מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו מבית המשפט לאסור על שימוש בשם: 1. בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבה 1 או למי מטעמה להימנע מהצגה ו/או שימוש כלשהו במישרין ו/או בעקיפין בשם "אן.די.סי- מרכז היהלומים הלאומי (2010) בע"מ". 2. רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית: א. המבקשת 1 הינה חברה בשם "מרכז היהלומים הלאומי (ממש) בע"מ", אשר עניינה שיווק של יהלומים ותכשיטים. החברה מאוגדת ורשומה כדין מיום 17.12.92. המבקשת 2 הייתה בעבר חברה פרטית בשם "תכשיטי כפריס 1985 בע"מ", אשר הפכה לחברה ציבורית בשנת 1995. בבעלותה המוניטין "קניינים רוחניים" ועסקי השיווק של המבקשת 1. (שתי המבקשות ייקראו יחד: "המבקשות"). ב. המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") הינה חברה אשר נרשמה ביום 9.12.10 ברשם החברות בשם "אן.די.סי- מרכז היהלומים הלאומי (2010) בע"מ". אף משיבה זו עוסקת בתחום דומה- שיווק יהלומים ותכשיטים. ג. לטענת המבקשות, המשיבה עושה שימוש בשם דומה/זהה עד כדי להטעות לשמה של המבקשת 1, תוך ניצול מוניטין וקניינים רוחניים השייכים למבקשת 2, וזאת בניגוד להוראת סע' 27 לחוק החברות , התשנ"ט-1999 (להלן: החוק), דבר אשר גורם לה לנזקים כבדים ובלתי הפיכים. ד. לטענת המבקשות המותג אן.די.סי, הינו ידוע ומוכר בענף התכשיטים והתיירות מאז שנות השבעים והיה בבעלות קבוצת חברות המכונה "קבוצת אן.די.סי", אשר עסקו בייצור ושיווק של יהלומים ותכשיטים. במהלך שנת 1993, אף נרשם השם N.D.C. אצל רשם סימנים המסחר. לטענת המבקשות, במהלך שנת 1998, ובמסגרת פס"ד של בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר אישר הסדר נושים לקבוצת אן.די.סי., רכשה המבקשת 1, בין היתר, את כל הקניינים הרוחניים, המוניטין ושם המותג- אן.די.סי. לטענת המבקשות, לא רק שהמשיבה רשמה את שמה בשם הדומה עד כדי להטעות לשם המבקשת 1, אלא אף חמור מכך, היא עושה שימוש בסימן המסחרי אן.די.סי, אשר רשום על שם המבקשת 1. לעניין זה אציין, כי המשיבה ביקשה לרשום את הסימן אן.די.סי על שמה, אולם בקשתה נדחתה. ה. לאחר שנודע למבקשות דבר קיומה של המשיבה, פנו ביום 27.1.11 לרשם החברות וביום 13.7.11, התקבלה תשובתו לפיה הבקשה בבחינת המחלקה המשפטית וכן צוינה זכותן של המבקשות לפנות לבית המשפט לקבלת סעד מיידי בדבר הגבלת המשיבה משימוש בשם. ו. נוכח האומר הגישו המבקשות את הבקשה שלפניי. לטענת המבקשות סיכויי התביעה הגבוהים ומאזן הנוחות אשר נוטה בבירור לטובתן, יש בהם בכדי להביא לקבלת הבקשה למתן צו המניעה הזמני. אציין כי ביום 14.8.11, הגישו המבקשות כתב תביעה כנגד המשיבה למתן צו מניעה קבוע. ז. המשיבה בתגובתה טענה כי דין הבקשה להידחות על הסף, תוך חיוב המבקשות בהוצאות. לטענת המשיבה, הבקשה הינה ניסיון חסר תום לב של המבקשות ליטול לעצמן זכויות, אשר אינן שייכות להן. לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות מקום שלא הופקדה התחייבות עצמית מטעם המבקשות, כדרוש בחוק וכן טרם הוגש כתב תביעה. עוד טענה המשיבה כי הבקשה הוגשה בשיהוי משמעותי ובחוסר תום לב, מקום שהמבקשות ידעו כבר ביום 27.1.11 על שמה של המשיבה, אולם נמנעו מלפנות לערכאות משפטיות במשך יותר משישה חודשים. המשיבה אף טענה לחוסר תום לב מצידן של המבקשות עת נמנעו מלצרף לבקשתן את מכתב המשיבה מיום 11.7.11 שנשלח לרשם החברות ובעשותן כן, נמנעו מלהציג בפני בית המשפט תמונה מלאה של העובדות. לגופה של הבקשה, טענה המשיבה כי מעיון בתדפיס נסח סימן המסחר עולה כי השימוש הייחודי בסימן N.D.C., הינו רק בהרכב ובצורה המופיעים בסימן ולפיכך אין כל פגם בשימוש המשיבה בתיבה אן.די.סי. לטענת המשיבה, בהוספת הכיתוב, אן.די.סי. בתחילת השם והוספת התיבה (2010) בסיום, יש משום בידול משם המבקשת 1 ובוודאי שלא ניתן לטעון, כי יש בשמה של המשיבה בכדי להטעות את הציבור. המשיבה הפנתה לפסיקה הנהוגה בעניין וטענה, כי יישום המבחן המשולש בעניינינו, יש בו בכדי להביא לדחיית הבקשה. ח. ביום 14.8.11 התקיים דיון בפניי בו חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם. המבקשות הגיבו לתשובת המשיבה והבהירו כי הוגשו ערבויות וכן כתב תביעה. אשר לטענת השיהוי, טענו המבקשות כי אין לה מקום כאשר פנו מספר פעמים לרשם החברות וזה השיב לאחר זמן רב ולאחר שהמשיבה התעכבה במתן תשובה. 3. דיון והכרעה: כידוע, הכלל שהתגבש מימים ימימה הוא, שצו מניעה זמני הנו סעד מן היושר שנתון לשיקול דעת בית המשפט, במקרים כאלה, בית המשפט בודק אם התקיימו במקרה שלפנינו כללי היושר הנהוגים כגון ניקיון כפיים וכדומה. בפסיקה ישנה של בית המשפט העליון נקבע, כי על המבקש צו מניעה זמני להוכיח ראשית כל, שיש לו זכות לכאורה, כך בע"א 281/61 משה שלוסר נגד יעקוב כץ פד"י טז עמ' 2329, בעמ' 2332 קבע כב' השופט אולשן:   "צו מניעה ... הינו סעד שביושר והינו נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, בין אם הוא בא כדי להגן על זכות שבדין ובין אם מטרתו להגן על זכות שביושר. אולם ברור הדבר, שעל צד הבא לבקש סעד זה להצביע על זכות שלמען ההגנה עליה דרוש לו סעד זה. אם אינו יכול להצביע על זכות כזו, יסרב בית המשפט לתת את הסעד המבוקש. אם יוכיח קיום זכות כזאת, רק אז ישקול בית המשפט את כל הנסיבות ויחליט אם הסעד הזה הכרחי הוא אם הצדק דורש הענקתו".   בפסיקה החדישה יותר נקבע, כי על המבקש סעד של צו מניעה זמני, להוכיח שיש לו עילת תביעה רצינית המתבססת על זכות אשר לכאורה קנויה לו. (ראה בעניין זה רע"א 2512/90 סופרגז חב' ישראלית להפצת גז בע"מ נ. תופיני סער ואח' פד"י מה (4) 405, בעמ' 415). בר"א 7139/96 ליאוניד טריגוב ואח' נ. בנק טפחות בע"מ, פד"י נא 661, בעמ' 667 קבע כב' השופט אור:   "השאלה הראשונה שיש לדון בה נוגעת לטיב התביעה ולסיכוייה, לעניין זה די בכך שהתביעה אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה". בענייננו, סעיף 27 לחוק, אשר דן בשם מטעה, קובע כדלקמן: לא תירשם חברה בשם שהוא - (1) שמו של תאגיד הרשום כדין בישראל או הדומה לו עד כדי להטעות; (2) סימן מסחר רשום לגבי טובין או שירותים שעוסקים בהם למטרות הדומות למטרות החברה המבקשת להירשם, או שם הדומה לו עד כדי להטעות, אלא אם כן הוכח לרשם כי בעל סימן המסחר הסכים לכך בכתב; לענין זה, "סימן מסחר רשום" - כמשמעותו בפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972. (ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), לא תירשם חברה בשם שהרשם סבור כי יש בו משום תרמית או הטעיה. סוגיה זו נדונה לא פעם בפסיקת בית המשפט. לשם בחינת קיומו של חשש להטעיה יש לבחון עפ"י "המבחן המשולש". בעניין זה קבעה כב' השופטת נאור: "בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים עיקריים לצורך הכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה בין סימני מסחר: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות, ומבחן יתר נסיבות העניין. מהותו של מבחן המראה והצליל - הוא המבחן המרכזי מבין השלושה - הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים, לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. הכלל בהקשר זה הוא, כי יש להשוות את שני הסימנים בשלמותם, תוך מתן משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו (ראו והשוו: ע"א 1123/04Canali S.P.A נ' Canal Jean CO. (לא פורסם, 13.1.2005))." (רע"א 3577/09 עזרא ביבי נ' אייץ אנד או אופנה בע"מ, ) לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שצורפו מטעמם, נחה דעתי כי בשלב זה, יש לכאורה בשמה של המשיבה בכדי להוות שם מטעה, כאמור בחוק. אשר למבחן הראשון- מבחן המראה והצליל- דומני כי לכאורה, לא ניתן להתעלם מהדמיון הרב עד מאוד אשר קיים בין שמה של המבקשת 1 לבין שמה של המשיבה. אכן, שמה של המבקשת 1 מורכב מצירוף המילים "מרכז" "יהלומים" "הלאומי", שהינן כולן מילים כלליות ונפוצות, אשר לא מעט חברות משתמשות בהן, אולם השימוש שעושה המשיבה בכל המילים ובסדר המובחן בו הן מונחות, יוצר לכאורה דמיון רב ממנו לא ניתן להתעלם. לעניין זה איני מוצא לכאורה ממש בהוספת המילים אן.די.סי. בתחילת שמה של המשיבה. גם אם אקבל את טענת המשיבה לפיה למבקשות סימן מסחר רק באשר לצירוף N.D.C. בהרכבו ובצורתו האמורה ולפיכך אין פגם חוקי בשימוש בסימן אן.די.ס מטעמה, הרי שצירוף הסימן בנסיבות אלו, אין בו לטעמי בכדי ליצור בידול מספיק בין השמות. אותם הדברים אמורים אף לעניין הצירוף (2010), אשר אינו יוצר לכאורה לטעמי מראה או צליל שונה בין שמות המבקשת 1 והמשיבה. בכל הנוגע למבחן השני- סוג "הסחורה" וסוג הלקוחות- הרי שהמבקשות והמשיבה פעילות באותו תחום מקצועי ומתחרות לכאורה, על אותו ציבור לקוחות. במצב זה, השימוש שעושה המשיבה בשם הקרוב עד כדי הטעיה לשמה של המבקשת 1, יש בו לגרום לכאורה להטעיית הציבור ולנזק של ממש למבקשות, אשר יש בו כדי להעמיד את מאזן הנוחות לצידן. אשר למבחן השלישי- שאר נסיבות העניין- נסיבות המקרה שלפנינו, לכאורה מטות את הכף לטובת המבקשות, מכל מקום בחינת נסיבות העניין תיבחן לעומק עת הדיון בתיק לגופו של עניין. ד. המשיבה העלתה כאמור טענות באשר לאי הגשת כתב תביעה או ערבויות מצד המבקשות. לעניין זה, הוכח בפניי כי המבקשות הגישו כתב תביעה וכן ערבויות במזכירות בית המשפט ביום 14.8.11, ולפיכך מתייתר הדיון בטענות אלה. ה. עוד טענה המשיבה לחוסר סמכות מקומית. אולם טענה זו לא עלתה כלל בכתב הטענות מצידה אלא רק בעת הדיון ביום 14.8.11. לפיכך, לא מצאתי מקום לדון בטענה זו, בשלב מקדמי זה. ו. אשר לטענת המשיבה בדבר שיהוי, עיינתי באופן מעמיק בנספחים אשר צורפו לבקשה ובחילופי הדברים בין המבקשות ורשם החברות, ושוכנעתי לא נפל כל שיהוי בפעולתן של המשיבות מקום שפנו לרשם החברות טרם פנייתן לערכאות משפטיות וכי הזמן הרב עד להגעת התשובה מהרשם, אינה באשמתן של המשיבות, אשר עמדו על המשמר והוסיפו בבירורים לרשם בנוגע לבקשתן. אוסיף, כי המשיבה הגישה את תשובתה לרשם תוך איחור ניכר ויש לתת גם לכך את הדעת. ז. עוד טענה המשיבה כי המבקשות נהגו בחוסר תום לב שעה שנמנעו מלצרף את מכתב המשיבה מיום 11/07/11 לרשם החברות. עיינתי במכתב התשובה האמור, ואכן צודקת המשיבה כי מסמך זה רלוונטי לבקשה דנן וראוי היה כי המבקשות יצרפו אותו לבקשתן, על מנת שבפני בית המשפט תעמוד התמונה במלאה. אולם על אף האמור, לא מצאתי במסמך האמור לגופו של עניין מידע כלשהו אשר יש בו בכדי לסייע למשיבה או לשנות מהחלטתי, בפרט שבית משפט זה נמנע מליתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, וההחלטה בבקשה ניתנה במעמד הצדדים, ולאחר שנשמעו טענותיהם למעשה הפגם שנעשה התרפא. 4. סוף דבר, לאחר שבחנתי את הבקשה, מצאתי כי היא מבוססת על עילת תביעה רצינית אשר לכאורה, מתבססת על זכות הקנויה לה וקיים סיכוי של ממש שתביעה תתקבל בסופו של הליך. נוסף מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לצידן של המבקשות מקום שאם לא יינתן הסעד המבוקש, עלול להיגרם נזק ממשי למבקשות. 5. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי במאזני צדק ודין את טענות הצדדים, מאזני הנוחות ומאזני האינטרסים של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. 6. אני מחייב את המשיבה 1 לשלם למבקשות הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסכום כולל של - 5,000 ₪ נכון להיום. שימוש בשםצווים