מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורים בגלל חוסרים בקופה: לפנינו תביעתו של התובע, עובד לשעבר בנתבעת, לזכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה וכן תביעה שכנגד להשבת שכר ולפיצויים בגין אובדן הכנסה, הפסדים ועוגמת נפש. המסגרת העובדתית ואלו העובדות הרלוונטיות העולות מחומר הראיות ומהעדויות שלפנינו. נקדים ונאמר, בלשון המעטה, כי אנו מתקשים לבסס ממצאים רק על סמך גרסאות העדים ונעשה זאת רק ככל שהדבר הכרחי ומצאנו כי גרסה זו מתיישבת עם ראיות נוספות ועם הגיונם של דברים: הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן - הנתבעת) מפעילה בחנות בתל אביב עסק של חלפנות מטבע (change). בתקופה הרלוונטית לתובענה היה מר אלי גואטה (להלן - מר גואטה) הבעלים של הנתבעת. הנתבעת, בבעלות מר גואטה, הפעילה את העסק האמור ככל הנראה ביום 1.6.07 - הוא המועד, עליו הסכימו הצדדים, כמועד תחילת עבודתו של התובע והנתבע שכנגד (להלן - התובע) בנתבעת. אין חולק כי לפני 1.6.07 הוא עבד עבור הנתבעת באותו מקום עבודה. לגרסת התובע הוא עבר ב"ירושה" אל מר גואטה מבעלי המניות הקודמים של הנתבעת וגם לאחר שעברו המניות לידי מר גואטה, לא השתנה מעמדו. לגרסת התובע הוא עבד אז בתפקיד של שליח על קטנוע ומעת לעת בקבלת לקוחות. לגרסת הנתבעת, התובע ניהל את העסק, אחז במשרת אמון מיוחדת, היה בעל מניות בנתבעת, בעל זכות חתימה על שיקים, הוא שכתב לעצמו את השיקים למשכורות ועל פי הוראותיו הוציא רו"ח של החברה את תלושי שכרו. לטענת התובע - רישומו כבעל מניות בנתבעת היה רישום פיקטיבי, שכן הוא לא שילם עבור מניותיו ולא קיבל תשלום כאשר "מכר" אותן, וכל תפקידו היה לשמש "קוף" ל"הגנה" על בעלי העסק האמיתיים. בחודש 9/2008, היינו יותר משנה לאחר שהחל התובע בעבודתו בנתבעת, חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו "חוזה עבודה" שכולל התחייבות אחת ויחידה של העובד (יתר ההתחייבויות נמחקו - א.א.) ולפיה: "7. העובד מסכים ומתחייב לבצע בדיקות במכונת הפוליגרף ע"ח המעביד בכל עת שיידרש לכך ע"י המעביד וזאת לאור אופי עבודתו של העובד, דהיינו עסוק בכספים. סרוב של העובד להבדק ייחשב כהפרה יסודית של חוזה זה והמעביד יוכל לפטרו מעבודתו לאלתר וללא הודעה מוקדמת ו/או זכות לפיצויי פיטורין והעובד נותן הסכמתו לכך." ביום 21.9.2008, בסמוך לאחר חתימת חוזה העבודה, נשלח התובע לבדיקת פוליגרף שנמצא בה מהימן. מתלושי השכר של התובע עולה כי עד לחודש 4/2008 הוא השתכר שכר חודשי בסך של 8,000 ₪ נטו; במהלך התקופה 5/2008 - 9/2008 השתכר שכר חודשי בסך של 10,000 ₪ נטו. בתאריכים 16.10.2008 - 3.11.2008 יצא התובע לחופשה בחו"ל. לגרסת התובע, טרם יציאתו לחו"ל הוא הודיע למר גואטה על התפטרותו מעבודתו אולם מר גואטה שכנעו שלא להתפטר והתובע הסכים לכך בתנאי שתיפתח על שמו קרן השתלמות. מר גואטה הכחיש טענה זו. לטענתו, רכיב קרן ההשתלמות בשכר היה פיקציה שיזם התובע למטרותיו הוא, ולראיה שהתובע לא העביר את הכספים לקרן ההשתלמות. בשלב זה נסתפק בלציין שמתלושי השכר של התובע עולה כי החל מחודש 10/2008 נוכה משכרו של התובע, מדי חודש, סך של 1,000 ₪ בגין "קרן השתלמות". החל מחודש זה ואילך השתכר התובע שכר חודשי בסך 11,000 ₪ נטו. ביום 3.5.2009 חתמו התובע ("המעביר" או "המוכר"), מר אסף דותן ("המקבל" או "הרוכש") וחברת דגל ג.ר. אחזקות בע"מ על הסכם העברת מניות (להלן - הסכם המניות). בהסכם המניות נקבע, בין היתר, כי התובע יעביר למר דותן את 100 מניותיו בנתבעת ואת 100 מניותיו בחברה נוספת (ככל הנראה, אחות) תמורת סכום של 75,000 ש"ח. לטענת התובע מדובר היה בממכר פיקטיבי שכן, במעמד קבלת ההמחאה בסכום הנ"ל הוא שילם 70,000 ₪ בנוכחות מספר אנשים וימים אחדים מסר את היתרה (5,000 ₪) למר גואטה עצמו. ביום 2.7.2009 הודיע מר גואטה לתובע על פיטוריו. לגרסתו של מר גואטה, התובע פוטר מאחר שסירב לעבור בדיקת פוליגרף לאחר שנתגלו אי סדרים וחוסרים בפעילות החברה. לתצהירו צירף מר גואטה מכתב פיטורים שמסר, לגרסתו, לתובע אולם לגרסת התובע הוא מעולם לא קיבל לידיו מכתב פיטורים. אין חולק כי בחודש יולי 2009 התובע לא עבד וקיבל שכר, שהוא בבחינת הודעה מוקדמת. נציין כי לתצהירו של מר גואטה צורף כנספח ג'1 תלוש לחודש 7/09 וממנו עולה כי לתובע שולמה מפרעה של 11,000 ₪. בקיזוז אותה מפרעה נותר לתשלום סך של 2,407 ₪ נטו שמקורם בפדיון 12 ימי הבראה. ביום 22.7.2009 נחתם הסכם מניות מתוקן שכלל הוראות נוספות (להלן - הסכם מניות מתוקן). קודם שנציג את ההוראות הנוספות מהסכם המניות המתוקן נציין כי בין לבין - לפחות 12.4.09, התקין התובע מכשיר כספומט (הידוע בשם כספונט, להלן - כספונט) בקיוסק הסמוך למשרדי הנתבעת. לטענת התובע, הוא רק העביר על שמו את מכשיר הכספונט שהיה שם בעבר על שם הנתבעת, וזאת באישורו של מר גואטה. ההוראות הנוספות בהסכם המניות המתוקן הן: "6.3. עמית מתחייב להימנע מלהתחרות בחברות ו/או בפעילות החברות ו/או במוצריה, בין במישרין ובין בעקיפין, בין אם בעצמם, בין כיועצים, כשותפים, כדירקטורים, כבעלי מניות, או בכל דרך אחרת, באופן שלא יפתח ו/או יהיה קשרו בכל צורה או אופן בעסק של מתן שירותי מטבע או בפעילות דומה לפעילות החברה באזור הסמוך למקום פעילות החברה, היינו באזור רחוב דיזינגוף. סעיף זה יפקע בתוך 24 חודשים מהיום שבו עמית סיים את עבודתו בפועל בחברות. "6.5. מוסכם על עמית וגואטה כי עם קבלת כספי הפיצויים בסך 34,887.67 ₪ ודמי ההבראה בסך 3,972 ₪ ובסה"כ סך של 38,859.67 ₪, אשר ישולמו לידי עמית בשיק, שמועד פרעונו יחול ב - 2.8.09, יועבר מכשיר הכספומט שנמצא ברחוב דיזינגוף 101 בתל אביב ואשר נמצא בבעלותו המלאה של עמית לידי בעלותה של יוני צ'יינג' ניהול ושיווק בע"מ ח.פ. 513702209." דיון והכרעה בפתח הדברים נציין כי התרשמנו, מחד גיסא, כי התובע לא היה "עובד פשוט, שליח על אופנוע". עולה מהראיות כי מר גואטה החזיק במקביל מספר עסקים, ובכללם סוכנות ביטוח, וכי מי שתפעל את העסק של הנתבעת, הלכה למעשה, היה התובע. הדבר נלמד מכמה דברים: התובע היה מורשה לחתום על המחאות הנתבעת, לרבות המחאות לתשלום שכרו; התובע היה מורשה לבצע פעולות בנקאיות משמעותיות, לרבות עסקאות במט"ח ולגרסתו: "אני הוא זה אשר לימד את מר גואטה וכל אשר הוא יודע, הוא יודע זאת ממני". מאידך גיסא, לא שוכנענו בגרסה לפיה היה התובע בעל מניות בנתבעת. מר גואטה לא התייחס בתצהירו לטענת התובע לפיה העסקה לפי הסכם המניות היתה פיקטיבית, התובע לא נחקר נגדית על גרסה זו ולפיכך אנו נוטים לקבל את גרסת התובע בענין זה. יחד עם זאת, 'הבעלות' במניות הנתבעת אינה מעניננו ואינה מעלה ואינה מורידה למחלוקות נשוא הליך זה. תחילה נבחן את רכיבי התביעה של התובע ולאחר מכן את רכיבי התביעה שכנגד. תביעת התובע פדיון דמי חופשה בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם והלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה חל על המעביד. אין חולק כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשות, אף לא ברישומים בתלושי השכר. לגרסתו של מר גואטה מדובר ב"משהו שהתובע אולי היה צריך לנהל כי הוא ניהל את ההתקשרות עם רואה החשבון והוציא משכורת הן לעצמו והן לעובדים אחרים". אפילו היה התובע עובד בעל אחריות ועצמאות בעבודתו, עדיין ככל שנעדר מעבודתו - היתה הנתבעת צריכה לדאוג לו למחליף ואין חולק כי היא היתה מודעת לכל יום חופשה של התובע (היא אף לא טענה אחרת). אשר על כן, היה על הנתבעת לנהל פנקס חופשה בכל הנוגע לחופשות התובע. בכתב התביעה טען התובע כי במהלך תקופת עבודתו בנתבעת ניצל 3 ימי חופשה בלבד והוא זכאי לפדיון 27 ימי חופשה בסך של 20,419 ₪. בסיכומיו, ולאור החקירה הנגדית, התובע כבר היה מוכן להודות שניצל 11 ימי חופשה ולכן טען כי הוא זכאי לפדיון 19 ימי חופשה בסך כולל של 12,220 ₪. לגרסתו של מר גואטה, התובע ניצל את כל ימי החופשה שהגיעו לו ואף מעבר לכך. לגרסתו, אמו של התובע מתגוררת באילת ולתובע נכסים באילת ולפיכך נהג התובע לנסוע לאילת לסופי שבוע ארוכים, כך שמדי חודש לקח יום או יומיים חופשה. מעבר לכך, כך לגרסתו של מר גואטה, התובע נסע מספר פעמים לחו"ל במהלך תקופת העבודה ובין היתר משך לעצמו משכורת בגין חודש 10/2008 הגם שבאותו חודש שהה בארה"ב. כן טען מר גואטה, כי בהסכם המניות המתוקן לא סוכם דבר לגבי זכותו של התובע לפדיון חופשה, מה שמהווה לטענתו, ראיה לכך כי לא מגיע לתובע פדיון חופשה. התובע עבד 6 ימים בשבוע ומכאן שהיה זכאי בגין תקופת עבודתו (שנתיים וחודשיים) ל - 26 ימי חופשה (ימי עבודה, לא כולל שישי שבת). בתצהירו אישר התובע כי שהה בחופשה בארה"ב בתקופה 16.10.2008 - 3.11.2008. בסיכומיו טען התובע כי התאריכים 19/10/2008 -21/10/2008 הינם ימי חופשה על פי חוק ואין למנותם כימי חופשה. אין לקבל טענה זו של התובע. התאריך 19/10/2008 חל בחול המועד סוכות והתאריך 20/10/2008 הינו ערב חג (הושענא רבה, כ"א בתשרי) - אלו שני ימי עבודה. במהלך התקופה הנ"ל ניצל התובע 15 ימי עבודה כימי חופשה. כן אישר התובע כי במהלך חקירתו הנגדית כי בתקופת העבודה הוא טס לחו"ל כמה פעמים נוספות: "נראה לי 4 פעמים, וזה היה כבר בסוף תקופת העבודה שלי. אולי חמש פעמים. כל פעם ללא יותר מחמישה ימים. בין שלושה לחמישה ימים קלנדרים, זה היה תמיד בסופי שבוע. ... ש: אם היית יוצא ביום חמישי וחוזר בשני, למעשה מדובר ב - 4 ימי עבודה שנעדרת מהם? ת: תלוי מתי יצאתי ביום חמישי, אם אתה אומר שיצאתי בבוקר ביום חמישי וחזרתי בשני בלילה, אז כן. אבל אם יצאתי ביום חמישי בלילה וחזרתי ביום ראשון בלילה, אז זה רק יומיים עבודה והייתי זמין בטל' לענייני עבודה." אפילו נניח לטובת התובע, כי נסע לחו"ל רק 4 פעמים וכי בכל פעם החסיר רק יומיים עבודה (אם נסע בחמישי בלילה ושב בראשון בלילה - שוב לטובת התובע) - הרי שמדובר ב - 8 ימי חופשה נוספים לכל הפחות. כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית בדבר נסיעותיו לאילת בסופי שבוע, השיב שככלל נסע בימי שישי לאחר שעות העבודה ושב במוצאי שבת וכאשר נשאל האם "אף פעם לא נסעת בחמישי ו/או חזרת בראשון" השיב "יכול להיות שפעם אחת או פעמיים אני לא זוכר.". מכאן שלפי גרסת התובע הוא ניצל לפחות עוד יום חופשה במסגרת נסיעותיו לאילת. מן המקובץ עולה שלפי התובע עצמו, ובניגוד להצהרתו, הוא ניצל במהלך עבודתו לפחות 24 ימי עבודה כימי חופשה - יומיים פחות מהמכסה לפי חוק. נציין כי לא מן הנמנע כי התובע ניצל את כל ימי החופשה שעמדו לזכותו במהלך תקופת העבודה, ואולי אף למעלה מכך, אולם בהיעדר פנקס ימי חופשה המתעד ניצול ימי חופשה ובהיעדר הודאה מפורשת מצד התובע בדבר ימי חופשה נוספים שניצל או ראיה אחרת (כגון דרכון או פרטי יציאה וכניסה לישראל), אין מנוס מלחייב את הנתבעת ביתרת ימי החופשה כאמור. לא נעלם מעיננו כי במסגרת הסכם המניות המתוקן היתה התייחסות רק לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה. אך 'שתיקת' ההסכם לענין ימי חופשה, אינה מספקת - באשר מדובר בזכות מגן ואין בשתיקה זו כדי ללמד בהכרח על מודעות והסכמה לניצול מלוא הזכאות ואין מתקיימים התנאים הקבועים לשכלולו של "כתב ויתור". מכאן שהתובע זכאי לפדיון של 2 ימי חופשה - בסך כולל של 1,280 ₪ (16,638/26 X 2). פדיון דמי הבראה לטענת התובע, לא שולמו לו דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתו בנתבעת והוא תבע תשלום בגין 11 ימי הבראה בסך של 3,740 ₪. בתלוש השכר האחרון של התובע לחודש 7/2009 מצויין רכיב דמי הבראה בסך 4,080 ₪ (12 ימים X 340 ₪ ליום הבראה) אולם כעולה מהראיות רכיב זה לא שולם לתובע, כפי שאישר מר גואטה בתצהירו. לגרסתו של מר גואטה, התובע היה אחראי על תלושי שכרו וככל שלא דאג "לשלם לעצמו" דמי הבראה - מדובר במחדל שלו (של התובע). מעבר לכך, טען מר גואטה כי בהסכם בין הצדדים מיום 22.7.2009 סוכם כי התובע יקבל את דמי ההבראה בכפוף להתחייבויות מצדו - להעביר את מכשיר הכספומט שבבעלותו לבעלות הנתבעת - אולם הפר את מחויבותו. על מעביד לשלם לעובד דמי הבראה ללא כל התניה בהתחייבות זו או אחרת מצד העובד. מעבר לצורך יצויין כי לפי הסכם המניות המתוקן דווקא הנתבעת היא זו שהיה עליה לעשות את "הצעד הראשון" - קרי, לשלם לתובע את דמי ההבראה (ופיצויי הפיטורים) ורק בתמורה לכך היה על התובע להעביר את הכספומט לבעלות הנתבעת. באשר לטענתו של מר גואטה כי על התובע היה לדאוג לשלם לעצמו דמי הבראה - טענה זו אין בה ממש. ככל שהעובד לא "דאג" לשלם לעצמו זכות מגן, אין הדבר פוטר את המעבידה מלשלמה. התובע היה זכאי בגין השנתיים האחרונות ל- 11 ימי הבראה (כפי שתבע בכתב התביעה). בסיום עבודתו של התובע היה שיעור דמי ההבראה - 331 ₪ ליום. לפיכך, התובע זכאי לפדיון דמי הבראה בסך של 3,641 ש"ח. ביטוח מנהלים מדי חודש, החל מחודש 8/2007, במהלך 23 חודשי עבודה, נוכה משכרו של התובע סך של350 ₪ בגין "ביטוח מנהלים". לטענת התובע ניכויים אלו לא הועברו לקופת פנסיה ולפיכך זכאי הוא להחזר הניכוי בסך 7,700 ₪. כן טען התובע, כי על הנתבעת לשלם לו את חלק המעביד הקבוע "בחוק", המסתכם עבור תקופת העבודה בסך של 15,884 ₪. גם לעניין הפרשות לביטוח מנהלים, טען מר גואטה כי התובע טיפל בעצמו בתלושי השכר ובהפרשות הנדרשות ועליו היה מוטל לדאוג להפרשות כאמור. שכן, לגרסתו, התובע הורה על העברת סכומי ההפרשות לפנסיה אל חברת כלל חברה לביטוח בע"מ. מעבר לכך, טען מר גואטה כי בהסכם המניות המתוקן לא סוכם דבר לעניין חובות הנתבעת בכל הנוגע להפרשות לביטוח מנהלים ולפיכך מושתק התובע מלטעון לכך כעת. באשר לניכויים לביטוח המנהלים שלא הועברו - לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע החל מחודש 8/07 הופיעו בתלושי השכר ניכויים בסך של 350 ₪ לחודש עבור ביטוח מנהלים. משניכוי זה מופיע בתלושי השכר עובר הנטל אל הנתבעת להוכיח כי ניכוי זה הועבר ליעדו או לחלופין כי ניכוי זה משקף פעולה "פיקטיבית" מוסכמת. הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח אחד משניים. העובדה כי לפי הטענה התובע הוא שטיפל בהוצאת תלושי השכר אין משמעה כי התובע היה מודע לפיקטיביות של הניכוי או לאי העברתו. הנתבעת לא העידה מטעמה את מי ממשרד רו"ח שטיפל בענינים הללו אל מול התובע, ומשכך איננו מקבלים את הטענה. באשר לטענתו של מר גואטה כי בהסכם המניות המתוקן לא סוכם דבר בכל הנוגע לחובותיה של הנתבעת כתוצאה מאי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה - אין בכך כדי להועיל לנתבעת שכן באותו הסכם לא מתקיימים התנאים לשכלולו של כתב ויתור. אשר על כן, בשים לב לכך שבתלושי השכר מופיעים ניכויים בסכום מצטבר של 8,050 ₪ (23 X 350), ובשים לב לכך שנתבע רק סך של 7,700 ₪ - הרי שהתובע זכאי לסך של 350 ₪ כהחזר ניכויים. באשר לחלק המעביד בביטוח המנהלים - נכונה טענת הנתבעת כי התובע לא טען כי הובטח לו על ידי הנתבעת, במסגרת תנאי עבודתו, הפרשות לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים. למעשה התובע טען לזכאות לפי חוק. אלא שלמעט צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר ביטוח פנסיוני מקיף במשק (להלן - צו ההרחבה), שנכנס לתוקפו ביום 1.1.08, לא הצביע התובע על "חוק" אחר. התובע גם לא הוכיח כי היתה הסכמה להפריש חלק מעביד בשיעור זה או אחר. מכאן שבכל הנוגע לחלק המעביד, זכאי התובע להפרשות מצד הנתבעת החל מיום 1.1.2008, בהתאם לצו ההרחבה ולא מעבר לכך. בסעיף 6 ג' לצו ההרחבה נקבע כי: "חובת הביטוח הפנסיוני תחול על השכר המשולם לעובד, או השכר הממוצע במשק כפי שיעודכן מעת לעת, הנמוך מבין השניים". בסיכומיה טענה הנתבעת כי בהתאם לסעיף הנ"ל, הפרשות החובה בשיעור של 0.83% לשנת 2008 ו - 1.66% בשנת 2009 מסתכמות בסך כולל של 2,420 ₪ (805 ₪ ו - 1,615 ₪ בהתאמה). התובע לא ערך כל תחשיב נגדי מטעמו ולפיכך אנו מקבלים את תחשיב הנתבעת. מן המקובץ עולה כי התובע זכאי, בגין ביטוח המנהלים, לסכום כולל של 10,120 ₪. לתצהירו צירף מר גואטה דו"ח מיום 20.1.2011 של חברת כלל חברה לביטוח בע"מ, ממנו עולה כי לזכות התובע צבור, ברכיב התגמולים, סך של 2,088 ₪. אשר על כן, ככל שהנתבעת תשחרר לטובת התובע את התגמולים שנצברו בחברת "כלל" (לא התבקש סעד בענין זה), יבוא הסכום שנצבר שם בחשבון התגמולים על חשבון הסכום לו זכאי התובע כאמור בסעיף 22 לעיל. יובהר כי לא מצאנו לנכון להפחית מהסכום האמור את הסכום של 1,209 ₪ אשר נצבר על חשבון פיצויי הפיטורים. לסכום זה נתייחס במסגרת הדיון על פיצויי הפיטורים. קרן השתלמות לגרסת התובע, בטרם נסע לחו"ל בחודש 10/2008 התכוון להתפטר מעבודתו אולם לאחר "מסע שכנועים" מצדו של מר גואטה, הסכים לחזור לעבודה בסיום החופשה בתנאי שתיפתח על שמו קרן השתלמות. לגרסתו, מר גואטה הבטיח לו כי יפעל לפתיחת קרן השתלמות ומאחר שמר גואטה הינו גם סוכן ביטוח, לא בדק התובע, כך לגרסתו, אם בפועל פעלה הנתבעת כאמור. מר גואטה הכחיש גרסתו זו של התובע וטען כי מעולם לא סוכם בין הצדדים על הפרשות לקרן השתלמות. נטען כי התובע הוסיף רכיב זה לתלושי שכרו על דעת עצמו ובחוסר תום לב. לגרסת מר גואטה, התובע שלשל את הסכומים החודשיים שלכאורה נוכו משכרו מדי חודש ל"קרן השתלמות" לכיסו ולא פתח על שמו כל קרן השתלמות וזו הראיה לכך כי לא סוכם כאמור בין הצדדים. כאמור, מתלושי השכר של התובע עולה כי החל מחודש אוקטובר 2008 גדל שכר הנטו מ-10,000 ₪ ל- 11,000 ₪ וכן נוסף רכיב של ניכויי לקרן השתלמות בסך של 1,000 ₪. בחקירתו הנגדית טען התובע שטרם נסיעתו לחו"ל התנה את המשך העבודה בתוספת של 1,000 ₪ לשכר וגם בהפרשה של 1,000 ₪ לקרן השתלמות. הנתבעת טענה כי לגרסה זו אין ביטוי בתצהיר. אכן, ענין תוספת השכר לא בא זכרו בתצהיר התובע, אך הוא מקבל אישוש מחקירתו הנגדית של מר גואטה, ולכן אין כאן כל קושי, ואנו חוזרים לנקודת המחלוקת והיא קרן ההשתלמות. ונדגיש, על מנת להגיע לתוצאה לפיה הנטו של התובע הוא 11,000 ₪ לאחר ניכוי, נדרש כי שכר הברוטו של התובע יגדל גם הוא, יחסית למצב בו משולם שכר של 11,000 ₪ נטו ללא הניכוי לקרן ההשתלמות. כמו לגבי ביטוח המנהלים, כך גם לגבי קרן ההשתלמות: משניכוי זה מופיע בתלושי השכר עובר הנטל אל הנתבעת להוכיח כי ניכוי זה הועבר ליעדו או לחלופין כי ניכוי זה משקף פעולה "פיקטיבית" מוסכמת. כמו במקרה של ביטוח המנהלים, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח אחד משניים. זאת ועוד, טענת מר גואטה כי התובע שלשל את הסכומים החודשיים שלכאורה נוכו משכרו מדי חודש לקרן ההשתלמות לכיסו, לא הוכחה בלשון המעטה. לא ניתן כל הסבר הכיצד ביצע התובע פעולה זו. כך למשל, לא הוצגו המחאות או כרטסת הנהלת חשבונות התומכת בביצוע משיכות אלה. התובע תבע את החזר הניכוי בסך של 1,000 ₪ לחודש - מחודש 10/08 ועד לחודש 7/09, סה"כ 10 חודשים. מתוכם במשך 9 חודשים בוצע הניכוי בפועל (9,000 ₪) ובגין חודש 7/09 לא בוצע ניכוי, אך התובע זכאי לרכיב זה. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי העברת ניכויים לקרן השתלמות בסך של 10,000 ₪. יובהר כי אין טענה כי הנתבעת היתה אמורה להפריש את חלקה לקרן ההשתלמות, ובהתאם אין תביעה בענין זה. פיצויי פיטורים אין חולק כי התובע פוטר. לפיכך, על פני הדברים קמה לו הזכאות לפיצויי פיטורים, והנטל להוכיח שלא כך הוא וכי התמלאו הנסיבות המצדיקות את שלילתם (כולם או חלקם) מוטל על הנתבעת. לטענת הנתבעת, הטעם ל'שלילה' נטוע בסרובו של התובע לעבור בדיקת פוליגרף כפי שהוא מחוייב בו. לטענתה, משכך ונוכח חוסר שהתגלה בקופתה, לא נותרה בידה הברירה אלא לפטר את התובע. לכתב ההגנה צירפה הנתבעת מכתב פיטורים נושא תאריך 2.7.2009 כדלקמן: "הנדון: הפרה יסודית של חוזה עבודה נוכח חוסרים גדולים בקופת החברה בתקופה בה ניהלת אותה והואיל וסירבת לדרישתי להיבדק במכונת פוליגרף, הריני להודיעך כי סרובך זה מהווה הפרה יסודית של חוזה העבודה בינינו. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 7 לחוזה העבודה בינינו הנך מפוטר בזה ללא זכות להודעה מוקדמת ופיצויי פיטורין." לגרסת התובע, הוא פוטר ביום 1.7.09 ללא כל הסבר, התבקש לשבת בביתו ואף קיבל את שכרו בגין חודש 7/09. לטענתו - הסיבה לפיטוריו היתה ככל הנראה הבעלות במכשיר הכספונט בקיוסק, ולראיה - בהסכם המניות המתוקן הותנה כי לאחר תשלום פיצויי הפיטורים יועבר המכשיר האמור לנתבעת. לטענתו, טרם פיטוריו הוא לא נתבקש לעבור בדיקת פוליגרף. לטענתו בקשה כאמור נולדה לאחר שכבר פוטר, ומשכך לא מצא לנכון להעתר לבקשה. באשר למכתב נספח ג' לכתב ההגנה טען התובע כי הוא לא נמסר לו מעולם. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות אנו קובעים שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התקיימו הנסיבות לשלילת פיצויי הפיטורים, ונסביר: הנתבעת כלל לא הוכיחה כי פיטרה את התובע בשל הנסיבות המתוארות בנספח ג' הנ"ל. אל מול גרסתו של מר גואטה עומדת גרסתו של התובע. הנתבעת כלל לא הוכיחה כי המכתב האמור נמסר לתובע. כלל לא הוכח האמור הנטען של חוסר. בעוד שבמכתב נטען לחוסר בקופתה של הנתבעת, וכך גם בתצהירו של מר גואטה, הרי שבחקירתו הנגדית טען - כאשר נשאל מדוע לא הביא אסמכתה לקיומו של חוסר כאמור - כי החוסר אינו בקופת הנתבעת, ובלשונו: "זה לא קשור לעסק", אלא בפקדון שחבר קרוב הפקיד בידו. מדובר בגרסה חדשה, ששוב - גם היא לא הוכחה. יתרה מזאת, בעסק הועסקו עוד שני עובדים. לא נטען וגם לא הובאה כל ראיה שגם הם נדרשו להבדק בפוליגרף בקשר לאותו חוסר. אפילו היה מוכח הארוע של סרוב להבדק בפוליגרף לפני הפיטורים, איננו סבורים כי יש בכך כדי להקים עילה לשלילת פיצויי פיטורים. לענין זה לא הוראות החוזה האישי קובעות, אלא הוראות חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, ולפיהם שלילת פיצויי פיטורים אפשרית - במקרה של "ענף העבודה" של הנתבעת - אם קיימת לכך הצדקה בשים לב לאמות המידה של תקנון המשמעת בתעשיה. הנתבעת כלל לא הראתה כי לפי אמות מידה אלה יש לשלול את פיצויי הפיטורים. אין חולק כי התובע התקין מכשיר כספומט בקיוסק הסמוך למשרדי הנתבעת (או העביר על שמו את מכשיר הכספומט שהיה שם בעבר על שם הנתבעת - כגרסת התובע). לטענת התובע הדבר היה באישורו של מר גואטה. האחרון הכחיש כי נתן אישור לכך שהתובע יתחרה (באמצעות מכשיר שהציב בקיוסק) בפעילות של מר גואטה ושותפו אשר הציבור מכשיר שכזה בצד השני של הרחוב - בסופרמרקט. לטעמינו אישור שכזה לא הוכח, ולו מן הטעם הפשוט שהתובע כלל לא המציא מסמך המראה כי מר גואטה העביר על שמו את המכשיר המדובר. התובע טוען כי פוטר בשל ענין המכשיר. נציין שאף כי יתכן ופיטורים בשל מעשה שכזה יכלו להצדיק שלילה מלאה או חלקית של פיצויי הפיטורים לא נטענה טענה שכזו מצד הנתבעת. יתרה מזאת, אפילו היתה נטענת היה בה קושי בנסיבות הענין זאת לאור הוראות הסכם המניות המתוקן המקנה לתובע את הזכות לפיצויי הפיטורים, ורק לאחר קבלתם - היה עליו להעביר את הבעלות במכשיר. לאור האמור אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים. התובע הועסק בנתבעת במשך 26 חודשים ושכרו החודשי האחרון היה בסך 16,638 ₪ - סה"כ 36,049 ₪ (= 16,638 X 26/12). התובע תבע פיצויי פיטורים בסך 34,887 ₪ בלבד ולפיכך זה הסכום שייפסק לטובתו. לנוכח חילוקי הדיעות בין הצדדים באשר לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים לנוכח הטענות שהעלתה נגדו הנתבעת לא מצאנו לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה, ולסכום פיצויי הפיטורים יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. כפי שצויין לעיל, בקופת הגמל של התובע בכלל נצברו פיצויי פיטורים, ככל שקופת הגמל תשוחרר לטובתו יבוא הסכום שנצבר שם על חשבון פיצויי הפיטורים כאמור. עוגמת נפש התובע תבע פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 25,000 ₪. לא הוכחו בפנינו נסיבות חריגות אשר יש בהן כדי להצדיק תשלום פיצויים בגין עוגמת נפש והתביעה ברכיב זה נדחית. התביעה שכנגד החזר שכר חודש 10/08 לטענת הנתבעת, התובע משך לעצמו בגין חודש 10/2008 שכר בסך 17,440 ₪ למרות שהיה בחו"ל במהלך אותו חודש ולפיכך זכאית היא להחזר הסכום הנ"ל. בסיכומים, הסכימה הנתבעת להפחתת הסכום משלשיטתה ניצל התובע ימי חופשה ביתר, אך פחות משווי השכר לחודש 10/08. טענה זו של הנתבעת ראוי שתידחה. אין חולק כי התובע עבד בתחילת חודש 10/2008 עד למועד שבו יצא לחופשה בחו"ל, ובאשר לימים שבהם שהה בחו"ל - לקחנו אותם בחשבון כימי חופשה שניצל התובע במהלך תקופת עבודתו. נזקי הימור כושל בעסקת מט"ח הנתבעת טענה כי התובע גרם לה להפסד כספי כתוצאה מהימור ברכישת סכומים גדולים של פוזיציית מט"ח מכספיה. לטענתה נגרם לה נזק של 91,000 ₪. מר גואטה צירף לתצהירו דו"ח שלטענתו עולה ממנו כי התובע הוביל את הנתבעת להפסדים כספיים. מדובר בארוע מחודש 8/07. טענה זו של הנתבעת דינה להדחות. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי כל פעולה שנקט בה במסגרת עבודתו בנתבעת היתה בידיעתו ובאישורו של מר גואטה. גם אם לא כך, הרי שלפי עדותו של מר גואטה, ענין זה היה ידוע לו לכל המאוחר חודשיים לאחר העסקה הכושלת והוא הניח כי התובע לא פעל מתוך זדון אלא מתוך כוונה טובה לטובת העסק, ולכן עבר על הענין לסדר היום. משכך, לא יכולה כיום הנתבעת לבוא חשבון עם התובע בגין פעולה זו. יתר על כן, בכל מקרה הנתבעת כלל לא הוכיחה כי התובע התרשל או פעל בזדון. הפסד בעסקת מט"ח אינו מלמד בהכרח על רשלנות. אלה חלק מהסיכונים של מי ש"משחק" במגרש האמור. החזר שכר חודש 7/09 לטענת הנתבעת, לנוכח סירובו של התובע לעבור בדיקת פוליגרף לאחר שנתגלו אי סדרים בנתבעת הוא פוטר מעבודתו ולפיכך עליו להשיב לה את השכר ששולם לו בגין חודש 7/2009 - סך של 16,177 ₪. איננו מקבלים טענה זו של הנתבעת. משהודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו בתחילת חודש 7/2009 היה עליה לשלם לתובע שכר בגין חודש 7/2009 כהודעה מוקדמת. לא ניתן לאחר תשלום ההודעה המוקדמת - ללא כל הסתייגות, לחזור לאחור ולטעון לשלילתה ולצורך להחזירה. כך או כך, הנתבעת כלל לא הרימה את הנטל להוכיח כי השתכללו נסיבות המצדיקות את שלילת ההודעה המוקדמת. אובדן רווחים ממכשיר הכספונט שליד הקיוסק כן טענה הנתבעת, כי מכשיר הכספונט שהציב התובע בקיוסק הצמוד לעסקיה יצר תחרות ופגע בעסקיה וכי בהצבתו הפר התובע את חובת האמון שיש לו כעובד וכמנהל. כפי שכבר ציינו התובע לא הוכיח את טענתו על קבלת האישור להפעלת מכשיר מתחרה. ברור כי פעולה שכזו, תוך כדי קיומם של יחסי עובד ומעביד, מהווה הפרה של חובת הנאמנות של התובע כלפי הנתבעת ויכולה לזכות אותה בתשלום פיצוי. לגרסת מר גואטה, מכשיר הכספומט שהפעילה היא הניב לנתבעת רווחים של כ - 3,000 ₪ נטו בגין כל חודש, כך שבמהלך התקופה של 6 חודשים שבהם המשיך מכשיר הכספומט להיות בבעלות התובע ולא עבר לבעלותה - הפסידה סך של 18,000 ₪ (זהו הסכום שתבעה בכתב התביעה ובהמשך העלתה את הסכום לסך של 54,000 ₪ - עד למועד פינוי הכספומט בחודש 10/10) ועל התובע לפצותה בסכום זה. דין רכיב תביעה זה להדחות, מן הטעמים הבאים: ראשית, לכאורה חובת הנאמנות הופרה רק בחודשים אפריל - יולי 2009. לאחר מכן, התובע לא היה עובד הנתבעת ולא הוכח כי הפעלת המכשיר מהווה הפרה של "סוד מסחרי" או התחייבות חוקית אחרת. אמנם בהסכם המניות המתוקן התחייב התובע שלא להתחרות, אך כאמור לא הוכח כי עסקינן בתניה לגיטימית וברת אכיפה. בהסכם המניות המתוקן הוסכם כי התובע יעביר את מכשיר הכספומט על שם הנתבעת רק לאחר שיקבל את תשלום פיצויי הפיטורים ודמי ההבראה המגיעים לו - סכומים שלא שולמו לתובע עד היום. מכאן שלפחות לגבי התקופה עד לאותו הסכם ויתרה הנתבעת על פיצוי, ומנגד לגבי התקופה שלאחר מכן - הנתבעת לא שילמה את פיצויי הפיטורים ודמי ההבראה ולכן לא יכולה לטעון כנגד התובע. והעיקר - הנתבעת כלל לא הוכיחה את הנזק. בכל הכבוד, לא הוכח שניתן ללמוד מרווחיה על המכשיר שהפעילה באשר לרווחים על המכשיר שהפעיל התובע. אין מדובר בתובענה על פי אומדנא והיה על הנתבעת להוכיח את הרווחים שהופקו בפועל על ידי התובע. טרחה, טרדה ועגמת נפש כמו במקרה של התובע גם במקרה של התביעה שכנגד, לא הוכחו נסיבות המצדיקות פסיקת פיצוי ברכיב זה, והוא נדחה. סוף דבר בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: פדיון דמי חופשה בסך 1,280 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.8.2009 ועד למועד התשלום בפועל. פדיון דמי הבראה בסך 3,641 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.8.2009 ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין אי העברת ניכויים לביטוח המנהלים ואי ביצוע הפרשות מלאות לקופת גמל בסך של 10,120 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.8.2009 ועד למועד התשלום בפועל. ככל שהנתבעת תשחרר לטובת התובע את התגמולים שנצברו בחברת "כלל", יבוא הסכום שנצבר שם בחשבון התגמולים על חשבון הסכום לו זכאי התובע לפי סעיף זה. פיצוי בגין אי העברת ניכויים לקרן השתלמות בסך של 10,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.8.2009 ועד למועד התשלום בפועל. פיצויי פיטורים בסך 34,887 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.8.2009 ועד למועד התשלום בפועל. ככל שהנתבעת תשחרר לטובת התובע את פיצויי הפיטורים שנצברו בחברת "כלל", יבוא הסכום שנצבר שם בחשבון הפיצויים על חשבון פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע לפי סעיף זה. התביעה שכנגד נדחית על כל רכיביה. לנוכח התוצאה תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 ₪. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. פיטורים