התובע טוען לזכאות פדיון חופשה שנתית בטענה כי המועצה הבטיחה לזכותו ניצול הימים שנמחקו במהלך עבודתו בשל היותם מעל הצבירה המותרת והועברו לתיק האישי או להתחשבנות בסיום העבודה. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פדיון ימי חופשה שנמחקו: 1. בפנינו תביעת התובע להצהיר כי בינו לבין הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "המועצה") התקיימו יחסי עובד ומעביד ולשלם לו פדיון חופשה. 2. המדינה צורפה כמתייצבת בהליך על פי בקשת הנתבעת והחלטת בית הדין מיום 29/8/11. 3. התובע טוען בתביעתו כי החל לעבוד בנתבעת ביום 1/8/79 ופרש לגמלאות ביום 1/7/10. לגרסתו במועד פרישתו היה זכאי לפדיון 148 ימי חופשה שלא שולמו לו ולפיכך תובע סך של 62,806 ₪. לחילופין טוען כי זכאי לתשלום בגין 10 ימי חופשה נוספים בשל היקף משרתו בת 6 ימים בשבוע ותובע סך של 4,243 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד פרישתו עד למועד הפרעון בפועל. 4. הנתבעת חולקת על זכאותו של התובע וטוענת כי התובע קיבל את מלוא ימי פדיון החופשה בפרישתו. באשר לטענה בדבר קיום יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת, טוענת כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים וכי בסוגיה זו קיים "מעשה בית דין". 5. המדינה טענה כי יש לדחות תביעת התובע שכן תביעתו נוגדת את הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: "חוקת העבודה") ואוגדן תנאי שירות של השלטון המקומי. נטען כי תביעתו של התובע הינה גם תביעה בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב שכן התובע מבקש למעשה לאשר לו הסדר חורג ללא אישור הממונה על השכר. באשר לתביעה ההצהרתית בדבר קיום יחסי עובד ומעביד נטען מפי המדינה כי המועצה היתה מעסיקתו של התובע. 6. עד כאן טענות הצדדים באופן כללי. הרקע העובדתי ותמצית טענות הצדדים 7. התובע עבד כמנהל עבודה ב"חוות הבשור" המשמשת מרכז למחקר חקלאי (מו"פ). חוות הבשור נמצאת בשטח השיפוט של הנתבעת. מדובר בחווה חקלאית ניסיונית. 8. התובע החל עבודתו ב-8/1979 ועבד ברציפות עד לפרישתו ביום 1/7/2010. 9. חוות הבשור אינה פועלת כתאגיד עצמאי ואינה אישיות משפטית בפני עצמה. 10. למו"פ יש מועצת מנהלים בה חברים מנהל המו"פ, נציג קק"ל ונציגי משרד החקלאות, אנשי מנהל החקלאות, מנכ"ל החברה הכלכלית אשכול, רכז ועדה חקלאית המשמש נציג המגדלים וחברים נוספים. 11. תקציב המו"פ אינו חלק מהתקציב השוטף של הנתבעת כמועצה. 12. הצוות המשרדי של המו"פ אינו קשור לנתבעת ומשרדי המו"פ אינם שוכנים פיזית בנתבעת. קיימת מערכת חישוב נפרדת. 13. במועד פרישתו של התובע שולמו לתובע באמצעות הנתבעת פדיון 66 ימי חופשה, היינו 55 ימי חופשה שנצברו לזכותו במועד פרישתו ו-11 ימי חופשה נוספים בגין השנה השוטפת. 14. טענת התובע היא כי זכאי לפדיון ימי חופשה נוספים שנמחקו ממצבת ימי החופשה שעמדו לזכותו והועברו לתיקו האישי וטוען כי הנתבעת הבטיחה במאי 2005 כי תערך התחשבנות עתידית בגין ימי חופשה אלה מול התובע במועד פרישתו והבטחה זו הופרה על ידה. 15. פדיון ימי חופשה מוסדר בחוקת העבודה ובאוגדן תנאי שירות של השלטון המקומי באופן הבא: א. עובד המועסק 5 ימים בשבוע רשאי לצבור באישור הממונה עד 55 ימי חופשה בלבד. ב. יתרת חופשה שלא נוצלה מעל 55 יום תימחק מחשבון צבירת החופשה של העובד בכל 31 בדצמבר של אותה שנה. ג. עובד הפורש לגמלאות זכאי לפדיון חופשה עבור ימי החופשה השנתית שנותרו לזכותו. 16. ביום 29/5/2005 נשלחו לעובדי המו"פ הודעות סטנסיל בזו הלשון : "לכבוד הנדון: צבירת חופשה עפ"י הוראות החוק (חוקת העובדה לעובדי הרשויות המקומיות פרק ט' סעיף 34) רשאי עובד לצבור עד 55 ימי חופשה (בשבוע עבודה של 5 ימים) או עד 65 ימי חופשה (בשבוע עבודה של 6 ימים). עובד שצבר מעל למותר, חובה למחוק לו את היתרה ב-31 לדצמבר בכל שנה. עפ"י הוראות משרד הפנים ומבקר המועצה, החליטה וועדת המנגנון בישיבתה מיום 10.4.2005 ליישם את הוראות החוק החל ממאי 2005. היישום יהיה כדלקמן: א. בתלוש משכורת מאי 2005, נפחית את היתרה מעל הצבירה המותרת בחוק כנ"ל ונעביר אותה כיתרת זכות בתיק האישי בהתאם למסמך המצורף. ב. ממאי עד דצמבר 2005 חובה עליך לנצל את ימי החופשה אשר ייזקפו לזכותך בחודשים אלה, כך שהיתרה בתלוש ב-31.12.2005 תישאר 55 יום (או 65 יום). כל יתרה אשר לא תנוצל תימחק ולא תעבור לשנת 2006 ג. יתרת החופשה שהועברה לתיק האישי תעמוד לזכותך לניצול מעל הצבירה השוטפת, או להתחשבנות בסיום עבודה. נא לתאם עם הממונים את תכנון החופשה עד 31.12.2005 ולהביא בחשבון שהשנה לא תהיה חופשת מועצה מרוכזת באוגוסט. בברכה מאיר אברג'ל מזכיר - גיזבר המועצה העתק: אורי נעמתי - ראש המועצה אלי אהרון - ס. ראש המועצה מנהל המחלקה נאוה שלם - מדור שכר תיק אישי (נספח ב' לתצהיר התובע) 17. בהחלטת ועדת מנגנון העירייה מיום 10/4/2005 נקבע בנושא צבירת חופשה לעובדים כך: "עקב הערת המבקר לגבי צבירת ימי חופשה של העובדים, אשר חורגת מעל 55 יום המותרים הוחלט: א. להעמיד את היתרות החורגות על צבירה של 55 יום בלבד החל מ-תלוש שכר 4/2005 ב. כל צבירה מעל ה-55 יום תירשם במסמך של מזכיר המועצה אשר יצא לעובד עם העתק לתיק אישי. ג. העובד יחויב לנצל בשנה השוטפת את ימי החופשה הצבורים כך שיתרת 55 יום בתלוש לא תעלה. ב- 31/12/2005 תימחק יתרת חופשה של העובד אשר לא נוצלה בשנה השוטפת למעט הצבירה שנעשתה במשכורת 4/05 לתיק האישי. ד. מנהלי המחלקות יחוייבו להגיש תוכנית לניצול ימי החופשה אשר הועברו במסמך לתיק האישי (סעיף ב') אשר תפחית את ימי החופשה הנ"ל עד ל-0 לפני מועד הפרישה". 18. ביום 18/12/05 פנה מזכיר המועצה דאז מאיר אברגיל לאבי הלר, הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים, בבקשה לפדות 50 ימי החופשה שעמדו לזכות התובע כדי לממן טיפול תרופתי לאשתו של התובע. הפניה היתה על פי בקשתו של התובע, פניה שצורפה לתיק מוצגים. 19. מר הלר דחה בקשתו במכתב מיום 17/1/06 בטענה כי על פי חוקת העבודה לא ניתן לפדות ימי חופשה אלא בסיום יחסי עובד ומעביד. כן הוסיף כי כל נושא שכר, תנאי פרישה וכדומה הם בסמכות מר ישראל שפיצר ושמואל נחמני, סגן בכיר לממונה על השכר (נספח א/29 לתצהיר התובע). 20. ההודעה הנ"ל על דחיית הבקשה הועברה לתובע ביום 8/2/06 (נספח א/30 לתצהיר התובע. 21. ביום 11/1/2007 הודיע מאיר אברגיל לתובע כי בדצמבר 2006 בוצעה מחיקת ימי חופשה לעובדים שצברו מעל היתרה המותרת בחוקת העבודה ולפיכך נמחקו לתובע 17 ימים ויתרת חופשתו הינה 72 ימים. (נספח א/32 לתצהיר התובע). 22. לאחר פרישת התובע וביום 28/11/10 פנה ב"כ התובע לב"כ הנתבעת בדרישה לפדיון 138 ימי חופשה מעבר לימי הפדיון ששולמו לו עם פרישתו. ב"כ התובע מפנה במכתבו להחלטת המועצה משנת 2005 להפחית את יתרות החופשה הצבורות מעל הקבוע בחוקת העבודה ולהעביר יתרות אלה כיתרות זכות לתיקים האישיים של העובדים. נטען מפי ב"כ התובע כי בשעתו הובהר והודגש כי יתרת החופשה שהועברה לתיק האישי תעמוד לזכות העובדים לניצול מעל הצבירה השוטפת או להתחשבנות בסיום העבודה. אולם במועד פרישתו של התובע התנערה המועצה מהאמור לעיל בחוסר תום לב מקומם וסירבה לדרישת התובע לפדות לו את 138 הימים (נ ספח ד/1 לתצהיר התובע). 23. ב"כ הנתבעת דחה את תביעת התובע במכתב מיום 8/12/10 והפנה להוראות חוקת העבודה בדבר ימי החופשה המקסימליים הניתנים לצבירה לרבות ציון העובדה כי כל יתרת חופשה שלא נוצלה מעל כמות הימים הנ"ל דינה להימחק וכי אסור למועצה על פי הדין לשלם לתובע פדיון ימי חופשה מעל 55 ימים (נספח ד/2 לתצהיר התובע). 24. התובע הגיש תביעתו הנוכחית וטען בכתב תביעתו כי על פי המבחנים שפורטו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הנתבעת היתה מעבידתו של התובע. 25. בסיכום טענותיו טוען התובע כי יש לדחות טענת הנתבעת בדבר "מעשה בית דין" והדגיש כי הנתבעת המשיכה להעסיק את התובע ולהנפיק לו תלושי שכר במשך שנה וחצי לאחר מתן פסק הדין. נטען כי אם תתקבל הטענה ומאחר והמו"פ אינו אישיות משפטית, לא יהיה לתובע כתובת אחרת לתבוע זכויותיו ועל הרשות השלטונית לנהוג בהגינות. 26. נטען כי בתביעה הקודמת בגינה טוענת הנתבעת "מעשה בית דין", עילת התביעה היתה לצורך מימוש זכויותיו הפנסיוניות של התובע ורק לצורך כך התבקשה הצהרה בדבר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ודחיית התביעה אינה מהווה מחסום לתובע לתבוע פדיון חופשה בגין פרישתו שנה וחצי לאחר פסק הדין מועד בו נוצרה העילה. 27. עוד נטען כי ב"כ המועצה במכתבו מיום 8/12/10 דחה את תביעת התובע תוך הפניה להוראות חוקת העבודה ולא בגין "מעשה בית דין" ולפיכך מנוע בשלב זה להעלות טענת "מעשה בית דין". 28. בין הצדדים הושג הסדר פרוצדוראלי ודי בכך כדי להתגבר על ההסכמה הדיונית של התביעה הקודמת. 29. התובע תובע פדיון חופשה על רקע הבטחה פרטנית של המועצה כי יתרת החופשה שהועברה לתיק האישי תעמוד לזכות העובדים לניצול מעל הצבירה השוטפת או להתחשבנות בסיום העבודה והבטחה זו הופרה על ידי הנתבעת, תובע פדיון חופשה של 148 ימים היינו פדיון 138 ימי חופשה שנמחקו בסוף שנת 2005 ו-10 ימי חופשה נוספים בגין העובדה שהתובע הועסק 6 ימים בשבוע והיה זכאי לצבירת 65 ימי חופשה ואילו הנתבעת שילמה לו פדיון חופשה בגין 55 ימים כאמור לעובד בהיקף משרה של 5 ימים בשבוע בלבד. 30. הנתבעת חולקת על תביעת התובע וטוענת כלהלן: א. יש לדחות התביעה על הסף בשל העובדה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. ב. יש לדחות את התביעה בשל "מעשה בית דין" על פי פסק דין של בית דין זה (תיק ע"ב 3016/08) לפיו ניתן פסק דין לפשרה בהסכמת הצדדים ונדחתה תביעת התובע. מדובר היה בתביעה בה תבע התובע פנסיה מאת הנתבעת בטענה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת וכי חלה על יחסי עבודה שבין הצדדים חוקת העבודה. הנתבעת חלקה באותו מקרה על קיום יחסי עובד ומעביד ועל זכאותו לפנסיה. התביעה הנ"ל נדחתה ביום 2/4/09 על פי פסק דין בפשרה (נספח ב' לכתב ההגנה). בנסיבות אלה טוענת הנתבעת כי מדובר ב"מעשה בית דין" ואין התובע יכול לתבוע שוב סעדים בתביעה הנוכחית בגין אותה עילה. ג. הנתבעת דוחה את טענת התובע בדבר קיום יחסי עובד ומעביד גם לגוף התביעה. ד. נטען כי המו"פ הוא "משק סגור" כאשר כל תפקידה של הנתבעת הסתכם בתשלום משכורות עובדי המו"פ לרבות התובע. מדובר היה למעשה ב"צינור" דרכו הוזרמו כספים למו"פ ממשרד החקלאות. בספרי הנתבעת היה קיים סעיף סל מיוחד עבור המו"פ, היינו מדובר בסעיף תקציבי נפרד סגור המצביע על כך כי המו"פ תוקצב בנפרד מאשר הנתבעת. כל תקציב המו"פ היה חיצוני והוא הוזרם לנתבעת ממשרד החקלאות וגופים נוספים ישירות לנתבעת ודרכה לכל עובדי המו"פ. ה. לטענת הנתבעת אין כל פיקוח ושליטה על עובדי המו"פ. ואין לנתבעת כל שיקול דעת ביחס להחלטות השונות המתקבלות במו"פ, ומי שקובע בלעדית את מכלול תנאי עבודה של התובע ובין השאר את גובה השכר והנלווים, תנאים סוציאליים, מתן ותשלום חופשות, קידום קבלה לעבודה ופיטורים הוא המו"פ בלבד. ו. אין צורך בתביעה הנוכחית ליתן החלטה בדבר קיום יחסי עובד ומעביד שכן מדובר בתביעה כספית לפדיון דמי חופשה וטענת יחסי עובד ומעביד היא אגבית, ואין צורך להכריע בה לצורך הסעד העיקרי. ז. תביעת התובע לפדיון חופשה התיישנה שכן הוגשה לאחר 3 שנים מהמועד בו מחקו לתובע את יתרת ימי החופשה שצבר מעבר להוראות חוקת העבודה (בשנת 2005) והתובע ידע על כך. ח. הנתבעת הכחישה את חישובי התובע בתביעתו והפנתה לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן: חוק חופשה שנתית) לפיו חל איסור על צבירת חופשה. ט. תביעת התובע הינה בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב") שכן הנתבעת הינה "גוף נתמך" או "גוף מתוקצב". י. לגוף התביעה נטען כי לתובע נוצרה זכות בפרישתו לפדיון 55 ימים שכן עבד 5 ימים בשבוע ולא 6 ימים. נטען כי נמחקו לו 131.3 ימי חופשה מעבר לימים שצבר. וכי לא ניצל את יתרת ימי החופשה עד לסוף שנת 2005 כפי שניתנה לו ההזדמנות לעשות כן. יא. הנתבעת שילמה לתובע מתוך תקציב המו"פ, פדיון של 55 ימי חופשה שצבר התובע כדין ובעבור 11 ימי חופשה שוטפים של אותה שנה (שנת 2010) שהתובע יכול היה לקבל באוגוסט 2010. יב. הנתבעת ביצעה עדכון בצבירת החופשה על פי תלוש שכר לחודש ינואר 2006 (נספח ו' לתצהירו של מרדכי ביטון - מזכיר המועצה). יג. לטענת הנתבעת התובע היה מודע למחיקת ימי החופשה שצבר ביתר ושנמחקו מידי שנה. כן ידע כי אין לצבור ימי חופשה בניגוד לדין מעבר ל-55 ימי חופשה בלבד. יד. גם אם תתקבל גרסת התובע, כי אז יש לקבל עמדת הממונה על השכר ולקבוע, כי התביעה מנוגדת לחוק יסודות התקציב ולפיכך דינה להידחות. עמדת המדינה 31. המדינה טוענת כי התביעה מנוגדת לחוק יסודות התקציב. 32. על פי חוק חופשה שנתית לא קיימת זכות צבירה והחריג לכלל זה קיים רק בתנאים מסויימים ובאופן מוגבל. 33. התובע גם לא זכאי לפדיון החופשה שתבע לפי הוראות התקשי"ר ולא הוכחו התנאים לצבירה מעבר לימים שזכאי היה לצבור וששולם בעדם. 34. עמדת המדינה כי הנתבעת היתה מעסיקתו של התובע. הראיות 35. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מרדכי ביטון- מזכיר המועצה. מטעם המדינה לא הוגש תצהיר לפי בקשתה שציינה בעמדתה מיום 30/10/11 לפטור אותה מהתייצבות לדיונים והגשת תצהירים. בית הדין נעתר לבקשה. 36. לאחר סיום שמיעת הראיות והגשת סיכומי התובע הוגשה בקשה מאת המדינה לצרף תצהיר מטעמה. בקשתה נדחתה בהחלטה מנומקת לאחר שהוגשה תגובת התובע (החלטה מיום 15/3/12). 37. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם. המדינה צרפה לסיכום טענותיה את הסכם ההפעלה של "חוות הבשור" שנחתם בינה לבין המועצה ומפנה לסעיף 8 ד להסכם בו צוין מפורשות כי המועצה בלבד תהיה המעסיקה ו/או המתקשרת לגבי אותם עובדים ולא יהיו יחסי עובד מעביד בינם לבין הממשלה. 38. הנתבעת בסיכום טענותיה התנגדה לצירוף המסמך כראיה לסיכומים ללא קבלת אישור בית הדין. למען הזהירות נטען כי אין ליתן משקל להוראת הסכם ההפעלה בכל הנוגע למחלוקת בדבר קיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. דיון והכרעה 39. נדון תחילה בתביעת התובע לפדיון חופשה. 40. אם אכן תדחה תביעתה תובע, כי אז מתייתר הצורך לדון בשאלת קיום יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת. 41. אך גם אם תתקבל תביעתו אין צורך ליתן החלטה בסוגיה זו שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי אם יקבע בית הדין שהתובע זכאי לפדיון חופשה כי אז הנתבעת היא זו שתהיה מחוייבת לשלם לו החיוב כפי ששילמה בעבר זכויותיו עד למועד הפרישה על פי מנגנון ההסדר שבינה לבין המדינה ושקיבל ביטוי בהסכם ההפעלה שצירפה המדינה לסיכום טענותיה. המדינה לא חלקה על כך. 42. הנתבעת אף מודה בסיכום טענותיה כי אין צורך לדון בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד לצורך הסוגיה האמיתית שבמחלוקת היינו זכאות התובע לפדיון חופשה. לטענתה התובע סומך טענתו על עילה אחת היינו "הסכמה פרטנית" של הנתבעת לפדיון חופשה מעבר למכסה המותרת (סעיף 40 לסיכום הטענות). 43. עוד נציין בשלב זה כי אין לדון בזכאות התובע בפדיון חופשה על פי הוראות התקשי"ר שציין התובע בסיכום טענותיו. טענות התובע בסוגיה הועלו רק בסיכום טענותיו כעילה למתן סעד חילופי שאף לא צוין בכתב התביעה ולפיכך מדובר ב"שינוי חזית". עמדת הנתבעת בסוגיה זו מקובלת עלינו וכך גם עמדת המדינה. התביעה לפדיון חופשה 44. התובע טוען לזכאות פדיון חופשה שנתית בטענה כי המועצה הבטיחה לזכותו ניצול הימים שנמחקו במהלך עבודתו בשל היותם מעל הצבירה המותרת והועברו לתיק האישי או להתחשבנות בסיום העבודה. 45. התובע מפנה לנספחים ב/1 (מכתבו של מאיר אברג'ל לעובדים מיום 29/5/05) בעקבות החלטת ועדת המנגנון מיום 17/5/05 בנושא (נספח ג). 46. פרשנותו של התובע לאמור במסמכים הנ"ל כהחלטה מחייבת ו"פרטנית" של המועצה כלפיו לזכותו בפדיון חופשה מעבר לימים שהיה זכאי לצבור על פי הוראות חוקת העבודה, אינה מקובלת עלינו ואינה עולה מקריאת המסמכים. 47. טענת התובע כי אינו מלין על מחיקת ימי חופשה לאחר שהכללים הובהרו על ידי מי מהנתבעים והעובדים הותרו מראש על מחיקות עתידיות. לטענתו יש להבדיל ממחיקות אלה של יתרות חופשה מניכוי החופשה, נשוא תיק זה שהינו שונה באופן מהותי, לא רק משום שלא קדמה לו הבהרה כי כך עתיד להתרחש ככל שהחופשה לא תנוצל אלא גם משום שבזמן אמת הובהר לתובע כי היתרה שנמחקה מהתלוש תועבר לתיק האישי להתחשבנות (וגם זאת בשונה "ממחיקת חופשה אחרת") (סעיף 48 לסיכום הטענות). 48. עם כל ההבנה למצבו של התובע אין לקבל פרשנותו וניתוחו הנ"ל כעילה מזכה לפדיון הימים שתבע. 49. כל שניתן להסיק מהמסמכים הנ"ל כי הודע באופן מפורש לעובדי המו"פ לרבות לתובע עוד במאי 2005 כי אם לא ינוצלו ימי החופשה עד לזמן מוגדר מידי שנה בשנה - ימחקו הימים. לא ניתן להסיק מהמסמכים הנ"ל כי הימים שנמחקו כדין יעמדו לזכות פרעון בעתיד. כל שניתן להסיק כי העובדים לרבות התובע התבקשו לנצל את כל ימי החופשה שעמדו לזכותם עד ליום 31/12/05 בכפוף לזכות הצבירה של 55 ימי חופשה או 65 ימי חופשה לפדיון, בשים לב להיקף המשרה. אין ללמוד מהאמור במסמכים שצירף התובע כי ימי החופשה שנמחקו יעמדו לזכותו ביום פרישתו. כל שנטען במכתבים כי תערך התחשבנות בין הצדדים ותו לא. דווקא ההוראה כי נאמר במפורש כי תהיה התחשבנות עתידית, מובילה למסקנה הפוכה במובן זה שאין לראות את המילה התחשבנות כזהה למילה זכאות. 50. הכללים בדבר זכאות לפדיון חופשה נקבעו בחוק חופשה שנתית וכן בפסיקת בין הדין הארצי לעבודה. בענייננו נקבעו הכללים גם בחוקת העבודה. פדיון חופשה עומד לזכות העובד או העובדת עם סיום יחסי עובד ומעביד. כמו כן שיעור ימי הפדיון על פי חוק חופשה שנתית כפוף לזכות ההתיישנות ולפיכך לא ניתן לפדות ימי חופשה מעבר ל-3 שנים ממועד ניתוק יחסי עובד ומעביד לרבות הימים בגין השנה השוטפת האחרונה. כל זאת בכפוף לכך כי התביעה הוגשה במועד ולא התיישנה על פי חוק חופשה שנתית. 51. אין חולק כי על יחסי עבודה שבין הצדדים או על תנאי עבודה של התובע לרבות הזכויות ששולמו לו במהלך עבודתו רבת השנים, חלות הוראות חוקת העבודה. אין חולק כי חוקת העבודה מפרטת את ימי החופשה שניתן לצבור לצורך פדיון. הוראה זו פורטה במכתבו של מאיר אברג'ל לכלל העובדים. 52. זאת ועוד. יצוין כי המועצה אכן הודיעה במועד לכל העובדים על כך כי ימי חופשה שלא ינוצלו בפועל עד לסוף השנה ימחקו. המועצה פעלה על פי הוראותיה ובחודש ינואר 2006 בוצע העדכון על סמך הודעתה ומידי שנה בחודש דצמבר נמחקו ימי חופשה מעבר למכסה הכוללת המותרת של 55 ימים (ראה גם תלושי שכר ל-12/2006 ו-12/2007). הוכח בפנינו כי התובע היה מודע לכך, כי קיבל תלושי שכר באופן שוטף ולא הלין על כך (נספח א/3 לתצהיר התובע). 53. עוד טוענת הנתבעת בסוגיה זו כי טענת התובע כי סמך על התחייבות זו לא צוינה בכתב התביעה ואף היא בבחינת "שינוי חזית". 54. התובע אף לא הוכיח זכאותו לקבלת פדיון ימי חופשה מעבר למכסת הימים על פי חוקת העבודה בשל כל עילה אחרת ולמעשה לא טען לעילה נוספת. 55. נוסיף כי גם אם היתה מתקבלת פרשנותו של התובע בדבר התחייבות המועצה לפדיון ימי חופשה מעבר לזכאותו של התובע על פי חוקת העבודה, כי אז אין ספק כי הבטחה זו אינה יכולה לחייב את המועצה אלא אם קיבלה אישורו של הממונה על השכר שכן מדובר בשכר או זכות חריגה שאינה ניתנת לכלל העובדים על פי הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ושיש לקבל אישורו של הממונה על השכר לתשלומה. היקף משרתו של התובע 56. אחת המחלוקות שבין הצדדים למסגרת התביעה הכספית לפדיון חופשה הינה היקף משרתו של התובע. 57. לגרסת התובע יש לחשב זכאותו לפדיון ימי חופשה על פי היקף משרה של 6 ימי עבודה בשבוע ולפיכך תבע ולו באופן חילופי פדיון 10 ימים נוספים (סעיף 53 לסיכום טענותיו). 58. התובע מפנה לתצהירו ולדו"חות הנוכחות שצירף להוכיח כי אכן עבד בפועל 6 ימי עבודה בשבוע. 59. לגרסתו המסמכים ודו"חות הנוכחות משנת 2000 שקיבל במסגרת הליך גילוי המסמכים על ידי הנתבעת, נוגעים לשעות כוננות שקיבל ואינם סותרים את העובדה כי עבד 6 ימים בשבוע במשך כל השנים. 60. התובע אף העיד בפנינו כי את דמי הכוננות שקיבל על פי מכתב מנהל מו"פ אזור הדרום מיום 12/11/2000 (נספח ו' לתצהירו) קיבל עבור עבודה בימי שישי לאחר השעה 12:00 וכי מדובר בשעות כוננות לאחר שעבד 5 שעות מידי יום ו', משעה 07:00 עד 12:00 (עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול). 61. הנתבעת חולקת על גרסת התובע וטוענת כי בשנת 2000 התובע ועובדי המו"פ האחרים עבדו לעבוד על בסיס של 5 ימים בשבוע ו-22 ימי עבודה בחודש וקיבלו תוספת "כוננות" של 20 שעות חודשיות עבור עבודה ביום שישי (נספח ו' לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 11 לפרוטוקול). 62. נטען מפי הנתבעת כי גם תלושי השכר מפרטים כי מדובר בהיקף משרה של 22 ימי עבודה והשכר נשאר זהה. 63. גם בסוגיה זו יש לדחות את גרסת התובע ופרשנותו לאור הראיות והטענות שהובאו בפנינו. מכתבו של המו"פ מחודש יוני 2000 מדבר בעד עצמו. 64. "תוספת הכוננות" לפי המסמך הנ"ל לא ניתנה קודם למעבר לעבודה ל-5 ימים. ניתן להסיק מהמסמך כי תוספת זו שולמה כ"פיצוי" לעובדים שיהיו ביום שישי בכוננות. 65. יתרה מזו, גרסתו של התובע אינה הגיונית וסבירה. אם אכן התובע התייצב מידי יום שישי במקום עבודתו ועבד עבודה רגילה וטוען כי "תוספת הכוננות" היתה רק עבור כוננות בשעות שלאחר תום יום העבודה, היינו לאחר השעה 12:00 כי אז לא ניתן הסבר מדוע לא תבע בתביעתו שכר עבור עבודתו הרגילה ביום שישי ולו לתקופה החל המועד בו עובדי המו"פ עברו לעבוד במסגרת של 5 ימי עבודה. 66. ככל שהוכח בפנינו אין לראות התובע כחריג לכל עובדי המו"פ וכמי שעבד 6 ימים בשבוע. 67. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הוצגו לתובע על ידי הנתבעת גם דו"חות נוכחות לשנת 2000 מהם עולה כי מספר חודשים לא חתם כי עבד ביום שישי, והתובע לא הכחיש זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 10 לפרוטוקול). 68. לפיכך כאשר התובע היה מודע לכך כי עובדי המו"פ עברו לעבוד במשך 5 ימים בשבוע על פי מכתב מפורש של מנהל מו"פ דרום, טוען כי המשיך לעבוד כרגיל ביום שישי בשבוע ולא הלין על כך כי לא שולם לו שכר עבור עבודה ביום זה ואף לא מצא לנכון לטעון בהזדמנות הראשונה כי עבד 6 ימים בשבוע בניגוד לכלל עובדי המו"פ, כי אז עדיפה עלינו גרסת הנתבעת על גרסת התובע. 69. למעלה מן הדרוש יצוין כי לא נעלמו מעניינו חישובי הנתבעת בסיכום טענותיה, כי גם אם היתה מתקבלת גרסתו של התובע כי עבד 6 ימים בשבוע, כי אז לא היה הפרש משמעותי בשיעור פדיון החופשה שהיה זכאי בנוסף לפדיון ששולם לו (סעיף 58.7 ואילך לסיכומי הנתבעת). התובע לא ביקש להגיב לאופן החישוב הנ"ל אולם בכל מקרה די בנימוקים שפורטו לעיל בפסק דין זה כדי לדחות תביעת התובע לפדיון חופשה. 70. לפיכך ומכל הסיבות שפורטו לעיל לא השכיל התובע להוכיח עילה לקבלת הפרשי פדיון חופשה לרבות תביעתו לסעד חילופי. 71. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 2,500 ₪ תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל. 72. המדינה לא דרשה הוצאות ושכ"ט בסיכום טענותיה. 73. כל צד רשאי להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד פסק הדין. דמי חופשה שנתית