש בקביעה לפיה אין לעותרת רצון להתגייר מתוך הכרה דתית או אמונה מהותית; ושאין יסוד למסקנה שהעותרת לא התבססה חברתית בישראל. 28. עוד טוענת העותרת, שהחלטת המשיבים מפרשת את מבחן "מירב הזיקות" באופן שגוי ובניגוד לפסיקה שדנה במבחן זה בהקשרים דומים (נשים מוכות ואלמנות). המסקנה בעניינה היא לפיכך בלתי סבירה באופן קיצוני. נטען, שבנסיבות אלה של אלימות יש לפרש את מבחן "מירב הזיקות" פרשנות מקילה, כאשר בחינה נכונה מעלה שזיקתה של העותרת למדינת ישראל עולה משמעותית על זיקתה לאתיופיה. נטען גם, שההחלטה - באופן שגוי - אינה משווה בין הזיקות לישראל לזיקות לאתיופיה ואינה קובעת שהזיקות לאתיופיה חזקות יותר, אלא קובעת שהעותרת תוכל בעתיד לרכוש זיקות באתיופיה אם תחזור. בנוסף נטען, שבנסיבות אלה וכדי לעודד את קורבנות האלימות להתלונן, יש להקנות לתנאי הזיקה משקל פחות. 29. לבסוף טענה העותרת, שההחלטה פגומה משעה שלא התקיים דיון בוועדה אשר ניתנה כדעת יחיד של יו"ר הוועדה ומבלי שנשמע קולם של יתר חברי הוועדה, ולמצער מבלי שיש בהחלטה התייחסות לעמדתם של יתר חברי הוועדה. קיים חשש, לטענת העותרת, "שההחלטה ניתנה על-ידי יד מכוונת, המבקשת להוציא את העותרת מישראל כבר שנים רבות וזאת בשל שיקולים זרים ולא מקצועיים". טענות המשיבים 30. המשיבים טענו, בכל הקשור לטענות שהופנו כלפי הנוהל, שבפסק הדין בעת"מ 1164/07 (העתירה הראשונה שהתבררה) בית המשפט הורה להם לבחון את העניין והותיר בידם מרחב של שיקול דעת. אין כל פסול בנוהל, שקבע מתווה לבחינת עניינו של הקטין והעברתו לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית. צוין בהקשר זה, שבניגוד לטענת באת כוח העותרת בעתירה הקודמת - אין "תופעה" של עולים מאתיופיה במרמה. מדובר במקרים לא רבים, שלגבי מרביתם הנוהל לא רלבנטי בוודאות, וגם לגבי יתר המקרים לא ברור אם מתקיים התנאי של גילויי אלימות. 31. בכל הנוגע להחלטה הפרטנית בעניינה של העותרת, המשיבים טענו שמדובר בהחלטה שניתנה באופן סביר וראוי, תוך שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים. אין הצדקה שבית המשפט יתערב בה בשים לב לשיקול הדעת הרחב של המשיבים מזה, ומתחם ההתערבות הצר של בית המשפט מזה. באופן ספציפי נטען, שהיום העותרת בוגרת. היא בת 24 שנים לגרסתה, ולפי השימוע שנערך לה אין היא תלויה עוד באמה או נזקקת לתמיכתה. על כן, שאלת הגיל ונסיבות העלייה "נדחקו לפינה" על-ידי המשיבים לטובת בחינת העניין המהותי ביותר לפי הנוהל - בחינת זיקותיה של העותרת. נציגי המשיבים התרשמו שהעותרת לא התערתה בישראל באופן שאינו מאפשר את החזרתה לאתיופיה. אין לה כאן משפחה ואין לה כאן מקור תמיכה כלכלי משמעותי. כל שיש לה בישראל הוא חברות טובות ספורות. באתיופיה משפחתה, אשר העותרת עצמה ציינה לגביה, שהיא תשמח לחדש את הקשר. עוד נטען, שאין לאפשר לעותרת להיבנות ממשך שהותה בישראל באופן בלתי חוקי - גם אם מדובר בתקופה ארוכה. עמדת המשיבים היא שהעותרת אינה עומדת במבחן מירב הזיקות, ואף לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים בעניינה. 32. בכל הקשור לפגם הנטען בפרוטוקול הוועדה, טוענים המשיבים שטענה זו היא חסרת בסיס. לפני הוועדה התקיים דיון יסודי ומעמיק. הנוהל אינו מחייב רישום פרוטוקול במהלך הדיון בוועדה, אלא את המלצתם הסופית של חברי הוועדה בלבד - וכך נעשה. 33. לאחר הדיון שהתקיים לפניי ביום 10.7.2012, הגישו המשיבים השלמת טיעון קצרה. בהשלמת טיעון זו נטען שוב, שמדבריה של העותרת בשימוע ברור באופן חד משמעי שאין לעותרת זיקות משמעותיות למדינת ישראל מעבר לידיעת השפה העברית ומספר מצומצם של חברות קרובות. העותרת אף הבהירה, כאמור, שהיא מעוניינת לחדש את הקשר עם אחיה באתיופיה. אין עוד רלבנטיות לחוסר רצונה לחדש את הקשר עם אמה הביולוגית. בכל הקשור בטענת האלימות שחוותה העותרת, הרי שמכלול החומר המצוי בידי המשיבים מראה שאין מדובר בנסיבות של אלימות המצדיקות בפני עצמן מתן מעמד הומניטארי. טענות העותרת בעניין האלימות והשימועים שנערכו לה, היו שונות כעניין של תיאור עובדתי. מדובר באלימות נטענת שהייתה לפני עשר שנים והיא נמשכה פרק זמן של 4-3 חודשים; ככל שאכן הייתה; וכל זאת כאשר הוועדה הבינמשרדית התרשמה שהעותרת הצליחה להיחלץ מאותה אלימות. העותרת לא הוכיחה את טענתה לאלימות ועצם האלימות אינה מזכה בהכרח בקבלת מעמד. מטעמים אלה התבקש לדחות את העתירה. דיון והכרעה 34. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושקלתי את עמדות באי כוח הצדדים כפי שנשמעו בדיון והובאו לפניי בכתובים, מסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל בחלקה במובן זה שיינתן לעותרת מעמד זמני לפי שיקול דעת המשיבים, לתקופה של שנתיים ימים; ובסיום התקופה תתקבל החלטה חדשה בעניינה. 35. אציין תחילה, כי מלכתחילה כוונה העתירה (המקורית והמתוקנת) לא רק נגד ההכרעה בעניינה הפרטני של העותרת, אלא גם נגד הנוהל עצמו כפי שעודכן בעקבות פסק הדין בעת"מ 1164/07 (ע/21). אלא שבמהלך הדיון שהתקיים לפניי כאמור, הודיעה באת כוח העותרת שאין היא עומדת עוד במסגרת העתירה הזו על הטענות בעניין הנוהל עצמו ותקיפתו (עמ' 3, שורות 4-3 לפרוטוקול). נוכח צמצום זה של העתירה, לא אביע גם אני כל עמדה, במסגרת פסק-דין זה, בכל הקשור בנוהל. כמו כן, בעתירה באו גם טענות בכל הקשור למהלך הדיון לפני הוועדה הבינמשרדית והיעדר תיעוד של המלצות חברי הוועדה. אולם, עניין זה בא על פתרונו במהלך הדיון שהתקיים לפניי לאחר שהמשיבים הגישו את התיעוד הרלבנטי (מש/1). לבסוף, בדיון שהתקיים לפניי כאמור, מוקדה יריעת המחלוקת על-ידי באי כוח הצדדים בסוגיה אחת: שאלת הזיקות ומאזן הזיקות של העותרת - בין ישראל לבין אתיופיה (עמ' 4, שורות 19-17 לפרוטוקול; עמ' 5, שורות 28-26 לפרוטוקול). זוהי לפיכך השאלה המרכזית העומדת לדיון לפניי: אם על-פי בחינת זיקותיה השונות של העותרת - בדין דחתה בעת הזו הוועדה הבינמשרדית את בקשתה של העותרת למעמד בישראל, תוך שהיא קובעת, כאמור לעיל, שהעותרת לא ביססה זיקות של ממש לישראל בעשור השנים שבו היא נמצאת בארץ; ותוך שקיימות זיקות לאתיופיה. 36. קודם שנדון בשאלה זו של "מאזן הזיקות" בעניינה של העותרת וכפועל יוצא מכך בהחלטתה של הוועדה הבינמשרדית מושא עתירה זו, נזכיר ונדגיש את נקודת המוצא הנורמטיבית, ולפיה לשר הפנים שיקול דעת רחב בכגון דא (ראו בג"ץ 874/07 אדמונינה נ' הלשכה למינהל אוכלוסין (לא פורסם, 8.11.2011)) ולוועדה הבינמשרדית שיקול דעת רחב ואף רחב במיוחד. כפועל יוצא מכך - מתחם ההתערבות של בית משפט זה בהחלטותיה של הוועדה הבינמשרדית - צר הוא (ראו למשל, עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (לא פורסם, 7.7.2009); עע"ם 471/12 מדינת ישראל נ' בוטנג (לא פורסם, 8.7.2012); בג"ץ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים (לא פורסם, 17.5.2011); עע"מ 1455/11 מקונן נ' שר הפנים (לא פורסם, 19.6.2012); עע"ם 1692/11 אורלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2011); אך ראו, בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.2010)). 37. אם נשוב לענייננו אנו, הרי שבנסיבות המקרה וחרף שיקול הדעת הרחב של הוועדה הבינמשרדית, מצאתי כי קיימים קשיים בהחלטה האחרונה שהתקבלה בעניינה של העותרת. זאת, הגם שמדובר בהחלטה שלישית בעניינה של העותרת. קשיים אלה מצדיקים התערבות בשיקול הדעת ובהחלטה שהתקבלה כאמור. וכל כך למה? אסביר: 38. ראשית, בכל הקשור לזיקותיה של העותרת לישראל, מוכן אני לקבל כנקודת מוצא את הממצאים העובדתיים אליהם הגיעה הרשות המינהלית במקרה זה. המשמעות היא, שלפי ממצאים אלה העותרת נמצאת בישראל כבר עשר שנים. קשריה החברתיים מתמצים במספר חברות. היא לא רכשה השכלה. היא עובדת בעבודות מזדמנות. היא יודעת אמנם את השפה העברית, אך היא לא הקימה משפחה. היא לא התבססה מבחינה כלכלית בישראל. אלא שבבחינה זו של זיקותיה של העותרת לישראל, קיים קושי בנקודת המוצא של הוועדה בכל הקשור לגילה של העותרת. כנזכר לעיל, קיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם העותרת הגיעה לישראל בהיותה בת 14 (כגרסתה) או בהיותה בת 18 (כעמדת המשיב). בעניין זה אכן קיימים פנים לכאן ולכאן. זאת, נוכח דבריה של העותרת בשימועים שנערכו לה; נוכח דבריה של אמה בשימוע שנערך לה באתיופיה; נוכח האופן בו העותרת נרשמה עת עלתה לישראל; ונוכח התיעוד הרפואי שהמציאה (צילום כף היד), ממנו עלה לכאורה, שהיא אכן עלתה כקטינה כפי שטענה. הוועדה הבינמשרדית, בהחלטתה מושא עתירה זו מיום 18.6.2012 (בשונה מהחלטות קודמות שהתקבלו בעניינה של העותרת בוועדה הבינמשרדית בשנים 2006 ו-2008 - ע/9 וע/12), לא קבעה ממצא בעניין זה. היא ציינה שהיא מותירה מחלוקת זו בעניין גילה של העותרת בעת עלייתה "בצד". אלא שהיעדר קביעה סופית בעניין זה, היא בת-משמעות בנסיבות המקרה שלפניי. העותרת נמצאת בישראל כאמור מזה עשר שנים. דבר אחד הוא, אם בעת עלייתה בישראל היא הייתה בגירה, כטענת המשיב, ודבר אחר הוא, אם בעת עלייתה לישראל היא הייתה קטינה בת 14, כטענתה (השוו, בג"ץ 8093/03 ארטמייב נ' משרד הפנים (פ"ד נט(4) 577, 585 (2004)). ככל שהיא אכן הייתה קטינה בת 14, משמעות הדבר היא שמתוך עשר השנים שהעותרת נמצאת בישראל, ארבע שנים היו "שנות קטינות". אם כך, הציפייה שהעותרת תשתקע, תתבסס כלכלית, תקים משפחה וכיוצא באלה בשנים אלה - היא ציפייה בעייתית. על כך יש להוסיף את הנתונים שאינם שנויים במחלוקת בדבר עזיבתה של העותרת את לימודיה בשלב מוקדם בשל מכלול נסיבותיה האישיות. האמור לעיל מעמיד אפוא בספק את הקביעה הקונקלוסיבית של הוועדה הבינמשרדית, ולפיה העותרת, כפי נסיבותיה האישיות, לא ביססה זיקה משמעותית למדינת ישראל בעשר השנים בהן היא נמצאת וחיה בה. 40. שנית, אליבא דידי, האופן בו יושם מבחן הזיקות על-ידי הוועדה הבינמשרדית בנסיבות המקרה, לא נתן משקל מספיק לרקע הכולל ולנסיבות המיוחדות בעניינה של העותרת - עלייתה לארץ יחד עם משפחת זכאי שבות, כאשר חשיפת נסיבות עלייתה התגלתה עקב טענתה למעשי אלימות שנעשו כלפיה במסגרת אותה משפחתה שעמה היא עלתה למדינת ישראל. עניין זה צוין אמנם במסגרת החלטתה של הוועדה הבינמשרדית, אולם ההתייחסות לנתון זה - הן בהחלטה ובעיקר בהשלמת הטיעון מטעם המשיבים- הייתה במסגרת השאלה אם נוכח גילוי האלימות הנטען יש להעניק לעותרת מעמד בישראל. אלא שהשאלה אינה אם האלימות ממנה סבלה העותרת - מצדיקה ליתן לה מעמד, ככזו. השאלה היא, אם בחינה קפדנית של הזיקות שהעותרת הספיקה לבסס במהלך השנים שחלפו בישראל, ובשים לב לנסיבות חשיפת האירועים בעניינה, עולה בקנה אחד עם הרציונאל בדבר הצורך לעודד חשיפת מעשי אלימות מעין אלה והפסקתם. 41. המשיבים טענו אמנם, שסוגיית האלימות הועלתה על-ידי העותרת בגרסאות עובדתיות שונות ובלא הוכחה מספקת. אולם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית-משפט זה בעת"מ 1164/07 הנזכר. פסק הדין האמור יוצא מנקודת מוצא, לפיה הגם שהעותרת ידעה על המהלך שאותו עשתה אמה הביולוגית, אין בכך כדי להראות שהעותרת רצתה בכך ולא הוכרחה לעשות כן. בית המשפט הוסיף וקבע, שמעשה המרמה בעלייתה של העותרת לארץ, התגלה לאחר שהעותרת ברחה מבית המשפחה "בעקבות אלימות והתעללות כלפיה מצד אחד מבני המשפחה" (פיסקה 15 לפסק הדין). בעקבות זאת, וההקבלה (החלקית) לסוגיית מעמדם של בני זוג זרים הסובלים מאלימות, קבע בית-משפט זה כי יש להמתין עד לבחינת הנושא על-ידי המשיבים בצורה כוללת וכי עד אז לא תגורש העותרת מן הארץ. על פסק דין זה המשיבים לא ערערו, והקביעות בו הפכו חלוטות. 42. אכן, משעה שזהו הרקע העובדתי לעתירה שלפניי, הרי שהיה מקום ליתן משקל של ממש לנסיבות אלה בהחלטת הוועדה הבינמשרדית - גם במסגרת בחינת הזיקות שביססה העותרת בישראל ואפילו בחלוף עשר שנים. ככל שמדובר אפוא במי שלא היה לה בהכרח חופש בחירה ונקלעה לנסיבות המצערות אליהן היא נקלעה; ומשעה שהיפרדותה מן המשפחה עמה עלתה לארץ באה בעקבות טענה של אלימות כלפיה; ובשים לב גם לאמור לעיל בעניין גילה של העותרת בתקופה הרלבנטית - הרי שבחינת השאלה מהי עצמת הזיקות של העותרת לישראל בחלוף הזמן, הייתה צריכה להיעשות באופן המקל עם העותרת ולא באופן המחמיר עמה (ראו והשוו, עע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים (לא פורסם, 27.2.2011; פיסקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל)). גם במובן זה, הציפייה כי עד לעת הזו העותרת - חרף כל האמור לעיל - תרכוש השכלה או תתבסס כלכלית, מעוררת קושי. 43. שלישית, במסגרת בחינת מאזן הזיקות בעניינה של העותרת, התבססה החלטת הוועדה הבינמשרדית לא רק על הזיקות החלשות, לפי הקביעה, לישראל; אלא גם על זיקותיה של העותרת לאתיופיה. אלא שבעניין זה צודקת באת כוח העותרת בכך, שחלק ניכר מן הזיקות לאתיופיה - אין הן זיקות קיימות אלא זיקות אפשריות עתידיות. הגם שאין חולק על כך שלעותרת אם ביולוגית וכן אחים באתיופיה, אין בנמצא בסיס עובדתי לכך שקיים קשר עם אותה משפחה וכי קשר זה יוכל להתחדש (ראו והשוו, בג"ץ 4711/02 הלל נ' שר הפנים (לא פורסם, 2.8.2009), פסקה 4 לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין; והשוו, בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, 527 (1997)). בהחלטתה המנומקת והמפורטת, נתנה הוועדה הבינמשרדית נתנה משקל משמעותי לתעצומותיה האישיות של העותרת ויכולתה להתגבר על כל שאירע לה. אולם, בכך אין כדי לבסס זיקות של העותרת לאתיופיה. גם אם ביכולתה של העותרת ליצור בעתיד זיקה למקום אחר - לא זו השאלה בעת הזו, על-פי המחלוקת כפי שהוגדרה על-ידי הצדדים לפניי. השאלה היא שאלת מאזן הזיקות ולא הערכת היכולת ליצור זיקות חדשות בעתיד. במאזן זה, ובשים לב לזיקות שהעותרת ביססה לישראל והן ידיעת השפה העברית; עבודה בישראל (הגם שבעבודות מזדמנות); וקשרים חברתיים - ספק הוא, אם המאזן הכולל בעת הזו אינו נוטה לזיקה עודפת דווקא לישראל. מכל מקום, מאזן זה לא הצדיק את דחיית בקשתה של העותרת. 44. רביעית, הוועדה הבינמשרדית נתנה משקל בהחלטתה לכך, שמתוך עשר שנות שהותה של העותרת בישראל, במשך תשע שנים היא שוהה בישראל ללא מעמד חוקי. צוין, שמשנת 2007 העותרת שוהה במדינת ישראל מרבית הזמן במסגרת הליכים משפטיים ומכוח צווי ביניים כאשר היא יודעת כל הזמן, מאז תחילת 2003, שהיא מיועדת להרחקה. על רקע זה, ניתן להקשות ולשאול, אם זהו מצב הדברים - האם אין בכך משום שיקול לקולה שיש לבחון גם על יסודו את שאלת הזיקות שהעותרת ביססה בכל הקשור לישראל בתקופה שחלפה. ויודגש, כי אין מדובר בטענה לניסיון לרכוש מעמד בשל עצם הישיבה הממושכת שלא כדין (ראו למשל, בג"ץ 656/87 מנצח נ' שר הפנים (לא פורסם, 7.3.1988)). אין מדובר גם בטענה למעמד מכוח שהות ממושכת בניסיון להסדיר את המעמד על דרך של ניהול הליכים (השוו, בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (לא פורסם, 28.9.2008)). השאלה במקרה שלפניי היא, אם בהינתן מעמד לא ברור של העותרת במשך מספר שנים, בשים לב לכלל נסיבות המקרה ולטענת האלימות העומדת ביסוד הנוהל; ובמיוחד בחמש השנים שחלפו מאז 2007 ועד להחלטת הוועדה הבינמשרדית, תקופה בה שהייתה בישראל הוסדרה במסגרת צווי ביניים אך בלא מעמד - הייתה יכולה העותרת לבסס זיקות משמעותיות יותר מאלו שביססה. כך, אם תעסוקה קבועה; כך, אם התבססות כלכלית. אכן, אף בהחלטת הוועדה הבינמשרדית צוין שקיימת מודעות לכך ש"נסיבות שהייתה הבלתי חוקית הן שמנעו ממנה להכות שורש". ואם כך הדבר, קיים קושי באמת המידה המחמירה יחסית אותה אימצה הוועדה הבינמשרדית בנסיבות המקרה בכל הקשור לזיקות שהספיקה העותרת לבסס ביחס לישראל עד לעת הזו. בהקשר זה לא מן הנמנע לציין שהימשכות ההליכים בעניינה של העותרת על פני שנים נובעת במידה בלתי מבוטלת מפרקי הזמן הארוכים שבהם המתינה העותרת עד שהמשיבים יטפלו ויקבלו החלטות בעניינה ויביאו אותן לידיעתה. זאת, הן לפני מתן פסק הדין בעת"מ 1164/07 ובעיקר לאחריו. ויודגש שוב את שצוין בפסק הדין הקודם בעת"מ 1164/07 בעניין היעדר הנסיבות שהובילו את העותרת למצב בו היא נמצאת היום; נסיבות של כורח שלא היו בשליטתה. 45. אכן, נסיבות המקרה הכוללות הן נסיבות שאינן פשוטות. הן בהחלטות השונות שהתקבלו בעניינה של העותרת והן בטיעון שנשמע לפניי מפי באת כוח המשיבים, שבו האמירות לפיהן אין מדובר במקרה פשוט (עמ' 5, שורה 18 לפרוטוקול). מהטיעון המפורט שנשמע לפניי מפי המשיבים עלה, שהגם שבמסגרת העתירה הקודמת שהוגשה לבית-משפט זה נדמה היה שהתופעה של קבלת אזרחות במרמה בנסיבות דומות לאלו של העותרת היא רחבת היקף, הרי שלפי הנתונים הקיימים בעת הזו - קיים רק מקרה אחד נוסף הממתין להחלטת הוועדה הבינמשרדית מכוח הנוהל החדש שהותקן (עמ' 7 ש' 18-17 לפרוטוקול). לא קיימים מקרים נוספים העומדים בתנאים האחרים של הנוהל. 46. העובדה שמדובר במקרה שאינו פשוט ובמקרה קשה, כמו גם במקרה כמעט ויחיד, אין בה כמובן כדי לחייב את הוועדה הבינמשרדית לקבל החלטה כזו או אחרת. אין בה גם כמובן משום עילת התערבות של בית-משפט זה בהחלטת הוועדה הבינמשרדית. יחד עם זאת, ככל שהקושי האמור - מקורו בנתונים נסיבתיים ספציפיים הקשורים באופן שבו יש לבחון את שאלת הזיקות בנסיבות מעין אלה, הרי שלקושי זה יש גם תוצאה אופרטיבית. משמעותו היא, כי לעת הזו קיים קושי בהחלטת הוועדה הבינמשרדית ובאמת המידה בה נקטה. משעה שמקובל גם על באת כוח העותרת כי המבחן הרלבנטי הוא מבחן הזיקות; ונוכח הספקות בעניין גילה של העותרת וכן השאלה אם הזמן שחלף ויתר הנתונים שלעיל - די בהם כדי לקבוע מסמרות בבקשתה של העותרת - מסקנתי היא, כי בנסיבות העניין קיימת עילה להתערבות בהחלטת הוועדה הבינמשרדית. זאת, על דרך קביעה שהעותרת תקבל מעמד זמני על פי שיקול דעת המשיבים, ולתקופה של שנתיים. בסופן תתקבל החלטה חדשה על-ידי המשיבים על-פי כלל נסיבות העניין ואמות המידה שלעיל. אציין כי מתווה זה עלה בשלהי הדיון שלפני והעותרת הסכימה לו; וכי הגם שלא נעלמה מעיני עמדת ב"כ המשיבים בעניין חשיבות ההכרעה הסופית בעניינה של העותרת - מורכבות הנסיבות כאמור לעיל, מובילה היא לתוצאה דנן על כל משמעויותיה. 47. העתירה מתקבלת אפוא בחלקה, כאמור בפסקה 46 שלעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הסדרת מעמדתושב קבע / מעמד קבעמשרד הפנים