פיטורים בגלל שיקולים פוליטיים

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורים בגלל שיקולים פוליטיים: 1. תובענה זו הוגשה במקורה - לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה - כנגד נתבעת מס' 2 בלבד (שתיקרא להלן: "החברה"). התובע טען שם - בין השאר - כי הוא פוטר מעבודתו בחברה בשל שיקולים פוליטיים שקשורים לנתבעת מס 1 (שתיקרא להלן: "המועצה"). התובע עתר בכתב התביעה המקורי לחייב את החברה לשלם לו רכיבי תביעה שונים. החברה הגישה כתב הגנה כנגד כתב התביעה המקורי, והכחישה את זכאות התובע לקבל ממנה דבר מה. 2. לאחר שהתובענה הועברה לבית דין זה (בנצרת), הוגש כתב תביעה מתוקן, כנגד שתי הנתבעות. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי הוא היה עובד של המועצה, אשר כפתה על החברה לפטר אותו פיטורים שאינם כדין (התובע לא הסביר בכתב התביעה המתוקן כיצד ארע שהחברה היא זו שפיטרה אותו, אף שלטענתו הוא היה עובד של המועצה. נעיר כי בסיכומיו טען התובע כי המועצה והחברה היו מעסיקותיו במשותף, טענה שלא הועלתה בכתב התביעה המתוקן). 3. החברה לא הגישה כתב הגנה כנגד כתב התביעה המתוקן, ואף לא התייצבה לדיונים שהיו בבית דין זה (בנצרת). כפי הנראה - החברה הפסיקה את פעילותה. המועצה הגישה כתב הגנה שבו היא הכחישה את קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, וכן הכחישה מחוייבות כלשהי כלפי התובע. 4. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות. לישיבה הראשונה זומנו שני נציגי ציבור, אך אחד מהם לא בא והחלטנו לדון בהעדרו. באותה ישיבה, שמענו את עדויות עדי התובע. בישיבה השניה, לא התייצב גם נציג הציבור השני שהוא חבר מותב זה, והעדות של עד המועצה נשמעה על ידי אב בית הדין בלבד. עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה, פסק דין זה ניתן על ידי שני חברי המותב שהיו בישיבה הראשונה. ראו בענין זה את האמור בדב"ע נו/2-2 לוג'יק בע"מ - וולשטיין (פד"ע כט 560), שם נאמר - בין השאר - כך: "בהליך שבו מתקיימים כל אלה: (א) יש מחלוקת עובדתית בהליך; (ב) הושמעו עדויות או הוגשו ראיות בהליך; (ג) התקיימו מספר דיונים שבהם הושמעו עדויות או הוגשו ראיות; (ד) נציג ציבור נכח בדיון אחד לפחות, שבו הושמעו עדויות או הוגשו ראיות; (ה) הושמעו סיכומים בעל-פה או הוגשו סיכומים בכתב בהליך, יש לשתף במתן פסק הדין את נציג הציבור או נציגי הציבור אשר נכחו בדיון האחד לפחות שבו הושמעו עדויות או הוגשו ראיות, למרות שלא נכחו בדיון או בדיונים אחרים בהליך.".     אלה העובדות 5. המועצה - כרשויות מקומיות אחרות - מחוייבת לדאוג לאבטחת מוסדות חינוך בתחומה, וכן לאבטחת ארועים שמתקיימים בתחומה. לשם התקשרות בין רשויות מקומיות שונות לבין חברות אבטחה - ערכה החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (שתיקרא להלן: "המשכ"ל"), מכרז משותף בענין זה, בשנת 2006. 6. במכרז שערכה המשכ"ל נבחרו מספר חברות אבטחה, וביניהן - החברה (אשנב, נתבעת מס' 2). רשות מקומית שמתקשרת עם אחת החברות שזכו במכרז המשותף של המשכ"ל, פטורה מעריכת מכרז בעצמה (ראו הוראות חוק הרשויות המקומיות (מכרזים משותפים), התשל"ב-1972. 7. המשכ"ל הכינה גם נוסח של חוזה שייערך בין הרשות המקומית המתקשרת לבין החברה הזוכה. 8. בהתאם לכך, פנתה המועצה אל החברה לשם התקשרות בחוזה על פי המכרז המשותף. בין המועצה לבין החברה נכרת בשנת 2006, חוזה על פי הנוסח שהוכן על ידי המשכ"ל. 9. ההתקשרות בין המועצה לבין החברה, כללה - בין השאר - את התנאים הבאים: א. החברה תעסיק שומרים ומאבטחים לשם ביצוע האבטחה. מספר השומרים והמאבטחים ייקבע על ידי המועצה (המועצה פעלה בענין זה על פי הנחיות משטרת ישראל). ב. החברה פעלה להכשרתם של השומרים ושל המאבטחים והיא זו שסיפקה להם מדי, כלי נשק וכיוצ"ב. ג. העובדים בתפקידים אלה, הוגדרו כעובדי החברה בלבד, שהיתה אמורה לשלם להם את שכרם בשיעור שלא יפחת מהסך המוסכם בין הצדדים. ד. החברה תקבל מן המשכ"ל תשלום בהתאם למספר שעות העבודה של השומרים ושל המאבטחים שעל עבודתם דווח מדי חודש, על פי התעריף המוסכם בין הצדדים. המועצה שילמה למשכ"ל את הסכום שהיה על המשכ"ל להעביר לחברה. המועצה קיבלה שיפוי בשיעור של 75% מהסכום האמור - ממדינת ישראל. ה. על החברה להעסיק על חשבונה, אדם בתפקיד "מפקח". המפקח יועסק במשרה מלאה אם הוא אמור לפקח על עבודת 50 מאבטחים ושומרים או במשרה חלקית, יחסית לכך - אם הוא מפקח על מספר מועט יותר של מאבטחים ושומרים. המפקח אמור לפקח על עבודת השומרים והמאבטחים, לעבור בין עמדותיהם וכד'. בניגוד לאמור בענייניהם של השומרים והמאבטחים, ההסכמה בין המועצה לבין החברה לא כללה הוראה כלשהי הנוגעת לשכר ולתנאי העבודה של המפקח. ו. החברה אמורה לדאוג לספק למפקח כלי רכב ומכשירי קשר. ז. המועצה רשאית לדרוש את החלפתו של המפקח (כמו גם את החלפת השומרים והמאבטחים) "ללא צורך במתן נימוקים כלשהם" . 10. התובע, תושב חצור הגלילית, שירת שירות צבאי ממושך בצבא הקבע. בעת שירותו שם הוא הכיר את מר כליפא כהן, שבשנת 2006 היה מנכ"ל החברה. 11. לאחר שהמועצה והחברה התקשרו ביניהן בהסכם שעליו דובר לעיל, פנה אותו מר כליפא כהן אל התובע, כמכרו, והציע לו לעבוד בחברה במשרה חלקית, כמפקח על השומרים והמאבטחים (הוא התפקיד האמור בסעיף 9ה' לעיל). דובר על תפקיד של כשעתיים ביום, תמורת שכר בסך כ-2,400 ₪ לחודש, שהצריך עריכת סיורים בין עמדות השמירה, דאגה שהעמדות מאויישות, וכן תפקיד של העברת דיווחים אל המועצה ודרישות ממנה. למעשה, התפקיד היה גם של איש קשר בין החברה לבין המועצה. התובע הביע את הסכמתו ואכן - התקבל לעבודה בחברה, בתפקיד האמור. התובע החל לעבוד בתפקיד זה ביום 24/12/06. הסיכום בדבר שעות העבודה ותנאי העבודה של התובע, נערך בין התובע לבין מנכ"ל החברה. 12. למועצה לא היה קשר לקבלתו של התובע לעבודה באותה עת. המועצה לא בחרה את התובע לתפקיד, לא התערבה בבחירתו ולא השפיעה בדרך אחרת כלשהי על קבלת התובע לתפקידו בחברה. כאמור לעיל, המועצה גם לא נשאה בעלות שכרו של התובע. התשלום שהמועצה שילמה לחברה (באמצעות המשכ"ל), היה מחושב על מספר שעות העבודה של השומרים והמאבטחים. עלות שכרו של התובע, כמפקח, היתה מוטלת כולה על החברה, כחלק מהוצאות התקורה של החברה בהתקשרותה עם המועצה. 13. אין חולק כי התובע ביצע את עבודתו נאמנה; התובע פיקח כראוי על השומרים שהיו באחריותו, ושימש איש קשר טוב בין המועצה לבין החברה. התובע היה בקשר עם קב"ט המועצה (תחילה מר ששי חן, ולאחר מכן - מר אברהם בן פורת). כשהתובע סבר שנחוץ להשקיע בעבודתו מעל שעתיים ביום - הוא עשה כך (ולא ברור אם קיבל בשל כך תמורה מהחברה או אם לאו). 14. בנוסף לשרותי אבטחת מוסדות החינוך, רכשה המועצה מהחברה גם שירותי אבטחה נוספים, כגון בעת ארועים שונים בתחומי המועצה וכן בקשר לבחירותשהיו בנובמבר 2008. התובע ביצע את עבודתו גם בקשר עם ארועים אלה. 15. בנובמבר 2008, בעקבות הבחירות שהיו למועצה, הופסקה כהונתו של ראש המועצה הקודם, מר שאול כמיסה, ובמקומו מונה ראש המועצה הנוכחי, מר שמעון סוויסה. התובע היה מזוהה עם תומכיו של ראש המועצה הקודם, מר שאול כמיסה, ואף השתתף בכנס תמיכה בו. 16. זמן לא רב לאחר שנכנס ראש המועצה הנוכחי לתפקידו, הוא הורה לחברה להחליף את התובע. החברה מילאה אחר ההוראה, ובמקומו של התובע העסיקה את מר דני בן עזרא, שהיה מוכר כמי שתמך בבחירתו של ראש המועצה החדש. החברה לא הודיעה לתובע על כך שהיא מינתה מחליף במקומו, לא ערכה לו שימוע לפני כן, ולא סיפקה לו מקום עבודה חלופי, אלא הביאה לידיעתו, באמצעות עובד אחר שלה (אחד השומרים), כי מחליפו של התובע התייצב לעבודה והציג את עצמו ככזה. 17. באופן זה, הסתיימה - ביום 31/12/08 - העסקתו של התובע כמפקח על השומרים והמאבטחים. גורל התביעה כנגד החברה 18. כאמור לעיל, כתב התביעה המקורי היה מופנה כנגד החברה בלבד, בטענה שהחברה היא זו שהיתה מעבידתו של התובע. לעומת זאת, בכתב התביעה המתוקן נטען כיהמועצה היתה מעבידתו של התובע, ובסיכומים - נטען כי המועצה והחברה היו מעבידות במשותף. החברה, הפסיקה להתגונן כנגד התובענה; היא לא הגישה כתב הגנה מתוקן ולא התייצבה לדיונים שהיו קבועים בבית דין זה (בנצרת). 19. לפיכך, ככל שהיינו קובעים כי התובע היה עובד של החברה, היינו יכולים לקבל את התביעה או חלקים ממנה - כנגד החברה. אולם, מסיבה שלא הובררה לנו, סיכומי ב"כ התובע אינם כוללים בקשה לקבל סעד כלשהו כנגד החברה, אלא ברישא לסיכומיו ביקש התובע "להטיל את מלוא האחריות" על המועצה. כך ביקש התובע גם בסיום סיכומיו - סעיפים 71 ו-72 לסיכומים - ובסיפא לסיכומים שבאה אחרי סעיפים אלה. 20. לפיכך, נראה לנו כי אין מקום לתת לתובע סעד כלשהו כנגד החברה. עם זאת, כדי שלא ליצור מעשה בית דין אשר יוכל לחסום את התובע במקרה שהוא יבקש להיפרע מהחברה (או מהמוסד לביטוח לאומי במקרה שהחברה תפורק), אין אנו דוחים את תביעתו כנגד החברה, אלא מוחקים אותה. 21. לפיכך, התביעה כנגד החברה נמחקת. אין צו בדבר הוצאות ביחסים שבין התובע לבין החברה. מובהר בזה כי אין בפסק דין זה כדי להוות מעשה בית דין באופן כלשהו ביחסים שבין התובע לבין החברה. הערות מקדימות בטרם בירור גורל התביעה כנגד המועצה 22. שאלת זכאותו של התובע לקבל דבר מה מן המועצה, תלויה - בראש ובראשונה - בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין המועצה. נעיר, בענין זה, כי הסיכומים המפורטים שהוגשו על ידי ב"כ התובע אינם כוללים טענה כלשהי בדבר אחריות המועצה בנזיקין בשל עוולה של "גרם הפרת חוזה" או דבר מה דומה, כך שכדי שאנו נהיה מוסמכים לפסוק לתובע סעד כלשהו כנגד המועצה, עלינו להגיע למסקנה שהמועצה היתה מעבידתו של התובע (בין באופן בלעדי, ובין במשותף עם החברה). 23. לפיכך, נתרכז בפסק דין זה בשאלת קיום יחסי עבודה בין התובע לבין המועצה. 24. בטרם נפנה לדון בשאלה המרכזית האמורה, בדבר קיום יחסי עובד-מעביד בין המועצה לבין התובע, נבהיר כי אין אנו יכולים לקבל את טענות ב"כ התובע בסעיף 2 לסיכומי התובע, אשר נסמכות על החוק להגברת האכיפה של דיני עבודה, התשע"ב-2011, אשר נחקק רק לאחרונה ולא היה קיים בעת עבודתו של התובע ובעת סיומה. (נציין כי אין להבין מהבהרה זו שאילו החוק החדש כבר היה תקף בעת עבודתו של התובע, היה בכך כדי להשפיע על גורל התביעה. אנו מעריכים שלאור מסקנתנו בפסק דין זה, לא היה מקום לקבל את תביעת התובע כנגד המועצה גם אם החוק החדש כבר היה תקף, אך אין אנו נכנסים לגופה של שאלה זו, מאחר שממילא ברור שהחוק החדש אינו רלוונטי לעבודתו של התובע ולאופן סיומה). שאלת קיום יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין המועצה 25. לדעתנו, לא ניתן לקבל את טענת התובע כי ביחסים המשולשים שבינו, לבין החברה ולבין המועצה - יש לראות את המועצה כמזמינת שירות, וככזו - כמי שאמורה להיראות כמעסיקה במשותף של התובע, ביחד עם החברה. ברור גם שאין לקבל את הטענה כי החברה היתה רק בגדר של "צינור" להעברת כספים בין המועצה לבין החברה. טענה זו של התובע היתה יכולה - אולי - להתקבל, אילו היא היתה נטענת ביחס לאחד השומרים או המאבטחים. עובדים אלה, קיבלו את שכרם מהחברה במימון (עקיף) של המועצה. התובע, כמפקח, לא היה אחד מהעובדים האמורים. התובע היה, למעשה, חלק מן המטה של החברה. מימון שכרו נעשה כחלק ממימון התקורה של החברה באופן כללי, ובלא קשר כלל לתשלום שהועבר בין המועצה לבין החברה (באמצעות המשכ"ל) אשר התבסס רק על שעות עבודתם של השומרים והמאבטחים. קבלת טענה מהתובע שלפי מהות היחסים יש לראות את המועצה כמעסיקה שלו דומה בעינינו לקבלת טענה דומה מפי מנכ"ל החברה או מפי בעל תפקיד אחר בהנהלתה של החברה. החברה, כמי שמספקת שירותים ללקוחותיה, אמורה להעסיק לא רק עובדים שנותנים את השירות באופן ישיר ללקוחות (כמו המאבטחים והשומרים עצמם), אשר לגביהם ייתכן שיתקיימו נסיבות שבהן היה נקבע כי הלקוח עצמו הוא המעסיק (או המעסיק במשותף), אלא גם עובדים נוספים, שתפקידיהם הם תפקידים פנימיים של החברה, תפקידים שאינם משמשים בסיס להתחשבנות בין החברה לבין הלקוח. התובע, לדעתנו, נמנה עם עובדים אלה, ולפיכך, קשה מאד לקבל טענה שהמועצה היתה מעסיקתו (וְלוּ גם במשותף עם החברה). 26. מעבר לאמור לעיל, וגם אם נתעלם מההבדל בין התובע, בתפקידו כמפקח מטעם החברה, לבין העובדים בתפקידי שמירה ואבטחה שעל עבודתם התבססה ההתחשבנות הכספית בין המועצה לבין החברה, אנו סבורים שלא היה נכון לקבוע שהתובע היה עובד של המועצה. נסביר זאת בסעיפים שלהלן. 27. במשך שנים רבות היתה נהוגה ההלכה שנפסקה בפסק הדין בדב"ע נב/3-142 אלהרינאת - כפר רות ואח' (פד"ע כד 535, שייקרא להלן "ענין כפר רות"). בפסק הדין בענין כפר רות נקבעו האינדיקציות שלפיהן אמורים לקבוע את זהותו של המעביד כאשר עובד הועסק אצל "משתמש" שאינו זה שהוגדר כלפי חוץ כ"מעביד". בסעיפים 39-28 להלן נבחן את עניינו של התובע, בהתאם לתבחינים שנקבעו בהלכה הפסוקה, בעקבות פסק הדין בענין כפר רות. לאחר מכן, נעבור לבחון את מעמדו גם על פי פסיקה עדכנית יותר. 28. נטל ההוכחה בהתאם לפסק הדין בענין כפר רות, הנזכר לעיל, הנחת המוצא אמורה להיות שהעובד והמשתמש בעבודתו הם אלה שביניהם יש יחסי עובד-מעביד. מי שמבקש להפריך טענה זו, עליו נטל ההוכחה. על כן, בעת הדיון לפי מה שנפסק בהלכת כפר רות, נצא מתוך נקודת המוצא האמורה, ונבחן האם עלה בידי המועצה להפריך אותה. 29. האופן שבו הצדדים ראו את עצמם בחינת האופן שבו הצדדים ראו את עצמם, מגלה שהתובע ראה את עצמו כעובד של החברה, וכך ראתה גם המועצה את התובע (וגם החברה ראתה אותו כך). התובע, בעבודתו, אמנם היה עם זיקה הדוקה למועצה, דבר המתחייב מעצם עבודתו וממהות תפקידו, אך הוא היה מודע לכך שהוא אינו עובד מועצה, ושהוא לא התקבל לעבודה במועצה. המודעות לא היתה רק בקשר למי ששילם לתובע את שכרו, אלא גם בכל ענין אחר. למעשה, גם לאחר שהתובע כבר סיים את עבודתו וכבר היה מיוצג על ידי עו"ד, הוא עדיין ראה את עצמו כעובד של החברה בלבד, כפי שניתן להסיק מעצם העובדה שכתב התביעה המקורי הוגש כנגד החברה בלבד. ראיה נוספת לאופן שבו התובע ראה את עצמו, יש בשיחה שהתובע דאג להקליט אותה בטלפון הסלולרי שלו, שיחה בינו לבין סמנכ"ל החברה, שהיתה לאחר פיטורי התובע. כך אמר שם התובע: "כן אני אני מצד אחד אני עובד של החברה ואני לא עובד מועצה אז אני בא ואתם בגלל שהמועצה אומרת לכם שצריכים לפטר אותי אז אתם מפטרים אותי.". החברה ראתה את עצמה כמעסיקתו של התובע. כך עולה גם מכתב ההגנה שהיא הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. המועצה לא ראתה את עצמה כמעבידתו של התובע והיא עדיין אינה רואה זאת. לפיכך, כאמור, כשבוחנים את השאלה כיצד הצדדים ראו את עצמם, הרי שהתשובה הברורה היא שכל הצדדים ראו את עצמם באופן שיחסי העבודה עם התובע, היו עם החברה בלבד. 30. מי קיבל את התובע לעבודה ומי קבע את תנאי העבודה מהעובדות שנקבעו לעיל (אשר נקבעו בחלקן גם על סמך עדותו של עד התובע, מר שאול כמיסה ראש המועצה הקודם), ברור כי רק החברה היתה מעורבת בקבלת התובע לעבודתו ובקביעת תנאי העבודה. יתרה מכך; אף שהחוזה שנכרת בין המועצה לבין החברה (בהתאם לתנאי המכרז המשותף של המשכ"ל) קבע תניות בדבר תנאי עבודתם של השומרים ושל המאבטחים, הוא נמנע מלקבוע קביעה כלשהי בשאלת תנאי עבודתם של המפקחים (והגיוני שהדבר כך, בשל העובדה שממילא אין המועצה אמורה לשלם דבר מה שקשור להעסקת המפקחים). 31. בידי מי הסמכות לפטר בענין זה עולה מההסכמה בין המועצה לבין החברה כי מי שהיה מוסמך לפטר היתה החברה, אך החברה היתה אמורה להישמע להוראת המועצה בדבר הפסקת עבודתו של התובע. 32. מי חייב בתשלום השכר בפסק הדין בענין כפר רות, שנזכר לעיל, נקבעה שאלת חובת תשלום השכר כאחת האינדיקציות לקביעת זהותו של המעביד. עם זאת, הובהר שם כך: "...חובת תשלום השכר, או תשלומו בשלמות, לא תמיד היא חזות הכל, ויכול שהצד השלישי ישא בחובת התשלום ... אולם גם בהתקיים מבחן חובת התשלום - למותר לציין כי אין זה קובע מי מבצע טכנית את תשלום (בבחינת 'צינור לתשלום'), אלא מי הנושא בחובה המשפטית לשלם לעובד את שכרו..." שם, 542). אנו מודים שאנו מתקשים להבין כיצד ליישם את החלק המצוטט מפסק הדין האמור, בטרם קביעה מי הוא המעביד, שכן לדעתנו, מי ש"נושא בחובה המשפטית לשלם לעובד את שכרו" הוא זה שלגביו ייקבע שהוא המעביד, כך שלא ניתן לדעת מי נושא באותה חובה משפטית לפני שמתבררת זהותו של המעביד, ולא ניתן לקבוע את זהותו של המעביד על פי השאלה מי נושא בחובה המשפטית לתשלום השכר. עם זאת, מה שאכן עולה ברורות מפסק הדין האמור הוא שהשאלה מי שילם בפועל את שכרו של העובד, אינה אמורה להיות מכרעת בקביעת זהותו של המעביד, שכן ייתכן שהמשלם היה רק בבחינת "צינור לתשלום". בדיקת הנסיבות בענין העסקתו של התובע, מלמדת שהחברה לא היתה בבחינת "צינור לתשלום", שכן - כפי שכבר הודגש מספר פעמים לעיל, שכרו של התובע, כמפקח, היה בהתאם להסכמה בין המועצה לבין החברה, במימונה של החברה בלבד, והתשלומים שהמועצה שילמה (באמצעות המשכ"ל9 לחברה, לא כללו כלל התחשבנות בשל שכרו של התובע (כשם שלא כללו התחשבנות בשל שכרם של אחרים שהועסקו בחברה בתפקידי מטה). 33. מי נותן חופשות לא הובאו ראיות ספציפיות בענין מתן החופשות, אך מטבע הדברים ברור שהתפקיד חייב תיאום בין המועצה לבין החברה גם בענייני מועדי החופשות. 34. כיצד היו הדיווחים לרשויות הדיווחים היו - כמובן - בהתאם לרשום בתלושי המשכורת. הדיווחים בעניינו של התובע היו שלפי החברה בלבד היתה מעסיקתו. 35. הבעלות על הציוד ששימש את התובע בעבודתה בענין זה - למועצה לא היה כל מעמד. כל הציוד שנדרש לתובע, סופק לו על ידי החברה בלבד, ועל חשבונה. 36. מהות העבודה שלשמה נשכר התובע העבודות שהתובע עסק בהן היו - עבודות מטה של החברה. אמנם, למועצה היה ענין בהן, שכן כך נערך הפיקוח על המאבטחים והשומרים שהועסקו על ידי החברה בעבור המועצה, אך אין בענין זה כדי להוציא את מהות העבודה מכלל "עבודת מטה" שהחברה היתה זקוקה לה לצורך מתן שירות תקין ללקוחתה. 37. רציפות, זמניות ומשך זמן ההעסקה בענין מבחן זה שעליו נקבע בפסיקה כי הוא "שולי", ניתן לומר שהעסקתו של התובע, מתחילתה, לא היתה מוגבלת בזמן. 38. האם לחברה היה עסק משלה שבו השתלב התובע ? ברור שלחברה היה עסק משלה; החברה סיפקה שירותי שמירה ואבטחה. התובע, אכן, היה משולב בעסק זה. 39. מכלול הקשרים והזיקות בענין תבחין זה - הכף נוטה בבירור לכיוון העסקה על ידי החברה. בענין זה יש לבחון: "מי מפקח על עבודת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרותו של מי הוא סר" (פסק הדין בענין כפר רות, בעמ', 542). התובע - אשר היה מפקח מטעם החברה על עבודתם של אחרים, לא היה אמור להיות מפוקח על ידי המועצה, אלא היה רק אמור להיות איש קשר בין החברה לבין המועצה. 40. המסקנה מהאמור לעיל, עולה שניתן לקבוע כי הוכח שיש לסטות מהנחת המוצא שעליה דובר בסעיף 28 לעיל, באשר מרבית התבחינים שנקבעו בהלכת כפר רות, והמשקל שיש לתת לכל אחד מהם, אמורים להביא למסקנה שיחסי העבודה היו עם החברה בלבד, ולא עם המועצה. 41. עד כה נבחן עניינו של התובע בהתאם להלכה שהיתה נהוגה במשך שנים, בעקבות פסק הדין בענין כפר רות. בפסק דין חדש יותר, חזר בית הדין הארצי לעבודה על הקביעות שנקבעו בפסק הדין בענין כפר רות, אך שכלל אותן, והתאים אותן יותר למצב העדכני שבו שוק יחסי העבודה מפותח יותר ומשוכלל יותר. כוונתנו לפסק הדין בע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי - פאהום ואח' (פס"ד מיום 2/11/08 שייקרא להלן: "ענין פאהום"). נביא כאן ציטוטים מפסק הדין בענין פאהום, ולאחר מכן נבחן אם יש בכך כדי לשנות את המסקנה שאליה הגענו על פי פסק הדין בענין כפר רות. כך, בין השאר, נפסק בפסק הדין בענין פאהום: "ביסודם של יחסי עבודה עומדת התקשרות חוזית. בדרך כלל התקשרות זו היא דו-צדדית: מצד אחד ניצב המעסיק, הוא בעל ההון והשלטון במקום העבודה; הוא ספק העבודה. מצד שני ניצב העובד המעמיד את זמנו, השכלתו ומיומנותו לרשות המעסיק תמורת שכר עבודה שהוא מקבל ממנו. במצב דברים זה קיים קשר משפטי ישיר בין המעסיק לעובד באמצעות חוזה העבודה שנקשר בין השניים. מערכת הזכויות והחובות בין המעסיק לעובד היא ישירה והדדית ונקבעת - בכפוף להוראות החוק מתחום משפט העבודה המגן - על פי חוזה עבודה שבין אותם צדדים. אך לא תמיד קשרי עבודה הם דו-צדדיים המתקיימים ביחסים הישירים שבין מעסיק לעובד. עולם יחסי העבודה מגוון ורב-פנים והוא מזמן לנו צורות העסקה מורכבות החורגות מן היחסים הדו צדדיים הקלאסיים של מעסיק ועובד. כך, במרוצת השנים, התפתחו קשרי עבודה מורכבים בהם קיים גורם שלישי המעורב בהעסקתו של העובד. גם יחסי עבודה אלה מבוססים על התקשרות חוזית, אלא שכאן מדובר בהתקשרות חוזרת משולשת שבין מעסיק, עובד ומשתמש. ... גם התיווך למתן שירותי כח אדם הוא דוגמה למעורבותו של גורם שלישי וקיימים גם מצבים נוספים ... מצב אחר של העסקה משולשת - והוא כבר נוגע לענייננו - הוא העסקת עובד באמצעות חברת כח אדם. במודל זה קיים מעסיק שהוא חברת כח אדם המעניק שרות של הקצאת כח אדם למעסיקים הזקוקים לשרות זה. העובד מועסק על ידי חברת כח אדם אך את כח העבודה שלו הוא מעניק ל'משתמש'. שכרו של העובד משולם על ידי חברת כח האדם והמשתמש משלם לחברה את עלות השכר בתוספת רווח קבלני ... מה דינם של יחסים משולשים אלה? האם העובד מועסק על ידי חברת כח אדם או שמא הוא הופך - מייד עם תחילת עבודתו או במרוצת הזמן - לעובד של המשתמש. שאלה זו עומדת בבסיס הערעור שבפנינו. ביסוד שיטת העסקת עובדים באמצעות חברות כח אדם - כמו גם בכל מתכונת של העסקה 'משולשת' - ניצבת הפרובלמטיקה של הגדרת המעסיק. בעיה זו נובעת מן העובדה שעובד חברת כח אדם מוצב במקום העבודה של המשתמש ומשתלב בו כך שיכולים להיווצר ביניהם יחסי עבודה הניתנים להגדרה כיחסי עובד-מעביד. זוהי תוצאה טבעית שהרי עובד חברת כח האדם גוייס בדיוק למטרה של השתלבות במקום העבודה של המשתמש. אם כך, כיצד נבחן בין המעסיקים: אימתי ייקבע כי המעסיק הוא חברת כח אדם ואימתי ייקבע שהמעסיק הוא המשתמש? מענה לשאלה זו יינתן תוך בחינה רחבה של מהותה וטיבה של העסקת עובדים באמצעות חברת כח אדם במקרה נתון. נקודת המוצא לבחינה היא שמתכונת העסקה שכזו היא אפשרית ולגיטימית, כל עוד נעשה הדבר בהתאם לחוק ותוך שמירה על 'כללי המשחק' הנוגעים לדבר. ... נקודת המוצא היא שיש לכבד את ההסדר ולהכיר במעמדו של הקבלן - הוא המעסיק הפורמלי - כמעסיק האמיתי, אלא אם הוא נוגד את החוק, או שאין הוא עולה בקנה אחד עם 'כללי המשחק' המקובלים לסוג זה של העסקה. הכרה במשתמש כמעסיק האמיתי אינה דבר המובן מאליו והיא זקוקה למטען מספיק של אינדיקציות עובדתיות ומשפטיות אשר יטו את הכף לכיוון זה. במסגרת דיוננו כאן ננסה לאפיין מספר 'כללי משחק' הנוגעים להעסקת עובדים באמצעות חברת כוח אדם אשר על פיהם תיבחן השאלה מיהו מעסיקו של העובד - האם הוא קבלן כח האדם או המשתמש. אין צורך לאמר שרשימת כללים אלה אינה ממצה וגם משקלם היחסי של הכללים אינו שווה. בסופו של דבר תיקבע התוצאה המשפטית על ידי שקלולם של כל הגורמים הרלבנטים בנסיבות כל עניין הנדון על ידי בית הדין. מאפייני יחסי עובד-מעביד - תנאי מוקדם לבחינת השאלה האם נרקמו יחסי עובד-מעביד בין העובד למשתמש בניגוד להסכם המשולש הוא האם, במקרה הנתון, מתקיימים המאפיינים המקובלים לזיהוי המעסיק כפי שנקבעו בפסיקה. רשימת מאפיינים אלה מופיעה בפסק הדין בפרשת 'כפר רות' ... ובהם - כיצד ראו הצדדים את ההסדר, בידי מי הכח לפטר, מי קיבל את העובד לעבודה, מי קובע את תנאי שכרו ועוד מאפיינים שפורטו באותו פסק דין ... במתכונת של העסקה משולשת באמצעות קבלן כח אדם, בדרך כלל מתקיימים מאפיינים אלה, כולם או מקצתם, בין המשתמש לעובד שהרי תכלית ההסדר הוא שהעובד ישתלב במקום העבודה של המשתמש. יש להדגיש כי קיומם של מאפיינים המעידים על יחסי עובד-מעביד בין העובד למשתמש הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. קיומם של המאפיינים הוא בבחינת תנאי מוקדם לבדיקה רחבה של השאלה מיהו המעסיק האמיתי של העובד במבנה העסקה משולש. מסגרת החוק - מאז שנת 1996, קיים חוק מיוחד המסדיר את העסקתם של עובדים באמצעות קבלני כח אדם, הוא חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו-1996 (להלן - החוק). החוק קובע הוראות בדבר רישוי קבלן כח אדם, תנאי עבודתו של העובד, הסדרי פיקוח, סנקציות ועוד. הוראות החוק מחייבות וכל בחינה של הסדר העסקת עובדים באמצעות קבלן כח אדם חייבת להתייחס לקיומם של התנאים הקבועים בחוק. ככל שבמקרה מסויים מועסק עובד חברת כח אדם אצל משתמש בלא שהתקיימו התנאים הקבועים בחוק, כך תיטה הכף אל עבר המסקנה כי, בפועל, מועסק העובד על ידי המשתמש. זמניות - ביסוד השיטה של העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם ניצבת המטרה הבסיסית של העמדת כח אדם לרשות המשתמש באופן זמני. עקרון זה הוא יסוד מוסד בהתקשרות מסוג זה והוא נועד לאפשר למשתמש לקבל כח אדם מיומן לשם מילוי מקום של עובד נעדר, לשם התגברות על עומס עבודה זמני, לצורך טיפול במצבי חרום במקום העבודה, להשתלבות במבצעים מיוחדים וכיוצאים באלה מצבים זמניים שהם חלק מן התנודתיות הטבעית במקום עבודה חי ותוסס. בכך נבדל קבלן כח האדם מן הגורם העוסק בתיווך בין מבקשי עבודה ובין מעסיקים פוטנצילים. חברת כח אדם אינה מכשיר לגיוס עובדים עבור מעסיק זולתה. חברת כח אדם מעסיקה צוות של עובדים משלה לשם הצבתם הזמנית אצל מעסיקים אחרים המשתמשים בשירותים של עובדיה. ביטוי מובהק לעקרון הזמניות ניתן למצוא בהוראת סעיף 12א' לחוק, לאמור: 'העסקת עובד של קבלן כוח אדם (א) לא יועסק עובד של קבלן כוח אדם אצל מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים רצופים; יראו רציפות בעבודה לענין סעיף זה אפילו חלה בה הפסקה לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי השר, במקרים חריגים, להתיר העסקת עובד אצל מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים, ובלבד שתקופת העסקה הכוללת אצל אותו המעסיק בפועל לא תעלה על חמישה עשר חודשים. (ג) הועסק עובד כאמור אצל אותו מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים רצופים או על תקופה נוספת שהוארכה לפי סעיף קטן (ב), ייחשב העובד כעובד המעסיק בפועל, בתום תקופת תשעת החודשים או תקופת ההארכה, לפי הענין. (ד) נחשב עובד של קבלן כוח אדם כעובדו של המעסיק בפועל כאמור בסעיף קטן (ג), יצורף ותק העובד בתקופת העסקתו על ידי קבלן כוח האדם אצל אותו מעסיק בפועל, לותק העובד בתקופתו אצל המעסיק בפועל'. הוראה זו נחקקה בתיקון לחוק מחודש יולי 2000 ... ויישומה נדחה באופן שהיא חלה רק על תקופת העסקת עובד של קבלן כח אדם לאחר יום 1.1.2008 (ראו חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה) התשס"ה-2005). אולם עצם קיומה של הוראה זו עלי ספר החוקים מלמד על עקרון הזמניות העומד ביסוד החוק. בקשר לכך נשאלת השאלה כיצד נקבע את מסגרת ה'זמניות' לתקופה שלפני כניסתה של הוראת סעיף 12א' לחוק. אין לנו תשובה מוגדרת ומוחלטת לשאלה זו אך ברור הוא שלפחות מאז נחקקה הוראה זו (יולי 2000), תקופת ה'זמניות' אינה יכולה לחרוג באופן מובהק מן המסגרת שנקבעה בחוק ובסופו של דבר היא תקבע על פי נסיבות כל עניין. ... העיקרון המונח ביסודו של החוק תקף והוא מצביע על מרכיב הזמניות בהעסקת עובד באמצעות חברות כח אדם, מרכיב שממנו לא ניתן להתעלם. מרכיב זה יכול להוביל למסקנה שבמקרה של סטיה ניכרת מהעיקרון הטמון בהוראת סעיף 12א' לחוק - ובהתקיים שאר התנאים הנוגעים לעניין - ניתן לפסוק כי עובד של חברת כח אדם הפך לעובד של המשתמש תוך התייחסות למרכיב הזמן. יציבות מול תחלופה - עקרון הזמניות המונח ביסוד העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם משרטט מודל לפיו חברת כוח האדם היא המעסיק הקבוע והיציב בעוד המשתמש הוא הגורם המתחלף. כך, עובד של חברת כוח אדם יכול למצוא עצמו מועסק פרק זמן אצל משתמש אחד ולאחר מכן אצל משתמש אחר ולאחר מכן אצל משתמש שלישי ורביעי. זה המצב הטבעי והנכון היכול להצביע על חברת כוח אדם כמעסיק האמיתי. עם זאת ישנם מצבים בהם עקרון זה נשכח, משתבשים הדברים ומתהפכות היוצרות: מדובר באותם מצבים בהם, במקום שחברת כוח האדם הוא העוגן היציב והגורם המשתמש מתחלף מעת לעת, נוצרת מציאות לפיה חברת כוח האדם היא המתחלפת והמשתמש הוא הגורם היציב. זהו היפוכו של המצב הטבעי של העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם ומתאים לו הדימוי הציורי הקולע של 'זנב המכשכש בכלב'. אכן, להעסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם יש מסגרת וגבולות ומשעה שאלה נפרצים ונשכחים עקרונות הבסיס, תיבחן מתכונת העסקתו של עובד על פי המצב שנוצר בפועל ואפשר שייקבעו יחסי עובד-מעביד בשונה מן המתכונת שנקבעה בין הצדדים מלכתחילה. טיבו של התפקיד - כפי שראינו, העסקת עובדים באמצעות קבלן כוח אדם נועדה - מעיקרה - לענות על צרכי כוח האדם של המשתמש במצבים מיוחדים ומשתנים. מכאן שהעסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם לא נועדה למלא את מקומם של עובדים שתפקידם במקום העבודה נושא אופי קבוע. מכאן שבחינת טיבו של התפקיד אותו ממלא עובד חברת כוח אדם אצל המשתמש יכול להצביע גם על אופיו של הקשר שנוצר בינו לבין המשתמש. ... אמת או מראית עין - הסדר של העסקת עובד על ידי משתמש באמצעות חברת כוח אדם חייב להיות אמיתי, היינו - לשם השגת המטרה האמתית לשמה נועדה ההעסקה. כל הסדר שאינו אמיתי אך נושא מראית עין חיצונית של הסדר אמיתי יכול להוביל למסקנה כי המשתמש הוא המעסיק של העובד. כך, למשל, העסקת עובד חברת כוח אדם תוך עקיפת הסדרים חוקיים או הסדרים מינהליים מחייבים אינה משקפת מציאות של צורך אמיתי בשרותיה של חברת כוח אדם. עולם המשפט יתחקה לעולם אחר טיבו האמיתי של ההסדר ויתעלם ממראית העין החיצונית. ... הגינות, תום לב ותקנת הציבור - ההגינות ועקרון תום הלב הנמצאים בליבת יחסי עבודה - כמו גם השמירה על תקנת הציבור - מחייבים שהעסקת עובד על ידי חברת כוח אדם לא תהא נגועה בניצול של העובד או בפגיעה בלתי סבירה בשכרו ובתנאי העסקתו. כך, לדוגמה, העסקת עובד על ידי חברת כוח אדם בתנאים הנופלים מן הסטנדרטיים הקבועים בחוק או בהסכמים קיבוציים או תשלום מופרז לחברת כוח אדם עבור שרותיו של עובד העולה על הסביר בנסיבות העניין, יכולים להוביל להתעלמות מהסדר ההעסקה המשולש ולהכרה בקיומם של יחסים ישירים בין העובד למשתמש. שמירה על משטר הסכמים קיבוציים ועל מעמדם של ארגוני עובדים - כלל הוא שהסדר העסקה של עובד באמצעות חברת כוח אדם חייב לשמור לא רק על שכרו ותנאי עבודתו של העובד אלא גם - ולא פחות חשוב - על מעמדם של הסכמים קיבוציים הנוגעים לדבר ועל מעמדם של ארגוני עובדים. רשימה זו של מאפיינים על פיהם תבחן מערכת היחסים המשולשת של העסקת עובד באמצעות חברת כח אדם אינה ממצה ואינה סגורה. ייתכנו מקרים בהם יתקיימו מאפיינים נוספים שייבחנו, כגון - מידת השתלבותו של העובד אצל המשתמש וייתכנו מקרים בהם לא יתקיימו בהכרח כל המאפיינים שנזכרו. גם משקלם היחסי של המאפיינים אינו שווה והמסקנה הסופית תיקבע תוך שקלול כל הגורמים הנוגעים לדבר בנסיבות כל עניין.". 42. פסק הדין בענין פאהום, הפך את נקודת המוצא; כעת, כבר אין לצאת מתוך הנחה כי ה"משתמש" הוא המעביד והטוען אחרת צריך להוכיח את ההיפך, אלא יש דווקא לצאת מנקודת ההנחה שלפיה - במקרה של קבלן כח אדם - אותו קבלן הוא המעביד, והטוען אחרת - צריך לשכנע שכך הוא. מכאן, שאם כאשר עניינו של התובע נבחן על פי הלכת כפר רות, כשנקודת המוצא היתה שלפיה ה"משתמש" הוא המעביד, הגענו למסקנה שנכון לסטות מנקודת המוצא ולראות את החברה כמעבידתו של התובע, הרי שבדרך של קל וחומר ניתן לקבוע כי כעת, כשנקודת המוצא תואמת את המסקנה שאליה הגענו קודם לכן על סמך נקודת המוצא ההפוכה - יש להשאיר את המסקנה על כנה. 43. נקודת מוצא זו נותרת בעינה גם כשאנו בוחנים את שאלת מהות התפקיד (פיקוח על עובדים אחרים שעבודתם היא במתן שירות למועצה כ"משתמש"), וגם כשאנו בוחנים את השאלה אם מדובר ב"אמת" או ב"מראית עין". יחסי העבודה שהיו בין התובע לבין החברה לא היו למראית עין בלבד. עבודתו של התובע היתה נחוצה לחברה דווקא, ולא למועצה. 44. בענין פאהום, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מספר תבניות העסקה בלתי שגרתיות ובין היתר, אבחן בין שני סוגים של התקשרויות במסגרת תבנית העסקה של "מיקור חוץ". האחד, מיקור חוץ של העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם והשניה, מיקור חוץ על ידי מסירת פונקציות לחברת חוץ. לפני מספר חודשים ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף שבו נדונה ההלכה בענין מיקור חוץ. כוונתנו לפסק הדין בתיק ע"ע 602/09 מדינת ישראל - אלוני ואח' (פסק דין מיום 24/1/12, שחיקרא להלן: "ענין העמותה לפיתוח אקדמי"). כך - בין השאר - קבע בית הדין הארצי לעבודה בענין העמותה לפיתוח אקדמי: "שאלת זהות המעסיק במערכת יחסי עבודה משולשים, בפרט ובהתייחס למדינה כמשתמש בפרט, נדונה בהרחבה בפסיקתם הענפה של בתי הדין לעבודה. בעבר נקבע, כי נקודת המוצא הינה כי המשתמש הוא המעסיק, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אותנטית ולגיטימית בינו לבין הצד השלישי ובין הצד השלישי לעובד (... עניין כפר רות). לאחרונה הובהר, כי לחזקה זו אין עוד תוקף במצב המשפטי הנוכחי ... ועם זאת הודגש כי אין משמעות הדבר, כי קיימת חזקה הפוכה ... בהעדר חזקה, זהות המעסיק בכל מקרה נתון תיקבע על סמך בדיקה מהותית וזהירה של כלל נסיבות המקרה, תוך היעזרות במבחני העזר שנקבעו בפסיקה ושקלולם. בהתאם להלכת כפר רות, יש לברר את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי שיבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את תנאי עבודתו לרבות שכרו; מי נושא בנטל של תשלום שכרו; בידי מי הכוח לפטרו; ועוד. מבחני עזר נוספים שעשויים לסייע בקביעת זהות המעסיק, הינם 'האם העובד מפסיד ייצוג ארגוני כתוצאה ממיקור החוץ; האם משמעותו של מיקור החוץ היא הדרה של העובד מתחולת צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; האם מיקור החוץ פוגע בכבודו של העובד על ידי בידודו ופגיעה בתחושת השייכות שלו; האם מיקור החוץ פוגע באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית של העובד; והאם מיקור החוץ פוגע באפשרות העובד לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו, באופן סביר בהתאם לסוג העיסוק בו מדובר' ... עוד הובהר בהלכה הפסוקה, כי יישומם של מבחני העזר לא ייעשה באופן טכני או פורמאלי, אלא תוך לקיחה בחשבון של תכלית דיני העבודה בכלל, והתכלית של הכרה ב'מעסיק' ככזה בפרט ... היינו, לא די לוודא כי העובד קיבל את שכרו וזכויות מגן בסיסיות, אלא השאלה הינה 'האם העסקת העובד נגועה ב"פיקציה" והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן' ... בהתבסס על בדיקתן המהותית של כלל נסיבות המקרה ושקלולן, ניתן תוקף בפסיקותיו של בית דין זה להתקשרויות אותנטיות שעניינן מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם ... עם זאת נקבע, כי 'ככל שלפנינו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק, הגם שמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק - יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה, ולהכיר ביחסי עובד-מעביד בין המשתמש לבין עובדיו' ... ". לדעתנו, גם יישומה של ההלכה הנוכחית, כפי שנסקרה בפסק הדין בענין העמותה לפיתוח אקדמי, מחייבת להגיע למסקנה שאליה הגענו קודם. נזכיר, בענין זה, כי סימני ההיכר הבסיסיים, שנסקרו בפסק הדין בענין כפר רות, אכן מלמדים שהחברה היתה המעסיקה, ולא המועצה. על כך נוסיף שני עניינים בנוגע למיקור חוץ של שרותי אבטחה. ראשית - חשוב לציין שאף שלמועצה יש אחריות בענייני אבטחה ושמירה, הרי שהדעת מחייבת כי דווקא ענין כזה ייצא למיקור חוץ, באשר יש רגליים לסברה שרצוי שגורמים מקצועיים בענייני אבטחה ושמירה הם אלה שיבצעו את התפקיד, ולא - למשל - עובדי מועצה שאעמורים להתמנות על פי הוראות צו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), התשכ"ב-1962, ואשר על עבודתם חלה חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות (שאינה מתייחסת באופן ספציפי לעבודות אבטחה ומכאן - שיהיה קשה לקבוע שמיקור חוץ בעניינים אלה מלמד על נסיון לעקוף את חלוץ הוראות ההסכם הקיבוצי). שנית - אף אם היינו סבורים שהעסקת השומרים והמאבטחים עצמם בדרך של מיקור חוץ אינה מלמדת על מיקור חוץ אמיתי (ואין אנו סבורים כך), קרוב לוודאי שלא היינו חושבים כך על אנשים המועסקים אצל קבלן האבטחה בתפקידי מטה. התובע, כמפקח כלפי החברה על עובדים אחרים - היה בתפקיד כזה שלא נראה לנו כי נכון לקבוע שהעסקתו בדרך של "מיקור חוץ" פגעה בכבודו כאדם או כעובד. 45. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו קובעים שבין התובע לבין המועצה - לא היו יחסי עובד-מעביד, ואין אנו רואים את המועצה כאחראית בפני התובע על קבלת זכויותיו כעובד של החברה. לסיכום 46. בשל האמור לעיל, אנו מוחקים את התביעה כנגד החברה ודוחים את התביעה כנגד המועצה. 47. אין להבין מדחיית התביעה כנגד המועצה כי הדעת יכולה להיות נוחה מהתנהגותה של המועצה, אשר (כנראה בשל שיקולים פוליטיים) גרמה לחברה לנהוג שלא כדין כלפי התובע. 48. בשל מורח הרוח שיש לחוש כלפי התנהגותה של המועצה בעת שהביאה להפסקת עבודתו של התובע על ידי החברה, אין אנו מחייבים את התובע בהוצאות משפט כלשהן לזכות המועצה. פיטורים פוליטייםפיטורים