מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי דייר בהסכם שכירות מוגנת: בפניי תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מדירת התובעים בקומת הכניסה ברחוב אפרים אוירבך 10, ירושלים, בעילות של אי תשלום דמי שכירות, עריכת שינויים במושכר, גרימת נזק למושכר וכן הטרדה והרגזה. כן נתבע סעד כספי בגין דמי השכירות שלא שולמו ובגין העלויות שלפי הנטען יידרשו להשבת המושכר למצב ראוי למגורים. הנתבעים מתגוררים בנכס על פי הסכם שכירות מוגנת מיום 16.5.95. התובעים, בעלי הנכס, מתגוררים בדירה שמעל דירת הנתבעים. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו באופן יסודי את הוראות ההסכם כמפורט להלן: לא שילמו את דמי השכירות המוגנת מאז שנת 2005. התקינו מדרגות וגלריה גדולה בחודש אפריל 2008, בלי לקבל את הסכמת התובעים. התקינו ונטה המפיקה רעש וריח רע המגיע עד לסלון ביתם של התובעים, המתגוררים ממש מעל המושכר, תוך יצירת מטרד תברואתי ואסתטי. הזניחו ופגעו קשה בקירות המושכר, בריצוף, בקרמיקה ובצבע הארונות עד שהמושכר נראה כחורבה והרוס עד היסוד. עוד נטען כי הנתבעים מונעים מהתובעים להיכנס למושכר, משאירים פסולת בשטח הכניסה למבנה, מתגרים בתובעים ויוצרים פגיעה קשה באיכות חייהם. הנתבעים מכחישים את הטענות בדבר הפרת הסכם השכירות ובדבר גרימת נזק לדירה וטוענים כי התובע מתנכל להם ומתעלל בהם. בין היתר נטען כי התובע הסיר חבלי כביסה ו"מחיצת צניעות" שהיו מותקנים בחצר הבית לשימושם של הנתבעים; פירק חלק מהריצוף בחצר אשר הנתבעים נהגו להקים עליו סוכה; אסר על הנתבעים לאחסן את עצי הסוכה על גג מטבחם בניגוד למנהגם כל השנים; העתיק את מקומם של דוד החימום וקולטי השמש לנקודה אחורית על הגג, מקום שהשמש אינה מגיעה אליו משך רוב שעות היום; איננו בוחל בכל מעשה ערמה להציק לנתבעים ולהטריד אותם ואת ילדיהם, הכל כדי להצר את צעדיהם ואולי לגרום להם לשקול לעבור למקום אחר. הנתבע הגיש בעבר תביעה כנגד התובע בבית דין צדק של העדה החרדית. בכתב התביעה נשוא תיק זה נטען כי הנתבעים אינם מקיימים את החלטות בית הדין. הנתבעים טענו מנגד כי בהוראת בית הדין שילמו לתובעים את דמי השכירות שהיו חייבים בהם, וכי התובעים מנועים להביא את תביעתם בפני בית משפט זה שכן קיבלו עליהם להתדיין בפני גוף שיפוטי אחר. לא נטען כי החלטות בית הדין מחייבות בהליך זה, לא הובהר מה התוקף של החלטות בית הדין, ולא הוצג כל הסכם בוררות. אני דוחה, אפוא, את הטענה כי התובעים מנועים מלהביא את תביעתם בפני בית משפט זה או כי בהחלטת בית הדין יש משום מעשה בית דין. אי תשלום דמי השכירות בכתב התביעה נטען כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות מאז שנת 2005, וכי תחשיב של דמי השכירות שלא שולמו עד שנת 2011 מגיע לסך של 17,000 ₪, מתוכם שילמו הנתבעים סך של 3,600 ₪. בתיק ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 15.6.11. בדיון שנערך בפני כב' הרשם פוני ביום 12.9.11 בבקשת הנתבעים לבטל את פסק הדין הודיע התובע כי "דמי השכירות שולמו ויכול להיות שנשארו הפרשים מסוימים שאנחנו צריכים לברר". פסק הדין בוטל בהסכמת הצדדים. בתצהירו מיום 19.3.12 חזר התובע על הטענה כי דמי השכירות שלא שולמו עד לשנת 2011 עומדים על סך של 17,000 ₪ וכי הנתבעים שילמו סך של 3,600 ₪ על חשבון דמי השכירות (התובע, סעיף 6.1 לתצהיר). הנתבע הצהיר כי בהוראת בית הדין שילם לתובעים את כל דמי השכירות, למעט הפרשים, אשר ביחס אליהם בית הדין טרם נתן הוראות, וכי התובעים קיבלו את דמי השכירות והסכימו להם (הנתבע, סעיף 9 לתצהיר). בחקירתו הנגדית של התובע התברר כי הסך של 3,600 ₪ שהודה כי שולם על ידי הנתבעים הינו דמי שכירות עבור השנים 2010-2005 לפי חישוב של 50 ₪ לחודש. סכום זה שולם בעקבות החלטת בית הדין. עוד הוברר כי יתר הסכום שנתבע מתייחס להפרשים שלטענת התובע מגיעים לו משנת 95' ועד היום (עמוד 19 לפרוטוקול). התובע נשאל מדוע הצהיר בפני הרשם כי דמי השכירות שולמו והשיב "דמי השכירות שולמו כי הבד"ץ אילץ אותי. מה זה נשארו? נשארו הפרשים משנת 95' ועד היום" (שם). הנתבע הודה כי הייתה תקופה בה לא שילם את דמי השכירות. לדבריו "בפירוש לא רציתי לשלם לו שהוא בא לדירה ופירק את החבלים והמחיצה, בפירוש לא רציתי לשלם לו והוא פירק לה את זה, אמרתי אני לא אשלם לו עד שיחזיר את זה, לא רציתי לשלם לו תקופה, אחרי זה אמרו לי שאני לא יכול לעשות את זה לפי החוק, נתתי לו את הסכום שהצטבר. כל חודש אני בא אליו ומבקש לשלם את הסכום, לפחות את 50 ₪, לפחות שיהיה לנו חשבון ויש לו עניין לא לקבל ממני את הכסף" (עמוד 36 לפרוטוקול). התובע נשאל מדוע מאז הגשת התביעה הוא מסרב לקבל מהנתבע דמי שכירות והשיב "הוא רצה לשלם ואמר אולי נשלם את השלושה חודשים ולא הבנתי מה הוא רוצה ואנו בתוך דיונים, ויש עו"ד. זה לא סכום שהוא צריך לשלם, הוא צריך לשלם את הסכום היום ולא הסכום ההיסטורי, הוא רצה לשלם את הסכום של היום" (עמוד 19 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הנגדית נשאל הנתבע על משך התקופה בה לא שילם דמי שכירות: "ש.כ.ה. כמה זמן לא שילמת. ת. הייתה תקופה שלא שילמתי. ש. משנת 2005 עד 2011 לא שילמת. ת. כמה שנים זה? ש. שש שנים, הגיוני נכון. ת. נכון." (עמודים 37-36 לפרוטוקול). מעדותו של הנתבע עולה כי שילם דמי שכירות עבור השנים 2010-2005 והלאה רק בעקבות החלטת בית הדין משנת 2011. על פי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, כאשר הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו מתקיימת עילת פינוי. למעשה, טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים בסוגיה זו הינה כי משהסכימו התובעים לקבל את דמי השכירות בשנת 2011 אין התובעים זכאים עוד לתבוע פינוי בגין אי התשלום. בנוסף, כפי שתואר לעיל, טוענים הנתבעים כי חדלו מתשלום דמי השכירות בשל התנהלותו של התובע כלפיהם. בהסכם השכירות (נספח ב' לתצהיר התובע) נקבעו דמי שכירות ("שכר חודשי") בסך של 50 ₪ לחודש, שישולמו בתשלום חד שנתי. התובע העיד כי "דמי שכירות לא רלבנטיים לפי הכתוב בחוזה, והודעתי לו כבר משנת 95' שיש עליית דמי שכירות כל שנה כל נובמבר ואז הוא ישלם לי לפי העלויות שיש כל שנה, בינתיים הוא אמר לי קח את הסכום הזה ואמרתי בסדר וההפרשים יהיו על פי סדר שנברר את זה עם משרד השיכון. הוא המשיך לשלם לי את החמישים האלה עד 2004 ואז הפסיק בכלל..." (עמוד 19 לפרוטוקול). לפי עדותו, הוא פנה אל הנתבע בעניין ההפרשים בשנת תשע"א, לאחר שפנה אל עורך דין וזה ערך עבורו חישוב של ההפרשים (עמוד 20 לפרוטוקול). בסיכומי ב"כ הנתבעים נטען כי רק בשנת 2011 גילה התובע כי מגיעים לו הפרשים, אולם טענה זו לא נתמכה בראיות. מאחר ואף לטענת התובע הוסכם כי החשבון לגבי ההפרשים ייעשה בעתיד, אין באי תשלום ההפרשים בעבר כדי להוות עילה לפינוי המושכר. אשר לאי תשלום דמי השכירות בשנים 2010-2005 - כפי שנפסק, עילת פינוי בגין אי תשלום דמי השכירות קמה כאשר ניתן להוכיח אי המשכה, ולא הפסקה סתם, בתשלום דמי השכירות (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1327). המלומד בר-אופיר כותב לעניין זה בספרו: "דייר חוקי אינו מעמיד את עצמו בסכנת פינוי אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי ניתוק של המשכיות התשלומים. כלומר: לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. מצב דברים זה, של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, הוא תנאי בל יעבור להעמדתה של עילה לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, תשל"ב-1992... ואין די בכך שיחול איחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות..." (דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 2 (מהדורה שניה, עדכון מס' 5, 2013)). הקביעה מתי הופכת הפסקה בתשלום דמי השכירות לעניין של קבע תלויה בנסיבות העניין. לטענת הנתבעים, כאמור, החליטו להפסיק לשלם דמי שכירות בשל התנכלותו של התובע אליהם. הנתבע הצהיר כי "כאשר רכשנו את הזכויות בדירה, בחצר הכניסה היו מותקנים חבלי כביסה ומחיצת צניעות, מתקן אשר התאים ביותר לאורח חיינו, הואיל ואנחנו מקיימים אורח חיים חרדי מאוד... כאשר עברו התובעים לגור בדירה מעלינו, בלי אומר ודברים התובע 1 סילק את מחיצת הצניעות וניתק את כל חבלי הכביסה" (הנתבע, סעיף 4 לתצהיר). הנתבע הדגיש כי הימצאותם של חבלי הכביסה ומחיצת הצניעות הייתה אחד השיקולים לרכוש את הזכויות בדירה, וכי במשך השנים עד להסרתם עשו הנתבעים שימוש רב בחבלי הכביסה. עוד הצהיר הנתבע כי "כאשר רכשנו את הזכויות בדירה, הכניסה לדירה היתה מרוצפת במספר שורות של ריצוף דבר שהתאים מאוד לצרכינו להקים על משטח הריצוף את הסוכה. כך עשינו במשך שנים מאז רכשנו את הזכויות בדירה, אולם כאשר התובעים עברו לגור בדירה מעלינו, התובע 1 בלי לתאם זאת איתנו ובוודאי בלי הסכמתנו הוא פירק שורה שלמה של הריצוף, דבר אשר חייב אותנו לצמצם עוד יותר את גודל הסוכה, שהייתה בכל מקרה מאוד צנועה וקטנה. ואם לא די בכך, הוא אסר עלינו לאחסן את עצי הסוכה על גג המטבח, בניגוד למנהגנו במשך השנים. בלית ברירה נאלצנו לאחסן את כל הקורות והקרשים של הסוכה בתוך דירתנו הצפופה" (הנתבע, סעיף 6 לתצהיר). התובע נשאל מדוע הסיר את החבלים והמחיצה והשיב כי "אני שש שנים גרתי בשכירות ואת הדירה שלי השכרתי לאחרים, היו שם בחורי ישיבה וראש הישיבה רצה שתהיה צניעות ובנה על חשבוני מחיצה ממתכת. במשך הזמן המחיצה נהייתה סוכה, והנתבעים עשו ממנה סוכה. שחזרתי לגור בדירה שלי בשנת 99 אמרתי לנתבע תראה אתה צריך להוציא הסוכה המחיצה כי לא צריך אותה, והוא אמר אוציא אותה לא צריך אותה, אמרתי לו טוב אני רואה שיש לך ילדים קטנים ויש שם חבלי כביסה, אמרתי בסדר שישחקו, 11 שנה עמדה הסוכה הזאת לא בסוכות כל השנה עמדה עם הלכלוך והכול, אך במשך כל 11 שנים היה גיהנום, הילדים עשו רעש ומתנהגים בשאט נפש, כמה פעמים ירדתי וביקשתי מהם שקט. זה היה בשנת 2007 תמוז או אלול, הורדתי להם את זה ואמרתי פה אני לא נותן סוכה ולא שום דבר, עד הדלת זה דמי מפתח ומכאן והלאה אל תשימו דברים וחפצים" (עמוד 24 לפרוטוקול). ביחס לניתוק חבלי הכביסה העיד התובע "כשבאתי היו לכל אורך החצר חבלים, וזה היה כניסה לדירה נוספת צמודה אליהם והחבלים מפריעים ואנשים לא יכולים להיכנס דרך החבלים, הורדתי את זה והם עשו חבלים בתוך הסוכה" (שם). לשאלה האם נכון שהתובע אמר לו לסלק את מחיצת הצניעות ואת חבלי הכביסה משום שזה מכער את החצר וחוסם אותה השיב הנתבע בשלילה (עמוד 41 לפרוטוקול). הנתבע נשאל האם המחיצה והחבלים הפריעו לשכנים להיכנס לדירות והשיב: "ת. לא הפריעו, איך חיו עד עכשיו 20-30 שנה, אם היה מפריע אז לפני 30 שנה היו מוציאים. ש. האם כדי להיכנס לדירת השכנים היה צריך להזיז בגדים שלכם שאתם תולים על החבל כניסה. ת. אם תולים לכל אורך החבל, אז זה יכול להפריע אך אם אתה לא תולה עד הסוף, זה לא מפריע לאנשים לעבור. ש. זה סוג התחכמות. אתם תליתם לכל האורך. ת. לא. מה, להפריע לאנשים?" (עמודים 42-41 לפרוטוקול). הנתבע הצהיר כי התובע העתיק את דוד השמש והקולטים של דירת הנתבעים אל נקודה אחורית שאליה לא מגיעות קרני השמש, כך שנאלצו להפעיל את החימום באמצעות חשמל בכל ימות השנה ונגרמו להם הוצאות נכבדות (הנתבע, סעיף 5 לתצהיר). התובע הסביר כי העביר את דוד השמש ממקומו כי "דוד השמש היה בקדמת הבניין גם כן על גג מסוכן, שיפצתי ועשיתי יציקה ברשותי, והזזתי אותו אחורה. אני הרשיתי להם לשים דוד שמש ולדיירים הקודמים היה בויילר, אלה באו עם דוד שמש והם לא יודעים על המקום שהרשיתי על קדמת הבניין... זה היה מסוכן, התקרה הייתה מסוכנת ופחדתי שהדוד ייפול בחצר... הדוד עמד על התקרה הראשונה וראיתי שהתקרה מסוכנת והעליתי את זה אלי לקומה שלישית, את הדוד, ויש שם שמש עד 19:00 בערב" (עמודים 26-25 לפרוטוקול). הנתבע אישר כי כיום אין בעיה עם מיקומו של דוד השמש על הגג, מלבד זאת שלטענתו אין לו גישה אליו. הנתבע נשאל אם מישהו מנע ממנו לעלות לגג והשיב כי לא ביקש לעלות (עמוד 42 לפרוטוקול). מעדותו של התובע עולה כי פינה את חבלי הכביסה ומחיצת הצניעות משום שהפריעו לשימוש בחצר. עדותו זו לא נסתרה. בנוגע להזזת דוד השמש העיד התובע כי נעשתה בשל מיקומו המסוכן, ומכל מקום עולה מעדותו של התובע כי המיקום הנוכחי אינו יוצר כל בעיה ממשית. התובע לא התייחס בתצהירו או בעדותו לפירוק הריצוף בחצר. לצדדים גרסאות סותרות בנוגע לשאלה האם הסרת חבלי הכביסה, מחיצת הצניעות והריצוף נעשתה לאחר דין ודברים בין הצדדים או ללא התראה מוקדמת. בין אם כך ובין אם אחרת, ואף אם התנהלותו של התובע לא הייתה ראויה, אין בכך כדי לפטור את הנתבעים מתשלום דמי השכירות, ובודאי לא כדי להצדיק את הפסקת התשלום לתקופה של שש שנים תמימות. משחדלו הנתבעים לשלם את דמי השכירות קמה לתובעים עילת פינוי. העובדה שכעבור שש שנים שילמו הנתבעים את חובם איננה מבטלת את קיומה של עילת הפינוי. לא הוכח כי התשלום הותנה בויתור על דרישת הפינוי, והתובע אף העיד כי הסכים לקבל את דמי השכירות רק משום שבית הדין אילץ אותו לקבלם. ביצוע שינויים במושכר אין מחלוקת על כך שבדירה הוקמה גלריה ושהותקנה ונטה במטבח. הנתבע הצהיר כי "באשר לגלריה שנבנתה מעץ בתוך הדירה והוונטה שהותקנה למטבח, הן הותקנו ע"י ובמימון של עמותה שמסייעת לאוכלוסיית העדה החרדית מעוטי היכולת וביניהם אנחנו. אני מבקש להדגיש כי אנשי עמותה זו לעולם לא היו מבצעים עבודה מסוג זה בלא רשותו של בעל הבית, וגם במקרה שלנו הם קיבלו רשות מפורשת מהתובע 1, שאם לא כן הם בשום פנים ואופן לא היו בונים את הגלריה ו/או מתקינים את הוונטה" (הנתבע, סעיף 8 לתצהיר). התובע מצידו העיד כי: "באו עמותה וביקשו אני סירבתי ויצאתי לרחוב, אמרתי להם בשום אופן אני לא מוכן אתם עוברים על החוזה, חזרתי נו תעשה טובה זה יעמוד רק שנה עד שאנו נצא ונסתדר עם עו"ס ועם ארגון שיסייע להם בדירה, שאומר להם הארגון הזה לבטל העסקה איתי ואז יטפלו בהם לצורך דירה, ואז אני נכנס ורואה שהתחילו לעבוד, שמו קרשים ועמודים והכול כבר בפנים, אמרתי אתם רוצים בסדר אך ברגע שאני אומר לכם להורידה אתם מורידים אותה, נתתי להם פתק לחתום אבל הנתבעת סירבה ואמרתי להם שאני רוצה 300 ₪ לחודש עבור הגלריה כי זה מה שהציע לי העו"ד. במצב הזה אמרתי לו לא שתצטרך לשלם לי בפועל אלא תרשום לי בפתק שמגיע לי 300 ₪ לחודש אם ארצה, ולהוריד את זה מיד כשאני ארצה. היא סירבה לחתום גם היא דיירת שלי, הם לא רצו לחתום. פניתי גם לרב שלו שאמר שהוא יהיה באמצע, יש לו רב שמטפל בעניינים שלו והוא אמר לי אני נמצא בברית מחוץ לעיר ואחזור בערב, עשו לי תרגיל אמר לי בשעה 11:00 בצהריים אני מחכה עד שיחזור הרב, בערב כבר עמדה הגלריה והם אמרו שהם לא יחתמו" (עמודים 23-22 לפרוטוקול). התובע נשאל האם לא נכון כי משמעות הדברים היא כי הוא אישר לנתבעים להקים את הגלריה והשיב: "לא אישרתי, האישור היה מותנה בחתימה. לא חתמו לא קיבלו אישור" (עמוד 23 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית הודה הנתבע כי התובע רצה שיחתם הסכם בנוגע לגלריה וכי הסכם כזה לא נחתם. לפי עדותו, התובע הסכים לבניית הגלריה בכפוף לכך שהנתבעים יפרקו אותה כאשר יתבקשו (הנתבע, עמוד 33 לפרוטוקול). התובע נשאל מה עשה משנת 2007, אז הותקנה הגלריה, כדי להוריד אותה והשיב "שום דבר, נשארתי בסירוב עד שנפנה למוסדות, למקומות הרלבנטיים יותר. אמרתי לו כל פעם הגלריה שלך היא לא ברשות אתה צריך להוריד אותה, ככה אמרתי לא ברשות. בתוך תוכי זה כמו מתוך רחמנות אמרתי שזה יישאר אבל לא ברשות, בכלל לא ברשות, צריכים להוריד את זה כל יום מעבר לחתימה של האישור" (שם). בסעיף 4 להסכם השכירות נקבע כי "... אין לעשות שום שינוי או שיפוץ כלשהו בדירה ללא אישור מבעה"ב בכתב או במיופה כחם בחתימתם...". בסעיף 9 להסכם נכתב כי "סוכם שצד שיפר הסכם זה ישלם פיצוי מוסכם בסך 600$". על פי הפסיקה, "תנאי הכרחי לקיומה של עילת פינוי על פי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר הוא שבהסכם שבין הצדדים נקבע במפורש, כי הפרתו של תנאי מתנאי השכירות מעניקה לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי" (ע"א 121/84 בר-עקיבא-מוזס נ' אלף.יוד.בית.דלת.(א.ב.י.ד) בע"מ, פ"ד לח(4) 673, 687). כפי שכותב המלומד בר-אופיר: "עילת פינוי של "עשיית שינויים במושכר" איננה מנוייה בין העילות של סעיף 131 לחוק הגנת הדייר. עילה זו איננה עומדת בפני עצמה. ומי שמעוניין לתבוע פינוי על-פיה חייב להוכיח שלושה תנאים מצטברים אלה: (א) תנאי מפורש בחוזה השכירות אוסר על עשייתם של שינויים במושכר; (ב) תנאי זה הופר על-ידי הדייר; (ג) התנאי שהופר מעניק לבעל הבית, על פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי (ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"ד לב (2) 809, 812)" (בר-אופיר, עמודים 71-70). בהסכם השכירות נקבע, אמנם, כי אין לבצע שינויים במושכר, אולם לא נקבע כי הפרת תנאי זה תעניק לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי. די בכך על מנת לדחות את הטענה בדבר עילת פינוי בשל ביצוע שינויים במושכר. נזק למושכר סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר מקים עילת פינוי כאשר "המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים". על פי הפסיקה, עילת פינוי מכוח סעיף קטן 131(3) מתקיימת רק כאשר נעשה במושכר שינוי רב-כמות או רב-איכות הנראה לעין והמוריד את ערכו (ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' זמל, פ"ד כ(4) 226 (1966); בר-אופיר, עמוד 89). התובע הצהיר כי הנתבעים אחראים ל"הזנחה ופגיעה קשה בקירות המושכר, בריצוף, בקרמיקה, בצבע בארונות - עד שהמושכר נראה כחורבה והרוס עד היסוד" (התובע, סעיף 6.5 לתצהיר). הנתבע הצהיר כי מדי שנה לקראת חג הפסח הוא מתקן כל פגם בקירות הדירה ומסייד אותם מחדש (הנתבע, סעיף 11 לתצהיר). בחוות דעתו של השמאי אורן אילוז, שהגישו התובעים לשם הוכחת שווי דמי המפתח הראויים להתקבל בעת מכירת זכויות הדיירות המוגנת בדירה, צוין בקצרה כי "בקירות ניכרים סימני רטיבות ועובש" וכי "מצב בדק הבית של היחידה מחייב שיפוץ לשיפור תנאי המגורים" (סעיפים 7.5 ו-7.6 לחוות הדעת). התובעים לא פירטו נזקים ספציפיים שגרמו הנתבעים. התובעים הגישו מספר תמונות של הנכס (סומנו ת/1-ת/4), אולם לא ניתן ללמוד מתמונות אלו הרבה על מצבו של הנכס, ובוודאי שלא לקבוע כי חל שינוי במצבו מאז החלו הנתבעים להתגורר בו. בתצהיר התובע אף לא פורט כיצד נגרם, לפי הנטען, הנזק למושכר. משלא הוכח כי הנתבעים גרמו נזק ניכר למושכר, ולא כי נגרם נזק על ידי מעשה זדון, לא מתקיימת עילת פינוי בגין גרימת נזק למושכר. הטרדה והרגזה על פי סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר, קמה עילת פינוי כאשר "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". התובע הצהיר כי "הנתבעים בעצמם ו/או באמצעות ילדיהם, בזדון, מטרידים ומרגיזים אותי, את אשתי ואת בני ביתי, בין היתר באמצעות השמעת צעקות, הנחת אשפה וגרוטאות בחצר הכניסה, טריקה חזקה של דלת המושכר בעוצמה וברעש, שפיכת שמן על מדרגות הבניין על מנת להסב לנו עוגמת נפש וסכנה" (התובע, סעיף 6.2 לתצהיר). עוד הצהיר התובע כי הוונטה שהתקינו הנתבעים "צורמת אוזניים, פולטת ריח דוחה ומבחיל המגיע עד לסלון ביתי הממוקם ממש מעל הדירה, תוך יצירת מטרד תברואתי ואסתטי" (התובע, סעיף 6.4 לתצהיר). לטענת התובע הנתבעים מותירים "שקיות זבל, חפצים, פסולת ושאר דברים מצחינים בשטח הכניסה למבנה, המותרים (כך במקור, ע.כ.) זבובים ושאר מרעין בישין, מקום בו אף אני ומשפחתי עוברים לדירתנו, זאת חרף מחאות חוזרות ונשנות שיחדלו מכך. יתרה מכך, ילדי הנתבעים גרמו לשריטות ברכבי ילדיי שבאים להתארח אצלנו מפעם לפעם" (התובע, סעיף 6.7 לתצהיר). "ילדי הנתבעים מרעישים רעש נוראי ויוצרים פגיעה קשה באיכות חיינו" (התובע, סעיף 6.9 לתצהיר). התובע העיד כי "אני נכנס לחצר והנתבעת טורקת לי את הדלת, עשרות פעמים וכל פעם אני פונה ושואל למה מה עשיתי, היא לא יכולה לראות אותי, בשביל מה לטרוק את הדלת ולשבור את הדברים" (עמוד 21 לפרוטוקול). "היא (התובעת, ע.כ.) מבקשת שישמרו על השקט והילדה שלהם עונה לה שתסתום את הפה. אני אומר לנתבע תרגיע את הילד, הוא אומר לו אתה שומע תפסיק להרעיש לו והילד צורח וממשיך וזה הצחוק שהם עושים... דיירים שלי שקטים מאוד וכשהם צועקים עם הילדים זה מפריע לשכנים. בנוסף באים ושמים הרבה לכלוך בחצר, משתדלים לשים לכלוך כדי להרגיז אותנו, ואנו משתדלים להיות סבלניים. המצב נהיה בלתי נסבל. אי אפשר ככה עם הילדים" (עמוד 22 לפרוטוקול). בהמשך נשאל התובע האם ילדי הנתבעים מרעישים לו ופוגעים באיכות חייו והשיב "כן, וזה בכוונה, ואני מתחנן אליהם שאני רוצה לישון והם בכוונה טורקים דלתות, צועקים, אבל בזמן האחרון הם שקטים, הם פשוט נתנו לי את הבקשה שלי, תודה לאל, וזה ייאמר לזכותם... כשהייתי צועק להם שקט הם היו מרעישים בצורה נוראית, אם היה לי הקלטות יכולתי להראות, הייתי יורד ודופק להם בדלת שלהם בצורה חזקה ופעם אחת או פעמיים עשיתי את זה כדי לבקש שקט, אין לי אפשרות לבקש אחרת, והזמינה שוטר שאמר לה זה לא פעולה אלימה לטרוק בדלת, כל שני וחמישי הייתה שמה לי קשקושים בחצר והייתי אומר אני מבקש ממך יפה להוציא את הדברים כדי שיהיה נקי כמו כל השכנים, היו שופכים מתחת לדלת ויש לי תמונות. מצב בלתי נסבל" (עמודים 24-23 לפרוטוקול). הנתבע נשאל האם זה נכון שבני משפחתו טרקו דלתות באופן שהפריע לתובעים והשיב "יכול להיות" (עמוד 39 לפרוטוקול). עוד הוא נשאל האם התובעים התלוננו במשטרה בגלל שהציקו והטרידו אותם והשיב "פעם אחת הזמינו. אני זוכר שמתי שבנה את המדרגות איפה שאני עושה סוכה כל הזמן, כדי למנוע מאיתנו לעשות סוכה, ואז הזמנתי חבר שיעזור לי לפרק והוא הביא דיסק ורצינו לפרק את המדרגות ואז הוא הביא משטרה" (שם). הנתבע הכחיש כי הנתבעים שמו מכונת כביסה בפתח המדרגות שבנו התובעים כדי למנוע מהם לעלות, כי הם דואגים להניח שקיות אשפה מחוץ לדירה וכי ילדי הנתבעים שפכו שמן על מדרגות התובעים (עמוד 40 לפרוטוקול). על בעל בית המבקש פינוי מכוח סעיף 131(5) מוטל הנטל להוכיח הטרדה נמשכת וקבועה, המכבידה באופן ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים (ראו בר-אופיר, עמודים 96-95). בת"א (שלום י-ם) 8111/07 פרויקט גן בעיר בע"מ נ' אברלנג'י (פורסם במאגרים, 12.3.12) עמד כב' השופט מילנוב על כך ש"עיון בפסיקה מעלה, כי בתי המשפט ראו, הלכה למעשה, במעשי הרגזה והטרדה בעיקר מעשים מתמשכים בעלי אופי פלילי או מעין פלילי או מניעה פיזית מהבעלים לעשות שימוש ברכושו..." (ראו פסקי הדין המאוזכרים שם). עוד נפסק בעניין עילת פינוי זו כי יש לשקול את תרומתו של הצד השני ליחסים המתוחים שבין הצדדים (ע"א (מחוזי מרכז) 31606-10-11 יניב נ' פז (פורסם במאגרים, 5.5.13)). למרות שמהחומר בתיק עולה כי במקום מתגוררים דיירים נוספים, לא הובאו עדים נוספים שעשויים היו לתמוך בטענות בדבר המטרדים הרבים שגורמים הנתבעים. גם התמונות אליהן התייחס התובע בעדותו לא הוגשו. עובדות אלה אומרות דרשני ופועלות לחובת התובעים. בהתחשב בכך, וכן בהתנהלותו של התובע כלפי הנתבעים, כפי שתוארה לעיל, אשר ניתן לשער כי תרמה את שלה ליחסים העכורים בין הצדדים, לא מצאתי כי הוכחה עילת פינוי לפי סעיף 131(5). סעד מן הצדק סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר קובע כי "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית משפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהא זה צודק לתתו". לטענת ב"כ התובעים אין מקום ליתן לנתבעים סעד מן הצדק שעה שזה לא התבקש בכתב ההגנה. לטענת ב"כ הנתבעים מוסמך ביהמ"ש ליתן סעד מן הצדק גם אם זה לא התבקש. עוד לטענתו, הדבר עולה מכתב ההגנה גם אם לא התבקש במפורש. כפי שנפסק ברע"א 5071/12 ט.ד.י (עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' נג'י (פורסם במאגרים, 24.7.2012): "אכן, ככלל, על דייר המבקש סעד מן הצדק לטעון טענה זו במסגרת כתב ההגנה כטענה חלופית לטענותיו שלא מתקיימות עילות פינוי על פי חוק הגנת הדייר. כמו כן, נקבע בפסיקה כי דייר שמבקש לטעון לסעד מן הצדק במסגרת הערעור נדרש להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה במסגרתה עליו להסביר מדוע השמיט את הסעד מכתב ההגנה, ולציין במפורש אם ההשמטה הייתה מקרית או מכוונת [ראו: ע"א 180/62 שלוש נ' ג'ורזי, פ"ד טז(3) 1824 (1962)]. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע במפורש כי מקום בו הועלתה הבקשה לסעד מן הצדק במסגרת הסיכומים בבית משפט השלום אין לדחותה אך ורק מהנימוק הפורמאלי שלא הועלתה בכתב ההגנה [ראו: ע"א 116/65 לנציאנו נ' יפה, פ"ד יט(3) 122, 128 (1965)]. כמו כן, נקבע כי בכל מקרה שבו שיקולי הצדק שעולים מהנסיבות לגופן מצדיקים מתן הסעד, בית המשפט לא יראה בפגם הפורמאלי של אי בקשת הסעד מכשול להענקת הסעד [ראו: עניין בוקובזה בעמ' 626. להרחבה בסוגיה זו ראו: דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 174-172 (מהדורה שניה, עדכון מס' 4, 2011)]." בית המשפט מוסמך, אפוא, להעניק לנתבעים סעד מן הצדק למרות שזה לא התבקש בכתב הגנתם. על פי הפסיקה, "הסעד מן הצדק כשמו כן הוא: הוא בגדר תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין" (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן (פורסם במאגרים, 2.11.1992)). הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק הוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא לעומת החומרה של הפרת החוק מאידך גיסא. שקילה זו נעשית על פי כל הנסיבות, הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה. הסעד יינתן אם וכאשר בית המשפט שוכנע שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. סעד מן הצדק יוענק לאחר שבית המשפט יגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה, מתן צו הפינוי כמוהו כשימוש לרעה בסמכות לתתו. על בית המשפט לאזן בין התנהגות שני הצדדים ולמנוע מצב דברים שבו תהיה הסנקציה של פינוי חמורה מדי בהשוואה להפרה (בר-אופיר, עמוד 175). בעבר נקבע כי כאשר מדובר בפינוי דירת מגורים, תהיה נטיית בית המשפט שלא לפסוק פינוי אם הדין אינו מחייב תוצאה אחרת (ע"א 172/73 פטיגרו נ' ברכר, פ"ד כח(1) 43 (1973)). יחד עם זאת, המגמה כיום היא לפרש את הוראות חוק הגנת הדייר באופן מצמצם בכל הנוגע לפגיעה בזכות הקניינית של בעל הדירה. כפי שנפסק: "הטעם המרכזי למגמה פרשנית זו הוא חלוף הזמן ושינוי הנסיבות: ראשיתו של חוק הגנת הדייר בפקודה מנדטורית, שנקבעה בימי מלחמת העולם השנייה. הפקודה נוצרה על רקע מחסור בחומרי גלם וחשש מפני מצוקת דיור, ומטרתה הייתה להגן על השוכרים. מני אז עבר החוק גלגולים שונים, והוכנסו בו מספר תיקונים, אך התזה הבסיסית שלו נותרה על כנה: מתן רשת ביטחון איתנה לשוכרי דירות בבניינים ישנים, באמצעות הגבלת דמי השכירות והגבלת יכולת הפינוי. ברם, ברבות השנים השתנתה המציאות הכלכלית והחברתית בארץ. החוק ממשיך לעמוד על תלו, על אף שהתשתית שעמדה בבסיסו לא תמיד נותרה בתוקף. תמונת העולם שעמדה בבסיס החוק איננה תופעה גורפת. יש בכך כדי להצדיק את הפרשנות המצמצמת של החוק, במובן זה שבתי המשפט יפרשו בדרך מתונה את ההוראות הפוגעות בקניינם של בעלי הדירות (ע"א 99/75 הימנותא נ' בדיחי, פ"ד ל(2) 421 (1976); ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111 (1997); רע"א 1056/11 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי (15.2.2012)). טעם נוסף, שמחזק אף הוא את הגישה הפרשנית המצמצמת, מבוסס על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 3 לחוק זה העלה את ההגנה על הקניין למדרגה של זכות יסוד חוקתית. על פניו, ההגנה העודפת שניתנת לשוכרים בדיור מוגן מכרסמת תחת זכות הקניין של בעלי הבית. מובן שאין בכך כדי להכריז על בטלות החוק, וזאת לא רק בשל פסקת שמירת הדינים. מן העבר האחר יש בכך כדי להשליך על הפרשנות הראויה לחוק ועל היקף תחולתו (רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (17.9.2006); ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה ל"ז (28.10.2009))" (רע"א 2737/11 גרוס נ' אוסט (פורסם במאגרים, 19.2.13)). ביחס לסעד מן הצדק בקשר עם אי תשלום דמי שכירות נפסק ברע"א 359/88 שטרנפלד נ' עזבון חסון (פורסם במאגרים, 18.1.1994) כי: "המגמה העולה מפסיקתו של בית משפט זה בנוגע למתן סעד מן הצדק בשל פיגור בתשלום דמי שכירות היא כי אם אי התשלום הוא תוצאה של שגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי מראש יזכה הדייר לסעד (מ' בייסקי 'הפעלת סעד מן הצדק בחילוטי שכירות' הפרקליט כג' 238, 241והאסמכתאות שם). כאשר אי התשלום הוא תוצאה של פעולה מתוכננת מראש, שיטתית, הולכת ומתמשכת הנטיה תהיה שלא להעניק את הסעד (ראה ע"א 143/55 הייזנר נ' קלינסקי, פ"ד יא' 17, בעיקר דברי השופט גוייטין בעמ' 23 וכן ע"א 11/63 רייב נ' לוי, פ"ד יז(2) 1311)". הנסיבות האישיות של הנתבעים; הרקע לאי תשלום דמי השכירות כמחאה על פעולותיו של התובע; התנהלות התובע, אשר לא הייתה חד משמעית לאורך כל השנים, גם אם נבעה מהתחשבות שלו בנתבעים; יחד עם תשלום החוב עוד לפני הגשת התביעה תומכים בהענקת סעד מן הצדק לנתבעים. פינוי הנתבעים מן הנכס יהיה בלתי מידתי בנסיבות העניין, וגם מטעם זה יש ליתן לנתבעים סעד מן הצדק, אשר יותנה בתשלום פיצוי לתובעים. לאור האמור לעיל על הנתבעים לפנות את הנכס, אלא אם ישלמו לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪. הפיצוי ישולם בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. אם לא ישולם הפיצוי עד למועד שנקבע, יהיה על הנתבעים לפנות את הנכס. הסעד הכספי בכתב התביעה נתבעו ההפרשים בין דמי השכירות ששולמו בפועל על ידי הנתבעים ובין הסכום שהיה עליהם לשלם עד סוף שנת 2010. אין חולק על כך שהנתבעים לא שילמו דמי שכירות מעבר לסכום הבסיס בסך של 50 ₪ לחודש שנקבע בהסכם משנת 95'. סעיף 42 לחוק הגנת הדייר קובע כי "דמי השכירות של דירה יהיו כדמי שכירות שהשתלמו בעדה ערב התשל"א (להלן - דמי השכירות היסודיים), בשינויים שייקבעו בתקנות לפי סעיף 45 (להלן - התקנות המשנות)". לפי התחשיב שהגישו התובעים ושנערך על ידי עו"ד משה כהן (נספח ג' לתצהיר התובע), התוספת על דמי השכירות החל משנת 95' ועד סוף שנת 2010 מגיעה לסך של 13,400 ₪. הנתבעים לא העלו כל טענה ביחס לסכום שנתבע ולא חלקו על תחשיב דמי השכירות שהציג התובע. על הנתבעים לשלם לתובעים את הסכום שנתבע, בסך של 13,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. התובע הצהיר כי לצורך שיפוץ יסודי של המושכר והכשרתו למגורים ייאלץ לשאת בעלויות המוערכות על ידו בסך של 40,000 ₪ (התובע, סעיף 7 לתצהיר). את ההפסד בגין אי השכרת הנכס בתקופת השיפוצים העריך התובע בסך של 5,000 ₪ (התובע, סעיף 8 לתצהיר). התובעים לא הגישו חוות דעת שמאי ולא הוכיחו את הנזקים הנטענים. לא הוכחו גם משך תקופת השיפוצים וההפסד הצפוי בגין אי השכרת הנכס בתקופה זו. התובעים עותרים גם לפיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עגמת הנפש, סבל, טרחה והוצאות שגרמו להם הנתבעים. לא מצאתי כי הוכחו סבל ועוגמת נפש המצדיקים פיצוי, ולא כי הוכחו הוצאות כספיות. עוד נתבעו הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם, בסך של 600 $ שהם 2,070 ₪ לפי שער של 3.45 ₪ לדולר, וכן סך של 1,300 ₪ שלפי הנטען שילמו התובעים לאינסטלאטור עבור תיקון צינור הביוב לאחר שהנתבעים גרמו לסתימה. לא הובאה כל ראיה בדבר התשלום לאינסטלאטור. בגין בניית הגלריה, שלא בהסכמה מלאה של התובעים ישלמו הנתבעים לתובעים את הפיצוי המוסכם שנתבע, בסך של 2,070 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הנתבעים יחזירו לתובעים את הוצאות המשפט בהן נשאו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. על הנתבעים לשלם את הסכומים שנפסקו בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. חוזה שכירותחוזהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותפינויפינוי דירהשכירות מוגנת