מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים על שתי תאונות דרכים: התובע, יליד 25.1.56, נפגע בתאונת דרכים ביום 2.8.04 (להלן: התאונה הראשונה) ובתאונת דרכים נוספת ביום 29.7.07 (להלן: התאונה השנייה). התאונות היו גם תאונות עבודה. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבות הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב התאונות. נתבעת 1 חבה בגין נזקיו של התובע בתאונה הראשונה ונתבעת 2 חבה בגין נזקיו של התובע בתאונה השנייה (להלן יחד: הנתבעות). המחלוקות בין הצדדים נוגעות לגובה הנזק בכל אחת משתי התאונות, הן ביחס לנכות שנגרמה לתובע בכל אחת מהתאונות - טיב הנכות ושיעורה, הן במידת הגרימה או התרומה של נכויות אלה לפרטי הנזק השונים. רקע בתאונה הראשונה נחבל התובע בכתף ימין. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 35% לפי סעיף 41(4)ד' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי). הנתבעת 1 הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. הבקשה התקבלה. ד"ר ספרן מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה לבדיקת התובע וקביעת שיעור נכותו (החלטת השופט דראל מיום 29.7.07). ביני לביני, עוד בטרם נבדק התובע על ידי ד"ר ספרן, הוא נפגע בתאונה השנייה. בתאונה זו נחבל התובע באזור האגן וירך שמאל. בעקבות התאונה השנייה תוקן כתב התביעה כך שיכלול גם תאונה זו. כמו כן, המינוי של ד"ר ספרן הורחב באופן שהוא יחול גם עליה. לצורך בחינת מכלול נכויותיו של התובע עקב תאונה זו מונו מומחים נוספים מטעם בית המשפט: ד"ר דני פישר מונה כמומחה בתחום הפסיכיאטריה (החלטת השופטת באום-ניקוטרה ז"ל מיום 10.7.08); פרופ' יואב צ'פמן מונה כמומחה בתחום הנוירולוגיה (החלטת השופטת באום-ניקוטרה ז"ל מיום 5.8.09) וד"ר שילה מונה כמומחה בתחום הרפואה הפנימית (החלטת השופטת באום-ניקוטרה ז"ל מיום 21.12.09). הנכויות הרפואיות כאמור, בתאונה הראשונה נפגע התובע בכתף ימין. ד"ר ספרן מצא בבדיקתו כי קיימת הגבלה בתנועות כתף ימין של התובע המלווה בסימנים של נזק לגידי מסובבי הכתף מימין. ד"ר ספרן ציין כי בבדיקת אולטרא סאונד ישנה עדות לקרע קטן בגיד הסופרה ספינטוס וכן לשינויים קלים במפרק האקרומיוקלויקולרי באותו צד. בשים לב לממצאים אלה, קבע ד"ר ספרן כי לתובע נכות בשיעור 10% על פי סעיף 42(1) (ד) (I) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי בגין פגיעה בינונית בגיד הסופרה ספינטוס. עוד קבע ד"ר ספרן שיש לייחס מחצית משיעור נכות זו למצב רפואי קודם של התובע. מכאן שבגין התאונה הראשונה נקבעה לתובע נכות בשיעור של 5% בגין הגבלת תנועה בכתף. לגבי הפגיעה שנפגע התובע בתאונה השנייה, באגן ומפרק ירך שמאל, קבע ד"ר ספרן כי לתובע נגרם שבר מסוג קומפרסיה לטרלית באגן במעורבות של שני מפרקים. השברים התאחו בעמדה טובה, אך נותרו הגבלה וכאב בסיבוב מפרק ירך שמאל וסמני גירוי קל על מפרק SIJ . ד"ר ספרן ציין כי: "בפגיעות אגן מסוג זה ישנה פגיעה מכאנית במבנה האגן, גם אם לא נוצרה דפורמציה משמעותית. זאת עקב עוצמת החבלה והנזק למבנים הלא גרמיים, כגון הסחוס המפרקי ורצועות האגן. לכן, גם באיחוי טוב של המבנה הגרמי של האגן, נותר נזק בלתי הפיך. נזק זה יכול להסביר בהחלט, הגבלה בתנועות וכאב תואם". נוכח ממצאים אלה, קבע ד"ר ספרן כי לתובע נכות בשיעור 15% לפי סעיף 35(1) לתקנות הביטוח הלאומי בגין פגיעה מפרקית עם השפעה קלה עד בינונית על כושר הפעולה הכללי. כמו כן קבע ד"ר ספרן בגין התאונה השנייה נכות זמנית מלאה מיום 22.7.07 עד יום 20.4.08 (כתשעה חודשים). הפסיכיאטר, ד"ר דני פישר, קבע כי התובע לוקה בהפרעת הסתגלות עם מצב רוח דכאוני וכי ההפרעה נגרמה כתוצאה ממגבלותיו הגופניות ומירידת ערכו העצמי. עוד קבע ד"ר פישר כי הפרעתו של התובע היא תולדה ישירה של פגיעותיו בתאונת הדרכים השנייה. בשים לב לממצאים אלה, קבע ד"ר פישר כי לתובע נכות נפשית בשיעור 10% לפי סעיף 34ב' לתקנות הביטוח הלאומי. הנוירולוג, פרופ' יואב צ'פמן קבע בחוות דעתו כי בעקבות תאונת הדרכים השנייה התובע סובל מנכות נוירולוגית בשיעור 10% הנובעת משיתוק חלקי בצורה קלה עד בינונית בעצב הפמורלי משמאל, לפי סעיף 32(6)(א) לתקנות הביטוח הלאומי. מומחה בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית ואנדוקרינולוגיה, ד"ר שמואל שילה, מונה על מנת לבחון, בין היתר, האם התובע לוקה בנכות בתחום התמחותו, מהן מגבלותיו התפקודיות והאם המחלות מהן הוא סובל גורמות לקיצור תוחלת חיים. ד"ר שילה ציין כי התובע סובל מסוכרת מסוג 2, המטופלת בכדורים ומאוזנת בצורה סבירה וכן מיתר שומנים בדם המאוזנים היטב, ללא עדות לסיבוכים. מחלות אלה אינן קשורות לתאונות. ד"ר שילה קבע כי נכותו של התובע בגין מחלת הסוכרת היא בשיעור של 10% לפי סעיף 4(3) לתקנות הביטוח הלאומי ואין לקבוע מגבלה תפקודית בגין ליקוי זה. עוד נקבע על ידו כי קיצור תוחלת חייו של התובע עקב מחלתו זו נע בין 0 ל-4.8 שנים. להשלמת התמונה יצוין, כי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר בדקה את התובע בקשר לתאונה השנייה, ואשר היו לפניה מכלול חוות הדעת הנ"ל, מצאה כי לתובע 10% נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בלבד. הוועדה קבעה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדי והנוירולוגי כתוצאה מהתאונה השנייה. התובע ערער על קביעות הוועדה הרפואית בתחום האורטופדי והנוירולוגי. הערר נדחה. התובע הגיש ערעור על החלטה זו בבית הדין לעבודה בתל אביב (ב"ל 465-11-11). הערעור נדחה. ד"ר ספרן נחקר ע"י ב"כ הצדדים על חוות דעתו לגבי שתי התאונות כשכל אחד מהם ביקש להטות את מסקנותיו בכיוון המסייע למרשו. בקשה שהוגשה על ידי הנתבעת 2 לבדיקה חוזרת של התובע נדחתה (החלטתי מיום 22.1.12). בסיכומיהם, שבו הצדדים והשיגו על קביעותיו של ד"ר ספרן, כל אחד מטעמיו שלו. דעתי היא, כי ד"ר ספרן ענה בצורה משכנעת לשאלות שהוצגו בפניו והתרשמותי הברורה היא כי מסקנותיו מתבססות על בדיקה יסודית של התובע. הסבריו וקביעותיו מקובלות עלי, וזאת בנוגע לשתי התאונה. אני רואה להדגיש בתמצית בעניין זה, כי ד"ר ספרן ראה לנכון לייחס מחצית הנכות בכתף למצב קודם שכן התובע עצמו מסר לו, במסגרת הבדיקה, כי הוא סבל מקרע בכתף עוד לפני התאונה הראשונה והוצג בפניו תיעוד רפואי מלפני התאונה הראשונה המתייחס לבעיות בכתף. כמו כן, ד"ר ספרן הבהיר כי בחר להשתמש בסעיף 35 לתקנות הביטוח הלאומי, ולא בסעיפים הפרטניים המתייחסים להגבלות תנועה ספציפיות של הכתף, שכן סבר שנכון לאמוד את ההגבלה התפקודית שנגרמה לתובע כמכלול, באופן המשקלל את מידת ההגבלה של תנועות היד השונות וחשיבותן מבחינה תפקודית. מכל מקום, ד"ר ספרן הדגיש, כי גם לו היה נדרש להשתמש בסעיפים הספציפיים של תקנות הביטוח הלאומי, הוא לא היה מעריך את שיעור הנכות ביותר מ-10%. לעניין הפגיעה באגן ובירך, ד"ר ספרן חזר וציין בעדותו כי התובע סובל מחבלה באגן שהיא משמעותית ואובייקטיבית, ופגיעה זאת גורמת לפגיעה מפרקית נלווית ולפגיעה ברקמות הרכות שסביב האזור. הנתבעת 2 משיגה גם על קביעותיהם של המומחים בתחום הנוירולוגיה ובתחום הרפואה הפנימית. לטענתה, לא היה מקום לקבוע לתובע נכות בתחום הנוירולוגי שכן התובע לא שיתף פעולה בבדיקה. כמו כן, לטענתה, בשים לב לקביעתו של המומחה לפיה מדובר בפגיעה קלה בלבד, וכן לחוסר אמינותו של התובע, היה מקום לקבוע כי נכותו עומדת בשיעור של 5% בלבד. כמו כן, טוענת הנתבעת 2 כי היה מקום לקבוע לתובע קיצור מהותי יותר בתוחלת חייו. אף בהקשר זה איני סבורה כי קיימת הצדקה לסטות מהמסקנות שנקבעו בחוות דעתם של המומחים. מעיון בחוות הדעת של ד"ר צ'פמן ובתשובותיו לשאלות הבהרה עולה כי ד"ר צ'פמן סבר, לאחר שאיזן את מכלול הנסיבות ובכללן רמת שיתוף הפעולה של התובע, שיש לקבוע לתובע נכות בשיעור של 10% לפי תקנות הביטוח הלאומי. אין מקום להתערב במסקנה זו. אשר לחוות דעתו של ד"ר שילה, איני סבורה כי קיימת הצדקה לקבוע קיצור תוחלת חיים לפי הרף הגבוה דווקא, אלא נכון יותר להעריך את קיצור תוחלת חייו של התובע לפי אמצע התקופה. מכל מקום, בנסיבות העניין, איני סבורה שיש בכך כדי להשליך באופן מהותי על חישוב גובה הנזק, כפי שיפורט בהמשך. העולה מן האמור לעיל הוא, שלתובע נכות רפואית בתחום האורטופדי בשיעור 5% בגין התאונה הראשונה ונכות רפואית בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה בשיעור של 31.15% בגין התאונה השנייה. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה משתי התאונות עומדת על 34.6% (החלק של הנכות מהתאונה ראשונה הוא 3.44%). בנוסף, לתובע נכות רפואית אורטופדית בשיעור 5% בגין פגיעה בכתף ונכות רפואית בשל מחלת סכרת בשיעור 10%, נכויות שאינן קשורות לתאונות. לסיום פרק זה, הערה. כפי שניתן לראות, קיימים בתיק זה פערים ניכרים - הן בשאלת עצם קיום הנכות בתחום מסוים הן ביחס לשיעורה - בין הנכויות ושיעורן כפי שנקבעו לתובע במסגרת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי לנכויות ושיעורן כפי שנקבעו לו על ידי מומחים מטעם בית המשפט, וזאת לגבי שתי התאונות. למעשה כמעט באף תחום ממספר תחומים שנבדקו לא נמצאה קביעה זהה. למרות שמבחינה משפטית אין בכך רבותא, שכן שיעורי הנכויות שנקבעו על ידי המומחים מטעם בית המשפט הם המחייבים בתיק זה, הפערים מעוררים תחושת אי נוחות. אחרי הכול, מדובר באותו אדם, וקשה להלום כי קיימים פערים כה בולטים, לעניין עצם קיום הנכויות ולעניין שיעורן כפי שנתגלו בבדיקות לגבי שתי התאונות. הנזק התובע היה בן 48 בעת התאונה הראשונה ובן 51 בעת התאונה השנייה. כיום הוא בן 57 שנים וחודשיים. בשנים לפני התאונה הראשונה ועד התאונה השנייה הוא עבד כנהג משאית בעסק שבבעלותו. לאחר התאונה השנייה רישיונו לנהיגה במשאית נשלל ולטענתו מאז הוא אינו עובד למחייתו. כאב וסבל לפי אמות מידה שנקבעו בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 מגיע לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני על בסיס נכות בגובה 5% בצירוף ריבית מיום התאונה, בניכוי גיל, בגין התאונה הראשונה ופיצוי בגין נזק לא ממוני על בסיס 39 ימי אשפוז ונכות בגובה 31.15%, בניכוי גיל, בצירוף ריבית מיום התאונה בגין התאונה השנייה. כושר ההשתכרות של התובע לפני התאונה הראשונה ועד לתאונה השנייה התובע היה בעל עסק להובלות. לעניין הנתונים הכספיים הרלבנטיים להכנסותיו של התובע מעסק זה הוגשו דוחות שומה, דוחות מע"מ וכן דוחות מהמוסד לביטוח לאומי. לדעתי, ראוי בנסיבות העניין להסתמך על דוחות השומה לרשויות מס הכנסה המשקפים באופן ברור את הכנסותיו השנתיות. מתקצירי דוחות שומה שהוגשו על ידי רואה החשבון שטיפל בעניינו של התובע וכן מטעם רשויות מס ההכנסה, עולים הנתונים הבאים לגבי השתכרותו: בשנת המס 2002 הכנסתו של התובע מעסקו עמדה על סך של 13,864 ₪. בשנת המס 2003 הכנסתו של התובע מעסקו עמדה על סך של 36,974 ₪. בשנת המס 2004 הכנסתו של התובע מעסקו עמדה על סך של 46,907 ₪. בשנת המס 2005 הכנסתו של התובע מעסקו עמדה על סך של 81,038 ₪. בשנת המס 2006 הכנסתו של התובע מעסקו עמדה על סך של 56,229 ₪. בשנת המס 2007 הכנסתו של התובע עמדה על סך של 40,968 ₪, 18,505 ₪ מעסקו וסך של 12,463 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי. ברגיל, כאשר עסקינן בנפגע אשר ערב התאונה עבד והשתכר להכנסתו, ואין הוא בתחילת דרכו המקצועית, הכנסתו הפוטנציאלית של נפגע אלמלא פגיעתו בתאונה, נאמדת לפי השתכרותו בפועל ערב התאונה. ברם מהנתונים שהוצגו לעיל עולה בבירור כי הכנסותיו של התובע גדלו דווקא לאחר התאונה הראשונה. שכרו המדווח של התובע משנת 2003, עובר לתאונות, אינו משקף, אם כן, את כושר השתכרותו כפי שבא לידי ביטוי בשנים לאחר מכן. כאמור, עיון בהשתכרות של התובע כמפורט לעיל מלמד כי התאונה הראשונה לא הביאה להקטנת השתכרותו, אלא להפך. כשהתבקש התובע ליתן הסבר לכך שהכנסותיו השביחו דווקא אחרי התאונה הראשונה, הסביר זאת בכך ש"ככה זה בעסקים פעם אתה למטה ופעם למעלה" (עמוד 29 שורה 31 עד עמוד 30 שורות 1-3) וכי הדבר תלוי בקצב ההזמנות שנכנס לעסק (שם). עוד ניתן לראות כי גובה ההכנסה לא היה בטור עלייה ובשנת 2006 קטנה ההכנסה מזו שבשנה שלפניה. נוכח נתונים אלה, אצא מתוך הנחה שהממוצע השנתי של הכנסות העסק בשנים שלאחר התאונה הראשונה משקפות את כושר ההשתכרות השנתי של התובע. יוער, כי במסגרת קביעת כושר השתכרותו של התובע לא נלקחו בחשבון הכנסותיו בשנת 2007. אכן, עד התאונה השנייה התובע עבד כמעט שבעה חודשים מלאים בשנה זו. ברם בשים לב לאופי עבודתו של התובע, אשר קצב הזמנות במסגרתה אינו בהכרח יציב לאורך השנה, נלקחו על ידי בחשבון נתונים שנתיים בלבד. בשים לב למכלול הנתונים שהוצגו לפני, כושר ההשתכרות של התובע לולי התאונה חושב לפי ממוצע רווחיו מעסקו בשנים 2004-2006 בהתאם לנתונים בדוחות השומה. בהתאם לכך, סכום ההכנסה החודשית הממוצעת של התובע בשנים אלה עומד על סך כ- 6,000 ₪ (במעוגל) נכון להיום. הפסדי התובע יחושבו, אפוא, על בסיס הכנסה חודשית של 6,000 ₪ בהתאם לדוחות השומה שהוגשו למס הכנסה בשנים 2004-2006. הפסדי שכר בתקופה בין התאונה הראשונה לשנייה התובע טוען להפסד השתכרות בגין התאונה הראשונה. לטענתו, הוא אמנם לא הפסיק לנהוג במשאית בעקבות התאונה הראשונה, אולם היו ימים בהם לא יכול היה לעבוד. ברם בהסתמך על מכלול הראיות שלפני לא שוכנעתי כי נגרמו לתובע הפסדי השתכרות כל שהם בתקופה עד התאונה השנייה בגין התאונה הראשונה. ראשית, מצבת הכנסותיו, כפי שהוצגה לעיל, מלמדת כי בתקופה שאחרי התאונה הראשונה הכנסותיו של התובע מעסקו עלו. התאונה ארעה ביום 2.8.04 ומסתבר כי בשנה זו עלתה הכנסתו על זו שבשנה קודמת, ובשנה שלאחריה, שנת 2005, הייתה עלייה ניכרת בהכנסתו. שנית, אין ראיה לכך שהתובע נעדר מעבודתו בעקבות התאונה הראשונה. שלישית, בסרט מעקב שצורף לדו"ח חקירה שהוגש על ידי הנתבעת 1 (מסומן נ/3) נצפה התובע עוסק בפעולות פיזיות מגוונות במהלך עבודתו, כולל נשיאת משאות כבדים. ד"ר ספרן, אשר צפה אף הוא בסרט, ציין כי: "נצפו תנועות רבות ומרובות לכל הכיוונים של היד, כולל הפעלת כח והרמת תיק לגובה רב. נצפה תנועות טובות של הכתף" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 16-17). לא התעלמתי מתצהירו ומעדותו של התובע במסגרתם נטען כי מגבלותיו פגעו בהכנסותיו עקב התאונה הראשונה, בעיקר בכך שנאלץ לשכור פועלים וקבלני משנה לצורך ביצוע חלק מהעבודות. אך עדות התובע לבדה, בנוגע לעזרה לה נדרש אחרי התאונה הראשונה, אין די בה על פי התרשמותי על מנת לבסס ממצאים עובדתיים. על פני הדברים, הצפייה בסרט המעקב מעלה ספק של ממש בנוגע להשפעת המגבלות שנגרמו לתובע עקב התאונה הראשונה על כושר השתכרותו. מכל מקום, מהראיות שלפני עולה כי בתקופה שמהתאונה הראשונה עד סוף 2005 לא הוצאו הוצאות בגין אי יכולתו הנטענת של התובע לבצע את עבודתו באופן עצמאי. גם לא שוכנעתי כי ההוצאות שנרשמו בגין העסקת קבלני משנה בשנת 2006 קשורות בנכותו של התובע או נובעות מנה. לעיתים יקרה כי אדם העוסק בעיסוקו של התובע כנהג משאית, יידרש להעסיק קבלן משנה, בעל משאית אחר, על מנת לבצע את מלאכתו במועד הנדרש. יצוין כי זו אפשרות בלבד, מבלי שאקבע כי כך קרה בנסיבות המקרה שלפני. די לענייננו שאקבע כי לא שוכנעתי שנכות התובע עקב התאונה הראשונה פגעה בפועל בכושר השתכרותו בתקופה שעד התאונה השנייה. אזכיר כבר כאן כי בדברי לעיל, אין כדי לשלול אפשרות שכושר השתכרותו של התובע בעתיד נפגע במידה כלשהי בעקבות התאונה הראשונה. לכך עוד אתייחס בהמשך כשאדון בפרט הנזק של גריעה מכושר ההשתכרות. גריעה מכושר השתכרותו של התובע בעקבות התאונה השנייה כמובהר לעיל, בעקבות התאונה השנייה סבל התובע מנכויות נוספות, המצטברות לנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה הראשונה. מצבו של התובע בעקבות התאונה השנייה מעורר שתי שאלות. ראשית, מהי הגריעה מכושר השתכרותו לאחר התאונה השנייה כתוצאה משתי התאונות. שנית, האם וכיצד יש לחלק את הפסדי השכר, בעבר ובעתיד, שנגרמו לתובע בין שתי הנתבעות. בפרק זה אדון בשאלה הראשונה ובפרק הבא בשנייה. מאז התאונה השנייה, לא שב התובע לעבודתו. בחודש ינואר 2008 נסגר תיק העוסק של התובע ברשויות מע"מ. ביום 15.9.08 נשלל רישיונו של התובע לנהוג ברכב מקצועי והוא הוגבל לרישיון של רכב פרטי עם תיבת הילוכים אוטומטית. בדף הבדיקה לרופא מומחה מתוארת סיבת הסירוב בכך שהתובע "אינו מתאים לנהיגה ברכב מקצועי בשל מאפייני אישיותו". בבדיקה רפואית כללית נקבע כי לא מומלץ להעניק לו דרגת רישיון 23 (רישיון לרכב מקצועי) כאשר סיבת הסירוב היא פגיעתו הנוירולוגית. התובע הצהיר כי נוכח הפגיעה והפיזית והנפשית שספג כתוצאה מהתאונה השנייה לא היה מסוגל לעבוד בכלל. התאונה "חיסלה סופית", לטענתו, את יכולתו להמשך ולהחזיק בעסק והיא היתה בבחינת "גזר דין מוות" לעסקו. בעדותו טען התובע כי היום הוא אינו מסוגל לעשות דבר, הוא נוטל כדורים רבים וסובל מפגיעתו באגן ומשכחה. התובע שלל את האפשרות לפיה גם היום היה יכול בעצם להפעיל את עסקו באמצעות אחרים. התובע טוען שהיום הוא סובל מנכויות בשיעור כולל של 70%, המהווה אבדן כושר עבודה ואין בכוונתו לעלות על משאית. התובע לא ידע לציין את הסיבה המדויקת לשלילת רישיונו לנהוג על משאית אולם ציין כי בדקו לו את הרגליים, במסגרת זו גם נדרש "ללחוץ קלאץ'", ו"לא סתם שללו לי את הרשיון" (עמוד 38 לפרוטוקול שורות 16-17). התובע הבהיר כי לא פנה מאז בבקשה לחידוש רישיונו. עוד טוען התובע, כי הוא נעדר כל השכלה או הכשרה אשר יאפשרו לו לעסוק בעבודה אחרת המתאימה למגבלותיו. הדרך היחידה בה יכול היה לעבוד היא בעבודת כפיים, עבודה פיזית מאומצת. ברם נוכח מגבלותיו, גילו ומצבו הנפשי וכן מצב התעסוקה הקשה ממילא במשק, אין הוא מאמין כי יוכל למצוא דרכו חזרה למעגל העבודה. הנתבעת 2 טוענת כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה השנייה נמוכה מנכותו הרפואית שכן התובע יכול היה, לו רק רצה, לשוב לעבודתו ואף לחזור לנהוג על משאית "לו היה משקיע קצת יותר מאמץ". הימנעות התובע מלעשות כן קשורה ביכולתו להיפרע מהמוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן ממנה. נתבעת 2 מצביעה בהקשר זה, על חוסר אמינותו של התובע. בתצהיר שנתן ביום 14.7.07, לפני התאונה השנייה, תיאר עצמו כ"שבר כלי", ובין היתר, הצהיר כי הוא לא חזר לתפקוד מלא בעסקו, למעשה אין הוא מסוגל יותר לנהוג במשאית והוא מוגבל מאוד בניידות. ברם מחקירתו עולה כי הוא מסוגל לנהוג. כמו כן, התובע הודה כי עוד לפני התאונה השנייה הוא שימש כ"מנהל עבודה" ולא עבד בצורה סדירה ולעיתים היה מוצא פועלים אשר יבצעו את העבודה. משכך, לא היתה מניעה שימשיך את עבודתו כמנהל גם לאחר התאונה. הנתבעת 2 אף הטילה ספק בתוצאות ההליך שהוביל לשלילת רישיונו של התובע נוכח חוסר מהימנותו. הנתבעת 1 טוענת מצדה כי אין לחייבה כלל בגין הפסדי ההשתכרות של התובע החל ממועד התאונה השנייה. זאת, שכן נזקיו של התובע בגין תאונה השנייה "נבלעו" בנזקי התאונה השנייה. על פי התרשמותי התובע הגזים בתיאור מגבלותיו. אף אין להתעלם מכך שאמינותו של התובע נפגעה בשל הפער שהתגלה בין תלונותיו בפני ועדות הביטוח הלאומי בגין התאונה הראשונה למסקנות בדיקתו של ד"ר ספרן ולאופן בו נצפה בסרט המעקב עובד עבודות פיזיות ומבצע פעולות רבות ומגוונות בידיו. על פני הדברים, הדבר מעלה ספק של ממש שמא הוצג בפני ועדות המוסד לביטוח לאומי מצג מטעה בנוגע למגבלות שנגרמו לתובע עקב התאונה הראשונה. יחד עם זאת, מחוות דעת המומחים הרפואיים, אשר מסקנותיהם מקובלות עלי כמפורט לעיל, עולה כי התובע סובל מנכויות מצטברות באגן ובמפרק ירך שמאל וכן משיתוק חלקי בעצב הפמורלי בירך. כמו כן, התובע סובל מנכות פסיכיאטרית. לכך יש להוסיף כי עקב התאונה השנייה נשלל רישיון הנהיגה של התובע במשאית. בשים לב לכושר הבריאותי והמנטאלי הנדרש על מנת לנהוג במשאית, הרי אף אם האדיר התובע את נזקיו בפני הוועדה של משרד הרישוי, עדיין אין מקום להגיע למסקנה מרחיקת לכת לפיה רישיונו נשלל בשל מצג שווא. למותר לציין את הסיכון הרב הטמון במתן רישיון נהיגה במשאית למי שאינו כשיר לכך. אין ספק בעיני כי שלילת רישיונו בעקבות התאונה השנייה היוותה עבור התובע מכה כלכלית קשה ממנה ככול הנראה הוא התקשה להתאושש. עוד יש לזכור בעניין זה כי התאונה השנייה אירעה עת היה התובע בן 51. אין מדובר בגיל בו קל להשתלב במעגל העבודה בכלל, ובעבודות מהסוג בהן עסק התובע בפרט. יצוין כי עדותו של התובע לפיה הוא נעדר השכלה פורמאלית, לא נסתרה, ואף נתון זה מקשה על מציאת פרנסה חלופית. יחד עם זאת, גם בהתחשב במכלול השיקולים שנמנו לעיל, אין בידי לקבל את טענתו של התובע כאילו לאחר התאונה השנייה הוא איבד לחלוטין את כושרו להשתכר (70% אי כושר, כטענתו). ברור בעיני שלתובע נותר כושר השתכרות ממשי ואם היה פועל לממשו יכול היה להשתכר, גם אם בשיעור פחות משמעותי מהשתכרותו שלפני שתי התאונות. אכן, קשת העבודות החלופיות הפתוחות בפני התובע אינו מגוון או גדול ביותר, אך הוא קיים. יצוין כי ממילא ככול שהתובע היה הולך ומתבגר, היה עליו לערוך התאמות נדרשות לעניין אופי עבודתו. קשה להלום כי התובע היה ממשיך לבצע לאורך כל חיי עבודתו עבודות סבלות של הובלות דירות ומשרדים. כמו כן, כפי שניתן לראות הן מחומר הראיות והן מעדותו של התובע, הוא מסוגל לנהוג ברכב פרטי. מגבלותיו אף אינן מפריעות לו להתנייד בסביבתו הקרובה. בנסיבות אלה, נכותו של התובע אינה מונעת ממנו לחלוטין את האפשרות לשוב ולהשתלב בשוק העבודה. יודגש, כי התובע לא טען, ובהתאם אף לא הוכיח, כי עשה מאמצים כלשהם לחפש עבודה אחרת אך אלו נכשלו. בהתחשב בטיב הנכויות של התובע, הצטברותן, גילו והשכלתו, אני מוצאת להעמיד את הגריעה מכושר השתכרות על 40% מכושר השתכרותו לולא שתי התאונות. חלוקת הפסדי ההשתכרות בין הנתבעות בשלב זה, יש להכריע בשאלה נוספת והיא האם נכותו של התובע עקב התאונה הראשונה תרמה גם היא להפסדי השתכרות שנגרמו בעקבות התאונה השנייה ואלה שייגרמו בעתיד. על פי עובדות המקרה נקבע שעד התאונה השנייה לא נגרם לתובע כל הפסד השתכרות על אף הנכות האורטופדית בשיעור 5% שנגרמה לו בעקבות התאונה הראשונה. אך האם אין בנכות זו לפגוע כלל בפוטנציאל ההשתכרות של התובע? האם לולא התאונה השנייה לא היה מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, אפילו לא בדרך אומדן? האם הנכות עקב התאונה הראשונה אינה מקטינה את סיכויי ההשתכרות בהצטרפה לנכות ערב התאונה השנייה? לטענת הנתבעת 1, אין לחייבה כלל בגין הפסדי ההשתכרות של התובע החל ממועד התאונה השנייה. זאת, שכן נזקיו של התובע בגין תאונה השנייה "נבלעו" בנזקי התאונה השנייה. הנתבעת 1 מבססת טענה זו על שלושה אדנים. הראשון, שיעור הנכות הגבוה ממנו סובל התובע לאור נכותו בגין התאונה השנייה ובהצטרף לנכויות הנוספות שאינן קשורות לתאונה. השני, העובדה כי התובע המשיך לעבוד כרגיל לאחר התאונה הראשונה. השלישי, העובדה כי רישיון הנהיגה של התובע לנהוג במשאית נשלל אך ורק בעקבות התאונה השנייה. הנתבעת 1 מפנה בעניין זה לע"א 248/86 עזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 557-558 (1991). אין בידי לקבל טענה זו. עיקרון ה"בליעה" חל במקרים יוצאי דופן, בהן מתרחשות שתי פגיעות בנות חבות, שבהן "מצב הדברים שגרם לנזק של הפגיעה הראשונה חדל להתקיים כתוצאה מהפגיעה השנייה" (ע"א 248/86 הנ"ל עמוד 558). כך, לדוגמא, כאשר בתאונה הראשונה נפגע קרסול רגלו של הנפגע ובתאונה השנייה נקטעה אותה רגל (שם עמוד 557). דוגמא נוספת הוא המקרה נשוא ע"א 248/86 הנ"ל, בו נפגע אדם בתאונה ראשונה ומוצא את מותו בתאונה השנייה. דוגמא נוספת יכולה להיות כאשר בתאונה הראשונה נגרע כושר השתכרותו של הנפגע ובתאונה השנייה אבד כושר השתכרותו לחלוטין עקב תאונה זו. בענייננו, לא מתקיימות אותן נסיבות יוצאות דופן בהן הנזק שנגרם בתאונה הראשונה "חדל להתקיים" כתוצאה מהפגיעה השנייה. ערב התאונה השנייה סבל התובע מ-10% נכות אורטופדית בכתף, כאשר מחציתה יוחסה לתאונה הראשונה. לאחר התאונה השנייה סבל התובע מנכות אורטופדית נוספת באגן בשיעור של 15% וכן מנכויות נוספות. נכותו של התובע בכתף כתוצאה מהתאונה השנייה מצטברת לנכויותיו האחרות בכך שהיא גורעת מיכולתו להשתלב, במומו, בעבודה חלופית. לולי הפגיעה בתאונה הראשונה, מצבו הגופני של התובע היה קל יותר, ויתכן כי היה מקל עליו, ולו במעט, למצוא עבודה חלופית. בנקודה זו יובהר, כי בכך שלא נפסקו לתובע הפסדי שכר בעבר לתקופה שעד התאונה השנייה בגין התאונה הראשונה, אין משמעות הדבר כי תאונה זו אינה מזכה אותו בפיצוי בגין הפסדי שכר שנגרמו לו בתקופה מהתאונה השנייה ועד היום וגריעה מכושר השתכרות לעתיד. זאת שכן בפיצוי הצופה פני העתיד, נלקחים בחשבון, בין היתר, גורמים פוטנציאליים העלולים להסב לתובע הפסדי שכר כתוצאה מפגיעתו בתאונה. יש להתחשב בכך שככול שתובע מתבגר, נכותו המצטברת בכתף מקשה עליו יותר ויותר לבצע עבודות פיזיות. כמו כן, יש להתחשב בהשפעתה של התאונה השנייה, אשר הצריכה את התובע לחפש אפיק תעסוקתי חלופי, ונכותו בכתף, המצטברת לנכויות האחרות, מכבידה עליו עוד יותר את חזרתו לשוק העבודה. לאחר ששקלתי בדבר דעתי היא שיש לחלק את סכום הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר מאז התאונה (לאחר תום תקופת אי הכושר המלא, אשר בגינה יפוצה התובע על ידי הנתבעת 2 בלבד) וגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד בין הנתבעות באופן שהנתבעת 1 תישא ב-10% מסכום הפיצוי והנתבעת 2 ב-90% מסכום הפיצוי בפריטי נזק אלה. חישוב הפסדי השכר לעבר ולעתיד הפסדי השתכרות בעבר בתקופה מהתאונה השנייה ועד היום נוכח האמור לעיל, אני קובעת את הפסדי השתכרותו של התובע לעבר, ממועד התאונה השנייה ועד מתן פסק הדין כדלקמן: בגין התקופה בה שהה התובע באי כושר (מיום 22.7.07 - 20.4.08) - 54,000 ₪ לפי מלוא השכר שהפסיד התובע בחודשי עבודה אלה. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 1.12.07. בגין התקופה מיום 21.4.08 עד היום (59 חודשים) - 142,000 ₪ (במעוגל) לפי 40% משכר הבסיס. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 15.9.2010. הפסדי השתכרות בעתיד תחשיב המבוסס על הפסד הכנסה חודשי בגובה 40% משכר הבסיס (2,400 ₪) עד הגיע התובע לגיל 70 (מקדם היוון 127.0082) מגיע לסכום של 305,000 ₪ (במעוגל). בהתחשב בגילו של התובע, עיסוקו והפסקת עבודתו אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד במלוא סכום זה. הנתבעת 2 תישא בסכום הנזכר בפסקה 41(1) וב-90% מהסכום הנזכר בפסקות 41(2) ו-42 והנתבעת 1 תישא ב-10% מהסכומים הנזכרים בפסקות 41 (2) ו-42. עזרה לעבר ולעתיד התובע הצהיר כי בעקבות התאונה הראשונה אין הוא מסוגל לבצע את עבודות משק הבית כפי שעשה לפני התאונה, דבר המחייב אותו לשכור שירותי עזרה בבית בשכר. כן הצהיר כי הוא נהג לעשות בבית את כל עבודות משק הבית הקשות. עוד הצהיר התובע כי התאונה השנייה החמירה את מצבו ואת יכולתו לתפקד. מצבו הכלכלי אינו מאפשר לשכור שירותי עזרה בשכר ולכן הוא נאלץ להסתייע רבות בבני משפחתו ובחברתו לחיים. אין הוא יכול לסחוב מצרכים מהשוק או הסופר ונאלץ להיזקק למשלוחים. כמו כן, הוא נאלץ להזמין אנשי מקצוע לצורך תיקונים. בעדותו נשאל התובע על העסקת עזרה בשכר והשיב כי אין הוא מעסיק היום עזרה בשכר וכי לא השתמרו בידיו מסמכים על העסקת עזרה כאמור בעבר. התובע לא ידע לומר אם יש לו קבלות בגין העסקת אנשי מקצוע לצורך ביצוע תיקונים בבית. התובע הבהיר כי הוא גר בדירת בת זוגו ואין הוא מזמין אנשי מלאכה כאשר יש צורך בשיפוצים שכן אין זה הבית שלו . לטענתו, הוא אורח בביתב של בת זוגו והוא עשה שיפוצים רק כאשר היה גר אצל גרושתו בבית. כן העיד כי בת זוגו עושה קניות ומשלוחים לבית. בהעדר תשתית ראייתית המעידה על הוצאות בפועל בשל קבלת עזרה בשכר ונוכח עדותו של התובע לפיה בפועל אין הוא נוטל חלק פעיל בשיפוץ הבית בו הוא גר, וכי בת זוגו היא זו שדואגת לעריכת הקניות, איני רואה מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר. אשר לעזרת צד ג' לעתיד, נכותו הצמיתה של התובע, במיוחד בתחום האורטופדי, מצדיקה פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד ולו בשל החשש כי יתכן שבעתיד יאלץ התובע לנהל בעצמו את צורכי ביתו. בשים לב, בין היתר, לשיעור נכותו של התובע, אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדן בסכום של 40,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעתיד. סכום זה ישולם על ידי הנתבעת 2. הוצאות התובע הצהיר כי בעקבות התאונה הראשונה הוא נזקק לסדרה של טיפולים פיזיותראפיים, ובדיקות אצל מומחים ותרופות אשר נועדו לשכך את כאביו. מאז התאונות הוא נזקק לביקורים תכופים אצל רופאים מומחים וטיפול תרופתי להקלה על כאביו. כן הוא נזקק לטיפול נפשי. עוד נטען על ידו כי לאחר התאונה השנייה עקב מגבלותיו נאלץ להשתמש בשירותי מוניות באופן מוגבר. מצבו אינו מאפשר נסיעה באוטובוסים. אין לו כסף והוא משאיל רכב מבתו. בעדותו נשאל התובע לגבי שימוש ברכב והודה שהגיע לבית המשפט ברכב. לטענתו, מדובר ברכב של בתו שנמצא בשימושו מדי פעם. כן טען כי אן הוא משתמש ברכב שכן במקום מגוריו יש לידו הכול, קופת חולים ומרכז מסחרי. שתי התאונות הן תאונות עבודה והתובע זכאי לקבל החזר הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. התובע לא הציג ראיות לפיהן היו לו הוצאות אשר אינן מכוסות על ידי קופת חולים או המוסד לביטוח לאומי. אשר לטיפול הנפשי שהומלץ על ידי ד"ר פישר, המלצותיו בעניין זה לא יושמו בפועל ולפיכך אין מקום לפצות בגינן. אף אין כל סיבה להניח כי יהיו לתובע הוצאות מסוג זה בעתיד אשר לא יכוסו על ידי קופת חולים או המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק לתובע הוצאות. ניכויים מהפיצוי שנפסק לתובע בגין התאונה הראשונה יש לנכות את התשלומים שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום. לפי חוות דעת אקטוארית מיום 8.1.12 מדובר בסכום של 124,286 ₪ (נכון לאותו יום). לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה מיום 8.1.12 ועד היום. מהפיצוי שנפסק לתובע בגין התאונה השנייה יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה השנייה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ועד היום. התובע והנתבעת 2 חלוקים ביניהם בנוגע לגובה הניכוי בגין התגמולים שהתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי. במצב דברים זה, בהסכמת התובע, אני מורה כי הסכום הנקוב בסיכומי הנתבעת 2 יוקפא עד קבלת תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי או עד לקבלת חוות דעת אקטוארית בדבר גובה הניכוי. אם סכום הניכוי יהיה נמוך מהסכום שהוקפא, יהיה התובע זכאי לקבל את ההפרש בין הסכום שהוקפא, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד החישוב, ובין הסכום שנוכה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום עד יום החישוב. להפרש יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.2% וכן הפרשי הצמדה וריבית ממועד החישוב ועד התשלום בפועל. תוצאה בשים לב לגובה הניכוי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי, התוצאה היא שסכום הפיצויים שנפסק בגין התאונה הראשונה נבלע בתוך סכום תגמולי המוסד לביטוח לאומי. מדובר בתאונת עבודה ברכב מעביד ולפיכך התובע אינו זכאי ל-25% מנזקו. במצב דברים זה, דין התביעה להדחות. אין צו להוצאות. אשר לתאונה השנייה, על הסכום שנפסק, לאחר הקפאת סכום הניכוי, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.2%. מהסכום שהתקבל, יש לנכות תשלומים תכופים ששולמו לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם עד היום. כמו כן תישא הנתבעת 2 בהוצאות משפט בהן נשא התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. את הסכומים שנפסקו על הנתבעת 2 לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום. פיצוייםתאונת דרכים