מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי מדירה בקיבוץ: 1. לפני תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מדירה המוחזקת על ידם בקיבוץ גינוסר- התובע (להלן: "הדירה"). בשולי התביעה נתבקש פיצול סעדים בגין חוב כספי נטען. שאלת חברותם של הנתבעים בקיבוץ עומדת להכרעה בפניי. רקע: 2. התובע הינו אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית המסווגת כקיבוץ (להלן: "הקיבוץ") הנתבעים, בני זוג; הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") התקבל לחברות בקיבוץ בשנת 1970; הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") התקבלה לחברות בקיבוץ בשנת 1969. כיום מתגוררים בדירה שבקיבוץ. 3. בחודש יולי 1995 אישרה האסיפה הכללית של הקיבוץ לנתבעים יציאה מן הקיבוץ לחופשה בת שנה, במהלך השנה עבד הנתבע בהונדורס. בחודש יולי 1996 אישרה האסיפה הכללית לנתבעים שנת חופש נוספת, עד חודש אוגוסט 1997. 4. ביום 14.05.97, הוציאה מנהלת הקהילה בקיבוץ, גב' נעמי אלפא (להלן: "גב' אלפא"), מכתב לנתבעים (נספח ג' ל-ת/3), בו אוזכר מכתב קודם שנשלח אליהם, לכאורה, חודש קודם לכן, ואשר בו נכתב מפורשות כי אין אפשרות להארכת חופשתם של הנתבעים מעבר לשנתיים, וכי יהא על הנתבעים להחליט אם לחזור לקיבוץ בחודש אוגוסט 1997, או לעזוב את הקיבוץ (המכתב הקודם בחתימת גב' שרה גיל- מ.מ. מזכירה- נספח ב' ל-ת/3). הנתבעים התבקשו להודיע עד ליום 15.06.97, על תוכניותיהם העתידיות. כן נכתב במכתב נספח ג' הנ"ל, "היה ולא נקבל תשובה נראה אותכם כעוזבים ונרשום זאת כמידע לאסיפה ולחברים". 5. ביום 17.06.97, נשלח לקיבוץ, לכאורה מטעם הנתבעים, מכתב עליו חתומה אלה רונן, חברת קיבוץ המתגוררת בהונדורס (להלן: "גב' רונן"), לפיו מאשרים הנתבעים את מסירת דירתם לידי בעלים אחרים "החל ממחר" (נספח ד' ל-ת/3). 6. ביום 29.08.97 נמסרה, בדף לחבר מס' 15, הודעה על קיום אסיפה כללית, בה תידון, בין היתר, שאלת הפסקת חברותם של הנתבעים (נספח ה' 1 ל- ת/3). במסגרת האסיפה הכללית שהתקיימה ביום 30.08.97, נמסרה לנוכחים הודעה על עזיבתם של הנתבעים ומשפחתם את הקיבוץ מתאריך 31.08.97 (נספח ה' 2 ל-ת/3). 7. שש שנים מאוחר יותר, בחודש אוגוסט 2003 שבו הנתבעים להתגורר בקיבוץ, כתושבים, בדירה נשוא התביעה. זכות השימוש שלהם בדירה הוסדרה בהסכמי הרשאה, לתקופה שמיום 1.08.03 ועד יום 1.11.08. נוסח ההסכמים לא השתנה במהלך השנים, בעוד הנספחים להסכמים, שעדכנו את פרטי התשלומים ודמי ההרשאה, התעדכנו מידי שנה (נספח ג' ל-ת/1) 8. תשלום דמי ההרשאה בגין המגורים בדירה ובגין שירותים שסופקו לדירה, בהתאם להסכמי ההרשאה (חשמל, טלפון, כבלים וכו'), התבצע באמצעות קיזוז מדמי העזיבה המגיעים לנתבעים בגין סיום חברותם בקיבוץ. 9. מחודש מאי 2008, ולאחר שלכאורה נוצלו דמי העזיבה במלואם, החלו הנתבעים לשלם ישירות לקיבוץ את דמי ההרשאה והתשלומים השונים. בתום תקופת ההרשאה, (1.11.08) לא חתמו הנתבעים על הסכם הרשאה המסדיר את המשך השימוש שלהם בדירה. 10. ביום 27.05.09 שלח הקיבוץ מכתב התראה לנתבעים במסגרתו נדרשו לחתום על הסכם הרשאה להסדרת המשך מגוריהם בקיבוץ ולשלם את חובם בגין השימוש בדירה והמגורים בקיבוץ, וזאת בתוך 7 ימים (נספח טז' ל-ת/1). 11. במכתב ששלח הקיבוץ לנתבעים ביום 15.06.09, הודיע להם על ביטול רשות השימוש בדירה, והם נדרשו לפנותה עד ליום 30.06.09 (נספח יז' ל-ת/1). 12. הנתבעים ממשיכים להתגורר בדירה. מחודש אפריל 2010 משלמים הנתבעים עבור השירותים הניתנים להם בדירה (חשמל, מים, כבלים וכו'), אך אין הם משלמים את דמי ההרשאה בגין מגוריהם בדירה (סעיף 33 ל-ת/1). טענות הקיבוץ: 13. לטענת הקיבוץ, חברות הנתבעים בקיבוץ פסקה בחודש אוגוסט 1997, לאחר שעזבו את הקיבוץ, ולא התגוררו בו כלל עד שנת 2003. החל מחודש אוגוסט 2003, מתגוררים הנתבעים כתושבים בקיבוץ בדירה דנן, כאשר זכות השימוש בדירה הוסדרה בהסכמי הרשאה, שנחתמו בין הצדדים מידי שנה. בהתאם למוסכם בין הצדדים, חובותיהם של הנתבעים לקיבוץ, לרבות הוצאות חינוך בתם, תשלום דמי הרשאה לגור בדירה, ותשלומי השירותים כגון: חשמל, טלפון, כבלים וכיו"ב, שולמו במהלך השנים בדרך של קיזוז מדמי העזיבה המגיעים לנתבעים עם סיום חברותם בקיבוץ. אלא שדמי העזיבה נוצלו במלואם עד לחודש מרץ 2008, והודעה על כך נמסרה לנתבעים. החל מחודש מאי 2008, החלו הנתבעים לשלם ישירות הוצאותיהם לקיבוץ. החל מחודש ספטמבר 2008 החלו הנתבעים להעלות טענות שונות לעניין זכויותיהם. בין היתר טענו, כי כספי דמי העזיבה שולמו בתמורה לרכישת בית בקיבוץ, וכן סירבו לחדש את הסכמי ההרשאה החל מיום 1.11.08. משכך יש לקבל את התביעה. טענות הנתבעים: 14. הנתבעים טוענים, כי חברותם לא פקעה. הינם חברי קיבוץ משנת 1970, וביתם היחיד מאז ומעולם היה בקיבוץ. לטענתם, משנת 1995 שהו בהונדורס, שם עבד הנתבע כמומחה בייצור והשמה של שתילי בננות, זאת לאחר שפוטר מעבודתו בקיבוץ ונותר ללא מקור פרנסה. יציאתם לחופשה אושרה על ידי הקיבוץ. בתום השנתיים, ולאחר שהקיבוץ לא איפשר לנתבע להמשיך בעיסוקו, האריכו הנתבעים, בלית ברירה, את שהותם בהונדורס עד לשנת 2003. הנתבעים טענו, כי הליך הוצאתם מחברות בקיבוץ, נעשה בדרך שאינה חוקית. הקיבוץ לא קיים אסיפה כללית כנדרש בתקנון, בעניין הוצאתם מהקיבוץ, מעולם לא הועברה אליהם כל הודעה בכתב בדבר מועד האסיפה הכללית, ואף לא הועברה להם החלטת האסיפה הכללית המורה על הוצאתם מהקיבוץ. לא זו אף זו, הם מופלים לעומת חברי קיבוץ אחרים שאינם מתגוררים בקיבוץ ולמרות זאת זכויותיהם בקיבוץ נשמרו והם נחשבים כחברי קיבוץ. לטענת הנתבעים הם הסכימו לכך שהקיבוץ ישכיר את ביתם, ואולם, בהגיעם לחופשתם השנתית, קיבלו מהקיבוץ דירה לשהות בה, על חשבון הקיבוץ, וכל אותה עת חפציהם נותרו בקיבוץ. הנתבעים טענו, כי עם שובם לקיבוץ בשנת 2003, סוכם במספר ישיבות עם מנהל ועד הקהילה, כי תוענק להם זכות לקבל מגרש/בית בקיבוץ, כנגד חוב שהקיבוץ חייב להם מעבר ליתרת דמי העזיבה (כנראה הכוונה להחזר דמי לימוד והוצאות נילוות של בתם וחוב נוסף שלא פורט בכתב ההגנה- ס' 42 לכתב ההגנה). עוד טענו, כי דמי העזיבה ששולמו כביכול על דרך של קיזוז כלל לא מוצו שכן הקיבוץ חייב להם כספים בגין דמי עזיבה וסכומים נוספים בסך של 150,545 ₪. ועוד, על פי תקנון הקיבוץ, המנגנון לבירור התביעה הינו בפני מוסד בוררות. וגם מן הטעם הזה יש לדחות את התביעה. 15. בהחלטתי מיום 1.03.10, נדרשתי לבקשת הנתבעים להעברת התביעה להליך של בוררות, בהתאם לסעיפים 112-113 לתקנון הקיבוץ, הקובעים מנגנון של בוררות מוסכמת במקרה של מחלוקת בין חברי הקיבוץ וחברי הקיבוץ לשעבר, לבין הקיבוץ. קבעתי, כי מאחר והנתבעים לא נתנו הסכמתם לבוררות בכתב, כנדרש בסעיף 113 לעיל, חל הסיפא של הסעיף. מצאתי, כי המחלוקת אינה עונה על הגדרה של "ניהול יום-יומי" ואינה קשורה בזיקה ישירה ל"עסקי האגודה", כנדרש, ולכן אין הסכסוך מתאים לידון בפני בוררות. הראיות 16. מטעם הקיבוץ הוגשו תצהיריהם של איילת מוזס, המשמשת כמנהלת הקהילה בקיבוץ (להלן: "גב' מוזס"), מר ארנון קפלן, ששימש בין השנים 2001-2004 יו"ר ועד ההנהלה של הקיבוץ (להלן: "מר קפלן"), וגב' אלפא, ששימשה כמנהלת הקהילה בקיבוץ בין השנים 1997-1999. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עד יחיד, הוא הנתבע. כן הוגשה מטעם הנתבעים, לתמיכה בטענותיהם בעניין גובה דמי העזיבה, חוות הדעת של רו"ח יהודה אמסלם ממשרד ד. בייער ושות' (להלן: "חוות הדעת" או "המומחה", בהתאמה). הצדדים צירפו לתצהיריהם מסמכים שונים ותכתובות שנערכו ביניהם. המצהירים נחקרו על תצהיריהם וכן נחקר המומחה על חוות דעתו בעניין דמי העזיבה. דיון והכרעה 17. אין חולק, כי הנתבעים היו חברי קיבוץ עד תום השנה השניה של חופשתם המאושרת. השאלה שבבסיס המחלוקת שלפני הינה, האם פקעה חברותם של הנתבעים בתאריך 31.08.97, לאחר שלא שבו מחופשתם המאושרת. החברות בקיבוץ 18. הקיבוץ הינו צורת חיים מיוחדת במינה. הוא מהווה חברה שיתופית המבוססת על עבודה עצמית של חבריו. "שורר בו שוויון מוחלט בין החברים, גברים ונשים, ושיתוף כשכל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו...פרי עמלם והכנסותיהם של "בני המשפחה" זורמים לקופה אחת וכל צרכיהם ניתנים להם ממנה" (ע"א 209/65 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רייף, פ"ד כ(2) 393, 400 (1966); בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד מז(3), 741, 746-747 (1993)). 19. מערכת היחסים המשפטיים בין הקיבוץ לחבריו מעוגנת ומוסדרת בתקנון הקיבוץ המהווה הסכם בין האגודה לבין חבריה, המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם (ראה: ע"א 627/61 גלברג נ' מושב עובדים "תל - עדשים" בע"מ, פ"ד יז (2), עמ' 1285). לעניין חברות בקיבוץ, לשון התקנון ברורה. חברות בקיבוץ מחייבת מגורים בתחום הקיבוץ. ללא מגורים בתחומי הקיבוץ אין חברות (סעיף 4 לתקנון הקיבוץ- נספח א' ל-ת/3). גם סעיף 47 לתקנון מציין, כי חבר חייב לקבוע את מקום מגוריו הקבוע בקיבוץ ולגור בו מגורי קבע. בשל אופיו המיוחד של הקיבוץ, לנוכחות החבר בקיבוץ יש משמעות כלכלית וחברתית החורגת מגדר עניינו האישי ולכן, יציאה לחופשה מחייבת אישור של מוסדות הקיבוץ המוסמכים (סעיף 76 לתקנון). החופשה 20. ביום 23.07.95 אישרה האסיפה הכללית של הקיבוץ (להלן: "האסיפה הכללית") את בקשתם של הנתבעים לצאת לשנת חופשה מחוץ לקיבוץ (נ/7). הנתבע הצהיר, כי לאחר שפוטר מעבודתו בקיבוץ בשנת 1993, נותר ללא מקור פרנסה למשפחתו, ונאלץ לצאת לחופש מהקיבוץ מאחר ומצא עבודה בהונדורס (סעיפים 8-9, 11-13, 15-16 לנ/6). הנתבע העיד, כי "מ-93 עד 95, זה התגלגל ואושרה לנו חופשה מן המניין שגם נאלצנו לקבל אותה...אני דאגתי לפרנסתי כי לא היה אצלנו לחם בבית. לא קיבלתי תקציב. זרקו אותי מהעבודה ולא נתנו לי עבודה אחרת" (ע' 40 ש' 14; 16-17 לפרוטוקול). 21. ביום 8.05.96 פנו הנתבעים לקיבוץ בבקשה להאריך את חופשתם בשנה נוספת. כך נכתב במכתבם "אני פונה אליך רשמית להעלות את בקשתנו בפני הגורמים המתאימים במשק. אני מניח ששלושה חודשים זה זמן מתאים לא ארוך מידי ולא קצר מדי. אנו מקווים לקבל תשובה בזמן הקצר ביותר האפשרי על מנת לכלכל מעשינו" (נ/11) וכן עדותו של הנתבע בע' 41 ש' 13 לפרוטוקול). מעבר לאמור בפניה זו, היא מלמדת, כי הנתבעים היו מודעים לצורך בקבלת אישור להארכת חופשתם. הקיבוץ השיב ביום 4.06.97 לפניית הנתבעים וציין, כי למרות ההבנה, שנת חופשה שניה "זו בהחלט בעיה היום בגינוסר כידוע לכם" (נ/9). ואולם, ביום 5.07.96 אישרה האסיפה הכללית את הבקשה, והודעה על כך נשלחה לנתבעים ביום 9.07.96 (נ/8). 22. בתחילת שנת 1997 נשלח לבקשת הנתבעים, מכתב המפרט את השינויים הצפויים בקיבוץ, (נספח ב' ל-ת/3). מעיון במכתב עולה, כי הנתבעים התבקשו להודיע עד סוף חודש אפריל 1997 אם הם שבים לקיבוץ בתום חופשתם באוגוסט, שכן נותרו רק 3 חודשים לפינוי הדיירת הנוכחית מדירתם. במכתב הובהר, כי "אין שום אפשרות להארכת חופשתכם מעבר לשנתיים ימים והחלטתכם חייבת להיות או חזרה באוגוסט או עזיבה". הנתבעים לא השיבו למכתב. 23. ביום 14.05.97 שלחה הגב' אלפא מכתב נוסף לנתבעים, בו נשאלו אם קיבלו את המכתב לעיל, והנתבעים התבקשו שוב להודיע לקיבוץ עד יום 15.06.97 בעניין תוכניותיהם. במכתב זה צויין, כי "והיה ולא נקבל תשובה נראה אותכם כעוזבים ונרשום זאת כמידע לאסיפה ולחברים. אנחנו מצפים לראות אתכם ביננו נותנים כתף להבראה של גנוסר" (נספח ג' ל- ת/3). 24. ביום 17.06.97 התקבל בקיבוץ מכתב שנכתב לכאורה בשם הנתבעים על ידי "אלה" (כנראה המדובר בגב' אלה רונן, בת משק, שבעלה היה המעסיק של הנתבע בהונדורס). במכתב זה נרשם, כי הנתבעים "אומרים שמצידם חיובי שדירתם תימסר לידי בעלים אחרים החל ממחר. זהו האישור שדירתם פנויה להובלות. זה מאוד מקובל עליהם ואין שום בעייה. הם מוסרים לכם שיפה עשיתם שביררתם דרך הטלפון בצורה חברית ואנושית ולא דרך פקס רישמי וקר, הם מעריכים זאת. זהו הדירה משוחררת!" (נספח ד' ל-ת/3). מאידך, הנתבעים לא פנו לקיבוץ בבקשה לשנת חופש נוספת ולא שבו לקיבוץ. פקיעת חברות 25. סעיף 35 לתקנון הקיבוץ מונה את המקרים בהם פוקעת חברות בקיבוץ, כדלקמן: " א. במותו; ב. בעוקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ; ג. עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ; ד. עם הוצאתו מהקיבוץ; ה. אם הוכרז כפושט רגל" לפי האמור בסעיף 35 לתקנון, חברותו של חבר יכול שתפקע הן ביוזמת הקיבוץ, והן ביוזמת החבר עצמו. סעיף 35ב' לעיל קובע, כי יש לראות בחבר שעקר את מקום מגוריו הקבוע ואינו מתגורר עוד בקיבוץ, שלא בהסכמת הקיבוץ, כמי שחברותו פקעה. לא נדרש על פי התקנון אישרור של מוסדות הקיבוץ לעניין פקיעת החברות, שכאמור, פוקעת מאליה עם עקירת מקום המגורים. סבורני עוד, כי הנטל להוכיח כי הקיבוץ נתן הסכמתו, חל על חבר הקיבוץ הטוען לכך. 26. על פי הפסיקה, יכול משך ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע לשמש אינדיקציה משמעותית לשלילת יסוד הארעיות, ולהצביע על ניתוק הזיקה של מגורים בקביעות, אך מתבקשת בחינה נוספת, מהותית, של טיב ההיעדרות אם כי, "יש שלאחר היעדרות קצרה ניתן יהיה, בנסיבות מתאימות, ללמוד על ניתוק חד של זיקת המגורים" (ע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נב(2) 306 (1998)). עוד נקבע, כי די בעשיית בירור עובדתי בשאלת עצם העקירה מהקיבוץ וקבלת החלטה פוזיטיבית, לפיה החבר אכן עזב את הקיבוץ באופן המפקיע את חברותו בו (ע"א 43/73 הרחבת כפר תבור, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' עטיה, פ"ד כח(2) 122; ת.א (ב"ש) 3101/98, נסימי ואח' נ' הודיה מושב עובדים, תק-מח, 2000(1) 1484). 27. בבג"ץ 6627/98 ישראל נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות (5.12.00) - להלן "פרשת נוימן"), נקבעו אמות המידה לעניין "עקירה ממקום מגורים". נקבע, כי "עקירה" ממקום מגורים משמעה "טוטאליות בניתוק קשר", וכי לצורך ההכרעה בעניין זה יש לשלב מבחן אובייקטיבי - הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי שעיקרו הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים. כן נקבע, כי לצורך הכרעה בשאלת "העקירה" יש לבחון את מכלול הזיקות הרלבנטיות, אשר יכול ותימצאנה, בין השאר, במספר שנות ההיעדרות מן המושב, במקום העבודה, במרכז חיי הקהילה של החבר, בעיבוד הנחלה, במקום חינוך הילדים, ברישום במרשם האוכלוסין, בזיקת משפחה ובעוד כיוצא באלו זיקות. הדברים האמורים לגבי אגודה שיתופית שהינה מושב, יפים ואף ביתר שאת לגבי הקיבוץ, בו הקשר השיתופי האישי בין החברים הינו הדוק יותר, והוא מתייחס לתחומי חיים רחבים יותר (ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית נ' אלה שק (13.07.05)- להלן: "פרשת שק"). 28. כעולה מעדותו של הנתבע, פנו הנתבעים לקיבוץ, לקראת תום שנת החופש הראשונה המאושרת, בבקשה לקבל אישור לשנת חופש נוספת, והאסיפה הכללית אישרה את בקשתם (ע' 41 ש' 21-22 לפרוטוקול). עם תום שנת החופש השניה, לא פנו הנתבעים לקיבוץ לקבלת אישור לשנת חופש נוספת (ע' 41 ש' 27-32; ע' 42 ש' 1-3, 9-12, 24-27 לפרוטוקול): "ש. ואחרי שנגמרו השנתיים האלה, האם פנית לקיבוץ לצורך קבלת אישור לשנת חופש שלישית? ת. באופן פורמלי לא פניתי לקבלת חופשה נוספת. בשלב הזה הייתי בגינוסר, באוגוסט עצמו, יולי אוגוסט 1997...ונאמר לי: 'כל אחד אחראי עכשיו לעצמו לפרנסתו וכו"'. מודל התפרנסות חדש ובאופן אישי אני החלטתי שאני אמשיך לעבוד בעבודתי, מה עוד שבקיבוץ הפכתי להיות, היו עליי חברים שעברו לצד השני של המדרכה כשעברתי, ללא כבוד, ללא אפשרות להתפרנס. הרגשתי סוף-סוף שאני מוערך מחדש. סך הכל חיפשתי להתפרנס. הקיבוץ לא הציע לי. הייתי שם. אנשים ראו אותי. איש לא אמר לי 'אתה חוזר, לאן אתה חוזר, מה אתה הולך לעשות' כלום. ... ש. ...פנית לקיבוץ וביקשת אישור פורמלי כדי להמשיך את החופש כמו שעשית בשנה הראשונה וכמו שעשית בשנה השניה? ת. עניתי מקודם שלא, אבל הסיבה לזה כי זה כבר לא קיבוץ כמו שהיה. כל אחד דואג לעצמו לעבודה ומקבלים שכר דיפרנציאלי. זה פתאום הפך להיות למשהו אחר. .... איך שאני הבנתי, שכל אחד לדרכו, כל אחד דואג לעצמו, אין יותר תקציב אישי כמו שהיה. מה שאתה מרוויח, זה מה שיש לך. צריך לשלם מיסי קהילה, יש דברים שקשורים בחיי הקיבוץ, חיי המשק, להחזיק את החצר, יהיו מקצועות שייעלמו וכל מיני דברים כאלה...על סמך זה הבנתי שאני יכול להישאר ולעבוד בהונדורס, ולעבוד שם." מהעדות הנ"ל עולה, כי הנתבע החליט, על סמך הבנתו, שאינו צריך לפנות למוסדות המוסמכים בקיבוץ לבקש אישור להמשך חופשתו, ולמרות ששהה בקיבוץ כחודש וחצי, לא טרח לברר מהו "מודל ההתפרנסות החדש", ומה השלכתו על הצורך בקבלת אישור להמשך החופשה. טענה זו אינה מקובלת עליי. על מודעותם העמוקה של הנתבעים בדבר הצורך לקבל אישור להמשך חופשתם למדנו מעצם העובדה שיציאתם, בפעם הראשונה לחופשה, התאפשרה לאחר אישור האסיפה הכללית, וההארכה לשנה נוספת ניתנה בעקבות פנייתם הם. דומה אף שהנתבע מָאַס בחיי הקיבוץ: "עניתי מקודם שלא, אבל הסיבה לזה כי זה כבר לא קיבוץ כמו שהיה" (ע' 42 ש' 11 לפרוטוקול) 29. סעיף 4 לתקנון קובע, כי כל חבר קיבוץ מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כח עבודתו ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות מהנכסים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא. הנתבע הצהיר כי משנת 1997 עת עבר הקיבוץ למודל ההתפרנסות העצמית, כל חבר פירנס את עצמו ושילם לקיבוץ מיסי קהילה עבור השירותים שניתנו לו על ידי הקיבוץ. אלא שמאחר והנתבעים היו בחופש, ולא נהנו משירותי הקהילה, לא היו צריכים לשלם מיסי קהילה (סעיף 18 לתצהירו). הנתבע מאשר בעדותו, כי במשך כל התקופה בה שהו הנתבעים בהונדורס, לא הועברה משכורתו לקיבוץ, והנתבעים לא שילמו מיסי קהילה או היזון, מהסיבות המפורטות (ע' 43 ש' 25- 22; ע' 44 ש' 18-19, 23 לפרוטוקול): "ש. האם עד שנת 2008 אתם העברתם את כל המשכורת ותלושי השכר לקיבוץ? ת. חזרנו בפועל לקיבוץ ב-2003. פה סלע המחלוקת. לא העברתי דבר. ש. מאיזה שנה הפסקתם להעביר את המשכורות ותלושי השכר לקיבוץ? ת. לא היו לי משכורות ולא היו לי תלושי שכר." ... ש. האם שילמתם אז פעם מס על עבודה לקיבוץ? מה שנקרא 'מס היזון' ת. מה זאת אומרת? ... אני מכיר מיסי קהילה. אני לא מכיר מעבר לזה. לא יודע מה זה מס היזון. אין לי מושג." כן העיד הנתבע, כי משנת 1997 "לא העברנו לקיבוץ ולא קיבלנו תקציב חודשי. היינו בחו"ל, עבדתי בחו"ל ולא התבקשתי למרות שכפי שהזכרתי קודם הייתי כל שנה, הייתי בקשר עם האנשים ואיש לא פנה אלי ולא דיבר איתי על מצבי ולא אמר לי דבר. לא נתבקשתי לשלם" (ע' 45 ש' 10-12 לפרוטוקול). 30. הנה אם כן, הנתבעים לא נטלו חלק בחיי הקיבוץ משנת 1997,לא גילו עניין או מעורבות בשינויים שעברו על הקיבוץ, ולא נשאו בנטל יחד עם יתר החברים בקיבוץ. האם עקרו הנתבעים מתחום הקיבוץ: 31. אין חולק, כי מבחינה מעשית הפסיקו הנתבעים את מגוריהם בקיבוץ ולא חזרו אליו בתום חופשתם המאושרת בחודש אוגוסט 1997 בשל רצונו של הנתבע להמשיך לעבוד בהונדורס (ע' 42 ש' 1-2 לפרוטוקול). הלכה פסוקה היא, כי "עזיבת הקיבוץ ביוזמת החבר יכולה להיות גם בדרך של התנהגות, כפי שמורה סעיף 35(ב) לתקנון". בנוסף, כוונה לחזור להתגורר בקיבוץ, אינה יסוד מיסודות העקירה (עמנ(י-ם) 536/08 סרוסי משה ומאיה נ' קיבוץ עין גב (22.06.09)- להלן: "פרשת סרוסי"). משכך, טענתם של הנתבעים, כי שבו לקיבוץ עם תום חופשתם כשכוונתם לחזור להתגורר בקיבוץ, איננה רלוונטית לצורך ההכרעה בשאלה העובדתית של עצם העקירה. 32. הנתבעים טענו, כי לא ידעו על פקיעת חברותם, שכן לא קיבלו את המכתבים שנשלחו אליהם, ובנוסף טענו, כי גב' רונן שלחה את המכתב לקיבוץ ללא ידיעתם, וכי רק בשנת 2003 נודע להם, כי אינם חברים עוד בקיבוץ "...ואמרתי לו 'ארנון...חזרנו הביתה...בוא נסדר את הדברים. אמר לי: 'אתם לא חברים עזבתם את הקיבוץ'. אמרתי לו 'אנחנו לא עזבנו, מעולם לא אמרתי לאיש שאני עוזב את הקיבוץ. נכון חיינו בחו"ל אבל יש אנשים שחיו בחו"ל ולא העבירו משכורת ולא שילמו מיסי קהילה ולא נתנו את הדירה שלהם לשימוש הקיבוץ ואנחנו נתנו את הדירה שלנו..." (ע' 46 ש' 17-24; 27 לפרוטוקול). 33. אינני מקבל טענת הנתבעים שלא היו מודעים לפקיעת חברותם, ואינני נותן אמון בגרסה שלא קיבלו את המכתבים שנשלחו אליהם (סעיפים 34-36 ל-נ/6). כעולה מעדותה של גב' אלפא, לקיבוץ היה נוהל של שליחת מכתבים ואף בדואר רשום, על ידי המזכירה הטכנית (ע' 29 ש' 7-8 לפרוטוקול). אכן, לא היו בידי גב' אלפא השוברים של הדואר הרשום, אולם הדבר סביר לאור השנים שעברו. זאת ועוד, הנתבע העיד כי ביקר בקיבוץ בחופשותיו מהונדורס "הייתי כל שנה" (ע' 45 ש' 11 לפרוטוקול), גם בחודש בו הסתיימה חופשתם המאושרת, ולמרות זאת לא טרח לפנות לגורמים המוסמכים בקיבוץ בעניין אישור המשך חופשתם. אין בידי לקבל את הגירסה שהעלה, לפיה על סמך הבנתו את מודל ההתפרנסות החדש בקיבוץ, הבין שיכול להישאר ולעבוד בהונדורס "ראיתי איזשהי חוברת, הראו לי 'תראה מה כתוב פה' וכ"ו. אני לא יודע להגיד. לא זוכר" (ע' 42 ש' 20-21, 27 לפרוטוקול). אין בעדות זו כדי לבסס טענת הנתבעים כי הבינו שאפשר להמשיך שהותם בחו"ל, ללא אישור, ומבלי שחברותם בקיבוץ תיפגע. 34. באשר למבחן הסובייקטיבי, שהוצג בפרשת נוימן, הנתבעים נעדרו מהקיבוץ ללא אישור משך 6 שנים. כעולה מעדותו של הנתבע, קשריו עם חברי הקיבוץ היו רעועים. ילדיהם של הנתבעים התגוררו עימם בהונדורס והשתלבו במוסדות הלימוד ובחיי הקהילה שם (נ/11). הנתבעים התעלמו מבקשות הקיבוץ להודיע אודות תוכניותיהם לקראת תום השנה השניה של החופשה, ואף לא העלו מיוזמתם את הנושא בביקוריהם בקיבוץ במועדים השונים. כל אלה מביאים למסקנה, כי היתה לנתבעים כוונה סובייקטיבית מוּדעת להפסיק את מגוריהם וחברותם בקיבוץ. 35. זאת ועוד, סעיף 77 לתקנון קובע, כי חבר שחברותו נפסקת, זכאי לדמי עזיבה בסכום שנקבע בהתאם להחלטות התנועה והנחיותיה שאומצו על ידי הקיבוץ. הנתבעים טענו להיותם חברי קיבוץ, ומנגד כי שיעור דמי העזיבה ששולמו להם בדרך של קיזוז היו פחות מהמגיע להם. בנוסף טענו, כי דמי העזיבה שולמו בתמורה לרכישת בית בקיבוץ, על פי סיכום שלהם עם מר קפלן. מעבר לכך שטענות אלו סותרות אחת את השניה, כעולה מחומר הראיות שלפני, עת שבו הנתבעים להתגורר בקיבוץ כתושבים בשנת 2003, הועברו אליהם, לבקשתם, החישובים בעניין דמי העזיבה המגיעים להם מכוח סיום חברותם בקיבוץ (נספח א'1 ונספח א'2 ל-ת/2). מר קפלן הצהיר, כי בכל השיחות שניהל עם הנתבעים, היה ברור כי אינם חברים עוד באגודה ולכן מגיעים להם דמי עזיבה. המחלוקת היחידה בין הצדדים היתה אך לעניין אופן חישוב דמי העזיבה וכי בטרם הוסכם בין הצדדים שיעור דמי העזיבה המגיע לנתבעים, החלו הנתבעים לשלם את דמי ההרשאה באמצעות קיזוז מדמי העזיבה שעתידים לקבל (ס' 4 ו-6 ל-ת/2; ע' 23 ש' 26-27 לפרוטוקול). 36. הנתבע העיד, כי בפגישה שהתקיימה ביום 17.02.04 בינו לבין מר קפלן, הובטח לו כי יוכל לקבל מגרש בקיבוץ "כבן חוזר כנגד הכספים שמגיעים" (ע' 47 ש' 31-32 ; ע' 48 ש' 1-2 לפרוטוקול). לטענה זו לא מצאתי כל תימוכין בראיות שהובאו לפניי, ועל-כן, דינה להידחות. מר קפלן העיד, כי בפגישה זו, העלה הנתבע נושא רכישת מגרש בקיבוץ, אולם היה מדובר ברעיון לא אופרטיבי, שכן באותו מועד טרם החל הליך שיוך הבתים בקיבוץ (ס' 9 לת/2). בסיכום הפגישה בין הצדדים כתב מר קפלן (נספח ב' לת/2), כי הבהיר לנתבע כי בכפוף לקבלת החלטות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ בעניין זה, הוא יוכל לרכוש מגרש לאחר שיסתיים הליך שיוך הבתים, ובאם ישארו מגרשים שייועדו לבנים שאינם חברים. וכי "אין בכל הנוגע לייעודם של יתרת המגרשים שיותרו לאחר השיוך החלטות כלשהן של האגודה, אלא אך ורק כוונות שהועלו בדיונים שונים בנושא שיוך הדירות" (סעיף 10 לתצהיר מר קפלן, וכן עמ' 21 ש' 9-32; ע' 22 ש' 1-13 לפרוטוקול). הנתבע לא טען, כי סיכום הפגישה אינו תואם את הדברים שנאמרו בה, ולא הוכחה טענת הנתבעים כי דמי העזיבה שולמו בתמורה לרכישת בית בקיבוץ. 37. הנתבע העיד, כי לא חזר למר קפלן עם השגותיו לגבי חישוב דמי העזיבה "שוחחנו על זה והוא הבטיח לבדוק ותיקן את הנתונים הבסיסיים שלו" (ע' 48 ש' 18-19 לפרוטוקול). בפגישה שנערכה בין הנתבע לגב' מוזס ביום 20.11.08, הועברו לידי הנתבע כל המסמכים הנוגעים לחישוב דמי העזיבה ונאמר לו להעביר השגותיו בנוגע לחישוב, ככל שיהיו (נספח ו' ל-ת/1). הנתבע ציין הערותיו בכתב ידו על גבי מסמך רשימת נתונים שערכה הגב' מוזס לחישוב דמי העזיבה (נספח ט' לת/1). הנתבע העיד, כי גב' מוזס בחנה את טענותיו לגבי דמי העזיבה ותיקנה את שיעור דמי העזיבה המגיע לנתבעים, כאשר הנתבע הופנה לתק"מ, אם ברצונו לערוך חישוב נוסף, אולם הוא לא פנה (ע' 52 ש' 27-30; ע' 53 ש' 1-21 לפרוטוקול). חשוב לציין, כי בראש נספח ו' הנ"ל נרשם: "מועד עזיבה: 31.08.97". גם מעיון בחישוב דמי העזיבה שערך עו"ד טיקטין עבור הנתבעים (נספח י' ל-ת/1) עולה, כי מועד העזיבה שבבסיס חישובו הוא חודש אוגוסט 1997. מועד זה צוין כמועד העזיבה גם בחוו"ד המומחה מטעם הנתבעים. ראיות אלו מחזקות את המסקנה בדבר ידיעת ומודעות הנתבעים, כי חברותם בקיבוץ כבר פקעה, וכי כל שנותר הוא קביעת דמי העזיבה. 38. משמצאתי, כי התקיימו בעניין שלפני אמות המידה על פי הפסיקה לעניין "עקירה ממקום מגורים", ברמה הטוטאלית הנדרשת, וזאת בין מן ההיבט האובייקטיבי ובין מן ההיבט הסובייקטיבי, הרי שהתקיימו התנאים לתחולתו של סעיף 35(ב) לתקנון ומשום כך פקעה חברותם של הנתבעים ביום 31.08.97. 39. יוער, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כי הופלו לעומת חברי קיבוץ אחרים אשר אינם מתגוררים בשטח הקיבוץ יותר וכל זכויותיהם בקיבוץ נשמרו, והם עדיין נחשבים כחברי קיבוץ (ס' 22 לכתב ההגנה). הנתבע נקב בשמם של יונתן ואתי שלם המתגוררים במרכז הארץ עוד משנות ה-90 המוקדמות וכן בשמה של תמר זק, המתגוררת כ-30 שנה בארה"ב (ס' 22 ל-6). כעולה מעדותה של גב' מוזס, "תמר זק היא בחורה נכה שבגלל בעיות רפואיות אסור לה לגור בישראל...היא גם משלמת מיסים של חבר" (ע' 13 ש' 9-10; 12-13 לפרוטוקול). לגבי יונתן ואתי שלם הבהירה גב' מוזס כי "העבודה של יונתן שלם בתל אביב במשרד השיכון. כל סוף שבוע הוא מגיע לקיבוץ גינוסר וכל הכנסותיו מועברים לקיבוץ, כל תלושי השכר, וכל ההכנסות...הם משלמים את כל המיסים כמו כל חבר קיבוץ אחר. אשתו חברה בועדות בקיבוץ." (ע' 13 ש' 19-22 לפרוטוקול) ברי, כי אין דימיון בין המקרים שהובאו כדוגמא על ידי הנתבעים לעניינם. אין המדובר בהמשך חופשה ללא אישור לצרכי עבודה. ההיבט הראייתי 40. די באמור לעיל כדי להביא למסקנה, כי דין התביעה לפינוי הנתבעים להתקבל, אלא שגם מן ההיבט הראייתי, הנתבעים מנו ראיות רלוונטיות מבית-המשפט, והדבר פועל לחובתם. הנתבעים לא הגישו תצהיר של הנתבעת, שהינה צד רלוונטי לתביעה, כנתבע עצמו. הם אף נמנעו מלזמן לעדות את מר מאיר אטיאס מי שהיה מנהל ועד הקהילה, ולפי הנטען סיכם עם הנתבעים כי יקבלו זכות לקבל מגרש/בית בקיבוץ, כנגד חוב שיש לקיבוץ כלפיהם (סעיף 27 לכתב ההגנה), ואת גב' איריס קריץ, יו"ר ועד ההנהלה, אשר עסקה בעניינם, זאת לאחר שבקשתם לזמנם אושרה. הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מלהביא ראיות או עדים שהיו עשויים לשפוך אור על הפרשה מחזקת את המשקל והמהימנות של גירסת היריב (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), 917; ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 606; ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651,658). מטבע הדברים, וככל שהיה עלי להכריע בין גרסאות עובדתיות, נתתי בכורה ועדיפות למסמכים המדברים בעד עצמם. אלא שגם התנהגותם של הנתבעים, כפי שהדברים פורטו לעיל, מובילה למסקנה, כי חברותם בקיבוץ פקעה עוד מסוף אוגוסט 1997. האם נדרשת החלטה פורמאלית בעניין פקיעת חברות ? 41. הנתבעים טענו, כי לא התנהל הליך כחוק להוצאתם מחברות בקיבוץ, ולכן לא פקעה חברותם. אין בידי לקבל טענה זו. ביחס לשאלה אם פקיעת החברות בעקבות עקירת מקום המגורים מחייבת החלטה פורמלית, מבחין תקנון הקיבוץ בין "פקיעת חברות" על פי סעיף 35 לתקנון, לפיו החברות "פוקעת בקרות אחד מאלה", ובין "הוצאת חבר" על פי סעיף 36 לתקנון שלגביה נקבעו הליכים להוצאת חבר באופן יזום (ראה פרשת שק). סעיף 35 לתקנון אינו מציין באופן מפורש באילו מבין המקרים המפורטים בו פוקעת החברות מאליה ובאילו מקרים נדרשים מוסדות האגודה לקיים הליך מסודר כתנאי לפקיעתה של החברות. בפרשת נוימן נקבע, כי אין צורך בנקיטת צעדים פורמאליים על ידי מוסדות הקיבוץ לשם הפסקת חברותו של חבר שעקר מן הישוב, אלא די בבדיקה עובדתית, כי אכן עקר. כאמור, בדיקה עובדתית כזו הוכיחה דבר פקיעת חברותם של הנתבעים בקיבוץ. 42. מצב זה בו המשיכו הנתבעים לשהות בהונדורס מעבר לתקופה שאושרה להם על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ, ולאחר שניתנה להם התראה כי יהיה בכך להביא לפקיעת חברותם על פי ההליכים המקובלים להפסקת חברות, איפשר למזכירות הקיבוץ להביא לפני האסיפה הכללית הודעה על עזיבתם של הנתבעים את הקיבוץ והיה בכך כדי להביא לפקיעת חברות אוטומטית, על פי סעיף 35(ב) לתקנון החל מיום 31.08.97, ומוסדות הקיבוץ לא נדרשו לנקוט בכל הליך נוסף. 43. אמת היא, שגם אם תתקבל טענת הנתבעים כי אכן המכתבים שנשלחו על ידי הקיבוץ לא נתקבלו אצלם, אין בכך כדי להושיע, כי הרי, בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, אין חובה על הקיבוץ לנקוט הליך פורמלי כלשהו כדי "להשלים" הליך פקיעת חברות הנתבעים בקיבוץ. סעד סילוק יד ופינוי 44. הנתבעים, טענו בכתב הגנתם, כי הינם חברי קיבוץ ולא טענו כי הם מחזיקים בדירה, מכוח רשות או מכוח זכות אחרת, המוקנית להם על ידי הקיבוץ. הקיבוץ התיר לנתבעים להתגורר בדירה בכפוף לחתימה על הסכמי הרשאה ותשלום בגין שירותים בדירה. מיום 1.11.08 מסרבים הנתבעים לחתום על הסכם הרשאה המסדיר את המשך הרשאת השימוש שלהם בדירה, כעולה מעדותו של הנתבע (ע' 51 ש' 27-32; ע' 52 ש 1-7 לפרוטוקול), זאת בשל מחלוקת בעניין חישוב דמי העזיבה. מעמדם של הנתבעים בדירה הוא מעמד של ברי רשות. מהדרישה שנשלחה על ידי הקיבוץ לנתבעים ביום 15.06.09, בה הודיע להם על ביטול רשות השימוש בדירה, ודרישתו, כי יפנו את הדירה עד ליום 30.06.09, ניתן לקבוע בוודאות, שהקיבוץ גילה את דעתו, שהוא אינו מעוניין עוד בהמשך מתן הרשות והיא מופסקת (ראה לעניין זה- נינה זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט, מב' 24). 45. לאור המקובץ לעיל, הנני מקבל את התובענה לסילוק יד הנתבעים ופינויים מהדירה וממקרקעי הקיבוץ, זאת לאחר שהרשות שניתנה על ידי הקיבוץ בוטלה והנתבעים לא הצביעו על כל זכות שבדין, להמשיך ולהחזיק בדירה. המחלוקת הכספית 46. בין הצדדים קיימת מחלוקת כספית לגבי הסכומים המגיעים לנתבעים בגין דמי העזיבה. הקיבוץ טוען לדמי שכירות או דמי שימוש ראויים מהנתבעים, בגין השימוש בדירה . הצדדים חלוקים ביניהם לגבי הסכומים המגיעים לקיבוץ בגין מגורי הנתבעים בדירה. בתובענה שלפני התבקש סעד של סילוק יד ופינוי ממקרקעין. בצד סעדים אלה התבקשה רשות לפיצול סעדים, שכן לטענת הקיבוץ טרם התגבש הסעד הכספי, כי הרי הנתבעים טרם פינו את הדירה. הנתבעים הגישו לתמיכה בטענתם כי לא מיצו את דמי העזיבה והכספים המגיעים להם מהקיבוץ, את חוות דעת המומחה מטעמם, רו"ח אמסלם (נ/3). חוות הדעת מתייחסת לסכום דמי העזיבה הכולל המגיע לנתבעים, לגירסתם. היא אינה מתייחסת ליתרת דמי העזיבה המגיעה לנתבעים לאחר הניכויים שבוצעו. בנוסף, כוללת חוות הדעת נושאים כספיים אחרים שבמחלוקת בין הצדדים. 47. אין לפני תביעה כספית של הקיבוץ וגם לא הובאו לגביה ראיות, וכן אין לפניי תביעה כספית שכנגד. טענת הנתבעים בעניין גובה דמי העזיבה לא נידונה ולא הובאו לגביה די ראיות. מצאתי, כי המחלוקת הכספית בין הצדדים מצריכה בירור עצמאי מעמיק ונפרד, ולא אגב אורחא כפי שעשו בעלי הדין. ומשום כך אני מורה על פיצול סעדים כדי לאפשר לצדדים לברר את המחלוקת הכספית ביניהם הן באשר לטענות הכספיות של הקיבוץ כלפי הנתבעים והן באשר לטענות הנתבעים בעניין שיעור דמי העזיבה המגיע להם, במסגרת תביעה נפרדת, וסכומים אחרים להם הם טוענים. 48. סיכומו של דבר, אני מורה לנתבעים, לפנות ולסלק את ידם מהדירה בה הם מתגוררים בקיבוץ ולהחזירה לידי הקיבוץ, כשהיא ריקה מכל חפץ השייך להם, ולסלק ידם מכל מקרקעי הקיבוץ. הפינוי יבוצע לא יאוחר מיום 31/10/13. המועד שנקבע לפינוי, נקבע בהתחשב בכך שלנתבעים אין קורת גג אחרת. תקופה של כ-6 חודשים הינה תקופה סבירה על מנת שהנתבעים יוכלו להתארגן בהתאם ולמצוא לעצמם, במסגרת השהות שניתנה, דירה חלופית מחוץ לקיבוץ. אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לקיבוץ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. קיבוץפינויפינוי דירה