מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עובד שקיבל צו מילואים: 1. התובע עבד בסניפה הצפוני של הנתבעת כמנהל תפעול, וזאת בתקופה מ-1.2.08 ועד 23.12.08. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו, בשל צו מילואים שקיבל, ואשר על פיו נקרא לשירות מילואים החל מ-28.12.08. בתביעתו עותר התובע לתשלום תמורת הודעה מוקדמת, גמול עבור עבודה בשעות נוספות, גמול עבור עבודה שביצע מהבית, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, וכן פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות-אשר לטענתו, הנתבעת התחייבה להפריש עבורו. כמו כן, טען התובע, כי סוכם עימו שיקבל עמלות בשיעור 5% ממכירות שיבצע, והוא לא קיבל עמלות אלה. התובע בכתב התביעה, תחת כותרת המכונה "פיצויי פיטורים", לא תבע, למעשה, פיצויי פיטורים, אלא תבע פיצוי בשיעור 5 משכורות בגין פיטוריו שנעשו, לטענתו, לאחר שהודיע על יציאה לשירות מילואים. אין בכתב התביעה עילת תביעה נפרדת, שאינה קשורה ליציאה לשירות מילואים, בהקשר לתשלום פיצויי הפיטורים. 2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בשיקום מבנים בגין נזקי אש ומים ובטיפול בנזקי תכולת המבנים. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את טענות התובע על פיהן, פוטר בשל קריאתו לשירות מילואים, ולטענתה, התובע פוטר בשל חוסר מקצועיות ובשל אי התאמה. הנתבעת ציינה, כי במכתב הפיטורים נרשמה הסיבה כ"צמצומים", על מנת שלא לפגוע באפשרויותיו של התובע למצוא מקום עבודה אחר, ובלשונה: "לא רצתה להכתים את קורות חייו". הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב הגנתה, כי לא הוסכמו עם התובע תנאי עבודה שונים, מאלה שקיבל בפועל. כן טוענת הנתבעת, שלא סוכם עימו על שכר של 12,000 ₪, לא סוכם עימו דבר לגבי ביטוח מנהלים, קרן השתלמות או עמלות. לטענת הנתבעת, שולמה לתובע תמורת ההודעה המוקדמת במלואה, וכן שולם לו מלוא הסכום שהגיע לו עבור חופשה. באשר לשעות נוספות טענה הנתבעת, כי עם שובו של התובע לארץ, סוכם עימו על משכורת חודשית על בסיס 10 שעות עבודה יומיות, וכי היא לא התחשבנה עם עובדיה, גם אם יצאו מוקדם יותר. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לא היה קשר כלשהו בין פיטורי התובע לבין שירות המילואים, אליו נקרא. הנתבעת טענה, כי התובע לא השלים שנת עבודה קלנדרית, ועל כן אינו זכאי לדמי הבראה. הנתבעת אף פרטה, כי בתקופת עבודתו הראשונה של התובע עבורה, תקופה בה שהה בחו"ל, הוא קיבל תמריץ בסך של 13,800 ₪, בגין עבודתו מחוץ לגבולות הארץ. 3. לאחר דיון מוקדם שהתקיים בתיק זה, פנה התובע לועדת תעסוקה, בהתאם להוראות חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949, וזאת בהקשר לפיטוריו. התובע ביקש, במעמד הדיון המוקדם מ-8.3.10, למחוק את עילת התביעה שעניינה פיצויי פיטורים בשיעור 5 משכורות (עמ' 1, ש' 11 לפרוטוקול). בתאריך 30.3.11 שלח התובע לבית הדין העתק מפרוטוקול ועדת התעסוקה וניתנה על-ידינו החלטה, כי לא ברור לצורך מה צורף הפרוטוקול, ומכל מקום עילת התביעה בהקשר לטענה שהפיטורים קשורים לשירות מילואים, נמחקה, תוך שמירת זכותו להגיש תביעתו לפני ועדת תעסוקה. נציין, כי התובע צירף לסיכומיו את החלטת ועדת התעסוקה מ-12.6.11 ואת הערעור שהגיש על החלטה זו בתיק 51411-09-11. ערעורו של התובע, בכל הקשור להחלטת ועדת התעסוקה, נדון בתאריך 4.3.12 לפני מותב בראשות סגנית הנשיא-השופטת קציר, והוא ממתין למתן החלטה/פסק-דין. בנסיבות אלה, לא ברורות כלל טענות התובע בסיכומיו, המתייחסות לפיצוי בשווי 5 משכורות בהקשר לפיטורים בגין מילואים, שכן גם אם טענות התובע בעניין נכונות, העניין היה נתון להכרעת ועדת התעסוקה ולאחר מכן להכרעת בית הדין בערעור על החלטתה, ואין מקום כי נתייחס לכך. בתאריך 21.3.10 נתקבלה בבית הדין הודעת התובע, כי לא נותרה לו תביעה בגין פדיון חופשה, וזאת לאור פירוט הנתבעת בהתייחס לימי חופשה מנוצלים, פירוט שהוגש ב-11.3.10. אשר על כן, בתאריך 23.3.10, ניתנה על-ידינו החלטה, כי התביעה לפדיון חופשה - נדחית. בנסיבות אלה, לא ברור לבית הדין, הכיצד התובע שב ומעלה בסיכומיו טענה המתייחסת לפדיון חופשה, כאשר קודם לכן הודיע, כי לא נותרה לו עילת תביעה בגין רכיב זה, ולאחר שהתביעה לפדיון חופשה נדחתה. לאור האמור לעיל, אין מקום להתייחס בפסק הדין לעילות התביעה שנמחקו, או שנדחו. הרקע העובדתי 4. במהלך שנת 2007 עבד התובע בחברת איי. אי. די (IED) ישראל בע"מ. חברה זו עוסקת בעבודות של פירוק אסבסט פריך ובניקוי תעלות מיזוג אוויר. מר נמרוד ורד הינו אחד מבעלי המניות של חברת איי.אי.די, והוא אף בעל מניות בחברה הנתבעת, כמו גם מנכ"ל החברה הנתבעת (עיין ס' 6 לנ/1). בהתאם לעדויות שלפנינו, מנכ"ל חברת איי.אי.די, בתקופה הרלוונטית לעבודת התובע, היה מר שי פאר, ובין החברות התקיימו יחסי גומלין, אולם אין המדובר בחברות בנות או בחברות העוסקות באותו תחום. התובע לא טען, כי חברת איי.אי.די ישראל בע"מ והנתבעת, הינן אותו מעסיק, או אותו מקום עבודה. 5. התובע טען בכתב תביעתו, וכן העיד בתצהירו, שהחל לעבוד אצל הנתבעת ב-1.2.08. גם במסגרת הדיון המוקדם, נוסחה מוסכמה באשר לתקופת עבודת התובע אצל הנתבעת. אשר על כן, אין מקום לדון בטענת התובע, שהועלתה לראשונה בסיכומיו, ואשר לפיה הוא החל לעבוד אצל הנתבעת חודש קודם לכן - ב-1/08. נדגיש בעניין זה, כי התובע בחקירתו הנגדית אישר, כי 1.2.08 הינו מועד תחילת עבודתו אצל הנתבעת, ואף מעדותו של עד הנתבעת עלה, כי היתה הסכמה בין הצדדים שבחודש 1/08 ימשיך התובע לעבוד בחברת איי.אי.די, והתובע מופיע כעובד חברה זו ברישומיה. לכל היותר, חברת איי.אי.די השאילה את התובע לעבוד אצל הנתבעת בסוף תקופת עבודתו באיי.אי.די, והכוונה לחודש 1/08. בשום שלב, עד תום שמיעת הראיות בתיק, לא ביקש התובע לתקן את כתב התביעה, או את תצהירו, או את המוסכמות שנוסחו, בהתייחס לתקופת עבודתו. החל מתאריך 6.1.08, העבודה שביצע התובע בחו"ל בוצעה עבור הנתבעת, אלא שהתובע דווח כעובד של חברת איי.אי.די. נציין, כי בהתייחס לתקופת עבודתו של התובע בחברת איי.אי.די, קיבל התובע תשלום דמי הבראה, כאשר את התשלום קיבל מהנתבעת, אשר התחשבנה לגביו עם חברת איי.אי.די (עיין עמ' 3, ש' 7-12 לפרוטוקול). כפי שהובהר לעיל, התובע לא תבע בכתב התביעה פיצויי פיטורים, מאחר ולטענתו, פוטר בסמוך לתום שנת עבודתו הראשונה אצל הנתבעת, אלא התייחס בכתב התביעה שפוטר בשל שירות מילואים. משלא זו היתה טענת התובע, הרי גם במסגרת הראיות שהובאו ע"י הצדדים, לא היתה הנתבעת צריכה להביא ראיות באשר לנימוקיה לפיטורי התובע, כך שלא ניתן להעלות בסיכומים עילת תביעה שלא נטענה בכתב התביעה, ואשר לנתבעת לא היתה אפשרות להתגונן כנגדה. 6. התובע העיד בתצהירו, כי הועסק בחברת איי.אי.די במשך כשנה, וכי מנכ"ל הנתבעת - מר ורד, הציע לו לעבוד בחברה הנתבעת, וכך עשה. מנכ"ל הנתבעת-מר ורד העיד בתצהירו, כי מר פאר-מנכ"ל חב' איי.אי.די ביקש לפטר את התובע, מאחר ולא נצרך יותר לשירותיו. מר פאר שאל את מר ורד, האם יש לו להציע לתובע עבודה בחברה הנתבעת, ואזי הוצעה לתובע העבודה אצל הנתבעת. 7. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת בתאריך 23.12.08, מבלי שניתנה לו קודם לכן הודעה מוקדמת. הנתבעת שילמה לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסכום של 3,500 ₪. 8. התובע עבד, במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת, על בסיס שכר חודשי של 6,000 ₪ ברוטו, ככל שהמדובר בתקופה בה ביצע עבודתו בארץ. בתחילת תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, ביצע התובע עבודה עבור הנתבעת בחו"ל, ואזי קיבל התובע שכר גבוה יותר, ושולם לו סך של 13,800 ₪, כמפורט בת/4, בגין העבודה בחו"ל. האם סוכמו עם התובע תנאי העסקה, מעבר לאלה שקיבל בפועל 9. לטענת התובע, בכתב תביעתו וכן בהתאם לעדותו, סוכם עימו, כי הנתבעת תפריש עבורו לקרן השתלמות לפנסיה ולביטוח מנהלים, הפרשה העומדת על 15.83% (אלה האחוזים אותם מגדיר התובע, כמקובלים!). בנוסף לכך, טען התובע כי סוכם איתו על שכר של 12,000 ₪ לחודש, על עמלות בשיעור 5% ממכירות שיבצע (אם כי התובע לא הסביר בדיוק, כיצד תחושבנה עמלות אלה). כן טוען התובע שסוכם איתו, שיקבל פלאפון ורכב על חשבון הנתבעת, וכי ישלח להשתלמויות על חשבון הנתבעת. התובע טען, כי ביקש להעלות סיכום זה על הכתב, אולם נדחה ע"י מנכ"ל הנתבעת. אין מחלוקת, כי עובדתית, לא קיבל התובע שכר של 12,000 ₪ לחודש, אלא השתכר סך 6,000 ₪ לחודש, ולא קיבל עמלות, כך במהלך כל התקופה מחודש 2/08 ועד 12/08 (למעט, תמריץ שקיבל פעם אחת עבור תקופת עבודתו בחו"ל, בה שהה במנותק ממשפחתו). לתובע אין ראיה כלשהי, התומכת בגרסתו על סיכום כזה, ובפועל במשך כל תקופת העבודה, קיבל התובע שכר אחר, והטענה על סיכום שאינו תואם את השכר ששולם בפועל, מופיעה, לראשונה, בתביעה שהוגשה לבית הדין. 10. מנכ"ל הנתבעת-מר ורד, הכחיש כי היה סיכום עם התובע על שכר חודשי של 12,000 ₪, ואף הכחיש סיכום בנוגע לעמלות בשיעור 5%, וכן ציין, כי לא היה השתלמויות כלשהן על חשבון הנתבעת (עיין ס' 11 לנ/1). 11. התובע אשר עבד אצל הנתבעת כ-11 חודש, לא הוכיח סיכום כנטען ועדותו בעניין לא עשתה עלינו רושם מהימן. התובע קיבל מידי חודש בחודשו את שכרו, במצורף לתלושי השכר, ולו אכן השכר בפועל היה שונה מהמוסכם על הצדדים, סביר להניח, שהתובע היה פונה ומתריע על העניין, וככל שפניותיו לא היו נענות, ייתכן אף שהיה עוזב את עבודתו. תמוה בעינינו, שהתובע לא שמר ולו העתק אחד מאותן עשרות פניות להן הוא טוען בס' 9 לתצהירו. התובע הודה, כי לא היתה הסכמה כלשהי בכתב לתנאים עליהם העיד, ולדבריו, גם כאשר שלח מיילים בנושא לא קיבל תשובות בכתב ממנכ"ל הנתבעת, מר נמרוד ורד, המאשר כי זה היה הסיכום איתו (עיין עמ' 12, ש' 3-9 לפרוטוקול). התובע גם לא ידע להעיד, מתי במדויק ניתנה לו ההתחייבות לה הוא טוען. בנסיבות אלה, גם אם היתה בקשה של התובע לקבלת שכר גבוה יותר, הרי אין אישור של הנציג המוסמך של הנתבעת, כי מאן דהוא אכן הבטיח לתובע שכר גבוה פי שתיים מזה שקיבל בפועל, וכן עוד תוספת של עמלות. 12. התובע טען, כי בתקופת עבודתו אצל הנתבעת היתה לו כתובת דואר אלקטרוני אצל הנתבעת, אלא שלדבריו, אין לו העתק מתכתובות המתייחסות לדואר אלקטרוני זה. עדי הנתבעת העידו, כי לתובע לא היתה תיבת דואר אלקטרוני אצל הנתבעת, וכל היותר, היתה כוונה לפתוח לו תיבת דואר אלקטרוני, כמו זו שנרשמה על כרטיס הביקור. הנתבעת העסיקה חברה הנותנת שירותים של פתיחת וסגירת תיבות דואר אלקטרוני בשם "סקיור פור יו בע"מ". מר עוז אליעזר מחברת "סקיור פור יו בע"מ", ואשר עיסוקו בתחום המחשבים, והוא חתום על המסמך נ/4, העיד שבדק, לא רק את שאלת קיומה של תיבת הדואר האלקטרוני שהתובע טען כי היה לו אצל הנתבעת, אלא גם האם נשלחו מיילים מאותו תא דואר אלקטרוני, לתיבות דואר אחרות של הנתבעת במהלך שנת 2008. מר עוז אליעזר העיד, כי לא נמצא, במועד בדיקתו, מייל שנשלח מתא הדואר האלקטרוני שהתובע טוען כי היה לו, לתאי דואר אלקטרוניים אחרים של עובדי הנתבעת (עיין עמ' 23 לפרוטוקול). התובע לא שמר, ולו מייל אחד, המצביע על פניות שלו בזמן אמת, למנהל הנתבעת, בנוגע לסיכום כזה או אחר של תנאי עבודתו, השונה ממה שקיבל בפועל. לא מצאנו, כי יש ממש בטענות התובע על השמדת ראיות ושיבוש הליכים ע"י הנתבעת, והתובע בסיכומיו התעלם מכל ההליכים, ההחלטות והעדויות בתיק, וכן התעלם מכך, שבמשך כ-11 חודשים קיבל שכר ותלושים השונים בפועל מטענותיו. 13. באשר לטענותיו של התובע המבוססות על חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002, חוק המחייב מעסיק למסור לעובד תוך 30 יום הודעה בכתב על תנאי עבודתו, אין מחלוקת, כי הנתבעת לא עמדה בדרישות החוק בעניין זה. יחד עם זאת, החוק איננו קובע, שאם המעביד לא מילא אחר האמור בחוק, יש לקבל אוטומטית, את טענות העובד על גובה השכר שסוכם עימו, ולהתעלם מראיות המצביעות על כך, שהסיכום היה שונה מגרסת העובד. איננו סבורים, כי בכל מקרה בו טוען תובע, שלא קיבל הודעה בכתב על תנאי עבודתו מהמעסיק ולטענתו, סוכמו איתו תנאים אחרים מאלה שקיבל בפועל, יש לקבל אוטומטית את תביעתו, בשל העדר הודעה בכתב. בהקשר זה, יש לבחון - מה משך הזמן שהתובע קיבל שכר ו/או נילווים שונים, מאלה שהוא טוען שסוכמו עימו; מה עשה התובע, או לא עשה, כאשר לאורך חודשים ראה שהוא לא מקבל שכר שהוא טוען שסוכם עימו, מה השכר שמקבלים עובדים בתפקיד דומה ובוותק דומה אצל אותו מעסיק ועוד. הסנקציה הקבועה בחוק בהתייחס להפרת החובות המנויות בו, הינה סנקציה כספית, אשר לה כלל לא עתר התובע בתביעתו. תיקון מס' 4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), אשר פורסם בספר החוקים מ-11.8.11, מעביר את חובת ההוכחה למעביד בעניין מבין העניינים המפורטים בסעיף 2 לחוק, כאשר המעביד לא מסר לעובד הודעה שהוא מחויב במסירתה. התיקון אינו רלוונטי לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, שהסתיימה בחודש 12/08. בענייננו, היה לתובע ברור מתלושי השכר שניתנו לו במשך כ-11 חודש, מה גובה השכר החודשי אותו הוא משתכר וכן היה ברור לו, כי אינו מקבל עמלות. בהקשר לכך נציין, כי לא ברור לבית הדין, מה משמעות הביטוי "בשלב מסוים הבחין התובע בתלוש כי לא שונו תנאי עבודתו" (כאמור בס' 10 לכתב התביעה, וכאמור בס' 12 לתצהיר התובע), שהרי מלכתחילה, ולאורך כל תקופת העבודה, קיבל התובע שכר חודשי קבוע של 6,000 ₪, כעולה מתלושי השכר שהונפקו באופן רציף מחודש 2/08 ואילך. רק לאחר שפוטר, העלה התובע על הכתב את טענותיו באשר לשכר שהיה אמור לקבל לגרסתו, במשך כל אחד עשר החודשים הקודמים. 14. הננו קובעים, כי התובע לא הוכיח שסוכם עימו על שכר חודשי גבוה מזה קיבל בפועל, ואף לא הוכיח שסוכם איתו שיקבל 5% ממכירות שיבצע ועדות מנכ"ל הנתבעת על כך שלא סוכם עם התובע על קבלת שכר גבוה פי שניים מזה שקיבל בפועל, ואף לא סוכם איתו על קבלת עמלות, מהימנה עלינו. על כן, תביעותיו המתייחסות לתנאי העסקה אלה - דינן להדחות. זכאות התובע להפרש תמורת הודעה מוקדמת 15. באשר לתמורת ההודעה המוקדמת טוען התובע בתביעתו, כי מאחר ועבד אצל הנתבעת כמעט כשנה, הוא זכאי לתמורה שוות ערך לחודש הודעה מוקדמת בעוד הוא קיבל בפועל תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,500 ₪ בלבד. בעקבות החלטה שניתנה במעמד הדיון המוקדם, הבהיר התובע, כי הוא סבור שאותו רציונאל הקבוע בסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, בהתייחס לפיטורים שנעשו בסמוך לתום שנת העבודה הראשונה, ואשר לגביהם יש חזקה שהם נעשו בעיתוי זה על מנת להימנע מההשלכות הכספיות של חלוף שנת עבודה, קיים גם לגבי הודעה מוקדמת. 16. נציין, כי התובע לא תבע כלל פיצויי פיטורים, מכח חוק פיצויי פיטורים, אלא תבע 5 משכורות בהתאם לחוק חיילים משוחררים, והתובע לא טען כטענה חלופית בכתב התביעה (ואף לא במעמד הדיון המוקדם ולא בתצהירו), כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכח הוראות סעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים. 17. חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, קובע כי עובד במשכורת זכאי במהלך ששת חודשי עבודתו הראשונים ליום אחד של הודעה מוקדמת ושל כל חודש עבודה, החל מהחודש השביעי ועד לתום שנת עבודתו הראשונה הוא זכאי ל 6 ימים בתוספת יומיים וחצי בשל כל חודש עבודה ולאחר שנת עבודה הראשונה הוא זכאי לחודש ימים. בענייננו, זכאי התובע להפרש הודעה מוקדמת. 18. תחשיב הנתבעת מבוסס על כך שהתובע זכאי ל 17.5 ימי הודעה מוקדמת, אלא שהתעריף ליום הודעה מוקדמת על פיו ערכה הנתבעת חישוביה, אינו ברור לבית הדין. סעיף 7 קובע, כי מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה הודעה מוקדמת . הנתבעת ערכה תחשיבה כך שלקחה בחשבון, כי אם עבור חודש עבודה מלא של 30 יום זכאי התובע לסך של 6,000 ₪, הרי עבור 17.5 ימים הוא זכאי ל 3,500 ₪. 19. משאין מחלוקת, כי התובע לא השלים שנת עבודה מלאה בעבודתו אצל הנתבעת, אין הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת של חודש, אלא להודעה מוקדמת של 17.5 ימים. הסכום ששולם לתובע כתמורת הודעה מוקדמת, והמבוסס על שכר של 6,000 ₪, מכסה 17.5 ימי הודעה מוקדמת קלנדריים. 20. תביעת התובע ליתרת הודעה מוקדמת - נדחית. זכאות התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות 21. בכתב התביעה טען התובע, כי במסגרת תפקידו היה אחראי על איתור לקוחות, על מתן הצעות מחיר, על ניהול קבלני משנה ולגרסתו "עמד לרשות המעביד בכוננות של 24 שעות ביממה" (סעיף 12 לכתב התביעה). באשר למסגרת העבודה שאיננה רק בגדר כוננות, טען התובע בכתב התביעה, כי עבד 12 שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע, וכן עבד ביום שישי אחת לחודש. לאור מסגרת עבודה זו, טען התובע כי עבד 2.5 שעות נוספות לכל יום עבודה. למרות שהתובע טען, כי עבד 2.5 שעות נוספות ליום, הוא ערך את תחשיביו בסעיף 20 לכתב התביעה, על בסיס 3 שעות נוספות ליום ועל בסיס 8 שעות עבודה ביום שישי אחת לחודש. בסה"כ תבע התובע סכום של 23,609 ₪ כגמול עבור עבודה בשעות נוספות (עיין גם סעיף 48 לתצהיר התובע). 22. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי התובע הועסק על בסיס שכר חודשי גלובלי, בין היתר, מאחר ועבד במשרת אמון ובמשרה שאין לנתבעת אפשרות לפקח במדויק על היקף שעות עבודתו של התובע, והיא מתבססת על דיווחי התובע. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי סוכם עם התובע ששכרו החודשי ישולם על בסיס 10 שעות עבודה ליום במהלך שבוע עבודה בן 5 ימים. למרות טענת הנתבעת, כי לא היתה אפשרות לפקח על שעות עבודתו של התובע, היא צירפה לכתב הגנתה דו"חות נוכחות המתייחסים לשעות עבודתו של התובע, וזאת בהתייחס לחלק מתקופת העבודה. מאותם דו"חות עולה, כי במרבית הימים, לפחות החל מחודש 4/08 ואילך, בהם עבד התובע, מסגרת עבודתו היתה מהשעה 08:00 עד 18:00, דהיינו כ-10 שעות עבודה ביום, וזאת מבלי שנתייחס בשלב זה, לעניין ניכוי הפסקות. קיימים אף ימים בהם סיים התובע את עבודתו בשעה 17:00. מנכ"ל הנתבעת-מר ורד העיד, כי לתובע ניתנו הפסקות מידי יום (סעיף 8 לנ/1). התובע לא התייחס כלל לעניין ההפסקות שניתנו לו, ולא טען כי באותם זמנים שניתנו לו הפסקות, הוא נדרש להישאר במקום עבודתו. בהתאם לסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, אמורה להינתן הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות, ביום עבודה של 6 שעות ומעלה (כאשר המדובר בעובד שאינו מועסק בעבודת כפיים, ההפסקה אמורה להינתן ביום עבודה של 8 שעות ומעלה). מאחר והתובע הועסק, כפי שהנתבעת מודה כ-10 שעות ביום, הרי היה צורך ליתן לו חצי שעת הפסקה לפחות, והתובע לא טען שלא קיבל לפחות חצי שעת הפסקה ביום. אין מקום לנכות משעות עבודתו של התובע הפסקות של רבע שעה, אלא רק הפסקה של חצי שעה, פעם ביום. 23. מתכתובות שהיו בין הצדדים לאחר מועד הדיון המוקדם עולה, כי הנתבעת הצהירה שאין בידה גיליונות נוכחות של התובע, מעבר לאלה שצורפו לכתב הגנתה. התובע לא הגיש פירוט של שעות נוספות בהן עבד, בהתאם להחלטה שניתנה על ידינו בדיון המוקדם מתאריך 8.3.10, ולמעשה, חזר בתצהירו ובסיכומיו על הנטען בכתב התביעה, תוך התעלמות מהחלטות בית הדין במעמד הדיון המוקדם. 24. עדי הנתבעת-מר ורד ומר שראל העידו בתצהיריהם, כי התובע מעולם לא פנה אליהם בדרישה לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות, בעת עבודתו אצל הנתבעת, וכי לו היה פונה, בזמן אמת, ניתן היה לברר את טענותיו. אין מחלוקת, שהתובע לא ערך רישומים מטעמו בזמן אמת של שעות עבודתו, ולא שלח דרישה למעבידיו על כך שאינו מקבל את מלוא השכר המגיע לו עבור שעות עבודתו (עיין עדות התובע עמ' 10, ש' 20-27 לפרוטוקול). 25. כאמור לעיל, התובע לא הגיש פירוט בכתב של השעות הנוספות בהן עבד, לגרסתו, ולא התייחס לפער הקיים בין מתכונת העבודה, שלה הוא טוען בכתב תביעתו, לבין דוחות הנוכחות שהוגשו ע"י הנתבעת במצורף לכתב ההגנה . בעת חקירתו הנגדית של התובע השיב התובע, כי הוא מודע לכך שמר שראל מילא דו"ח באשר לשעות עבודתו והתובע אף לא הכחיש את נכונות הדוחות שמולאו, אלא שטענתו היתה, שעבד בערבים מביתו, בלא שערך רישומים על שעות עבודתו, ובלא שהמציא לנתבעת במועד כלשהו, רישומים על מספר השעות שעבד בבית (לעניין זה, הננו מפנים לעמ' 11 ש' 9 - 14 לפרוטוקול). אשר על כן, לו היו הצדדים או מי מהם עורכים חישובים מדויקים בהתייחס לאותם ימים שבהם מופיע רישום של שעות הנוכחות בתדפיסי הנוכחות, היה מקום להסתמך על תחשיבים אלה. משלא ביצעו הצדדים תחשיבים מדויקים, וכן בהתייחס לאותם ימים בהם ביצע התובע עבודה מחוץ למשרדי הנתבעת ולא מצוי רישום כלל, יש להתייחס למסגרת שעות עבודה של 10 שעות ביום, כבסיס לעריכת החישובים. נציין בהקשר זה, כי עדותה של אשת התובע- הגב' פנז'יל, באשר למתכונת עבודתו של התובע, אינה מקובלת עלינו, במיוחד כאשר היא מודה בחקירתה הנגדית, כי אינה יודעת במדויק, מתי יצא התובע מעבודתו אצל הנתבעת, והאם הלך לאחר תום עבודתו לבצע סידורים אישיים, או שנסע ישירות לביתו. גם עדותו של מר אולג בלקינד- עד התובע, אינה יכולה לסייע לו, שכן הוא לא עבד בנתבעת, אלא בחברה מתחרה לנתבעת, בה עבד התובע קודם לעבודתו אצל הנתבעת, ולא בהכרח שמסגרת שעות העבודה בחברה אחת, זהה למסגרת שעות העבודה בחברה אחרת. מר בלקינד בחקירתו הנגדית אישר, כי אינו יודע על הנהלים ועל שעות העבודה אצל הנתבעת, וכי עדותו התייחסה לעבודת מנהלי תפעול בחברת א.א. (עיין עמ' 14, ש' 10-16 לפרוטוקול). לא התובע ולא אדם אחר מטעמו, ביצעו רישומים מסודרים של שעות עבודתו של התובע, כך שבנסיבות כאלה ניתן להתייחס או לרישומי הנתבעת, שהתובע הודה שידע שבוצעו בזמן אמת, או למסגרת עבודה קבועה, ככל שזו מוכחת. 26. טענת הנתבעת על פיה, משרתו של התובע הינה משרת אמון ולא ניתן לפקח על שעות עבודתו, נסתרת מתוך ראיותיה היא. הנתבעת הגישה דוחות נוכחות של התובע, ואף ציינה, כי בסיס הסיכום עימו היה מתכונת עבודה של 10 שעות ביום, 5 ימים בשבוע. איננו מקבלים את טענת הנתבעת, כי המדובר במשרת אמון, והתובע זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות שביצע. 27. סעיף 5 לחוק הגנת השכר אוסר על שכר כולל, וקובע שעובד שחוק שעות עבודה ומנוחה חל לגביו, ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות, או גמול עבודה במנוחה שבועית, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד. אשר על כן, הננו קובעים, כי השכר של 6,000 ₪ שסוכם, הינו תמורה עבור שכר רגיל בלבד, ובנוסף לכך על הנתבעת לשלם לתובע גמול עבור כל יום בו עבד מעבר ל-8.6 שעות עבודה, בהתחשב בכך שמסגרת עבודתו של התובע היתה 5 ימי עבודה בשבוע. 28. עולה מהאמור לעיל, כי התובע זכאי לתשלום עבור 1.4 שעות נוספות, ביום בו עבד 10 שעות, כאשר משעות נוספות אלה, יש להפחית מחצית השעה בגין הפסקה שניתנה לתובע. מאחר והצדדים לא הגישו תחשיבים מדויקים, בהתאם לעקרונות דלעיל, יש מקום לפסוק לתובע שעה נוספת אחת בימי א'-ה' בשווי 125%. 29. אמנם התובע יצא לקבלת טיפולים (בהתאם לעדותו, המדובר בטיפולי פוריות), באישור מר שראל, כ-3 פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעמיים, ושעות אלה לא נוכו משכרו, אולם אין מקום לקיזוז שעות אלה עם השעות הנוספות שביצע בפועל. סעיף 7(ג)(4) וסעיף 7(ג'1) לחוק עבודת נשים, קובעים כי עובד או עובדת העוברים טיפולי פוריות, לרבות טיפולי הפריה חוץ גופית, זכאים להעדר מעבודתם באישור הרופא המטפל, ודין היעדרותם כאמור, כדין היעדרות מפאת מחלה. בענייננו, הנתבעת נתנה הסכמתה להיעדרות התובע לצורך טיפולי פוריות, ולא טענה, כי דרשה אישורי רופא מטפל, או כי אלה לא ניתנו לה. עוד ובנוסף, אין מקום לקיזוז שעות שמקורן בימים בהם עבד התובע באופן חלקי, הן מן הטעם שהנתבעת לא טענה טענת קיזוז בכתב הגנתה, והן מן הטעם שבמרבית המועדים הנטענים, עבד התובע בין 8 ל-9 שעות, כך שהקיזוז הנטען בהשוואה ל-8.6 שעות עבודה ביום, הינו זניח. יתר על כן נציין, כי גם אם קיימים תאריכים ספורים בהם עבד התובע פחות מ-8 שעות, הרי אל מול תאריכים אלה קיימים ימים בהם לא נעשה כלל רישום של שעות, וייתכן בהחלט שהתובע עבד בהם גם מעבר ל-10 שעות, כך שחוסר השעות ביום מסוים, יתקזז אל מול יום שלא נעשה בו רישום כלל. 30. באשר לשעות נוספות בימים א' עד ה', זכאי התובע לסכום של 9,228 ₪. בפסיקת סכום זה נלקחו בחשבון: 5 שעות נוספות בשבוע; 4.3 שבועות בחודש; תקופת עבודה של 10 חודשים ו-25 ימי עבודה; תעריף שעה של 32.25 ₪ כשעת בסיס. חישוב שעת הבסיס נעשה עפ"י 6,000 ₪ ברוטו לחודש עבודה של 186 שעות. הסכום של 9,228 ₪ ברוטו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.7.08 (מחצית התקופה), ועד התשלום המלא בפועל. 31. באשר לעבודת התובע בימי שישי - כל שעה שעבד התובע בימי שישי, הינה בגדר שעה נוספת (כזכור, מסגרת ימי עבודתו של התובע, הינה 5 ימים בשבוע). התובע טען, כי עבד אחת לחודש בימי שישי, והוא ביסס את חישוביו על 6 שעות עבודתו, באותם ימי שישי בהם עבד. התובע ערך את תחשיביו בכתב התביעה על בסיס 6 שעות נוספות ליום שישי, אותן העמיד על שווי של 275 ₪ (התובע אמנם רשם תחילה, כי המדובר ב-8 שעות, אולם בפועל, חישב לפי 6 שעות בימי שישי - שעתיים בשווי 125% ו-4 שעות בשווי 150%). הנתבעת לא הכחישה,כי מידי פעם עבד התובע בימי שישי, אלא שלטענתה, המדובר היה בתדירות של פעם בחודש וחצי. מעיון בדוחות הנוכחות עולה, כי התובע זכאי לגמול עבור ימי שישי או שבת, כדלקמן: א. בחודש 2/08, חודש בו עבד התובע בחו"ל, וימי המנוחה שלו היו שבת וראשון, עבד התובע שבת אחת בתאריך 23.2.08 - במשך 10 שעות , ועבור שעות אלה, מגיע לו תשלום בשיעור 150%. ב. בחודשים 3/08, 5/08 ו- 10/08, לא עבד התובע כלל בימי שישי. ג. בחודש 4/08 עבד התובע ביום שישי - 25.4.08, במשך 3 שעות. ד. בחודש 6/08 עבד התובע ביום שישי-27.6.08, ובהעדר אישור מדויק של שעות עבודה, ללא הסבר לכך, יש לחשב את מספר שעות העבודה ביום זה, כנטען ע"י התובע, ולהעמיד על 6 שעות עבודה. ה. בחודש 7/08 עבד התובע ביום שישי-4.7.08, ובהעדר רישום מדויק של שעות העבודה, תחושב זכאות התובע על בסיס 6 שעות עבודה ליום. ו. בחודש 8/08 עבד התובע ביום שישי-9.8.08, ובהתאם לרישום המדובר ב-7 שעות עבודה. ז. בחודש 9/08 עבד התובע ביום שישי-19.9.08, במשך 4 שעות עבודה, כעולה מהרישום המתייחס לאותו חודש. ח. בחודש 11/08 עבד התובע בשני ימי שישי-7.11.08 ו-28.11.08, בכל אחד מהם, 4 שעות, ובסה"כ עבד 8 שעות נוספות בימי שישי בחודש זה. ט. בחודש 12/08 עבד התובע במי שישי-12.12.08, במשך כ-7.5 שעות. 32. מאחר והתובע עבד את מכסת השעות השבועית המלאה, לרבות שעות נוספות, עוד בטרם החל לעבוד בימי שישי, יש לחשב את כל השעות בהן עבד בימי שישי על בסיס תעריף של 150%. תעריף שעה של התובע עבד על סך של 32.2 ₪, כך ששעה בשווי של 150%, הינה בסך של 48.38 ₪. מספר השעות הנוספות שעבד התובע בימי שישי, בהתאם לרישומים (ו-6 שעות ליום שישי באותם מקרים בהם רשומה העבודה בלא פירוט שעות), מגיעה בסה"כ לסך של 51.5 שעות נוספות. אשר על כן, זכאי התובע לסך של 2,491 ₪ ברוטו כגמול עבור עבודתו בימי שישי/שבת, במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 1.7.08 (מחצית התקופה), ועד התשלום המלא בפועל. זכאות התובע לתשלום עבור שעות כוננות בבית 33. בכתב התביעה טען התובע, כפי שפורט לעיל, כי היה בכוננות של 24 שעות ביממה. מכל מקום, טען התובע, כי עבור הזמן שעבד מהבית, לרבות שיחות טלפון שערך, מגיע לו תשלום של שעת עבודה נוספת, כל יום, בשווי של 150%, אותה העמיד על סך של 48.5 ₪. התובע חזר על גרסה זו בתצהירו. 34. התובע לא ערך רישומים בזמן אמת, המתייחסים לשעות עבודה מביתו, ולא הוכיח מסגרת של שעות עבודה קבועה מהבית, ובוודאי שלא הוכיח, כי היה כונן 24 שעות ביממה. יש להדגיש, כי גם מעדות התובע עולה, שלא כל יום היה צורך בהכנת הצעת מחיר שדרשה עבודה בבית, ולא כל יום יצא התובע לעבודה בשעות הערה (עיין עמ' 11, ש' 12-14 לפרוטוקול). גם מעדות אשת התובע עולה, שהעבודה בערבים לא היתה כבר יום ביומו (עיין עמ' 13, ש' 15-16 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא ניתן להצביע על מתכונת קבועה של עבודה מהבית בלילות, והתובע לא ערך רישומים בזמן אמת, כך שאין לקבל את תחשיביו ואין מקום לקבוע, כי יש לו להוסיף לו שעת עבודה נוספת בשווי 150% עבור כל לילה, במהלך כל תקופת עבודתו. אשר על כן, תביעת התובע לתשלום עבור שעות כוננות בבית - נדחית. זכאות התובע לדמי הבראה 35. בכתב תביעתו טען התובע, כי הוא זכאי לדמי הבראה, הגם שעבד אצל הנתבעת פחות משנה. במעמד הדיון המוקדם טען התובע, כי ככל שועדת התעסוקה תקבע, שפיטוריו היו שלא כדין, יש לקבוע שהשלים שנת עבודה, וכי הוא זכאי לדמי הבראה. ועדת התעסוקה קבעה, כי לא היה קשר בין פיטורי התובע לבין יציאתו הצפויה לשירות מילואים פעיל, ודחתה את תביעת התובע. בנסיבות אלה, משאין מחלוקת, שהתובע לא השלים שנה עבודה קלנדרית, ומשעל פי הוראות צו ההרחבה הכללי, באשר לתשלום דמי הבראה, תנאי מקדמי למחויבות המעסיק לשלם דמי הבראה, הינו השלמת שנת עבודה קלנדרית אצל אותו מעסיק - הרי שדין התביעה להידחות. זכאות התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה 36. בכתב התביעה טען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בשיעור 2.5% מגובה שכרו, בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. התביעה מבוססת על צו ההרחבה הכללי במשק, אשר הינו בתוקף מתאריך 1.1.08. את תביעתו בעילה זו, העמיד התובע על סך של 1,725 ₪. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את זכאות התובע בעילה זו וטענה, כי לא הוסכם על הפרשה לקרן פנסיה. 37. במעמד הדיון המוקדם טען התובע, כי חברת אי.איי.די, שהיתה מעסיקתו הקודמת לפני עבודתו אצל הנתבעת, ביטחה אותו בביטוח פנסיוני, ועל כן הנתבעת היתה אמורה להמשיך ולהפריש עבורו, החל מיום עבודתו הראשון אצלה. הנתבעת טענה, כי התובע לא הוכיח שבוטח בביטוח פנסיוני, עובר לתחילת עבודתו אצלה. לאור טענות הצדדים, ניתנה על-ידינו החלטה במעמד הדיון המוקדם, לפיה על התובע להבהיר, מהו הבסיס לסכום אותו תבע, במיוחד לאור הוראות צו ההרחבה הקובעות, כי החלק שהמעסיק מחויב להפריש בתקופה מחודש 1/08 ועד 1/09, עמד על סך של 0.833% בלבד, ובהתחשב בכך שחלק העובד לא נוכה כלל משכר התובע. בהודעת התובע מ-14.3.10 הודיע התובע, כי הוא משאיר את גובה הפיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן פנסיה, לשיקול דעת ביה"ד. 38. בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, כמו גם בסיכומי התובע, טען התובע כי זכאי שיפרישו עבורו הפרשה בשיעור של 2.5% משכרו, ולטענתו המדובר היה ב-150 ₪ לחודש, כך שהסכום עבור כ-11 חודשים עמד על סך של 1,725 ₪. מאידך, עד הנתבעת-מר ורד, העיד בתצהירו, כי התובע זכאי לסך של 75 ₪ בלבד, כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, מאחר ולטענתו חובת ההפרשה קמה לאחר 9 חודשי עבודה אצל הנתבעת, והזכאות הינה להפרשה בשיעור 0.83% מתוך שכר של 6,000 ₪, עבור חודש וחצי. 39. התובע לא המציא לביה"ד ראיה כלשהי, כי הוא בוטח בביטוח פנסיוני, עובר לתחילת עבודתו אצל הנתבעת. אשר על כן, ובהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי בדבר פנסיית חובה, היתה הנתבעת מחויבת להפריש עבורה רק לאחר 9 חודשי עבודה (עיין סעיף 6ו' לצו). לאור האמור לעיל, זכאי היה התובע כי יפרישו עבורו לקרן פנסיה בשיעור של 0.83% עבור החודש וחצי האחרונים לעבודתו, ומשהנתבעת לא עשתה כן, הוא זכאי לסך של 75 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 24.12.08, ועד התשלום המלא בפועל. 40. באשר לחופשה - כפי שציינו לעיל, התובע הודיע בהודעה המכונה "השלמת הבהרות" אשר הוגשה לבית הדין ב-21.3.10, כי אין לו תביעה בגין פדיון חופשה, וזאת לאחר שהנתבעת הגישה בתאריך 11.3.10 את פירוט ימי החופשה, שהתובע ניצל בפועל וכן את גובה הפדיון שקיבל. התובע ניצל בפועל 9 ימי חופשה בחודשים 3/08, 9/08, 10/08 ו-11/08 (התאריכים הקלנדריים המדויקים מפורטים בהודעת הנתבעת, כמו גם בדוחות הנוכחות, והתובע לא חלק עליהם). בנוסף לכך, קיבל התובע בתלוש השכר האחרון פדיון חופשה בסך של 1,800 ₪ (התובע אינו מכחיש שקיבל סכום זה). בנסיבות אלה, האמור בסעיף 49 לסיכומי התובע, הינו יותר מתמוה. בהתחשב בתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, וגם אם נקבע שהתובע היה זכאי ל-10 ימי חופשה בתשלום וקיבל רק 9 ימי חופשה בתשלום (יש לזכור, כי התובע עבד מסגרת של 5 ימי עבודה בשבוע, כך שזכאותו המקסימאלית לשנה, הינה של 10 ימי חופשה, וזאת לאחר שמופחתת המנוחה השבועית, הכוללת ימי שישי ושבת אצלו). שווי יום עבודה של התובע - כאשר שכרו האחרון בסך 6,000 ₪ מחולק ל-22 ימי עבודה בחודש - הינו 272 ₪, כך שהתובע קיבל 1,528 ₪ ביתר. הנתבעת טענה בכתב הגנתה טענת קיזוז ביחס לפדיון החופשה ששולם ביתר (עיין ס' 19 לכתב ההגנה). אשר על כן, מהסכומים שלהם זכאי התובע, יש להפחית סך של 1,528 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.1.09 ועד התשלום המלא בפועל. 41. תוצאת פסק-הדין הינה, אפוא, כי תביעת התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות - לרבות בימי שישי, ולפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה - מתקבלת בחלקה. יתר תביעת התובע - נדחית. טענת הקיזוז של הנתבעת - בהתייחס לפדיון החופשה ששולם ביתר - מתקבלת, והסכום יקוזז מהסכומים המגיעים לתובע. טענת הנתבעת, באשר להחזר התמריץ שקיבל התובע עבור תקופת העבודה בחו"ל - נדחית. 42. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ₪. בפסיקת סכום זה לקחנו בחשבון, כי מרבית תביעת התובע נדחתה, ואף עילות התביעה שהתקבלו, התקבלו באופן חלקי. 43. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. צבאמילואיםפיטוריםצווים