מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת פיצויים בגין קבלת מידע לא נכון מהוועדה לתכנון ובניה: כללי לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מעיכוב במסירת מידע תכנוני ומסירת מידע שגוי על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו (להלן: "הנתבעת"), בקשר עם אפשרויות בנייה על נכס מקרקעין שבבעלות התובעות 1 ו- 2 (להלן בהתאמה: "הנכס"; "התובעות"), הנמצא ברחוב לילינבלום פינת פינס, בשכונת נווה צדק בתל אביב. ביום 16.3.11 הוכרעה שאלת החבות בתובענה (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה קבעתי, כי התובעות הוכיחו גרסתן לפיה נפלו פגמים בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע למידעים שנמסרו לתובעות, וכי בגין התנהלות זו נגרם עיכוב מסוים בהליכי הבנייה על הנכס. עוד נקבע בהחלטה, כי התובעות זכאיות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להן על ידי הנתבעת, ככל שהנזק יוכח על ידן במסגרת השלב שיועד לכך, הוא שלב הוכחת הנזק. עתה הגיעה העת להכריע בשאלת הנזק. רקע עובדות המקרה פורטו בהחלטה, ולא ראיתי צורך להרחיב עליהן. יחד עם זאת, אציין, בקליפת האגוז, את עיקר העובדות הדרושות לשלב זה: הנכס הינו מבנה בעל שני אגפים מחוברים. האחד פונה לרח' לילינבלום (להלן: "אגף לילינבלום"), והשני פונה לרח' פינס (להלן: "אגף פינס"). על כל אחד מהאגפים חלה תוכנית בניין עיר שונה. ביום 23.12.99 ניתן היתר לתוספת בנייה על אגף לילינבלום, בעוד שלאגף פינס ניתן היתר הריסה. התובעות השלימו את בניית תוספת הבנייה באגף לילינבלום, וביקשו להגיש תוכנית לשינויים ולממש את זכויות הבנייה הנוספות. לשם כך, הגישו התובעות מספר בקשות למידע בקשר לנכס, בהתאם לתקנות התכנון והבניה (מידע נדרש להיתר), התשנ"ב - 1992, ולנוהלי מינהל אגף ההנדסה של הנתבעת (להלן: "מינהל ההנדסה"), שמטרתן קבלת המידע התכנוני הרלוונטי לאותו נכס, ואשר על בסיסו מגיש בעל הנכס את הבקשה להיתר בנייה (להלן: "תיקי מידע"). בקשת המידע הראשונה הוגשה על ידי התובעות ביום 29.11.01. אקדים את המאוחר ואציין, כי היתר הבנייה ניתן רק ביום 18.1.07. הנתבעת מסרה לתובעות שישה תיקי מידע בסיסיים, כפי שיפורט להלן. בעקבות תיקי המידע שמסרה הנתבעת לתובעות, נוהלו בין הצדדים הליכים משפטיים שונים, לרבות באשר לעיכוב במסירת המידע, נכונותו ושלמותו: תיק המידע הראשון, נמסר לתובעות ביום 17.2.02, בעקבות עתירה מנהלית שהוגשה על ידי התובעות (עת"מ 1048/02) (להלן: "העתירה המנהלית הראשונה"). תיק המידע השני, נמסר לתובעות ביום 22.7.02. תיקי המידע הראשון והשני הוגשו לאור רצון התובעות לקבל היתר לביצוע שינויים באגף לילינבלום וביטול ההיתר להריסת אגף פינס, כמו גם קבלת תעודת גמר לאגף לילינבלום, ובקשה להיתר לתוספת בנייה באגף פינס. תיק המידע השלישי, נמסר ביום 3.9.02, וכלל מידע מעודכן, לאחר שהתובעות חלקו על נכונות המידע שהתקבל בתיקי המידע הראשון והשני. לעמדת התובעות, גם תיק המידע השלישי כלל מידע שגוי. משכך, הגישו התובעות ביום 12.9.02 עתירה מנהלית שנייה (עת"מ 1409/02) (להלן: "העתירה המנהלית השנייה"). תיק המידע הרביעי, נמסר לתובעות ביום 9.6.03. תיקי המידע השלישי והרביעי התייחסו להריסת הקיים ובנייה מחדש, על מנת להפריד את ההיתר לשני האגפים. התובעות טענו כי גם תיק המידע הרביעי כלל מידע שגוי ומוטעה, וכן כי הוא לא כלל את כל המידע הרלוונטי. תיק המידע החמישי, נמסר ביום 27.7.03, ותוקנו בו חלק מהשגיאות שנפלו בתיקי המידע הקודמים. תיק המידע השישי, נמסר ביום 23.12.03, בעקבות פסק הדין בעתירה המנהלית השנייה. תיקי המידע הללו התייחסו לתוספת בנייה על מנת לבנות על הבניין הקיים. התובעות נקטו בהליכים משפטיים נוספים בנוגע לתיקי המידע: הגשת ערר לועדת הערר המחוזית על החלטת הנתבעת להתנות את מתן ההיתר בתנאים, שהוכרעה על ידי ועדת הערר ביום 13.1.05, וכן עתירה מנהלית נוספת (עת"מ 1879/02) (להלן: "העתירה המנהלית השלישית"), במסגרתה הגיעו הצדדים לפסק דין מוסכם. עילות התביעה התובענה הושתתה על מספר עילות, עליהן אעמוד בקצרה להלן: השימור - הנתבעת ציינה בתיק המידע הראשון, כי אגף פינס מיועד לשימור, לפי תכנית 2650ב', ומשכך הבנייה המבוקשת תהיה בתיאום עם אדריכל מינהל ההנדסה וצוות השימור. התובעות טענו כי תכנית 2650ב' אינה בתוקף, וכי לא היה מקום להכריז על אגף פינס כמתחם לשימור, ובכך להציב בפני התובעות מגבלה שמונעת מהן לבנות עליו. בהקשר זה הוכח לפניי כי הדין עם התובעות: התכנית טרם עברה את כל ההליכים הסטטוטוריים הדרושים לאישורה, ולא קיבלה תוקף, לא במועד הגשת הבקשה ולא במועד בירור התובענה. כן הוכח לפניי, כי התובעות פנו בהקשר זה לנתבעת בהזדמנויות רבות, אך זו נמנעה מלבטל את הרישום השגוי. על כן, נקבע בהחלטה כי דרישת הנתבעת בדבר השימור, הייתה שגויה ובלתי מבוססת, וכי לא היה מקום לציינה בתיקי המידע. נטיעת עצים - בתיק המידע השני, ציינה הנתבעת כי על התובעות לטעת 30 עצים בנכס. התובעות טענו כי דרישה זו מסכלת את יכולת הבנייה על הנכס, שכן מדובר בנטיעת עצים בשטח העולה על מחצית משטח הנכס הכולל. בעקבות דין ודברים בין הצדדים, הסכימה הנתבעת, ביום 29.4.03, להפחית את מספר העצים ל - 7. חרף זאת, שינתה הנתבעת עמדתה זו, בהחלטת ועדת המשנה שלה מיום 19.4.04, והגדילה את מספר העצים ל- 13. התובעות הגישו ערר על ההחלטה לוועדת הערר, והנתבעת הודיעה שהיא מקבלת את השגת התובעות בעניין זה. לפיכך, הורתה ועדת הערר בהחלטתה מיום 13.1.05 על הפחתת מספר העצים ל- 7. לאור האמור, נקבע בהחלטה כי ניתן על ידי הנתבעת מידע שגוי ביחס לכמות העצים. קו בניין צדדי - בתיק המידע הראשון ציינה הנתבעת כי קווי הבניין הצדדיים הם 2 מטר, אולם בתיק המידע השני שונה קו הבניין ל- 3 מטר. לטענת התובעות, השינוי המהותי האמור גרם לכך שהתוכניות שהוכנו על ידה ומטעמה, אינן רלוונטיות עוד. לעמדת הנתבעת, השינוי האמור בוצע על ידה על מנת להתאים את קווי הבניין הצדדים בין שני האגפים, שכן כאמור לעיל על כל אחד מהם חלה תוכנית בניין עיר שונה. הוכח לפניי כי לא הייתה הצדקה לקביעת המידע האמור, והחלת תכנית בניין עיר של אגף אחד על משנהו, ומקל וחומר שעה שמדובר בשינוי מידע שכבר נמסר לתובעות. כן הוכח כי תיקון השגגה האמורה נעשה באיחור רב, רק במסגרת תיק המידע הרביעי מיום 9.6.03. ההפקעה - בתיק המידע השני ציינה הנתבעת כי 66 מ"ר משטח הנכס ייגרעו, ויועברו לבעלותה, זאת לאור הוראות תב"ע 38. התובעות טענו שתב"ע 2277, המאוחרת לתב"ע 38, ביטלה את ההפקעה. אף על פי כן, עמדה הנתבעת על דרישת ההפקעה. לאחר שנקטו התובעות בהליכים משפטיים לביטול ההפקעה, באמצעות הגשת העתירה המנהלית השנייה, הוסכם על ביטולה. בעקבות ההסכמה האמורה, שקיבלה תוקף של פסק דין, בתיק המידע השישי מיום 23.12.03, לא צוין עוד דבר ההפקעה. בהקשר זה נקבע בהחלטה, כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת. שלילת חנייה בחצר הפנימית - התובעות טענו כי היה על הנתבעת לאפשר הכשרת מקומות חנייה עיליים בחצר הנכס, וטענה זו התקבלה על ידי הנתבעת. דא עקא, נטען כי בהמשך הדרך חזרה בה הנתבעת מההסכמות, בקובעה כי כל החניות ימוקמו מתחת לפני הקרקע, כך שכל מפלס הקרקע יפותח כגינה. לטענת הנתבעת, עמדתה זו מושתתת על מגמה לפיתוח גינה לדיירי הבניין בקומת קרקע. אף עילה זו נכללה בהליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים, במסגרת העתירה המנהלית השלישית, ולבסוף הושגה הסכמה לפיה ניתן יהיה להכשיר ארבעה מקומות חנייה עיליים בחצר הבניין. הוכח לפניי כי עסקינן בעניין תכנוני, המסור לשיקול דעת הנתבעת, וכי לא נפל כל פגם בהתנהלותה בהקשר זה. נסיגה בחזית הקומה השנייה - התובעות טענו כי הנתבעת התנתה, שלא כדין, את מתן היתר הבנייה בנסיגה של כ- 1.3 מטר לאורך כל חזית הבניין, בשטח כולל של כ- 32 מטר. נטען, כי דרישה זו מנעה מהן את היכולת לממש את כל זכויות הבנייה המותרות, בשווי ניכר. בסיכומים, התובעות לא חזרו על הטענה, והיא נזנחה על ידן. נקבע בהחלטה, כי הוכח לפניי שהתובעות לא מצאו לנכון להעלות את השגתן בנושא במסגרת ההליכים המשפטיים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, ומכאן שדינה להידחות. ההחלטה כאמור לעיל, ביום 16.3.11 נקבע כי נפלו פגמים מסוימים בהתנהלות הנתבעת, באשר למידעים שנמסרו לתובעות, וכי המידע בחלקו אינו נובע מטעויות בשיקול דעת. כן נקבע, כי ניתנו לנתבעת הזדמנויות לתקן את אותו מידע שגוי, תוך זמן סביר מאז שהתבקשה לעשות כן על ידי התובעות, אך הנתבעת לא שעתה לפניות האמורות. נקבע כי התנהלות זו גרמה לעיכוב בהליכי התכנון והבנייה על הנכס, וכי היה על הנתבעת לצפות תוצאה זו, לאור העיכוב במסירת המידע, כמו גם לאור מסירת מידע שגוי. משכך, הורם הנטל להוכחת הקשר הסיבתי בין השניים, וזאת לתקופה שתחילתה ביום 30.12.01 וסופה ביום 13.1.05, דהיינו למשך תקופה של 36.5 חודשים (להלן: "תקופת העיכוב"). על כן, נקבע בהחלטה כי ככל שהתובעות יוכיחו כי נגרם להן נזק בתקופת העיכוב כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, הן יהיו זכאיות לפיצוי בגינו. כן נקבע, כי במהלך בחינת שאלת הנזק, יהיה מקום לבחון גם את האשם התורם של התובעות, וכן את זכות התובע 3, בעל המניות בתובעת 1 (להלן: "גביר"), לפיצויים בגין נזקים שנטען כי נגרמו לו. עמדת התובעים לטענת התובעים, הנזק שנגרם להם בתקופת העיכוב מורכב משלושה ראשי נזק: אובדן הכנסות לתובעות, קרי הפסד דמי שכירות כתוצאה מהעיכוב; עלויות מימון בהן נשאו התובעות, ונזק בלתי ממוני שנגרם לגביר. אבדן הכנסות - לטענת התובעות, במהלך תקופת העיכוב נמנעו מהן הכנסות, בדמות דמי שכירות בגין השכרת הדירות בחזית אגף פינס. להוכחת ראש נזק זה צירפו התובעות חוות דעת של איל טדי הראל, שמאי מקרקעין וכלכלן (להלן: "שמאי התובעות"). שמאי התובעות העריך את נזקי התובעת 1 בגין הפסד דמי השכירות בסך 2,164,487 ₪, ואת נזקי התובעת 2 בגין רכיב זה בסך 846,654 ₪. עלויות מימון - לגרסת התובעות, המדובר בהוצאות מימון בהן נשאו התובעות בגין הלוואות קיימות על הנכס, שפירעונן נדחה כתוצאה מהעיכוב שנגרם על ידי הנתבעת, ואשר יכלו להיחסך אילו ניתן לתובעות תיק המידע הנכון והעדכני במועדו על פי החוק, קרי ביום 30.12.01. נטען, כי אילו הנתבעת הייתה פועלת כאמור, היה באפשרות התובעות לבחור בין שתי חלופות: האחת, להחזיק באגף פינס ולהכין תוכניות בנייה על פי המידע הנכון והעדכני, והשנייה למכור את הנכס או חלקים ממנו ולקבל את שוויו האמיתי. לטענתן, החלופה השנייה נמנעה מהן עקב קבלת המידע השגוי, הואיל ובתיקי המידע נכללה דרישת ההפקעה השגויה, כמו גם שגיאות נוספות, שהפחיתו משמעותית את זכויות הבנייה בנכס, וכפועל יוצא מכך גם את שוויו, כך שמכירת הנכס הייתה גורמת לתובעות נזק ממוני כבד, המוערך על ידן במיליוני שקלים. כן מבהירות התובעות, כי לא ניתן היה לקבל תעודת גמר לבנייה באגף לילינבלום בשל העיכוב במתן היתר הבנייה לביטול היתר ההריסה באגף פינס, שהתקבל רק ביום 4.7.05. מכאן, שלא עלה בידי התובעת 1 למכור את דירת הגג שנבנתה באגף לילינבלום, ובכך להקטין את נזקי התובעות. לטענת התובעות, אין כל חפיפה בין ראש נזק זה לבין ראש הנזק שעניינו דמי השכירות הרעיוניים, שכן מדובר בתקופות שונות: בעוד שעלויות המימון שולמו במהלך תקופת העיכוב, הרי שדמי השכירות נמנעו מהן בתקופה שלאחר סיום הבנייה באגף פינס, וכן מאחר שהדירות שאותן לא ניתן היה למכור הן באגף לילינבלום והדירות שבנייתן עוכבה ושנמנעו דמי השכירות בגינן הן באגף פינס. להוכחת נזקי התובעות בגין ראש נזק זה, צירפה התובעת 1 חוות דעת של רו"ח רסולי (להלן: "רו"ח רסולי"), לפיה הוצאות המימון שהיו נחסכות ממנה בתקופת העיכוב מוערכות בסך 932,815 ₪, ואילו הנתבעת 2 צירפה חוות דעת מומחה של רו"ח רוני קריה (להלן: "רו"ח קריה"), המעריכה את הוצאות המימון של התובעת 2 בתקופת העיכוב בסך 329,142 ₪. נזק בלתי ממוני - לטענת גביר, הנתבעת פגעה בשמו ובמוניטין הרב שלו בתחום הנדל"ן, הסבה לו עוגמת נפש אדירה, גרמה להשפלתו ורמסה את כבודו. נטען, כי גביר איבד הכנסה בשיעור ניכר כתוצאה מניסיון הנתבעת להשחיר פניו, ולהציגו כ"תובע סדרתי" וכמי ש"מהלך אימים" על עובדי ציבור, וכן כתוצאה מכך שנציגי הנתבעת פעלו, במספר הזדמנויות, בכדי למנוע מגביר פרנסה בענף הבנייה, כך שאין מדובר בטעות או רשלנות של נציג כזה או אחר מטעמה. נזק זה מוערך על ידי גביר, על פי האומדנה, בסך 500,000 ₪. לטענת התובעים, הנזקים האמורים, המסתכמים בסך 4,773,098 ₪, נגרמו להם כתוצאה ממשוא פנים, הפלייה ואדישות. על כן, אין מקום לקבל את טענת האשם התורם המיוחסת להם על ידי הנתבעת, מה גם שלטענתם הנטל להוכחת האשם התורם הנטען, לא הורם על ידי הנתבעת. בהקשר זה טוענות התובעות, כי פנייה לערכאות אינה יכולה להוות אשם תורם, קל וחומר שעה שזו התבררה כמוצדקת ואף הובילה להקטנת נזקיהן; כי אין ממש בטענה לפיה העיכוב שנגרם נובע מהחלפת אדריכלים על ידי התובעות, הואיל ובתקופה הרלוונטית טיפלה מטעמן בפרויקט רק האדריכלית ד"ר קורינה סגל; כי גם הטענה לפיה הימשכות ההליכים התכנוניים נבעה אך ורק מריבוי בקשות למידע ולקבלת היתרי בנייה שהוגשו על ידם, אינה יכולה לעמוד, מה גם שבמהלך תקופת העיכוב הגישו התובעות ארבע בקשות בלבד להיתר, כאשר בקשה אחת מהן (22-1613 מיום 22.12.02) הוסרה לבקשת הנתבעת. עמדת הנתבעת הנתבעת מלינה על עצם הגשת התובענה על ידי התובעים בסך 6,707,210 ₪, שעה שלאחר ניהול התובענה התברר כי נזקי התובעים, לשיטתם הם, עומדים על סך 4,773,098 ₪, דהיינו 70% בלבד מסכום התביעה המקורי. כן מלינה הנתבעת על הגשת התובענה במקור גם נגד שתי עובדות עירייה באופן אישי, הגב' דניאלה פוסק והגב' רבקה פרחי, שנמחקו בהסכמה רק לאחר שש שנים, במהלכם סירובו התובעים באופן עיקש למחוק את התביעה המופנית נגדן אישית, על אף שלא היה לה כל בסיס ולא היה בה כל צורך. לגופם של דברים, טוענת הנתבעת כי דין ראשי הנזק הנוגעים לעלויות המימון ולנזק בלתי ממוני, להידחות, וכי הנזקים שנגרמו לתובעות, אם בכלל, בגין אבדן הכנסה מוערכים, לכל היותר, בכמה מאות אלפי שקלים, וזאת לאור האשם התורם שיש לייחס לתובעות, כפי שיפורט להלן. באשר לראש הנזק של עלויות מימון, נטען כאמור כי יש לדחותו מכל וכל. העלאת הטענה בדבר אי מתן תעודת גמר לאגף לילינבלום, מהווה הרחבת חזית פסולה, אליה התנגדה הנתבעת. נטען כי כתב התביעה כלל לא עסק בחלק הבניין באגף לילינבלום, אלא אך ורק בחלק הבניין באגף פינס, וכי הטענה הועלתה על ידי התובעות, לראשונה, במסגרת תצהיר גביר בשאלת הנזק, שהוגש ביום 8.5.11, דהיינו אף לאחר ההכרעה בשאלת החבות; כן נטען, כי לא ניתן להכשיר את הדיון בשאלת הנזק בסוגיית תעודת הגמר של אגף לילינבלום הואיל ולא נקבעה כל חבות של הנתבעת בסוגיה זו. כאמור, הנושא כלל לא עמד לדיון במסגרת שלב החבות, ובהחלטה נקבעה אחריות הנתבעת אך ורק ביחס לשלושה מידעים ספציפיים, שהובילו לעיכוב בקבלת היתר בנייה לאגף פינס בלבד; בנוסף, נטען כי התובעות דורשות פיצוי הן בגין אי היכולת למכור יחידות באגף פינס (עלויות מימון) והן פיצוי בגין אי היכולת להשכיר את אותן היחידות ממש (אובדן הכנסה), המהווים שני ראשי נזק שלא יכולים להיתבע יחדיו, ומוצאים זה את תחולת זה, כך שעסקינן בניסיון חסר תום לב לדרוש כפל פיצוי. לשיטת הנתבעת, אין יסוד לטענת התובעים לפיה תקופות הפיצוי בגין שני ראשי הנזק האמורים אינן חופפות, ולכן הם יכולים לדור יחדיו. נטען כי הטענה האמורה אינה יכולה להתגבר על הכשל הבסיסי הנובע מתביעת פיצוי הן בגין אי מכירת היחידות והן בגין אי השכרתן, שהרי אילו התובעות היו מוכרות את היחידות בתקופת העיכוב, הן לא היו יכולות להשכירן לאחר מכן, עם סיום הבנייה; הטענה אף עומדת בסתירה מוחלטת להחלטה, בה נקבע כי את הפיצוי המגיע לתובעות בגין אבדן דמי השכירות יש לשום לתקופת העיכוב בלבד, ולא לתקופה שלאחריה, קרי לאחר סיום הבנייה; התובעות לא הראו איזה חלק מעלויות המימון נגרם להן, לטענתן, בגין אי מכירת היחידות באגף לילינבלום, ואיזה חלק נגרם להן, לטענתן, בגין אי מכירת היחידות באגף פינס; נטען עוד, כי התובעות מיצו את כל טענותיהם נגד הנתבעת ביחס לאגף לילינבלום עם הגשת התביעה הכספית נגדה ביחס לחלק זה של הבניין (ת/18), זאת עד למועד הגשת התביעה ביום 20.3.02. על כן, לא ניתן במסגרת התובענה דנא לתבוע עלויות החל מיום 30.12.01. בכל הנוגע לראש הנזק הבלתי ממוני, שעניינו עוגמת נפש, נטען כי מדובר בטענה בעלמא, שאינה מגובה ולו בדל ראיה. גביר אף אינו מפרט או מכמת את אובדן ההכנסות שנגרם לו, לטענתו, ומכאן שדינו של רכיב זה להידחות גם כן. לחלופין, נטען כי הפיצוי הנתבע על ידי גביר הינו מופרך ומופרז, וכי יש להעמידו, אם בכלל, על סכום נמוך משמעותית. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אין כל קביעה בהחלטה לפיה התנהלות הנתבעת כלפי התובעים הייתה נגועה באפליה או בשיקולים זרים, וזאת בניגוד לטענות התובעים. באשר לנזקי התובעות בגין אבדן הכנסות, צירפה הנתבעת חוות דעת של ד"ר גד נתן, שמאי מקרקעין (להלן: "שמאי הנתבעת"), שהעריך את הנזק שנגרם לתובעות בגין העיכוב בגבולות של 510,000 ₪. בסיכומיה, טענה הנתבעת כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שעליה אעמוד בהמשך פסק הדין, ואשר במסגרתה הוערך הנזק לתובעות בגין אובדן דמי שכירות בסך 1,013,004 ₪. אלא שלשיטת הנתבעת, על בית המשפט לקבוע כי לתובעות אשם תורם בגרימת הנזק כאמור, אותו יש להעמיד על שיעור של 50% לפחות, זאת מהטעמים הבאים: ראשית, הנתבעת טוענת כי התובעות שינו, חדשות לבקרים, את תוכניותיהן בקשר לנכס, וכי שינויים אלה האריכו את משך התכנון ועיכבו את קבלת היתר הבנייה. נטען, כי רק במהלך תקופת העיכוב הגישו התובעות שש בקשות לשינויים בהיתרי בנייה, ביטול היתרי בנייה ועוד, זאת בנוסף לבקשות שינויים שהוגשו עובר לתקופת העיכוב ולאחריה. הנתבעת גורסת כי מקור השינויים אך ורק בתובעות, וכי אין כל קשר בין השינויים שהתבקשו לבין המידע התכנוני שנמסר לתובעות על ידי הנתבעת. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם לשיטת התובעות עצמן, כבר בחודש יוני 2001 עמדו לפניהן לפחות שתי אפשרויות לצורך קבלת אישור אכלוס לאגף לילינבלום: הריסת חלק הבניין בחזית אגף פינס או הפרדת היתר הבנייה בין שני האגפים. על אף שהאפשרות הראשונה תאמה את בקשתן המקורית של התובעות והגם שהיה בידן היתר בנייה כבר מיום 23.12.99, כך שעסקינן באפשרות פשוטה לביצוע, בחרו התובעות באפשרות המורכבת יותר, על דרך של ביטול היתר ההריסה לאגף פינס והגשת בקשה חדשה להיתר. אף זאת עשו התובעות לא בלי לבטים באשר לתוכניותיהם בנכס: תחילה, ביום 13.3.02 הן הגישו בקשה לדחיית הריסת אגף פינס עד ליום 23.12.12. לאחר מכן, ביום 20.11.02, הן הגישו בקשה לביטול היתר ההריסה תוך אישור המצב הקיים של שתי קומות. חודש לאחר מכן, ביום 23.12.02, הן הגישו בקשה נוספת לביטול היתר ההריסה, אך הפעם להריסת חלק מהבניין ותוספת בנייה של שלוש קומות. בהמשך, בחודש מרץ 2003, הן הסירו את בקשתן האחרונה, וגיבשו החלטה סופית בדבר תוספת בנייה בשתי הקומות הקיימות ובניית קומה שלישית. ביום 17.3.03 הגישו התובעות בקשה מתאימה לקבלת תיק מידע, וביום 24.2.04 הוגשה בקשה להיתר בנייה. אשר על כן, לגרסת הנתבעת, במשך 15 חודשים הנמנים על תקופת העיכוב, מיום 30.12.01 ועד ליום 17.3.03, במהלכם טרם גיבשו התובעות החלטתן באשר לנכס, יש לייחס להן אשם תורם בשיעור 100%. שנית, לטענת הנתבעת, ההליכים המשפטיים בהם נקטו התובעות לאחר יום 17.3.03, לרבות בנוגע להפקעה ושלילת החניה בחצר הפנימית, לגביהם נקבע כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבעת, תרמו אף הם לעיכוב ההליך התכנוני. שלישית, נטען כי התובעות החליפו מספר רב של אדריכלים במהלך ההליך התכנוני של הבניין, וכי עצם התחלופה האמורה גרמה להתארכות משך ההליך התכנוני ועיכבה את קבלת היתר הבנייה. ראיות מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של גביר ושל האדריכל אסף שאול, וזאת בנוסף למספר חוות דעת מומחים בשאלת הנזק: רו"ח רסולי, רו"ח קריה ושמאי התובעות. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של הגב' רבקה פרחי ושל מר עודד גבולי, וכן הוגשה חוות דעת של שמאי הנתבעת. בהתאם להצעת בית המשפט, הצדדים הודיעו ביום 25.10.12 כי הם מוותרים על חקירות המומחים מטעמם, ולהודעה זו ניתן תוקף של החלטה באותו מועד. בנוסף, ב"כ הנתבעת הודיע ביום 11.11.12 כי הוא אינו עומד על חקירת העד מר אסף שאול, שלא התייצב למתן עדות לפני בית המשפט, וזאת מבלי לגרוע מכל טענה, לרבות בדבר העדר רלוונטיות של העד. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט נוכח הפער שבחוות דעת השמאים מטעם הצדדים, שעניינן הערכת הנזק בגין אובדן הכנסות, הורתי ביום 26.7.11 על מינוי מר יצחק סיון כשמאי מקרקעין מומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה מטעם בית המשפט"). בהחלטות מיום 26.7.11 ומיום 3.11.11, הוריתי כי על המומחה מטעם בית המשפט להביא בחשבון בחוות דעתו את דמי השכירות אותם היו התובעות זכאיות לקבל במהלך תקופת העיכוב, קרי מיום 30.12.01 ועד ליום 13.1.05, וכן את עלויות המימון של הבנייה שנחסכו מהתובעות בגין העיכוב בבנייה ביחס לתקופה האמורה. כן נקבע, כי את אובדן דמי השכירות כאמור יחשב המומחה מטעם בית המשפט לפי שני מועדים: האחד ליום 1.1.05, שהוא המועד בו הבניין אמור היה להתאכלס לפי עמדת הנתבעת, והשני ליום 28.2.06, הוא המועד בו הבניין אמור היה להתאכלס לפי עמדת התובעות. חוות הדעת המפורטת של המומחה מטעם בית המשפט הוגשה ביום 8.3.12 (להלן: "חוות הדעת"). בחוות הדעת נקבע כי ההפסד שנגרם לתובעות מהווה את ההפרש בין שני המצבים הבאים: "המצב הקיים", קרי דמי השכירות שהתקבלו מהנכס הישן בסוף תקופת העיכוב, בהתאם לשטחים הקיימים טרם שיפוצו מחד-גיסא, ו"המצב החדש", קרי דמי שכירות שניתן היה לקבל מהנכס בסוף תקופת העיכוב, אילולא העיכוב, היינו כאשר הבניין החדש כבר היה קיים וראוי להשכרה, מאידך גיסא. לשיטת המומחה מטעם בית המשפט, היוון הפרש דמי השכירות החודשיים בין המצב הקיים למצב החדש, לתקופה של 36.5 חודשים, ובניכוי ההוצאות הנחסכות של התובעות בגין עלויות המימון, מהווה את ההפסד שנגרם לתובעות. המומחה מטעם בית המשפט סבור כי אילו ההיתר היה מתקבל בזמן, ביום 1.1.05, התובעות היו יכולות להשכיר את המבנה החדש, וכי אין מקום לחשב ערך עתידי של תשלומים, מכיוון שלא מדובר בתשלומים שהיו אמורים להשתלם במהלך תקופת העיכוב, אלא רק בהפרשי דמי שכירות בנקודת זמן. כן סבור המומחה, כי הנזק שנגרם לתובעים התגבש במועד שבו אמור היה להסתיים השיפוץ זה, דהיינו ביום 1.1.05, כך שאין לייחס חשיבות למועד מאוחר יותר. יחד עם זאת, ציין המומחה כי מיום 1.1.05 ועד ליום 28.2.06 עלה המדד בכ- 2% בלבד. עוד ציין המומחה בחוות הדעת כי למיטב הבנתו ניתן לבנות על המגרש הפונה לרח' פינס בנין בן 3 קומות מעל קומת מרתף וחדרי יציאה לגג בלבד, משמע שלא ניתן לנצל את כל זכויות הבניה המוקנות על פי התב"ע. משכך, חוות הדעת התבססה רק על שטחים שניתן לבנות עליהם בפועל. בהתאם לעקרונות דלעיל, העריך המומחה את אבדן דמי השכירות בגין הנכס במהלך תקופת העיכוב בסך של 2,620,729 ₪. כן נקבע בחוות הדעת, כי מאובדן דמי השכירות כאמור יש להפחית את עלויות המימון של הבנייה שנחסכו מהתובעות, בסך 818,904 ₪, שנקבעו על בסיס הריבית שהייתה נהוגה בבנק ישראל בחודש ינואר 2005 (3.7%) בתוספת המרווח הבנקאי המקובל בשיעור 1.5% וכן מרכיב סיכון בשיעור 1%, ובסה"כ 6.2%, כמו גם על הריבית השנתית על השקעה אלטרנטיבית, בשיעור 4.5%. כתוצאה מכך, אובדן דמי השכירות הכולל לנכס הוערך על ידי המומחה בסך 1,801,825 ₪, נכון ליום 1.1.05. הואיל וחלקה של התובעת 1 בנכס הינו 55.3%, מוערך חלקה באובדן דמי השכירות בסך 996,409 ₪, בעוד שאובדן דמי השכירות לתובעת 2, שבבעלותה 20% משטח הנכס, מוערך בסך 360,365 ₪. התובעים פנו אל המומחה מטעם בית המשפט בשאלות הבהרה, ואלה נענו על ידו ביום 18.4.12. לאחר מכן, בדיון מיום 21.10.12, נחקר המומחה על חוות הדעת לבקשת התובעים. חודשיים לאחר מכן, ביום 12.12.12, הגישו התובעים בקשה לתיקון חוות הדעת. הנתבעת הגישה תשובה לבקשה, במסגרתה התנגדה הנתבעת למרבית התיקונים המבוקשים, והתובעים הגישו תשובה לתשובה. ביום 27.12.12 הוריתי על דחיית הבקשה, למעט בנוגע לתיקון אחד, בדבר סך של 197 ₪ ביחס ליחידה מס' 11, שלגביו הובהר על ידי המומחה מטעם בית המשפט כי מדובר בטעות סופר, וניתנה לגביו הסכמת הנתבעת לתיקון. בהמשך, ביום 10.3.13, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ניתנה החלטת בית המשפט לפיה על המומחה להתייחס לשני עניינים מסוימים בחוות הדעת: תחשיב דמי השכירות למחסן במצב הקיים וחלקם של הדיירים המוגנים בנכס, זאת בהתאם לאמור בבקשת התובעים לתיקון חוות הדעת. התייחסות כאמור ניתנה על ידי המומחה מטעם בית המשפט ביום 14.3.13 (להלן: "חוות הדעת המשלימה"), באופן שיש בה לשנות את ממצאי המומחה בחוות הדעת בשני עניינים אלה, וכפי שיפורט להלן. ביום 19.3.13 ניתנה החלטה לפיה לאור חוות הדעת המשלימה, יואיל המומחה לעדכן את חוות הדעת. עדכון כאמור הוגש לבית המשפט ביום 14.4.13. דיון והכרעה ההלכה בדבר רמת הוכחת שיעור הנזק הלכה היא כי רמת הוכחת שיעור הנזק בדיני הנזיקין היא של סבירות אשר נקבעת על פי נסיבות המקרה. במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה, יש להקל ברמת ההוכחה הנדרשת, וכאשר עסקינן בנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה, ניתן אף לעשות שימוש בכלי האומדנא (ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב (04.02.2010)). על בית המשפט לבחון, אפוא, על פי מבחנים אלה, האם עמדו התובעים בנטל הוכחת רכיבי הנזק הנטענים. אבדן הכנסות כאמור לעיל, להוכחת ראש נזק זה צירפו התובעות חוות דעת מומחה מטעם שמאי התובעות, שהעריך את נזקי התובעת 1 בסך 2,164,487 ₪, ואת נזקי התובעת 2 בסך 846,654 ₪. מנגד, הנתבעת צירפה חוות דעת מטעם שמאי הנתבעת, שהעריך את הנזק שנגרם לתובעות בגין העיכוב בסך 510,000 ₪. המומחה מטעם בית המשפט העריך בחוות הדעת את אובדן דמי השכירות בניכוי עלויות המימון של הבנייה, בסך 1,801,825 ₪. כידוע, חוות דעת מומחה שמונה על ידי בית המשפט נהנית ממעמד מיוחד, עד שהיא קובעת ומעצבת בדרך כלל את מסכת העובדות הרלבנטית והמסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה. בית המשפט העליון חזר וקבע, כי אף שההכרעה הסופית בעניין קביעת הממצאים לגבי השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין נותרת תמיד בידי בית המשפט, לא יסטה הוא מחוות דעת של מומחה שמונה על-ידו, בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן  (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ''ד נב(4) 563; ע"א 821/88 א' לוי קבלני בנין בע"מ נ' שמי את סמי אבו חמוד, פ"ד מד(2) 771). במקרה שלפניי, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט הינה יסודית ומקצועית, ולא מצאתי כל טעם לסטות ממנה, קל וחומר טעם כבד משקל, כאמור בפסיקת בית המשפט העליון. בחוות הדעת נפלה טעות סופר אחת שתיקונה התבקש על ידי התובעים, והותר. למעט טעות סופר שולית זו, שכאמור תוקנה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, לא מצאתי כי נפל בחוות הדעת כל דופי, ומסקנתי זו התחזקה לאחר חקירת המומחה בבית המשפט. האחרון השיב במקצועיות, ובבהירות על שנשאל כמו גם לשאלות הבהרה. לא מצאתי בחקירת המומחה מטעם בית המשפט ולו טעם אחד בגינו יש לסטות מהממצאים שנקבעו על ידו. לטענת התובעים, שגה המומחה מטעם בית המשפט שעה שביסס ממצאיו בחוות הדעת על ההנחה לפיה לא ניתן לנצל את כל זכויות הבניה המוקנות על פי התב"ע. לטענתם, קביעת המומחה מבוססת על מכתב שצורף לתצהיר האדריכל עודד גבולי, הגם שמכתב זה עוסק באגף פינס ולא באגף לילינבלום; כי היה על המומחה לבדוק בעצמו או על ידי מי מטעמו את שיעור אחוזי הבנייה בפועל, וכזאת לא נעשה; כי ההנחה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם עמדת הנתבעת, לפיה ניתן למצות את כל זכויות הבניה, כאשר המחלוקת בין הצדדים מתמצה בדרך למיצוי הזכויות גרידא. כמו כן, נטען כי שגה המומחה עת התבסס על היתר בנייה מחודש אפריל 2010, שניתן לאחר תקופת העיכוב. אין בידי לקבל טענות אלו. המומחה, הן במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה והן במסגרת חקירתו על ידי ב"כ התובעים, הבהיר כי חוות הדעת התבססה על התוכניות לבניה בפועל, כפי שהוגשו והוצגו לפני המומחה על ידי התובעים, ולא על אפשרויות תיאורטיות להרחבה, כמו גם על השערות שאין להן ביטוי בכתובים, והן מצויות במחלוקת בין הצדדים. לגישת המומחה, הואיל והתובעים לא הגישו בקשה למיצוי כל זכויות הבניה, לא היה מקום ליתן על כך את הדעת בחוות דעתו. גישה זו מקובלת גם על בית המשפט. בנוסף, מתשובות המומחה לשאלות ההבהרה עולה, כי על אף שבקשת התובעים לתוספת שבעה חדרי יציאה לגג לא הופיעה בהיתר הבנייה, הוא קיבל את ההנחה, שהייתה מקובלת גם על ידי הנתבעת, כי בנייתם הינה ברת מימוש, והוא כלל אותם בתחשיביו, כך ששטח הנכס הינו 1,371 מ"ר ולא 1,210 מ"ר כפי שמופיע בהיתר הבנייה, עובדה שהטיבה עם התובעים. כפי שעולה מחקירת המומחה, ההפרש בין תחשיב המומחה בחוות הדעת לבין תחשיב התובעים הינו 130 מ"ר בלבד (עמ' 72 לפרוטוקול מיום 21.10.12, שורות 22-13). זאת ועוד; המומחה ציין כי על מנת לבחון את דמי השכירות הראויים במצב החדש, הוא התבסס על היתר הבנייה מיום 23.11.09, אשר משקף את אפשרויות הניצול של הנכס במועד הקובע לחוות הדעת, וכן בשטח נוסף של 161 מ"ר שלא הופיע בהיתרי הבנייה, לאור תכנית בניה שנמסרה לו על ידי שמאי הנתבעת, ועליה מתנוססת חותמת של רשות הג"א מיום 28.12.03 (סעיף 3.10 למסמך תשובות לשאלות ההבהרה). גם בכך יש לדחות את טענות התובעים. לא התעלמתי מדברי המומחה לפיהם הוא לא ראה את המחסן בעת ביקורו בנכס (עמ' 79 לפרוטוקול מיום 21.10.12, שורות 23-27), וכי תחשיב דמי השכירות שערך למחסן במצב הקיים (עמ' 11 לחוות הדעת, שורה 1 בטבלה) היו על סמך נתונים חלקיים, כך שיכול ויש מקום להפחית את דמי השכירות שהתקבלו בידי התובעים (עמ' 80 לפרוטוקול מיום 21.10.12, שורות 16-19), ובאופן המגדיל את הפיצוי שיש לפסוק לזכות התובעות. אמנם, טוב היה עושה המומחה אילו ביקר במחסן כאמור, אך לא מצאתי בכך פגם המצדיק סטייה מחוות הדעת, מה גם שהמומחה הציג הסבר מניח את הדעת למחדל האמור, הנעוץ דווקא בגביר. מכל מקום, בחוות הדעת המשלימה הבהיר המומחה כי יש להפחית את דמי השכירות בגין המחסן מסך של 811.6 ל- 700 ₪ לחודש. כן נתתי דעתי לתשובת ההבהרה של המומחה בנוגע לחלקם של הדיירים המוגנים בנכס, כמו גם לעדותו בעניין זה (סעיף 3.7 למסמך תשובות ההבהרה; עמ' 82 לפרוטוקול מיום 21.10.12, שורות 9-16). המומחה ציין כי חוות הדעת מבוססת על הנחת עבודה לפיה חלקם היחסי של הדיירים המוגנים בנכס לא יופחת עקב השינוי, וכי במידה והנחה זו אינה מדויקת, קרי ככל שהדיירים המוגנים קיבלו במצב החדש שטחים קטנים יותר מהחלק היחסי המגיע להם בהתאם לדירות שהוחזקו על ידם במצב הקודם, אזי יש לשנות את התחשיב שבוצע בחוות הדעת בהתאם לשטחים שקיבלו הדיירים המוגנים בפועל. גם כאן, סבורני כי אין מדובר בפגם המצדיק סטייה מחוות הדעת, וכי היה על התובעים למסור את מלוא הנתונים הרלוונטיים למומחה מטעם בית המשפט עובר לכתיבת חוות הדעת. לאור האמור בחוות הדעת המשלימה, שטח הדירות המוגנות מהווה 9.78% משטח הבניה החדש, במקום 22.27%, וגם בכך היה להשפיע על התחשיבים שבוצעו בחוות הדעת. לאור חוות דעת המשלימה כאמור, מתחזקת המסקנה כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה. אציין כי הנתבעת הודיעה בסיכומיה כי למרות הפער הניכר שבין חוות דעת שמאי הנתבעת לבין חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, היא נאותה לקבל את ממצאי המומחה מטעם בית המשפט. בשים לב לכל האמור, אני מורה על אימוץ ממצאי המומחה מטעם בית המשפט בחוות הדעת, ומעמיד את אובדן דמי השכירות לתובעות בתקופת העיכוב בהתאם לקביעת המומחה, כאמור בחוות דעתו, לרבות המשלימה, ובסכומים כמפורט לעיל. עלויות מימון לטענת התובעות, המדובר בעלויות ששולמו בפועל על ידן, כתוצאה מהלוואות קיימות שניטלו על ידן או על ידי מי מטעמן בקשר עם הנכס. משכך, מצופה היה שהתובעות יציגו לפני בית המשפט אסמכתאות שונות לתמיכה בטענה, כגון הסכמי הלוואה, דפי חשבון בנק המעידים על ביצוע תשלומי המימון, ועוד. כזאת לא נעשה על ידן, הגם שמדובר בנזק שניתן היה להוכיחו בנקל. כל שנטען בהקשר זה בחוות דעתו של רו"ח רסולי הוא, כי על פי הדוחות המבוקרים של התובעת 1 היא חבה לבנקים סך של 3,335,433 ₪, הן לאור הלוואות לזמן ארוך והן לאור משיכות יתר, ומבלי שהתובעת 1 מצביעה על קיומה של זיקה בין ההלוואות הנטענות לבין הנכס. אמנם, הנכס משמש כמלאי עסקי של החברה, אולם לא מן הנמנע כי ההלוואות ומשיכות היתר הנטענות אינן קשורות דווקא לנכס, כי אם לנכסים או התחייבויות אחרות של התובעת 1, ועל התובעת 1 היה להוכיח קיומה של זיקה כאמור. אמנם בחוות דעתו של רו"ח קריה מטעם התובעת 2, נטען כי נכס הנדל"ן היחיד שהיה בבעלותה הינו הנכס נשוא התובענה, אולם לא צוין בחוות הדעת כי עסקינן בנכס היחיד של החברה, וכי הוצאות המימון של התובעת 2 נובעות מהלוואות הקשורות רק לנכס זה. על התובעות מוטל נטל ההוכחה, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". משכך, ובהעדר ראיות לראש נזק זה, אין מנוס אלא לדחות את התביעה בגינו. אפנה בהקשר זה לספרו של השופט קדמי, על הראיות (חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003, בעמ' 1245): "אי הבאת ראיה רלוונטית כאמור - מהווה גילוי של "התנהגות רלוונטית"; ובתור שכזו - הינה בעלת משקל ראייתי לחובתו של המתנהג". כן ראה ע"א 7456/11 מוריס בר נוי ואחר' נ' מלחי אמנון (פורסם ביום 11.4.13): "על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות - נטל השכנוע ו-חובת הבאת הראיה - כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות". כאמור, התובעות לא עמדו בכך. למעלה מן הצורך, אציין כי אפילו היו התובעות מציגות ראיות שיתמכו בעלויות המימון הנטענות על ידן בקשר לנכס, נראה שלא היה בכך להעניק להן פיצוי בגין ראש נזק זה, הואיל והוא יהווה התעשרות שלא כדין. כאמור נפסק פיצוי לתובעות בגין הפסדי הכנסות מהנכס. ודוק, עסקינן בנזקים הנובעים באי יכולת למכור נכסים מחד גיסא, ובנזקים הנובעים מאי היכולת להשכירם מאידך גיסא. ברי כי בעל נכס יכול למוכרו או להשכירו, וכך גם העיד גביר: "ש. תסכים איתי שדירה יכולה להיות מושכרת או נמכרת. ת. נכון" (עמ' 70 לפרוטוקול מיום 1.11.12, שורות 1-2). כלומר, שעה שהתובעים מקבלים פיצוי עבור אי השכרת הנכס לתקופת העיכוב, הרי ממילא עליהם לשאת בעלויות המימון לתקופה האמורה. לא השתכנעתי בהקשר זה מטיעוני התובעות, כביכול מדובר בנזקים שנגרמו בתקופות שונות, שהרי התביעה מתמקדת אך ורק בנזקים שנגרמו לתובעים בתקופת העיכוב. כן לא השתכנתי בטענת התובעים כביכול מדובר בנכסים שונים, דהיינו כי הדירות אותן לא ניתן היה למכור היו דירות שהושלמו באגף לילינבלום בעוד שאובדן דמי השכירות הינו בגין דירות שבנייתן עוכבה באגף פינס. טענה זו, שהועלתה על ידי התובעים, לראשונה, במסגרת סיכומי התשובה מטעמם, ומהווה הרחבת חזית פסולה, אף עומדת בסתירה לעדות גביר: "ש. אם הבנתי נכון את תצהירך ראש הנזק של אובדן דמי שכירות מתייחס לאגף פינס. ת. נכון. ש. ראש הנזק של עלויות המימון התייחס אם הבנתי נכון לחוסר היכולת למכור את החלק של לילינבלום. ת. הוא מתייחס לאי היכולת למכירת הדירה ברח' לילינבלום ובין היתר אגף רח' פינס ... ש. אם כך לדבריך עלויות המימון מתייחסות גם לאי היכולת למכור את אגף פינס. ת. כך כתוב בתצהיר". (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 1.11.12, שורות 13-21). ובהמשך: "ש. עלויות המימון שדרשת כאן מתייחסות לאי היכולת למכור את אגף לילינבלום. ת. לא נכון. גם את אגף פינס". (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 1.11.12, שורות 27-28). כלומר, שעה שהתובעות מפוצות עבור התקופה בה נמנע מהן להשכיר את הנכס, ממילא הן אמורות לשאת בעלויות המימון ביחס לאותה תקופה. אם תקבלנה את עלויות המימון, יוצא שתיהננה הן מדמי השכירות והן מעלויות המימון, וכזאת לא יתכן. נזק בלתי ממוני גביר משתית ראש נזק זה על עגמת נפש, פגיעה במוניטין, טרדה ופגיעה בזכויות חופש העיסוק לאחר שגביר איבד, לטענתו, הכנסה רבה כתוצאה מהתנהלות נציגי הנתבעת והתנכלותם אליו. ראש נזק זה הועמד על ידי גביר בסך 500,000 ₪. מוכן אני לקבל כי לגביר נגרמה עגמת נפש כתוצאה ממתן המידע השגוי על ידי הנתבעת, בגינה אף ננקטו הליכים משפטיים לא מועטים, שגזלו מגביר זמן ומשאבים. יחד עם זאת, סבורני כי היה על גביר להתכבד ולהציג לפני בית המשפט ראיות בדבר הפגיעה בשמו הטוב, כמו גם בדבר הפגיעה בהכנסותיו, כנטען, תחת העלאת הטענה באופן בלתי מבוסס, וכפי שנקבע בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ''ד לה(2) 800: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty) כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין... על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראה: ע"א 711/72 [2], בעמ' 400; ע"א 304/68 [7], בעמ' 371). על-כן נפסק, כי "מכיון שלא ניתן היה במקרה דנא להוכיח במדוייק את שיעור הנזק, רשאי היה בית-המשפט המחוזי לעשות אמדן של הנזק" (ע"א 525/74 [6]. בעמ' 288)". (ההדגשה אינה במקור- א.א.) במקרה דנא, הואיל ונטען כי נציגי הנתבעת פעלו, במספר הזדמנויות, בכדי למנוע מגביר פרנסה בענף הבנייה, ניתן היה להביא עדויות של צדדים שלישיים לתמיכה בטענה. גביר בחר שלא לעשות כן, ועל מחדל זה לרבוץ לפתחו. בנוסף, גביר לא הציג לפני בית המשפט פירוט הכנסותיו עובר למועדים הרלוונטיים לתביעה וכן לאחריהם, מהם ניתן ללמוד על פגיעה כלשהי בהכנסותיו. למעשה, לא הוצגה כל אסמכתא שתעיד על הנזקים הנטענים בראש נזק זה, באופן המצדיק את דחייתו. במכלול הנסיבות, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ובגדר זאת לחקירתו של גביר, והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מדבריו, ויישמתי את הנהוג בפסיקה (ראה ת"א 5965-08-07 אוריון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (5.9.11)), אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 35,000 ₪. אשם תורם משקבעתי כי התובעות הוכיחו שנגרם להן נזק בתקופת העיכוב כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, וכי הן זכאיות לפיצוי בגינו, נותר לבחון את טענת האשם התורם של התובעות לגרימת הנזק. מהראיות המונחות לפני בית המשפט עולה כי יש בהתנהלות התובעות כדי לתרום, הגם שבמידה מוגבלת, לעיכוב בהליכי הבנייה על הנכס. כפי שקבעתי בהחלטה, התובעות העסיקו מספר רב של אדריכלים, שהתחלפו באופן תדיר. מטבע הדברים, כל אדריכל חדש שהועסק על ידי התובעות נאלץ להקדיש זמן ללמידת התיק, ולבחינת פתרונות אפשריים, עובדה שגרמה לעיכובים במשך התכנון, ואשר מקורם בתובעות. בנוסף, כל אדריכל שהתחלף הינו בעל תפיסה תכנונית שונה, עובדה שגרמה לשינויים תכנוניים תכופים, וכפועל יוצא מכך להתארכותם. גביר אף לא הצביע על צורך אמיתי בהחלפת האדריכלים, ומכל מקום כזה שתלוי בנתבעת, ואין בידי לקבל את הטענה כי האדריכלים הוחלפו עקב סיום החוזים עימם. גם הטענה כביכול בתקופת העיכוב הועסקה על ידי התובעות רק האדריכלית קורינה סגל עומדת בסתירה לחקירת גביר (עמ' 75-77 לפרוטוקול מיום 1.11.12). זאת ועוד; עמדתי בהחלטה על השינויים התכנוניים הרבים שהיו מיוזמת התובעות וללא קשר לנתבעת, כמפורט בסעיף 26.2 להחלטה. גביר העיד כי חלק מהשינויים התכנוניים נבעו מפרק הזמן שנדרש לו לגבש את ההחלטה באשר לדרך הפעולה האופטימאלית, וכי זו התגבשה רק עם הגשת הבקשה הראשונה לתוספת הבנייה (עמ' 73 לפרוטוקול מיום 1.11.12, שורות 21-22), קרי ביום 17.3.03, כאשר עד אז, כדברי גביר: "שקלתי מה לעשות" (עמ' 75 לפרוטוקול מיום 1.11.12, שורות 5-6). מיותר לציין, כי אין כל דופי בשקילת צעדיהם של התובעות, במטרה להשיא את רווחיהן מהנכס, אך שעה שעסקינן בפעולות שגרמו להתארכות ההליכים התכנוניים, ותרמו לנזק שנגרם לתובעות, עליהן לשאת באחריות לכך. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת לפיה יש לייחס לתובעות אשם תורם גם כתוצאה מההליכים המשפטיים שבהם נקטו התובעות, כל זאת הואיל וכבר נקבע כי עסקינן בהליכים מוצדקים, ולמצער מרביתם, ולאחר שהוכח שהנתבעת לא פעלה לתיקון השגגות בתיקי המידע אלא לאחר נקיטת הליכים אלה. לאור האמור לעיל, אני מעמיד את האשם התורם שיש לייחס לתובעות בשיעור של 18%. סוף דבר דין התביעה להתקבל באופן חלקי. נקבע כי בגין התנהלות הנתבעת נגרם לתובעים נזק, בגינו הם זכאים לפיצוי, כמפורט להלן: 14.1. אובדן דמי השכירות לתובעות בתקופת העיכוב, בהתאם לקביעות המומחה מטעם בית המשפט, הן בחוות הדעת והן בחוות הדעת המשלימה, בסך 996,409 ₪ לתובעת 1 ובסך 360,365 ₪ לתובעת 2 ₪. 14.2. נזק בלתי ממוני לתובע 3 בסך 35,000 ₪. מהסכומים האמורים יופחת שיעור של 18%, בגין אשם תורם המיוחס לתובעות. התביעה המתייחסת לראש הנזק שעניינו עלויות מימון ששולמו על ידי התובעות - נדחית. הואיל והתביעה התקבלה בחלקה, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים כדלקמן: אגרת התביעה ושכר שמאי התובעות באופן יחסי לסכום שנפסק לעומת סכום התביעה. כל צד יישא במחצית שכר המומחה מטעם בית המשפט. עוד תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד התובעים בסך 75,000 ₪. התובעים יגישו פסיקתא מתאימה לחתימת בית המשפט, לאחר שימציאו העתקה קודם לכן, להתייחסות ב"כ הנתבעת. בניהועדת תכנון ובניהתכנון ובניה