מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לפיצוי על הגשת קובלנת סרק: בין התובע לבין הנתבע קיים סכסוך של 40 שנים ויותר. סכסוך זה בא לפתחן של ערכאות שונות וגורמים שונים, ביניהם - בתי משפט שונים, בג"צ, המשטרה, מנהל מקרקעי ישרשאל, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, העירייה ועוד. בפי התובע טרוניות שונות כנגד גופים אלה או חלקם. בין כל אלה הגיש הנתבע קובלנה כנגד התובע בטענה כי התובע איים על עדים מטעמו. בשלב מסויים החליט הנתבע למשוך את הקובלנה, והתובע זוכה. על כך הגיש התובע את התביעה דנן, בשלוש עילות: עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין) ותביעה להוצאות ופיצוי בהליך פלילי (סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). עוד בישיבה הראשונה, ביום 21.3.11, הפניתי את תשומת לב התובע לכך כי, לאור האמור בכתב התביעה, תביעתו נראית בעייתית ביותר, כיוון שנראה כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. התובע לא נסוג ולפיכך הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. בהחלטה מיום 2.10.11, לאחר הגשת התצהירים, חזרתי והפניתי את תשומת לב התובע לכך כי קיימת בעייתיות רבה עם גירסתו שבכתב התביעה כמו גם עם חומר הראיות שבתצהירים, תוך שהתייחסתי בעיקר לעוולת הנגישה. כך כתבתי בהחלטה (ראש עמוד שלישי): "הצדדים הגישו תצהיריהם, אליהם צורפו מסמכים שונים. התובע הגיש תצהיר המשתרע על 44 סעיפים ו-18 עמודים שבהם הוא מפליג ומפרט את כל מסכת המחלוקות והסכסוכים הארוכים שבינו לבין הנתבע, משל אני ערכאת-על האמורה לבחון את כל אלה ולקבוע את צדקתו של התובע. בנוסף ובהתאם לכך, צירף התובע 3 קבצים עבים של מאות מסמכים שונים, אשר רובם תיעוד כזה או אחר לסכסוכים הנ"ל." עוד כתבתי באותה החלטה (מרכז עמוד שני): "קראתי בעיון רב את התביעה ועיינתי בתצהיר התובע ובמסמכים הרבים אשר צורפו אליו והתרשמתי, כי לכאורה, על פני הדברים, הנטל המוטל על כתפי התובע הינו כבד ביותר ויש ספק אם בחומר יש כדי לבסס את יסודות העוולה (עוולת הנגישה - מ' א') התרשמות זו נובעת מתוך החומר שהגיש התובע, אף מבלי שאני נותנת כל משקל לטיעוני הנתבע." בהתאם לקביעותי שלעיל, הוריתי לתובע, באותה החלטה: "ככל שהתובע יעמוד על בירור תביעתו, אני מורה לו למקד את טיעוניו העובדתיים. התובע יגיש מסמך אשר בו יפנה אותי לסעיפים הרלוונטיים בתצהירו ובכתב התביעה אשר, לדעתו, יש בהם כדי לבסס את יסודות העוולה." כמו כן הוריתי לתובע, באותה החלטה: "לאור האמור, אני מורה לתובע לבחון מחדש את החומר שהוגש על ידו ולצמצם את התצהיר והמסמכים רק לחומר הרלוונטי להוכחת תביעתו." ביום 23.10.11 הגיש התובע מסמך בו הוא התיימר "למקד" את טיעוניו והפנה אותי אל סעיפים ומסמכים שונים בחומר שהוגש על ידו. בהחלטתי על מסמך זה הבהרתי לו כי: "הגם שעיינתי בחומר אליו מפנה אותי התובע לא הבנתי הכיצד חומר זה מבסס את עילת התביעה..." באותה החלטה חזרתי וביקשתי מן התובע לצמצם את הראיות שהגיש. על כך נעניתי על ידי התובע, ביום 28.11.11, כי כל החומר שבתיק מקים את יסודות העוולה. בשל כך שהתובע לא צמצם את ראיותיו רק לאלה המבססות את עילת התביעה ואף לא הצביע על קיומן של ראיות שכאלה, חזרתי ועיינתי בחומר התביעה והתצהירים שהגיש התובע, ואף מבלי להתייחס לטענות ההגנה, הגעתי למסקנה כי החומר, על אף היותו חומר רב מאוד, אינו מגלה עילת תביעה. לפיכך, ביום 29.12.11 נתתי פסק דין והוריתי על סילוק התביעה על הסף. לא הסתרתי את העובדה כי התלבטתי בטרם שהתגבשה בי המסקנה כי כך יש לעשות. התלבטות זו היתה לא משום השיקול המשפטי, אלא משום העובדה כי מדובר בצעד חריג שאינו שגרתי. בהיבט המשפטי הייתי משוכנעת כי כך יש לעשות בנסיבות של תביעה זו ופירטתי זאת בפסק הדין. התובע הגיש ערעור על החלטתי וביום 24.5.12 קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הדין ניתן מבלי שניתנה לתובע זכות טיעון ראוי. בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, הוריתי לצדדים לסכם את טיעוניהם לעניין סילוק התביעה על הסף ועתה מונח התיק בשל בפני למתן החלטה לעניין זה. אעיר כי, למרות שפסק הדין מיום 29.12.11 בוטל, הניתוח המשפטי שבו רלוונט ואפנה להלן לנימוקים והכרעות שניתנו בו, בכפוף לחומר הנוסף שהוגש לאחריו. הערות כלליות לסיכומי התובע בטיעוני התובע בסיכומיו, מועלות טענות עובדתיות עם הפנייה למסמכי התביעה, כדי לבסס את עילות התביעה ולמנוע מחיקת התביעה על הסף. שתי הערות כלליות אציין לעניין טיעונים והפניות אלה: ראשית, כפי שציינתי לעיל, מאז נפתח ההליך פניתי אל התובע מספר פעמים, כדי שיפנה אותי לטענות המקימות את עילות התביעה. התובע לא טרח לעשות זאת, אלא בסיכומים אלה. תהא התוצאה של החלטתי זו אשר תהא - התנהלות זו של התובע אינה ראוייה. שנית, בכל טיעוני התובע בסיכומיו, יש כשל מהותי. התובע אינו עושה הבחנה בין טענות לגופן של מחלוקות בקובלנה לבין טענות אפריוריות לעניין עצם הגשת הקובלנה. ודוק. בתביעה זו טוען התובע כי בעצם הגשת הקובלנה, גרם הנתבע לתובע שתי עוולות נזיקיות. עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות. כדי שהתביעה לא תמחק על הסף, על התובע להראות לי כי טיעוניו בכתב התביעה או אפילו בתצהירו, מקימים את היסודות של שתי עוולות אלה. כפי שיתברר להלן, התובע לא הצליח להראות זאת. התובע מרחיב בסיכומיו בשלל טענות מהן עלי להסיק כי לתובע היו טענות טובות כנגד הקובלנה. אולם, טענות אלה אינן רלוונטיות לתביעה דנן. יכול להיות כי לו היתה הקובלנה מתבררת עד תומה, היה התובע אכן יוצא זכאי לגופן של טענות. אין די בכך כדי להקים את עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות. מאות אלפים, ואף מליונים של תביעות מוגשות בדרך שגרה, והעובדה כי תביעה נדחית לגופא אינה, מתוך עצמה, מקימה עוולת נגישה או עוולת רשלנות לתובע. כך גם לגבי קובלנה פרטית פלילית. התביעה הנדחית טומנת בחובה רק את המסקנה כי בדיעבד העדיף בית המשפט את טיעוני הנתבע על טיעוני התובע. זאת ותו-לא. מתוך מסקנה זו לא ניתן להסיק דבר וחצי דבר על הנסיבות האפריוריות בעת הגשת התביעה, אשר הן הרלוונטיות לעוולת הנגישה ולעוולת הרשלנות. היסודות של עוולת הנגישה או עוולת הרשלנות צריכות להיבחן בשלב האפריורי, במועד הגשת התביעה - האם עצם הגשת התביעה, כפי שהוגשה, מקימה את העוולות. כך גם לגבי הקובלנה. במילים פשוטות - דחיית התביעה או הקובלנה נעשית בדיעבד, לאחר דיונים לגופן של מחלוקות. יסודות עוולות הנגישה או עוולת הרשלנות נבחנים מראש, במועד הגשת התביעה. לאור האמור, כל טיעוני התובע, עד כמה הוא צודק אל מול הקובלנה או עד כמה הוא צודק במאבקו בנתבע - אין להם כל רלוונטיות לדיון דנן. גם אם אשתכנע מטיעוני התובע כי הוא היה יכול לזכות בקובלנה ולהביא לדחייתה - אין הדבר בעל השלכה מכרעת ליצירת יסודות העוולות. אוסיף ואדגיש כבר עתה וארחיב בהמשך - בכתב התביעה, בתצהיר התובע כמו גם בסיכומי התובע, אין אף לא מילה אחת או חצי מילה, כאילו הנתבע ידע מראש, אפריורי, כאשר הגיש את הקובלנה, כי מדובר בהליך נפל חסר כל סיכוי או כאילו הנתבע ידע מראש כי אין לקובלנה כל בסיס עובדתי או כאילו הוא החליט להגישה, ללא כל סיבה סבירה. די בכך כדי להצביע על כך כי לתביעה דנן אין כל עילה לגיטימית. למרות שהדברים ברורים ביותר ודי בהם, אמשיך ואפרט. הטיעונים לעניין עוולת הנגישה בפסק הדין מיום 29.12.11 עמדתי ארוכות על מהותה של עוולת הנגישה. אין לי אלא לחזור על הדברים (מתחיל בעמוד 4 שורה 20): "...בתביעה דנן תובע התובע פיצוי מכוח עוולת הנגישה בגין אותה קובלנה. סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: 'פקודת הנזיקין) קובע את עוולת הנגישה בזו הלשון: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." בהחלטה מיום 2.10.11 כתבתי כך, לגבי עוולת הנגישה והנטל המוטל על התובע: "בפתח הדברים יודגש כי העובדה שהקובלנה נמחקה והתובע זוכה אינה, כשלעצמה, מקימה את עוולת הנגישה ואינה, כשלעצמה, מצדיקה מתן פיצויים לנאשם, התובע במקרה דנן. על התובע להוכיח את יסודות עוולת הנגישה: ראשית, עליו מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בהליך נפל. שנית, עליו להוכיח כי ההליך נפתח בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת. שלישית, קיים התנאי כי ההליך נסתיים לטובתו של התובע והשאלה לעניין זה, מה הנפקות של העובדה שלא היו בקובלנה הכרעות שיפוטיות אלא שהיא בוטלה על ידי התובע." בת'א' (מחוזי מרכז) 5726/08/07 זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה מנתחת כבוד השופטת דודקביץ' את יסודות עוולת הנגישה, תוך שהיא מפנה לפסיקה רלוונטית, וכך היא קובעת: "מלשון הפקודה עולה, כי לעוולה זו מספר יסודות מצטברים ואלו הם: 1. פתיחתו או המשכתו של הליך בפלילים, בפשיטת רגל או בפירוק - רשימת ההליכים המוזכרים ברכיב זה היא רשימה סגורה ומכאן כי עוולה זו אינה חלה לגבי הליכים אזרחיים (ע"א 688/68 מאיר טייכמן נ' אריה לייב מנוביץ, פ"ד כג(1) 482, 484 (1969)). 2. למעשה ובזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת - רכיב זה מורכב למעשה משתי דרישות בעוצמה שונה והן חלופיות באשר ליסוד נפשי הנדרש בעוולה זו: 2.1 ההליך נפתח בזדון (קרי קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק). 2.2 ההליך נפתח בלי סיבה סבירה ומסתברת (שני רכיביה של דרישה זו הן בבחינת עניין אחד ולא מדובר בשמות תואר מצטברים והשוו: פרופ' שלו גנוסר, "מיטרד ליריס - נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט", משפטים ב (תש"ל, 1970) 221, 246)). באשר ליחס בין שתי דרישות אלו, נקבע כי יש לבכר את הראשונה על פני האחרונה: "...לעילה זו רכיבים רבים, שראשון להם ואולי החשוב בהם הוא "זדון" ומשנהו "בלי סיבה סבירה ומסתברת..." (ע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 640, 646 (1996) (להלן: - "עניין חסיד"). באשר לרכיב הזדון, הנדרש בעוולת הנגישה, העיר המלומד עמוס הרמן בספרו "מבוא לדיני נזיקין" (2006) בעמ' 36: "...עוולת נגישה מתקיימת כאשר הנתבע יוזם הליך פלילי לא מבוסס כנגד התובע. על מנת להצליח בתביעת נגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע דחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון שלמור (כך במקור - מ'א') על החוק. הזדון הינו רצון לפעול מתוך מניע שלילי. אפשר לראות בדרישת הזדון שבעוולת הנגישה גם משום חומה המגינה מפני תביעה בנזיקין... הנגישה נועדה להגן על יוזם ההליך הפלילי מפני לחץ של האדם שנגדו נפתח ההליך..." 3. ההליך נסתיים לטובתו של אדם נגדו הוא נפתח - לא ניתן לתבוע בעילת נגישה אלא בהליך נפל שהסתיים לטובתו של הנתבע בפסק דין (ע"א 145/71 מרים ורמברנד נ' מנדל אגולסקי, פ"ד כה(2) 457, 460 (1971); בש"א (מחוזי - ת"א) 4356/02 בת"א 1953/01 בנק המזרחי בע"מ נ' יעקב הרשקוביץ, חברה לבניה בע"מ (לא פורסם, 1.6.03)). עם זאת יובהר, כי: "...תנאי הוא שההליך "נסתיים לטובתו" של התובע בעילה זו, אך אין ללמוד מכך על היפוכו של דבר, דהיינו, שהעובדה שההליך "נסתיים לטובתו" מעידה על היותו "הליך נפל..." (עניין חסיד, בעמ' 646). על הקושי לזהות קיומו של רכיב זה עמד בית המשפט העליון גם בעניין בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצאת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר (לא פורסם, 30.6.05): "...במרבית המקרים לא ניתן לקבוע כי ההליך נוהל כהליך נפל בזדון ומהווה עוולה של נגישה, או שהיה אשם בניהולו עד כדי התרשלות. מעצם ההפסד בדין לא נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק..." 4. ההליך חיבל באשראי או בשמו הטוב או סיכן את חירותו של האדם נגדו הוא נפתח - זהו הרכיב התוצאתי של עוולת הנגישה ועל הטוען לנגישה להוכיח כי אחת מהחלופות התקיימה כדי לבסס תביעתו בעילה זו." הנה כי כן, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 2.10.11 אין די בעובדה שההליך נסתיים לטובת התובע כדי להקים את עוולת הנגישה (בג"צ תנובה המוזכר לעיל). זאת גם כאשר ההליך מסתיים עם הכרעה עובדתית בדבר זיכויו של הנאשם, על אחת כמה וכמה במקרה דנן, כאשר אין כל הכרעה עובדתית. במקרה דנן, כדי להכנס לשערי "עוולת הנגישה" על התובע להראות בתביעתו כי הליך הקובלנה הוגש כנגדו 'בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת'. כפי שנקבע לעיל, העילה העיקרית היא 'הזדון' ואילו המשנית היא זו של 'בלי סיבה סבירה ומסתברת' (פס"ד בעניין חסיד המוזכר לעיל). אין ספק כי הטענה בדבר זדון היא הקשה יותר מן הטענה על העדר סיבה סבירה ומסתברת, אולם, שתיהן כאחת כוללות את המרכיב שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה (ראה ציטוט מדבריו של עמוס הרמן בסיפרו המוזכר לעיל). רק אם הנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, ניתן לטעון להעדר סיבה סבירה ומסתברת ואפילו לזדון. מסקנה זו מתחזקת ונתמכת בלשון העוולה, כפי שהיא מנוסחת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין. תביעה מכוח עוולה זו יכולה להיות מוגשת רק מקום בו התנהל 'הליך נפל'. הליך נפל הוא הליך אשר מראש יודע התובע כי אין בסיס לפתוח בו, להבדיל מהליך בו, בדיעבד ולאחר סיומו, מתברר כי התובע שגה בהגשתו. המסקנה היא כי יסוד בסיסי והכרחי לתביעה מכוח עוולת הנגישה הוא היסוד בדבר ידיעת הנתבע, מראש, כי ההליך הפלילי בו נקט הינו הליך נפל שאין לו סיבה סבירה ומסתברת." על דברים אלה אוסיף עוד - בעוד הזדון הוא יסוד סובייקטיבי, המעיד על מצבו הנפשי של מי שפותח בהליכים, הרי שהעדר סיבה סבירה היא יסוד אובייקטיבי, אשר נבחן במועד פתיחת ההליכים. לאמור, האם היתה סיבה סבירה ולגיטימית לפתיחת ההליכים. ודוק. לו היה המחוקק מסתפק ביסוד של "העדר סיבה", היה גם יסוד זה נשאר בגדר סובייקטיבי ונבחן על פי שיקולי התובע בעת שפתח בהליכים. אולם, המחוקק הוסיף את המילה "סבירה", לאמור כי הסיבה צריכה להיות סבירה ואין די בסיבה בלבד. מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי אשר מעביר יסוד זה אל תחום השיקולים האובייקטיבים - האם הסיבה לפתיחת ההליך היתה סבירה בעיניים של אדם אובייקטיבי. בנוסף, גם היסוד של הלך נפל הוא יסוד אובייקטיבי המצטרף ליסוד בדבר העדר סיבה סבירה. אין די בטענת הזדון התובע, בסיכומיו, מאמץ את המסקנה שלעיל כי נדרשים שלושה מרכיבים כדי להוכיח עוולת נגישה - זדון, היעדר סיבה סבירה והיות ההליך הליך נפל (רישא של סעיף 11 לסיכומי התביעה). אולם, מיד לאחר מכן סוטה התובע ממסקנתו זו, והוא טוען (סיפא של סעיף 11 לסיכומים): "ודוק, אין משמעות וחשיבות לשאלה אם התובע השמיע דבר איום או לא. אם ישכנע התובע את בית המשפט כי הנתבע הגיש את הקובלנה בזדון, עומד התובע בנטל ." טענה זו של התובע מוטעית בתכלית והיא גם עומדת בסתירה לטענתו שלו בדבר היסודות הנדרשים להוכחת עוולת הנגישה. כדי להוכיח את עוולת הנגישה יש הכרח כי יתקיימו כל שלושת היסודות - הזדון, היעדר סיבה סבירה והיות ההליך נפל. המקרה דנן הוא דוגמא מובהקת לכך. גם אם הנתבע פתח בהליך הקובלנה מתוך כוונת זדון לפגוע בתובע - עובדה זו כשלעצמה אינה מקימה את עוולת הנגישה. המניע לפגוע בזולת, כאשר קיים סכסוך, הוא אחד המניעים הנפוצים ביותר בפתיחת הליכים, הן אזרחיים והן הגשת תלונות במשטרה. לפיכך, כוונת הזדון אינה יכולה לעמוד בפני עצמה. הזדון, כמשמעו בעוולת הנגישה, אינו רק הרצון לפגוע בזולת אלא שהוא מתגבש כאשר "הנתבע יודע שאין בסיס עובדתי להאשמה" (ראה, לעיל, ציטוט מתוך ספרו של עמוס הרמן). כלומר, התנאים משלימים זה את זה ויוצרים יחדיו את עילת התביעה. כדי שעוולת הנגישה תתגבש, יש צורך כי המניע לפגוע בזולת הביא לפתיחת הליכי סרק כאשר התובע יודע מראש כי מדובר בהליך סרק חסר כל בסיס וכי אין כל סיבה סבירה לפתוח בהליך זה. בהתאם לכך נדרש להראות כי ההליך הוא הליך נפל. שני תנאים אלה, בדבר היעדר סיבה סבירה לפתוח בהליכים וכי ההליך הוא הליך נפל - הם הכרחיים ליצירת עוולת הנגישה ולגיבושה. בהתאם לטענתו המוטעית, טוען התובע בסיכומיו (סעיפים 12-21) כדי לשכנעני כי הנתבע פעל בזדון בעת שהגיש את הקובלנה. כאמור לעיל, גם אם אקבל את כל טיעוני התובע לעניין כוונת הזדון, ואקבע כי היתה לנתבע כוונת זדון בהגשת הקובלנה, לא יהיה בכך כדי להועיל לתובע, כל עוד לא הראה התובע קיומם של שני היסודות האובייקטיבים של עוולת הנגישה, בדבר היעדר סיבה סבירה להגשת הקובלנה והיותה בגדר הליך הנפל. התוצאה היא שאני דוחה את טענת התובע כאילו די בכך שהוא יראה שההליך נפתח מתוך זדון כדי להרים את הנטל להתגבשות עוולת הנגישה. התובע לא הראה קיומן של היסודות האובייקטיביים התובע לא טען ולא הראה בסיכומיו, כי בעת שהנתבע הגיש את הקובלנה נתקיימו שני היסודות האובייקטיביים של עוולת הנגישה - היעדר סיבה סבירה להגשת הקובלנה והיות ההליך הליך נפל. ראשית, בפסק הדין מיום 29.12.11, הבהרתי כי קראתי בתשומת לב את כתב התביעה ואת תצהיר התובע ולא ראיתי בהם כל בסיס עובדתי לטענה כי הליך הקובלנה בו פתח הנתבע היה ללא סיבה סבירה או כי היה זה הליך נפל. כך כתבתי (עמוד 10 שורה 11): "כפי שהארכתי לעיל - במקרה דנן על התובע לבסס את תביעתו על הטענה העובדתית כי מדובר בהליך נפל וכי הנתבע, בעת שפתח באותו הליך נפל, ידע על כך שאין להליך כל בסיס והצדקה. רק במקרה כזה ניתן לטעון כי ההליך נפתח בזדון או ללא סיבה סבירה ומסתברת, כפי שנדרש בעוולת הנגישה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין. רק במקרה כזה ניתן לטעון כי אדם סביר ונבון לא היה פותח בהליך זה, כפי שנדרש בעוולת הרשלנות בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. ללא מרכיב עובדתי זה, אין לתובע עילת תביעה בעוולת הנגישה. אם התובע אינו טורח אפילו לציין בכתב התביעה כי ההליך בו פתח הנתבע כנגדו על דרך של קובלנה היה הליך נפל וכי הנתבע ידע על כך - הרי שכתב התביעה שלו אין בו תשתית עובדתית לתביעה. יתר על כן, במקרה דנן, תנאי מקדמי והכרחי לטענה שהנתבע, כאשר פתח בהליך הנפל, ידע על כך שמדובר בהליך נפל, הוא כי - התובע אכן לא ביצע את הפעולות שהיו מיוחסות לו בכתב האישום של הקובלנה. שהרי, כזכור, זיכויו של התובע דנן, שהיה נאשם בקובלנה, נעשה ללא בירור ממצא של העובדות וללא הכרעה עובדתי (כך במקור), אלא משום מחיקת הקובלנה לפיכך, אין בנמצא הכרעה ואף לא ראיה בשאלה זו - האם התובע פעל כפי שנכתב בקובלנה אם לאו. ודוק. אם הנתבע ביצע את הפעולות אשר מיוחסות לו בכתב האישום של הקובלנה, ממילא, הוא אינו יכול לטעון כי הקובלנה היתה הליך נפל או כי לא היתה כל סיבה סבירה ומסתברת להגישה או כי אדם סביר ונבון לא היה מגיש את הקובלנה. הנה כי כן, עובדה הכרחית כדי להקים את עילת התביעה בעוולת הנגישה או בעוולת הרשלנות, במקרה דנן, היא טענה עובדתית של התובע, כי הוא לא ביצע את הפעולות המיוחסות לו בקובלנה וכי הנתבע ידע על כך ולמרות זאת פתח בהליך הקובלנה כהליך נפל. כיוון שהתובע אינו פרט בכתב התביעה, איזו עובדה כל שהיא, הוא אינו מניח את התשתית העובדתית, כמצוות תקנה 9 לתקסד"א, כדי להקים את עילת התביעה בעוולת נגישה או בעוולת הרשלנות. בקצרה - גם אם התובע יוכיח את כל האמור בכתב התביעה, לא תקום לו עילת תביעה כנגד הנתבע, לא בעוולת נגישה ואף לא בעוולת רשלנות. כבר ציינתי לעיל כי הוריתי לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. לו היה התובע מפרט בתצהיריו את עובדות הנחוצות לביסוס עילת התביעה, הייתי נוהגת עמו במידת הרחמים ונמנעת ממחיקת כתב התביעה. אולם, גם תצהיריו של התובע, לרבות הנספחים אשר צורפו להם, אינם מפרטים שום עובדה שיכולה להוות תיקון בעקיפין לפגמים אשר בתביעה." מסקנה זו לא השתנתה גם כיום, כיוון שסיכומי התביעה אינם יכולים לתקן חסר זה בכתב התביעה ובתצהיר התובע. כמו במועד כתיבת פסק הדין מיום 29.12.11, כך גם היום - אין בכתב התביעה או בתצהיר התובע כל עובדה אשר יכולה לבסס טענה של התובע כי הנתבע הגיש את הקובלנה כהליך נפל ללא סיבה סבירה. שנית, לא רק שהתובע אינו מקים תשתית עובדתית, בכתב התביעה או בתצהירו, להנחת היסודות של עוולת הנגישה או הרשלנות, אלא שבסיכומיו הוא מערער אפשרות לתשתית עובדתית כזו. מתוך הציטוט המובא לעיל (סיפא של סעיף 11 לסיכומי התובע), עולה כי התובע אינו מכחיש את העובדה כי הוא השמיע "דבר איום". לדעת התובע אין לכך משמעות וחשיבות, אולם, כאמור לעיל, טענה זו של התובע אינה נכונה ודינה להידחות. העובדה שהתובע אינו מכחיש כי השמיע 'דבר איום', היא בעלת משמעות וחשיבות מדרגה ראשונה והיא לב לבו של העניין. עובדה זו היא המצביעה על כך שלתובע היתה גם היתה סיבה סבירה, אובייקטיבית, להגיש את הקובלנה. עובדה זו מעידה על כך שהליך בו פתח הנתבע, כנגד התובע, לא היה כלל ועיקר בגדר של הליך נפל. שלישית, ובנוסף, לא רק שהתובע אינו מניח תשתית ואף לא טוען עובדתית כי הוא לא השמיע 'דבר איום', אלא שהוא גם אינו מניח תשתית עובדתית לטענה כי הנתבע ידע, בעת הגשת הקובלנה, כי הוא לא השמיע זאת. ודוק. יכול שתהיה סיטואציה בה התובע לא השמיע את 'דבר האיום' והתובע גם היה טוען זאת, אולם, מאן-דהו הביא לידיעת הנתבע כאילו 'דבר איום' שכזה הושמע. במקרה כזה יכול הנתבע לטעון, כנגד עוולת הנגישה, כי היתה לו סיבה סבירה להניח כי 'דבר האיום' הושמע ולפיכך הקובלנה לא היתה אפריורית בגדר הליך נפל. כלומר, לא די שעל התובע לטעון במפורש, עובדתית, כי דברים שכאלה לא הושמעו מפיו, אלא שעליו גם לטעון, במפורש, כי הנתבע, בעת שהגיש את הקובלנה, ידע על כך שהדברים לא הושמעו מפיו. במקרה דנן, לא רק שהתובע אינו טוען, כאמור לעיל, כי הוא לא השמיע 'דבר איום', אלא שהוא גם לא טוען כי הנתבע ידע על כך שהוא לא השמיע דברים אלה ולמרות זאת הגיש את הקובלנה. ללא טענה זו, אף לא ברמז, כאילו הנתבע הגיש את הקובלנה מתוך ידיעה כי אין לקובלנה כל סיבה סבירה וכי מדובר בהליך נפל - במסמכי התובע אין כל תשתית לעוולת הנגישה. רביעית, התובע מוסיף וטוען בסיכומיו כי עדויות האנשים אשר נטען כי אויימו על ידו, אינן אמינות, וכי למעשה הנתבע "שתל זכרונות ועובדות" (סעיפים 22-28 לסיכומי התובע). טענה זו יש לדחותה באשר אין לה זכר בכתב התביעה ואף לא בתצהיר התובע. זאת ועוד, אין בטענה כדי לשלול את קיומה של סיבה סבירה להגשת הקובלנה או להצביע על כך שההליך היה הליך נפל. הארכתי לעיל בחלק של ההערות הכלליות, כי טענות לגופא של קובלנה, אם היתה מוצדקת אם לאו ואם היה התובע זוכה בה לו היתה מתבררת עד תומה - אין להן כל נפקות על ביסוס יסודות העוולה. האפשרות כי הקובלנה היתה נדחית כיוון שהיה מתברר בדיעבד כי עדויות האנשים המאויימים לא היו אמינות, אין בה כדי להעיד על כך כי הקובלנה מראש הוגשה כהליך נפל ללא סיבה סבירה. כדי להרים את הנטל של עוולת נגישה, על התובע להראות כי הנתבע ידע מראש כי לקובלנה אין כל סיבה סבירה והיא הליך נפל. זאת התובע לא עושה. דווקא הטענות המועלות בסיכומים, אשר מצריכות היו בירור משפטי, לו היתה הקובלנה מתבררת עד תומה - מעידות על כך שאין בפי התובע כל טענה אפריורית של העדר סיבה סבירה להגיש את הקובלנה. נהפוך הוא, כל טענות התובע הן לגופה של קובלנה והן אינן יכולות לבסס את עוולת הנגישה. טענות התובע מעידות על כך שאין בסיס לטעון כי הנתבע ידע מראש כי לקובלנה אין כל בסיס ואכן התובע אינו טוען זאת. סיכום עוולת הנגישה למקרא סיכומי התובע, שוכנעתי שוב, כי לתובע אין עילת תביעה בעוולת הנגישה כנגד הנתבע. בעוולת הנגישה אין די בהוכחה כי הקובלנה הוגשה על ידי הנתבע מתוך כוונת זדון סובייקטיבית. על התובע להוכיח גם כי הקובלנה הוגשה כהליך נפל ללא כל סיבה סבירה, שהם שני יסודות אובייקטיביים. בכתב התביעה ובתצהיר התובע אין תשתית עובדתית וטענות אשר יכולות ליצור את התשתית האובייקטיבית ולהצביע על כך שהקובלנה הוגשה ללא סיבה סבירה וכהליך נפל. סיכומי התובע אינם משנים את התמונה. התובע אינו מכחיש כי היו דברי איום, ודי בכך כדי להראות כי הקובלנה לא הוגשה בהיעדר סיבה סבירה. התובע גם אינו מעלה כל טענה כאילו, במועד הגשת הקובלנה, הנתבע ידע על כך כי אין סיבה סבירה להגשתה וכי הוא הגישה כהליך נפל. שלל הטענות שמעלה התובע בסיכומיו אולי היו יכולות להביא לזיכוי התובע, לו היתה הקובלנה מתבררת עד סופה, אולם הן אינן יוצרות תשתית לטענה כי באופן אפריורי הקובלנה הוגשה ללא סיבה סבירה. נהפוך הוא, דווקא הצורך לבררן מצביע על כך כי לא ניתן לייחס לנתבע ידיעה אפריורית, כי מדובר בהליך נפל. לאור האמור, אני קובעת כי התובע לא הראה כי יש לו עילת תביעה כנגד הנתבע בעוולת הנגישה. הטיעונים לעניין עוולת הרשלנות בפסק הדין מיום 29.12.11 נתתי דעתי גם לעוולת הרשלנות. אין לי אלא לחזור על הדברים (מתחיל בעמוד 7 שורה 9): "...בסעיף 14 לתביעה מוסיף התובע ותובע את נזקיו הנטענים גם מכוח עוולת הרשלנות. עוולה זו נקבעה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכל בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע, עבודות חשמל בע"מ נ' סולמות חגית בע"מ ואח' נאמר: "בכדי שתקום חובה מכוח עוולה הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, על התובע להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ראו למשל: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 20 (2004))... קיימות שתי גישות בפסיקה לניתוח היסוד של חובת הזהירות: הגישה האחת כוללת בחינה דו-שלבית של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהתאם למבחן הצפיות, ואילו הגישה האחרת מתמקדת בקיומם של יחסי קרבה בין המזיק לניזוק ובשיקולים נורמטיביים נוספים המצדיקים הטלת חובת זהירות (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 768 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 130-129 (1985); ע"א 2625/02 נחום דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-17, 30-31 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 19.3.2007))." במקרה דנן על התובע להוכיח כי הנתבע הגיש את הקובלנה כנגדו תוך התרשלות. קרי, כי אדם סביר ונבון לא היה מגיש את הקובלנה באותן נסיבות. קביעה זו מכנסת את הטענה לאותו היסוד אשר נקבע לעיל והנוגע לעוולת הנגישה. לאמור - מתי אדם סביר ונבון לא היה נוקט בהליכים כנגד זולתו? כאשר ידוע לי כי מדובר בהליך נפל אשר אין לו כל סיבה סבירה ומסתברת." על דברים אלה אוסיף עוד - המבחן ליצירת ההתרשלות הוא מבחן אובייקטיבי, מבחן 'האדם הסביר'. את המעשה או המחדל יש לבחון אל מול מעשיו של אדם סביר, כדי לקבוע אם היה במעשה משום התרשלות. מבחן אובייקטיבי זה עולה בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי הכפול של עוולת הנגישה בדבר העדר סיבה סבירה ובדבר היות ההליך נפל. התובע אף הוא מציין את שלושת המרכיבים לעוולת הרשלנות - חובת הזהירות, התרשלות ונזק. חובת הזהירות התובע טוען (סעיף 30 לסיכומיו) כי בין הנתבע לתובע קיימת חובת זהירות והוא מוסיף וטוען כי חובה זו חלה על הנתבע באופן מוגבר, בשל העובדה שהמשטרה בחנה את הראיות והחליטה שלא להגיש כתב אישום. אני מקבלת את טענת התובע כי בין הנתבע לבין התובע קיימת חובת זהירות. אינני מוצאת לנכון להכריע אם חובת זהירות זו היא מוגברת אם לאו ואסתפק בכך שאציין כי עצם העובדה שהאפשרות להגיש קובלנה פרטית מצויה בספר החוקים, מעידה על כך שהמחוקק רצה להעמיד אפשרות זו לרשות האזרח. זאת, למרות שמעצם מהותה של הקובלנה הפרטית, היא קיימת רק במקרה בו המשטרה אינה מגישה כתב אישום. במילים אחרות, בהגשת הקובלנה, הנתבע ניצל זכות העומדת לרשותו על פי הדין. לפיכך, עצם הגשת הקובלנה, אינה מהווה הפרה של חובת הזהירות. התרשלות על מהותה של ההתרשלות עמדתי לעיל, כאשר ציינתי כי המבחן להתרשלות הוא מבחן אובייקטיבי. כלומר, ההתנהגות נבחנת אל מול התנהגות של אדם סביר באותה סיטואציה. כדי לבסס את הטענה כי הנתבע התרשל, מפנה אותי התובע לשלושה - הוא מפנה אותי להצהרת ב"כ התובע בעמוד 50 לפרוטוקול הדיון בקובלנה (סעיף 31 לסיכומים). התובע התכוון, ככל הנראה לדברי ב"כ הנתבע דנן, שהיה הקובל שם, בעמוד 49 לפרוטוקול הדיון בקובלנה (אחד מנספחי התצהיר של התובע). כמו כן הוא מפנה אותי להתנהלות הנתבע מול מינהל מקרקעי ישראל (שם). בנוסף הוא מפנה אותי לביקורת של כבוד השופט צור, על התנהלות הנתבע במהלך הקובלנה על מסמכים שלא הוצגו ותיקון כתב האישום בקובלנה (סעיף 32 לסיכומי התובע). התובע מוסיף ומפנה אותי לסעיפים 3-5 בכתב התביעה, בטענה כי יסוד זה של ההתרשלות מופיע שם. ראשית, אין בסעיפים 3-5 לכתב התביעה אף לא רמז לשלל טענות אלה שבסיכומים. התובע גם לא הפנה אותי לסעיפים הרלוונטים בתצהירו וכאן המקום להזכיר כי לא פעם אחת פניתי אל התובע, כדי שיפנה אותי ליסודות העוולה, והוא לא עשה זאת. שנית, כבר הבהרתי לעיל כי התובע אינו מפריד בין יסודות העוולה לבין טענות לגופה של קובלנה. כבר אמרתי - ייתכן ולו היתה הקובלנה מתבררת עד תומה, היו טענות אלה ואחרות מביאות לזיכויו המלא והמוחלט של התובע. אין בכך כדי להקים את עוולת הרשלנות. עניין של יום-יום הוא כי תביעות נדחיות לגופן, ואין בכך כדי להביא למסקנה כי כל תביעה שנדחית הוגשה ברשלנות. העובדה כי בפרוטוקול הקובלנה "מפוזרים" מיני טענות, אשר התובע סבור שהן אינן נכונות (סעיף 32 לסיכומי התובע), כמו גם הטענות שיש לתובע כנגד התנהלות הנתבע במינהל מקרקעי ישראל - כל אלה אינם יוצרים את יסוד ההתרשלות. גם הצהרת ב"כ הנתבע, שהיה הקובל, שאין לו מושג על מה דיבר התובע, כנאשם, ואפילו העובדה שהנתבע, כקובל, לא ניהל את ההליכים כראוי וזכה לביקורת מצד בית המשפט - כל אלה לא יוצרים את יסוד ההתרשלות. השאלה היחידה הרלוונטית היא - האם בעת שהתובע הגיש את הקובלנה הוא עשה מעשה אשר אדם סביר לא היה עושה. שאלה זו צריכה להיבחן במועד הגשת הקובלנה. לעניין זה אין בפי התובע כל טענה, לא בכתב התביעה, לא בתצהירו וגם לא בסיכומיו. לא בכדי אין בפי התובע כל טענה כנגד הנתבע על מועד הגשת הקובלנה, משום שגם לעניין זה עומדת לתובע לרועץ העובדה כי הוא לא הצליח להראות כי הקובלנה הוגשה ללא כל בסיס ומתוך שהנתבע ידע מראש כי מדובר בהליך נפל חסר כל סיבה סבירה. השתמשתי במונחים של עוולת הנגישה משום שהם רלוונטיים גם למבחן של האדם הסביר לעניין קביעת ההתרשלות בעוולת הרשלנות. כאשר תביעה מוגשת מתוך ידיעה מראש כי מדובר בהליך נפל ללא סיבה סבירה, ניתן לטעון כי היא מוגשת שלא בתום לב ומבלי שלתובע יש בסיס להגישה. לגבי תביעה המוגשת כך, ניתן לטעון כי הגשתה מקימה את יסוד ההתרשלות שבעוולת הנזיקין. אדם סביר לא היה מגיש קובלנה ללא כל בסיס עובדתי, כשהוא יודע מראש כי אין להגשת הקובלנה כל סיבה סבירה. אדם סביר כן היה מגיש קובלנה, באשר יש בפניו עובדות לכאורה המצביעות לכאורה כי נעברה עבירה, ואפילו המשטרה החליטה, משיקוליה, שלא להגיש כתב אישום. במקרה דנן, משום שהתובע לא טען וממילא לא הראה כי במועד הגשת הקובלנה לא היתה לנתבע כל סיבה סבירה להגישה - הרי שהוא לא ביסס את התשתית של עוולת הרשלנות. סיכום עוולת הרשלנות התובע לא הצליח להראות כי יש בסיס לתביעה בעילה של עוולת הרשלנות. אמנם קיימת חובת זהירות בין הנתבע לתובע, אולם היא לא הופרה כאשר הנתבע החליט לנצל את הזכות העומדת לרשותו בספר החוקים ולהגיש קובלנה. התובע לא ניסה וממילא לא הצליח להראות כי יש בחומר שבפני בסיס לטענה כי הנתבע התרשל בעת שהגיש את הקובלנה. התובע לא ניסה וממילא לא הצליח להראות כי הנתבע ידע מראש כי לקובלנה אין כל בסיס וכי היא הוגשה שלא בתום לב. כמו בדיון בעוולת הנגישה, התובע לא הראה כי הקובלנה הוגשה כהליך נפל ללא סיבה סבירה. לאור האמור, אני קובעת כי התובע לא הראה כי יש לו עילת תביעה כנגד הנתבע בעוולת הרשלנות. סיכום לאחר דרך ארוכה ומייגעת חזרנו לנקודת המוצא - פסק הדין מיום 29.12.11, בו דחיתי את התביעה על הסף בהעדר עילה. הארכתי בנימוקי פסק הדין, משום אופי הטענות אשר בסיכומי התובע. באופן מהותי אין כל הבדל בין פסק דין זה לבין פסק הדין מיום 29.12.11, אשר בוטל על ידי בית המשפט המחוזי. טיעוני התובע בסיכומים לא הועילו לשינוי התמונה. נהפוך הוא, טיעוניו של התובע בסיכומים מחזקים את המסקנה כי אין בחומר שהגיש התובע כל טענה או ראיה שבחומר אשר יכולים להקים עילת תביעה בעוולת הנגישה או הרשלנות. כל טיעוני התובע אינם מצביעים על כך שאפריורי, מראש, בעת הגשת הקובלנה הנתבע ידע כי מדובר בהליך נפל המוגש ללא כל סיבה סבירה, בחוסר תום לב. שלל טיעוני התובע דווקא מעידים על כך כי היה צורך בבירור משפטי כדי להכריע בטענות אלה. מכאן כי טיעונים אלה אינם יכולים ליצור טענה אפריורית כנגד הגשת הקובלנה על ידי הנתבע. לסיכום - כל מסמכי התובע וטיעוניו אינם מעלים, אף לא על קצה המזלג, איזה בסיס שהוא ליסודות עוולת הנגישה או עוולת הרשלנות - כי הנתבע ידע מראש כי מדובר בהליך נפל אשר הוגש בזדון ללא סיבה סבירה וכי אדם סביר לא היה מגיש הליך כזה - לפיכך אין כל צורך להמשיך ולדון בתיק זה. כיוון שהתובע לא העלה בסיכומיו כל טענה לעניין התביעה להוצאות ופיצוי בהליך הפלילי, אני מבינה כי הוא ויתר על כל טענותיו לענין זה ודין התביעה להידחות גם בעילה זו. אין בלבי ספק כי התובע, בעת שהגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי ובעת שהגיש את סיכומיו, ידע זאת ידוע היטב כי אין בפיו כל טענה או עובדה אשר יכולים לבסס את יסודות איזה מן העוולות. אין אלא להצטער על מעגל זה שהיה מיותר והטריח לשווא את הצדדים ואת בית המשפט של ערעור ובית משפט זה. ועוד אוסיף כי שלל טיעוני התובע בסיכומיו מבססים את מסקנתי, אותה הזכרתי עוד בהחלטה מיום 2.10.11, כי התובע הגיש את טיעוניו ומסמכיו, על כל מסכת הסכסוך הארוך בינו לבין התובע במשך כל השנים, משל אני ערכאת-על האמורה לקבוע את צדקתו של התובע בכל מסע המפרך של הסכסוך דנן. בהקשר זה אוסיף כי, לא נעלמה מעיני הערת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי ייתכן ופרק הזמן שיידרש להוכחות יכול שיהיה קצר יותר מאשר הדיון בשאלת הסף. שקלתי אם יש מקום לעשות כן והחלטתי שאין זה ראוי במקרה דנן. דומני כי, למרות הטרחה הכרוכה במתן פסק דין זה, המקרה דנן הוא דוגמא למקרים בהם עדיף לתת את ההחלטה בטענות הסף, ולא להיכנס לדיון בתיק גופו. אין בלבי ספק כי לו הייתי מאפשרת דיון לגופן של טענות, הייתי מוצאת את עצמי נאלצת לדון בכל טענות התובע כאמור לעיל, על כך שהוא היה אמור לזכות בכל ההליכים כנגד הנתבע, ועל כך שהוא היה אמור לזכות בקובלנה ועל כל טענה מטענותיו כלפי כל הגופים והמוסדות נגדם יש לו שלל טענות - כמפורט בתצהירו. במקרה כזה, שמיעת הראיות ועבודת המיון בין הרלוונטי למה שאינו רלוונטי היתה מביאה הליך זה לקיצוניות בתשומות השיפוט שהיה דורש. לפיכך, במקרה זה, בהעדר כל עילת תביעה, ראוי ונכון לעצור את ההליך באיבו. אני דוחה את התביעה על הסף. התובע ישלם לנתבע סך של 10,000 ₪ הוצאות ההליך. כאמור בפסק הדין מיום 29.12.11 - רק מידת הרחמים מונעת ממני להטיל על התובע הוצאות לדוגמא בגין תביעת סרק זו, אשר גבתה ממני תשומות שיפוט גבוהות ביותר ועוד המשיכה וגבתה ממני תשומות נוספות. פיצוייםקובלנה