מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכולת אשפה במגרש חניה: תמצית המחלוקת: עסקינן בתביעה כספית אשר הועמדה לצרכי אגרה על סך של 1,000,000 ₪. התובע טוען כי יש להורות לעיריית ירושלים, היא הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין שימוש שעושה האחרונה במקרקעין בהם הוא מפעיל חניה (להלן: "העירייה" או "הנתבעת"). דמי השימוש נתבעו הן בגין מכולת אשפה המוצבת בשטח החניה והן בגין מטרד אשר לפי הטענה, נגרם עקב זריקת אשפה במכולה ובשטח סמוך (ערימות עפר וגזם). כפי שיפורט להלן - ברקע הדברים עמדה בתחילה גם מחלוקת באשר לתשלום הארנונה בגין שטח החניה. יוער עוד בפתח הדברים כי אין מחלוקת שהחניה עצמה לא רק שמופעלת ללא רישיון עסק אלא גם חרף החלטות שיפוטיות שניתנו בעניין. בתביעה נטען כי התובע מפעיל מגרש חניה ברח' יפו 217/הרצל 6 - בשכונת עץ חיים בירושלים מכוח חוזה שכירות. לטענת התובע הוא חויב בתחילה בארנונה בקשר לאותה שכירות לפי 1,200 מ"ר, לאחר מכן זו הופחתה לתעריף המבוסס על 550 מ"ר, אך בפועל הגבייה נערכה לפי 620 מ"ר. בהתאם לנטען, עמדה ביסוד ההפחתה, קבלת טענתו כי חויב בגין שטח החורג מזה אשר בו החזיק. נטען כי ביום 11.5.04 התקבלה הסכמה בין הצדדים וזו הוחלה למפרע. התובע מוסיף ומציין כי הנתבעת סירבה ליתן לו ההנחה שניתנה לבעלי נכסים דומים. באשר לתביעה בגין דמי שימוש - נטען כי מאז ספטמבר 2000 משיגה העירייה את גבולו בכך שהיא מציבה מכולת אשפה גדולה, ללא הסכמת הבעלים המשכיר לו השטח וללא תשלום דמי שכירות. התובע מפנה בתביעתו למקרה דומה ברח' שמאי 12, שם שילמה העירייה לטענתו לא פחות מ- 7,000 ₪ לחודש, למחזיק המקרקעין, בגין רשות לשים מכולה בשטחו. התביעה הוגשה על יסוד טענת רשלנות, השגת גבול, וכן מטרד ליחיד. התובע הוסיף וטען כי בקרקע הסמוכה למכולה משליכים פסולת המרחיקה לקוחות ממגרש החניה וכי בעקבות האבק, אף נאלץ להפסיק עסק שירות לשטיפת מכוניות שהקים בשטח המושכר. התביעה היא בגין דמי שימוש ראויים לנוכח הצבת המכולה (13,000 ₪ לחודש למשך 60 חודשים ובסך הכול 780,000 ₪) וכן בגין אחסון פסולת בשטח המושכר (על בסיס 13,000 ₪ למשך 6 חודשים ובסך הכול 78,000 ₪, שכן שימוש זה אינו רצוף). לחלופין התבקש פיצוי בסך 369,280 ₪ (ר' סעיף 30 לכתב התביעה). העירייה טענה בהגנתה שמגרש החניה מופעל ללא רישיון עסק, כאשר התובע אף הורשע בכך בבימ"ש לעניינים מקומיים. לטענתה מי שמנהל עסק שלא כדין, אינו יכול לתבוע נזקים שלכאורה נגרמו לו באשר לאותו שימוש. לגרסת הנתבעת - על אף שהתובע שכר לטענתו מגרש בגודל של כ - 300 מ"ר, בפועל הוא תופס חזקה בשטח של 1,816 מ"ר, ומהטעם הזה הוא חויב בתחילה בארנונה הגבוהה. מאחר והתובע טען בעבר שבחלק מהשטח חונים רכבים שנכנסים דרך רח' יפו ולא משלמים לו דמי חניה, ניתנה במסגרת הסכם פשרה, הסכמה להפחתת הארנונה לשטח של 550 מ"ר. זאת, אף שהטענה לא התקבלה. משאותרו לאחר מכן מבנים במקום, הועלה התעריף ל - 592 מ"ר. מאחר ובמועד הגשת כתב ההגנה הייתה במקום גדר המונעת כניסת כלי רכב מיפו, טענה הנתבעת בהגנתה כי יש מקום להחזיר את הארנונה לחיוב המקורי. הנתבעת מבהירה עוד בהגנתה כי התובע לא קיבל את ההנחה מארנונה שביקש לפי הוראות תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחות מארנונה), תיקון מס' 4 התשנ"ב-2002, מכיוון שלא עמד בקריטריונים של הזכאות אשר אחד מהם הוא קיום רישיון עסק או לכל הפחות אישור שהוגשה בקשה כזאת. לפיכך, כך נטען, בצדק נדחתה הבקשה להנחה. באשר למכולה, טענה הנתבעת בהגנתה כי זו מוצבת בשטח כבר שנים רבות וזאת עוד לפני שהתובע שכר את המגרש. התובע ידע על דבר קיומה בעת ששכר המקום. כמו כן שתק התובע למעלה מארבע שנים, בהן הפעיל החניון ויש בכך למנוע ממנו לטעון לפיצוי בגין תקופה זו. התובע העלה רק ביום 12.9.04 את נושא המכולה, אך גם זאת עשה אגב השגה על ארנונה, באופן סתמי וללא כל דרישה ספציפית בקשר לכך. הנתבעת מודה שקיים מקרה חריג אחד או שניים שהיא נאלצה לשלם שכירות, כדי להציב מכולות אשפה, בשטח פרטי, אך מובהר בהגנה כי בשכונת עץ החיים, הרלוונטית לענייננו, אין בכך כל צורך, שכן אין מחסור שם בשטח ציבורי. בכל מקרה, נטען כי אין מקום להשוואה את שווי השכירות במרכז העיר לשווי השכירות בשכונת עץ חיים. הנתבעת הכחישה קיום פסולת בחלקה, לטענתה עובדי התברואה מפנים את המקום באופן קבוע. נטען כי התובע הוא שהציב במקום את ערימות העפר הנחזות בתמונות שהציג וזאת עובר לפיזורם במתחם. התובע גם העמיד מבנים לא חוקיים וללא היתר במתחם ואלה משמשים אותו להפיק רווחים. הנתבעת טוענת כי בכל מקרה, מגרש החניה אינו בתפוסה מלאה, לנוכח השטח הגדול בו תפס התובע חזקה בפועל. המגרש אינו מלא גם לנוכח עליבות המגרש, ובגלל שבסמוך ישנם מגרשי חניה גדולים וטובים יותר. נטען כי גם על יסוד זה, אין מקום לטענה שהתובע מפסיד הכנסות בגלל המכולה. האבק שיש במקום הוא רק בגלל שהמגרש עצמו לא סלול ונסיעה בו גורמת לאבק. העירייה מציינת שאכן ידוע לה שהיה במקום עסק לשטיפת מכוניות, אך הוטעם כי גם עסק זה פעל ללא רישיון עסק. בהמשך למחלוקת בסוגיית הארנונה והשטח בו עושה התובע שימוש בפועל - טענה הנתבעת כי התובע השתלט על שטחים שלא הושכרו לו, תחם אותם והוא מקבל דמי שכירות גם בגין חניה בנ"ל (ר' סעיף 5 ב' ו- ג' להגנה). בהמשך ועוד בטרם הועבר התיק לדון בפני, הורחבה הטענה, עת נטען על יסוד האמור כי אין לפסוק לתובע כל פיצוי, מאחר ואותם שטחים בהם הוא משתמש כחלק מהמגרש הם בבעלות העירייה והיקפם עולה על שטח המכולה. אעיר כי על אף שעסקינן בתביעה שהוגשה עוד בשנת 2006 ועל אף שהראיות התומכות באותה טענה, הוגשו עוד בשנת 2007 - טען לראשונה ב"כ התובע בדיון ביום 17.2.11 כי לדידו אין מקום לאותן טענות המהוות הרחבת חזית. משהיה ברי לנוכח אותו חומר ראיות, שהוגש כאמור זמן רב מוקדם יותר, כי סוגיה זו אכן תהא אחת מהסוגיות העומדות במוקד ההכרעה - נסוב, בסופו של יום, חלק ניכר מחקירת העדים על הסוגיה האמורה. אעיר עוד בפתח הדברים כי התובע, מטעמיו, לא שב בסיכומיו על טענותיו הנוגעות לארנונה בה חויב, על אף שבתביעתו העלה סוגיה זו וכן על אף שבמהלך שמיעת התיק הייתה התרשמותי כי ייתכן והתביעה דנן הוגשה כדי לגרום להסכמות באשר לארנונה. כמו כן - מטעמים השמורים עימו, בחר גם שלא להתייחס למחלוקת הנרחבת באשר לשטח בו הוא עושה בפועל שימוש כחניון (כאמור שטח הכולל בחלקו שטחים שהינם בבעלות העירייה). כדי להסיר ספק אציין כי ב"כ התובע חקר העדים נרחבות גם על סוגיית השימוש הנגדי בשטח של העירייה (ר' לדוגמא - בעמ' 33 ש' 10, חקירה על מעין שביל אשר לטענת התובע חוצץ בין שני חלקי המגרש - זה שהושכר לו וזה שהינו בעלות העירייה, ר' שם גם בש' 30 שאלה לגבי כמה רכבים חונים בכל חלק של המגרש. ר' עוד עמ' 42 ש' 27, שאלה באשר לדרישת התובע לתשלום מרכבים שחונים בשטח העירייה, ר' שאלתי למומחה מטעם בית משפט בהמשך לחזית שעלתה בשאלות האחרות בעמ' 76 ש' 16-15, ור' עוד על השביל החוצץ כביכול, בין שני חלקי המגרש, בעמ' 95 ש' 5). מטעם התביעה הוגשו בסופו של יום ארבעה תצהירים וחוות דעת כדלקמן: תצהיר התובע - בו חזר על הטענות דלעיל והוסיף כי היה מקום ליתן לו הנחה נוספת בארנונה משעלתה השגגה באשר לשטחו, אך חרף זאת בקשתו סורבה. נטען כי העירייה אף הפרה את הסכם הצדדים באשר לתעריף הארנונה והחלה לגבות ארנונה בגין שטח מלא של 1,115 מ"ר. מנספחים שצורפו לתצהיר עלה כי השינוי היה מיום 1.1.05 בעקבות מדידה חוזרת שלימדה על חזקה בשטח של כ- 1,157 מ"ר, כשטח חניה. מנספחים נוספים שצורפו לתצהיר עלה עוד כי כנגד התובע ננקטו הליכים פליליים בגין ניהול עסק ללא רישיון. בהמשך להרשעתו באמור, פנה התובע עם בקשה לקבלת רישיון לעסק אך הבקשה נדחתה ממספר טעמים ובהם העובדה שקיימים בשטח מבנים ללא רישיון וכן יש צורך בהיתר לשימוש חורג. התובע תקף האמור במסגרת עת"מ (מחוזי י-ם) 812/06 (כב' הנשיאה מ. ארד), אך עתירתו נדחתה לנוכח העובדה שבמקום חלה תב"ע 2496א' המאפשרת רק חניונים תת קרקעיים, בתוך מבנים מסחריים. במסגרת נספחי התצהיר הוצג גם חוזה המלמד כי התובע שכר למשך שנים-עשר חודשים, המתחילים ביום 11.5.04, זכויות ממר אריה גולובנצ'יץ שהינו בעלים של 276257/700400 חלקים והמחזיק במגרש הידוע כגוש 30137 חלקה 131 ברח' יפו מול התחנה המרכזית. בהתאם לחוזה, הוא נחתם לאחר שבעבר ניהל התובע במקום חניון ומכון לשטיפת מכוניות וזאת מכוח שכירות ממר שמעון גולובנצ'יץ ובתמורה שילם לו 6,000 ₪ כולל ארנונה. השכירות החדשה הייתה רק לחניית מכוניות והתמורה הועמדה על 500$ לחודש. לא מצוין בחוזה היקף השטח המושכר וקיימת אופציה לשנת שכירות נוספת (עד 10.5.06). התובע הוסיף וטען כי יש לשלם לו דמי שימוש בשים לב לתשלומים שניתנו לבעל מקרקעין ברח' שמאי 12 אשר בשטחו הוצבה מכולה משנת 1997 ועד לשנת 2000 (מכולה בגודל של כ- 16.45 מ"ר). נטען כי בגין האמור שילמה העירייה למחזיק באותם מקרקעין לא פחות מסך של 3,000$ +מע"מ מידי חודש וזאת גם בכפוף להתחייבות שסביבת המכולה תהיה נקייה מפסולת ואשפה. עוד נקבע שם, פיצוי מוסכם של 1,000$ לכל יום איחור בפינוי מכלי האשפה. התובע טען כי בהסכם נוסף ואחר שולמו דמי שכירות נמוכים יותר, אך זאת בשים לב להנחה בארנונה. לתצהיר צורף מכתב משנת 1996 - המגלם את ההסכם ביחס לשטח האמור ברחוב שמאי ובנוסף תצהירים של מר קובי סדן מנהל מחלקת נכסי העירייה. מתצהירי מר סדן עולה כי ההסכם באשר לרח' שמאי, לא כובד על ידי העירייה, עת עלה כי מרבית המכולה ניצבת בשטח של העירייה. עוד ניתן ללמוד מאותו תצהיר כי העירייה סירבה לקיים ההסכם וטענה, בין השאר, לטעות והטעייה וזאת אף בהקשר רחב יותר מאשר סוגיית המכולה. התובע טען כי העירייה אינה דואגת לפנות המכולה במועד והחל משנת 2003 היא גם עושה במקום שימוש כאתר לשפיכת פסולת שונה. לתמיכה באמור צירף תמונות בהן נראית פסולת הגולשת מהמכולה וכן תמונות בהן נראות ערימות עפר. הוצג תצהיר משנת 2003, שנשלח אגב השגת התובע על גובה הארנונה בה חויב. התצהיר כולל טענות דומות. יצוין כי בתצהיר זה נאמר שבעבר עשה התובע שימוש בחלק זניח לשטיפת מכוניות, אך שימוש זה נסגר זה מכבר (דהיינו עוד עובר להגשת התביעה). התובע טען כי המכולה תופסת שני מקומות חניה והלכלוך הנוסף עוד שני מקומות נוספים. התובע הוסיף והעלה טענות באשר לפגיעה הנגרמת מהלכלוך והאבק שבמקום, לרבות הטענה כי מטעם זה חדל להפעיל שם עסק לשטיפת רכבים. התובע פירט טענותיו הכספיות והעילות המשפטיות להיעתר לתביעתו. תצהירים של האדונים יקותיאל דרעי ויהודה שושן - אשר בהם נטען שביקרו במגרש במהלך השנים 2000 עד 2006, עשרות פעמים, וראו את מכולת האשפה והאשפה המפוזרת מסביב. עוד טענו כי בעת ביקור בשעות הבוקר ואחרי הצהריים - החניון היה בתפוסה מלאה, עם מקומות פנויים ספורים. הוגש גם תצהיר דומה של דביר לנקרי, אך ביום 8.12.11 ויתר ב"כ התובע עליו, בהעדר התייצבות לחקירה נגדית (ר' עמ' 32 לפרוטוקול). חוות דעת של השמאי ד"ר א. פורת - הקובע שיש מקום לתשלום סך של 4,500 דולר לחודש בתוספת מע"מ, בגין שטח המכולה ויתר השטח שנתפס עקב בעיית תמרון ו/או לכלוך. לדברי השמאי לא ניתן להחנות מכוניות בשטח המכולה (שמונה מ"ר) וגם בשטח סמוך בגלל ערימות עפר ואשפה. סך הכול, מדובר בשטח המקביל לשטח של כשלוש מכולות (24 מ"ר). לנוכח השטח האמור ובתוספת רדיוס תמרון של כניסה ויציאה, מדובר למעשה בשטח של 45 מ"ר. בחוות הדעת מתייחס ד"ר פורת גם לחניון ברח' שמאי והשכירות ששולמה שם וקובע השומה על בסיס השוואתי, ביחס למשולם שם. נטען כי דמי השכירות הראויים למ"ר עומדים על 100 $ ולפיכך בגין כלל השטח יש להעמיד דמי השכירות החודשיים על 4,500 $. תצהיר של המשכיר, מר אריה גולובנצ'יץ - אף שבתחילה נמסרה הודעה כי הוגש תצהיר מטעם המשכיר (ר' הודעה מיום 1.4.07), לא הייתה לאחר מכן מחלוקת כי זה לא הוגש עת הוגשו ייתר ראיות התובע. רק בשלב מאוחר מאוד של ההליך, התבקשה רשות להשלים תצהיר זה. לנוכח גמישות שהייתה גם עם הנתבעת בעניין ראיותיה, נעתרתי לאותה בקשה (ר' החלטה בעמ' 63 לפרוטוקול ור' החלטה קודמת, בעניין ראיות הנתבעת, בעמ' 52 לפרוטוקול). בסופו של יום הוגש ביום 28.12.11 תצהירו של מר אריה גולובנצ'יץ, אשר כל שנאמר בו הוא כי הוא מבעלי המקרקעין הרלוונטיים וכי במהלך התקופה שמספטמבר 2000 "ועד לאחרונה", היה המגרש מושכר לתובע. על אף שעוד עובר להגשת התצהיר, עלתה אי בהירות באשר לפרטי השכירות/שכירויות, בחר המצהיר שלא להבהיר בתצהירו - מהו שטח המגרש שהושכר, מיקומו בתוך כלל המגרש והשטח הסמוך, דמי השכירות בתקופות השונות וכיו"ב. כן לא צורפו העתקי החוזים הרלוונטיים, אף שעוד בעת חקירת התובע, במועד מוקדם יותר, הוא אמר שניתן להציג חוזים נוספים (ר' עמ' 9 ש' 29). אעיר כי יש משמעות רבה לדברים שהחסיר התצהיר וזאת לנוכח העובדה שחסר זה נותר על אף הרשות החריגה להגיש תצהיר באיחור, במועד בו היה כבר ברי כי מצופה שאותו תצהיר ישלים את שהחסיר התובע, באשר לזכויותיו במקום וכן היה כבר ברור מה טרם הושלם. יש להעיר כי מטעם התביעה הוגשה בתחילה גם חוות דעת של המהנדס ג'אברה תאופיק אך משלא התייצב המהנדס לחקירה, חרף מספר הזדמנויות שניתנו לכך, יש מקום להתעלם מהאמור בחוות דעתו (ר' החלטה בעמ' 97 לפרוטוקול). מטעם הנתבעת הוגשו מנגד שבעה תצהירים ושתי חוות דעת: תצהיר של גב' סיגל טובול, מרכזת תכנון באגף שיפור פני העיר, בו נאמר כי העירייה לא נתנה היתר לאף אחד לשים במקום פסולת, גזרי עצים או עפר. המצהירה הפנתה לעבודות שהתבצעו בסמוך על ידי חב' מוריה, לנוכח קביעת הרכבת הקלה וציינה שאולי הפסולת הנטענת קשורה לנ"ל. צוין כי לא ידוע לעדה על פינוי של עפר, ביחס לתלוליות שהוצגו בתמונות וכן לא ידוע לעירייה מי הניחם שם. למצהירה לא ידוע גם כי התובע פנה בתלונה בעניין זה, למחלקתה. תצהיר של מר אייל לוי שהינו מפקח בנפת מערב, באגף התברואה בעירייה. בהתאם לתצהיר מכולה גדולה מוצבת במקרים של כמות אשפה גדולה ובמיקום בו הדבר לא יגרום להפרעה. תשלום על הצבה בשטח פרטי, הוא מקרה חריג, מקום בו לא ניתן להציב את המכולה על שטח ציבורי. במקרה ממין זה, יש צורך בהסדרת התשלום באמצעות מחלקת הנכסים. במקרה דנן, המכולה בעלת מכסים, וגודלה כ- 2.5 על 4.5-5 מטרים. משנת 1992 היה המצהיר מגיע למקום לפנות את המכולה ולדבריו, המקום מפונה באופן קבוע ושוטף על ידי העירייה. ככל שקיימת זוהמה, יסודה במצב המוזנח של המגרש ולא במכולה ששם. המצהיר מוסיף שבסמוך יש גם דחסנית נוספת בגודל 23 קוב, המשמשת את רשות הדואר. התובע שכר את המגרש רק בשנת 2000 וחתם על הסכם השכירות, ללא שמחה על נושא המכולה. עוד שתק בעניין זה כל השנים, על אף שהיה במגעים עם פקידי העירייה בעניינים שונים. נטען כי כאשר יש פניות של אזרחים להזיז פחי אשפה, אלה נבדקות ומטופלות במקרה המתאים. התובע לא הביא לידיעת העירייה את העובדה שהמכולה מוצבת בשטח שנמצא בחזקתו החוקית, והעירייה סברה שמדובר בשטח הפקר. אם היה התובע מבקש, הייתה בקשתו מועברת לגורמים המתאימים, כאשר אין בעיה לאתר שטחים ציבוריים באותו איזור. תצהיר של מר קובי סבן הממונה על נכסי העירייה. בתצהיר נאמר כי הצבת מכולה בשטח פרטי, כנגד תשלום, מהווה מקרה חריג בהעדר שטח ציבורי בסמיכות. בין 1995 ל - 2005, כרתה העירייה רק הסכם אחד לגבי מכולה בשטח פרטי. באותו מקרה שולמו 300 דולר לחודש, בחצר שוק הבוכרים (ההסכם צורף לתצהיר). בנוסף הייתה עוד התקשרות אחת בשנת 1993 אשר למיטב ידיעתו הייתה בחוסר סמכות ושלא כדין. ההתקשרות אושרה על ידי המועצה, רק בדיעבד לאחר שלוש שנים. בהמשך, הופסקה אותה התקשרות באופן חד צדדי, על ידי העירייה, כאשר גם עלה ששני שליש מהשטח עליו הייתה המכולה, נכלל בשטח של העירייה. דובר באותו מקרה על דחסנית בגודל של 16.45 מ"ר, שהינו כפול, מגודל המכולה, נשוא תביעה זו. בשכונת עץ החיים אין מחסור בשטח ציבורי ולכן להערכת המצהיר לא היה ניתן לקבל אישור להצגת מכולה שם על שטח פרטי, כנגד תשלום. מכל מקום, אין גם מקום להשוואה של דמי השכירות בשטחים השונים. המצהיר מציין כי זכור לו עוד מקרה בו הייתה דרישה לתשלום בגין הצבת מכולה ברח' הלל אך לנוכח דמי השכירות הגבוהים שהתבקשו, הוצבה לבסוף המכולה בדוחק על שטח ציבורי. תצהיר של מר משה לחמי סגן מנהל יחידת השומה בעירייה. מר לחמי הצהיר כי בהתאם למדידה שנערכה ביום 19.12.99, הועמד שטח המגרש לחיוב בארנונה על סך של 1,186 מ"ר. במדידה נוספת, מיום 9.2.03, צומצם השטח ל- 1,115 מ"ר (השרטוטים הרלוונטיים צורפו לתצהיר). המצהיר הוסיף כי מהיכרותו עם השטח - אין ממש בטענה באשר למגרש של 300 מ"ר בלבד, שכן המגרש משתרע בפועל עד לרשות הדואר וכן עד סמוך למדרכה ברח' יפו. מדו"חות סוקר מינואר ויוני - 2001 וכן מתגובה להשגה מיום 17.11.03 (אשר צורפו לתצהיר) - עולה כי אין חציצה של ממש בין שטח החניון לו טוען התובע ובין ייתרת המגרש. מדובר במגרש עפר אחד בלתי סלול. ביום 16.9.03 הגיש התובע השגה על גובה הארנונה בה חויב, בצירוף תצהיר שם טען למגרש בשטח של 300 מ"ר בלבד. העירייה לא קיבלה טענותיו אך כפשרה הוסכם לערוך התחשיב על בסיס שטח של 550 מ"ר. חיוב על בסיס זה נמשך עד ליום 19.5.04, עת הועלה שטח החיוב ל- 592 מ"ר, עקב הימצאות מבנים במקום. הובהר כי ההסכם גובש על בסיס הצהרת התובע כי למגרש יכולים להיכנס רכבים גם מכיוון רח' יפו, ללא תשלום. על אף האמור, עלה בהמשך כי המצב בפועל השתנה, שכן הוקם קיר שמנע את כניסת אותם רכבים, באופן שהתובע עשה שימוש ייחודי בכל שטח החניון. ההסכם צורף כנספח ח'. החל מיום 1.1.05 שונה החיוב בגין ארנונה והועמד על 1,157 מ"ר, זאת לנוכח האמור ועל בסיס מדידה עדכנית שהוצגה עם התצהיר. המצהיר הוסיף והתייחס להסכם השכירות מכוחו טוען התובע לזכויות במקום והפנה לשוני בין ההסכם שהוגש עם תצהיר התובע לבין ההסכם שהוגש למחלקת השומה. עוד הבהיר כי אין קשר בין סוגיית רישיון העסק, לבין החובה לשלם ארנונה בגין שימוש בפועל והטענה נדחתה כבר בהליך הפלילי. הוטעם כי כל עיכוב שחל בחיוב ארנונה, הינו באחריות ובאשמת התובע אשר לא הודיע לעירייה על עובדת היותו המחזיק בנכס. מר לחמי מבהיר כי התובע לא היה זכאי להנחה המיוחדת - הנוספת לה הוא טוען, כיוון שלא עמד בקריטריונים לזכאות (מתן הודעה על החזקת הנכס וחיוב ארנונה וכן רישיון עסק או לכל הפחות אישור על הגשת בקשה לרישיון עסק). העד הוסיף וציין כי בימי הגשת תצהירו, פועלת העירייה בהליכי ההוצאה לפועל לגבות את החוב של התובע בגין תשלומי הארנונה. במסגרת הליכי הגבייה בוצע איחוד תיקים והתובע הוכרז כחייב מוגבל באמצעים, לאחר שהצהיר כי ההכנסות שלו הן בין 1,500 ל - 2,000 ₪ לחודש. העד ציין כי מטעם זה נדהם כאשר ראה שהתובע טוען בתצהירו להכנסות העולות על פי עשרה מאותם סכומים. בכלל החומר שהוגש מהליכי ההוצל"פ, הוצג גם תצהיר של התובע, שם טען לחובות גדולים וציין כי הוא מתגורר בקונטיינר במגרש שביפו 217. נטען להכנסה חודשית בסך 1,570 ₪, בהתאם לאישור רואה החשבון שלו. תצהיר של מר חנוך כהן, מתאם רישוי עסקים במחלקת הפיקוח על הבניה. לתצהיר צורף פס"ד של כב' השופט ארנברג בו הורשע התובע בהפעלת עסק ללא רישיון (ת"פ 10707/04) וכן החלטה הדוחה בקשה לרישיון לעסק, בקשה אשר הוגשה רק לאחר ההרשעה. המצהיר מציין כי התובע מפעיל עסק במגרש חרף ההרשעה וחרף העובדה שבקשתו לרישיון עסק נדחתה. נטען כי בנסיבות אלה אין מקום לתביעה הכספית שכן - "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". מצוין עוד שהועמדו בשטח מבנים לא חוקיים ללא היתר, שלד סככה ומכולה המשמשת למשרד. תצהיר החוקר גבריאל תירוש. באמצעות המצהיר הוגשו ממצאי חקירה של משרד החקירות "אתגר" (התצהיר הוגש באיחור וביום 19.12.11 וזאת מכוח החלטה מיום 8.12.11, ר' עמ' 52 לפרוטוקול). מהחקירה עולה שבפועל מנוהל שטח החניון על ידי בחור בשם מוסא. התשלומים ברוב המקרים נגבו לפי תעריף של 10 ₪ לשעה, או 40 ₪ ליום. קיימת אפשרות לשכירות חודשית, בתשלום כמנוי, כנגד 320 ₪ לחודש. בפועל עת הוצע הדבר, נאמר שניתן להסתפק ב- 250 ש"ח במזומן. בתחקיר מפורטים מספר כלי רכב שנמצאו במקום במועדים שונים, כאשר בחלק מהימים היה מספר לא מבוטל של כלי רכב (אף מעל ל- 50 כלי רכב). החוקר ציין עם זאת כי להתרשמותו, החניון יכול להכיל מספר גדול יותר וזאת אף בשעות שיא, כלומר אין תפוסה מלאה. במקום קיימת סככה לשטיפת רכבים ומכולת האשפה התופסת כשני מקומות חניה. בסמוך יש שטח צר לסככה, בו נוצר קושי להחנות. להערכת החוקר, שטח המגרש הוא מעל 2,000 מ"ר והוא מציע לבדוק את הדבר. בכל הביקורים לא ראה החוקר את התובע במקום, והרכבים הוחנו בצורה לא מסודרת, הגורמת לבזבוז שטחי חניה. החוקר לא שוכנע שיש ממש בטענה כי ניתן לסדר את הרכבים בעת לחץ. להתרשמותו, לא מחנים את הרכבים באופן מסודר, מאחר ובדרך כלל אין מחסור במקומות חנייה. במהלך החקירה, ראה החוקר בתוך ביתן השמירה - פרסומת על התובע, כזמר שהוציא תקליט. הסתבר שהתובע הוא זמר רוק אתני, אשר הוציא בשנת 2005 תקליט ארוך נגן אשר הצטרף לתקליטי שדרים שהוציא בעבר. על בסיס זה חיפש החוקר חומר באינטרנט, ומצא כתבה ממנה עולה שיקותיאל דרעי היה בזמנו שותף של התובע לניהול המגרש ומנהל האישי בתחום המוזיקה. במאמר אומר התובע שהוא מתפרנס היטב גם במגרש. בממצאים מתואר גם מצב השטח והבנוי עליו. החוקר מציין כי כאשר הוצע לעשות מינוי לבעל שבעה רכבים, הייתה התשובה שגם עשרה יתקבלו בברכה, דהיינו אין מחסור במקום. מוסא, שנחזה כמנהל המקום, אמר כי עסק שטיפת הרכבים מנוהל על ידו, ללא מעורבות מעסיקו וכל הכסף ושכה"ט מגיע לכיסו. תצהיר של מר עקיבא יוסף, סגן הממונה על רישוי עסקים, המפנה לכך שהתובע קיבל כבר בשנת 2002 התראה באשר לניהול עסק ללא רישיון. התובע הורשע בת.פ. 10707/04 ובהכרעת הדין נדחו טענותיו באשר לקשר בין תשלום הארנונה והרישיון. רק לאחר ההרשעה, הגיש התובע בקשה לרישיון עסק, בשנת 2005. הבקשה נדחתה וגם הערעור נדחה בועדת חריגים (לתצהיר צורפו מסמכים המתעדים האמור). למרות האמור המשיך התובע, במשך השנים, גם בהפעלת החניון וגם בעסק לשטיפת רכבים, אף שהמצהיר לא יודע אם הדבר היה באופן רצוף. התובע גם הוסיף והעמיד מבנים לא חוקיים בשטח. המצהיר מפרט מועדי ביקורים בשטח וממצאיהם בשנים 2002, 2004, 2005, 2007, כאשר באותם מועדים מנוהל עסק ללא רישיון ולא מפורקים המבנים הרלוונטיים. לפי פסק הדין, ניתנה ארכה לצו הסגירה עד ליום 1.2.2008 אך זאת בתנאי שהתובע יפנה מחסום שהציב בשטח שלא כדין. למרות האמור, המחסום לא סולק ובתצהיר נאמר כי בגין כך נערכת העירייה להגשת כתב אישום לנוכח אי ציות לצו שיפוטי (התצהיר נחתם בסוף אוקטובר 2007). חוות דעת של מודד מוסמך, מר אלישיב והמפה המצורפת אליה, מלמדות כי התובע יושב בפועל על שטח גדול משמעותית מזה שהושכר לו. השטח בו הוא תופס חזקה, משתרע על חלקות 131, חלק מחלקות 123 ו-124 כולן בגוש 30137. כן משתרע החניון על חלק מחלקות 138 ו- 142 בגוש 30138. השטח הכולל הוא 2,521 מ"ר. למעט חלקה 131 שייעודה שטח מסחרי, שאר השטחים קבועים בתוכניות כדרך מאושרת. מטבלה במפת המדידה שצורפה, עולה כי שטח חלקה 131 שבתוך המתחם, עומד על 1,308 מ"ר. שטחים שסומנו באחת מהמפות כ- א' ו- ב' והמהווים את מתחם בו נמצאת גם המכולה - משתרעים על שטח כולל של 300 מ"ר. בהתאם לקביעות המודד - שטח המכולה 7.70 מ"ר וזה מהווה כ- 0.3% מסך המגרש שהינו שטח תחום, אליו ניתן להיכנס רק באמצעות המחסום. גם מתוך השטח המסומן א' וב' והמהווה את המתחם הכולל של התובע, לפי חוות דעת המודד ג'בארה תופיק (שכאמור לעיל נמחקה) - שטח של 101 מ"ר, חורג מחלקה 131 לתוך חלקה 124. המודד מציין כי אין כל הפרדה פיזית בין השטח שסומן על ידי המודד תופיק, כשטח החניון ובין כל השטח אותו מדד בחוות דעתו. חוות דעת שמאית אשר נערכה ע"י השמאי בנדל. על בסיס חוות הדעת של המודד אלישיב, מציין השמאי בנדל כי התובע משתמש בפועל בחלק מחלקות דרך שהן בבעלות העירייה (138, 142, 123 ו-124) ומצורפים נסחים התומכים בטענה. כמו כן - מצורף תצלום אוויר, הממחיש היטב את הטענות ובו רואים את שטח החניון המוחזק בפועל. השמאי מפנה לכך שהמשכיר אינו בעל הזכויות בכל חלקה 131 ולמרות זאת התובע יושב על כל החלקה, אף שעניין זה אינו נוגע לעירייה. באשר לעירייה - הוא מציין שבפועל נעשה שימוש בשטח בגודל של 1,192 מ"ר שהינו בבעלות העירייה. על בסיס 22 מ"ר למקום חניה, מדובר בשימוש ב - 54 מקומות חניה בשטח של העירייה. מנגד, השטח של המכולה הוא 8 מ"ר ובגלל שזו מגבילה גם חניה בסמוך, יש מקום להתחשב ב-24 מ"ר. מכך עולה שהמכולה פוגעת במקום חניה אחד. השמאי מציין שיש בעירייה שני חוזי שכירות שהציג התובע. באשר לחוזה עם שמעון גולובניצ'יץ זה מציין שכירות בחלקה 99 בגוש 30107, בחלקה זו ניצב מבנה של חברת הדואר ולכן החוזה לא יכול להיות רלוונטי לתביעה דנן. באשר לחוזה המאוחר, הוא החוזה שצורף לכתב התביעה המשכיר בחוזה זה, בהתאם לנסח הרישום, הוא רק בעלים של 39.43% משטח חלקה 131 (שטח חלקה 131 הוא 1,329 מ"ר ולכן חלק המשכיר עומד על כ- 524 מ"ר). עת מעריך השמאי את שווי מקום החניה הוא מציין שמדובר בחניון שאינו בעל תפוסה טובה. עוד הוא מציין שהחניון סמוך לחניות טובות ונוחות ממנו והדבר משפיע על גובה דמי השימוש. לפי חווה"ד גובה דמי השימוש נע במרכז העיר, בגבולות של 100 דולר לחודש. את דמי השימוש דנן, העמיד השמאי על 50 דולר לחודש. לפיכך, בגין 54 מקומות, מדובר בסכום של 32,400 דולר לשנה, ובגין מקום אחד מדובר בסך של 600 דולר. מובהר כי ניתן לראות לפחות לגבי שתי נקודות זמן, שנעשה בפועל שימוש בשטח הכולל את החלקות שייעודן לדרך (וכאמור הן גם בבעלות העירייה) וזאת הן ביחס למועד המדידה של המודד אלישיב והן ביחס למועד תצלום האוויר שצורף לחוות דעתו (סוף שנת 2003 - תחילת שנת 2004). השמאי מבהיר כי אינו מתייחס לשכירות ברח' שמאי, מאחר והשכירות שם נמצאת בהתדיינות משפטית בבית המשפט המחוזי (ת.א. 4082/02). העירייה טוענת באותם הליכים כי בטעות שולם הסכום אשר שולם שם והשמאי מוסיף כי אותו סכום גם בלתי סביר וברור כי אינו יכול לשמש בסיס לעסקת השוואה. השמאי מבהיר שגם ביחס לשטח לו טוען התובע (שטח של כ- 300 מ"ר), עולה, לפי מדידות אלישיב, כי זה כולל בחלקו גם 101 מ"ר מחלקה 124, המיועדת לדרך ונמצאת בבעלות העירייה. השמאי מוסיף עוד כי לפי חוזה השכירות משלם התובע 500$ בחודש לשטח של 521 מ"ר. עם זאת מאחר ובפועל נעשה שימוש בשטח של 2,521 מ"ר הרי שמשולם 0.2$ למ"ר קרקע, בה נעשה שימוש בפועל. ביחס לאמור השווי של שטח המכולה (שמונה מ"ר) עומד על 1.6$ כסכום שעל התובע לקבל, אם נתעלם מעובדת השימוש הבלתי חוקי שנעשה במקום. המומחה מטעם בית משפט: כב' השופט רון, אשר התביעה נדונה בעבר בפניו (לאחר שהייתה קבועה עוד עובר לכך בפני כב' השופט ברקלי), מינה את השמאי זוהר עירון, כשמאי מטעם בית המשפט. המומחה אינו מתייחס לעולה מתצלום אויר שהוצג, במצורף לחוות דעת השמאי בנדל והמעיד כאמור על שימוש בשטח גדול, אשר חלקו בבעלות קניינית של העירייה. השמאי עירון מתייחס רק למגרש בשטח של 524 מ"ר, ככל הנראה, בהמשך להגדרה שניתנה לו ע"י ב"כ התובע (ר' האמור בשליש התחתון של עמ' 2 לחוות הדעת). המומחה מציין כי לא מצא היתרי בניה למבנים שבשטח וכי חלקה 131, בה כלול המגרש האמור, הינה בשטח של 1,329 מ"ר. מכלל בעלי חלקה זו יש למשכיר רק 276157/700400 (שטח של 524 מ"ר). המגרש כלול בתכנית 2496א' המסווגת החלקה כאזור מסחרי בו מותרת בניה, מעל חניות תת קרקעיות. השמאי קובע כי המכולה של העירייה נמצאת בתוך המגרש שהושכר לתובע והוא מפרט בהרחבה שיקולים בעת ביצוע שומתו (ר' המפורט החל מחלק ו' לחוות הדעת). בכלל האמור מציין השמאי כי בחר לבסס השומה על עלות חניה ללקוחות ולא על נתוני עסקאות בנכסים דומים. נמסר לשמאי על ידי התובע כי עסקינן בשכירות חודשית של 400 ₪, למקום חניה. השמאי הניח כי יתר בעלי הזכויות במגרש אינם מתנגדים לייחוד החלק היחסי מהמגרש לשימוש המשכיר וכן העריך כי הצורך בחניון פתוח, במיקום זה, בעתיד יפחת. השמאי סבר כי המכולה תופסת כשני מקומות חניה (ר' נתוני חניה אחת, בסעיף 12 בעמ' 5 לחוות הדעת) והוא ציין כי בעת הביקור לא מצא ערימות אשפה בקרבת המכולה, או במגרש בכלל. על אף האמור, התייחס גם לאפשרות שיקבע אחרת וזאת לנוכח תמונות שהציג לו התובע ואשר בהן מערום גזם, פסולת ביתית ומחוברים (שכאמור לא היו בעת מדידתו). השמאי קבע כי בהתייחס לשטח של 524 מ"ר, הרי שלנוכח הנטען על בסיס התמונות, אין אפשרות לנצל כאחד-עשר מקומות חניה לנוכח אותה פסולת. על בסיס הנחזה בביקורו קבע כי - "בהנחה שניתן היה להשתמש במקרקעין התפוסים בשימוש של מגרש חניה, שימוש שהוא בניגוד לדין, הרי שהנזק שנגרם לעורר ודמי השימוש שסביר כי יכל לקבל בעבור המקרקעין (גם לא כנגזרת הנזק) לא עולים על השכרת שני מקומות חניה באופן קבוע" (ר' בשולי סעיף 19 לחוות הדעת). השמאי מצא להתייחס לשתי חלופות; האחת על בסיס דמי שימוש חודשיים אפשריים בהתאם לזכויות התובע מקרקעין והשנייה בהתאם לשווי שוק שהיה ניתן לקבל בגינם על פי עסקה מרצון בין שני צדדים. בהתחשב בכלל השיקולים שמנה, הפחתת מע"מ משכירות חודשית, היוון (12.5%) והערכה כי דמי שכירות שנתיים, עומדים במקרה זה על 6% משווי הקרקע - הגיע למסקנות הבאות: א. דמי שימוש חודשיים ראויים עבור הפסד של מקום חניה אחד, עומדים על 166 ש"ח ולפיכך בגין השטח התפוס עומדים דמי השימוש על 332 ₪ לחודש. ב. אם דמי השימוש היו נקבעים, עם זאת, על בסיס "עסקה מרצון" ושימוש כחניון היה התשלום בגין שני מקומות חניה עומד על 690 ₪ לחודש. ג. אף שלא מצא כי העירייה משתמשת במגרש כאתר פתוח לפינוי פסולת, ציין כי ככל שיקבע אחרת, יש לבצע הערכה על בסיס אחד-עשר מקומות חניה וממילא על בסיס דמי שימוש עסקינן בסך של 1,826 ₪ לחודש ועל בסיס שווי "עסקה מרצון" עסקינן בסך של 3,795 ₪ לחודש. הכרעה: הצדדים מיצו את זכותם לחקירת כלל העדים דלעיל ואלה נשמעו במשך לא פחות מחמש ישיבות ור' הפרוטוקול המשתרע על מעל למאה עמודים. איני רואה להתייחס לכלל החקירות, אלא לדברים הנדרשים להכרעתי בשים לב לגדר המחלוקת כפי שעלתה לנוכח החקירות, בתוספת סוגיות שהועלו בסיכומים. לאחר ששקלתי את כלל הטענות מצאתי שדין התביעה להידחות וזאת ממספר טעמים אשר ניתן לראותם כמצטברים או חלופיים וזאת כדלקמן: לא מצאתי שהוכח נזק בפועל בשים לב לשימוש הנגדי שעושה התובע בשטחים החורגים מהשטח שהושכר לו ואשר הבעלות שבהם היא בידי העירייה. מצאתי שאף לו היה מוכח נזק, היה מקום לדחות התביעה על בסיס ההלכה הקובעת כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה." האמור מבוסס על העובדה שבמגרש נעשה שימוש כחניון - חרף הרשעה פלילית בניהול עסק ללא רישיון, אף שהוטל על התובע לפעול לקבלת האישורים הנדרשים לכך, ואף שאין מחלוקת כי לא ניתן לו עד היום רישיון עסק והחניון נוהל בניגוד לחוק ובניגוד לגזר דין שניתן. העדר הוכחה מספקת באשר לזכויות התובע במקרקעין, לרבות מיקומן המדויק. העדר הוכחה מספקת באשר לאחריות הנתבעת לערימות העפר והגזם הנטענות. הנימוקים הנ"ל, אינם בהכרח לפי סדר חשיבותם ולהלן יובהרו ויורחבו הדברים; שימוש בשטחי העירייה - העולים משמעותית על השטח בו ניצבת המכולה: מכלל הראיות שנשמעו בפני עולה כי בפועל עושה התובע שימוש בשטח העולה בהרבה על השטח שהושכר לו, כאשר חלק ניכר מהשטח בו הוא עושה שימוש, הינו בבעלות העירייה. הן המודד אלישיב והן השמאי בנדל אשר ערכו חוות דעתם, לאחר ביקור במקום, התייחסו לכך שבפועל השטח בו נעשה שימוש כחניון - חורג מגבולות חלקה 131, ללא שקיימת חציצה בין השטח אשר נטען שהושכר לתובע ובין ייתרת השטח. לא רק שעדות שני הנ"ל הייתה אמינה בעיני, אלא דבריהם גם נתמכים בתצלום אויר שצורף לחוות דעתו של השמאי בנדל. באותו תצלום ניתן לראות בבירור את השטח בו נעשה בפועל שימוש כחניה (ר' עמ' 6 לחוות הדעת). השוואת העולה מהתצלום, עם האמור בחוות דעת המודד אלישיב על נספחיה, מלמד באופן ברור כי בפועל נעשה שימוש גם בחלקה 124 ובחלקה 138. לחוות דעת בנדל מצורפים נסחים המלמדים כי השטח האמור הינו בבעלות הנתבעת וייעודו דרך. המודד אלישיב מצא שימוש כאמור בעת ביקורו שהיה בנובמבר 2007 ולנוכח עדות השמאי בנדל - תצלום האוויר התומך באותו ממצא, צולם כשלוש ארבע שנים עובר לחוות דעתו (ראה הסברו באשר לטווח זה בעדותו עמ' 38-37). ככל שלא די באותן שתי ראיות משמעותיות, להוכחת השימוש בשטח הנתבעת, יש לאמור תמיכה גם בעדויות נוספות. כך באשר למיקום הכניסה לחניון עלה באופן ברור כי מיקום המחסום והביתן, משם נעשית הכניסה לחניון, ממוקמים בחלקה 124. בעניין זה אפנה לנספח א' לחוות דעת אלישיב שם מסומנים שני ביתנים, כאשר מהעדויות עלה שביניהם ניצב מחסום הכניסה לחניון. מיקום הכניסה האמור לחניון, אושר אף על ידי השמאי מטעם התובע מר פורת, ר' עמ' 30 לפרוטוקול ש' 19. שימוש בשטח העולה על השטח המושכר, עולה גם מעצם חיוב בארנונה על השטחים אשר הובאו בתצהיר ובעדות מר לחמי ואשר עולה כי נקבעו על בסיס בדיקות בשטח. אף מעדות המומחה מטעם בית משפט, השמאי עירון, עלה כי למעשה לא ניתן לראות במקום מהו שטח החניון התחום שהושכר, מתוך כלל השטח בו חונים הרכבים. המומחה אמר כי בעניין זה לא הייתה בידיו דרך לאיתור השטח המושכר הנטען, אלא לסמוך על טענות התובע בשטח (ר' עמ' 71 ש' 8-7 "זיהינו את החלק היחסי של אותו משכיר על פי הבהרה של ב"כ התובע במקום בפירוש כך, אין דרך אחרת לזהות את הקרקע"). עוד עלה כי כאשר התייחס לשאלה האם החניון היה מלא בשעות הצהריים הוא התייחס באופן טבעי לאותו מתחם כולל, אליו התייחס המודד אלישיב (בעניין זה ר' דבריו בעמ' 74 ש' 29 "כשאני אומר היקף - לכל המתחם שגודר כ- 1,300 מ"ר". בראש העמוד העוקב התייחס לאותו שטח חניה שרואים בתצלום האוויר שצורף לחוות דעת השמאי בנדל). המומחה אף אמר כי אין בשטח הפרדה פיזית בין שטח מושכר ושטח העירייה (ר' עמ' 76 ש' 15). השימוש בשטח החורג מגבולות השטח שהושכר עולה באופן ברור גם מתמונות שצורפו לתצהיר החוקר תירוש. כך ניתן לראות בנ"ל את מיקום הביתן בכניסה לחניון ואת חניית הרכבים על כלל המתחם, ללא שקיימת חציצה בין שטח של מי מטעם משפחת גולובנצ'יץ ובין שטח שהינו בבעלות העירייה. בעניין זה ר' בעיקר נספח כ"ד, בו ניתן לראות תמונה כללית של המתחם וייתר התמונות בהן ניכר כי החוקר צילם באופן טבעי גם רכבים החונים בחלק המערבי של המתחם, ככל הנראה, מאחר שסבר כי אף זה הושכר לתובע. התובע יכול היה לנסות ולסתור האמור במספר דרכים; כך לדוגמא יכול היה להביא לעדות את מוסא שנזכר בחקירה שנערכה כמי שבפועל ניהל המתחם. אך התובע מטעמיו בחר שלא להביא את אותו עד ובעדותו אף טען כי כלל אינו יודע מי הוא ("מה שם המשפחה שלו. לאורך השנים אולי העסקתי גוי בזמן קטן אולי אני לא יודע מעבר לכך. אולי עשה לי שיפוץ שם?", ר' עמ' 11 ש' 27-19, באשר לדבריו הלא משכנעים בעניין זה). כך גם יכול היה להביא לעדות מי מטעם בעלי הזכויות בדירות הסמוכות, אשר עימם נוהלו הליכים משפטיים לנוכח טענתם כי התובע שם מחסום החוסם אף נגישות לחניותיהם (ר' ת.א. (שלום י-ם) 2880/07 - אשר זומן וצורף לתיק) וכך גם יכול היה להציג תצלומי אויר, ממועדים אחרים, שילמדו אחרת. התובע מטעמיו בחר שלא להציג אף אחת מהראיות האמורות אלא לנסות להוציא מהעדים אמירות המלמדות אחרת. מאחר והדבר לא עלה בידיו, ממילא עומדות במלוא עוצמתן הראיות הנגדיות שהוגשו/נשמעו במסגרת התיק, כאמור. התובע ניסה על יסוד חקירת העדים להוכיח כי אף שמדובר במתחם הכולל שטחים של הנתבעת, בפועל חנו הרכבים רק בשטח חלקה 131 וזאת על בסיס מעין שביל התוחם אותה חלקה. לא ברי מדוע ככל שזו הטענה, היא לא הועלתה על ידי מי מעדי התביעה בתצהיריהם ומדוע ניסה התובע לבססה על שברי אמירות של עד זה או אחר, שנחקרו על כך. ניתן להניח כי אם היה בטענה ממש לא היה כל קושי לתובע להצהיר על אותן עובדות באופן ברור וחד וכן לצרף תמונה אשר תסתור את דברי יתר העדים (הדברים יפים במיוחד ביחס לתצהיר מר גולובנצ'יץ אשר כאמור ניתנה אפשרות חריגה להגישו בשלב מאוחר של שמיעת הראיות). מכל מקום, עלה מהעדויות כי אף שקיים מעין שביל בתוך המתחם, בפועל אותו "שביל" לא מהווה חציצה בין השטח שהושכר לתובע ובין ייתר המתחם. בעניין זה, באשר למיקום אותו שביל בשטח, ר' סימון בקיווקוו שנערך אגב שמיעת החקירות, על גבי תמונה כ"ד הצבעונית שצורפה לממצאי החקירה, כפי שהוגשו לתיק עוד בשנת 2007. עיון באותה תמונה צבעונית מלמד באופן ברור ביותר כי השביל אינו מהווה חציצה בין חלק בו יכול התובע לטעון לזכויות מכוח שכירות ובין ייתר השטח, אשר לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא בבעלות העירייה. אם לא די במראה עיניים, הדברים גם נאמרו במפורש. בעניין זה ר' כדוגמא דברי המודד אלישיב בעמ' 33 החל מש' 8 שם אמר ברורות כי החניה בפועל חורגת מחלקה 131 וכן הוסיף כאשר נשאל באשר למחיצה כביכול הקיימת: "אין שם מחיצה אלא חצץ. יש שביל של אבן גן ומכל הכיוונים מכוניות חונות. כך היה כשאני הייתי" (ר' גם במצורף לחוות דעתו את סימון מיקום אותו אבן גן). בדומה גם העד תירוש אמר דברים ברורים כאשר הבהיר כי אין זה למעשה שביל: "מבחינתי זה חלקי אספלט בצורה מאוד מאוד לא מסודרת אשר במבט על ניתן לראות בזה משהו שהיה פעם שביל" (ר' עמ' 95 ש' 8-6). בהמשך אמר כי בקושי רואים את השביל: "הוא היה פעם שביל, לא קיים, חונים עליו, בתוכו, לידו" (ר' שם בש' 11-10). יש להוסיף כי גם השמאי פורת מטעם התובע לא יכול היה לזכור חציצה בתוך המתחם (ר' עמ' 25 ש' 16). אין מקום גם לקבל טענה נוספת שהייתה גלומה בחלק משאלות ב"כ התובע - כאילו אף שכל השטח רציף, דאג התובע בפועל לכך שהרכבים יופנו לחניה, רק בשטח שהושכר לו. לא רק שמטעמיו בחר גם כאן שלא להצהיר על כך בתצהירו או בתצהיר מר גולובנצ'יץ, אלא בנוסף הובאו עדויות מנוגדות ברורות, אף באשר לאפשרות זו. כך השמאי בנדל היה נחרץ בעת עדותו שהתובע דרש כסף גם ממכוניות שחונות בשטחים שהם למעשה של העירייה והוא אף אמר כי בפעם או פעמיים שהיה במקום, ראה הדברים במו עיניו (ר' עמ' 42 החל מש' 28). גם המודד אלישיב שלל האפשרות (ר' עמ' 33 החל מ' 24, כאשר גם אישר כי המחסום ממוקם מחוץ לשטח המושכר). עוד יש לציין בשולי הדברים כי מאחר וחוות דעתו של המודד תאופיק נמחקה לבסוף, לא הוצג למעשה תשריט מטעם התובע באשר למיקום השטח אשר לגביו הוא מעלה הטענות. ברם, אף אם אתייחס לשטח שצוין במפה שנלוותה לאותה חוות דעת שנמחקה, כשטח המושכר ואפילו היה מוכח כי התובע לא חרג מאותו שטח (דבר שכאמור נסתר בעדויות) מכל מקום - הובהר בחוות דעת אלישיב, שאפילו ביחס לאותו מתחם - שטח של 101 מ"ר ממנו, חורג לתוך שטח שהוא בבעלות העירייה. יוטעם כי באשר לשימוש בחלק חורג זה, לא הועלו כל טענות הגנה, אגב חקירת העדים ודי אף בו לאיין כל פגיעה עקב שטח המכולה (אשר בהתאם לכלל הראיות שבתיק, אינה מונעת שימוש בשטח בהיקף המתקרב לגודל זה). העולה מן המקובץ; אף אם תתקבלנה כל טענות התובע בדבר הצבת מכולת אשפה בתוך שטח שהושכר לו (ביחס לאפשרויות שונות בתוך מתחם 131, ותוך התעלמות מאי בהירות שנותרה בעניין זה ואשר אליה אדרש להלן) - הוכח הרבה מעבר למאזן הנדרש במשפט אזרחי, כי התובע עשה מנגד שימוש כחלק מהחניון, בשטחים אשר העירייה היא בעלת הזכויות בהם. מדובר בשטחים שהינם גדולים עשרת מונים מהשטח התחום של מכולת האשפה. ממילא, ככל שקיים נזק של הפסד דמי חניה או הפסד אחר, הרי שהתובע קיבלו באמצעות חניית רכבים בשטחי הנתבעת, באופן שאין נזק בפועל המצדיק לפסוק לו פיצוי. אעיר כי ב"כ הנתבעת התייחסה בסיכומיה לגודל מגרש החניה בפועל, בפרק שעניינו חיוב התובע בתשלומי ארנונה. לטעמי, מאחר והתובע זנח למעשה בסיכומיו את סוגיית הארנונה, הרי שעיקר נפקות החריגה בשטח - נוגעת לעצם זכותו לקבל פיצוי על שימוש מזערי נגדי, אשר עשתה אולי העירייה בשטח בו היו לו זכויות. העדר רישיון עסק, או "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"; במצורף לתצהיר מר חנוך כהן, הוצגו הכרעת דין וגזר דין שניתנו ביום 25.1.05 בת.פ. 10707/04 בבית משפט לעניינים מקומיים בירושלים. מהכרעת הדין ניתן ללמוד כי התובע ניהל עסק של חניה ללא רישיון וזאת עוד משנת 2000 וכי התראה להפסקת האמור, נשלחה לו עוד בשנת 2002. התובע הורשע בניהול עסק ללא רישיון, לאחר שנכשל מלהוכיח שם את טענתו כי הגיש בקשה לרישיון עסק וכאילו זה לא ניתן לו מחמת קושי זה או אחר, באשר לשטחים שבמקום. בית המשפט הורה על סגירת העסק החל מיום 1.6.05. (כלומר עובר להגשת התביעה). מעדות מר עקיבא יוסף ניתן ללמוד כי לתובע ניתנה ארכה נוספת אך בכפוף לתנאי של הסרת מחסום אשר לא הוסר. לא רק שלא הוצג מסמך המלמד כי ניתן לתובע לאחר מכן רישיון עסק אלא אף עלה מההכרעה בעת"מ (מחוזי י-ם) 812/06, כי גם לא ניתן לקבל רישיון לחניון במקום, מחמת מגבלות התב"ע שחלה שם. ממילא ברי כי בכל התקופה בגינה נתבע תשלום, הרי שניהול החניון במקום היה תוך הפרת החוק ושלא כדין. כך גם לא הוצג רישיון עסק לשטיפת רכבים וזאת אף אם אתעלם מכך שעלה מממצאי החקירה כי התשלום בגין עסק זה, כלל לא ניתן לתובע אלא לעובד בשטח (אשר כאמור התובע בחר שלא להביאו לעדות ואף בחר להכחיש בעדותו את ההיכרות עימו). כב' השופטת גנות בהחלטתה מיום 21.5.08 בבש"א 21191/07 (ת.א. 1950/07) מדינת ישראל נ. אבי אוסקי ואח', התייחסה לדוקטרינה הידועה בשם "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" בהבהירה כי - "עקרון היסוד בשיטת המשפט הישראלי הינה, כי "אין אדם נהנה מפרי עוולתו" (ע"א 3441/01 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', פ"ד נח(3) 1, 14 - 15; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133). ויפים לכך דבריהם של המלומדים ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין בספרם "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית", מהדורה שנייה, תשל"ז, 340, המבהירים: "היסוד לכלל זה הוא, שטובת הציבור דורשת כי בתי המשפט לא יאכפו זכויות המתבססות על פעולות אסורות, ולא יתנו את ידם לפעולות אלה. כללים אלה אינם מיועדים לעשות משפט צדק בין הצדדים, אלא הם הותקנו למען תיקון העולם; ותכליתם היא למנוע את השימוש בבית המשפט בתור מכשיר לביצוע מעשים בלתי-כשרים". עוד הפנתה לע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח', שם נאמר: "… על-יסוד העיקרון לפיו אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו, שכן מעילה בת עוולה אין צומחת זכות תביעה (ראה, למשל: 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1, 15 - 16; בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 416; ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 856; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 142 - 143; ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 (להלן: "פרשת בנבנישתי"). עיקרון זה עלול בנסיבות מסוימות לשלול את זכות תביעתו של ניזוק (ראה: ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 בעמ' 209), וביסודו עומד החשש שמא בכך שנכיר באחריות כלפי המערערים ונושיט להם סעד, נמצא מעודדים הפרת חוק או נותנים ידינו לפגם מוסרי. נוכח הטעם העומד ביסוד הכלל האמור, דחייתה של תביעה שמקורה במעשה בלתי-חוקי או בלתי-מוסרי, תלויה בעוצמתה של הכוונה הפלילית או חוסר המוסריות שבהתנהגות התובע. כן עלינו להביא בגדר השיקולים אם יש להעניק לתובע סעד, גם את הקשר בין המעשה הבלתי-חוקי או הבלתי-מוסרי, לבין התרחשות הנזק. מנגד יש לשקול את האינטרס הציבורי בהטלת אחריות על מזיק אשר גרם לנזק ברשלנותו". נאמר שם כי מבחני העזר המסייעים בהחלטה אם להפעיל הדוקטרינה האמורה הם "מבחן הסיבתיות ומידת הפליליות וחוסר המוסריות". לטעמי מקום בו מנהל תובע במשך עשרות שנים עסק ללא רישיון עסק, ויתרה מכך בחלק מהזמן גם תוך הפרת צו שיפוטי מכוח גזר דין, המורה לו לסגור את אותו עסק, הרי שאין מקום כי תשמע תביעתו להפסד שנגרם לו כביכול בגין תפיסת שטח של כשני מקומות חניה, בתוך אותו מתחם. בשים לב לממון שגרף התובע במהלך אותו ניהול חניון לא חוקי (כאשר גם עלה באופן ברור כי, לכל הפחות, חלקו לא דווח לרשויות המס, ר' עמ' 97 ש' 20-15) - אני סבורה כי אין הצדקה לשמיעת טענותיו, באשר לשימוש התחום, שעשתה העירייה באותו שטח. הדברים יפים במיוחד כאשר ברי כי שימוש העירייה במקום היה לטובת כלל תושבי הסביבה הסמוכה והחל עוד עובר לכניסת התובע למתחם ועובר לשימוש הבלתי חוקי שזה עשה שם (ר' תצהיר מר לוי). נראה כי למעשה גם המומחה מטעם התובע, מחזיק בעמדה כי לנוכח אותו שימוש בלתי חוקי, אין מקום לקביעותיו. בעניין זה אפנה לעדות השמאי פורת, אשר אף שבתחילה ניסה לטעון כי יש מקום רק להפחתה משומתו, לנוכח השימוש הלא חוקי שבמקום, נאלץ לאחר מכן להודות כי למעשה במקרה שכזה אין מקום לכל פיצוי. כך, בעמ' 29, עת הופנה לכך שהתובע למעשה הודה כי מעולם לא היה לו רישיון עסק והוא נשאל האם הדבר ישפיע על שומתו השיב כדלקמן: "אם אין לו רישיון להיות שם, אולי אפס ואם יש לו רישיון להיות שם ואין לו רישיון עסק, זה כבר חלקי. בעצם אולי גם אז זה אפס כי חייבים רישיון עסק" (ש' 21-20). משעלה כי למעשה שמאי זה לא ערך כל בדיקה עצמאית, באשר לשווי החניון וערכיו, אלא הגיע למסקנותיו רק על בסיס תשלום אשר ששילמה העירייה ברח' שמאי (מקרה אליו אדרש בהמשך ההכרעה, בפרק שעניינו בערכי הפיצוי) והשוואת שני המקרים - נשאל המומחה האם יש רלוונטיות לעובדה שבמקרה ברח' שמאי היה רישיון, בשונה מהמקרה דנן. על כך השיב: "ודאי. ההנחה שלי היא שיש רישיונות מסודרים עסק, בניה. ברגע שאין לא ניתן להשתמש" (שם, ש' 26-25). יש לזכור כי במקרה דנן לא רק שעסק החניה התנהל ללא רישיון עסק, אלא עלה עוד כי בתקופה בה החזיק התובע במתחם, אף התווספו שם מבנים לא חוקים. בעניין זה ר' האמור בתצהיר מר לחמי בדבר תוספת של כ- 42 מ"ר לחיוב, במהלך שנת 2004, עת נמצאו שם אותם מבנים ור' עוד כלל העולה מתצהיר ועדות מר עקיבא יוסף. לפי תצהיר התובע שהוגש בהוצל"פ הוא אף התגורר במבנה שבמתחם (ר' המצורף לתצהיר מר לחמי). לטעמי במבחן ה"פליליות וחוסר המוסריות", מקום בו מנוהל עסק שנים רבות ללא רישיון עסק, חרף התראה וחרף צו שיפוטי כאשר במהלך השנים אף נקבעים שם מבנים ללא היתרי בניה וכאשר בכל אותה עת התובע גורף תשלום בגין האמור - הרי שיש מקום להפעיל הדוקטרינה האמורה ולא להישמע לטענותיו. הדברים יפים במיוחד, גם בשים לב לשיקולים נגדיים, המלמדים כי הוצבה שם מכולת אשפה לטובת כלל הציבור, ללא שיש למעשה לנתבעת רווח ממשי מכך. העדר הוכחה מספקת באשר לזכויות התובע במקרקעין, לרבות מיקומן המדויק; עד שלב מתקדם של שמיעת ההוכחות לא הציג התובע ראיות מספקות באשר לזכויותיו במקום. כך לא היה ברי מהו בדיוק היקף השטח שהושכר לו? באיזה תקופות? מיהו המשכיר בכל תקופה? וביחס לאיזה שטח מתוך החלקה? (אשר כאמור יש לה מספר בעלים). כל שצורף לתצהיר התובע היה חוזה אחד אשר נחתם בין התובע לבין אריה גולובנצ'יץ ביום 11.5.04 למשך שנה אחת מאותו מועד, עם אופציה לשנה נוספת. גם חוזה זה עסק רק בחלקו של המשכיר בחלקה 131, כאשר חלק זה עומד על כ- 39.4% מאותה חלקה. לא הובהר האם החוזה הוארך? לא הובהר האם גם יתר בעלי הזכויות השכירו לתובע חלקם? לא הובהר איזה חלק מחלקה 131 יוחד לשכירות האמורה, אם בכלל, מקום בו מדובר במושע?. ממילא גם לא הובהר האם שטח זה כולל את השטח בו מוקמה המכולה?. מאותו הסכם שצורף ניתן ללמוד כי, ככל הנראה, התובע היה במתחם עוד מספטמבר 2001 מכוח הסכם קודם עם שמעון גולובנצ'יץ ולא מכוח הסכם או הסכמה או מתן רשות או התחייבות כלשהי בינו ובין אריה הנ"ל. מההסכם שהוצג ניתן ללמוד כי לשמעון שולם בעבר סך של 6,000 ₪, בעוד בהסכם שהוצג, סוכם על דמי שכירות בסך 500$ לחודש. בהסכם נאמר עוד כי על השוכר לדאוג להוצאת רישיון העסק הנדרש כאשר מוסכם כי כל עוד לא יעשה כן, מתחייב השוכר שלא להפעיל את החניון. סוגיה זו של חוסר בהירות הזכות במושכר, כמו גם השטח המדויק שהושכר, עלתה במסגרת מספר חקירות, ללא שניתן לה מענה. בעניין זה ר' לדוגמא חקירת השמאי פורת בעמ' 23 - ממנה עלה כי התעלם מהעובדה שיש עוד בעלי זכויות לחלקה חוץ מאריה גולובנצ'יץ וכי רק לאחר שעיין בחוות הדעת של השמאי מטעם בית משפט, הבחין כי למעשה הוצג לו חוזה שכירות אשר כלל לא היה בתוקף, בעת הצגתו. ר' עוד חקירת השמאי עירון בעמ' 73-70 המעלה כי: "פג תוקף מועד החוזה באותו זמן" (עמ' 72 ש' 25) וכי קביעותיו ניתנו למעשה על בסיס דברי התובע או ב"כ באשר לזכויותיו הנטענות. חרף המחדל האמור ואף שבקשה בעניין הועלתה בשלב מתקדם של שמיעת הראיות, אפשרתי כאמור לתובע, באופן חריג, להגיש תצהיר משלים באשר לזכויותיו במקום (כאמור לעיל, הרשות ניתנה בשים לב לרשות נגדית שניתנה לנתבעת לתקן מחדל באשר לממצאי החקירה בשטח החניון). אף שבאותו מועד היה כבר ברי, מה הן הסוגיות הדורשות הבהרה ואף שהיה ברי כי מדובר ברשות חריגה, כדי לאפשר ירידה לחקר האמת - כל שהוגש הוא תצהיר סתמי, אשר אינו נותן מענה למרבית השאלות שעלו, עוד עובר להגשתו. כל שנאמר הוא כי המגרש היה מושכר לתובע, ללא שנאמר - מי השכירו? מכוח איזה זכויות? מה שולם בתמורה? מהו שטח אותו מגרש ומיקומו - בתוך חלקה 131 וכיו"ב. מטעמים השמורים עם התובע הוא לא הציג, אף במועד דחוי זה, את חוזי השכירות הרלוונטיים וכן לא נספחים להם, ככל שקיימים, באשר למיקום השטח המושכר. להלן אפנה לאי בהירויות שנותרו בסופו של יום, בסוגיה זו; - לא הוצגו עם התצהיר החוזים הנוגעים לשנים הנוספות, וזאת אף שעלה צורך ברור בהצגתם לאחר החקירות שנשמעו. החוזים לא הוצגו על אף שבחקירה הנגדית לא טען מר גולובנצי'ץ כי אלה נעשו בע"פ. מר גולובנצ'יץ אמר בעדותו: "יש אישור בכתב, אין אצלי דבר שלא בכתב" (ר' עמ' 102 ש' 13, נטען אומנם כי לעיתים מתחילה שכירות ללא מסמך, אך נאמר כי במקביל נערכת הניירת הנדרשת באמצעות עורכי דינו). ויוער כי גם התובע בעדותו טען שנתן לבא כוחו מספר חוזים (ר' עמ' 7 ש' 22) וממילא היה מצופה שב"כ התובע יפעל לצירוף אותם חוזים לתצהיר מר גולובנצ'יץ. - אף שבתצהיר מר גולובנצ'יץ נאמר כי "המגרש" היה מושכר ואף שהעד אמר בחקירתו כי בתחילה הושכר רק שטח של 300 מ"ר (בעוד שטח החלקה כולה עומד על מעל ל- 1,300 מ"ר) - הוא לא טרח להבהיר היכן ממוקם אותו שטח של 300 מ"ר בתוך החלקה וממילא לא הוכח כלל כי המכולה כלולה בו (ר' בעמ' 102 ש' 28 דבריו הלא ברורים האם השכיר 300 מ"ר, או 500 מ"ר או יותר ואף לא הובהרו המועדים ביחס לכל שטח). - אף שלכאורה בעת עדות מר גולובנצ'יץ הוצג מצג כי הוא בעל סמכות להשכיר את כל השטח (ר' לדוגמא בעמ' 102 ש' 29: "אחר כך נתתי לו את שאר השטח"), כאשר העד לא מצא מענה לשאלה כיצד ייתכן שהוא הסכים להסתפק בכ- 500$, בעוד לפי הטענה, גבה לפניו שמעון 6,000 ₪, הוא אמר לפתע: "אני לא לקחתי על החלק של האחרים אלא רק על החלק שלי" (ר' עמ' 101 ש' 14). בהמשך טען כאילו כל אחד מהבעלים השכיר בנפרד את חלקו. אציין כי הטענה כאילו כל אחד מבעלי הזכויות השכיר את חלקו בנפרד, אינה יכולה להתקבל, בשים לב לכך שעלה כי התובע כלל אינו יודע מי הם יתר בעלי הזכויות במתחם, מעבר לאריה. בעניין זה ר' דבריו בעמ' 7-8, שם עלה כי אין הוא מכיר כלל את כל בעלי הזכויות במתחם אלא שכר "מהבעלים המרכזיים" (עמ' 8 ש' 26, כאשר לאחר מכן לא ידע לציין את שמות בעלי הזכויות). יש להוסיף כי לטעמי נותר ספק משמעותי באשר לשאלה האם התובע אכן שילם בפועל תמורה בגין השימוש במגרש. כך, לא הוצגה כל ראיה ממשית כי בוצע תשלום לשמעון בסך של 6,000 ₪ - כנטען בחוזה שצורף לתצהיר התובע, ביחס למצב הקודם. הטענה לתשלום הסכום האמור אינה מתיישבת עם חוזה אחר שצורף לתצהיר מר לחמי ואשר שם מדובר על תשלום בסך 3,500 ₪ בלבד. כאמור לתצהיר התובע צורף חוזה בו מדובר על דמי שכירות של 500$. בנוסף, בעת עדותו אמר מר גולובנצ'יץ כי ייתכן ואף לא שולם לשמעון דבר (ר' עמ' 101 ש' 4). אף שנטען להנהלת חשבונות מסודרת (הן של השוכר והן של המשכיר), לא הוצגה ולו ראשית ראיה לתשלום. הטענה כאילו מר גולובצי'ץ היה אדיש לשאלה מה התמורה שתשולם לו בגין המגרש (ר' אמירותיו בעמ' 101 כי לא ראה זאת כדבר שיעשיר או יעני אותו וכאילו לא השתמש כלל בכסף הזה ונתן אותו לצדקה), לא הייתה לטעמי משכנעת. יש לזכור כי מדובר באיש עסקים מפולפל אשר קשה לקבל כי יסכים למצב בו משולם סך של 6,000 ₪ בגין המגרש, ללא שהוא מקבל דבר (אלא כטענתו לשמעון, אם בכלל). כן קשה לקבל כי היה מסכים להפחית את דמי השכירות מ- 6,000 ₪ לחודש ל- 500$, ללא שערך בדיקה ממשית טרם לכן מה שולם, למי, כמה והאם 500$ משקף את חלקו. לטעמי די באמור לעלות ספקות של ממש באשר לאמינות ההסכמים והיותם מהווים עסקאות בפועל (אף שקיימות עוד תמיהות ושאלות אשר אף להן לא ניתן מענה - כגון מדוע אחד מהחוזים אינו נושא מועד חתימתו). אם לא די בתמיהות ובסוגיות שנותרו פתוחות, באשר לשטח שהושכר, מיקומו והתמורה שניתנה כנגד זאת אף לאחר האפשרות החריגה להשלים עדות בעניין זה - עלו גם טענות בלתי סבירות בסוגיית הזכויות בשטח, בעדות התובע (להבדיל מעדות מר גולובנצ'יץ); ראשית, אציין כי התובע אמר בעדותו שיעביר לאחריה את כלל החוזים אשר טען שהם קיימים, אך לא רק שלא טרח בעצמו להגישם, אלא הנ"ל לא צורפו כאמור גם לתצהיר גולובנצ'יץ (ר' בעניין זה בראש עמ' 10). לא ניתן לקבל הטענה שאלה לא נמצאו, מחמת חלוף הזמן, עת שמר גולובנצ'יץ מעיד על צוות עורכי דינו, המטפלים בעניינים ממין זה ועת שהתובע אמר מפורשות שיעביר גם את החוזה האחרון, אשר קשה לקבל שלא אותר (ר' שם ש' 9). כאמור לעיל התובע גם טען שהעביר לב"כ מספר חוזים (ר' עמ' 7 ש' 22). שנית, אפנה לכך שבעת חקירתו, טען התובע באופן מתמיה, כי גם אם יוצג לו הנספח לחוזה המגדיר את השטח המושכר, הוא לא יוכל לזהותו (כך!, ר' עמ' 10 ש' 20). קשה להלום כי שוכר אינו מזהה נספח לחוזה שכירות עליו חתם ואשר מגדיר את השטח שהושכר לו. שלישית אפנה לטענה תמוהה נוספת של התובע, לפיה עקב עמידת העירייה על גביית ארנונה, בגין שטח העולה על 300 מ"ר, הוגדל במקביל שטח השכירות והועמד על 550 מ"ר. עם זאת טען כי אין הוא זוכר אם היה שינוי בהתאמה בגובה דמי השכירות (ר' החקירה בעמ' 17-16). באשר לשינויים בשטח המושכר אעיר כי ייתכן שיש ממש בטענת הנתבעת שהצגת החוזים על ידי התובע נעשית משיקולים זרים ובחוסר תו"ל, באופן שלמחלקת השומה מוצג חוזה המשרת אינטרסים שלו שם, בעוד בבית המשפט האינטרסים שונים וממילא מוצג חוזה אחר שם. לטעמי התמונה העולה מכלל האמור היא כי למרב אריה גולובנצ'יץ התיר לתובע שימוש כלשהו במתחם, ברם לא נערך בירור באשר לעמדת יתר בעלי הזכויות (אף שיתכן והם אדישים לשימוש שם), לא נגבה ככל הנראה בפועל תשלום ומטרת שני החוזים היחידים והתחומים שנערכו הייתה להסיר אחריות ממי מבעלי הזכויות - מתביעות אשר עשויות להתקבל, באשר לעשייה במתחם. אני מוצאת ממש בתיאור ב"כ הנתבעת כי: "ניתן להסיק כי כל שהיה התובע הוא "איש קש" של הבעלים וזאת על מנת להחזיק במקום, לשלם במקומם את דמי הארנונה ולתת את הדין בפני הרשויות לגבי ניהול עסק ללא רישיון" (ר' בסעיף 2 בעמ' השלישי לסיכומי הנתבעת). מכל מקום, לאחר שמיעת כלל עדי התביעה, לא הוכח לטעמי, מעבר למאזן ההסתברות, כי המכולה ניצבת בתוך אותו שטח מסוים שהושכר. לא הוכח כי זה הושכר על דעת כלל בעלי הזכויות ובשים לב לכך שעסקינן במושע וכן לא הוכח מיקום המכולה ביחס לטענת השטח המושכר במועדים השונים (כזכור נטען ללא פירוט והבהרה כי חל שינוי במהלך השנים באשר להיקף השטח). עוד לא הוכח תשלום בפועל בגין שימוש התובע במקרקעין שם. אעיר בשולי חלק זה כי ב"כ התובע טען במהלך העדויות שהנספח לחוות דעת המהנדס ג'בארה תאופיק הוא הנספח לחוזה של התובע, המלמד על מיקום השטח שהושכר לו. באשר לטענה זו אציין: חוות דעת המהנדס הנ"ל נמחקה משלא התייצב להיחקר וממילא לא ניתן לסמוך על מסמך שצורף אליה. מכל מקום, לא נראה כי הנספח לחוות הדעת, היווה נספח לחוזה השכירות שכן המדידה נערכה ביום 14.9.06 בעוד חוזה השכירות הוא מיום 11.5.04. ככל שנקבל כי השטח המופיע באותו נספח הוא השטח שהושכר לתובע, אזי אכן יוכח כי המכולה נמצאת בתוך השטח שהושכר, ברם מנגד יעלה כי בתוך השטח אשר לטענת התובע הושכר לו, כלול גם שטח של 101 מ"ר מחלקה 124 אשר היא בבעלות הנתבעת. בעניין זה יש להשוות את הנספח לחוות דעת תאופיק עם "מפה מצבית - נספח ב'", שצורפה לחוות דעת אלישיב באשר לשטחים שסומנו שם באותיות א' ו- ב'. אין מקום לתשלום בגין ערימות אשפה/עפר/גזם בתמונות שהוצגו: איני מוצאת שיש מקום להטיל על הנתבעת פיצוי בגין נזק הכרוך בערימות אשפה בתמונות שהוצגו. ראשית אציין כי על אף טענת התובע כאילו אלה צולמו במועדים שונים, עולה בבירור כי אין זה המצב. בעניין זה ניכר כי חלק מהתמונות (אם לא כולן) מצלמות את אותו מפגע, באותו מועד (ר' ערימת עצים הנחזית בתמונה השמאלית התחתונה הן בנספח ז' והן בנספח ח' לתצהיר התובע, כאשר ניכר כי מדובר באותו מפגע). לנוכח התרשמותי הכללית מהתובע (בעניין זה ר' להלן), ספק רב אם יש ממש, בטענה באשר לתדירות המצאות ערימות ממין זה במקום, ונראה כי מדובר במקרים בודדים וחריגים. באשר להעדר ערימות ממין זה במקום, אפנה לכך שהמומחה מטעם בית משפט ציין בחוות דעתו כי בעת ביקורו לא ראה ערימות במקום ועל דברים אלה חזר גם בעת עדותו (ר' עמ' 70 ש' 12 ועמ' 75 ש' 9). כך גם העידה גב' טובול (ר' עמ' 60 ש' 3) ועוד הוסיפה כי אין גם תיעוד לכל פניה עם תלונה בעניין זה. לדבריה לו הייתה מתקבלת תלונה על ערימת עפר במקום, ממילא זו הייתה מטופלת (העדה העלתה אומנם אפשרות שייתכן שעסקינן בפסולת של החברה שעסקה בהקמת הרכבת הקלה, אך לא הובאה כל ראיה לתמוך באותה השערה כללית שהועלתה וגם לא הובאו ראיות באשר לחובת העירייה לשאת במחדל אותה חברה, ככל שהיה מוכח כי אכן יש לה קשר לאותן ערימות עפר). ניתן להניח כי לו דובר בערימות בתדירות חריגה הייתה בנמצא ולו תלונה אחת מטעם התובע. גם העד, מר לוי אמר כי הרי העפר שנחזים בתמונות, לא שייכים לעירייה או אגף התברואה שלה. התובע לא הבהיר מי הוציא את אלה לבסוף מהשטח והסברה כי דובר בעפר בו עשה התובע שימוש בשטח החניון עצמו, מתקבלת על דעתי. באשר לגזם הסכים מר לוי כי על העירייה לפנות גזם, אך לא ברור לי כיצד הסיק מכך ב"כ התובע בסיכומיו אמירה שהגזם שייך לעירייה או מי מגורמיה. מר לוי הבהיר כי האשפה וסביבותיה, מפונים דבר יום ביומו, אלא אם קיימת מניעה מיוחדת. בהקשר זה אף הטעים כי ייתכן והתמונות צולמו בזמן שהייתה שביתה (ר' עדותו בעמ' 49 ש' 13). איני מוצאת שניתן לסמוך על עדות התובע וחבריו הקרובים (ר' לעיל ממצאי החקירה של מר תירוש באשר לשותפות שבין התובע ומר דרעי שהתגייס להעיד לטובתו). התובע אמר בעדותו כי - "יש לי אלבום ואוכל להציג אותו של ימים על גבי ימים, זמנים שונים אוכל להציג את האלבום" (ר' עמ' 15 ש' 9-8) ואין אלא לתמוה מדוע אם כך ה"אלבום" לא הוצג?!. בהתאם להתרשמותי מדובר למרב במקרים בודדים שמאן-דהו הציב בשטח ערימות (ככל שלא מדובר בערימות אגב עבודות שביצע במתחם התובע בעצמו) - ללא שיש הצדקה להטיל אחריות בגין כך על העירייה. אזכיר עוד כי התובע טען שיש לו את מספרי הרכבים ששפכו העפר מתצלומים שבידו, ברם הוא לא טרח להציג אותן תמונות אשר היו מלמדות מי שפך עפר במקום (ר' עמ' 18 ש' 9). לדידי, לא די בעדות שני חבריו, כאשר לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית שהיה ניתן להציג, הן באשר לפניות להסרת המחדל, הן באשר לתדירות המפגע הנטען והן באשר להיותו נובע מפעולות העירייה או מורשה מטעמה. מדובר בשטח חניון אשר היה ניתן להביא מי מהחונים בו דרך קבע כדי להעיד על מפגע קבוע, ככל שאכן קיים, או מי מהמתגוררים בסמוך או לחלופין להציג אלבום תמונות המתעד המפגע הנטען. התובע מטעמיו לא הביא עדות אובייקטיבית כאמור. כאשר טוען התובע כי האשם הוא של העירייה וכי חרף פניותיו המפגע לא טופל, הרי שהנטל להוכיח האמור, מוטל עליו. איני מוצאת שעמד בכך, לא באשר לעצם קיום המפגע, לא באשר לתדירות, לא באשר לחלקה של העירייה בו ולא באשר להגשת תלונה המבקשת הפסקתו. בשולי חלק זה אציין כי לא ברורה לי טענת ב"כ התובע בדבר "הודאה והדחה". הנתבעת בהגנתה טענה מפורשות כי אין במתחם פסולת קבועה וכן ציינה כי אם יש בסמיכות פסולת של מי מתושבי השכונה, זו מפונה על ידה באופן קבוע. לא די באמור, כדי להוכיח שדבר יום ביומו היו בשטח המושכר הערימות שהוצגו בתמונות ממועד או למרב ממועדים ספורים, אשר אף לא צוינו. כן לא די באמור כדי להוכיח כי לעירייה אשם בגין האמור. הדברים יפים במיוחד עת קיימת טענה שיש לתובע ראיות באשר לגורם המניח הערימות במקום, אך אלה אינן מוצגות. הערות כלליות באשר לעומד ביסוד התביעה והתרשמותי הישירה מהתובע: באופן כללי אציין כי התרשמותי הישירה מהתובע לא תמכה באפשרות להסתמך על עדותו. לא רק שהעדות הייתה מתחמקת ובחלקים לא מובנת וחסרת היגיון (כמו הטענה שהשטח המושכר נקבע על בסיס הארנונה שנגבתה), אלא גם התובע טען להעדר ידיעה ביחס לפרטים מהותיים, אשר מצופה כי שוכר ידע ליתן להם מענה (לא ידע לזהות נספח החוזה, לא ידע מי יתר בעלי הזכויות בשטח שהושכר לו וכדומה). בנוסף, עשה התובע שימוש חוזר ושלא במקומו בהפניה לקב"ה. כך לדוגמא כאשר נשאל מה המשמעות מבחינתו של מפעיל מגרש (לנוכח העובדה שלא היה במקום, בעת ביקורי החוקר) אזי - לאחר שהפנה למילון אבן שושן, הוסיף ואמר: "אני בעל העסק והקב"ה. אני שם מכוח חוזה שכירות ומנהל את המקום, אחרי הקב"ה" (ר' עמ' 10 ש' 26). מצד אחד בתביעה טען התובע לפיצוי בגין עסק שטיפת המכוניות, ברם כאשר נאלץ להתמודד עם הטענה שחקירה העלתה כי התשלום בגין השטיפה, כלל לא ניתן לו, אלא לאחד מהעובדים, הוא טען מנגד כי עסק שטיפת המכוניות נסגר עוד בשנת 2006 (ר' בשולי עמ' 12). כך גם לא מצאתי שהצליח להתמודד בצורה משכנעת עם טענות נגדיות שהעלה במסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדו, שם טען למצב כלכלי קשה והעדר יכולת. השיא היה עת טען בעת עדותו בהקשר זה כי אין הוא יכול לעשות חישוב מדויק מתי נישא, כך! (האמור עלה ביחס לטענת המגורים בקונטיינר במתחם, ר' עמ' 21 ש' 6). גם טענות התובע באשר להתנכלות מכוונת, דורסנית ומניפולטיבית מטעם העירייה, לא רק שלא היו משכנעות אלא לטעמי גם העידו על חוסר אמינות שניתן לייחס לכלל דבריו (ר' לדוגמא בעמ' 14 ש' 5, עמ' 21 ש' 11-10). אף שהתובע טען כי העירייה החליטה למרר את חייו בהמשך לתביעתו בגין המכולה (ר' עמ' 12 ש' 12-11), התרשמותי הייתה הפוכה. לטעמי, עת נוכח התובע כי עליו לשלם ארנונה, בגין שטח בו הוא עושה שימוש (ר' עדות מר לחמי, בדבר החובה לשלם ארנונה גם אם החניון מופעל שלא כדין) ועת נוכח לדעת כי קיים קושי לקבל רישיון עסק לשימוש אותו הוא עושה - בחר להגיש התביעה דנן, בתקווה שיתקבל עימו הסדר כולל, המיטיב עימו. כך עת נשאל מדוע הוגשה התביעה רק בשנת 2006, אם לטענתו הצבת המכולה במקום הייתה עוד מספר שנים עובר לכך ענה: "תחילה חשבתי שזה סתם ולא הבנתי ורק אח"כ כשקיבלתי עצה משפטית הבנתי שזה יפגע" (ר' בשולי עמ' 5, ההדגשה שלי ע.ז.). האם מקום בו מפסיד שוכר מידי חודש בחודשו סכום כסף, מחמת המכולה, הוא נדרש לעצה משפטית, לאחר כשש שנים כדי להגיש תביעתו?! מסופקני. כאמור התרשמותי היא כי הגשת התביעה הייתה נעוצה ברצון "לכופף" את רשויות העירייה, להיטיב עימו בדברים אחרים. האמור מתיישב גם עם הסכום המופרך של התביעה, אשר אינו הולם כלל את נסיבות המקרה. מכל מקום, לטעמי אין כל יסוד לבחירת ב"כ התובע לתאר את עדות התובע ככזו שנותרה "כצוק איתן" (ר' סעיף 21 לסיכומיו). ב"כ התובע בחר שלא להתייחס בסיכומיו לסוגיית הארנונה הכרוכה גם בסוגיית השטח בו עשה התובע בפועל שימוש. האמור הינו על אף שנושא הארנונה/שטח החיוב - הועלה מטעמו עוד בכתב התביעה ובהמשך לכך הועלתה מנגד - סוגיית השטח החורג בו הוא עושה שימוש. נראה כי הבחירה שלא להידרש לנושאים אלו שעמדו במוקד חקירות העדים, יסודה בקושי ליתן מענה לדברים שעלו, הכול כאמור לעיל. ערכי הפיצוי; למען הזהירות, אני מוצאת להוסיף עוד מספר מילים באשר לערכי הפיצוי הראויים וזאת לו הייתי מוצאת שיש מקום לקבל התביעה. התובע השתית טענותיו על מקרה אחר בו לפי הטענה שילמה הנתבעת סך של 3,000$ לחודש, בגין הצבת מכולה בגודל של 16.45 מ"ר וזאת ברח' שמאי (ר' תצהיר התובע ונספחיו). לטעמי אין מקום לפנות לאותו מקרה ולהסתמך עליו. עלה באופן ברור כי דובר במקרה בו שגתה הנתבעת, או לחלופין מי מטעמה, חרג מסמכותו עת חתם על אותו חוזה. באשר למחיר שנקבע שם אמר מר סדן בעת חקירתו כי המחיר שנקבע שם היה "מופרך" (ר' עמ' 83 ש' 21) וכי ננקטו צעדים לביטול אותה עסקה מאחר והמחיר - "זעק לשמיים שזה מופרז" (שם, ש' 33-32). אי הסבירות של התשלום שם, עלתה גם בדברי השמאי בנדל, אשר אמר כי התשלום שם הוא על פניו גובל בחוסר סבירות קיצוני ותיאר את אותו מחיר במילה: "מטורף" (ר' דבריו בעמ' 46, ש' 13). אף השמאי מטעם בית משפט אמר כי - "הסכום לא סביר על פניו, על פי כל קנה מידה ועל פי אמת מידה שמאית, זה לא הגיוני אין מספרים כאלה או סכומים כאלה" (ר' דבריו בעמ' 66 ש' 26). מהעדויות עלה כי המשגה באותו מקרה היה נעוץ לא רק במחיר הבלתי סביר, אלא גם בכך שעלה כי חלק מהשטח, שכביכול הושכר לצורך הצבת המכולה, היה בכלל שטח של העירייה. אין מקום להחזיק רשות ציבורית בטעותה במקרים נוספים על חשבון הקופה הציבורית, ובמיוחד כך הוא עת עולה כי ננקטו מטעם העירייה אף בפועל צעדים לביטול העסקה השגויה שנערכה שם (ת.א. 4082/02). לא רק שעלה כי באותו מקרה נחתם חוזה אשר העירייה פועלת לביטולו וטוענת, בין השאר, כי נחתם ללא סמכות, אלא גם עלה מהעדויות שנשמעו כי אין כלל מקום לערוך השוואה בין המקרים; בעוד באותו מקרה מדובר בשטח במרכז העיר ובמקום בו סברה העירייה שאין בסמוך שטחים שאינם בבעלות פרטית, דבר המחייב אותה למצוא פתרון לפינוי האשפה, גם כנגד תמורה - עלה כי באזור נשוא התביעה לא קיים מחסור דומה. עוד עלה כי אין להשוות שווי חניה ברח' שמאי ,לשווי חניה במתחם נשוא התביעה וממילא ההשוואה הפשטנית, לה ניסה לטעון התובע, דינה להדחות. מעדות השמאי פורת עלה כי הוא למעשה לא ערך כל בדיקה עצמאית מטעמו. לא נערכה בדיקה מצידו באשר לזכויות התובע במתחם (אף שטען כי הייתה לו אסמכתא באשר לגודל השטח שהושכר, מעבר לטענות התובע - זו לא הוצגה ולא הובהר טיבה). הוא לא בדק מה התשלום שמשלם התובע וכן הוא לא בדק קיום רישוי לחניון. בנוסף, עלה כי הוא לא ערך בדיקה באשר לחניונים סמוכים, אלא התבסס רק על אותו מקרה ברח' שמאי. בנסיבות אלה, כאשר אני מוצאת שאין מקום להשוואה לאותו מקרה, וברי כי מומחה זה לא עשה כל בדיקה ממשית מטעמו - ממילא אין גם מקום להידרש לקביעות שבחוות דעתו, כפי שמבקש ב"כ התובע בסיכומיו. האמור הינו אף מבלי שאדרש לקושי לקבל עדותו גם מהטעם של תיאום הגרסה שנערכה בהפסקה, ור' בעניין זה הערה בעמ' 22 לפרוטוקול וגם בשים לב לדבריו כי במקרה בו אין רישיון ייתכן שאין מקום לכל פיצוי (ר' עמ' 29 ש' 21) לטעמי - לו הוכיח התובע זכות שכירות מספקת, מיקומה וגובה התמורה שהוסכם וששולם בפועל בגינה, וכן לולא הוכח כי הוא עשה שימוש בשטחים של העירייה העולים בגודלם, אזי לנוכח העובדה שהשימוש במקום כחניון הינו בלתי חוקי, היה מקום לפצותו רק על בסיס ההפסד הכספי, ביחס לתשלום ששילם למשכיר. כך לדוגמא על בסיס החוזה היחיד שטרח התובע לצרף לתצהירו, עולה כי שילם 500$ בגין שטח של כ-524 מ"ר (שטח חלקה 131= 1,329 מ"ר ולפי חלק המשכיר, בחוזה שהוצג באותה חלקה - הושכר אפוא מגרש של 524 מ"ר, ר' האמור לעיל בחוות דעת השמאי בנדל ובחוות דעת השמאי מטעם בית משפט). מהאמור עולה כי ביחס למועד החוזה שהוצג, שולם אפוא כ-1.048$ לכל מ"ר ולפיכך בהנחה שנתפס שטח של 7.7 מ"ר (ר' לעיל חוו"ד אלישיב, באשר לשטח המכולה) - אזי יש מקום לפיצוי בסך של כ- 8.07$ לחודש ולשנה כ- 97$. ויוטעם, לטעמי תשלום זה יש לבצע רק משנת 2006 עד לשנת 2010 (ר' עמ' 10 בעדות התובע, שם אמר כי סגר החניון במועד זה). הייתי מוצאת לפצות רק ממועד הגשת התביעה בשנת 2006, מאחר ולא הוצגה ולו פניה אחת למחלקה הרלוונטית בעירייה, בבקשה להזיז את המכולה, טרם לכן. אף אם במחלקות אחרות נוהלו הליכים, מכוחם היה ניתן לדעת כי כעת יש מאן-דהו הטוען לזכויות שם, איני סבורה כי היה מצופה מרשויות העירייה להעביר המידע בניהן, ללא כל פניה ממשית מטעם התובע לגורם הרלוונטי. ככל שהייתה פניה כאמור, היה ניתן להזיז את המכולה למקום סמוך (ר' בהקשר זה עדות מר לוי בעמ' 51. במקרה דנן, היה ניתן להזיז את המכולה בתוך החניון עצמו - משטח שלפי הטענה הושכר לתובע, לשטח בו עשה שימוש כחניון, אף שהוא בבעלות העירייה). ממועד הגשת התביעה, לא הייתה יכולה עוד העירייה להישמע בטענה שלא הייתה מודעת לזכויות. אשר על כן בגין השנים 2006 עד 2010, לולא הוכח שימוש בשטחים חלופיים לשטח המכולה - היה על בסיס החוזה שהוצג ראוי להשיב לתובע סך של כ- 485$ (97$X5 שנים). לחלופין - על בסיס החלופה הנמוכה בחלופות שהציע המומחה מטעם בית משפט (תוך התעלמות מכך שהחניון מנוהל ללא רישיון ובניגוד לצו שיפוטי) היה מקום להטיל על הנתבעת לשלם סך שנתי של 3,984 ₪ (332 ש"חX12) ובגין 5 שנים סך של 19,920 ₪. כאשר בשתי החלופות יש מקום לתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה. מחדלי העירייה; סבורני כי לא ניתן להגיע לסיכום פסק דין זה, ללא התייחסות גם למחדלי העירייה. לטעמי לא ניתן הסבר מספק באשר לשאלה מדוע על אף שממועד הגשת התביעה היה ידוע כי התובע טוען לזכויות בשטח וטוען לפגיעה בזכויותיו ופרנסתו, מחמת הצבת המכולה במקום - לא פעלה העירייה להזיז את המכולה לאותו שטח סמוך וצמוד בחלקה 124 או 138, המצויים בבעלותה. אכן, בפועל התובע עשה שימוש באותו שטח סמוך, כתחליף לשטח המכולה, אך לו הייתה טורחת העירייה להזיז המכולה לשם, נראה כי לכל הפחות היה מתייתר הצורך בהתדיינות מיותרת וממושכת, תוך השחתת זמן שיפוטי רב (כאמור התביעה הוגשה עוד בשנת 2006. זו נדונה בתחילה על ידי כב' השופט ברקלי, לאחר מכן על ידי כב' השופט רון ולבסוף הועברה למותב הנוכחי). השאלה מדוע לא נעשה הדבר, מתחדדת לנוכח העובדה שמר לוי העיד כי אין קושי ממשי לעשות כן ומקום בו מתקבלת תלונה, נוהגים להזיז מכולה וזאת אף כאשר זו אינה ניצבת בשטח פרטי (ר' עדותו החל מעמ' 46 ובעיקר בעמ' 50). אף אם ניתן לקבל, העדר העברת מידע בין מחלקות שונות של העירייה, בשים לב למחדל התובע לפנות ישירות למחלקה הרלוונטית, עם פניה להזזת המכולה - קשה לקבל טענה זו, עת מוגשת תביעה וזו נודעת למחלקה המשפטית בעירייה, אשר מצופה כי תעדכן הגורמים הרלוונטיים. רשות ציבורית לא יכולה להסתתר מאחורי הטענה המועלית בסיכומי הנתבעת כי בכתב התביעה לא התבקש צו עשה להזזת המכולה. כאשר במרכז התביעה עומדת טענה שהמכולה עומדת בשטח שאינו של העירייה, ראוי כי הטענה תיבדק ואם נמצא בה ממש תוזז המכולה, אף אם לא התבקש במפורש צו עשה לפעול כן. אין לי אלא להצטרף לדברי המומחה מטעם בית משפט אשר אמר: "ואחת התמיהות הגדולות למה העירייה לא שמה את מכולת האשפה במגרש סמוך, המשמש באותו שימוש לחניה, לא הושכר לתובע. למה לשים אותו דווקא במגרש של התובע..." (ר' עמ' 76 ש' 9 -11). התלבטתי האם לנוכח מחדל זה, יש מקום להשית דבר מה על הנתבעת, או ליתן לדבר ביטוי בהוצאות המשפט. בסופו של יום, מצאתי לאזן בין מספר שיקולים; העובדה שכיס העירייה הוא למעשה כיס קופה ציבורית, העובדה שחרף אותו מחדל, לא נגרם למעשה נזק לתובע והמדיניות המשפטית להטיל הוצאות משפט ממשיות (בשים לב למשך הזמן שנדרש לבירור תביעה זו, בה נחקרו העדים בכחמישה מועדים שונים). לטעמי איזון השיקולים הנ"ל - מוליד התוצאה הבאה; אף שלדידי היה מקום להשית מעבר להוצאות ממשיות של הנתבעת, תשלום סך כולל של 30,000 ש"ח בגין שכ"ט באות כוח הנתבעת - זה יועמד על מחצית מאותו סכום, כביטוי למורת הרוח מהמחדל הנגדי של העירייה. יוער כי עולה מהסיכומים שכיום הוצאה המכולה, אף שלא ברור מי הגורם שהוציאה משם. הערות בשולי הדברים: בשולי הדברים הוסיף עוד מספר הערות הנדרשות בשים לב לטענות שהעלו הצדדים בסיכומיהם: הטענה באשר להעדר ראיות מספקות של זכויות התובע במקרקעין והטענה כי התובע עושה שימוש בשטחי העירייה העולים על שטח המכולה - הועלו עוד בשלבים מוקדמים של ההליך ועוד עובר למועד בו הועבר התיק לטיפולי. די בעיון בפרוטוקול כדי לראות כי חלק ניכר מחקירת ב"כ התובע, הוקדש לאותן סוגיות. כך חקירת עדים שונים באשר לשימוש מעבר לשביל שבחלקה (אשר נעשה ניסיון לטעון כי הוא חוצץ בין שטח שהושכר לתובע ושטח העירייה) וכך גם בקשת התובע שנעתרה לאפשר לו הבאת ראיות באשר להיקף הזכות שהושכרה, מהותה ותמורתה. לא ניתן לחקור על סוגיות שונות ולאחר שהתובע כשל מלהוכיח עמדתו בהן, לטעון כי הנ"ל מהוות שינוי חזית. לא ברורה לי טענת ב"כ התובע כי אין רלוונטיות לשיעור דמי השכירות שמשלם התובע ו/או לשווי שכירת מקום חניה ו/או לכך שאין למקרקעין רישיון וכי חרף כל העובדות שעלו - יש לפסוק פיצוי על בסיס השווי המשולם לבעל מקרקעין אשר בשטחו מוצבת מכולה (ר' דברי ב"כ התובע בדיון מיום 17.2.11 וכן סעיף 24 לסיכומיו). הטענה כאילו קיים שווי קבוע בגין הצבת מכולה - שאינו תלוי מיקום החניה, החלופות באותו שטח ושווי הקרקע שם (בשים לב לעשייה חלופית האפשרית בה), אינה יכולה להתקבל. יש להטעים כי עלה מעדות המומחה מטעם בית משפט שחרף בדיקותיו בערים אחרות (תל אביב, בת ים ורמת השרון), הוא לא איתר חוזים באשר לתשלום חודשי בגין הצבת מכולות אשפה (ר' עדותו בעמ' 66 ש' 19) וממילא הוצגו רק שני מקרים בעיריית ירושלים. בעניין רח' שמאי, עלה כאמור כי מדובר בחוזה אשר בו לדעת העדים היה המחיר בלתי סביר ואכן אף ננקטו הליכים לביטול ההסכם שם (יוטעם כי לא הוצג החוזה עצמו אלא מכתב הסכמה). באשר למקרה הנוסף, עלה מעדות מר סדן כי התשלום נקבע לאחר מו"מ ככל עסקה בין מוכר מרצון לקונה מרצון, על בסיס צורך העירייה כנגד אלטרנטיבות קיימות בשטח ובשים לב לכך שעסקינן בקופה ציבורית ("...הכול קשור בצורך של העירייה ובאלטרנטיבה, אנחנו רשות ציבורית, אנחנו לא יכולים להתפרע", ר' עמ' 83 ש' 14-13). ברי במקרה דנן, כי עת קיימת קרקע סמוכה פנויה וזמינה להצבת המכולה, אזי אף אם היה נערך חוזה עם התובע, היו הערכים בו נמוכים מאוד, בשים לב לאותה אלטרנטיבה. באשר לטענת עשיית עושר ולא במשפט אציין כי אפילו היה מקום לקבוע כי הנתבעת התעשרה מהצבת המכולה, בשטח המושכר (ואין אני קובעת כך - מקום בו עלה ברורות כי אין קושי בהצבת המכולה בסמוך, ללא כל עלות ובאופן שהצבתה דווקא במיקום שבמחלוקת לא הביאה לכל התעשרות) - הייתי מוצאת, מכל מקום, ליתן נתבעת פטור מהשבה בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979. במקרה דנן ה- "זכייה" לא הייתה כרוכה בחסרון של המזכה. כאמור התובע, עשה שימוש בשטחים חלופיים וגדולים של העירייה, העולים על שטח המכולה וממילא לא נגרם לו כל חסרון. לא מצאתי להתייחס לסוגיית היקף התפוסה במגרש מקום בו נשמעו עדויות נגדיות בעניין (ר' לדוגמא מצד אחד עדות השמאי פורת מטעם התובע אשר אמר כי בפעמים שהיה במקום היה החניון "פנוי יחסית", ר' עמ' 28 ש' 24 וגם החוקר תירוש אמר דברים דומים ומנגד ר' דברי המומחה מטעם בית משפט אשר התייחס לשטח הכולל של 1,300 מ"ר ואמר כי בשעות הצהריים החניה שם הייתה בהיקף מלא, גם אם לא מאה אחוז, ר' בשולי עמ' 74). לטעמי יש קושי להכריע במחלוקת זו, לנוכח העדויות השונות, אך מכל מקום, אין הדבר גם נדרש משהוכח שימוש בשטחי העירייה, הכול כאמור לעיל. ככל שסבור התובע שיש לדבר נפקות, היה מקום שיביא ראיות ממשיות להוכחת טענתו בדבר תפוסה מלאה (כגון תצלומי אויר, כפי שהציע המומחה מטעם בית משפט) - אך הוא לא עשה כן וממילא לא הרים הנטל להוכיח טענתו. יש ממש בהפניית הנתבעת לכך שלפי עדות מר לוי, המכולה נמצאת במקום עוד משנת 1992 (ר' עמ' 47 ש' 17). חרף האמור לא צוין דבר בעניין זה בשני חוזה השכירות של התובע שהוצגו. ייתרה מכך, גם התובע בחר שלא לעלות כל טענה וזאת במשך כחמש שנים שעשה שימוש במקום (ר' עמ' 6 ש' 11) ועד שנודע לו לדבריו מקריאת כתבה בעיתון כי עיריית ירושלים שילמה דמי שכירות במקום אחר. בנסיבות המתוארות אני מוצאת ממש בשאלות והטענות המועלות באשר למניעי התובע בתביעתו. הדברים יפים במיוחד מקום בו לא טרח להסתפק בפניה פשוטה וברורה, מבעוד מועד, לגורם המתאים בעירייה להוצאת המכולה, אלא בחר להגיש התביעה ללא פניה מוקדמת כאמור. סיכום: בסופו של יום אני מוצאת אפוא לדחות התביעה; - לא מצאתי שהוכח נזק, בשים לב לשימוש הנגדי שעשה התובע בשטחי העירייה. - עוד מצאתי שהתביעה ראויה להדחות על בסיס ההלכה הקובעת כי -"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ובשים לב לשימוש הבלתי חוקי בחניון, ללא רישיון עסק ובניגוד לגזר דין. - לטעמי התובע גם לא הצליח להוכיח זכויותיו במקום, המיקום המדויק של השטח המושכר (אם בכלל), גובה התמורה ששילם ועצם התשלום בפועל. - באשר לטענות התובע הנוגעות לערימות העפר והגזם במקום, קבעתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי העירייה אחראית לאותה אשפה, ככל שהנ"ל הייתה במקום בתדירות המצדיקה פיצוי. בשים לב למחדל הנגדי מטעם העירייה אותו ציינתי לעיל, מצאתי להטיל על התובע לשלם בגין שכ"ט ב"כ הנתבעת רק סך כולל של 15,000 ₪, חרף ההליכים הממושכים והרבים שהתנהלו בתיק זה, בפני שלושה מותבים. בנוסף יחזיר התובע לנתבעת הוצאות משפטה, כאשר כל הוצאה נושאת ריבית והצמדה מיום ההוצאה. מבלי למעט מאמור יכלול התשלום החזר תשלומים למומחים, בין מטעם הנתבעת ובין מטעם בית משפט והוצאות שנפסקו לעדים, אשר בהם נשאה הנתבעת. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה באשר לסכום הוצאות המשפט, תהא הנתבעת רשאית לפנות בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין, בבקשה אליה תצורפנה כלל הקבלות הרלוונטיות ומועדיהן וזו תידון בפני רשם בית המשפט, אשר יפסוק את סכום ההוצאות אותן יש להשיב, כמו גם הוצאות הדיון באותה בקשה, ככל שתידרש. פיצוייםעירייהפסולת