מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויי פיטורים לעובדת זרה סיעודית לקשישה: לפנינו תביעתה של התובעת עובדת זרה ממולדובה, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של הגב' אהרונוביץ' (להלן: "הנתבעת 2" או "הגב' אהרונוביץ'"). התובעת הגישה תביעתה לבית הדין ביום 16.9.08 כנגד עזר מציון (להלן: "הנתבעת 1" או "החברה"), ספקית שירותי סיעוד לפי הגדרת חוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה- 1995 (להלן: "המל"ל"), נגד הגב' אהרונוביץ' ונגד בתה של הגב' אהרונוביץ' (להלן: "הנתבעת 3" או "הבת"). התובעת עתרה לתשלום הפרשי שכר מינימום ופיצויי פיטורים ולהכרה בנתבעות 1 ו-3 כמעסיקות בצוותא חדא עם הנתבעת 2. על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת - התובעת הינה עובדת זרה ממולדובה אשר הועסקה בביתה של הנתבעת 2, קשישה סיעודית בעלת היתר העסקת עובד זר, בתקופה שבין 17.7.2005-20.8.2008. הנתבעת 2 התגוררה בגפה ולאור מצבה הרפואי, היא אובחנה כקשישה סיעודית ברמה ד' וזכתה לקבל קצבת סיעוד מטעם המל"ל. התובעת הועסקה במשרה מלאה אשר כללה מגורים ולינה בביתה של הנתבעת 2 ושכרה שולם על יד שני מקורות: הנתבעת 1 והנתבעת 2. בין התובעת לנתבעת 1 נחתם חוזה עבודה ואילו בין התובעת לנתבעת 2 לא נחתם כל חוזה המסדיר את תנאי העסקתה. הנתבעת 1 שילמה לתובעת מידי חודש שכר בגין 25 שעות סיעוד שבועיות להן הייתה זכאית הנתבעת 2, כאשר 16 מתוכן מטעם המל"ל ו-9 מתוכן מטעם הקרן לניצולי שואה. בגין שעות אלה, קיבלה התובעת שכר בסך 25 ₪ לשעה והופקו לה תלושי שכר. בין התובעת לנתבעת 2 סוכם כי שכרה החודשי הכולל של התובעת יהיה 550$ בשנת עבודתה הראשונה, 600$ בשנת עבודתה השנייה ו- 650$ בשנת עבודתה השלישית. קיימת מחלוקת האם בפועל הנתבעת 2 שילמה לתובעת סכום כלשהו מעבר לסכומים אותם קיבלה מהנתבעת 1. בנוסף, קיבלה התובעת מהנתבעת 2 סך 70 ₪ בשבוע בשנתיים הראשונות להעסקתה וסך 80 ₪ בשבוע בשנה האחרונה להעסקתה. הצדדים חלוקים באשר למהות התשלום, לטענת התובעת שכר זה היה דמי נסיעה ואילו לטענת הנתבעות 2 ו-3 שכר זה היה "דמי כיס" [סעיף 12 לתצהיר התובעת]. ביום 17.7.08 שלחה התובעת מכתב לנתבעות 2 ו-3 ודרשה מהן לשלם לה הפרשי שכר בציינה כי ככל שדרישותיה לא יענו היא תאלץ לסיים את עבודתה [נספח ג' לכתב התביעה] בד בבד, פנתה התובעת בכתב לנתבעת 1 וביקשה לקבל את תלושי שכרה וכן את פירוט תנאי עבודתה [נספחים ד' ו-ה' לכתב התביעה]. ביום 12.8.2008 הגישה התובעת לנתבעת 1 הודעה בדבר התפטרות [נספח ו' לכתב התביעה] וביום 20.8.08 סיימה התובעת את עבודתה בנתבעת 2. לטענת התובעת יש לראות בנתבעות 1 ו-3 , מעסיקות בצוותא חדא עם הנתבעת 2. עוד טוענת התובעת כי היא זכאית לשכר בגין משרה מלאה, קרי בגין 186 שעות חודשיות וכי על הנתבעות להשלים ביחד ולחוד את שכרה. התובעת מבקשת להסתמך על תלושי השכר אותם קיבלה מהנתבעת 1 ולפיהם שכרה השעתי של התובעת עמד על ל- 25 ₪ לשעה ועל כן עותרת כי בית הדין יכיר בכך שהיא זכאית להפרש שבין שכר עבור 186 שעות לבין השכר אשר שולם לה בפועל. התובעת טוענת כי משלא נערך כל חוזה בין הנתבעת 2 לבין התובעת ומשבהסכם בין התובעת לנתבעת 1 לא צוין כל ניכוי מלבד ניכוי מס כדין, אין מקום להכיר בכל ניכוי אשר ניכתה הנתבעת 2 משכרה של התובעת. לעניין נסיבות סיום העסקה, טוענת התובעת כי לאור תשלום שכרה אשר היה נמוך משכר מינימום, יש להכיר בהתפטרותה כהתפטרות בדין מפוטר לאור סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג- 1963 [להלן: "חוק פיצויי פיטורים"]. לטענת הנתבעת 1, אין לראות בה מעסיקה במשותף ביחד עם הנתבעת 2 ו/או הנתבעת 3 באשר היא שימשה צינור להעברת גמלת הסיעוד לה הייתה זכאית הנתבעת 2 ותו לא, ולפיכך חבויותיה כלפי התובעת מסתכמות בתשלום בגין 25 שעות שבועיות להן הייתה זכאית הנתבעת 2. לטענת הנתבעות 2 ו-3, מעורבותה של הנתבעת 3 בקשר שבין התובעת לנתבעת 2 הייתה מינורית והסתכמה בדברים הכרחיים בלבד הנובעים מהיותה בתה של הנתבעת 2 ולאור חוסר שליטתה בשפה העברית ואין בכך כדי להכריע את הכף לצורך קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובעת לנתבעת 3. לגרסת הנתבעות 2 ו-3, שכרה של התובעת שולם במלואו בהתאם למה שהוסכם בין הצדדים ולמעט חודשים ספורים, לא פחת משכר מינימום בהתאם לחוק שכר מינימום, תשמ"ז- 1987 [להלן: "חוק שכר מינימום"]. התובעת והנתבעת 1 הגישו תצהיר עדות ראשית מטעמן ואילו מאחר והנתבעות 2 ו-3 לא היו מיוצגות בשלב הגשת התצהירים אלא בשלב מאוחר יותר, לא הוגשו לתיק תצהירים מטעמן. ביום 5.10.08 העידה התובעת עדות מוקדמת בפני כב' הרשמת ריכטמן. ביום 26.6.11 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו בפנינו הנתבעת 3 ומר יעקב דיין עד הגנה מטעם הנתבעות 2 ו-3 ובעלה של הנתבעת 3. מטעם הנתבעת 1 העידה הגב' יונה גלמן חשבת שכר ומנהלת החשבונות בנתבעת 1. דיון והכרעה שלוש שאלות עומדות בפנינו: זהות המעסיק, האם הנתבעת 1 והנתבעת 3 היו מעסיקות בצוותא חדא עם הנתבעת 2. האם זכאית הנתבעת להפרשי שכר ובאיזה שיעור. האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. א. זהות המעסיק כאמור, התובעת טוענת כי יש לראות בנתבעות 1 ו-3 מעסיקות במשותף עם הנתבעת 2. האם יש לראות בנתבעת 3 מעסיקה במשותף עם הגב' אהרונוביץ' ? לטענת התובעת, הנתבעת 3 שימשה כמעסיקה לכל דבר ועניין: היא קבעה את אופן ההעסקה של התובעת; היא זו אשר שילמה את שכרה והייתה הכתובת אליה פנתה התובעת לגבי שכרה; הפיקוח על עבודתה של התובעת היה בידי הנתבעת 3, היא הודיעה לנתבעת 3 כאשר ביקשה הפסקה ואף חתמה עמה על דיווחי השעות שהועברו לנתבעת 1 . לטענת הנתבעת 3 מעורבותה בקשר שבין התובעת לנתבעת 2 נבעה מתוך נאמנותה לאמה ומחוסר שליטתה של הנתבעת 2 בשפה העברית. משום כך, היא עמדה בקשר עם הנתבעת 1 באשר לחובות היישומיות של שעות עבודת התובעת ודאגה כי שכרה ישולם במועד ובהתאם למה שסוכם בין הצדדים. מכל מקום, לטענתה, אין מעורבותה חרגה מהעזרה הטבעית הניתנת לבן משפחה. הלכה פסוקה היא כי זהותו של המעסיק נקבעת על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, "ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו, וביתר ספציפיות - התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" [ע"ע 478/09 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים, מיום 13.1.2011]. מבחני העזר שהותוו לצורך כך בפסיקה כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו [דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)]. נקודת המוצא ביחסי מטפל- מטופל בענף הסיעוד היא כי המטופל הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל [עע (ארצי) 660/06 ישי בירגר נ' ג'ונל קטיבוג, מיום 23.01.2008 (להלן: "עניין בירגר")] במקרה שלפנינו, לא הייתה מחלוקת כי התקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובעת לבין הגב' אהרונוביץ'. התובעת טיפלה בגב' אהרונוביץ', התגוררה בביתה וביצעה את הדרוש לצורך הטיפול בה. הנתבעת 3 בהיותה בת מסורה סייעה לאמה, הגב' אהרונוביץ', בכל הקשור להתחייבויותיה כלפי התובעת. בבואנו לדון במקרה שלפנינו, יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד, בו במקרים רבים אין ביכולתם של המטופלים לנהל את מכלול ההיבטים הקשורים בהעסקת מטפל סיעודי. במקרים אלו מתגייסים בני המשפחה לעזרתו של המטופל ומסייעים לו לנהל את ענייניו השוטפים [ ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו נ' יהודית ציטרינבאום, מיום 7.4.05]. היינו, לצורך הוכחת יחסי עובד- מעביד בין המטפל לקרוב משפחתו של המטופל, לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל (עניין בירגר). בענייננו, הנתבעת 3 סייעה לאמה והייתה מעורבת בענייניה השוטפים לאור עובדת היותה של האם קשישה כ-בת 90 שאינה שולטת בשפה העברית. סיוע זה כלל תשלום לתובעת מחשבונה של הנתבעת 2, מעקב אחר חיסורי התובעת מתוך דאגה לאמה שלא תישאר לבד, וכן מעקב אחר הפסקות התובעת אשר במהלכן נותרה אימה ללא השגחה. מעדותה של הנתבעת 3 עולה, כי לאחר פטירת אביה חלקה הנתבעת 3 עם אמה חשבון בנק משותף וסייעה לה בתשלום שכרה החודשי של התובעת [פרוטוקול, עמ' 4 ש' 26-29] כאשר התובעת לא חשה בטוב ונבצר ממנה לטפל בגב' אהרונוביץ', פנתה התובעת הן לגב' אהרונוביץ' והן לבתה [פרוטוקול, עמ' 9 ש' 1-3]. את סיבת חתימתה על דיווחי שעות עבודתה של התובעת הסבירה הנתבעת 3 בכך שהחתימה נעשתה בשם אמה שלא דוברת עברית אלא רומנית [פרוטוקול, עמ' 9 ש' 2-16]. הצורך במעורבותו של בן משפחה לצורך מילוי דוחות השעות אף הוכר בחוזה העבודה שנחתם בין התובעת לנתבעת 1 בו נכתב במפורש כי "אני מתחייב/ת להעביר למשרדכם את דפי דו"ח מעקב יומי, חתום ע"י המטופל (או בן משפחתו של המטופל) " [ההדגשה אינה במקור]. מהאמור עולה, כי העובדה שבתה של הגב' אהרונוביץ', הנתבעת 3, סייעה לה בהיבטים הטכניים של ביצוע תשלום שכר התובעת מכספיה שלה וכן פיקחה על היעדרויותיה לאור העובדה כי אימה נזקקה לעזרה בכל הפעילויות היומיומיות הכוללות אכילה, שתייה, רחצה וכיו"ב והיא לא רצתה שהיא תישאר לבדה, אינה מעידה כי היא הייתה מעסיקה של התובעת. הפיקוח של הנתבעת 3 על התובעת לא היה צמוד והיא ביקרה בבית הנתבעת 2 פעמיים בשבוע בלבד. הוראות שוטפות קיבלה התובעת מאת הנתבעת 2 אשר שוחחה עמה ברומנית. יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת יעל אנגלברג - שוהם בעב' (בש) 3174/04 BUSCA STEFANIA - עזבון המנוחה סטורוטיאנו, מיום 18.2.07 , בהדגישה כי: "יש להיזהר מלהטיל על ילדים המקיימים מצווה של כיבוד הורים ודואגים להוריהם הקשישים, חובות של מעסיק בגין עזרה סיעודית שניתנה להורה, מקום שלא התכוונו לכך הצדדים מלכתחילה." לאור כל האמור אנו קובעים כי אין לראות בנתבעת 3 כמעסיקה של התובעת או כמעסיקה במשותף עם הנתבעת 1 ודין התביעה נגדה להידחות. האם יש לראות בחברה מעסיקה במשותף עם הגב' אהרונוביץ? לטענת התובעת, יש לראות בנתבעת 1 מעסיקה במשותף עם הנתבעת 2. הנתבעת 1 ערכה הסכם העסקה עם התובעת; הנתבעת 1 פיקחה על עבודת התובעת באמצעות ביקורי בית שערכו עובדת סוציאלית/אח מוסמך מטעמה; התובעת העבירה לנתבעת 1 דיווחי שעות חודשיים ובהם פירוט שעות עבודתה; הנתבעת 1 הנפיקה לתובעת תלושי שכר בהם היא נרשמה כמעסיקה [נספח א' לכתב התביעה] וכן היא זו שהעבירה את התשלום לחשבונה של התובעת. לטענת הנתבעת 1 תפקידה הסתכם בהעברת גמלת הסיעוד לידי המטפלת בהתאם למכסת השעות שאושרו לגב' אהרונוביץ על ידי המל"ל. לטענתה, הסדרי שכר בגין שעות שמעבר לשעות הסיעוד שאושרו על ידי המל"ל לא היו באחריותה ו/או בידיעתה. אין לנו צורך להכריע בשאלה זו כיוון שבין כך ובין כך אין בנסיבות העניין כדי להטיל על הנתבעת 1 כל חיוב בגין הפרשי שכר ו/או פיצויי פיטורים. למעלה מן הצריך נאמר כי לטעמנו התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעת 1 ואין לקבל את הטענה כי הנתבעת 1 היוותה צינור בלבד להעברת תשלומי גמלת הסיעוד מאת המל"ל ומאת הקרן לניצולי שואה. על פי ההסכם בין המל"ל לנתבעת 1 הנתבעת התחייבה לספק לזכאים שירותי סיעוד [נספח ב' לסיכומי התובעת]. על פי אותו הסכם פיקחה הנתבעת 1 על מתן שירותי הסיעוד, פיקוח אשר כלל ביקור של עובדת סוציאלית או אח מוסמך מדי תקופה; בין התובעת לבין הנתבעת 1 נחתם חוזה עבודה [נספח א' לסיכומי התובעת] לפיו התובעת מועסקת בנתבעת 1; התובעת העבירה לנתבעת 1 על פי ההסכם מידי חודש דוח מעקב יומי חתום על ידי הנתבעת 2; התובעת קיבלה את שכרה מהנתבעת 1 אשר הנפיקה לה תלושי שכר בהם היא הופיעה כמעסיקתה של התובעת. על פי תלושי השכר שילמה הנתבעת 1 לתובעת שכר בגין 25 שעות בשבוע בתעריף 25 ₪ לשעה. כן העידה גב' יונה גלמן ועדותה לא נסתרה כי לתובעת שולמו גם הזכויות הסוציאליות בגין שעות אלה. לטעמינו, על אף קיומם של יחסי עובד מעביד, אין להטיל על הנתבעת 1 אחריות להשלמת שכר מינימום בגין יתרת שעות עבודתה של התובעת ו/או בגין פיצויי פיטורים שאת זכאותם מייחסת התובעת שהתפטרה לאי תשלום שכר מינימום. לכל היותר יש לראות בנתבעת 1 מעבידה במשותף עם הנתבעת 2 ביחס ל- 25 השעות השבועיות שכן הנתבעת 1 סיפקה לתובעת שירותי סיעוד בהתאם לזכאות מאת המל"ל שאינו עולה על 16 שעות שבועיות ובנוסף שירותי סיעוד בגין 9 שעות נוספות מאת הקרן לניצולי שואה. ביחס לשעות אלה עמדה הנתבעת 1 בכל התחייבויותיה. כאשר בוחנים את מכלול העסקתה של התובעת יש, לטעמינו, לראות בנתבעת 1 ובנתבעת 2 מעסיקות במקביל כאשר בגין 25 השעות השבועיות מדובר בהעסקה במשותף. בדב"ע מד/168-3 שלום - ג'בלי, פד"ע יח' 421 [אשר צוטט בדב"ע נא/82-3 אולברג - בית הגפן ואח', פד"ע כ"ג 255] נדונה ההבחנה בין "מעבידים במשותף" לבין "מעבידים במקביל": "השוני בין שני המצבים ברור. Joint employment קיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל עבודה מפלוני. ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד, והצדדים לחוזה הם 'העובד' מצד אחד, ומהצד השני - שניים 'כאחד' שבשירותם מבוצע חוזה העבודה. dual employment או עבודה במקביל בשירותם של שניים קיים עת היחסים החוזיים הם, בו זמנית ובמקביל, בין עובד ובין שניים, שבינו ובין כל אחד מהם קיים חוזה העומד בפני עצמו...". מאחר ולגבי העסקה של 25 שעות שבועיות אין לתובעת כל עילה, דין התביעה כנגד נתבעת 1 להידחות. ב. זכאותה של התובעת להפרשי שכר 1. שכרה של התובעת אין חולק, כי בין התובעת לנתבעת 2 לא נחתם חוזה העסקה כפי שמתחייב מחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") מעדותה של התובעת עולה כי מפאת מצבה, הגב' אהרונוביץ' נזקקה לשירותי התובעת לצורך ביצוע כל הפעולות היומיומיות: רחיצה, הלבשה, אכילה וכיו"ב. אין חולק כי התובעת עבדה משרה מלאה בטיפול בנתבעת 2. התובעת צמצמה את המחלוקת לזכאותה להפרשי שכר בגין 186 שעות. לטענת התובעת, שולם לה שכר חלקי בלבד בגין 107 שעות העסקה ולכן, לטענתה, היא זכאית להפרשי שכר בגין משרה מלאה. התובעת מבקשת לטעון למעשה כי היא זכאית להשלמת שכר ל- 186 שעות ביחס לשעות אשר שולמו לה בפועל בהתאם לתלושי השכר אותם קיבלה מהחברה. לטענת הנתבעות 2 ו-3, סוכם עם התובעת על תשלום שכר חודשי בגין כלל שעות העסקתה בסך 550$ בשנה הראשונה כאשר בשנה השנייה שכרה הועלה ל- 600$ ובשנה השלישית ל- 650$. סכום זה התקבל הן מהנתבעת 1 אשר שילמה בגין שעות הסיעוד להן הייתה הנתבעת 2 זכאית, והן מהנתבעת 2 אשר שילמה לתובעת מידי שבוע "דמי כיס" בסך 70 ₪ בשנתיים הראשונות להעסקתה ו- 80 ₪ בשנה האחרונה להעסקה. מהראיות אשר הובאו בפנינו עולה כי סוכם עם התובעת על שכר חודשי ולא שעתי בגין כלל שעות עבודתה בסך 550$ שעלו בהדרגה לכדי 650$ . כך עולה מעדותה של התובעת: "ש. מי שילם שכרך? ת. קיבלתי בדואר כסף והבת הייתה מחשבת, קיבלתי 650$" ....... ש. מידי שנה עלה השכר מי העלה? ת. הבת ש. האם העלאה השתקפה בתלושי השכר? ת. לא יודעת [פרוטוקול, עמ' 2 ש' 9-11 , 31-33] הגם שהתובעת העידה כי שכרה הועלה בהדרגה מ- 550$ ל-650$, הרי שבפועל אין חולק כי התובעת המשיכה לקבל במשך כל תקופת העסקתה שכר שהורכב מהסכום אשר שולם לה ישירות ע"י החברה ולא שונה, ודמי הכיס אשר שולמו ע"י הנתבעת 2 מידי שבוע, סך של 70 ₪ בשנתיים הראשונות ו- 80 ₪ בשנה האחרונה. כך, שהעלאת השכר הייתה תיאורטית ולא התבטאה בפועל, ככל הנראה מהסיבה שהמשכורת נקבעה בדולרים בעוד ששער הדולר ירד. מר יעקב דיין נשאל: "ש. כמה כסף שילמתם לעובדת מידי חודש מכיסכם ולא מכספי עזר מציון? ת. אפס" [פרוטוקול, עמ' 11 ש' 26-27] עוד הבהיר מר דיין כי כאשר בסוף החודש כששער הדולר היה נמוך, התובעת הייתה אמורה להחזיר כסף יחד עם זאת הוסיף: "לא זכור לי שהיא הייתה מחזירה לנו כי לפעמים היא הייתה נשארת בשבתות" [פרוטוקול, עמ' 13 ש' 4-5] לא קיבלנו את טענת הנתבעת 3 אשר עמדה בסתירה לעדות זאת לפיה כל חודש הוציאה מחשבון אמה שיק עצמי לתובעת, כיון שהתובעת רצתה רק כסף מזומן. נתבעות 2 ו-3 ביקשו להציג שיקים [נ/2] לתמיכה בטענתן כי המדובר בהשלמת משכורת, אלא שמדובר ב-3 שיקים הראשון ע"ס 3,800 ₪ מיום 18.8.05 ,ככל הנראה שכר החודש הראשון, ושני שיקים האחד ע"ס 3,288 ₪ מיום 19.8.08 והאחר ע"ס 2,930 ₪ מיום 20.8.08, ככל הנראה מדובר בשני השיקים האחרונים של גמר חשבון. לפיכך, אנו קובעים כי שכרה החודשי המוסכם של התובעת היה 550$ בתחילת העסקה, הועלה ל-600$ לאחר שנה והועלה שוב ל- 650$ בשנה השלישית. כל זאת בכפוף לכך ששכר זה לא יפחת משכר מינימום לפי חוק שכר מינימום. הצדדים חלוקים בשאלת מהות התוספת אשר שולמה לתובעת מידי שבוע. התובעת טענה בתחילה כי מדובר בדמי נסיעות [סעיף 13 לכתב התביעה] ולאחר מכן טענה כי היו אלה מקדמות אשר קוזזו משכרה. הנתבעות 2 ו-3 טענו כי סכומים אלו היו דמי כיס ששולמו לתובעת כל שבוע בנוסף לשכרה החודשי, ובלשונה של הנתבעת 3: "לשאלת ביה"ד- 315 ₪ הם דמי הכיס אשר שולמו כל חודש, בהתחלה 70 ₪ לשבוע ואח"כ 80 ₪ לשבוע" [פרוטוקול, עמ' 4 ש' 1-6] אנו מעדיפים את גרסת הנתבעות 2ו-3 כי התשלום השבועי אותו קיבלה התובעת הינו בנוסף לשכר ששולם לה מהנתבעת 1 וכי יש לראותו כחלק משכר עבודתה של התובעת. התובעת לא הוכיחה היכן התגוררה כשלא לנה בבית התובעת, כי נזקקה לנסיעות ומה שיעורן. 2. האם זכאית התובעת להפרשי שכר ומה שיעורם טוענת התובעת, כי מאחר והיא לא חתמה עם הנתבעת 2 על חוזה עבודה, יש לראות בשכר ששולם לה בתלושי השכר על ידי הנתבעת 1, בסך 25 ₪ לשעה, כשכר לו היא הייתה זכאית בגין יתרת השעות בהן הועסקה. לחילופין, עותרת התובעת לתשלום שכר מינימום שעתי בגין יתרת השעות אשר לטענתה לא שולמו, ולחילופי חילופין, עותרת להשלמת שכר מינימום בגין משרה מלאה בניכוי הסכומים ששולמו לה מהחברה. נקדים ונאמר כי איננו מקבלים את טענתה של התובעת ולפיה מאחר ולא נחתם הסכם העסקה בין התובעת לנתבעת 2, יש לראות בגובה השכר אשר שולם לתובעת בתלושי השכר כשכר המחייב את הנתבעת 2. העובדה שהנתבעת 2 הפרה את הוראת סעיף 1ג לחוק עובדים זרים אינה מקימה חזקה כי יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת 1 זהים ליחסי העבודה בין התובעת לנתבעת 2. כבר קבענו, כי ההסכם בין התובעת לנתבעת 2 היה לשכר חודשי של 550$ אשר הועלה בהדרגה ל- 650$. מסקנתנו נתמכת בעדות התובעת אשר מציינת במפורש כי היא כלל לא ידעה בשל מה שולם שכרה וכיצד מתבצעת החלוקה בין הנתבעות [פרוטוקול, עמ' 2 ש' 1-3]. כל שידעה התובעת היה, כי שכרה החודשי בגין כלל שעות עבודתה הסתכם ב-550$-650$ דולר בהתאם לתקופה כפי שפורט לעיל. [פרוטוקול, עמ' 2 ש' 9-11 , 31-33] 3. ניכויים משכר התובעת על פי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000 (להלן : תקנות עובדים זרים), מעסיק רשאי לנכות משכרו החודשי של עובד זר את הסכומים הקבועים בסעיפים 2 ו-3 לתקנות בגין מדור ובגין הוצאות נלוות המוגדרים בתקנה 1 כ"הוצאות בגין השימוש במגורים, לעניין מים, חשמל וארנונה". תקנה 2 (ב) לתקנות אלו קובעת כי אם המגורים היו בבעלות המעביד, הוא רשאי לנכות רק את מחצית הסכום הנקוב בסעיף משנה 2 א' וכל עוד לא הציג המעביד הסכם שכירות וקבלות על תשלום שכר דירה, ייראו את המגורים כנמצאים בבעלותו. הפסיקה קבעה שלושה תנאים מצטברים לניכוי הוצאות בגין מגורים והוצאות נלוות משכרו של העובד הזר: האחד- הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות על ידי תחשיב "מסודר, מבוסס וסביר". השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת "החזר הוצאות" כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד [ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ נ' סטופארו נורצל סיזר, מיום 24.6.07] באשר לניכוי הוצאות כלכלה, הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), קובעות כי : מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה באוכל או בדיור ככל שהמדובר בדרך תשלום שנקבעה בהסכם קיבוצי, בחוזה עבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה, בתנאי ששווים של אלה לא יעלה על המקובל בשוק. בפסיקה נקבע כי בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, רשאי המעביד לזקוף 10% משכר המינימום עבור הוצאות הכלכלה שסופקה לעובד, בנסיבות מסוימות (ע"ע 300333/97 עליזה כהן - רימונה קבררה, פד"ע לז 755). לטענת התובעת, מאחר ולא נערך כל חוזה בין התובעת לנתבעת 2 ובו צוין פירוט הניכויים ומשהנתבעת 2 לא הציגה כל ראיה מטעמה בדבר הוצאות, אין להכיר בכל ניכוי משכרה של התובעת. אין בידינו לקבל טענתה זו. אין חולק כי הדירה בבעלות הנתבעת 2 והתובעת התגוררה בביתה של הנתבעת 2 . בין אם התובעת לנה בחדר נפרד [כגרסת הנתבעת 3, פרוטוקול עמ' 7 ש' 25-26] ובין אם היא לנה במסדרון [תצהיר עדות התובעת פסקה 7], היה עליה לשאת בחלק מהוצאות המגורים [עב' 9490/06 Timalsina Prasad Bishnu נ' יוסף אפללו, מיום 2.12.09], ולפיכך נתבעת 2 הייתה רשאית להפחית את מחצית הסכום הקבוע בסעיף 2 א, במועדים הרלוונטיים [דהיינו 121 ₪ עד ליום 1.1.06, 123.98 ₪ עד ליום 1.1.07, 117.78 ₪ עד ליום 1.1.08 ו- 114.35 ₪ עד מועד סיום העסקה]. לעניין ההוצאות הנלוות, הנתבעת 2 הציגה תדפיס בנק [נ/2] ממנו ניתן ללמוד על הוצאות בגין חשמל, טלפון, גז וכבלים. התובעת לא הציגה כל גרסה לסתור נתונים אלה. לפיכך הנתבעת 2 הייתה רשאית להפחית בגין הוצאות נלוות את הסכום הקבוע בתקנות עובדים זרים. שונה הדבר בכל הנוגע לקיזוז הביטוח הרפואי. הנתבעת 2 טוענת כי היא הייתה רשאית לקזז משכרה של התובעת את עלות הביטוח הרפואי בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב - 2001 . דא עקא שהנתבעת 2 לא הוכיחה כי הניכוי אשר לכאורה בוצע אכן היה בגין ביטוח רפואי. בשום שלב לא הוצגה בפנינו פוליסה של ביטוח רפואי שנערכה לתובעת ו/או כל ראיה כי אכן שולם סכום זה בפועל. בנסיבות אלה, ומשלא נשאה בנטל ההוכחה כי לתובעת היה ביטוח רפואי ועל כן ניכתה משכרה כדין, אין מקום לקבוע כי הנתבעת 2 הייתה רשאית לנכות רכיב זה משכר התובעת. לסיכום פרק זה, התובעת הייתה זכאית לשכר מינימום בגין כל שעות עבודתה בנתבעת 2. משכר זה הנתבעת 2 הייתה רשאית לנכות ניכויים בגין מגורים, הוצאות כלכלה והוצאות נלוות. להלן פירוט הסכומים להם הייתה זכאית התובעת בהתאם לעקרונות אשר הוצגו לעיל: חודש שכר מינימום (₪) ניכויים מותרים (₪) שכר שהתובעת זכאית לאחר ניכויים (₪) שכר ששולם ע"י החברה (₪) דמי כיס (₪) הפרש (₪) 8.2005 3335.18 518.49 2816.69 2900 315 398.31 9.2005 3335.18 518.49 2816.69 2613 315 111.31 10.2005 3335.18 518.49 2816.69 2625 315 123.31 11.2005 3335.18 518.49 2816.69 2725 315 223.31 12.2005 3335.18 518.49 2816.69 2613 315 111.31 3335.18 523.18 2812.00 2800 315 303.00 3335.18 523.18 2812.00 2450 315 -47.00 3335.18 523.18 2812.00 2713 315 216.00 3456.58 535.32 2921.26 2450 315 -156.26 3456.58 535.32 2921.26 2900 315 293.74 3585.18 548.18 3037.00 2613 315 -109.00 3585.18 548.18 3037.00 2625 315 -97.00 3585.18 548.18 3037.00 2799 315 77.00 3585.18 548.18 3037.00 2300 315 -422.00 3585.18 548.18 3037.00 2800 315 78.00 3585.18 548.18 3037.00 2713 315 -9.00 3585.18 548.18 3037.00 2514 315 -208.00 3585.18 541.79 3043.39 2900 315 171.61 3585.18 541.79 3043.39 2488 315 -240.39 3585.18 541.79 3043.39 2675 315 -53.39 3710.18 554.29 3155.89 2675 315 -165.89 3710.18 554.29 3155.89 2950 315 109.11 3710.18 554.29 3155.89 2500 315 -340.89 3710.18 554.29 3155.89 2850 315 9.11 3710.18 554.29 3155.89 3485 336 665.11 3710.18 554.29 3155.89 2500 336 -319.89 3710.18 554.29 3155.89 2950 336 130.11 3710.18 554.29 3155.89 2675 336 -144.89 3710.18 554.29 3155.89 2600 336 -219.89 3710.18 552.86 3157.32 2950 336 128.68 3710.18 552.86 3157.32 2500 336 -321.32 3710.18 552.86 3157.32 2675 336 -146.32 3710.18 552.86 3157.32 2775 336 -46.32 3710.18 552.86 3157.32 2675 336 -146.32 3710.18 552.86 3157.32 2675 336 -146.32 3850.18 566.86 3283.32 2950 336 2.68 3850.18 566.86 3283.32 2950 336 2.68 מהטבלה עולה כי התובעת הייתה זכאית להפרשי שכר מינימום בסך 3,340 ₪. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויי הלנת שכר עבודה בגין הפרשי השכר. חרף התוצאה כי הנתבעת זכאית להפרשי שכר מינימום, לא מצאנו בנסיבות העניין לפסוק לתובעת פיצויי הלנה והחלטנו לפסוק הפרשי הצמדה וריבית בלבד, החל ממחצית התקופה ועד ליום התשלום בפועל. שוכנענו כי ההפרשים בתשלום השכר השוטף נובעים מטעות כנה של הנתבעת 2 לרבות הדרכה שגויה שקיבלה מגורמים שונים באשר לאופן תשלום השכר לתובעת. ג. זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים כאמור, אין מחלוקת כי ביום 20.8.08 סיימה התובעת את עבודתה אצל הנתבעת 2 לאחר שהודיעה בכתב באמצעות בא כוחה כי היא מתפטרת מעבודתה, והצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בהתפטרות בנסיבות המזכות את התובעת בפיצויי פיטורים. לטענת התובעת, היא התפטרה מאחר והנתבעת 2 לא שילמה לה שכר מינימום ולאחר שהיא דרשה את העלאת שכרה במהלך תקופת העסקתה. בנוסף, התובעת פנתה לנתבעות 2 ו- 3 והתרתה בפניהן על כוונתה להתפטר במידה וזכויותיה לא ישולמו כדין [נספח ג' לכתב התביעה]. לגרסת הנתבעות דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות, משהתפטרה התובעת מיוזמתה לאחר שהצהירה על כוונתה לחזור למולדתה. סעיף 11 (א) לחוק פיצוי פיטורים קובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה, כפיטורים". אי קיום הוראות חוקי המגן הינה נסיבה שהוכרה בפסיקה כמהווה עילה להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים (דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל נ' לבבי פד"ע ח 261). הפסיקה קבעה כי אי תשלום שכר מינימום מהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו. מעדות התובעת עולה כי היא עזבה מאחר ומשכורתה הייתה נמוכה. וכלשונה: "ת. עזבתי ב- 20.8 מרצוני החופשי כי המשכורת נמוכה" ..... ש. האם את זוכרת שבסוף מאי השנה פנית אלינו בהודעה בע"פ שאת רוצה לצאת לחזור למשפחתך במולדובה" ת. "אני זוכרת שאמרתי זאת זה היה ביולי. אמרתי שאעזוב כי המשכורת לא מספיקה". ...... ש. "האם את הזהרת את המשפחה שאם לא מעלים לך שכר את עוזבת?" ת. "כן. בכל שנה היא הוסיפה 50 דולר מידי חודש" ש. אם עכשיו היו מעלים לך שכר ל-900 דולר היית עוזבת או נשארת? ת. הייתי נשארת אך עכשיו במצב כזה כבר אין טעם" [פרוטוקול , עמ' 1 ש' 22-23, עמ' 4 ש' 12-14, עמ' 5 ש' 16-19] סימוכין לכך מצאנו גם בעדותה של הגב' יונה גלמן מטעם הנתבעת 1: "ש. אני מבין שהמשפחה טלפנה והודיעה שהעובדת עוזבת. את זוכרת מה הסיבה שהמשפחה ציינה? ת. הם ציינו שהיא עוזבת כי היא לא מרוצה מתנאי השכר. ש. את בטוחה בכך? אולי היא אמרה שהיא רוצה לחזור למולדובה? ת. זה היה בעל פה, אבל מהזיכרון זה מה שנאמר". [פרוטוקול, עמ' 15 ש' 27-31] לשאלה האם פנתה במהלך השנים לגבי גובה שכרה ענתה התובעת: "פניתי פעם אחת לחברה ושאלתי למה משלמים כל כך מעט כסף וכולם דיברו בעברית ולא היה לי עם מי לדבר". [פרוטוקול, עמ' 4 ש' 7-9] ממכלול הראיות והעדויות שהובאו בפנינו שוכנענו, כי התובעת אכן פנתה לנתבעות 2 ו-3 וביקשה כי שכרה יועלה ולכן היא קיבלה תוספת של 50$ מידי שנה. בנוסף, היא פנתה בכתב בדרישה לתשלום הפרשי שכר והתרתה על התפטרותה אם לא ישולם המגיע לה. משנחה דעתנו כי שכרה של התובעת פחת משכר המינימום בחלק ניכר מהחודשים וכי התובעת אכן פנתה בדרישה לתשלום שכרה ואף התרתה על כוונתה להתפטר, והנתבעות 2ו-3 לא הציעו להעלות את שכרה של התובעת ולא ניהלו אתה כל משא ומתן בעניין, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. העובדה כי התובעת התגעגעה למשפחתה אינה מאיינת את הזכאות. התובעת יצאה פעמיים במהלך העסקתה לביקור משפחתי במולדתה ואין בעובדה כי התגעגעה למשפחתה כדי לנתק את הקשר בין אי תשלום שכר מינימום לבין ההתפטרות. משכך, אנו קובעים כי התובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים כדלקמן: 3,850.18 X 37/12 = 11,871 ₪. משהתרשמנו כי בין הצדדים שררה מחלוקת כנה ואמתית בנוגע לנסיבות סיום העסקתה של התובעת אצל הנתבעת 2, מצאנו כי אין מקום לחייב את הנתבעת 2 בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. למעלה מן הצורך נעיר, כי לא נעלמה מעיננו העובדה כי התובעת חתמה על מסמכים ולפיהם היא קיבלה את כל הכספים המגיעים לה וכי היא הצהירה כי "אין לי כל טענות ותלונות למעבידי אהרונוביץ רחל ולא יהיו לי כל תלונות בעתיד" [נספחים 1 ו-2 לכתב ההגנה], אך בשים לב לעובדה כי התובעת אינה מבינה עברית וכי המדובר בהפרשי שכר מינימום ופיצויי פיטורים, אין אנו מוצאים לנכון לתת תוקף לוויתורה של התובעת על זכויותיה. [פרוטוקול, עמ' 3 ש' 23-25] סיכום התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-3 נדחית. הנתבעת 2 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים תוך 30 יום מהיום שיומצא לה פסק הדין: הפרשי שכר בסך 3,340 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.07 ועד ליום התשלום בפועל . פיצויי פיטורים בסך של 11,871 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.08 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, בנסיבות העניין ולאור העובדה כי התביעה כנגד נתבעות 1 ו-3 נדחתה, תישא הנתבעת 2 בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ . הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםעובדים זרים