נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש ניהל משרד עורכי דין בדירה שבבעלותו. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פתיחת משרד עורכי דין בדירה ללא היתר. לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"א 16899-02-11, כבוד השופטת ט' חיימוביץ, מיום 4.5.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת עמ"ק 10036/06 (כבוד השופט א' באומגרט) מיום 27.12.10. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש ניהל משרד עורכי דין בדירה שבבעלותו (להלן: הדירה), על אף שלפי התוכנית החלה, השימוש המותר בדירה הוא למגורים בלבד.  ביום 27.10.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי עדותו של עד התביעה, מהנדס העיר, מהימנה בעיניו וכי חזקה שדבריו נכונים שכן הוא לא נחקר בחקירה נגדית מהותית. בנוסף, הסתמך בית המשפט על מסמכי בקשה להיתר שהגישו בעלי דירות אחרות בבניין שמהם עולה כי הבניין משמש כבניין מגורים (המסמך סומן כת/1). עוד התייחס בית המשפט לכך שהמבקש בחר שלא להעיד וכי הימנעותו יכולה לשמש כחיזוק לראיות התביעה. בית המשפט דחה את טענות המבקש שלפיהן עדותו של עד התביעה היא עדות מפי השמועה. לאור כל זאת, קיבל בית המשפט את עדותו של עד התביעה כעדות יחידה שלפיה הדירה הייתה בבעלות המבקש וכי הוא עשה בה שימוש לצרכי משרד בניגוד לתוכנית הרלבנטית. ביום 27.12.2010 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של קנס בסך של 20,000 ש"ח; צו האוסר עליו להשתמש בדירה ללא היתר כדין; צו המורה לו לשלם למשיבה את כל תשלומי החובה לרבות היטל השבחה אשר היה עליו לשלם לו היה ניתן היתר לשימוש שעשה בדירה; וכן התחייבות עצמית להימנע מלבצע עבירות תכנון ובנייה לתקופה של שלוש שנים, בסך של 20,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט להמלצת שירות המבחן שלפיה יש לבטל את ההרשעה שכן המבקש קיים אורח חיים נורמטיבי וההרשעה עשויה לפגוע בעיסוקו כעורך דין. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצדיקים הימנעות מהרשעה. בהקשר זה התייחס בית המשפט לחומרת העבירה, לכך שהמבקש עבר על החוק במשך שנים רבות מתוך מניעים כלכליים וכן לא פעל להכשרת העבירה על אף הזמן הרב שחלף מאז הוגש כתב האישום. בית המשפט לא התעלם מעיסוקו של המבקש אך קבע כי לא הובאו בפניו ראיות לכך שההרשעה תפגע פגיעה קשה בפרנסתו או בשיקומו. עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי מי שעוסק בתחום המשפטים נדרש להקפיד על קיום הוראות החוק. בבואו לבחון את העונש הראוי במקרה זה שקל בית המשפט שיקולים לחומרה וביניהם חומרת העבירה, מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה, וכן העובדה שעבירות אלה מסייעות למבצעים אותן להתעשר על חשבון הקופה הציבורית. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט לעברו הנקי של המבקש ולכך ששיתף פעולה עם שירות המבחן. על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את טענת המבקש שלפיה לא ניתן להסתמך על ת/1 שכן הוא אינו היתר הבנייה המקורי. בהקשר זה קבע בית המשפט כי כיוון שהמסמך נבדק וקיבל את אישורה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הוא משמש כראיה מספקת לכך שמטרת הבניין היא מגורים. עוד קבע בית המשפט כי די בראיה זו כדי להוכיח את האישום ולכן טענת המבקש שלפיה עדותו של עד התביעה היא עדות מפי השמועה אינה רלבנטית. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המבקש בנוגע לתיקון כתב האישום וקבע כי הוא ידע היטב במה הוא מואשם לפי עובדות כתב האישום, שלא השתנו. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המבקש בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו. בהקשר זה התייחס בית המשפט לכך שהמבקש לא טען לכך שההרשעה תפגע בשיקומו וכן הודה בכך שהיא לא תביא לנקיטת אמצעים משמעתיים נגדו מטעם לשכת עורכי הדין. מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות בכך שהרשיעו אותו בעבירה של שימוש חורג מהיתר מבלי שהמשיבה תציג כראיה את היתר הבנייה הרלבנטי. לטענתו, בית המשפט המחוזי הפך את נטל ההוכחה בכך שחייב אותו, למעשה, להביא את היתר הבנייה על מנת להוכיח את חפותו, בעוד שנטל זה אמור להיות מוטל על המשיבה. לפיכך, טוען המבקש כי לא הוכחה אשמתו במידה הנדרשת במשפט הפלילי וכי שגה בית המשפט בכך שהרשיעו למרות הקביעה כי התוכנית הרלבנטית מתירה שימוש מעורב, גם למגורים וגם למשרדים. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שהסיק מהטופס שהוצג לו, שהוא בקשה להיתר הרחבה של דירה ספציפית, את השימושים המותרים לגבי כל הבניין. עוד בהקשר זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי היתר הבנייה המציין את השימוש המותר ניתן על סמך ההיתר המקורי. טענה נוספת שטוען המבקש בבקשתו היא כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי תיקון כתב האישום לאחר גמר הבאת ראיות התביעה לא פגע בו. לבסוף, טוען המבקש כי יש לבטל את הרשעתו, כפי שהמליץ שירות המבחן, ולחלופין, להקל בעונשו. מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות שכן הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת העובדות המתוארות בכתב האישום. לטענתה, שימוש בניגוד להיתר הוא שימוש חורג אף אם הוא שימוש מותר לכאורה לפי התוכנית החלה על הנכס. לפיכך, צדק לטענתה בית המשפט המחוזי בקובעו שאף אם לא הוצג היתר הבנייה המקורי, די בראייה שהוצגה (ת/1) ובעדותו של עד התביעה כדי להוכיח את העובדה שהשימוש שנעשה בדירה חורג מההיתר שניתן לה. לעניין טענתו של המבקש בנוגע לתיקון כתב האישון, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא נפגעה זכותו של המבקש מתיקון הסעיף שכן הוא ידע מלכתחילה במה הוא מואשם. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, בקשתו של המבקש עוסקת אך בטענות העוסקות בעניינו הפרטני, ועל אף האמור בבקשה, אין היא מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית.  בנוסף, כידוע, ההלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. מעבר לנדרש, ולגופו של עניין, אוסיף כי מסקנתו של בית המשפט שלפיה די היה במסמך שהוצג לבית המשפט (ת/1) כדי להרשיע את המבקש מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. אף בטענותיו של המבקש בכל הנוגע לתיקון כתב האישום לא מצאתי טעם להתערבותו של בית משפט זה, שכן כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא היה בתיקון זה כדי לפגוע בזכותו להליך הוגן. לבסוף, המבקש טען, בקצרה, בנוגע לעונש שהוטל עליו. כידוע, טענות בנוגע לגזר הדין אינן מקימות, כשלעצמן, עילה למתן רשות ערעור. בנוסף, לא מצאתי כי העונש שהוטל על המבקש חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה או שאינו מאזן באופן ראוי בין כלל נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. עורך דין