מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו סגירה למקום המשמש לביצוע עבירה: 1. זוהי בקשה לביטול צו אשר ניתן מכח חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת עבירות [התשס"ה - 2005] [להלן: "חוק הגבלת השימוש" או "החוק"]. 2. בתאריך 11.04.2011 ניתן על ידי ממלא מקום מפקד מחוז דרום במשטרה צו מכח סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש המורה על סגירתו של מקום [להלן: "הצו"] וזהו נוסח הצו: "מתוקף סמכותי לפי סעיף 3 א (1) לחוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות תשס"ה - 2005 ולאור הראיות שהובאו בפניי, שוכנעתי, כי קיים חשד סביר כי המקום X משמש לביצוע עבירה של החזקת מקום לשם זנות לפי סעיף 204 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. מאחר וישנו סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה באם לא יוגבל השימוש במקום, לפיכך הנני מורה בזאת על סגירתו לתקופה של 30 יום. הרואה עצמו נפגע על ידי צו זה כאמור לעיל, רשאי לעתור לביטולו או לשינוי תנאים לבית משפט השלום. תוקף צו זה חל ממועד הדבקתו בכתובת האמורה לעיל ועד ליום 11.05.2011". 3. לטענת המבקש יש לבטל את הצו מהנימוקים הבאים: א. הצו נחתם על ידי ממלא מקום מפקד המחוז אשר לא הוסמך בחוק ולפיכך הצו בטל. ב. השימוע אינו חוקי הואיל והוא בוצע שלא על ידי מפקד המחוז וגם לא על ידי ממלא מקום מפקד המחוז, אלא על ידי סגן ניצב איתן גדסי אשר הינו ממלא מקום מפקד מרחב אילת ומפקד המחוז לא היה רשאי להאציל אליו סמכות לקיום שימוע. ג. הסמכות למתן הצו היא ל-30 יום ואילו הצו ניתן ל-31 ימים, זאת על פי התאריך הנקוב בצו. ד. השימוע פגום, הואיל וב"כ המבקש לא קיבל לידיו את חומר הראיות לשם הכנת תגובתו לשימוע והמשטרה סירבה לתיתו. ה. המקום פועל באותה מתכונת זה 9 שנים וכבר מתאריך 18.06.2008 בוצע שימוע קודם למבקש ולא הוחלט על סגירה ולא היה מקום להוציא את צו הסגירה על פי בקשה זו בדחיפות, שהרי המשטרה ידעה על המקום משך שנים רבות ולא פעלה כנגד המבקש ועל כן חל שיהוי של שנים בהוצאת הצו. ו. המקום אינו מהווה מטרד, לא הוגשו תלונות מצד שכנים ואינו מהווה מקום לביצוע עבירות נילוות ומשמש כספא ככל מלון אחר הקיים בעיר. ז. צו הסגירה המנהלי מהווה מקדמה על חשבון העונש וסותר את חוק יסוד חופש העיסוק. 4. המשיב מתנגד לבקשה, נטען כי הוא מוסמך ליתן את הצו בהיותו ממלא מקום מפקד המחוז, כי רשאי הוא להעזר בקצין אחר לצורך השימוע, כי כל החומר היה לפניו עת קיבל את החלטתו, וכי יש לדחות את הבקשה. 5. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בבקשה על נספחיה ובחומר החקירה אשר הוגש לעיוני - באתי למסקנה כי לא נפל כל פגם בהחלטה על מתן הצו, כמו גם בהליך אשר קדם לו, כי מסקנת המשיב בדבר התקיימות התנאים למתן הצו מבוססת ומעוגנת היטב בחומר החקירה, וכי יש לדחות את הבקשה ולהותיר את הצו על כנו. 6. חוק הגבלת השימוש עניינו בעבירות של סרסרות למעשי זנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, החזקת מקום לשם זנות והשכרת מקום לשם זנות - הכל כמפורט בסעיף 1 לחוק הגבלת שימוש במקום. מטרת החוק הינה ליתן בידי המשטרה כלים יעילים לטיפול מיידי מהיר ויעיל בעבירות האמורות לעיל, זאת נוכח האופי של הפעילות העבריינית בעבירות מהסוג הזה, ואוסיף כי גם נוכח המגבלות של הליך פלילי רגיל לטפל בהפסקה מיידית של ביצוע עבירות מסוג זה. 7. המחוקק קבע כמבחן למתן צו להגבלת שימוש לפי סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, את מבחן החשד הסביר. סעיף 3 (א) (1) לחוק הגבלת השימוש קובע: "היה למפקד מחוז במשטרת ישראל חשד סביר כי מקום משמש לביצוע עבירה וכי יש יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה אם לא יוגבל השימוש במקום באופן מיידי, רשאי הוא ליתן צו להגבלת השימוש במקום, לתקופה שיקבע בצו, והוא רשאי להאריכה לתקופות נוספות ובלבד שסך כל התקופות לא יעלה על 30 ימים". להבדיל ממקרים אחרים של הפעלת שיקול דעת מנהלי, בחר המחוקק בחוק הגבלת השימוש במבחן החשד הסביר ולא במבחן של קיום ראיות לכאורה. השווה בעניין זה לסמכות המנהלית של קצין משטרה לפסול מנהלית מהחזקת רשיון נהיגה [סעיף 47 (ה) (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש)]. על משמעות ההבחנה, לרבות במישור של הדיון בה אעמוד בהמשך. 8. ניתן להקיש ביחס לטיבו של החשד הסביר מהוראות סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים], בו נדרש חשד סביר כתנאי לבקשה להארכת מעצר. ביחס לאותו חשד סביר נפסק כדלקמן: "נאמר כבר רבות על ידי בית משפט זה כי אותו 'חשד סביר', חשד המתבסס אצל השופט עוד בטרם הוגש כתב אישום על סמך ראיות ראשוניות בלבד, אינו ניתן לכימות באמצעות נוסחאות מתמטיות. אין נייר לקמוס ל'חשד סביר'". בש"פ 5610/06 פדרמן נ' מ"י [לא פורסם 2006] עוד ראה בש"פ 6350/97 רוזנשטיין נ' מ"י [לא פורסם 1997] "ראשית לכל, כהוראת סעיף 15 (ו) לחוק המושג 'חשד סביר' עשוי לשמש בית קיבול גם לראיות שאינן קבילות במשפט ושנית, בעוד אשר 'ראיות לכאורה' אמורות להביא להרשעתו של נאשם - אם אך תתקבלנה כהוכחות מהימנות - ראיות שעניינן 'חשד סביר' אינן חייבות למלא תנאי נוקשה וכל - כולל זה. 'חשד סביר' יהיה ויתקיים גם אם אין הוא נתמך ב'ראיות לכאורה' להוכחת האשמה ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות ראויה המצדיקה - במאזן האינטרסים מזה ומזה - כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה. ושוב: מידת ה'קירבה' בין הראיות שבידי המשטרה לבין החשוד, למותר לומר כי על פי עצם טיבה אין היא ניתנת למדידה". 9. בחירת המחוקק במבחן החשד הסביר, יש בה כדי להביא למסקנה כי המחוקק ביקש לאפשר, כבר בשלב של החקירה, ועוד בטרם הושלמה, הגבלת שימוש במקום. חומרת העבירות בהן עושה חוק הגבלת השימוש, אופן ביצוען והקושי להלחם בהן בכלים הרגילים של המשפט הפלילי, הביאו את המחוקק ליתן לידי המשטרה כלי יעיל ומהיר להגבלת שימוש במקום. לאור זאת, ברי כי החקירה יכול ועדיין תהיה בעיצומה ומובן כי בשלב זה והואיל והחקירה עודנה בעיצומה, אין לחשוף חומר חקירה, גם לא לפני המבקש. מכאן, שאינני מוצא פגם בעצם העובדה שבמהלך הליך השימוע לא נחשף חומר החקירה בפני המבקש. בית המשפט מעיין בחומר החקירה, ובאמצעות העיון בחומר החקירה, מתקיים הליך הביקורת הנדרש על ההחלטה לפי סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש ובית המשפט בוחן את סבירות הסקת המסקנות של נותן הצו מחומר החקירה. אוסיף כי נציג המשטרה אמר בדיון לעניין זה כי במהלך השימוע הושמעו בעל פה למבקש ובא כוחו פרטי הראיות שבתיק החקירה. 10. לשאלת הסמכות של ממלא מקום מפקד מחוז דרום ליתן צו על פי החוק - סעיף 13 ב' לחוק הפרשנות קובע: "מינוי אדם, הסמכתו או הטלת חובה עליו בנקיבת שם משרתו בלבד - משמעם מינוי, הסמכה או חיוב של מי שממלא את המשרה מזמן לזמן". על פי דברי נציג המשטרה, מי אשר חתם על הצו הוסמך כממלא מקום מפקד מחוז דרום של משטרת ישראל וכי אין כרגע מישהו אחר אשר ממלא את תפקיד מפקד מחוז דרום וממלא המקום הוא מפקד המחוז כרגע. אני סבור כי משמונה קצין משטרה לשמש כממלא מקום של מפקד המחוז, הרי שהסמכויות אשר הוקנו בחוק למפקד המחוז, מוקנות מאותה עת למי אשר הוסמך לממלא המקום כאמור. פרשנות אחרת תביא למצב דברים בו יווצר חלל באפשרות ביצוע פעולות חשובות וחיוניות בפרקי זמן אשר בין מינוי למינוי. הפרשנות הסבירה לטעמי, הינה כי מי שמונה כממלא מקום, משמש, הלכה למעשה, לכל דבר ועניין בתפקיד המפקד עצמו. מדובר בתקופת ביניים, אולם גם בתקופת ביניים זו, אין להותיר מצב של העדר אפשרות לנקיטה בצעדים הכרחיים המתבקשים מסמכויות הקבועות בדין. מכאן, שיש לדחות את הטענה בדבר חוסר סמכות של ממלא המקום לחתום על הצו. 11. לעניין טענת הפגם בביצוע השימוע על ידי ממלא מקום מפקד מרחב אילת ולא על ידי מי שבפועל חתם על הצו - אינני רואה כל מניעה לכך שבעל סמכות ליתן החלטה למתן צו לפי סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, יעזר בפקודיו ובמערכת המשטרתית אשר בתחום סמכותו לצורך ביצוע פעולות הנדרשות לשם קבלת החלטתו אם ליתן צו הגבלת שימוש, אם לאו. "אין חזקה כי תכלית החוק היא למנוע מבעל הסמכות מלקבל סיוע לביצוע הסמכות, מאחר. נהפוך הוא: חזקה על החוק שהעניק הסמכות, כי תכליתו הינה לאפשר לבעל הסמכות להעזר באחרים לביצוע סמכותו. חזקה זו נובעת ממציאות החיים והשלטון. ריבוי הפעילות השלטונית, הסיבוך שבה, התשתית העובדתית המקיפה המשמשת לבסיס, כל אלה מחייבים, למען יעילות פעולת השלטון, כי הרשות השלטונית תוכל להעזר באחרים בביצוע תפקידיה". בג"צ 2303/90 פיליפוביץ נ' משרד המשפטים פדי" מו' (1) 410 הגם שהדברים האמורים נאמרו בקשר לדבר חקיקה אחר וביחס לבעל סמכות אחר, אני סבור כי הם יפים וישימים גם לענייננו. אני סבור כי יש לאפשר למי אשר המחוקק קבע כי הוא זה שיפעיל את שיקול דעתו בהוצאת צו הגבלת שימוש, להעזר בגורמים משטרתיים אחרים על מנת לאסוף את התשתית הדרושה להחלטתו ובכלל זה גם לבצע שימוע ולקבל את תשובת מי אשר יכול וייפגע ממתן הצו. השימוע, הגם שאינו מצוין במסגרת סעיף 3 לחוק הגבלת שימוש במקום, הינו הליך חשוב, חיוני ומתבקש בטרם קבלת החלטה, שכן וודאי שדברי הנפגע הפוטנציאלי ממתן צו הגבלת שימוש צריכים להיות בפני נותן הצו, ולבוא במסגרת שיקוליו, לפני מתן החלטה. אינני מוצא כל פגם בכך שהשימוע, כמו גם דברי הנפגע הפוטנציאלי במסגרתו של השימוע, יובאו אל מקבל ההחלטה לאחר שבוצעו על ידי אחר מטעמו. על אחת כמה וכמה, כך ובענייננו, הואיל ובענייננו לאחר השלב הראשון של השימוע שבו הוצגו בעל פה בפני המבקש ובא כוחו הראיות, הרי שהוא בחר ליתן תשובה בכתב. אני למד כי תשובה בכתב זו הובאה יחד עם חומר החקירה לפני מקבל ההחלטה ומשניתנה התשובה בכתב, הרי שאינני רואה נפקות של ממש לשאלה מי היה עורך השימוע בפועל. 12. לעניין הטענה כי הסמכות למתן הצו היא ל-30 יום ואילו הצו ניתן ל-31 ימים ומכאן כי הצו בטל - אינני סבור כי משמעות מתן הצו לפרק זמן הארוך ביום אחד מזה הקבוע בסמכות, יורד לשורשו של הצו באופן זה שיש לבטל את כולו מתחילתו, גם ביחס ל-30 הימים אשר קבועים בחוק ואשר אין מחלוקת כי הם במסגרת הסמכות. ביטול הצו כולו הינו סעד גורף אשר מתבקש ואיננו סביר בנסיבות העניין. לעניין זה אוסיף, כי הגם שהתאריך נקוב בצו הינו אכן 31 ימים לאחר שניתן, הרי שנאמר במפורש כי תחילתו ממועד הדבקתו. בהקשר זה סביר בעיניי ההסבר אשר ניתן על ידי נציג המשטרה ולפיו ההנחה היתה כי הצו יודבק רק למחרת היום. מכל מקום, הצו איננו יכול להיות תקף, כך על פי החוק והסמכות שנקעה בחוק, לפרק זמן של יותר מ-30 יום ולפיכך, תוקפו יהיה למשך 30 יום בלבד מיום שהודבק, הוא יום 11.04.2011 ומכאן, שהיום ה-31 לצו ויום זה בלבד, הינו יום אשר הצו לא יחול לגביו. 13. אשר לטענה כי השימוע פגום הואיל וב"כ המבקש לא קיבל לידיו את חומר הראיות לשם הכנת תגובתו - כפי שציינתי לעיל מעצם בחירת המחוקק במבחן החשד הסביר, אני למד כי צו זה יכול וינתן עוד בשלב בו החקירה נתונה בעיצומה והמחוקק בחר במבחן זה ולא במבחן קיומן של ראיות לכאורה, לאור הצורך ליתן כלי יעיל ומהיר למלחמה בעבירות הקשות והחמורות המפורטות בחוק הגבלת השימוש. אכן, אי מתן אפשרות לנפגע פוטנציאלי מצו, לעיין בחומר החקירה כולו, ולא רק לשמוע דברים בעל פה, יש בו במידה מסוימת כדי לפגוע באפשרותו להתגונן מפני הטענות אשר נטענות כנגדו. זוהי נקודת האיזון אשר בחר המחוקק, זהו המבחן אשר נקבע בחקיקה ראשית ואין זה דבר החקיקה היחיד במסגרתו מבצע המחוקק איזון בין הצורך מחד בהמשך חקירה באופן יעיל, כך שחומר חקירה טרם נחשף לבין פגיעה, כבר בשלב ראשוני זה של חקירה בזכויותיו של אזרח. הצורך במלחמה בעבירות החמורות האמורות הביא לנקודת איזון זו. לפיכך, יש לדחות את הטענה כי השימוע פגום, מהטעם שלא הוצג לפני המבקש או בא כוחו חומר החקירה, הואיל ואני מוצא כי אין חובה על המשטרה להציג את חומר החקירה בשלב זה, שכן מטבע הדברים הצגת חומר חקירה לפני סיום החקירה, יכול ויהיה בו כדי לפגוע בחקירה. 14. אשר לטענה כי המקום פועל באותה מתכונת זה 9 שנים וכי בשנת 2008 בוצע שימוע קודם וכי המשטרה ידעה על המקום משך שנים רבות - אינני סבור כי יש בטענה זו כדי לשלול שימוש בסמכות הנתונה לפי סעיף 3 לחוק הגבלת שימוש במקום, בנסיבות המקרה שבפניי. עסקינן בתיק זה בפעולות חקירה אשר בוצעו זמן קצר, ימים, לפני מתן הצו. העובדה שמובאת בפני נותן הצו, כעת, תשתית ראייתית אשר יש בה כדי להקים חשד סביר לביצוע עבירה מהעבירות הנקובות בחוק הגבלת השימוש, יש בה כדי להקים עליו את החובה לשקול את הצורך בעשיית שימוש בסמכותו וזאת ללא קשר לעבר. גם אם התבצעה במקום העבירה באופן נמשך זה זמן רב, הרי שלא ניתן להזקק לטענה כי משכך, אין המשטרה יכולה לעשות שימוש בסמכויות שניתנו לה כדי לעצור את השימוש. 15. אשר לטענה כי המקום אינו מהווה מטרד, לא הוגשו תלונות מצד שכנים, אינו מהווה מקום לביצוע עבירות נילוות ומשמש כספא, ככל מלון אחר: מטרד, איננו אחד המבחנים הקבועים בחוק הגבלת השימוש. המבחן אשר נקבע וכפי שצוטט לעיל מסעיף 3 (א) (1) לחוק הינו חשד סביר כי מקום משמש לביצוע עבירה וקיומו של יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה, אם לא יוגבל השימוש במקום באופן מיידי. קיומו או העדרו של מטרד איננו בבחינת נסיבה רלבנטית להפעלת הסמכות על פי סעיף 3 (א) (1) לחוק הגבלת השימוש. אינני סבור כי מטרת המחוקק במתן הסמכויות שלפי חוק הגבלת השימוש, היתה למנוע מטרדים. אין לכך כל אינדיקציה. המטרה לטעמי ברורה והיא מתן כלי למלחמה בעבירות ובתופעות קשות וחמורות אשר למשפט הפלילי לא תמיד יש את הכלים היעילים והמהירים למגרן. כך גם אין כל רלבנטיות לשאלה אם הוגשו או לא הוגשו תלונות על ידי שכנים. עניין לנו בעצם ביצוע העבירות ושאלת התלונות איננה רלבנטית ואיננה בבחינת שיקול אשר יכול לבוא במסגרת השיקולים, כאשר עסקינן במלחמה בביצוע העבירות עצמן. אוסיף כי הערכים המוגנים במסגרת העבירות אינם, לטעמי, מטרד או הפרעה לשכנים. הערכים המוגנים, ואשר הגנה נוספת עליהם ביקש המחוקק ליתן במסגרת חוק הגבלת השימוש, הינם בעיקר קשורים בעצם הצורך למנוע את העבירות עצמן, על התופעות הסובבות אותן. 16. אשר לטענה כי צו הסגירה המנהלי מהווה מקדמה על חשבון העונש וסותר את חוק יסוד חופש העיסוק - כפי שצויין לעיל, מטרת החוק והסמכויות אשר במסגרתו הינם למניעת המשך ביצוע עבירה. עונש בא במסגרת גזירת הדין על עבירות אשר בוצעו בעבר. סגירת המקום איננה בבחינת עונש, אלא היא בבחינת פעולה מנהלית מניעתית למניעת המשך ביצוע העבירה. תנאי למתן צו כאמור הינו יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה. אין בין האמור לבין עונש, מאומה. אינני רואה במתן הצו פגיעה בחופש העיסוק. חופש העיסוק אין משמעותו גם עיסוק אשר במסגרתו מבוצעות, כך על פי החשד הסביר, עבירות פליליות קשות וחמורות. 17. עיינתי בחומר החקירה. מטבע הדברים ובשים לב לכך שהחקירה עודנה נמשכת, לא אביא במסגרת החלטתי זו מובאות מחומר החקירה או ציטוטים. אומר, כי חומר החקירה מעלה תמונה ברורה, ברף ראייתי גבוה לכך שבמקום אכן בוצעה העבירה המפורטת בצו, היא עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין - החזקת מקום לשם זנות. כפי שפורט לעיל, המבחן הישים הינו מבחן החשד הסביר. בעניננו, אני סבור כי חומר החקירה, לא רק שיש בו כדי הקמת חשד סביר מוצק ומבוסס ברף ראייתי גבוה, אלא שאני סבור כי יש בחומר החקירה אף כדי לעמוד במבחן החמור יותר והגבוה יותר של מבחן הראיות לכאורה. זאת ועוד, מחומר החקירה עולה תמונה כי אכן קיים גם קיים יסוד סביר לחשש כי המקום ימשיך לשמש לביצוע העבירה האמורה, אם לא יוגבל השימוש במקום באופן מיידי. 18. לאור התשתית הראייתית האמורה, אינני מוצא כל פגם בהפעלת שיקול הדעת של נותן הצו. לטעמי, מתן הצו היה פעולה מתבקשת. אני סבור כי לא רק שלא נפל כל פגם בהחלטת נותן הצו, אלא שאני סבור כי אלמלא ניתן הצו בנסיבותיו של החומר הראייתי המונח בפניי, היה בכך פגם בשיקול הדעת של נותן הצו. אני סבור כי בנסיבות העניין מתן הצו הינו פעולה אשר לא רק שסבירה, אלא שהיא אף במסגרת החובה המוטלת על נותן הצו למלא את תפקידו. 19. מכל האמור, הבקשה נדחית וזאת בסייג היחיד ביחס ליום ה-31 לצו לגביו הוא לא יחול. תיק החקירה מושב זכות ערר כחוק. צו סגירהצווים