מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים על התאבדות במעצר: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים ה' חטיב, ז' הווארי וב' ארבל), במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט ע' טאהא). 2. ביום 24.8.2005 נעצר מבקש 1 ז"ל (להלן: המנוח) בהיותו חשוד בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ואיומים. זאת, על רקע היעלמותה של אישה עמה ניהל קשרים רומנטיים - אשר בדיעבד, לאחר שגופתה נמצאה ביום 26.11.2005, נתברר כי נרצחה. בית המשפט האריך את מעצרו של המנוח פעמים מספר, כאשר לבסוף, ביום 5.9.2005, שם המנוח קץ לחייו בתא המעצר. המבקשים, עיזבון המנוח ויורשיו, הגישו לבית משפט השלום תביעה נזיקית נגד המדינה - היא המשיבה - במסגרתה טענו כי המדינה התרשלה בפיקוח על המנוח. המדינה, מצידה, הודתה בחבותה הנזיקית בגין האירוע, והמחלוקת בין הצדדים נסבה סביב גובה הפיצוי המגיע למבקשים. בעיקר התמקדה המחלוקת - ונושא זה הוא שעומד לפנינו במסגרת בקשה זו - בגובה הפיצוי בגין ראש הנזק של השנים האבודות, ובפרט בשניים אלה: האחד - השאלה אם יש להפחית את סכום הפיצוי בשל הסיכוי כי המנוח היה מורשע בעבירת הרצח ומעביר את מרבית חייו בין כתלי הכלא; והשני - השאלה אם יש להגדיל את סכום הפיצוי בשל ה"חיסכון" שנגרם למדינה עם פטירתו של המנוח. 3. על השאלה הראשונה - השיב בית משפט השלום בחיוב. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא ניתן לדבוק בשיעור הפיצוי הסטנדרטי שנקבע בעניין פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006)), שכן קיים סיכוי ממשי לכך שהמנוח, לוּ היה נשאר בחיים, היה מורשע בעבירת הרצח. לנוכח זאת, ובהתחשב, בין היתר, בסיכויי ההרשעה של המנוח, מחד גיסא, ובחזקת החפות, בסיכויי הזיכוי, ובאי-יכולתו של המנוח להגן על עצמו, מאידך גיסא, העמיד בית משפט השלום את סכום הפיצוי בגין השנים האבודות על 46% מסכום הפיצוי שמתקבל בחישוב אקטוארי מלא. על השאלה השנייה - השיב בית משפט השלום בשלילה. בעניין זה, קבע בית המשפט כי מטרת דיני הנזיקין היא להשיב את המצב לקדמותו וכי פיצוי העיזבון בגין ה"חיסכון" שנגרם לקופה הציבורית אינו משרת מטרה זו. עוד קבע בית המשפט כי אין להחיל על ענייננו את חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), הן בשל שלא מדובר בהתעשרות קונקרטית, אלא בטענה ספקולטיבית בדבר "חיסכון", הן בשל שהתעשרות זו, ככל שקיימת, אינה התעשרות "שלא כדין", כדרישת החוק. 4. על פסק הדין של בית משפט השלום ערערו שני הצדדים. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. בין היתר, התייחס בית המשפט המחוזי - וכאמור, רק סוגיות אלה רלוונטיות לעניין בקשה זו - לקביעותיו של בית משפט השלום בשתי השאלות שלעיל. לעניין הפחתת הפיצוי לנוכח סיכויי הרשעתו של המנוח, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לגזור את הפיצוי באופן הסתברותי מן הסכום שנתקבל בחישוב אקטוארי מלא. תחת זאת, כך נפסק, צריך היה לקבוע את סכום הפיצוי באופן גלובאלי, בין היתר, בהתחשב באפשרות הרשעתו של המנוח. אף-על-פי-כן, בסופו של יום, נמנע בית המשפט המחוזי מלהתערב בסכום הפיצוי שנפסק לטובת המבקשים בראש הנזק של השנים האבודות (300,000 ש"ח), בקובעו כי הסכום סביר והולם. אשר לשאלה השנייה, בעניין ה"חיסכון" שנגרם למדינה בעקבות פטירתו של המנוח, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית משפט השלום במלואן. בפרט, הדגיש בית המשפט המחוזי כי פיצוי העיזבון בגין "חיסכון" מסוג זה אינו מתיישב עם תכליתם של דיני הנזיקין (השבת המצב לקדמותו) או עם תכליתם של דיני עשיית עושר  (מניעת התעשרות של אחד על חשבון אחר, שלא כדין). 5. המבקשים אינם משלימים עם הקביעות של הערכאות הקודמות בשתי השאלות שלעיל, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. בנוגע להתחשבות בסיכויי ההרשעה של המנוח, מעלים המבקשים את הטענות הבאות: ראשית, טוענים המבקשים כי מחדלה של המדינה הוא שהביא לכך שהמנוח אינו יכול להתמודד עם ההאשמות המועלות נגדו, ועל-כן אין להפחית את סכום הפיצוי לנוכח קיומן של האשמות כאמור - ולאפשר בכך למדינה ליהנות מ"פרי עוולתה". שנית, סבורים המבקשים כי בית משפט השלום חרג מסמכותו בעת שהתייחס לשאלת סיכויי ההרשעה בעבירת הרצח, שכן הסמכות לדון בעבירת הרצח מצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. שלישית, מדגישים המבקשים כי המדינה לא הביאה כל ראיה אשר יש בה כדי להצביע על סיכויים ממשיים להרשעת המנוח. רביעית, מטעימים המבקשים כי הסמכות להעמיד לדין פלילי נמצאת בידיה של פרקליטות המדינה, ולא בידיו של בית המשפט, ועל-כן, לשיטתם, הערכאות דלמטה לא היו רשאיות לדון בסיכויי ההרשעה בהיעדר כתב אישום תלוי ועומד נגד המנוח. לבסוף, ולחלופין, מוסיפים המבקשים וטוענים כי אף אם היה מקום להתחשב בסיכויי הרשעתו של המנוח, הרי שבית משפט השלום שגה הן בדרך החישוב שבה נקט בעניין זה הן בכך שהתחשב, לצורך החישוב, בראיות שכלל אינן קבילות. אשר לשאלה השנייה, בדבר ה"חיסכון" שנגרם למדינה בעקבות פטירת המנוח, טוענים המבקשים כי מדובר במקרה מובהק של התעשרות "שלא על פי זכות שבדין", ועל-כן יש להחיל עליו את חוק עשיית עושר. 6. דין בקשת רשות הערעור להידחות. בטענות המבקשים אין משום טעמים מיוחדים אשר יש בהם כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". יתר-על-כן, גם לגופו של עניין, אין ממש בטענות המבקשים - ביחס לשתי השאלות שבמחלוקת. אין חולק כי הערכת פיצויים בנזיקין לגבי תקופה שבעתיד - למשל, בגין ראש הנזק של אובדן כושר השתכרות או בגין ראש הנזק של השנים האבודות - מבוססת פעמים רבות על תחזיות ואומדנים, אשר לא אחת מצויים על גבול הספקולציה (ראו: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 25 (2005)). מציאות זו היא שהביאה בית משפט זה לומר כי "בחישוב פיצויים... לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, 824 (1993)). אף-על-פי-כן, מציאות זו אינה יכולה להרתיע את בית המשפט מלתת סעד. על בית המשפט לעשות כמיטב יכולתו, ולהעריך - באמצעות הכלים העומדים לרשותו - את הנזק שנגרם לניזוק; וכאשר הראיות דלות ואי-הוודאות גדולה - עליו לקבוע, תחת זאת, סכום פיצויים גלובאלי, בהתבסס על כל השיקולים הרלוונטיים לעניין (ראו: שם, בעמ' 825-824; ע"א 30/80 מדינת ישראל נ' אשר, פ"ד לה(4) 788, 792 (1981)). כך נהג כאמור בית המשפט המחוזי, ובצדק, ואין מקום כי נתערב בקביעותיו. גם ביחס לשאלה השנייה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי דיני הנזיקין, כמו גם דיני עשיית העושר, אינם מכירים בפיצוי מן הסוג המתבקש. כך, אין בפיצוי מסוג זה כדי להשיב את המצב לקדמותו וכן אין בו כדי להשיב לאחד את שהאחר הרוויח על חשבונו, במסגרת "התעשרות שלא כדין". אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך של 15,000 ש"ח.מעצרפיצוייםהתאבדות