מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה מהתפוצצות מנורה: התובע, יליד שנת 1972, נפגע, לטענתו, ביום 19.8.08 במהלך עבודתו כאשר בעת העברת סחורות המפעל בו עבד למיקומו החדש, נחתך בכף ידו הימנית מזכוכית מנורת פרוג'קטור שהתנפצה בסמוך אליו. תביעת התובע הוגשה כנגד מעבידתו, זאב שמעון ובניו (1995) בע"מ (להלן: "הנתבעת") וכנגד הפניקס חברה לביטוח אשר ביטחה אותה במועדים הרלוונטיים לאירוע (להלן: "נתבעת 2"). הנתבעות הכחישו את אחריותן לקרות האירוע, תוך הצגת גרסה שונה בתכלית לנסיבות התרחשותו, כאשר לפי גרסתן התובע נפגע בידו בעת שהשליך נורה על חתולה. בנוסף, הכחישו הנתבעים את גובה הנזקים להם טען התובע. נסיבות האירוע בתצהיר עדותו מתאר התובע את נסיבות התרחשות האירוע באופן הבא: "ביום 19.8.08 כאשר עבדתי אצל הנתבעת 1, זאב שמעון ובניו (1995) בע"מ בעבודה פיזית כנהג הובלות (ומטעין סחורות) ונדרשתי לסייע בהעברת כלל סחורת מחסן המפעל, וכחלק מהעברת המפעל כולו למיקומו החדש בראש העין, זאת חרף העובדה כי אינני מחסנאי ואין זה מתפקידי כלל בעת עבודתי זו, נחתכתי לפתע בכף ידי הימנית (והדומיננטית) ושני גידים מרכזיים בגב כף ידי וזאת מזכוכית מנורת פרוז'קטור שהתנפצה באופן פתאומי בסמוך אליי...בעת שהתחלתי להרים את המנורה שהיתה מונחת במקום גבוה על אחד המדפים העליונים נפלה זו והתנפצה באחת על המדפים התחתונים, תוך שהיא מפזרת ופיזרה סביבה שברי זכוכית חדים שאחד מהם חתך את כף ידי שהיתה במהלך תנועה ומושטת אותו זמן קדימה. האירוע קרה עקב התנדנדות ארון המדפים שלא היה מעוגן לרצפה (כמתחייב) ונפילת המנורה שלא היתה בקרטון העטיפה כלל ולא מאובטחת כיתר הסחורות והיתה מונחת שלא במקומה (היכן שמצויות יתר המנורות) וככל הנראה הושמה במקום ע"י מאן דהוא מעובדי המפעל/ המחסן כפריט "החזרות". התובע מסר גרסה דומה אך מפורטת פחות באשר לנסיבות האירוע בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש למל"ל בו תיאר את נסיבות האירוע באופן הבא: "במהלך העבודה בעת אריזת סחורה, התפוצצה נורה חתכה את כף גב יד ימין". גם בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה שהגיש התובע למל"ל שב על גרסתו ותיאר את התרחשות האירוע בקצרה: "במהלך העבודה ופינוי מחסן להעברת מקום חדש התפוצצה נורה של פרוג'קטור גדול על יד ימין אשר גב היד נחתכה". בחקירתו תיאר התובע את נסיבות התאונה בפרוטרוט וכדבריו: "נגשתי להביא מנורות, היינו צריכים לעשות העברת מחסנים מפ"ת ליד ראש העין. נכנסתי בצד, יש מדפים, עברתי והכל עמום ללא תאורה, מאובק שם ולא היה מקום לעבור, הרמתי את קרטון המנורה והיתה מנורה לבד ללא קרטון סגור בפנים והיתה גלויה. התגלגלה ופגעה על המדף, ברחתי, עזבתי את הקופסא והמנורה חתכה לי את שני הגידים. מעל הקרטון היתה מנורה ללא קופסא. אני באתי למשוך את קופסת המנורה ולא ראיתי שיש מעל הקופסא עוד מנורה חשופה. אז התגלגלה המנורה על המדפים ונפלה ופגעה בי, אחת הזכוכיות חתכה לי את היד. זו מנורה של 400 וולט...זו נורה פגעה במדפים והעיפה זכוכית וקרעה לי את היד". לאחר מתן תיאור מפורט להתרחשות האירוע נשאל התובע שאלות רבות סביב האופן שבו הוריד את הארגז ונפילת הנורה והסביר את השלשלות העניינים שראשיתה בהורדת הארגז עליו היתה מונחת הנורה, המשכה בהתגלגלות הנורה ופגיעתה בברזל שהיה מתחת למדף עליו הונח הארגז והתנפצותה וסופה בפגיעת רסיס מהמנורה בכף ידו. בהמשך חקירתו הסביר פעם נוספת את מהלך נפילתה של הנורה: "היא קודם נפלה על המדף העליון ולא התפוצצה על השני התפוצצה. ברגע שהרמתי את הארגז, התגלגלה הנורה בפנים, הזזתי היא נפלה והתגלגלה ועזבתי את הקרטון כי הנורה התפוצצה. זו נורת גז שהיא מתפוצצת היא עפה. אני נחתכתי מהרסיסים". התובע ציין כי לא היו עדים לאירוע וכי האדם הראשון שראה אותו לאחר הפגיעה זו שולה ובחורה נוספת שאינו יודע את שמה, וכי ציין בפניהן שנחתך ממנורה. יוער כי גרסה זו של התובע אינה תואמת את הפרטים שמילא בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי ובה ציין שם של עד לאירוע ואתייחס בהמשך לעניין זה. כשהתבקש להתייחס לגרסת הנתבעות לאירוע ולפיה השליך מנורה על חתולה וכשנשאל האם היה לו פעם "דין ודברים" עם חתולים במחסן השיב בשלילה. במענה לשאלת בית המשפט האם נהג לגרש חתולים מהמחסן או לזרוק עליהם חפצים במטרה להרחיקם, השיב בשלילה תוך שהוא מציין כי זה צער בעלי חיים. במהלך חקירת התובע ציין ב"כ הנתבעות כי בידי נתבעת 2 ישנו כתב תביעה בנוסח שונה מזה שהוגש לבית המשפט, אשר הועבר אליה במצורף למכתב הדרישה אשר נשלח אליה.עותק מאותה טיוטא של כתב התביעה, הוגש וסומן נ/2. בטיוטא זו אופן התרחשות האירוע מתואר באופן שונה מאשר בכתב התביעה אשר הוגש לבית המשפט. וכך נאמר שם: "הדבר אירע בעת ששולחי נגע באקראי בארון שלשמאלו, עת שעבד במחסן ובהיותו מצוי במעבר שבין שתי שורות מדפים. עקב הנגיעה בארון המדפים שמשמאלו העשוי מתכת ואשר לא היה מאובטח כראוי לרצפה/לקיר, התנדנד הארון ומנורת פרוג'קטור גדולה שהיתה מונחת על אחד ממדפיו העליונים, כשהיא איננה מצויה בקרטון סגור כיתר הסחורות, ואיננה מאובטחת למקומה, נפלה באחת והתנפצה על אחד המדפים התחתונים". התובע התייחס בחקירתו לגרסה הנוספת וטען כי הגרסא בטיוטת כתב התביעה אינה נכונה, וכי ההסבר הראשוני שמסר לבא כוחו כנראה שלא היה נכון. מכל מקום, התובע שב וציין כי הגרסה המופיעה בנ/2 אינה מהווה את גרסתו לאירוע. הנתבעים הציגו גרסא שונה בתכלית ביחס להתרחשות האירוע ולפיה האירוע התרחש בעת שהתובע השליך נורה על חתולה אשר הית במחסן תוך שהם מציינים כי גם קודם לאירוע נשוא התביעה היה התובע מעורב באירועים כאלה ואחרים של השלכת חפצים על חתולים אשר נכנסו למחסן. מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של רועי שמעון, מנהל הנתבעת 1, של שולה גיטקר, עובדת ייצור אצל נתבעת 1 במועד האירוע ושל כנרת רוזנצוויג, מנהלת הכספים אצל הנתבעת 1. מר שמעון הצהיר בתצהירו כי לא היה עד למתרחש אולם שמע ממספר עובדים כי האירוע התרחש בעת שהתובע זרק נורה על חתולה אשר היתה במחסן וכתוצאה מכך אירעה הפגיעה. בחקירתו התייחס למידע שקיבל מעובדיו בנוגע לניסיונו של התובע לפגוע בחתולה וציין: "כיוון שלא הייתי במקום דווח לי ע"י מס' עובדים, כולל עובדים שפגשו את אילן שהגיע לאחר שנחתך בידו וסיפר למס' עובדים בצורה רציפה שהוא נחתך ממנורה שניסה לזרוק על חתולה". כשהתבקש להתייחס לנוהגו של התובע להשליך חפצים על חתולים ולפגוע בהם ציין כי משיחות עם עובדיו נודע לו שמדי פעם ניסו העובדים לפגוע בחתולים, אך לא ידע לציין מי היו אותם עובדים אשר עשו כן. הגב' שולה גיטקר מתייחסת גם היא בתצהירה לנסיבות שונות מהנטען ע"י התובע. היא מצהירה אמנם כי לא היתה עדה לאירוע במהלכו נפגע התובע אך מציינת כי לאחר שהתובע נפגע הוא הגיע אליה למרכזיה, קילל את החתולה ואמר שנפגע כשזרק עליה נורה. באשר לעברו של התובע מציינת הגב' גיטקר כי התובע היה נוהג להשליך חפצים על חתולים אשר היו במחסן. בחקירתה תיארה הגב' גיטקר את הידוע לה על שהתרחש ביום האירוע: "אני הייתי במרכזיה... הוא רץ אליי ושאלתי אותו מה קרה מה הדם הזה? הוא אומר לי שולה נפצעתי בגלל החתולה. חבשתי לו את היד ובאה כנרת ולקחה אותו לביה"ח". בהמשך החקירה היא שבה ומתארת: "הוא בא משם מהמחסן, אני הייתי עובדת במרכזיה, ראיתי אותו אני עושה לו אילן מה זה הפציעה הזאת ביד אז הוא אמר לי זה בגלל החתולות שבמחסן". הגב' גיטקר התייחסה בחקירתה ל"עברו של התובע" וציינה כי התובע לא אהב חתולים שהתמקמו במחסן והיה משליך עליהם דברים, אך כאשר התבקשה לציין האם הראתה אותו עושה כן השיבה בשלילה והוסיפה כי כך נאמר לה. לעומת הגרסה הנחרצת אשר מסרה בתצהירה ולפיה התובע קילל את החתולה באמרו כי נפגע בגללה, כשהתבקשה להתייחס בחקירתה לעניין הקללות שינתה את גרסתה והשיבה: "זה לא אני אמרתי, זה מישהו מהעבודה אצלי אמר. זה לא אני אמרתי". לאור תשובה זו התבקשה להסביר מדוע עניין הקללות מופיע בתצהיר אשר הוגש מטעמה אך לא הצליחה ליתן מענה לכך. בהמשך חקירתה וכאשר התבקשה בשנית להתייחס לאמירתו של התובע ביחס לחתולה בעת שהגיע אליה כשהוא פצוע נמנעה מלחזור על מהגרסה שמסרה בתצהיר עדותה והשיבה כי אינה יודעת ואינה זוכרת. בדומה לשינוי שחל בגרסתה ביחס למה שנאמר ע"י התובע בסמוך לאחר האירוע, חלה התרופפות הגרסה גם בהתייחס לעברו של התובע בקשר עם החתולים אשר נכנסו למחסן ובשונה מהגרסה שמסרה בתצהירה לפיה התובע היה נוהג להשליך חפצים על חתולים אשר היו במחסן הודתה בחקירתה כי לא ראתה את התובע עושה זאת אלא "אמרו לי". מוטיב המעורבות של חתול כגורם לפגיעת התובע חזר גם בתצהירה של הגב' כנרת רוזנצוויג, מנהלת כספים אצל הנתבעת 1, אשר מילאה עבור התובע את טופס בל/250. בתצהירה היא מציינת כי לא היתה עדה לאירוע בו נפגע התובע וכי ביקשו ממנה לפנות את התובע לביה"ח. הגב' רוזנצוויג מצהירה כי התובע לא סיפר לה כיצד נפגע, אולם בעודם יושבים וממתינים בחדר המיון "הפטיר קללות עסיסיות על החתולה שגרמה לפגיעתו". בחקירתה היא שבה ומציינת כי הסיעה את התובע לקבלת טיפול רפואי וכי לא פירט בפניה כיצד נגרמה הפגיעה. העדה מציינת כי את המידע לגבי נסיבות האירוע הנטענות ע"י הנתבעות קיבלה מעובדת אחרת שהתקשרה אליה וסיפרה כיצד התובע נפגע, אולם היא לא זכרה את שם העובדת. דיון ומסקנות התובע והנתבעות הציגו גרסאות שונות בתכלית באשר לנסיבות אשר הובילו להתרחשות האירוע ולפציעתו של התובע, כאשר להתרחשות האירוע לא היו עדים. יצוין כי טענת התובע כי לאירוע לא היו עדים עומדת בסתירה לתביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש למל"ל בה צויין כי היה עד לאירוע בשם קובי לידר. התובע נשאל בחקירתו בעניין זה אך לא ידע לספק הסבר לסתירה. אך חרף ציון שמו של העד בטופס זה, שהיה ידוע לנתבעת, הנתבעת לא עשתה מאמץ לאתרו ולהביאו לעדות כדי לשפוך אור על הנסיבות האמיתיות של התרחשות האירוע. התובע תיאר בחקירתו בפירוט רב כיצד נגרמה הפגיעה בכף היד, החל מניסיונו להוריד ארגז אשר היה מצוי בגובה, דרך הגילוי כי על גבי הארגז הונחה נורה שלא בתוך אריזה וכלה בנפילת המנורה, פגיעתה במדף המתכת והתנפצותה. התובע שב וחזר על גרסתו למהלך העניינים, הבלתי טריוויאלי, תוך שהוא חוזר פעם אחר פעם על ההשתלשלות אשר הובילה לפגיעה בכף ידו. אמנם, בעת ישיבת ההוכחות הוצגה גרסה נוספת שפורטה בטיוטת כתב התביעה שצורפה למכתב הדרישה אשר נשלח לנתבעת 2 ובה גרסה שונה מזו אשר הוצגה בהליך שבפניי, אולם התובע הבהיר כי גרסה זו אינה נכונה ועמד על גרסתו כפי שהיא מתוארת בתצהיר אשר הוגש מטעמו. נוכח גרסתו המוצקה של התובע והתיאור שמסר בפרוטרוט ובדיוק פעם אחר פעם ביחס למסלול נפילתה של המנורה, הגעתי למסקנה כי יש לראותה כגרסת התובע לאירוע, בעוד שהגירסה המופיעה בטיוטה שנשלחה במצורף למכתב הדרישה, נכתבה בטרם בוררו פרטי האירוע לאשורם ע"י בא כוחו. ויוער, כי מבחינת האחריות שניתן לייחס לנתבעת לאירוע התאונה, לכאורה הגרסה המופיעה בנ/2 עשויה להיות נוחה יותר לתובע. בכל זאת, דבק בגירסה הפחות נוחה לו, לאחר שעמד על הנוסח השגוי של נ/2, דבר המהווה חיזוק לאמיתות גירסתו שהוצגה בבית המשפט. מנגד, ניסו הנתבעות לקעקע את גרסתו של התובע תוך הצגת תיאור עובדתי שונה לאירוע ולפיו התובע נפגע בעת שניסה להשליך מנורה על חתולה שהיתה במחסן, תוך שהם מציינים כי התובע נהג גם קודם לאירוע להשליך חפצים על חתולים מתוך כוונה להרחיקם מהמחסן. כל אחד מעדי הנתבעות התייחס לקשר שבין התובע לחתולים, ביום האירוע או קודם לכן, אלא שגרסאות אלה התגלו כבלתי מבוססות בעת חקירות העדים, כפי שיפורט להלן. הגב' גיטקר בתצהירה ציינה כי התובע קילל את החתולה בעת שהגיע אליה כשהוא פצוע וציין שנפגע בעת שהשליך עליה נורה אלא שגרסה זו לא נותרה איתנה ובניגוד לאמור בתצהיר הודתה בחקירתה כי לא שמעה את התובע מקלל, אלא עובד אחר אמר ששמע אותו מקלל וכי אינה זוכרת מה בדיוק נאמר על ידי התובע בעת שהגיע פצוע. הגב' גיטקר לא מצאה הסבר מניח את הדעת לעובדה שהיא חתומה על תצהיר הכולל טענה כי שמעה את התובע מקלל בעוד שהיא מכחישה ששמעה אותו. הן העובדה שבתצהירה נכלל נושא הקללות כאשר בחקירתה הבהירה כי לא שמעה את התובע מקלל את החתול, כמו גם השינוי הדרמטי שחל בעת החקירה אשר בראשיתה טענה העדה בביטחון כי התובע אמר לה שהפגיעה הקשורה לחתולים ובסופה טענה שאינה זוכרת מה אמר, פוגעים באמינות גרסתה של העדה. מר שמעון, אשר לא היה עד לאירוע, הצהיר כי שמע מעובדיו שהאירוע התרחש בעת שהתובע השליך נורה על חתול. בחקירתו שב וציין כי המידע ולפיו התובע השליך מנורה על החתול נמסר לו ע"י עובדיו אשר גם הם לא נכחו במקום האירוע. עדות זו של מר שמעון היא בבחינת עדות שמיעה ואינני נותנת לה משקל. באשר להתייחסותו של מר שמעון ליחסו של התובע לחתולים קודם לאירוע, מר שמעון מציין בחקירתו כי ידוע לו שמספר עובדים נהגו להרחיק חתולים מהמחסן, בדרך כזו או אחרת, אלא שכלל לא ידע לציין מי היו העובדים אשר נהגו כך והאם התובע אכן היה חלק מאותה קבוצה. סיכומו של דבר, אל מול גרסתו המפורטת של התובע באשר לנסיבות האירוע, גרסה איתנה אשר לא נסתרה במהלך חקירתו, ניצבת גרסה בלתי מבוססת של הנתבעות, אשר חלקה מבוסס על עדויות שמיעה וחלקה על עדויות אשר התגלו כרעועות כפי שפורט בהרחבה. מכל מקום, אף אחד מעדי הנתבעות אשר התייחסו לחתול כאל גורם הפגיעה, לא ראה את התובע משליך חפץ על חתול, לא ביום האירוע ולא במועד אחר. גם גרסתה של הגב' רוזנצוויג לגבי הפטרת קללות עסיסיות כלפי החתולה שגרמה לפגיעתו בעת ההמתנה לטיפול רפואי, אין בה כדי להוכיח כי האירוע אכן התרחש בנסיבות הנטענות ע"י הנתבעות. בדומה ליתר העדים, עדה זו לא היתה עדה להתרחשות האירוע ועדותה היא בבחינת עדות שמיעה בלבד, ואינני נותנת לה משקל. לאור האמור לעיל וחרף העובדה שעדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, משהתרשמתי מאמינות גרסתו המפורטת של התובע באשר לנסיבות התרחשות האירוע, גרסה אשר נותרה איתנה גם בעת חקירתו, כאשר מנגד, גרסת הנתבעות לאירוע התגלתה כגרסה ספקולטיבית בלבד, הגעתי למסקנה כי יש מקום לאמץ את גרסת התובע על אף היותה גרסה יחידה מטעם בעל דין. לפיכך, אני קובעת כי האירוע התרחש בנסיבות הנטענות על ידי התובע. האם נסיבות האירוע מקימות חבות לנתבעות? חובת זהירות מושגית במועד האירוע היה התובע עובד של נתבעת 1 ופעל תחת פיקוחה ובהתאם להוראותיה. לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו, במסגרתה חב המעביד חובה להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש [ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349, ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229-230]. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו כוללת גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה ולפיקוח על קיומה של שיטה כזו [ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209,211]. על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים, הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן [ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585]. חובת זהירות קונקרטית על פי הפסיקה, חובת זהירות קונקרטית מתגבשת אך ורק כאשר מדובר בסיכון שהינו בלתי רגיל ובלתי סביר. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד ל"ח (ו) 72, 76ז, נקבע: "חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות, והיא מוטלת רק בגין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. טיבה של הסכנה נבחן על פי שני קריטריונים:במהות הסכנה, שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע, ומיהות הניזוק שהועמד בסכנה". גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה הראשונה הנשאלת היא טכנית באופיה, לאמור:נהאם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך שלילית, אין חובת זהירות, ואילו אם היא חיובית, נשאלת שאלה שנייה, האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשותו של אותו נזק. בענייננו, התובע נדרש לסייע בפינוי המחסן לקראת המעבר למחסן חדש, כאשר בעת פינוי המחסן התעורר צורך להוריד ארגזים אשר היו מצויים בגובה. לטענת התובע, לא היה במחסן סולם וכאשר היה צורך להוריד ארגזים הנמצאים בגובה, והיו נוהגים לעמוד על קרטון הפוך, אלא שבזמן האירוע לא היה מקום להנחת ארגז לצורך עמידה עליו. מנגד, טען מר שמעון כי היו במחסן סולמות ואמצעי הרמה לצורך ביצוע העבודות אולם ציין כי מאחר ובעת האירוע לא נכח במקום, אין ביכולתו לאשר כי במועד האירוע אכן היה סולם. גרסתו של התובע בכל הנוגע לאי סדר אשר שרר במחסן כמו גם העדר ציוד מתאים להורדת ארגזים אשר היו מצויים בגובה נמצאה אמינה בעיניי. התובע לא ניסה לייפות את המציאות ולהצטייר כעובד זהיר במיוחד ותיאר כי היה נוהג לעמוד על ארגז הפוך כאשר היה צורך להוריד ארגזים שהיו מצויים בגובה. בכנותו השיב כי ביום האירוע לא עשה כן מאחר ולדבריו לא היה מקום להניח ארגז הפוך על הרצפה. מנגד, מלבד טענתו של מר שמעון כי היו אמצעי הרמה במחסן וכן סולם, לא הובאו לעדות עובדים נוספים אשר יכולים היו לחזק את הטענה כי אכן היה סולם במקום ומר שמעון הודה כי מאחר ולא נכח במחסן בעת האירוע אין באפשרותו לאשר כי אכן היה שם סולם בעת האירוע. בהעדר ראיות לקיומו של ציוד הרמה מתאים, התרשמתי כי בעת פינוי המחסן לא היו במקום אמצעי כאמור וכפועל יוצא מכך נאלצו העובדים וביניהם התובע, לפעול בדרכים יצירתיות ובלתי בטוחות בעליל להורדת ציוד אשר היה מצוי בגובה. האם נתנה לעובדים הדרכה מספקת קודם לביצוע פינוי המחסן והעברת תכולתו? מר שמעון התייחס לעבודה אותה ביצע התובע ביום האירוע שכללה וטען כי מדובר בעבודה שאינה מסוכנת, אינה כרוכה בקשיים מיוחדים והיא חלק מעבודתו הקבועה של התובע, כך שלא היה צורך לדעתו בהוראות מיוחדות לשם ביצוע העבודה. מר שמעון טען כי נתנה הדרכה כללית בנושא מטרות ביצוע העבודה, לוחות זמנים, יעדים ואופן ההעברה בפועל וכי היה על העובדים לפעול בהתאם להנחיות מנהל המחסן. מנהל המחסן אשר אמור היה לגרסת מר שמעון לתת הנחיות לגבי ביצוע העבודה לא מסר תצהיר ולא זומן לעדות. מהעדויות התרשמתי כי לא נתנה הדרכה של ממש לעובדים כיצד יש לבצע את עבודת פינוי המחסן והעברת הציוד למחסן החדש. אינני מקבלת את טענתו של מר שמעון כי עבודת פינוי המחסן היא עבודה שאינה כרוכה בקשיים מיוחדים ואינה מסוכנת וכי אינה מצריכה מתן הוראות מיוחדות. פינוי והעברת תכולת המחסן למקום אחר, הינה עבודה הכוללת פעולות שונות הטומנות בחובן סיכונים, כגון הורדת ציוד המצוי בגובה ונשיאתו ונכון הדבר שבעתיים מקום בו ישנו ציוד שביר דוגמת נורות, כמו במקרה הנדון. מר שמעון טען אמנם לקיומה של הדרכה, אולם גם לפי גרסתו ההדרכה התמקדה במטרות העבודה לוחות זמנים, יעדים, ואופן ההעברה ולא נתנה הנחיה מפורשת לגבי אופן ביצוע העבודה ולגבי הורדה של ציוד המצוי בגובה. הרושם המתקבל הוא כי העובדים השתמשו בפתרונות יצירתיים שונים בהתאם לעזרים אשר היו במקום והסתייעו בארגזים הפוכים בכדי להגיע לציוד המצוי בגובה. נוהג זה הוא נוהג פסול בהיותו מסכן את שלומם וביטחונם של העובדים והיה על הנתבעת ליתן הוראות ברורות באשר לשימוש באמצעי העזר ולוודא כי העובדים אכן פועלים כך וכי אינם נוקטים בשיטות עבודה מסוכנות, כגון שימוש בקרטונים הפוכים כאמצעי הגבהה. לו היתה הנתבעת מנחה את עובדיה כי עליהם להסתייע בסולם או אמצעי אחר להורדת ציוד המצוי בגובה, ניתן היה למנוע את נפילת הנורה אשר התובע לא הבחין בה בעמדו על הקרקע ובכך ניתן היה למנוע את הפגיעה אשר נגרמה לתובע. לאור האמור לעיל ומשהגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הדריכה את עובדיה באשר לאופן ביצוע העבודה של פינוי המחסן והעברתו ולא סיפקה את הציוד הדרוש לביצוע עבודה מסוג זה, הרי שהפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי עובדיה וביניהם התובע. 35. אשם תורם בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592, 603-604 נקבע: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו". באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי: "נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593]. 36. בענייננו, התובע נפגע בעת שניסה להוריד ארגז שהיה מצוי בגובה, כאשר לא הבחין שעל גבי אותו ארגז הונחה מנורה שלא בתוך אריזה. התובע ציין כי במקרים בהם היה צורך להוריד ארגזים מגובה ומאחר ולא היה ארגז במחסן, נהגו העובדים לעמוד על קרטון הפוך אלא שבעת האירוע לא נהג כך מאחר ולא היה מקום להניח ארגז הפוך. הנני סבורה כי התובע יכול היה להניח כי ניסיון להוריד ארגז המצוי בגובה מבלי להסתייע באמצעי עזר כלשהו ומבלי שהוא יודע אם מונח על גביו משהו הינו מסוכן, הן בשל הסיכון שאותו ארגז אותו ביקש להוריד עלול היה לפול עליו והן בשל הסיכון לקיומו של חפץ כלשהו המונח על גבי אותו ארגז ייפול עם משיכת הארגז, סיכון אשר התממש. לו היה התובע מסתייע אפילו בכסא, הרי שבעת העמידה על גביו יכול היה, מן הסתם, להבחין במנורה החשופה אשר היתה מונחת על גבי הארגז ובכך היתה עשויה להימנע הפגיעה. התובע בחר לנהוג בצורה חפוזה ופזיזה ומבלי לנסות ולהסתייע בגורם עזר כלשהו ובכך תרם תרומה של ממש לפגיעה אשר נגרמה לו. בהקשר זה יצוין כי גם אם תפקידו של התובע היה נהג משאית ורק מדי פעם נדרש לסייע במחסן, כפי שטען התובע, אין בכך כדי להקל עמו בכל הנוגע לשאלת אשמו, הן מן הטעם שכבר עבד בעבר במחסן וזו אינה הפעם הראשונה והן מן הטעם שההבנה שיש צורך להסתייע בכסא או גורם הגבהה אחר הינה טריוויאלית ואינה מבוססת על היכרות קודמת של אופי העבודה במחסן. לאור האמור לעיל וחרף המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין, אין זה ראוי להתעלם מהתנהגותו הפזיזה והרשלנית של התובע, אשר תרמה להתרחשות האירוע. לפיכך, אני קובעת כי לתובע אשם תורם בשיעור של 20% לקרות האירוע. 37. פגיעת התובע והנכות הרפואית התובע נפגע בכף ידו הימנית מרסיס מנורה שהתנפצה. ממקום האירוע פונה התובע לבית חולים בילינסון, שם נבדק ואובחן כסובל מחתך באספקט דורסלי מעל מסרק III אשר נתפר. ביום 11.9.08 אושפז התובע בשל קרע של גיד מיישר והוא עבר ניתוח לתפירת הגיד. 38. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר בלומברג, מומחה בתחום האורטופדי. ד"ר בלומברג קבע כי לתובע נותרה צלקת מכערת ורגישה וכן מגבלת כפיפה פסיבית באצבע 3 וחולשת מיישרי אצבעות 3,4 כשהפעלתם כרוכה בכאב. ד"ר בלומברג קבע את שיעור נכותו של התובע כדלקמן: 20% בגין הפגיעה בגיד האקסטנסורי מימין בצורה קשה לפי סעיף 42 (2) (ד) (III) 5% בגין הצלקת הרגישה והמכערת, לפי סעיף 75 (1) (ב) חלקי. ד"ר בלומברג מציין כי לחילופין ניתן היה לקבוע שיעור נכות זהה בגין קישיון של אצבעות 4 ו-5. 39. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' אנגל, מומחה לכירורגיה של היד. פרופ' אנגל קובע כי פציעת הגיד המיישר תוקנה בניתוח וכי הגיד מתפקד בצורה קרובה למושלמת. לדעתו, נותרה הגבלה קלה בטווחי התנועה של האצבע אשר הוערכה על ידו כנכות בשיעור 10% לפי תקנה 42 (2) ד' I. מאחר והתאונה הינה תאונת עבודה, עמד התובע בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. ועדה רפואית אשר בדקה את התובע ביום 26.11.09 קבעה כי כתוצאה מהפגיעה באירוע נותרה לו נכות בשיעור 10% בגין קיומה של צלקת עם הפרעה תפקודית בגיד המיישר לפי תקנה 75 (1) (ב) לקנות המל"ל. הועדה ציינה כי קביעת נכות הן עבור הצלקת והן עבור הפגיעה הגידית מהווה כפל נכות. הועדה ציינה כי עיינה במכתבו של ד"ר בלומברג וקבעה כי מאז בדיקת התובע על ידו, חל שיפור במצבו המתואר של התובע. 40. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים. המומחים מטעם הצדדים אינם חלוקים סביב העובדה שלתובע נותרה הגבלה בתנועות האצבע עקב פציעת הגיד המיישר, אולם הם חלוקים על גובה הנכות בגין מגבלה זו. בדיקת המומחה מטעם הנתבעות בוצעה למעלה משנה לאחר שהתובע נבדק ע"י המומחה מטעמו ויתכן מאוד כי הסיבה לפערים בקביעות המומחים היא חלוף הזמן והשינוי שחל במצבו של התובע, כפי שקובעת גם הועדה הרפואית של המל"ל בפרוטוקול מיום 26.11.09 ולפיה חל שיפור במצבו של התובע לעומת המצב בעת בדיקתו עי" המומחה מטעמו. 41. לפיכך, הנני מאמצת את קביעתו של פרופ' אנגל וקובעת כי לתובע נכות רפואית בשיעור 10% בגין ההגבלה הקלה בטווחי התנועה של האצבעות. 42. באשר לצלקות אשר נותרו לתובע מעל המסרק השלישי, שני המומחים מתייחסים לקיומן של צלקות אלא שהמומחה מטעם הנתבעת מציין כי מדובר בצלקות עדינות באורך של 5 ס"מ ואינו קובע נכות בגינן. בהקשר זה יצוין כי הנכות שנקבעה ע"י המל"ל בשיעור 10% הינה בגין צלקת עם הפרעה תפקודית. 43. לאחר עיון בקביעות השונות הגעתי למסקנה כי לנכותו הרפואית של התובע תתווסף נכות בשיעור 5% בגין הצלקות, כאשר נכות זאת מתייחסת רק לפן האסטתי, והמרכיב התפקודי נלקח בחשבון במסגרת הנכות האורטופדית. בהקשר זה יוער כי קביעת הועדה הרפואית ולפיה קביעת נכות הן עבור הצלקת והן עבור הפגיעה הגידית מהווה כפל נכות, נבעה מכך שהנכות אשר נקבעה ע"י הועדה בגין הצלקת נקבעה כפי שציינה הועדה גם נוכח ההפרעה התפקודית בגיד המיישר ומכאן שלא היה מקום לדעת הועדה לקבוע נכות נוספת ונפרדת בגין הפגיעה הגידית. 44. סיכומו של דבר, לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10% בגין הפגיעה הגידית הגורמת להגבלה קלה בתנועת האצבעות ונכות אסתטית בשיעור 5% בגין צלקות. 45. נכות תפקודית התובע, בעל השכלה תיכונית חלקית עבד עובר לאירוע כנהג משאית ומחסנאי והשתכר 7,090 ₪ ברוטו בממוצע לחודש (לפי שכר רבע שנתי במל"ל). שכר זה צמוד להיום עומד על כ- 7,900 ₪ במעוגל. התובע הצהיר כי בהעדר תעודת בגרות עסק עובר לאירוע בעבודות פיזיות בלבד, אשר אינן מצריכות השכלה כלשהי. לאחר פגיעתו באירוע ובתום תקופת אי הכושר, החל התובע לעבוד בחברת ניו אוטו בע"מ המנוהלת ע"י אחיו, בתפקיד של מוכר, יועץ ומתקין מערכות איתור ברכבים ושכרו עמד על 6,146 ₪ בממוצע לחודש, שכר נמוך משכרו עובר לאירוע. התובע מצהיר כי עבודה זו אינה עבודה פיזית ואינה מצריכה הרמת משאות. בהעדר השכלה או הכשרה מקצועית כלשהי ולאור העובדה כי התובע עסק בשנים שקדמו לתאונה בעבודות שונות הכוללות מאמץ פיזי, ברמה כזו או אחרת, הנני סבורה כי יש לנכותו הרפואית של התובע בגין ההפרעה בגיד המיישר וההגבלה בתנועות האצבעות, השפעה תפקודית על כושרו של התובע לעבודה ובמיוחד לעבודה בעלת אלמנטים פיזיים. בהקשר זה יוער כי אין בעובדה שהתובע השתלב בעסק המנוהל ע"י אחיו אשר אינו כולל עבודה פיזית כדי לשנות מהמסקנה בדבר השפעת הנכות הרפואית על כושרו של התובע לעבודה, שכן ככל שהתובע לא ימשיך להיות מועסק ע"י אחיו, יאלץ למצוא עבודה התואמת את השכלתו וניסיונו, ומרבית הסיכויים שתהיה זו עבודה בעלת אלמנטים פיזיים בדרגת קושי כזו או אחרת. גם הירידה בשכרו של התובע לאחר האירוע מצביעה על ההשלכה שיש לנכותו על יכולתו למצוא עבודה התואמת את כישוריו ועל פוטנציאל ההשתכרות שלו. יחד עם זאת מאחר וקודם לאירוע עבד התובע כנהג משאית, יש ליתן משקל לעובדה שרישיון הנהיגה של התובע על משאית לא נשלל עקב המגבלה הגופנית, כך שבפועל וחרף המגבלה הגופנית ממנה הוא סובל והקשיים הנלווים אליה יכול התובע להמשיך ולעבוד בעיסוקו ערב האירוע. לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע זהה לנכות הרפואית האורטופדית, ושיעורה 10%. באשר לנכות בגין הצלקות, כפי שציינתי לעיל, מדובר בנכות אסתטית שאינה בעלת השלכה תפקודית. 46. סיכומו של דבר, נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור 10%. 47. הפסדי השתכרות לעבר הפסדי שכר מלאים כתוצאה מפגיעתו באירוע שהה התובע בתקופת אי כושר עד ליום 30.4.2009, דהיינו במשך 8.5 חודשים. עבור תקופה זו נפסק פיצוי בגין הפסדי השתכרות מלאים, לפי שכרו עובר לתאונה, צמוד להיום וכולל ריבית מאמצע התקופה בסך 78,785 ₪. 48. הפסדי שכר חלקיים התובע שב לעבודה בחודש 09/10 ושכרו עמד על סך ממוצע של 6,146 ₪ ברוטו. שכרו נמוך משכרו עובר לאירוע. נוכח הירידה המוכחת בשכר, הנני פוסקת לתובע פיצויים בגין הפסדי שכר חלקיים לעבר, לפי נכותו התפקודית, בצרוף ריבית מאמצע התקופה בסך 32,730 ₪. 49. הפסדי השתכרות לעתיד- משהגעתי למסקנה כי נכותו של התובע בעלת השלכה תפקודית נוכח היותו עובד בעיקר בעבודות בעלות מרכיב פיזי ובהעדר הכשרה כלשהי, יש לפסוק לתובע פיצוי לעתיד בהתאם לחישוב אקטוארי. הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד עומד על סך 157,310 ₪. 50. עזרת הזולת התובע טוען בתצהירו כי בעקבות פגיעתו נזקק לעזרת אשתו וכי מדובר בעזרה חריגה מהעזרה הסבירה הניתנת ע"י בני משפחה. נוכח אופי פגיעתו של התובע והניתוח לתפירת גיד אשר עבר כחודש לאחר האירוע, כמו גם תקופת אי הכושר הממושכת, הגעתי למסקנה כי התובע אכן נזקק לעזרה מוגברת בחודשים שלאחר האירוע וכי מדובר בעזרה החורגת מהסביר והמקובל בין בני משפחה ומשכך היא ברת פיצוי. באשר לעתיד, התרשמתי כי יש בנכותו של התובע כדי להקשות בביצוע פעולות שונות וכי הוא יזדקק לעזרת הזולת גם בעתיד. לאור האמור לעיל אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ בגין הצורך בעזרת הזולת בעבר ובעתיד. 51. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה עסקינן בתאונת עבודה, ועל כן כל ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים היו צריכים להיות מכוסים על ידי המל"ל, ואין לפסוק בגינם פיצוי. 52. כאב וסבל מהתיעוד הרפואי עולה כי סבלו של התובע בגין הפגיעה נמשך מספר רב של חודשים והוא אף נזקק לניתוח מתקן של הגיד, לאחריו אושפז למשך 4 ימים. תקופת אי הכושר הממושכת בה שהה מלמדת גם היא על סבלו המתמשך של התובע אשר לא שב למסלול חייו הרגיל במשך תקופה ארוכה. בהתחשב בנסיבות המתוארות ובנכות לצמיתות שנותרה לתובע, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 75,000 ש"ח בראש נזק זה. 53. ניכויים מסכום הפיצויים יש להפחית 20% נוכח אשמו התורם של התובע וכן לנכות את מלוא תגמולי המל"ל ששולמו בגין דמי פגיעה, קצבת "נכה נזקק" ומענק הנכות. על היתרה יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט וחוות דעת רפואית, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4%. תאונת עבודה