פיטורי מזכירה בהריון

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי מזכירה בהריון: השאלה העומדת להכרעתנו בתיק זה היא האם התובעת פוטרה מעבודתה בעת שהייתה בהריון, וזאת בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. הרקע העובדתי הנתבע, רופא שיניים בהכשרתו ובעיסוקו, ניהל בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה שתי מרפאות שיניים. האחת בראשון לציון והשנייה בחולון. התובעת הועסקה במרפאת השינים בחולון כמזכירה ושכרה הורכב משכר בסיס חודשי בסך של 3,000 ₪ וכן מבונוס בשיעור 10% מהמכירות של תכניות טיפולים למטופלים שהגיעו למרפאה דרכה. מסוף חודש יולי 2010 ועד ליום 24.11.10 שהתה התובעת בשמירת הריון בביתה ולא עבדה. לדבריה, כאשר הגיעה למרפאה באחד מימי ראשית אוגוסט על מנת לקבל את שכרה וכן את הבונוסים, שלטענתה הגיעו לה, התפתח דין ודברים בינה ובין הנתבע, אשר אף לווה באירוע אלים וסופו שהסתיים בהגשת תלונה למשטרת ישראל (להלן - "האירוע"). לאחר אירוע זה, שעליו נרחיב את הדיבור להלן, נפסקו יחסי העבודה בין הצדדים, בנסיבות שהצדדים חלוקים לגביהן. ומכאן תביעתה של התובעת לקבלת זכויות שונות ופיצויים כספיים מכוח חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. טענות הצדדים לטענת התובעת ביום 09.08.13, כאשר שהתה בשמירת הריון, היא הגיעה למרפאתו של הנתבע בלוויית בעלה ובתה הקטנה על מנת לקבל את שכר חודש יולי ואת הבונוסים המגיעים לה אך הנתבע סירב בגסות רוח לשלמן ובאותו מעמד הודיע לה על פיטוריה לאלתר. כשהתובעת התעקשה לקבל את המגיע לה, תפס אותה התובע בחוזקה בידה ותוך הפעלת כוח סילק אותה מהמרפאה. לאחר האירוע הנ"ל, לא שבה עוד התובעת לעבודתה. לטענתה, לא נערך לה שימוע כדין עובר לפיטוריה, וממילא פיטוריה היו בלתי חוקיים, באשר נעשו ללא קבלת היתר מהממונה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת, כמתחייב מסעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן - "חוק עבודת נשים"). מוסיפה התובעת וטוענת כי מעשה הפיטורים עומד גם בניגוד לחוק שוווין הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן - "חוק שוויון הזדמנויות"), שכן נעשו על רקע היותה אשה הרה ולא בשל סיבה אחרת. הנתבע מצדו טען כי ביום 09.08.10, כאשר התובעת הגיעה למרפאה בחולון מלווה בבעלה ובבתה הקטנה, היא דרשה תשלום בונוסים בגין הכנסות ממטופלים שלא היתה לה שום תרומה לגיוסם בין אם בשל העובדה שנעשו במרפאת בראשון לציון ובין אם בשל העובדה שנעשו בסניף חולון, כאשר שהתה בחופשת מחלה. לדבריו, התובעת הציגה באותה פגישה מסמך רפואי לפיו היא נמצאת בשמירת הריון והתנתה את חזרתה לעבודה לאחר חופשת הלידה בכך שהנתבע ישלם לה את שכרה במזומן וללא תלושי שכר, וזאת במטרה לקבל במרמה תשלומים שונים מהמוסד לביטוח לאומי. משסרב הנתבע לדרישתה, תקף אותו בעלה של התובעת ואף גרם לנזקים שונים לרכוש במרפאה. לסיכום, לטענת הנתבע, הוא מעולם לא פיטר את התובעת ואף דרש ממנה לשוב לעבודתה לאחר שתחזור לאיתנה ואולם היא זו שנטשה את מקום עבודתה באופן חד צדדי, ללא מתן הודעה מוקדמת, דבר שהסב לו נזקים בלתי הפיכים. מטעם התובעת העידה התובעת עצמה ומטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו ורעייתו. הנה כי כן, השאלה העובדתית המרכזית בה עלינו להכריע בהסתמך על טענות הצדדים ועל הראיות שכל אחד מהם הציג בפנינו, היא האם התובעת אכן פוטרה ע"י הנתבע או שמא, כדבריו, נטשה את מקום העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת. עוד בטרם נדון בטענות הצדדים, מן הראוי להניח את התשתית המשפטית, שלאורה נבחן וננתח את ראיות הצדדים, כפי שהובאו בפנינו במהלך הדיון. התשתית המשפטית האיסור על פיטורי אישה הרה מעוגן בחוק עבודת נשים ובחוק שוויון הזדמנויות. המשמעות של פיטורים בניגוד לאחד משני החוקים הנ"ל, הנה כי הפיטורים בטלים מעיקרם. התובעת ביססה תביעתה על שני החוקים הנ"ל, אלא שהחוקים הגבילו את תחולתם. סעיף 21(ג) לחוק עבודת שוויון ההזדמנויות, קובע כי החוק לא יחול על אדם המעסיק פחות מ-6 עובדים. כבר כאן יאמר כי מהעדויות עולה שהנתבע העסיק במרפאתו בחולון את התובעת בלבד. לפיכך, אין תחולה לחוק שוויון ההזדמנויות בעניינו. חוק עבודת נשים הגביל את תחולתו לעובדת שעבדה אצל מעסיקה ששה חודשים לפחות, ולפיכך, משאין חולק לגבי העובדה שתקופת עבודתה של התובעת היתה ארוכה יותר, הרי שיש לבדוק את חלותו של החוק לגופו של עניין. יודגש כי סעיף 9 לחוק עבודת נשים קובע כי על מעביד חל איסור מוחלט לפטר עובדת בהריון ללא קשר לסיבת הפיטורים. וזוהי הוראתו: "9.(א) לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות." רבות נכתב ע"י בתי הדין לעבודה על מהותו של חוק עבודת נשים. רק לאחרונה יצא פסק דין מקיף ומאיר עיניים מהאכסניה של בית דין זה, בו עמדה חברתי, השופטת אסנת רובוביץ-ברכש, בהרחבה על חשיבותו של החוק בראי הפסיקה. נביא להלן את עיקרי הדברים: "סעיף 9 לחוק שולל את כח הפיטורים של המעסיק לגבי עובדת בהריון. הוראת הסעיף מכפיפה את כח הפיטורים של המעסיק לביקורת ולשיקול דעת השר וקובעת כי אמת המידה לאישור פיטורים היא אם הפיטורים אינם קשורים להריון. לפי זה, פיטורי עובדת בהריון שנעשו שלא בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק, אינם תקפים ואינם תופסים... אם מגיע המפקח למסקנה שפיטורי העובדת קשורים להיותה בהריון, אזי אין מוקנה לו שיקול דעת כלל, והוא אינו רשאי להתיר את הפיטורים. מאידך, היה המפקח בדעה כי הפיטורים אינם בקשר להריונה של העובדת, מוסמך הוא, לפי שיקול דעתו, שלא להתיר את הפיטורים או להתיר את הפיטורים, ואף ממועד רטרואקטיבי שלפני מתן ההיתר...בית הדין יבטל את החלטת המפקח אם היא נגועה באי סבירות". וכן, "פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם. לכן היתה העובדת זכאית להמשיך בעבודתה, ומשחדל המעביד להעסיקה, זכאית היא לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת, כלומר עד יום הלידה". על רקע כל האמור לעיל, נפנה עתה לבחון את הראיות שהוצגו בפנינו ונקדיש חלק נכבד מדיוננו לנסיבותיו של מעשה הפיטורים. דיון והכרעה האם התובעת פוטרה או התפטרה התובעת טענה בתצהירה כך: "9. בתאריך 09.08.10 פניתי אל הנתבע לקבלת משכורת חודש 7.10 בצירוף העמלות להן אני זכאית בגין המכירות אשר ביצעתי, אך הנתבע סירב בגסות רוח לשלמן ובאותו המועד הודיע לי על פיטוריי לאלתר. 10. לא זו אף זו. תפס הנתבע את ידי, תוך הפעלת כוח רב, וזרק אותי אל מחוץ למרפאה- תוך שידע כי אני בהריון בר-סיכון" בעדותה בפנינו תארה התובעת את ההתרחשות בתוך המרפאה: "נכנסתי למרפאה ובעלי נשאר בחוץ. נכנסתי עם הילדה שמתי על הדלפק רשימה של מטופלים של עמלות מה מגיע לי והבאתי לו אישורי מחלה. אמרתי אני לא יודעת איך נעבוד. הבאתי לך אישורי מחלה והוא אמר לי למה באת את לא עובדת אצלי כבר. לקח אותי עם היד וכמעט זרק אותי מן המרפאה. ובעלי ראה. בעלי אדם לא קטן. מרוב ההסתובבות שלו הוא שבר לו את החלון. ובהמשך הוסיפה: "הוא אמר פיטרתי אותך ואני לא צריך אותך ואת בשמירת הריון ואני לא צריך אותך. הוא כל הזמן צועק. יש מטופלים שהוא זרק בכלל מן המרפאה" מנגד, טען התובע, כי הוא מעולם לא פיטר את התובעת ו"היא זו שעזבה את מקום עבודתה על דעת עצמה". בתצהירו תאר הנתבע את האירוע מיום 9.8.10 באופן שונה, לשיטתו התובעת הגיע על מנת לקבל בונוסים שלא היתה זכאית להם, שכן מדובר במטופלים שהגיעו למרפאת חולון בתקופת בה שהתה בביתה בשמירת היריון ובמטופלים שטופלו במרפאת ראשון לציון. עוד דרשה התובעת, לדבריו, כי ישלם לה את שכרה 'בשחור' במהלך שמירת ההיריון, וזאת על מנת שתוכל להינות מתשלומי המוסד לביטוח לאומי, כאילו עבדה רגיל. משסרב להצעה זו, בעלה תקף אותו. הנתבע חזר והדגיש כי לא פיטר את התובעת מעולם והתובעת היא זו שנטשה את עבודתה והוא חיכה שהיא תשוב לעבודתה. יחד עם זאת הנתבע לא מסר גרסא מדויקת מתי נטשה התובעת את עבודתה או מתי הוא הסיק כי היא נטשה את עבודתה. בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובעת עזבה את עבודתה בחודש יוני 2010, וכי "בחודשים האחרונים לפני שנטשה התובעת את עבודתה, שהתה בחופשת מחלה ממושכת לשמירת היריון ולא עבדה". בעדותו בפנינו העיד הנתבע כך: "ש. אתה טוען שהתובעת התפטרה מעבודתה בגלל שהייתה חולה ונעדרה מן העבודה. ת. אני לא טוען לשום דבר. ש. אתה אומר שהיא התפטרה ת. אני לא אומר את זה. ביום 14.9.10 שלח ב"כ התובעת מכתב דרישה לנתבע, בתגובה שלח עורך דינו של הנתבע מכתב בו נכתב כי התובעת מוזמנת לשוב לעבודתה. לאחר שעיינו בטענות ובראיות שהגישו הצדדים, נחה דעתנו כי יש לקבל את גרסתה של התובעת, לפיה הנתבע פיטר אותה מעבודתה, וזאת בניגוד לחוק עבודת נשים. להלן טעמינו. ראשית, עדותה של התובעת הותירה בנו רושם אמין יותר מעדותו של הנתבע אשר לא היתה נקייה מקשיים. גרסתו, לפיה התובעת חדלה להופיע לעבודתה על דעת עצמה ולמעשה נטשה את מקום עבודתה בהיותה בשמירת היריון, אינה מתיישבת עם העובדות שהוצגו בפנינו ואף לא עם שורת ההיגיון. הנתבע לא נתן כל הסבר מדוע סבר כי התובעת התפטרה, שהרי לשיטתו התובעת הייתה בחופשת מחלה ולאחר מכן בשמירת הריון. מדוע אם כן הסיק הנתבע כי התובעת התפטרה במהלך תקופת שמירת ההיריון? לא מצאנו לכך תשובה מניחה את הדעת. גם אם נקבל את גרסת הנתבע, לפיה הוא המתין עד שהתובעת "תשוב לאיתנה" ותחזור לעבודה, הרי שבהיעדר הודעה מפורשת מצדה של התובעת, ולאור העובדה שאין חולק שהיתה בשמירת הריון, לא היה רשאי הנתבע להניח כי היא נטשה את מקום עבודתה, בוודאי לאור האמור בתצהירו, לפי לאחר הפגישה מיום 9.8.10 קיבל במפתיע שיחת טלפון מנציגת ההסתדרות "בה ציינה נציגת ההסתדרות כי התובעת טוענת כי הוא פיטר אותה עקב ההיריון". ממכלול השאלות שנותרו ללא מענה בגרסתו של הנתבע, ניתן להסיק כי הנתבע פיטר את התובעת בעקבות האירוע האלים שהתרחש ביניהם בתחילת חודש אוגוסט במרפאתו, וזאת על רקע כספים שהתובעת טענה שמגיעים לה על פי ההסכם ביניהם. זאת ועוד. בניגוד לעדותה של התובעת, שהיתה כנה וקוהרנטית, ניכר היה בנתבע שהוא מתחמק ממתן תשובות ברורות, וזאת על מנת ליצור עמימות בנוגע להתרחשות האירועים שהובילו להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים. כך, לשם לדוגמה, כאשר נשאל מתי העסיק מזכירה חדשה, השיב התובע שאינו זוכר והתחמק מלענות במפורש על השאלה. כאשר נשאל אם התובעת התפטרה ענה "אני לא טוען לשום דבר". לא נחתום חלק זה מבלי להתייחס למכתבו של ב"כ הנתבע מיום 29.09.10, בו הציע לתובעת לשוב לעבודה "...ככל שתחלים ותחזור לאיתנה". הנתבע השליך יהבו על מכתב זה כראיה לכך שלא פיטר את התובעת ושלמעשה, לא היתה מבחינתו כל מניעה שתמשיך לעבוד אצלו. אלא, שאין בידינו לקבל טענה זו, ואת טעמינו נפרט. עיון במכתב הנ"ל מגלה כי ההצעה שהוצעה לתובעת לשוב לעבודה היתה מותנית בכך שתשלם לנתבע "את דמי הנזקים המפורטים בסעיף 8 לעיל וזאת ללא דיחוי!". דרישת הנתבע היתה מוחלטת ובהמשכה אף נכתב כי אי ביצוע האמור יהווה הודאה מטעם התובעת כי "פרשה מעבודתה מרצונה על כל הכרוך בכך בנוגע לזכויותיה מכח חוקי העבודה." זו, לטעמנו, אינה הצעה כנה ואמיתית וזועק ממנה כי נכתבה מן הפה אל החוץ. נשוב ונזכיר. לא מצאנו בכתב התביעה, לא בתצהיר ואף לא בכתב הסיכומים כל ראיה לכך שבידי הנתבע הוכחות כלשהן לנזקים שלכאורה נגרמו לו. מן הראוי היה שהנתבע יצרף חשבוניות המעידות על תיקון הנזקים שהתובעת או בעלה גרמו לו לדבריו. אלא שהנתבע, וטעמיו עמו, העדיף להכמין את אותן ראיות, תוך שהוא מתנה את שיבתה של התובעת לעבודה בתשלום סכומי כסף נכבדים שאין להם כל בסיס ראייתי מנימאלי. זאת ועוד. יש לזכור כי המכתב, ובו "ההצעה" שהתובעת תשוב לעבודתה לאלתר, לא בא לעולם אלא כתגובה למכתב התראה שיצא מב"כ התובעת, וזאת זמן רב (מידי) לאחר אותו אירוע שהתרחש ביום 09.08.10. לפיכך, מקובלת עלינו טענת התובעת, לפיה אין למכתב כל משמעות אמיתית והוא בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי. לאור כל האמור, אנו מבכרים את גרסתה של התובעת על פני גרסתו של הנתבע וקובעים כי הנתבע פיטר את התובעת על רקע המחלוקת הכספית ביניהם והתעקשותה של התובעת לקבל את המגיע לה. לאור קביעתנו לעיל, ומשאין חולק שעובדת הריונה של התובעת היתה ידועה לתובע, מן הראוי היה שהתובע יפנה לממונה על חוק עבודת נשים, וזאת כמצוות סעיף 9 לחוק. נפנה אפוא לבחון לאילו מהסעדים המבוקשים על ידה זכאית התובעת. נקדים ונציין, כי בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 10.08.11, חזרה בה התובעת משלושה רכיבי תביעה: פדיון דמי הבראה, הפסד דמי לידה ועגמת נפש, ועל כן, הסעדים בהם עלינו לדון הנם: בונוסים, פיצוי סטטוטורי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, פיצוי סטטוטורי מכוח חוק עבודת נשים, פיצוי בגין היעדר שימוע, דמי הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה, חלף הפרשות לקופת גמל, פיצוי בגין זיכוי ממס, תשלום ימי מחלה, שכר עבודה בתקופה המוגנת ופיצויי פיטורים. הסעדים להם זכאית התובעת האם התובעת זכאית לבונוסים התובעת טענה בתצהירה כי בחודש יולי בוצעו עסקאות בגובה של 35,480 ₪ ועל-כן בהתאם להסכם העבודה שבין הצדדים, היא זכאית לתשלום סך של 3,548₪. מתוכם ציינה שקיבלה סך של 1,918 ₪ ועל כן על הנתבע לשלם לה את היתרה בסך של 1,630 ₪. עוד טענה, כי ביצעה עסקאות נוספות בשווי 212,000₪ ועל כן על הנתבע לשלם לה סכום נוסף של 21,200 ₪. הנתבע מצדו הכחיש את חבותו וטען כי התובעת קיבלה את מלוא שכרה מחד גיסא, וכי לא הביאה ראיה כלשהי שיהיה בה כדי לתמוך בטענתה בנוגע לגובה העמלות שלהן היא זכאית. ראשית יש לציין כי הצדדים לא חלקו על כך שהתובעת הייתה זכאית לבונוסים, (ואכן בתלושי השכר נרשם שמידי חודש קיבלה התובעת תשלום 'בונוס'); שנית, התובעת לא צרפה לתצהירה כל מסמך שיש בו לתמוך בטענתה לביצוע עסקאות כלשהם. בעדותה נשאלה התובעת איך חישבה את הסכומים להם היא זכאית והצהירה כך: "...כל תשלום שהגיע היה מפריש לי 10% מהסכום לא כולל מע"מ למרות שלא הייתי עצמאית ואז כל חודש הייתי מביאה לו רשימה. כמה שילם ומי שילם ואיך שלמו. הוא היה מפריש לי 10% ומסכום זה היה מוריד לי מע"מ. כתוב לי יש לי יומן והכל רשמתי. איזה אדם הגיע וכמה הוא הביא וכמה שילם וכמה שילם לנתבע. זה כתוב ברוסית עשיתי את זה לעצמי. זה הגיע מתי שהגעתי לנתבע הבאתי חופשת מחלה ואז הוא אמר לי שהוא כבר פיטר אותי ויש לי מחליפה. כמה שזכור לי עשיתי רשימה ויתכן שהיא לא מדויקת יכול היות שפחות או יותר. ש. את יכולה להראות לנו איך הגעת לסכומים- 212,00 ₪ ו- 35,480 ₪. ת. אני מציגה בפניך את היומן שלי שבו רשמתי את הדברים. ש. מדוע לא צרפת לתצהירך ולכתב התביעה ת. זה צורף. לאחר שבית הדין הסב את תשומת ליבי אני משיבה שחשבתי שזה צורף. ואומנם, לתצהירה של התובעת לא צורפה ראיה כלשהי שתתמוך בטענתה כי מחזור העסקאות שממנו היא זכאית ל- 10% עמלה הנו כנטען על ידה. יודגש, כי דוקא משום שהתובעת שבה וטענה כי תיעדה ביומן את כל העסקאות שנעשו דרכה, מן הראוי היה שתצרפו כראיה לתצהירה, דבר שלא נעשה. לאור האמור לעיל, ובהתאם לכלל, כי בעל דין שנמנע מלהציג ראיה שברשותו, שיש בה כדי לתמוך בגרסתו, הדבר יפעל לרעתו, אנו דוחים את תביעתה לקבלת בונוסים. כאמור לעיל, משקבענו, כי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אינו חל בענייננו, לאור הוראותיו של סעיף 21(ג), אנו דוחים את תביעתה של התובעת לקבלת פיצוי סטאטוטורי מכוח חוק השוויון. ביחס לחוק עבודת נשים, כפי שצוין לעיל, פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים בטלים מעיקרם, ועל כן התובעת זכאית לכל אותם סכומים שהיו משתלמים לה אלמלא פוטרה שלא כדין, ובכלל זה שכר עבודה עד למועד הלידה, שכר עבודה בתקופה המוגנת שלאחר הלידה, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. לעניין חישוב השכר נקבע בפסיקה כי במקרים כגון זה, בהם השכר החודשי הורכב משכר בסיס ועמלות מכירה יש להביא בחשבון את עמלות המכירה ולחשב את ממוצע שכרה ב-12 החודשים האחרונים. התובעת החלה את עבודתה בנובמבר 2009 וילדה בחודש נובמבר 2010, כך שאילו הייתה מפוטרת מיד בתום התקופה המוגנת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים לפי חישוב של 18 חודשים: 12 חודשים ממועד תחילת עבודתה ועד למועד הלידה, 14 שבועות בגין חופשת לידה, וחודשיים בגין התקופה האסורה בפיטורים וכן חודש הודעה מוקדמת. הצדדים צרפו את תלושי השכר של התובעת. ממוצע שכרה של התובעת לחודשים 11.09 עד 7.10 עמד על 5,241 ₪, על כן התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 7,861 ₪ (5,241X (18/12)). פיצוי בגין אי עריכת שימוע משקבענו שהתובעת פוטרה, היה על הנתבע לערוך לה שימוע בטרם פיטוריה. משלא נערך שימוע לתובעת טרם פיטוריה, ובשים לב לתקופת עבודתה, על הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגובה משכורת אחת קרי 5,241 ₪. הודעה מוקדמת אלמלא פוטרה התובעת במועד בו פוטרה, היתה היא ממלאת 18 חודשי עבודה אצל הנתבע עד למועד בו יכול היה לפטרה. על כן, ובהתאם להוראותיו של חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, זכאית התובעת להודעה מוקדמת בת חודש ימים. לפיכך, אנו פוסקים לטובתה סכום של 5,241 ₪. פדיון חופשה שנתית התובעת טענה כי היא זכאית לסך של 965 ₪ בגין פדיון ימי חופשה. הנתבע טען כי שולמו לתובעת מלוא זכויותיה. בחקירתו נשאל הנתבע על תשלום ימי חופשה שנתית וכך השיב: "ש. תוכל להראות לי בתלושים איפה החופשה השנתית מפורטת בתלושי השכר של התובעת ת. זה שאלה יותר לרואה חשבון שלי שעושה את התלושים ובדרך כלל העובדת שלו שמכינה את התלושים מתקשרת אליי ומודיעה לי כי הכינה תלוש לתובעת. אני רופא שיניים אני לא התעסקתי בתלושים" עיון בתלושי השכר מעלה כי מידי חודש נרשם לזכותה של התובעת יום חופשה, ואין כל תיעוד לכך שימי החופשה נפדו. נוכח זאת הרי שאילו הייתה התובעת ממשיכה לעבוד עד לתום התקופה המוגנת, הייתה קמה לה זכאות ל- 14 ימי חופשה שנתיים. (מחודש 11/2009 עד 11/2010 בתוספת חודשיים של התקופה מוגנת. מהנתונים הרשומים בתלושי השכר עולה, כי התובעת עבדה בממוצע 19 ימים בחודש ולפיכך ערך יום עבודה של התובע הינו 276 ₪ (5,241/19). מכפלת ערכו של יום עבודה במספר הימים להם זכאית התובעת עולה על הסכום שנתבע על ידה ולפיכך אנו פוסקים לתובעת את מלוא הסכום שנתבע על ידה בסך של 965 ₪. ימי מחלה התובעת טענה כי בחודש יולי שהתה בחופשת מחלה ולא קיבלה על כך שכר בהתאם לחוק. התובעת הציגה חישוב לפיו בחודש יולי הייתה זכאית לסך של 461 ₪, שהם 978 ₪ בניכוי 516 ₪ ששולמו לה. הנתבע הכחיש את חבותו ובעדותו כאשר נשאל על כך השיב: "הכל בניירת" בתלוש השכר של חודש יולי שהגיש הנתבע נכתב בנתונים המצטברים כי לזכותה של התובעת 10 ימי מחלה. וכן נכתב כי באותו החודש עבדה התובעת 13 ימים בלבד ושולם לה 516 ₪. התובעת הציגה אישורים רפואיים על היעדרותה כנטען על ידיה, ותלושי השכר תואמים את חישוביה ועל כן ובהעדר חישוב סותר מטעם הנתבע, אנו מקבלים את טענת התובעת וקובעים כי על הנתבע לשלם לה סך של 461 ₪ בגין ימי מחלה. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה התובעת טענה כי לא הופרשו לה תגמולים לקרן פנסיה, כמחייב מצו ההרחבה בדבר ביטוח פנסיוני חובה במשק. הנתבע העיד בחקירתו כי "אפשר לומר שאני לא יודע שצריך להפריש לפנסיה. הייתי סומך על רואה החשבון שהם יודעים למלא את המסמכים כמו שצריך". עיון בתלושי השכר מלמד כי אכן לא הופרשו תגמולים כלשהם לקרן פנסיה. התובעת הציגה חישוב מפורט להפרשות המינימאליות שעל הנתבע היה לבצע. משעה שהנתבע לא הציג כל ראייה שהופרשו לתובעת סכומים כלשהם לקרן פנסיה, ושעה שתלושי השכר תומכים בטענותיה של התובעת, אנו מקבלים את חישוביה, וקובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 2,344₪. פיצוי בגין זיכוי מס התובעת טוענה כי אילו הופקדו הכספים במועד היא הייתה זכאית לזיכוי ממס בהתאם לסעיף 45א(ב) לפקודת מס ההכנסה, ולפיכך זכאית לפיצוי בגין נזק זה. אין בידינו לקבל טענת התובעת בעניין זה משני טעמים, הראשון הוא שהתובעת לא הוכיחה את טענתה, באשר לא צרפה כל תחשיב המוכיח כי הייתה חייבת במס, וכי לו הייתה מפרישה סכומים כל שהם לקופת גמל היה נחסך ממנה תשלום מס בסכום כזה או אחר; שנית, קבלת פטור ממס או זיכוי ממס נתונים לסייגים ותנאים רבים, אשר לבית הדן אין הכלים והסמכות להכריע בהם. מקומה של התדיינות בנושאי מס הנה בין נישום לבין פקיד השומה אצל רשויות מס הכנסה. לפיכך, אנו דוחים את תביעת התובעת בכל הנוגע לרכיב זה. פיצויי בגין הפרת חוק עבודת נשים ושכר עבודה בתקופה המוגנת התובעת תבעה 50,000 ₪ בגין הפרת חוק עבודת נשים וסכום נוסף בסך 15,723 ₪ תמורת שכר העבודה בתקופה המוגנת. סעיף 13א(1) לחוק עבודת נשים קובע כי לבית הדין תהיה סמכות לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. סעיף 13א(ב) לחוק עבודת נשים קובע: (1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור. (2) לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" - תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה: (א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור; (ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 - יום תחילת תוקפו של ההיתר; (ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה - יום החזרה לעבודה. משקבענו כי שכר של התובעת עובר לפיטוריה עמד על סך 5,241₪, הרי שהיא זכאית לפיצוי בסך של 15,723 ₪ (5,241X150%2X) בגין שכר עבודה בתקופה המוגנת. באשר לפיצוי לא ממוני בהתאם לסעיף 13א(1), מצאנו לפסוק לטובת התובעת בנסיבות העניין, ובשים לב ליתר הסכומים שנפסקו, סכום בסך של 20,000 ₪. לא נעלמו מעינינו טענותיו של הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב הסיכומים מטעמו, לפיהם, יש להטיל ספק באותנטיות של אישורי המחלה של התובעת, בין היתר, משום שניתנו ע"י רופאים שונים, שחלקם כלל אינם רופאי נשים. מדובר בטענה שלא נמצא לה זכר אלא לראשונה בכתב הסיכומים. זאת ועוד. בסעיף 29 לכתב ההגנה מטעמו, מתייחס הנתבע מפורשות לאישור הרפואי שהוצג לו ע"י התובעת ואינו טוען דבר לגבי האותנטיות שלו. משכך, מדובר בהרחבת חזית אסורה ובתור שכזו, אנו דוחים אותה. מעבר לנדרש נציין, כי גם אלמלא היה מדובר בהרחבת חזית אסורה, לא היינו מקבלים את טענת הנתבע, וזאת בהיעדר ראיה רפואית לסתור. לשאלת נזקי הנתבע כזכור, הנתבע טען כי התובעת גרמה לו לנזקים שונים ועל כן דרש "... לחייב את התובעת לשלם לנתבע סך של 39,524 ₪ בגין הנזקים שהסבה לו ביחד עם בעלה והחזר שכר עבודה בגין החודשים מאי ויוני 2010, בגינם הנתבע לא היה צריך לשלם לה כל שכר..." עוד טען התובע כי התובעת היא זו שעומדת ככל הנראה מאחרי הפריצה שבוצעה למרפאה (הגם שחקירת המשטרה הסתיימה בעניינה בהיעדר אשמה). יצוין, כי בניגוד לכתב ההגנה ולכתב הסיכומים מטעמו, לא התייחס הנתבע בתצהירי העדות הראשית לנזקים הנטענים על ידו וממילא לא המציא כל ראיה, או בדל ראיה, שיהיה בהם כדי לתמוך בטענותיו לנזקים הנטענים. יש להצר על כך, שכאסטרטגית התגוננות בחר הנתבע להכפיש את שמה של התובעת ולייחס לה מעשים פליליים חמורים וגרימת נזקים כספיים בגין "שיפוץ לאחר הרס במרפאה", "החלפת זכוכית שבורה" ו"הפסד שלושה ימי עבודה". אילו טען זאת הנתבע במסגרת תביעה שכנגד, כשהוא מגבה את נזקיו הנטענים בראיות כלשהן בנוגע לסכומים שנדרש לשלם לצדדי ג' בגין הנזקים, דיינו. גם אם היינו דוחים את טענותיו, הדבר היה מתפרש כטענות לגיטימיות במסגרת כתב תביעה שכנגד או למצער, במסגרת טענת קיזוז בכתב ההגנה. משלא הוגש כתב תביעה שכנגד ואף לא נטענה טענת קיזוז, כי אם טענה לחייב את התובעת בסכום הנזקים, ומשלא בא זכרן של טענות אלה בתצהירו של הנתבע ובתצהירה של רעייתו, וממילא לא הובא כל בדל ראיה לכך, יש לראות זאת בחומרה, שכן הנתבעת היתה צריכה להתגונן מול טענות חמורות, שהסתברו כטענות סרק. ודוק. במכתב מיום 29.09.10, ששלח ב"כ הנתבע לב"כ התובעת, נכתב מפורשות: "הערה: בידי מרשי חשבוניות לכל סכום וסכום, לרבות הוכחות לאמיתות טענותיו בדבר הנזקים הנ"ל". לאור כל האמור לעיל, אנו סבורים כי הדרך הראויה להביע את מורת רוחנו מאופן התנהלותו של הנתבע מול התובעת ומהאופן בו ניהל את הגנתו בבית הדין היא על דרך של פסיקת הוצאות ראויות, וכך אנו עושים. סוף דבר התביעה מתקבלת ברובה והנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: בגין פיצויי פיטורים סך של - 7,861₪; בגין פיטורים בהיעדר שימוע סך של - 5,241₪; בגין הודעה מוקדמת סך של - 5,241₪; בגין פדיון ימי חופשה שנתית סך של - 965₪; בגין ימי מחלה שלא שולמו סך של - 461₪; בגין הפרשות לקרן פנסיה סך של - 2,344₪; בגין שכר עבודה בתקופה המוגנת - 15,723₪; פיצויי לא ממוני מכוח חוק עבודת נשים - 20,000₪; בנוסף לאמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪. בנוסף, ולאור האמור בסעיף 87 לעיל, ישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000₪. הנתבע ישלם לתובעת את כל הסכומים שהוזכרו לעיל תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד תשלומם בפועל. הריוןפיטורים בהריוןפיטורים