פרסום מותר לפי חוק לשון הרע

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פרסום מותר לפי חוק לשון הרע: בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היות הדברים האמורים במכתב נשוא התביעה בגדר פרסום מותר כהגדרתו בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"), ומחמת היות התביעה נעדרת עילה. רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים: בבסיס כתב התביעה ניצב מכתב (להלן: "המכתב", אשר צורף כנספח 1 לכתב התביעה), אשר לטענת התובע, נשלח ע"י הנתבעת, משטרת ישראל (להלן: "המשטרה", "משטרת ישראל" או "הנתבעת") ביום 16/05/2006 למשטרת פרגוואי בעניינו של העבריין הנמלט הידוע בשמו כגרגורי לרנר (להלן: "לרנר"). במכתב צוין בין היתר, כי התקבל מידע מודיעיני לפיו התובע, אשר שימש באותה תקופה כעורך דינו של לרנר, מתכוון להגיע בתוך מספר ימים לפרגוואי ולדרוש את הכספים הלא חוקיים שנתפסו והוחרמו מלרנר. ע"מ לסכל את ביצוע העבירה, התבקש סגן ראש המחלקה של פרגוואי, המייצג את משטרת פרגוואי, לשתף פעולה עם משטרת ישראל. בכתב התביעה טוען התובע, כי תוכן המכתב הינו שקרי וכי האמור במכתב נשוא התביעה מקים עילת תביעה כנגד המשטרה בעוולה של פרסום לשון הרע וכן בעוולת הנגישה והרשלנות. התובע מבקש מבית המשפט לחייב את המשטרה בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם בסע' 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע וכן להורות למשטרה, בהתאם לסע' 9(2) לחוק איסור לשון הרע, להתנצל בפני התובע במכתב רשמי ולמען את מכתב ההתנצלות אף לנמענים שקיבלו את המכתב. ביום 25/05/11 הגישה המשטרה בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשה זו הכחישה המשטרה את עצם קיומו או מקוריותו של המכתב נשוא התביעה ואת הדברים האמורים בו. יחד עם זאת, טענה המשטרה כי גם בהנחה שמכתב זה נשלח ע"י משטרת ישראל למשטרת פרגוואי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היות הדברים האמורים במכתב בגדר פרסום מותר כהגדרתו בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ומחמת היות התביעה נעדרת עילה. דיון והכרעה: 5. חוק איסור לשון הרע ההלכה הפסוקה עמדה פעמים רבות על האיזון הראוי בין שתי זכויות היסוד: מחד- הזכות לשם טוב, ומאידך- הזכות לחופש הביטוי במובנו הרחב. לעניין זה יפים הדברים הבאים מפי כב' השופט ריבלין שנאמרו ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (ניתן ביום 12/11/2006): "בית משפט זה עמד פעמים רבות על כך שחוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב, מזה, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי, מזה (ראו ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558; רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840). "שתי זכויות יסוד אלה" - כך נפסק מפי הנשיא א' ברק - "נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם" (בפרשת הרציקוביץ' הנ"ל, בעמ' 565). ואכן, "שתי זכויות היסוד האלה - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שתיהן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של ההגשמה העצמית. מכאן הקביעה, כי 'השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות 'אם' עצמה - מכבוד האדם'... החרות היא סוד אושרו של האדם (דברי השופט ברנדייס על חרות הביטוי ב- Whitney v. California, 274 U.S. 357), והשם הטוב" - כך הוספנו - "הוא חלק מעושרו - נכס מקניינו" (ע"א 6871/99 משה רינת נ' משה רום, פ"ד נו(4) 72, 91-90)". 6. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי משמעות המונח לשון הרע כדלהלן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו. בסעיף זה - "אדם" - יחיד או תאגיד. "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית". סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע עניינו פיצוי ללא הוכחת נזק. בהתאם לסעיף 7א(ג) נקבע, כי באם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, הרי גובה הפיצוי יוכל לעמוד על סכום של עד 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. בענייננו, כאמור, בבקשה לסילוק התביעה על הסף, טוענת המשטרה כי הפרסום נשוא התביעה דנא הינו פרסום מותר וזאת מכוח הוראת סעיף 13(9) לחוק. 7. פרסום מותרים- סעיף 13 לחוק סעיף 13 לחוק קובע שורה של "פרסומים מותרים", כאמור בכותרת הסעיף. פרסום הנופל לגדרה של הוראה זו חסין מאחריות על-פי החוק. כלשון הרישה לסעיף, פרסום כזה אינו יכול לשמש "עילה למשפט פלילי או אזרחי". ההוראה הרלוונטית לענייננו, היא הוראת סעיף 13(9), המקנה חסינות ל: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". 8. ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר בשורה של פסקי דין, כי הסייגים לאחריות הקבועים בסעיף 13 למעשה מעניקים הגנה מוחלטת מפני תביעה בגין פרסום לשון הרע, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. כמו כן, הגנת הסעיף היא רחבה ביותר שכן החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק חלה גם אם הדברים שפורסמו אינם אמת וגם אם הפרסום נעשה בחוסר תום לב או אף בזדון. לעניין זה יפים הדברים הבאים שנאמרו מפי כב' השופט ריבלין ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 , 2466 (2009), אליהם הפנתה אף המשטרה בבקשה זו, כדלהלן: 9. "סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997))...ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2) 341 (2003)). וכפי שנאמר באחת הפרשות: עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)). ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים - מנקודת מבט פרטנית - אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה - וסעיף-קטן (5) בכללם - מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן...". 10. ראו גם ע"א 211/82 לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו, פ"ד מ (1) 210 , 215-216 (1986): "עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים שחובה לפרסמם (על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין". 11. לא זו אף זו, מן הראוי לצטט אף מדברי בית המשפט העליון בדנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל [תק-על 2003 (2), 341], שם נדרש כב' השופט א' מצא גם לסעיף 13 (הנתבעת הפנתה בתגובתה גם לפסיקה זו): "בעתירה שלפניי נטען, כי בפסק הדין נפסקה הלכה... ולפיה התבטאות של בעל תפקיד מעין-שיפוטי, הפועל במסגרת תפקידו, נהנית מחסינות מוחלטת, אפילו אם פורסמה בזדון, או שכלולות בה אמירות שקריות...". 12. ובהמשך: "...ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין-שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד. על חשיבותה של הזכות לשם הטוב אין צורך להכביר מילים... אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק" (שם). 13. הרציונאל העומד בבסיס החסינות מפני הגשת תביעה, אשר העניק המחוקק בסעיף 13(9) לחוק, הוא הצורך לאפשר לעובדי הרשות המוסמכת לעשות מלאכתם ללא חשש מפני תביעת לשון הרע בגין דברים שאמרו או כתבו במסגרת מילוי תפקידם והסמכויות הנתונות להם ע"פ חוק. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט נ'. סולברג בת.א. (י-ם) 9871/02 שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב (ניתן ביום 28/03/04): "הנני סבור, כי מן הראוי שבית המשפט לא יסיג את גבולם של אותם גופים שסעיף 13 חל לגביהם. יש לאפשר להם חופש פעולה במרחב שניתן להם. אקטיביזם מוגזם בכגון דא, עלול לרפות ידיים, ולגרום ל'ראש קטן' ולזהירות-יתר אצל העוסקים במלאכה, במקום להמריצם לפעול תוך מיצוי מלוא יכולותיהם וסמכויותיהם". 14. רשות מוסמכת אין חולק, בענייננו, כי המשטרה עונה להגדרה של רשות מוסמכת וכי במסגרת מילוי תפקידיה של המשטרה האמונה על אכיפת החוק, היא מוסמכת לפעול בשיתוף פעולה עם גורמי אכיפה שונים בחו"ל כאשר הדבר נדרש לסיכול או לגילוי עבירות שנעשו מחוץ לישראל, או כאשר רכיב מסוים הקשור בעבירות נמצא בחו"ל (לשם דוגמא: הראיות או העבריינים), כפי שמציינת המשטרה בבקשה זו. 15. לעניין זה, סעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת המשטרה") מגדיר את תפקידי המשטרה כדלהלן: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". הסמכות לשיתוף פעולה והחלפת מידע בין רשויות אכיפת החוק מקבלת משנה תוקף, כפי שמבהירה המשטרה בבקשה, בהחלטת מדינת ישראל להצטרף לארגון האינטרפול בו חברות מדינות רבות, ביניהן גם פרגוואי. סעיף 2 לחוקת האינטרפול מגדיר את מטרת הארגון ולפיו בין יתר המטרות, הארגון הוקם ע"מ לקדם שיתוף פעולה הדדי ורחב בין רשויות אכיפת החוק וברוח ההצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם. לא זו אף זו, הסמכות לשיתוף פעולה והחלפת מידע בין רשויות אכיפת החוק בארץ לבין אלו בחו"ל משתקפת, כפי שמוסיפה הנתבעת, גם באמנות והסדרים בינלאומיים שמדינת ישראל היא צד להם ואף בחוקי מדינת ישראל. (כגון: חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח- 1998; אמנת האו"ם נגד פשע מאורגן בינלאומי (סע' 27) ואמנת האו"ם נגד שחיתות (סע' 48)). 16. מן הכלל אל הפרט במכתב נשוא התביעה דנן מבקשת משטרת ישראל את שיתוף הפעולה ממשטרת פרגוואי ע"מ לתפוס את הכספים הלא חוקיים שהוברחו ע"י גרגורי לרנר מהארץ ולהחזירם למדינת ישראל. כעולה מתוכן המכתב, זאת מבלי להתייחס למקוריותו והאם אכן נשלח ע"י הנתבעת, התובע מוזכר כמי שהמשטרה עוקבת אחר תנועותיו בשל החשד כי יש לו נגיעה לקשירת קשר לביצוע עבירת הלבנת הון ועבירות אחרות כשותף של לרנר. למעשה, מדובר במכתב הנושא מידע מודיעיני ואשר ממוען לידי סגן ראש המחלקה במשטרת פרגוואי. הבקשה מטעם משטרת ישראל לשיתוף הפעולה ממשטרת פרגוואי הינה אך לגיטימית, לאור העובדה כי המשטרה הינה רשות מוסמכת האמונה על אכיפת החוק במדינה. הבקשה בדבר שיתוף הפעולה בין המדינות הינה רצויה וראויה, זאת בכדי שמשטרת ישראל תוכל לבצע את תפקידיה וסמכויותיה נאמנה ולסכל עבירות אפשריות שיכול וייעשו מחוץ לישראל. 17. לטענת התובע, אין המדובר בפרסום שהמשטרה "חייבת לעשות על פי דין" או "על פי היתר", כדרישת סע' 13(9) לחוק. התובע מכיר בסמכות המשטרה לאכיפת החוק, אך לטענתו, זו עומדת לה לעניין תוכן המכתב רק כאשר מדובר בעבריין או במי שחשוד ככזה. התובע הינו עורך-דין, הוא אינו עבריין או חשוד כעבריין ומעולם לא נחקר ע"י המשטרה ולפיכך לא עומדת למשטרה הגנת סעיף 13(9) לחוק. 18. אינני מקבלת את טענתו של התובע לעניין זה. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי לצורך תפיסת הכספים שהוברחו ע"י לרנר הייתה המשטרה מוסמכת לבדוק מידע אף בדבר גורמים המעורבים או עתידים להיות מעורבים בביצוע פעולות כאלה או אחרות בכספים נשוא המכתב, ולקבל לשם כך סיוע ממשטרת פרגוואי. סעיף 13(9) לחוק חל אף כאשר מדובר במעורבים פוטנציאליים אחרים בפרשה ולאו דווקא כאשר מדובר בעבריין מסוים או במי שחשוד ככזה. 19. התובע אינו חולק על העובדה כי למשטרה סמכות חוקית לפנות לרשויות האכיפה השונות בחו"ל, אולם, הוא מוסיף, כי במסגרת סמכות זו אין להציג מידע שקרי, כוזב, מטעה ופוגעני (כלשונו) המהווה לשון הרע. בתגובה לטענה זו משיבה המשטרה, כי הגנת סעיף 13 לחוק הינה רחבה ביותר והיא חלה אף באם הדברים שפורסמו אינם אמת. המשטרה צודקת אף בעניין זה. כפי שפורט לעיל ובהתאם להלכה הפסוקה, גם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי בהתאם לסעיף 13(9) לחוק. מדובר בפרסום שהמשטרה רשאית הייתה לעשות ע"פ היתר ולפיכך עומדת לה ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף זה ומטעם זה בלבד יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף. למעלה מן הצורך אוסיף, כי סעיף 13 לחוק לשון הרע מקנה חסינות גם מפני תביעות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין" או "הפקודה") והעוולות הרלבנטיות בענייננו- עוולת הרשלנות ועוולת הנגישה. 20. העוולות הנזיקיות- עוולת הרשלנות ועוולת הנגישה מלשון סעיף 13 לחוק לשון הרע ניתן להבין, כי סעיף זה שולל כל עילה בתביעה אזרחית בגין הפרסום המוגן בהתאם לסעיפים הקטנים המפורטים בו, ולא רק עילה מכוח חוק איסור לשון הרע. ניתן להבין זאת הן מלשון הסעיף, כאמור, והן מתוך הפסיקה אשר לפיה, מקום בו נהנה פרסום מהגנה לפי חוק איסור לשון הרע, הוא יהיה מוגן אף מפני תביעה הנסמכת על עוולות נזיקיות אחרות. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ויתקון כבר בע"א 357/76 אסתר רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח' (יש לציין, כי הנתבעת הפנתה לפסק דין זה): "פרסום המוגן לפי החוק (חוק איסור לשון הרע- ח.ק.) כלגיטימי לעניין לשון הרע אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות". 21. בחלוף השנים בתי המשפט בארץ שבו על הלכה זו והבהירו את הרציונאל שביסוד ההלכה, כי מתן אפשרות לתבוע בגין פרסום שלכאורה מהווה לשון הרע, בעילה של רשלנות, ירוקן מתוכן את החסינות של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. לעניין זה אציין את דברי בית המשפט, כפי שהפנתה הנתבעת, בת"א (כ"ס) 3811/03 יואב חביב נ' חפץ ניר עורך- ידיעות תקשורת ואח' (ניתן ביום 16/05/2004): " בשולי הדברים ולחלופין לתביעתו הנטענת בגין הוצאת לשון הרע מבקש התובע להשתית תביעתו על עוולת הרשלנות. אינני סבורה כי מקום שלא חלה חבות על פי חוק לשון הרע, בשל קיומה של הגנה שבחוק איסור לשון הרע, יש לאפשר את עקיפת אותן הוראות באמצעות הכרה בעוולה הנתמכת בעוולת מסגרת. ..... משקבע המחוקק את האיזון הראוי בין הזכות לשם הטוב לבין פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, על דרך קביעתה של ההגנה שבסעיף 17(3) לחוק, הכול כמתואר בהרחבה בפסק דין אבי יצחק שנזכר לעיל, אין לעקוף את כוונת המחוקק, ואת אותו איזון שנקבע על ידו, על דרך הפניה לעוולת המסגרת של רשלנות, וההגנה שבסעיף 17(3) לחוק מהווה מחסום מפני תביעה בעוולת הרשלנות, שעילתה באה בתחומי ההגנה דלעיל". 23. בבית המשפט המחוזי שבו על הלכה זו כפי שקבע כב' השופט הכהן בע"פ (ת"א) 1181/83 מאיר זיו עו"ד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 07/06/1987): "סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע נותן חיסיון והיתרים למספר פרסומים שונים, ובין היתר, לפרסום על-ידי ב"כ של בעל-דין שנעשה תוך כדי דיון בבית-המשפט. סעיף 13 הנ"ל קובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" פרסום כזה וכן פרסומים אחרים המנויים באותו סעיף, על-פי פשוטו של מקרא, לא רק פרסום המהווה עבירה לפי חוק לשון הרע אלא כל פרסום המהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי לפי חוק כלשהו, חוסה בצילו של סעיף 13 הנ"ל. ואין אני רואה כל סיבה והצדקה לצמצם את החסות רק לעניין לשון הרע, ולצאת מפשוטו של מקרא, כאשר הדבר גם עולה בקנה אחד עם השכל הישר ליתן חסות כזו. יצוין רק כי בכל מקום בחוק איסור לשון הרע, פרט לסעיף 13 הנ"ל, שמצוינת המילה פרסום נאמר מפורשות שהיא מתייחסת "לעניין לשון הרע", משמע מכאן שהמילה "פרסום" הנזכרת בסעיף 13 מתייחסת לא רק ללשון הרע אלא לכל מקום שבו היא נזכרת, ולא רק במשפט פלילי אלא גם במשפט אזרחי, ובלבד שהעילה למשפט יהיה הפרסום". 24. עיננו הרואות, כי בהתאם לכוונת המחוקק, סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה מוחלטת בגין פרסומים מותרים. לא זו אף זו, אין המדובר רק בפרסום המהווה עבירה לפי חוק איסור לשון הרע, אלא כל פרסום המהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי לפי חוק כלשהו. כלומר, סעיף 13(9) לחוק, הרלבנטי לענייננו, יהיה מוגן אף מפני תביעה הנסמכת על עוולות נזיקיות אחרות, כגון עוולת הרשלנות ועוולת הנגישה. 25. לא זו אף זו, הסעדים המנויים בכתב התביעה רובם ככולם סעדים הקבועים בחוק איסור לשון הרע. בכתב התביעה לא אוזכרו סעדים נוספים לפי פקודת הנזיקין בין מכוח עוולת הרשלנות ובין מכוח עוולת הנגישה. 26. תיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין העוסק בחסינות עובדי ציבור לטענת התובע, במקרה דנא חל תיקון מס' 10 הקבוע בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין ולפיו החסינות לעובד ציבור לא תחול מקום בו המעשה נעשה בזדון או תוך שוויון נפש לתוצאות המעשה. סעיף 7א(ב) קובע, כי האחריות השילוחית של הרשות אינה נפגעת מהחסינות של עובד הציבור. התובע מפנה לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, רע"א 26071-11-11 מדינת ישראל ואח' נ' אהוד אולמרט ואח', בו נדחה ערעור של המדינה על החלטת ביהמ"ש השלום שדחה את הודעת ההכרה של המדינה לפיה לעו"ד לדור ישנה חסינות מפני התביעה שהוגשה נגדו ע"י מר אולמרט. התובע מבקש להחיל גזירה שווה על המקרה דנא, שכן אם התביעה הייתה מוגשת הן כנגד המדינה והן כנגד השוטר שחתם על המכתב נשוא התביעה דנן, ואם המדינה הייתה מעניקה תעודת הכרה בחסינות לאותו שוטר, הרי שבית המשפט היה מבטל את החסינות בהליך של השגה. 27. במקרה דנן התביעה הוגשה כנגד המדינה ולא נגד עובד הציבור (השוטר שכתב את המכתב לכאורה), ולפיכך לא הוגשה כל הודעת הכרה בחסינות ועל כן בית משפט זה לא נדרש לדון בבקשה לביטול הודעת החסינות. מדובר במצב היפותטי שלא קרה כאן, ולפיכך אין הוא רלבנטי. בשולי הדברים יוער אין לעשות גזירה שווה בין המקרה הנדון למקרה אולמרט לאור הנסיבות השונות המאפיינות את שני המקרים. יש להוסיף, כי סוגיית חסינות עובד ציבור לפי תיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין שונה מסוגיית סילוק על הסף של תביעה בהתקיים החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. מכיוון שסוגיית חסינות עובד ציבור לפי תיקון מס' 10 לא רלבנטית לענייננו, אין כל צורך להמשיך ולדון בה. 28. אסמכתאות משפטיות נוספות מטעם הצדדים הן התובע והן הנתבעת הגישו בקשה להוספת אסמכתא משפטית והתרתי את הגשתן. התובע צירף את החלטת כב' השופטת ריבה ניב (מיום 17/06/11) בבית המשפט השלום בת"א ב- ת"א 33258-02-11 אולמרט נ' לדור ואח' (להלן: "פרשת אולמרט"). במקרה זה הגיש ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד אולמרט (להלן: "מר אולמרט"), תביעת לשון הרע כנגד פרקליט המדינה, מר משה לדור (להלן: "מר לדור"), בעקבות אמירות שנאמרו בראיון שנתן לעיתון "הארץ" מיום 11/02/11. מר אולמרט הגיש את התביעה בעילות של הוצאת לשון הרע, הפרת חובה חקוקה ועוולה חוקתית. בית המשפט קבע שם, כי השאלה האם רשאי או חייב היה מר לדור להעניק את הראיון לעיתון- היא שאלה שבעובדה שיש לברר, ולכן אין מקום לסלק את התביעה על הסף בשלב זה מכוח הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע (ראו סעיף 22 לפסק הדין). 29. אין המקרה בפרשת אולמרט דומה למקרה בענייננו. ראשית, במקרה דנן אין צורך בבירור עובדתי באשר לשאלה האם המשטרה הייתה מוסמכת להוציא את המכתב נשוא התביעה, שכן כבר קבעתי כי היא הייתה מוסמכת. סמכות זו של המשטרה מעוגנת היטב בהוראות הדין והפסיקה כמפורט לעיל. העברת מידע בין משטרת ישראל למשטרות ברחבי העולם נעשית במסגרת מילוי תפקידה כרשות האמונה על אכיפת החוק. אף התובע אינו חולק על סמכות המשטרה לפנות לרשויות האכיפה השונות בחו"ל. משכך, לא קם הצורך בקיום בירור עובדתי בטרם תתקבל ההכרעה בבקשה לסילוק התביעה על הסף. 30. בהקשר זה ראוי לציין אסמכתא נוספת אליה התייחס התובע, היא החלטת ביהמ"ש השלום בת"א ב- ת.א. 35372/06 (ת"א) עו"ד שטנגר נ' מדינת ישראל (להלן: "מקרה שטנגר"). במקרה שטנגר מדובר היה בשוטר סיור שהוזעק עקב סכסוך שכנים ובמסגרת השיחה הוא כינה את התובע בריון בפני שכניו. בית המשפט קבע, כי לא עומדת למדינה החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, אך דחה את התביעה בטענה כי עומדת לה הגנת תום הלב. אולם, אין מקרה שטנגר דומה למקרה דנן. שם לשוטר הסיור לא הייתה כל סמכות להתבטא באופן שהוא התבטא כלפי התובע בפני שכניו, בעוד שבמקרה דנא, כאמור, הייתה המשטרה מוסמכת בהתאם להוראות הדין והפסיקה, כמפורט בהרחבה לעיל, להוציא מכתב כגון זה נשוא התביעה למשטרת פרגוואי כחלק ממילוי תפקידיה ע"פ דין. 31. מנגד, הנתבעת צירפה את פסק דינו של בית המשפט השלום באילת בתא"מ 6606-10-11 זילברמן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20/09/12) (להלן: "פסק דין זילברמן"). במקרה זה ציין התובע כי במסגרת חקירה פלילית בה הפעילה המשטרה את הרשות לצלילה ספורטיבית, פרסמה הרשות דברים העולים כדי לשון הרע, במטרה להכפיש את שמו ולפגוע בשמו הטוב. בית המשפט דחה על הסף את התביעה בהתבסס על החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. 32. בפסק דין זילברמן חזרה כב' השופטת פריאנטה על ההלכה כי החסינות בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו, וכן כי לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד. כמו כן ציינה כך: "הפסיקה חזרה וקבעה כי החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, מגנה על הפרסום המותר גם מפני תביעה על פי פקודת הנזיקין, שאחרת תרוקן ההוראה מתוכן ותיעשה פלסתר". (שם, עמ' 10, ש' 8-10). לאור הדברים שנאמרו בפסק דין זילברמן ניתן לקבוע כי מדובר באסמכתא הרלבנטית לענייננו, בשינויים המחויבים. 33. בקשת הסילוק על הסף אינה נתמכת בתצהיר לטענת התובע, הבקשה לסילוק על הסף צריכה הייתה להיתמך בתצהיר של השוטר החתום על המכתב נשוא התביעה. בצדק הנתבעת משיבה, כי נוכח העובדה שהדיון בבקשה לסילוק על הסף מתמקד בפלוגתא משפטית מבלי להידרש לבירור עובדתי, לא הוגש כתה הגנה או תצהיר מטעם הנתבעת. 34. סילוק תביעה על הסף הלכה פסוקה היא מקדמת דנא, כי לא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לסילוק תביעה על הסף. בסוגיית סילוק על הסף (שנקבעה בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי), נוקטת הפסיקה את הגישה, כי: "...מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי; על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא, על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי..." (ע"א 593/83 [6], בעמ' 671 מול אות השוליים ו). בע"א 1612/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ ואח' נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח' נאמר לגבי סוגיה זו כך: "מכאן שמחיקת תובענה על הסף מחמת העדר עילת תביעה תעשה במקום שברור וגלוי על פני הדברים שאין בידי התובע כל סיכוי להשיג את הסעד המבוקש. כאשר אנו בוחנים בקשה לסילוק תביעה על הסף עלינו "לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת" (פרשת צוקית הכרמל ( ע"א 5634/05 צוקית הכרמל בע"מ נא צח חברה לקבלנות - מ.א.)). על כן, כאמור האיזון העדין מחייב אותנו לנהוג במשנה זהירות לפני מחיקת תביעה על הסף ללא דיון ודרישה. "בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה ... חייב בית המשפט לנקוט משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו" (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 387 (מהדורה שביעית 1995))". 35. בע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה נאמר: "הרציונל הטמון באמצעי הדיוני של דחיית תביעה על הסף נועד להקנות בידי השופט שיקול דעת רחב לברר מראש, ומלכתחילה, את אותה סוגיה שהכרעה בה עשויה להביא ל"מכת מוות" לתביעה, אף בלא שנדרש דיון כללי ומסועף בכל השאלות שבמחלוקת בין בעלי הדין. סוגיה כזו עשויה להיות, בין עניין שבעובדה ובין עניין שבחוק. הטעם העומד מאחורי כלל זה הוא בראש וראשונה לקצר ולייעל את ההליך השיפוטי, ולמנוע הגשת תביעות סרק. הכרעה לגופה של שאלה העולה בתובענה, המביאה לדחייתה על הסף, להבדיל ממחיקתה, נועדה להגן הן על הנתבע מפני הטרדתו החוזרת ונשנית בתביעות שאינן בנות סיכוי להתקבל, והן לקדם את עניינה של מערכת השפיטה בדרך של חסימה מפני הגשת תביעות סרק חוזרות ונשנות, כדי שתתפנה לעסוק בעניינים שיש בהם ממש." 36. יחד עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה ייעתר ביהמ"ש לבקשה לסילוק על הסף, מקום בו מתברר כבר בשלב מוקדם כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות על ידו בכתב התביעה, הוא לא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין המצב החוקי מצדיק זאת (ראו גם ע"א 163/84 מ"י נ' חברת העובדים העברית השיתופית בע"מ, פד"י ל"ח(4), 1). לא זו אף זו, לא אחת קבעו בתי המשפט בארץ כי מקום בו עומד לנתבע הפטור הקבוע בסעיף 13(9) לחוק, יש לסלק את התביעה על הסף ולא לדון בה לגופה (ראו ת.א. (י-ם) 9871/02 שלמה גרבץ נ' אלישיב; ת.א. (י-ם) 12390/99 קלמן נ' מפלגת יהדות התורה; ת.א 36246-03-11 ד"ר משה ויינברג נ' ערן גיל - אליהם הפנה ב"כ הנתבעת). במקרה דנן, שוכנעתי כי מדובר במקרה מובהק בו יש לסלק את התביעה על הסף למרות השלב המקדמי בו מצוי התיק, שכן מדובר בשאלה משפטית אשר התשובה עליה איננה כרוחה בשמיעת ראיות מחד ומאידך היא למעשה מכריעה את גורל התביעה. 37. סוף דבר בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היות הדברים האמורים במכתב נשוא התביעה בגדר פרסום מותר כהגדרתו בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ומחמת היות התביעה נעדרת עילה. במכתב נשוא התביעה מצוין שמו של התובע כמי שיש לו נגיעה לקשירת קשר לביצוע עבירות בהן מעורב העבריין גרגורי לרנר. קבעתי לעיל, כי המשטרה מוסמכת הייתה להוציא מכתב שכזה (זאת מבלי להיכנס לשאלה האם אותו ניצב משנה החתום על המכתב אכן כתב אותו) מחמת היותה רשות מוסמכת בישראל האמונה על אכיפת החוק ואשר פעולותיה נעשות אף מעבר לים. לשם כך, נדרש שיתוף פעולה בין המשטרה בישראל לבין רשויות האכיפה בחו"ל. באשר לתוכן המכתב, מדובר במידע מודיעיני שהועבר תוך מילוי תפקידה של המשטרה. לאור האמור לעיל, קבעתי כי המשטרה חוסה תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ומשכך אני קובעת כי יש לסלק את התביעה על הסף. כמו כן, כאמור, לא מצאתי כי יש מקום לעקוף חסינות זו מכוח עוולות לפי פקודת הנזיקין. לאור האמור לעיל, אני מורה על סילוק התביעה על הסף. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה