פריקת כתף בתאונת עבודה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פריקת כתף בתאונת עבודה: לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה. רקע כללי מוסכם- התובע, יליד 1960 (להלן: "התובע"), הינו מסגר במקצועו ובמועד הרלבנטי היה עובד של הנתבעת 1, נ.ד.י פרויקטים בע"מ (להלן: "נ.ד.י"). במסגרת עבודתו נשלח התובע לבצע עבודות במפעל השייך לנתבעת 3, סולאור תעשיות גז (1988) בע"מ (להלן: "סולאור"). טענות הצדדים - לטענת התובע, ביום 22.1.07, הוא עלה על סולם (להלן: "הסולם") על מנת לבצע עבודות ריתוך בחלק העליון של מיכל גלילי גדול מימדים (להלן: "המיכל"). הסולם הושען על המיכל הגלילי. בעת ביצוע הריתוך, התובע ישב על החלק העליון של המיכל, בגובה של כ-2.5 מטר מעל הרצפה. יחד עמו עבד אחר בשם מבאריקי (להלן: "מבאריקי"), אשר שימש כעוזר שלו. בשלב מסוים, ביקש התובע ממבאריקי, אשר עמד על הסולם בסמוך אליו, לרדת למטה ולהביא לו ציוד. לאחר שמבאריקי החל לרדת, הסולם החל "לגלוש" אחורה. כיוון שהתובע חשש שמבאריקי עומד ליפול - הוא תפס את הסולם על מנת למנוע את החלקתו ו"להציל" את מבאריקי, וכך - בשל הכובד והתזוזה של הסולם - "נמשכה" ידו והוא פרק את כתף יד ימין. התובע הגיש את התביעה כנגד נ.ד.י כמעבידה, כנגד דוידוב - המנכ"ל של נ.ד.י (להלן: "דוידוב", כנתבע 2), כנגד סולאור, כנגד שירביט חברה לביטוח בע"מ, אשר היתה המבטחת של סולאור (להלן: "שירביט", כנתבעת 4) וכנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ, אשר היתה המבטחת של נ.ד.י במועדים הרלבנטים (להלן: "מנורה", כנתבעת 5). במהלך הדיון התברר כי לא ניתן להמשיך בהליכים לגבי ארבע מתוך חמש נתבעות: נ.ד.י נכנסה להליכי פירוק והתובע לא הצליח להמציא לה כדין את כתב התביעה. בהתאם, יש להורות על מחיקת התביעה נגדה. ביום 4.9.11 ניתן פסק דין בהסכמה המורה על מחיקת התביעה האישית נגד דוידוב. בדיון ביום 21.5.12 ניתן פסק דין בהסכמה המורה על דחיית התביעה כנגד מנורה. באשר לסולאור - התברר שאף היא נמצאת בהסדר נושים (וראו את החלטת בהמ"ש המחוזי נצרת בפר"ק 39024-12-10 מיום 29/3/2011 לגבי הקפאת ההליכים והסדר הנושים) - ומכאן שיש מקום למחוק את התביעה גם כנגד נתבעת זו. בהתאם, הרי שהתביעה המשיכה והתבררה רק כנגד שירביט (המבטחת של סולאור). מסכת הראיות - בפניי העידו התובע (לגבי תצהירו ת/1); אשתו - הגב' רחאב סליבא (להלן: "אשת התובע", לגבי תצהירה ת/3); מבאריקי (בעדות ראשית); ומר זאב לביא - מנהל המפעל בסולאור בזמנו (להלן: "לביא", בעדות ראשית). כמו כן הוגשו מסמכים רבים, לרבות מהמוסד לביטוח לאומי ולרבות חוות הדעת של המומחים הרפואיים הבאים: מטעם התובע - דר' אסעד נעום; מטעם ההגנה - דר' יצחק וייס; ומטעם בהמ"ש - פרופ' חיים צינמן (להלן: "מומחה בהמ"ש"). דיון והכרעה - לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד שירביט להתקבל בחלקה, מחמת הנימוקים אשר יפורטו להלן. האם הוכחו הנסיבות המדוייקות של האירוע ? התובע טוען כי הסולם הרלבנטי היה סולם עץ עם 7-8 מדרגות וכי המיכל היה בגובה של כ-2.5 מטר, עליו הושען הסולם. אם נשווה לנגד ענינו את החתך האנכי של "הזירה" אזי שהמיכל הינו מעין עיגול שניצב על הקרקע והסולם הינו קו ישר אשר מתחיל בקרקע, מימין לעיגול, משיק לעיגול בנקודה מסויימת בצד ימין וממשיך קצת למעלה. גרסת התובע בבהמ"ש - בחקירתו טען התובע כי השתלשלות האירועים שהובילה לפציעה היתה הבאה: הוא ומבאריקי טיפסו על הסולם וביצעו עבודה המכונה "תפיסת פיקים" בחלק העליון של המיכל. במהלך ביצוע העבודה התובע ישב על החלק העליון של המיכל, וכפי שהוא מכנה זאת "על הקשת", ככל הנראה על ברכיו. בשלב מסוים, התברר לתובע שצריך מכשיר מסוים (דורֵן) ומבאריקי ירד מהסולם על מנת להביא אותו. העבודה "למעלה" התבצעה כאשר מבאריקי חובש מסכת ריתוך (להלן: "המסכה"). כאשר ירד מבאריקי למטה להביא את המכשיר, המסכה עדיין היתה על ראשו והמכסה הסוכך על העיניים היה מורם. מבאריקי ירד עם הפנים קדימה והגב לסולם. כאשר הגיע מבאריקי לשלב השני לפני הרצפה, "נפל" המכסה על עיניו, כלומר - המסכה "נסגרה" פתאום. עקב כך מבאריקי החליק או מעד, רגליו הסתבכו בין שלבי הסולם, והסולם החל לזוז. לטענת התובע, הסולם - אשר בהתחלה עמד עם שתי "רגליו" על הקרקע - "התהפך על הצד" והתחיל לגלוש אחורה. משמע, שהחלק התחתון שהיה על הרצפה החל להתרחק מהמיכל, והחלק העליון, שנשען על המיכל בנקודה ההשקה, החל להחליק על פני השטח של המיכל. או אז - התובע, שישב על החלק העליון של המיכל, תפס בידו שלב אחד של הסולם וניסה לעצור את גלישתו. למרות זאת, הסולם החליק עוד כברת דרך ונעצר רק כאשר רגלו "נתקעה" בברזל שהיה על הרצפה. מסביר התובע כי אם הסולם לא היה "נתקע" באותו ברזל - הוא היה "לגמרי מחליק עד הרצפה ושוכב כולו על הרצפה". באשר לפגיעה - התובע העיד כי הגלישה של הסולם "משכה" בחוזקה את זרועו וכתפו והוא ניתק ממקום מושבו על גבי המיכל, נפל, ונשאר תלוי כאשר הוא אוחז בשלב של הסולם בו החזיק כל העת, ורגליו באויר. שניה לאחר מכן - הסולם נעצר באותו ברזל והוא נפל לרצפה (עמ' 18). התובע מאשר שהנפילה לקרקע בסוף האירוע היתה מגובה לא רב והוא לא נפגע מעצם ה"קפיצה" לקרקע אלא בשל המשיכה העזה של הזרוע מהכתף (עמ' 20 שורה 13). הגרסאות שמופיעות בתיעוד הרפואי - הוגשו לעיוני מסמכים מהם ניתן ללמוד על כך שהתובע תיאר בפני הרופאים השונים את הפגיעה באופן לאקוני וסתמי, לאמור: "נפילה מסולם בעבודה" (נ/1 עד נ/5). כאשר התובע נשאל מדוע בתיעוד הרפואי הגרסה שונה - הוא משיב שלחלק מהגורמים הוא סיפר את התיאור המדויק אבל הוא לא יודע מה הם רשמו ולחלק לא טרח לספר את כל הסיפור (עמ' 19 שורה 21 עד עמ' 20 שורה 6). הוא עוד מוסיף כי בחלק מהתיאורים מצוין בפשטות שהוא "נפל מסולם בעבודה", כיון שסופו של האירוע היה שהוא נשאר תלוי עם היד על הסולם ונשמט לקרקע. אני מסכימה כי תיאור התאונה כ"נפילה מסולם" אינו עולה בקנה אחד עם התיאור המפורט שמופיע בכתב התביעה ובעדות בבהמ"ש - אך מצאתי במקרה זה לתת אמון בגרסת התובע לגבי השתלשלות התאונה, לאור האופן בו הוא תיאר את הדברים בבהמ"ש ולאור העדות של מבאריקי, אשר מהווה עדות מסייעת משמעותית של צד שלישי נטול אינטרסים. אני מסכימה כי במבט ראשון, הגרסה תמוהה וקשה להבנה ובתחילה סברתי כי יש חוסרים משמעותיים בתיאור של השתלשלות האירועים, אך בחינה חוזרת של העדויות - שכנעה אותי שיש לקבל את הגרסה לגבי האירוע - הגם שהוא חריג ולא שגרתי. יש עוד לראות כי בתיאור הראשוני של האירוע בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, מיום 23/5/2007, מציין התובע שהאירוע התרחש שעה שעובד אחר עלה על הסולם ובשעת הירידה החזיק התובע את הסולם ונפגע כאשר "הסולם משך לו את היד". כלומר שדווקא בתיאור ראשוני זה יש תימוכין לגרסה ששמענו בבהמ"ש (למרות שבתיעוד לאחר מכן הטענה הצטמצמה לכדי "נפילה מסולם"). גרסתו של מבאריקי - מבאריקי העיד לגבי האירוע באריכות (עמ' 25 שורות 5-26), והגם שהיו פרטים בגרסתו שסותרים את גרסת התובע - שוכנעתי כי "הגרעין הקשה" של הגרסה זהה לעיקר גרסתו של התובע. מבאריקי מספר כי הוא והתובע "היו למעלה", כי הסולם נשען על המיכל, כי הוא החל לרדת כאשר על ראשו מסכת הריתוך "פתוחה", כי לקראת סוף הירידה המסכה נסגרה והוא מעד, כי הסולם - אשר "לא היה תפוס בכלום" - החל להחליק וכי הוא נפל משלבי הסולם ורגליו נכנסו אל בינות לשלבים. הוא אף מתאר כי הוא ראה שהתובע אוחז בסולם ואף הרגיש את ה"תפיסה" של התובע אשר הרעידה את הסולם (עמ' 29 שורה 20). נכון שיש סתירות בין גרסת מבאריקי לבין גרסת התובע - כגון שהתובע אמר שהוא נתלה על הסולם ונפל/קפץ לארץ בתום האירוע, ולעומת זאת מבאריקי אמר שבסוף האירוע התובע היה עדיין על המיכל למעלה והורידו אותו באמצעות סולם אחר (עמ' 23 שורה 21 ושוב בעמ' 27 שורה 6), וכגון העובדה שהתובע טען שמבאריקי ירד עם הגב לסולם ואילו מבאריקי טען שהוא ירד עם הפנים לסולם (עמ' 27 שורה 12). עם זאת, במכלול המדובר בגרסה דומה - ולשיטתי התובע עמד בנטל ההוכחה לגבי גרסתו. שאלת האחריות: מעמדה של נ.ד.י - התובע בכתב התביעה טען כי נ.ד.י היתה המעבידה שלו אך כי היא היתה "רק" חברת כח אדם. אף בסיכומיו הוא ממשיך וטוען כי נ.ד.י היתה חברת כח אדם, ולכן - כל האחריות לגבי האירוע רובצת על שכם סולאור, כמי שאחראית על העבודות שבוצעה במפעלה וכי שסיפקה את הציוד, ובמיוחד - הסולם. שירביט (המבטחת של סולאור) טוענת מנגד כי אין להשית עליה אחריות כבעלת המפעל וכי האחריות רובצת כולה (או רובה) על שכם נ.ד.י - המעבידה של התובע (ככל שיש אחריות). שירביט מוסיפה וטוענת כי נ.ד.י לא היתה חברת כח אדם אשר שלחה את העובדים לסולאור אלא שהיתה קבלן משנה עצמאי, שהגיעה לבצע את העבודה עם העובדים מטעמה. כפי שיתברר בהמשך - אינני בטוחה שיש נפקות להכרעה בסוגית אחריותה של נ.ד.י, אך כיון ששאלה זו העסיקה רבות את הצדדים, אומר כי לגבי השאלה אם נ.ד.י היתה "רק" קבלן כח אדם או קבלן משנה - אני מקבלת את עמדתה של שירביט. ראשית, לביא העיד כי נ.ד.י היתה חברה קבלנית אשר ביצעה את הפרויקט במפעל לבקשת סולאור וכי הוא אישית התקשר עם דוידוב לגבי ביצוע העבודות בהן עסקינן (עמ' 33 שורות 1-8). הוא ממשיך ומסביר כי ההתקשרות בין סולאור לבין נ.ד.י היתה לגבי פרוייקט כולל, במחיר פאושלי ולא ברג'י (לפי שעות), וכי אין עסקינן בחברה שרק סיפקה עובדים. עדותו לא נסתרה. שנית, התובע ומבאריקי העידו כי במפעל היו שני אישים בתפקידי פיקוח: מר עמי לוי - מנהל היצור במפעל מטעם סולאור (להלן: "עמי") ומר גרמן נחשונוב - מנהל מטעם נ.ד.י (עמ' 16 שורות 18-24) ואח של דוידוב (עמ' 26 שורות 6-12) אשר היה נוכח במהלך העבודות (להלן: "גרמן"). מכאן, אנו למדים כי מטעם נ.ד.י היה "בשטח" נציג מוסמך והדבר מתיישב על הטענה כי נ.ד.י היתה קבלן משנה. שלישית, יש לראות כי ביום 21/2/2010 ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את מנורה כנתבעת נוספת, לאחר שהוא טען שיצר קשר עם דוידוב, אשר הסביר לו שנ.ד.י היתה קבלן משנה וסייע לו באיתור פוליסת הביטוח של מנורה. עיון בפוליסה שצורפה לבקשת התובע מלמד כי נ.ד.י ביטחה עצמה כעסק של מסגריה העוסק בעבודות מסגרות וקונסטרוקציה. רביעית, בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה מציין התובע כי גרמן הוא מנהל העבודה וכי דוידוב עצמו הינו מנהל הפרויקט, ודוידוב חתום ליד הגדרתו זו. חמישית, לא ברור מדוע התובע לא זימן את דוידוב למתן עדות, לרבות לגבי שאלת מעמדה של נ.ד.י - לאחר שאיתר אותו. לכן, הוכח כי נ.ד.י לא היתה חברת כח אדם, שניתן לתהות באשר למעורבותה בעבודות, בנהלים ובפיקוח - אלא שהיתה קבלן לעבודות מסגרות, אשר העסיקה את התובע והיתה בעלת האמצעים להדריך אותו ולפקח עליו (ועל מבאריקי) בכל רגע נתון. האחריות לסולם - האירוע התרחש בשל כמה סיבות שהצטברו להן יחדיו, אך בראש ובראשונה בשל הסולם, אשר לא התאים לביצוע העבודה. לגבי הסולם, החשוב הוא כי לביא מאשר כי כל הציוד היה של סולאור (עמ' 36 שורה 21), לרבות - הסולם. התובע טוען כי הוא אמר לעמי שהסולם בו הם עשו שימוש ביום התאונה "זה לא סולם שאפשר לעמוד עליו" אך כי עמי אמר לו ש-"יסתדר עם זה" (עמ' 17 שורה 7). לטענתו המדובר היה בסולם מעץ, שהיה במקור דו כנפי, אבל - "חתכו אותו, והיו שתי כנפים וכל אחד לקח כנף אחרת" (עמ' 17 שורה 8). מבאריקי טען אף הוא כי המדובר היה בסולם שבמקור היה עם שתי כנפיים וכי - "זה סולם שרק עם כנף אחת, כלומר חצי" (עמ' 25 שורה 10) והוסיף כי: "צריך להביא סולם ברזל ולרתך אותו על הארובה כדי שנעלה ... אם שמים סולם על ארובה עגולה זה לא יעמוד, זה יתחלק. דיברנו עם המנהל על הסולם, רשיד (התובע) דיבר איתו, הוא אמר לו שזה לא מתאים לעבודה" אך המנהל, שקוראים לו עמי, אמר לו "תסתדר" (עמ' 25 שורות 23-30). הדברים לא נסתרו ומדברים בעד עצמם. טוענת שירביט כי אף אם הסולם היה "בעייתי" - אין קשר סיבתי משפטי בין כך לבין התאונה, בשל שלא ניתן לצפות תרחיש "הזוי" כפי שהתרחש (המוכחש כשלעצמו). טענה זו לא אוכל לקבל, הגם שיש להבדיל בין האפשרות לצפות את מעידתו של מבאריקי ואת תזוזתו של הסולם, לבין האפשרות לצפות את "פעולת ההצלה ההרואית" של התובע. לגבי מעידתו של מבאריקי וגלישתו של הסולם - נדמה לי כי לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית לגבי כך שהתזוזה של הסולם הינה בגדר מתחם הצפיות. השענת סולם "שבור לחצי" על מיכל עגול, בזוית שלא לגמרי ברורה, ללא חיבור בנקודת ההשקה למיכל וללא "עוגן" בנקודת החיבור לריצפה - הינה פעולה מסוכנת שצפוי שיגרם בעטיה נזק. אף לגבי הצפי להתרחשות תאונה עקב נסיון לייצב את הסולם או "לתפוס" אותו - אומר כי לשיטתי קיים קש"ס עובדתי ומשפטי. נכון שצפוי "יותר" תרחיש לפיו מי שעומד על הסולם יפול בעצמו ופחות צפוי תרחיש לא שגרתי כגון המאורע הנדון כאן, ויחד עם זאת - שימוש בסולם כה בעייתי חייב לצפות סוגים שונים של התרחשויות. "תסריט" זה אינו חורג ממתחם הצפיות הסביר. אמנם, אם מבאריקי לא היה יורד עם מסכת הריתוך (אלא היה מוריד אותה טרם הירידה), ואם המסכה לא היתה נופלת ונסגרת (אלא נשארת פתוחה עד השלמת הירידה), ואם מבאריקי לא היה נבהל או מועד עקב סגירת המסכה - אזי שאולי הסולם היה נשאר במקומו עד השלמת ירידתו של מבאריקי לרצפה. ברם אולם, סולם בלתי בטיחותי שכזה אשר הושען על המיכל בצורה בלתי בטיחותית שכזו, מגלם פוטנציאל של תאונות - ואחת מהן התרחשה בפועל. לכן, לדידי הוכח כדבעי קש"ס עובדתי בין מצבו ומנחו של הסולם לבין התאונה והוכח אף קשר סיבתי משפטי בין השניים. מכאן, שלשיטתי קמה אחריות מצד סולאור לקרות התאונה - שכן מקור "הבעיה" הוא הסולם. האחריות לגבי מתן ההוראות לביצוע העבודה - שוכנעתי כי ההנחיות שקיבלו התובע ומבאריקי לא היו מיטביות - לרבות לגבי העליה על הסולם, השענת הסולם על המיכל כפי שהושען, עליתו וירידתו של מבאריקי, לרבות בעודו חובש את המסכה וכו'. הנחיות אלו הן שהביאו להתרחשות התאונה ולגבי הנחיות "כלליות" אלו, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות בין נ.ד.י לבין סולאור בחלקים שווים. התובע מסביר כי גרמן עצמו עבד אף הוא כרתך בפרויקט וכי עמי היה זה אשר נתן את ההוראות בשטח, כגון לגבי מהות העבודה, לגבי "מי עובד על איזו מיכלית", לגבי נעלי עבודה וקסדות וכו' (עמ' 16 שורות 25-30). מבאריקי אף הוא טען כי עמי היה האחראי עליהם וכי הוא זה אשר הורה להם מתי לבוא, איך לעבוד, מה לעשות וכו' (עמ' 26 שורה 24). לעומתם, לביא טוען כי גרמן היה מי שנתן לעובדים של נ.ד.י את ההנחיות לגבי מועדי ההגעה, העזיבה, העבודות שיש לבצע, השיבוצים וכו' (עמ' 33 שורות 9-10) וכי גרמן היה זה שנתן להם הנחיות כגון לעלות על סולם, לבצע ריתוך על גבי מיכלית זו או אחרת וכו' (עמ' 37 שורות 1-3), וזאת - להבדיל מעמי, אשר רק - "נתן להם עצות טכניות" (עמ' 33 שורה 12) או הנחיות מקצועיות (עמ' 35 שורה 16). לביא ממשיך וטוען כי מי שהיה צריך לתת לכל העובדים של נ.ד.י הדרכה בסיסית והוראות בטיחות ביום הראשון הינו עמי, ולאחר מכן - הממונה הישיר עליהם מטעם נ.ד.י (עמ' 37 שורות 4-6). לכן, מהמכלול עולה שככל שעסקינן בהוראות בטיחות - יש להשית את האחריות על שכמן של נ.ד.י וסולאור יחדיו. חלוקת האחריות בין נ.ד.י לבין סולאור - האם חבות ביחד או לחוד ? מהמקובץ עולה כי יש להשית את האחריות הן על נ.ד.י והן על סולאור. בכל הנוגע להנחיות - האחריות של נ.ד.י ושל סולאור אולי שוות, אך לגבי הסולם, האחריות של סולאור גבוהה הרבה יותר. דא עקא, שלא מצאתי שיש טעם בחלוקת האחריות המדוייקת בין שתי נתבעות אלו, שכן עליהן לפצות את התובע ביחד ולחוד ואין טעם בחלוקת האחריות במקרה זה. ההלכה בהקשר זה נקבעה לפני כשנתיים בע"א 7008/09, 7161/09 ג'אבר עבד אלרחים נ' עבד אלקאדר ואח' ( 7.9.2010), שם מנתח בהמ"ש (מפי כב' השופט עמית) את סוגית המעוולים במשותף, לאור הוראות סעיף 11 לפקודת הנזיקין, ומסכם כי הסיווג המקובל מבחין בין שלושה סוגי מקרים: מעוולים במשותף המבצעים עוולה אחת כלפי ניזוק הגורמים לו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד המבצעים שני מעשי נזיקין נפרדים הגורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו לנזק הניתן לחלוקה. בעוד המזיקים מסוג המקרים הראשון והשני אחראים לפיצוי הניזוק ביחד ולחוד והם נכללים בביטוי "מעוולים ביחד", הרי שהמזיקים מהסוג האחרון חייבים בפיצוי הניזוק איש איש בהתאם לנזק שגרם. עוד נקבע שם שכאשר מתעורר ספק באיזה סוג מקרים מדובר או מקום בו קיים קושי בחלוקת הנזק, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם. במקרה דכאן, הואיל וקבעתי כי האחריות למצבו של הסולם ולכך שהתובע ומבאריקי עשו בו שימוש במצבו ובמנחו - רובצת על שכם נ.ד.י וסולאור ביחד, אזי ששתיהן ביצעו אותה עוולה כלפי התובע (ולחילופין - אחת ביצעה את העוולה (סיפקה את הסולם) והשניה לא מנעה את התאונה). בכל אופן, עסקינן במקרה מן הסוג הראשון או השני - ועל המעוולים לפצות את התובע ביחד ולחוד. לא נעלם מעיני שמבחינת שירביט יש חוסר צדק מסוים בתוצאה שכזו במקרה זה, שכן לאור חוסר הסולבנטיות של נ.ד.י - היא נותרה "לבדה במערכה", ללא שתוכל לחזור אל הנתבעות האחרות ובפועל היא תשלם על מלוא הנזק. עם זאת, דומה כי אין מנוס ממצב דברים שכזה, ואפנה לדברים שנאמרו בדיוק בהקשר זה בע"א 7008/09 הנ"ל, אשר עסק בפגיעה בתלמיד בבה"ס עקב קריסת עמוד של כדורסל. בהמ"ש קבע שם כי העוולה הרלבנטית כלפי התלמיד בוצעה על ידי גורמים מבית הספר, מהמועצה המקומית וממשרד החינוך - אלא שחלקם לא היו סולבנטיים והמשמעות של חיוב "ביחד ולחוד" היתה שמשרד החינוך ישא במלוא הפיצוי - וכך נפסק לגבי "מעוולים לא סולבנטיים" (סעיפים 42-43 לפסה"ד): "בנקודה זו מתחדדת השאלה אם ניתן לסטות מהכלל לפיו יש לחייב את כל המעוולים ביחד ולחוד. בעוד שניתן להציב את העירייה, המנהל והמורה ב"סירה אחת", כמי שצירוף המחדלים של כל אחד מהם על פי האשם המוסרי המיוחס לו הביא לנזקו של המערער, לא כך לגבי אחריותו של משרד החינוך, הנובעת מחובה המוטלת על המדינה כמפקח-על. ברגיל, מקום בו המעוולים סולבנטים או שמבטח ניצב מאחוריהם, אין לשאלה זו נפקות מעשית. הבעיה מתעוררת מקום בו מי מהמעוולים אינו סולבנטי ואין באפשרותו לשאת בחלקו בנזק וכאשר אחד המעוולים הוא "מעוול משני" הניצב במעגל האחריות השני. האם במקרה כגון זה יש לסטות מהכלל של "ביחד ולחוד"? אחד הרציונלים שבבסיס דיני הנזיקין הוא החזרת המצב לקדמותו, קרי, העמדתו של הניזוק במקום בו היה קודם לעוולה. רציונל זה עומד בבסיס החיוב  ביחד ולחוד של מעוולים במשותף כפי שנקבע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין. מטרתו של הכלל "ביחד ולחוד" להביא לכך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין הנזק שסבל, מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי (ראו דברי השופט ד' לוין בעניין מלך, בצטטו את דבריו של אהרן ברק במאמרו "הערכת הפיצויים בנזקי גוף" עיוני משפט ט 243 (תשמ"ג-תשמ"ד)). הכלל "יחד ולחוד" נועד במיוחד למצבים בהם מי מהמעוולים אינו סולבנטי, שאז הנזק "מתגלגל" לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק. כלל זה מעדיף אפוא את הניזוק על פני המעוולים במשותף."  (וראו אף את ע"א (מחוזי נצ') 2/10 עמאר עודה נ' חליל עורסאן פאח'ורי, 14.10.2010). במקרה דכאן, סולאור אינה מעוולת "במעגל המשני" אלא מעוולת "ראשית", ולכן - למרות שהתוצאה קשה מבחינתה - על דרך של "קל וחומר" - החיוב כלפי התובע יהא ביחד ולחוד. טרם סיום הדיון בשאלת האחריות אעיר כי התובע, בסעיפים 39, 44, 45 ו-57 לסיכומיו מעלה שלל טענות לגבי תקנות הבטיחות בעבודה הנוגעות לעבודה בגבהים וטוען כי הן הופרו. אינני סבורה כי מכלול הטענות בהכרח רלבנטיות שכן הן מתייחסות לתקנות שמחייבות שמירה על יציבות העובד בגובה פן יפול למטה (כגון קשירתו ברתמות) ומחייבות גידור של משטחי עבודה גבוהים. במקרה שלנו, הבעיה לא היתה הנפילה של התובע מגובה רב ואף לא נפילה של מבאריקי מגובה רב - ולכן התקנות אינן חיוניות ולא אמשיך את הדיון לגביהן. אשם תורם - שירביט טוענת כי אף אם ימצא שיש להטיל עליה חבות - אזי שרשלנותו התורמת של התובע במקרה זה מגיע כדי 100% שכן בפזיזותו ורשלנותו ניסה "לתפוס" את הסולם, פעולה מסוכנת שהיה עליו לדעת שאין לנסות ולבצעה. התובע, טוען לעומתה כי אין לראותו כאשם בשל נסיונו להציל את חברו, מבאריקי. שני הצדדים הפנו לפסיקה - שירביט, למקרים בהם הושתה רשלנות תורמת של 100% על שכמו של העובד; והתובע, למקרים בהם נקבע שאין להחמיר עם העובד ולא נקבע אשם תורם. נדמה לי שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מתון. לגבי תפיסת הסולם - בכתב התביעה תואר האירוע כדרמטי ביותר, כאשר לכאורה - התובע ניסה לתפוס את הסולם על מנת "להציל" את מבאריקי פן יפול מגובה של 2.5 מטר. ברם אולם, לאחר שהובהרה התמונה העובדתית, התברר שהתובע הגזים בתיאור היות וכאשר מבראריקי מעד, הוא כבר היה במדרגה השלישית או השניה מהסוף, בגובה של כ-60 ס"מ מהרצפה. בנוסף, מבאריקי עצמו לא טען כי נפל או התרסק על הרצפה אלא שרגליו נכנסו אל בינות לשלבי הסולם. לכן, התפיסה של התובע את הסולם לא נועדה למנוע ממבאריקי "התרסקות מסוכנת". פעולתה של התובע היתה מהירה ואינסטנקטיבית, ללא שהוא הקדיש מחשבה לשאלה אם יוכל לעצור את הסולם ה"גולש" או אם הסולם יגרור אותו ויפיל אותו יחד עמו (ויש לברך על כך שהוא עצמו לא נפל על הראש מגובה של 2.5 מטר). התובע אף לא נתן את הדעת לאפשרות שהיד שלו תפגע עקב משקלו ותנועתו של הסולם או על שאר ההשלכות של נסיון תפיסת הסולם. המדובר במעשה פזיז, ללא מחשבה מראש, מעשה שאינו הכרחי לביצוע העבודה - גם אם "טבעי" מבחינתו של התובע. לגבי הנסיבות שהובילו למעידתו של מבאריקי - יש עוד לזכור כי התובע מלין על כך שמבאריקי ירד מהסולם עם הגב לסולם, כיון שלשיטתו הדבר גרם למעידתו - אך הוא בעצמו אומר שהוא ניסה להתריע באזני מבאריקי פן ירד באופן זה. אם דבריו אלו נכונים - הרי שהיה עליו לנסות ולמנוע את הירידה המסוכנת שעלולה היתה להביא למעידתו של מבאריקי ולקרות התאונה. לגבי עצם השימוש בסולם - יש לקחת בחשבון כי אם נקבל את טענת התובע לגבי כך שהוא סבר שהסולם לא בטיחותי - אזי שלא ברור מדוע לא פנה לגרמן (מנהל העבודה שלו) או לדוידוב (מנהל הפרויקט והמעביד שלו) - בדרישה שלא לחייב אותו לעלות על סולם כה בלתי ראוי. הלכה פסוקה היא כי : "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" ע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524). אני סבורה כי במקרה זה התובע הפעיל שיקול דעת עצמאי ויצר אף הוא את הסיכון להתרחשות התאונה, במקביל לאחריות המעביד. כפי שלא ניתן לצפות ממעביד להדריך את העובד וליתן לו הנחיה כגון : "אם במקרה הסולם מחליק במהלך העבודה - אל תנסה לעצור אותו במשיכת יד", אזי שניתן לצפות מאדם בוגר להבין את משמעות פעולותיו ואת הסיכון שיש בנסיון משיכתו של הסולם (ונזכור כי לתובע נסיון של 30 שנה בעבודות דומות, לרבות על סולמות). דווקא לאור כך שהתובע שכנע אותי שהוא ידע שהסולם מסוכן ודווקא כיון שאני מקבלת את עדותו לפיה התריע באזני עמי לגבי הסולם - היה עליו להזהר, להזהיר את מבאריקי, ולהיות מודע בעצמו לאפשרות שהסולם יזוז. לכן, יש מקום להטלת אשם תורם גם על שכמו של התובע - ולאור ההלכות בדבר אי הכבדה על העובד - בשיעור של 10% בלבד. גובה הנזק - טרם פירוט הממצאים והקביעות לעניין הנזק - אקדים ואומר כי מצאתי שהתובע במקרה זה מגזים במיוחד לגבי מגבלותיו והפסדיו. התובע אינו עובד מאז התאונה ועד היום, משך כמעט שש שנים, למרות שנכותו הרפואית הינה בשיער של 10% בלבד לפי מומחה בהמ"ש ו-15% לפי המל"ל (ואף לפי המומחה מטעמו הנכות הרפואית הינה בשיעור של 25% - והדבר אינו מצדיק אי עשיה במשך שש שנים). כל המומחים שבדקו את התובע (הן במל"ל והן במסגרת ההליך המשפטי - כשבעה (7) במספר) לא מצאו כי קיימות הגבלות בתנועה כפי שטוען התובע ומצאו כי אין הצדקה לתלונותיו הסוביקטיביות לגבי הכאבים הקשים שהוא חש בעת ביצוע הפעולות שהוא כן מסוגל לבצע. המשמעות הינה כי תחשיב הנזק מטעם התובע, מסתכם לכדי למעלה מ-1.1 מליון ₪, לגבי תובע בן 53, והוא אינו סביר, מה גם שהוא מתעלם מניכויי המל"ל הגבוהים. הנכות הרפואית - סקירה כרונולוגית ומסקנות - לאחר התאונה הועבר התובע לבה"ח הלל יפה. בצילום שבוצע אובחנה פריקה קדמית של כתף ימין, ובוצע שחזור של הפריקה. בחודש יוני 2007 בוצעה ארתרוגרפיה ואובחן פגם גרמי ע"ש בנקהרט, ללא עדות לקרע של הלברום. לתובע אושרו דמי פגיעה מיום 23.1.2007 עד 21.4.2007 (3 חודשים). לאחר מכן, בהחלטה מיום 19.11.2007, נקבעו לו נכויות זמניות כדלקמן: מיום 22.4.2007 עד 30.6.2007 - 100%; מיום 1.7.2007 עד 31.10.2007 - 50%; ומיום 1.11.2007 עד 30.4.2008 - 30%. התובע הגיש ערר לגבי החלטה זו באשר לנכויות הזמניות. בדיון ביום 16.7.2008 נקבע כי נמצא שטווח התנועות של התובע רחב מאשר נמצא בעבר וכי הדיון מופסק לאור הודעה לתובע על הכוונה להפחית את שיעורי הנכות שנקבעו על ידי הועדה הראשונה (בהתאם לתקנה 30). בינתיים התקיימה ישיבה במל"ל לגבי הנכות הצמיתה, ובהחלטת הועדה מיום 22.8.2008 נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 15% מיום 1.5.2008, בהתאם לסעיף 41(4)(ב) לתקנות המל"ל (המתייחס לנכות עקב הגבלת התנועות בפרק הכתף, עד לגובה השכם) והפעלת תקנה 15(א), כלומר - תוספת עד תקרה של 19% (הואיל והנכות הרפואית הינה בשיעור של עד 20%), משמע - 19% נכות צמיתה. לא הוצג מידע נוסף לגבי הפחתה בדיעבד של הנכויות הזמניות כפי שאוזכר מעלה - ואצא מנקודת הנחה שהן לא שונו. מומחה מטעם התובע (דר' נעום) קבע בחוות דעתו מיום 2.10.2008 כי לתובע נותרה עקב הפגיעה נכות בשיעור של 25%, בהתאם לסעיף 41(4)(ג) לתקנות המל"ל (תקנת משנה ג' ולא תקנת משנה ב' כפי שקבע המל"ל). סעיף קטן ג' זה מתייחס לנכות עקב הגבלת התנועות בפרק הכתף עד °45 מהגוף או הגבלה ניכרת בסיבוב כלפי חוץ או פנימה - ואומר כבר עתה כי בחוות הדעת של מומחה התובע לא קיימים ממצאים קליניים מהם עולה כי היתה הגבלה ניכרת שכזו וכי בכל הבדיקות שביצע התובע בוועדות השונות של המל"ל, בפני מומחה ההגנה ובפני מומחה בהמ"ש - לא נמצאו הגבלות שכאלו בטווחים שכאלו. לכן, אומר כבר עתה כי לא אוכל לקבל את ממצאיו של מומחה התובע לגבי נכות רפואית בשיעור של 25%. לאחר קבלת חוות דעת זו, הגיש התובע ערר לגבי הקביעה באשר לנכות הצמיתה. בדיון בערר מיום 9.11.2008 התובע טען כי הוא אינו יכול לעשות שימוש ביד ימין, לא יכול להתלבש, לא יכול להתגלח, לא יכול לקיים יחסי מין, לא יכול לישון על צד ימין או על הגב, לא יכול להרים דברים ולא יכול ללכת בלי מתלה ליד. בבדיקה נמצא כי באופן פאסיבי התובע מסוגל לבצע הרבה יותר פעולות מאשר הוא טוען וכי טווחי התנועות גדולים בהרבה מאשר הנטען, אם כי אכן קיימת מגבלה מסויימת. הוועדה אף עיינה בחוות הדעת של דר' נעום מטעם התובע, ציינה כי ממצאי הבדיקה אצלה היו שונים - וסיכומו של הדיון היה שהערר נדחה. לאחר דחיית הערר, ביום 25.6.2009, הגיש התובע למל"ל בקשה לדיון מחדש ע"פ תקנה 36 לתקנות המל"ל ("החמרת מצב"). בהחלטה מיום 27.1.2010 התקבלה הבקשה - ונקבעה שוב נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 25.6.2009 עד יום 31.12.2010. הבסיס לקבלת הבקשה היה תלונותיו של התובע לגבי כאביו והטיפולים שעבר במרפאת הכאב. כשבועיים לפני ההחלטה בבקשת ההחמרה - הוגשה חוות הדעת מטעם מומחה ההגנה (דר' וייס), מיום 10.1.2010, והוא מצא כי אין אינדיקציה לכך שהתובע יכול להרים את היד רק עד גובה השכם וכי בבדיקה שהוא ביצע נמצאה הגבלה בתנועות האבדוקציה והכיפוף הקדמי - הגבלה אשר תואמת נכות בשיעור של 10% לפי תקנה 35(1)ב מותאם, לתקנות המל"ל. לקראת סוף דצמבר 2010, הגיעה תקופת הנכות הזמנית לסיומה ובוצעה בדיקה מחדש של המצב במל"ל. ביום 17.12.2010, קבעה הועדה, לאחר פירוט ממצאי הבדיקות שבוצעו (עמ' 3 סעיף 8) כי "אין הסבר אורטופדי ברור לתלונות על הכאבים" וביקשה יעוץ ניורולוגי. היועץ הניורולוגי (בחוות דעתו מיום 31.1.2011) מצא כי לא נותרה נכות ניורולוגית עקב התאונה. בהתאם, נקבע כי אין מקום להמשיך ולראות את הנכות ככזו ש"הוחמרה", ובהחלטה מיום 25.2.2011, נקבע כי הנכות הצמיתה "חוזרת לקדמותה", כלומר 15% והפעלת תקנה 15 לכדי 19%, החל מיום 1.1.2011. מכאן, שסיכום הקביעות של המל"ל הוא הבא: 100% - מיום 23.1.2007 עד 30.6.2007 (5.3 חודשים); 50% - מיום 1.7.2007 עד 31.10.2007 (4 חודשים); 30% - מיום 1.11.2007 עד 30.4.2008 (6 חודשים); 15% - מיום 1.5.2008 עד 24.6.2009, ולאחר הפעלת תקנה 15 - 19% (13.6 חודשים); 50% - מיום 25.6.2009 עד יום 31.12.2010 (18.3 חודשים); 15% - צמיתה מיום 1.1.2011, ולאחר הפעלת תקנה 15 - 19%. מומחה בהמ"ש, פרופ' צינמן, בדק את התובע בינואר 2012 ולנגד עיניו עמדו כל המסמכים המתוארים מעלה. לאחר בדיקתו של התובע ופירוט הממצאים הקליניים, ציין המומחה כי עקב הפגיעה הרצועה הגלנו-הומרלית התחתונה שבכתף תלושה חלקית מאזור המאחז בגלנואיד הקדמי התחתון, אם כי אין פגיעה בשרוול המסובב. עוד קבע מומחה בהמ"ש כי בבדיקה נמצאה הגבלה קלה בטווח התנועות של הכתף ולכן הנכות הצמיתה הינה בשיעור של 10% בהתאם לתקנה 35(1) ב' מותאם, המתייחס למחלות בעצמות ובפרקים אשר מותירות השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות. תשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה שהופנו אליו לא מלמדות על שינוי במסקנותיו והוא לא זומן לחקירה. במצב דברים זה - המשך הדיון מבוסס על הקביעה לפיה שיעור נכותו הרפואית של התובע הינה 10%. באשר לנכות התיפקודית - התובע טוען כי מאז התאונה ועד היום הוא לא עובד, שכן הוא אינו מסוגל למצוא עבודה אחרת במקצועו או בכלל, מפנה לכך שהוא הוכר כנכה נזקק לפרקי זמן ממושכים, להכשרתו במחלקת השיקום של המל"ל אשר לא הביאה בסיומה למציאת עבודה - וטוען כי את הנזקים לעבר, עד ינואר 2012, מועד הגשת חוות הדעת של מומחה בהמ"ש, יש לחשב על בסיס 100% נכות תיפקודית לגבי כמעט 4 שנים, על בסיס 19% לגבי כשנה וכי מינואר 2012 ולעתיד - על בסיס נכות תיפקודית בשיעור של 25%. שירביט מנגד, טוענת כי לא נותרה נכות תיפקודית כלל וכלל. לא אוכל לקבל את עמדת התובע לגבי התקופה הממושכת בה הנכות התיפקודית היתה בשיעור של 100%, ואף לא מצאתי לבסס את החישובים לעתיד על נכות תיפקודית בשיעור של 25%. אינני נוהגת לציין בפסקי דין את התרשמותי מתובעים (ותובעות) אשר נוטים להגזים בתיאור סבלם ומגבלותיהם, אך במקרה זה מצאתי שאין אלא לחרוג ממנהגי זה - שכן התובע חרג מגבולות הסביר. ראשית, לטענת התובע בחקירתו - מיום התאונה (בינואר 2007) ועד מועד החקירה (מאי 2012), במשך יותר מחמש שנים, הוא לא עבד בכלל עקב התאונה (עמ' 21 שורה 30) וכי גם מחלקת השיקום במל"ל לא הצליחה, למרות מאמצים, למצוא לו מקום עבודה (עמ' 22 שורות 18-25). למותר לציין כי לא הוגשו כל מסמכים לגבי קורותיו של התובע במחלקת השיקום ומהתיעוד שכן צורף עולה כי התובע דווקא נמצא כשיר למספר רב של עבודות ולא הבנתי מודע הוא לא ניסה למצוא אחת מהן. התובע הסביר כי הוא עתיד לצאת לקורס של "מנעולנים" מטעם המל"ל - אך עדיין אין בכך כדי להסביר אי עשיה במשך שש שנים. שנית, התובע תיאר שהוא ניסה לאסוף בבית בגינה "אבנים קטנות, חצצים קטנים", אבל לאחר חצי שעה הפסיק כי הוא לא יכול היה להמשיך, וציין עוד כי - "הלוואי ואני אחתוך את היד ויהיה לי יותר קל" (עמ' 22 שורה 9). אין כל הסבר לכך שהתובע לא יוכל לאסוף "חצצים קטנים" בגינה והעמדה המובאת מעלה מפיו משקפת את הגוזמה אליה אני מכוונת. שלישית, יש לראות כי במסמכים של מרפאת הכאב משנת 2012, אשר צירף התובע מטעמו, מצוין כי הוא ממשיך להתלונן על כאבים משמעותיים בכתף אך כי הוא אף סובל מבלט דיסק בין חוליות 3C-2C ללא לחץ ומבלט נוסף בין חוליות 7-4C עם לחץ על השק התקאלי, טענות אותן הוא לא מצא לנכון לציין בפני ובוודאי משליכות אף הן על תיפקודו. המשכורת הקובעת - התובע מבסס את חישוביו על משכורת קובעת בסך 11,000 ₪. הוא מסתמך על כך שהמל"ל קבע כי המשכורת הרבעונית עובר לתאונה היתה 25,302 ₪ (לגבי שלושה חודשים), כלומר- 8,434 ₪ לחודש, וטוען כי זהו השכר המשקף 75% מהמשכורת, כלומר שהמשכורת בעבר היתה 11,000 ₪. ברי כבר עתה כי טעות נפלה מלפניו של התובע כיון שהשכר הרבעוני שמופיע במסמכי המל"ל אינו 75% מהשכר אלא 100% מהשכר אותו הם לקחו בחשבון לצורך חישוב דמי הפגיעה והתגמולים. שירביט טוענת כי אין לבצע חישוב אריתמטי לעבר, ולחילופין - כי המשכורת הקובעת הינה לא יותר מאשר 4,000 ₪, לרבות לאור עברו התעסוקתי של התובע. בהקשר זה, התובע אישר כי הוא החליף מספר רב של מקומות עבודה לפני שהחל לעבוד בנ.ד.י וכי היה מובטל בתקופות מסויימות (עמ' 21 שורה 22). מדו"ח הרציפות בעבודה של המל"ל (נ/6) עולה כי אכן התובע נהג להחליף מקומות עבודה אם כי היה מובטל רק במשך חודשיים בשנת 1999, במשך 4 חודשים בשנת 2003 וחודשיים בשנת 2006. לגבי המשכורת הקובעת, עיון בדו"ח הרציפות מראה כי משכורתו הממוצעת של התובע במשך כל השנים היתה לא יותר מאשר כ-4,200 ₪, כלומר סביב שכר המינימום (וראו את הטבלה שבסעיף 55 לסיכומי שירביט). אמנם בשנת 2005 המשכורת הממוצעת היתה 6,300 ₪, אך בשנת 2006, בשנה שלפני התאונה - הממוצע היה 2,800 ₪ בלבד, ורק בשלושת החודשים לפני התאונה הוא מצא מקום עבודה עם משכורת גבוהה משמעותית. בחודשים 9/2006 עד 12/2006 הוא עבד בחברת אס.קי. מתכת בע"מ ושם השתכר כ-8,300 ₪ לחודש במשך שלושה חודשים, אך עבודתו שם הסתיימה בסוף 2006, ובינואר 2007 החל לעבוד בנ.ד.י. שם הוא הספיק לעבוד רק שלושה שבועות, עד התאונה, ומתלוש המשכורת של ינואר 2007 עולה כי לגבי שלושת שבועות אלו הוא קיבל משכורת של 1,155 ₪ בלבד. משמע, שאף אם היה עובד חודש שלם ומקבל תוספות אלו או אחרות - השכר לא היה מגיע שוב לכדי 8,000 ₪ אלא אולי שוב לשכר מינימום. עוד יש לציין כי בסיכומיו טוען התובע כי יש לבצע את חישוב ההפסדים בזיקה לאותם שלושה חודשים של עבודה באס.קי. מתכת בע"מ, אך ראו כי בתצהירו של התובע (כמו גם בכתב התביעה ובתחשיב הנזק מטעמו) הוא טוען כי ממוצא השכר שלו בעבר היה 6,000 ₪ (סעיף 19 לתצהיר, סעיף 21 לכתב התביעה ואף בתחשיב) - ואכן זהו ממוצע "ריאלי" יותר. המדובר בטענה עובדתית לגבי העבר ולא ניתן לטעון בסיכומים לגבי ממוצע בעבר בסך של 11,000 ₪ כאשר בתצהיר טוען התובע עצמו כי הממוצע בעבר היה 6,000 ₪. בנוסף, לשיטתי, לא ניתן להתייחס לאותם שלושה "חודשי חסד" כבסיס שמשקף את פוטנציאל ההשתכרות לאורך זמן. נכון שהתובע מצא למשך שלושה חודשים עבודה בשכר גבוה משמעותית מהשכר בעבר, אך הוא עזב מקום עבודה זה לאחר שלושה חודשים (ולא מצא לנכון לספר בתצהיר מדוע עזב). הוא עבר לעבוד אצל נ.ד.י בשכר בשיעור של כ-50% מהמשכורת הקודמת ואף לא סיפר בתצהירו מה היה אמור להיות השכר שלו בנ.ד.י ומה היו אמורים להיות תנאי העבודה. לפיכך, מצאתי כי הבסיס הראוי לחישוב ההפסדים אינו 8,400 ₪ לחודש כטענת התובע (בוודאי שאינו 11,000 ₪) אך אף אינו 4,000 ₪ כטענת שירביט - ואבסס את החישובים על משכורת חודשית בסך 6,000 ₪ נכון למועד התאונה, כפי שטען התובע בתצהירו. חישוב ההפסדים לעבר - לא אוכל לקבל את תחשיב התובע לגבי ההפסדים בעבר הסומכים על תקופות ממושכות של הפסד בשיעור של 100%. התובע מבסס את חישוביו על נכויות זמניות גבוהות ועל העובדה שהוא הוכר כנכה נזקק למשך תקופות ממושכות, ולמעשה טוען כי יש לפצותו בסכומים המשקפים את ההפסד שנובע מכך שמועד התאונה ועד היום (כשש שנים) הוא לא חזר בכלל לעבודה ולא עבד ולו יום אחד. שירביט מנגד טוענת כי כיון שהתובע גמר אומר שלא לעבוד בכלל, וכיון שאין לכך כל הצדקה רפואית, הרי שלא מגיעים לא בכלל פיצויים לגבי העבר. עמדתי היא כי החישוב יתבצע לגבי הנכויות הזמניות שקבע המל"ל, אם כי יש לי השגות לגבי התקופה בה הועלתה הנכות הזמנית שוב לכדי 50%. לגבי תקופה זו - לא מצאתי כי יש תיעוד המסביר מדוע הנכות התיפקודית עלתה מ-19% לכדי 50% ויש קושי לקבל את ההנמקה של הפוסק של המל"ל לגבי תקופה זמנית זו לפיה הנכות עלתה "לאור התלונות על הכאבים". אני מוכנה לקחת בחשבון נכות גבוהה קצת יותר לגבי תקופה זו - כדי 25%, אם כי ככל שהתובע לא עבד ממילא ולא הוכח שבתקופה זו ניסה לחפש עבודה - אין לכך משמעות. לכן, אבצע את החישובים לעבר על בסיס הנכויות הזמניות של המל"ל, למעט התקופה דלעיל, כדלקמן: תקופה 1 (23.1.2007 עד 30.6.2007) - הפסד מלא = 5.3 חודשים X 100% X 6,000 = 31,800 ₪; תקופה 2 (1.7.2007 עד 31.10.2007) - 50% = 4 חודשים X 50% X 6,000 = 12,000 ₪; תקופה 3 (1.11.2007 עד 30.4.2008) - 30% = 6 חודשים X 30% X 6,000 = 10,800 ₪; תקופה 4 (1.5.2008 עד 24.6.2009) - 20% = 13.6 חודשים X 20% X 6,000 = 16,300 ₪; תקופה 5 (25.6.2009 עד 31.12.2010) - 25% = 18.3 חודשים X 25% X 6,000 = 27,450 ₪; תקופה 6 (1.1.2011 עד 1.12.2012) - 20% = 23 חודשים X 20% X 6,000 = 27,600 ₪. סך הכל - 125,950 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה =141,000 ₪ בקירוב. חישוב ההפסדים לעתיד - התובע מבסס את חישוביו על נכות צמיתה בשיעור של 25%, על משכורת בסך 11,000 ₪ ועל מקדם היוון עד גיל 71. המשכורת הקובעת לגבי החישוב לעתיד הינה המשכורת עובר לתאונה בתוספת הצמדה כמקובל = 7,000 ₪ לערך. מקדם ההיוון הינו בשיעור של כ-140.9 לגבי השתכרות עד גיל 67 ולא 71, והנכות התיפקודית תהא בשיעור של 20% לעתיד (פי 2 מהנכות הרפואית). מכאן שהחישוב הינו הבא: 140.9 X 20% X 7,000 ₪ = 197,260 ₪ ובקירוב - 197,000 ₪. הפסדי פנסיה - לשיטת התובע יש להוסיף פיצוי נוסף בסך של 70,000 ₪. חישוביו סומכים על חישובי ההפסדים אשר מצאתי כלא סבירים ותוך התעלמות מההפרשות אותן הוא יאלץ לבצע משכרו. הפיצוי לגבי רכיב זה, בזיקה לנתונים שחושבו מעלה יהא בשיעור של 23,000 ₪. הוצאות רפואיות - התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 60,000 ₪ לרבות בשל רכישת ציוד, כורסת טלביזיה, תרופות וחוות הדעת של המומחים. הקבלות שצורפו הינן בסכומים נמוכים בהרבה מהנטען, מה גם שעיקר ההוצאות מכוסות על ידי קופת החולים הרלבנטית והמל"ל (למעט רכישת הכורסה, אשר אין מקום לפסוק את עלותה כפיצוי בתיק זה) - ואני מעריכה את ההוצאות בסך 10,000 ₪ - כולל שכרם של המומחים, לעבר ולעתיד. הוצאות בגין נסיעות - התובע מבקש 7,000 ₪ לעבר ו-7,000 ₪ לעתיד, אם כי מצרף קבלות לגבי 1,400 ₪ בלבד. אין ספק כי התובע נסע למומחים רבים, לבדיקות רבות ולטיפולים רבים (לרבות דיקור סיני והידרותרפיה), ולמרות שלשיטתי קיימת הגזמה לגבי הכאבים והמגבלות - הרי שההוצאות בגין אותן נסיעות מקנות לו פיצוי, אותו אני מעריכה בסך של 4,000 ₪ לעבר ולעתיד. עזרת צד ג' - בפריט זה מתבקש פיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא כל תימוכין. אשת התובע היתה עקרת בית לפני התאונה ולאחריה, כפי שהעידו התובע ואשת התובע (עמ' 23 שורה 1 ועמ' 24 שורה 28). לא הובאה כל ראיה לגבי עזרה בשכר או לגבי כך שהעזרה מצד האשה הסבה נזקים. בתחשיב נטען כי גם הבן של התובע סייע לו - אך הדבר לא הוכח והבן לא העיד. טענותיו של התובע לגבי אי יכולתו לבצע את מכלול הפעולות הימיומיות הבסיסיות הופרכה, היא אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים של כל המומחים - ואפסוק לתובע פיצוי מתון בראש נזק זה, רק לגבי העזרה המוגברת שהוא קיבל בסמוך לאחר התאונה עצמה ולגבי עזרה שאולי יקבל בעתיד, כאשר יתבגר - בסך של 7,000 ₪. כאב וסבל - אין ספק כי התובע, מבחינה סובייקטיבית, סובל עד מאוד. תלונותיו תכופות, ביקוריו במרפאת הכאב ואצל שאר הרפאים מלמדות על כך שהוא מתאר את כאביו ומגבלותיו כחמורות. יחד עם זאת, אחזור שוב על עמדתי לגבי הגוזמה המסויימת שמצאתי בגישתו של התובע ולשיטתי הפיצוי הראוי הינו בשיעור של 45,000 ₪. סך ההפסדים - הפסדי השתכרות בעבר - 141,000 ₪; הפסדי השתכרות לעתיד - 197,000 ₪; הפסדי פנסיה - 23,000 ₪, הוצאות רפואיות - 10,000 ₪; נסיעות - 4,000 ₪; עזרת צד ג' - 7,000 ₪, כו"ס - 45,000 ₪ = 427,000 ₪. מתוך סכום זה - הסכום בו יש לחייב את המעוולים יהא בשיעור של 90% מהסכום, לאור קביעתי לגבי 10% אשם תורם - כלומר 384,300 ₪. תקבולי המל"ל - שירביט צרפה לסיכומיה את מסמכי המל"ל לגבי תקבולי המל"ל שהינם בשיעור כולל של 277,264 ₪ נומינלי (דמי פגיעה בשנת 2007 בסך 17,497 ₪ + תקבולים מענף נכות מעבודה בשנים 2008-2011 בסך 259,767 ₪), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית = 310,000 ₪ בקירוב. התובע לא התכחש לנתונים אלו ולמעשה התעלם לחלוטין בסיכומיו מתקבולי המל"ל. מכאן, שניכוי התקבולים מהנזר בר הפיצוי מניב הפרש של 384,300 פחות 310,000 = 74,300 ₪. ההשתתפות העצמית של סולאור - טענתה האחרונה של שירביט הינה כי היות והיא היתה המבטחת של סולאור, והיות וסולאור חדלת פרעון - היא תכנס בנעליה ותשלם לתובע את נזקיו - אם כי בניכוי ההשתתפות העצמית שהיה על סולאור לשלם לשירביט. עמדתה סומכת על סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובע כי עליה לשלם לצד השלישי (התובע) בגין חבות של המבוטחת (סולאור) אך כי "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". משמע, שטענת תשלום ההשתתפות העצמית קמה לשירביט גם כלפי התובע (וראו אף את סעיף 69 לחוק זה ואת הפסיקה לגבי מצבים דומים, בהם המבוטח אינו סולבנטי, והמבטח מפצה את הניזוק רק ככל שסכום הפיצוי עולה אל מעבר לסכום ההשתתפות העצמית - בר"ע (מחוזי חיפה) 1808/04 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' זערור ( 6.3.2005); ת.א. (שלום קריות) 1122/06 מחמוד נ' עיריית אלשאגור ( 16.6.2010) ושאר פסקי הדין שמופיעים בסעיף 88 לסיכומי שירביט). לכן, יש לנכות מהסכום לתשלום את ההשתתפות העצמית שסולאור היתה נאלצת לשלם לשירביט בסך של 5,000$ כמפורט בסיכומי שירביט וכמוזכר בפוליסה. המשמעות הינה שעל שירביט לשלם לתובע 74,300 ₪ בניכוי 19,000 ₪ כלומר - 55,300 ₪. יש לזכור כי עסקינן בתובע בן 53, אשר מומחה בהמ"ש קבע שנכותו הרפואית הינה בשיעור של 10% בלבד וכי שכרו הממוצע לצורך החישוב של הנזק, כפי שהוכח בתיק זה, היה 6,000 ₪ לחודש. התובע קיבל תגמולים מהמל"ל לפי משכורת גבוהה בהרבה ולגבי שיעור נכויות גבוהות מאשר אלו שהוכחו בתיק זה - ולכן, הפיצוי שנותר לתשלום נמוך והתביעה "כמעט שנבלעה". סיכום - אשר על כן, לאור האמור מעלה, התביעה כנגד נ.ד.י וסולאור נמחקת, ללא צו להוצאות. התביעה כנגד מנורה ודיודוב כבר הסתיימה. התביעה כנגד שירביט מתקבלת ועליה לשלם לתובע 55,300 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 13,000 ₪ (כולל מע"מ) ובתוספת החזר אגרת בהמ"ש משוערכת להיום. כתפייםתאונת עבודה