מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אישור תחילת התמחות מלשכת עורכי הדין: עתירה זו עניינה בהחלטת המשיב, הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (להלן - הוועד המרכזי או הוועד), בגדרה אושרה תחילת תקופת התמחותו של העותר מיום 12.11.12 ואילך - ולא מיום 01.03.12, כפי שביקש העותר. הרקע לעתירה העותר, בן 53, בעל תואר ראשון במשפטים, הגיש ללשכה ביום 29.02.12 בקשה לרישום התמחות מהמועד בו תכנן להתחיל - ואכן החל - לעבוד כמתמחה במשרד עורכי דין, היינו: מיום 01.03.12. במסגרת הבקשה הצהיר העותר על הליך שתלוי ועומד נגדו (תו"ב 51001-01-11) בגין בנייה ללא היתר ואי קיום צו שיפוטי (צו הריסה), עבירות לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה), שבעטיין הוגש נגדו ביום 16.05.11 כתב אישום (מתוקן) לבית משפט השלום (ולא לבית המשפט לעניינים מקומיים) בדימונה. ביום 29.05.12 הורשע העותר (שלא על פי הודאתו) בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין ובעבירה של אי קיום צו שיפוטי, והטיעונים לעונש נקבעו ליום 11.09.12. ביום 21.06.12 הופיע העותר בפני ועדת ההתמחות (להלן גם הוועדה), וביקש לאשר את תחילת התמחותו החל מיום 01.03.12. יצויין כי ועדת ההתמחות היא ועדת משנה של הוועד המרכזי, שאין לה כל סמכות על-פי דין, אך היא משמשת כיועצת וכמטפלת מטעמו בכל נושאי ההתמחות, והמלצותיה מובאות להכרעתו. זאת, בהיות הוועד הגוף המוסמך על פי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן חוק לשכת עורכי הדין או החוק), להחליט בשאלת אישור בקשתו של מועמד להירשם כמתמחה. במהלך הדיון שקיימה הוועדה התברר כי לעותר טרם ניתן היתר בנייה (בניגוד לנטען על ידו בתחילת הדיון), וצוין כי קיים נגדו כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי (הגם שהעותר כבר הורשע באותה העת בעבירה זו). בדיון הובהר לעותר כי עליו לחזור לוועדה עם היתר בנייה, וכי בקשתו לקבלת היתר שהציג בפניה מתייחסת רק לחלקה אחת מתוך שתי חלקות שהופיעו בכתב האישום. בסיום הדיון ניתנה החלטת הוועדה בזו הלשון: "לפי שעה, לא ניתן לאשר את בקשתו [לאישור תחילת התמחות - ד' ח']". ביום 30.07.12 המציא העותר לוועדת ההתמחות היתר בנייה שניתן לו מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה דימונה. באותו היום, נשלח לעותר מכתב מגב' רחל אופיר (סמנכ"ל הלשכה) ובו נמסר לו כי הלשכה לא תוכל לאשר את תחילת התמחותו. זאת, משום שהיתר הבנייה שהומצא מתייחס לחלקה אחת בלבד מתוך שתיים שצויינו בכתב האישום, ובשל אי סיום ההליכים הפליליים נגדו. ועדת ההתמחות התכנסה בשנית ביום 12.09.12 כדי לדון בבקשתו של העותר. במסגרת הדיון, התברר כי היתר הבנייה שהמציא העותר מתייחס רק לחלקה אחת מתוך השתיים שהופיעו בכתב האישום. בתשובה לכך, טען העותר כי בכתב האישום נרשמה בטעות חלקה נוספת. בהמשך, אחד מחברי הוועדה (עו"ד פרסקי) העיר לעותר כי לא דיווח לוועדה על עובדת הרשעתו. בסיום הדיון ניתנה המלצת הוועדה כלהלן: "נשוב ונדון בעניינו [של העותר - ד'ח'] לאחר שהתיק יסתיים, אנו רוצים לראות דברים מוגמרים. לפי שעה, לא ניתן לאשר תחילת התמחות" (ההדגשה במקור). ביום 12.11.12, במסגרת עסקת טיעון, בוטלה הכרעת הדין בעניינו של העותר; זה חזר בו מכפירתו בעובדות כתב האישום; והוגש כתב אישום מתוקן (בשנית) אשר לא כלל (בפרק העובדות) את אחת משתי החלקות שהופיעו בכתב האישום המקורי, וכן הושמטה ממנו הוראת החיקוק בדבר אי קיום צו שיפוטי. במסגרת עסקת הטיעון, ועל פי הודאתו, הורשע העותר בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים שונים לחוק התכנון והבנייה, ונגזרו עליו מספר עונשים, שלא כללו מאסר או מאסר על תנאי. לאחר סיום ההליכים, התכנסה ועדת ההתמחות ביום 20.12.12 לדון בעניינו של העותר, וזו היתה המלצתה: "ניתן לאשר כעת את בקשתו [של העותר - ד'ח'] לתחילת התמחות". ביום 18.02.13, בטרם הובאה המלצת ועדת ההתמחות בפני הוועד המרכזי, דנה נשיאות הוועדה בבקשת העותר להכיר בתקופת התמחותו החל מיום 01.03.12 ולאשר לו לגשת לבחינה ההסמכה שתיערך בחודש מאי. בדיון הציג בא כוחו דאז של העותר (עו"ד גביש) את טענותיו לאישור ההתמחות החל מיום 01.03.12, וביקש כי לכל הפחות תוכר ההתמחות מחודש נובמבר (החודש בו ניתנו הכרעת הדין וגזר הדין שלאחר הסדר הטיעון). מספר ימים לאחר הדיון, שלחו באי כוח העותר מכתב למשיב בו נכתב כי "חברי הועדה שמעו חלק מהטיעונים שהוכנו לקראת הדיון, אך לא בלב פתוח ובנפש חפצה כפי שצריך היה להיות". במסגרת המכתב, ביקשו באי כוח העותר לבחון את הטענות שצורפו למכתב ולשקול את הבקשה העותר לאישור ההתמחות החל מיום 01.03.12, תוך הבהרה כי אם זו לא תיענה - תוגש עתירה לבית המשפט. ביום 28.02.13 החליטה ועדת ההתמחות להמליץ לוועד המרכזי בזו הלשון: "המקרה איננו כמתואר בטענות ב"כ המבקש כלל ועיקר. נגד המבקש הוגש כתב אישום חמור, אשר ייחס לו עבירות חמורות, לרבות עבירת אי קיום צו שיפוטי. המבקש אף הורשע בעבירה חמורה זו של אי קיום צו שיפוטי וכן בעבירה של שימוש שלא כדין. לאחר הרשעתו חזר בו המבקש מכפירתו, וביהמ"ש התיר לו להיכנס להסדר טיעון. המבקש בטענותיו מתעלם כליל מהעובדה שכאשר הופיע לפנינו היו לפנינו כתב אישום והרשעה בעבירה חמורה של אי קיום צו שיפוטי. במצב דברים כזה לא היה ניתן לאשר את תחילת ההתמחות, והוא אף לא טען באותה עת טענה זו. גם טענות ההפליה שטוען אינן במקום והסיטואציות שמביא אינן דומות לעניינו ודי לחכימא ברמיזא. הטענות לעניין הפיקוח, הן טענות אבסורדיות. בנסיבות אלה, קביעת ועדת המשנה בדין יסודה וניתן לאשר את תחילת התמחותו מיום החלטתנו הקודמת בעניין, דהיינו מיום 20.12.12". ביום 12.03.13, משלא קיבל הוועד המרכזי החלטה בעניינו, הגיש העותר לבית משפט זה עתירה במסגרתה ביקש, בין היתר, להורות ללשכה לנמק מדוע לא תאושר בקשתו לתחילת התמחות החל מיום 01.03.12, ומדוע לא תתיר לו להיבחן בבחינות הלשכה בכתב ביום 01.05.13 (עת"מ 22198-03-13). לבקשת העותר, קיימתי (ביום 24.03.13) דיון דחוף בעתירה, במהלכו קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט והגיעו להסכמה לפיה ככל שלא תינתן החלטת הוועד המרכזי עד ליום 18.04.13, יהא רשאי העותר לגשת לבחינה בכתב, אך הלשכה לא תודיעו את תוצאות הבחינה עד למתן החלטת הוועד בבקשתו ובהתאם לתוצאותיה. כן הוסכם, כי ככל שתחליט הלשכה שלא להכיר בתקופת ההתמחות עד כה, אלא רק החל מיום 20.12.12, יוכל העותר להגיש עתירה חדשה. ביום 14.04.13 דן הוועד המרכזי בבקשת העותר, והחליט ברוב דעות לאשר את תחילת התמחותו מיום 12.11.12 ואילך (יום מתן הכרעת הדין וגזר הדין בענייננו של העותר), ולא מיום 20.12.12, כפי שהמליצה הוועדה. וכך סוכמה ההחלטה: "מחליטים לאשר את המלצת ועדת ההתמחות בתיקון המועד ל- 12 בנובמבר". הווה אומר, שהוועד המרכזי דחה את בקשתו של העותר לאשר בדיעבד את התמחותו החל מיום 01.03.12. משמעות החלטתו של הוועד היא, כי העותר טרם השלים שנת התמחות מלאה, וממילא אינו זכאי לגשת לבחינות הלשכה בכתב ביום 01.05.13. זהו הרקע לעתירה שלפניי, במסגרתה מבקש העותר להכיר בהתמחותו החל מיום 01.03.12. בד בבד עם העתירה, הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים אשר יורה למשיב להתיר לעותר להיבחן בבחינות ההסמכה בכתב בתחילת חודש מאי. בדיון בעתירה שהתקיים ביום 25.04.13 חזרו הצדדים על טענותיהם, חידדו והבהירו אותן עד תום. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, בעקבות המלצת בית המשפט, לפיה העותר יהא רשאי להיבחן בבחינות הלשכה בכתב, בתחילת מאי, אך בחינתו לא תיבדק אלא לאחר מתן פסק דין חלוט לפיו על הלשכה להכיר בהתמחות בדיעבד החל מיום 01.03.12, ככל שיינתן, ובכפוף להמצאת אישור על ביצוע המחצית השנייה של ההתמחות. טענות העותר העותר טוען כי סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין אמנם מעניק ללשכה שיקול דעת בדבר אישור מועמד כמתמחה, אולם משאישרה הלשכה את התמחותו, יש להכיר בהתמחות ממועד תחילתה בפועל, וזאת בהתאם לכלל 3(א) לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962 (להלן - כללי רישום התמחות). עוד נטען, כי יש לפרש את כלל 3 ברוח חוקי היסוד, ובהתחשב בפגיעה בזכויות היסוד של העותר - שלילת האפשרות לקבל רישיון עורך דין. לגישתו, שלילת תחולת כלל 3 על מקרים בהם סורבה בקשה של מועמד, צריכה להיעשות במפורש - וזו לא נעשתה. על כן, החלטת המשיב מנוגדת להוראותיו של כלל 3(א) והיא ניתנה בחוסר סמכות. בנוסף, לטענת העותר, ועדת ההתמחות יצרה מצג - שלא נסתר על ידי הלשכה - לפיו עם סיום ההליכים נגדו והמצאת היתר הבנייה, תאושר התמחותו בדיעבד, היינו - מיום 01.03.12. הוועדה ידעה כי העותר החל את התמחותו בפועל, וכן את גילו ואת מצבו המשפחתי, כמו גם את עובדת עזיבתו את עסקו הפרטי לטובת ההתמחות. בכל הדיונים שקיימה הוועדה ובכל התכתובות בין הלשכה לעותר, לא נאמר לו כי אם תאושר בקשתו - יינתן אישור מכאן ולהבא ולא בדיעבד. בדיון הראשון שערכה, ביקשה הוועדה מהעותר לחזור אליה עם היתר בנייה, אך לא נאמר לו כי לאחר המצאת ההיתר לא תאושר ההתמחות בדיעבד. בדיון השני, לאחר שהמציא העותר היתר בנייה, דרשה הוועדה דרישות נוספות, אך גם כאן לא ציינה כי אף בהתמלא דרישותיה אלה - לא תאושר ההתמחות בדיעבד. העותר מוסיף וטוען כי במכתב מהלשכה (מיום 30.07.12) אושרה קבלת הודעתו בדבר משיכת בקשתו להיתר לעבודה נוספת. במכתב זה לא ציינה הלשכה כי העותר אינו מתמחה הכפוף לה, ולפיכך הוא רשאי לעבוד בעבודה נוספת. כן לא נכתב כי ההתמחות שביצע אינה בתוקף, והיא לא תוכר בדיעבד. באותו מכתב אושרה גם קבלת דו"ח ההתמחות התקופתי ששלח העותר ללשכה; ניתן לו קוד גישה לתיקו האישי באתר הלשכה; והוצע לו לקבל חומר פרסומי בנוגע להתמחות ולבחינות ההסמכה. בדיון בעתירה טען בא כוח העותר (עו"ד דקס) כי הלשכה אף שלחה לעותר דו"ח התמחות לשם מילויו. על סמך המצג האמור, כך העותר, הוא התמחה במשך חודשים רבים ושינה מצבו לרעה, בעוזבו את עסקו הפרטי לטובת ביצוע ההתמחות, תוך פגיעה כלכלית קשה בו ובמשפחתו, ובהירשמו לקורס הכנה לבחינות הלשכה עבורו שילם במיטב כספו. לשיטתו, מצג זה מהווה הבטחה שלטונית, אשר יוצר השתק כלפי הלשכה, ועל כן היא מנועה לנהוג בניגוד לאותו מצג. במענה לשאלת בית המשפט, האם ביקש העותר מוועדת ההתמחות להבהיר לו האם התמחותו תאושר בדיעבד אם לאו, ענה בא כוח העותר כי הוא אינו סבור "שעל העותר לבקש הבהרה לגבי מה שכתוב בכלל 3[.] הוא ממילא ברור מאליו לפחות לפי מילותיו ולכן הקבילה כנגד הלשכה היא לא לגבי זה שהם לא אישרו לו בינתיים אלא שהם יצרו לו מצג שברגע שהוא יביא את האישור ואת ההיתר אז האישור יהיה בדיעבד, הם לא אמרו שום דבר שסותר את זה" (עמוד 4 לפרוטוקול, בשורות 12-15). החלטת המשיב, כך טוען העותר, פוגעת בחופש העיסוק שלו במידה העולה על הנדרש. שכן בשל השכר הנמוך המשולם לו והצורך לפרנס את משפחתו אין באפשרותו להמשיך בהתמחות. לפיכך, אם לא תאושר התמחותו מיום 01.03.12, לא יוכל להיות מוסמך כעורך דין, וזאת על אף שביצע תקופת התמחות של שנה. לגישת העותר, הפגיעה אף אינה מידתית, בשים לב לכך שהוא הורשע בעבירה שאינה נושאת עימה קלון, ובשים לב שניתן לו, בסופו של יום, היתר בנייה. בנסיבות אלה, אין מדובר בעובדות בהן העותר אינו רשאי לשמש עורך דין, בהתאם להוראות סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין. בעניין זה מבקש העותר ללמוד מסעיף 44 לחוק, לפיו, בין היתר, רשאית הלשכה שלא לקבל מועמד כחבר בה, אם הוא הורשע בעבירה שיש בה משום קלון. לשיטת העותר, יש לקרוא את שני הסעיפים יחדיו, ולקבוע כי החלטת סירוב לרישום מתמחה הינה סבירה כל עוד המועמד עבר עבירה אשר יש עימה קלון. לפיכך, החלטת הלשכה שלא להכיר בהתמחות של העותר חורגת ממתחם הסבירות. לבסוף נטען, כי המלצת ועדת ההתמחות התקבלה בלא שניתנה לעותר זכות שימוע לה הוא זכאי על פי דין. טענות המשיב המשיב טוען כי אין להתעלם מכך שהעותר הורשע בהליך פלילי בגין עבירות בנייה ואי קיום צו שיפוטי, הרשעה אשר עמדה בתוקפה במשך כחמישה חודשים (מיום 29.05.12 ועד ליום 12.11.12), מבלי שהעותר דיווח עליה לוועדת ההתמחות. אמנם ההרשעה בדבר אי קיום צו שיפוטי בוטלה במסגרת הסדר הטיעון, אך הוא הורשע, על פי הודאתו, בעבירת בנייה, תוך שהוטלו עליו מספר עונשים. בדיון בעתירה הטעים בא כוח המשיב (עו"ד עליאש) כי אין חולק כי החלטת הוועדה אינה חסרת תוקף מלכתחילה. ההחלטה נכונה היתה לשעתה, והיא הוכרעה בהתאם למצב ששרר במועד נתינתה - קיומו של כתב אישום, ולאחר מכן קיומה של הרשעה, בגין הפרה של צו שיפוטי ובנייה ללא היתר (הגם שהעותר לא דיווח על הרשעתו בהופעתו בפני הוועדה ביום 21.06.12). העובדה שבתאריך מאוחר יותר העותר קיבל היתר בנייה אינה מוחקת רטרואקטיבית את העבירה שעבר. כמו כן, במצב בו הורשע העותר באי קיום צו שיפוטי, לא ניתן היה לאשר את תחילת התמחותו, אלא מיום שבוטלה ההרשעה נגדו במסגרת הסדר טיעון. לגישת המשיב, הדופי שדבק בעותר בגין העבירות שביצע, ואשר מנע את אישור ההתמחות, נותר בעינו - לעניין הבקשה לאישור ההתמחות בדיעבד - גם לאחר שההליכים הפליליים נגדו הסתיימו. עוד טוען המשיב, כי במשך חודשים ארוכים לא העלה העותר כל טענה נגד ההחלטה שלא לאשר את התמחותו באופן מיידי, ואף לא העלה את האפשרות לאשר את בקשתו בדיעבד. זאת ועוד: מפרוטוקול הדיונים עולה כי עמדתה העקבית של ועדת ההתמחות היא שלא ליתן למועמד, שנגדו תלויים ועומדים הליכים פליליים, אישור לתחילת התמחות. במהלך הדיונים אף לא הועלתה האפשרות כי תקופת התמחותו של העותר תאושר בדיעבד בסיום ההליכים נגדו. המשיב מטעים שיש לדחות את טענת העותר, לפיה הוא הסיק כי התמחותו תאושר בדיעבד, מאחר שטענתו נעדרת כל היגיון. כך, משום שלא קיים כל טעם בסירוב לאשר את בקשת ההתמחות של העותר, אם ממילא, בסיום ההליכים, תוכר תקופת ההתמחות בדיעבד. לכן, אם העותר סבר בתום לב כי בסופו של דבר תוכר התמחותו בדיעבד - מדוע לא ביקש מוועדת ההתמחות להכיר בהתמחותו באופן מיידי? העותר לא העלה בפני הוועדה בקשה להכרה בתקופת ההתמחות שביצע בדיעבד, ולא ערער על החלטתה. מכך למד המשיב כי העותר סבר וקיבל כי מוצדק לעכב את אישור התמחותו לאור ההליכים הפליליים שהתנהלו נגדו, וכי אין יסוד לטענת הסתמכות מצידו. המשיב אף מבהיר כי לעותר לא נאמר, ואף לא נרמז, כי תקופת התמחותו תאושר באופן רטרואקטיבי. באשר להוראות כלל 3(א) לכללי רישום התמחות, סבור המשיב כי אין בהן כדי לשלול את הסמכות שניתנה ללשכה בסעיף 27 לחוק לסרב לרשום מועמד כמתמחה, על אף כשירותו, אם נתגלו עובדות שלאורן היא סבורה שהוא אינו ראוי לשמש עורך דין. על כן, לכלל 3(א) אין תחולה בענייננו. בעניין זה הוסיף בא כוח המשיב במהלך הדיון, כי בקשת העותר להתחלת התמחות מיום 01.03.12 כלל לא אושרה. לגישת המשיב, לא נפל כל פגם בסירוב לאשר את בקשת ההתמחות של העותר כל עוד מתנהלים נגדו הליכים פליליים, והחלטת המשיב שהתקבלה בעניין העותר סבירה וראויה ואין כל הצדקה להתערב בה. בעניין זה מפנה המשיב לפסיקה אשר הכירה בסמכות הלשכה ל"סירוב לשעה", ובעמידתה של הפעלת הסמכות בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, לרבות במבחן המידתיות. כן טוען המשיב כי עוצמת הפגיעה בחופש העיסוק של המשיב נמוכה היא, הן משום שאין מדובר בשלילת רישיון אלא במניעתו, והן מאחר שמדובר בפגיעה זמנית בלבד. כמו כן, נטען כי המשיב היטיב עם העותר: חרף הרשעתו, התמחות העותר אושרה מיום מתן פסק הדין (12.11.12) ולא מיום המלצת ועדת ההתמחות (20.12.12), ואף לא הוטלה עליו תקופת המתנה נוספת (כפי שנעשה במקרים אחרים). תגובות העותר במהלך הדיון לטענות המשיב במהלך הדיון נדרש בא כוח העותר לטענה כי הלה לא הביא לידיעת ועדת ההתמחות את עובדת הרשעתו באי קיום צו שיפוטי ועבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין לפי חוק התכנון והבנייה. בתחילה נטען על ידו כי ההרשעה דווחה לוועדה, שאילולא כך - כיצד ידעה עליה? בהמשך ביקש בא כוח העותר לתקן את דבריו וטען כי הכרעת הדין התקבלה בידי העותר רק בחודש יולי, לאחר שכבר התקיים הדיון הראשון (ביום 21.06.12) בפני ועדת ההתמחות. דא עקא, העותר ביקש לתקן את דברי בא כוחו וטען כי הכרעת הדין ניתנה בפניו והוא המציא? לוועדה בדיון הראשון. עוד טען העותר כי הסתמכותו על המצג של הוועדה נעשתה בתום לב. לטענתו, נאמר לו בוועדות כי אם תאושר התמחותו - אזי האישור יהא בדיעבד (עמ' 7 לפרוטוקול, בשורות 8-9). בתגובה לדברים אלה של העותר, שנאמרו לאחר שבאי כוח הצדדים סיימו טיעוניהם, ציינתי לפרוטוקול כי מדובר בהעלאת עובדות חדשות שלא נזכרו בעתירה או בתצהיר מטעמו של העותר (שם, בשורות 11-14). לעניין טענת הסתמכותו בתום לב, הוסיף העותר כי ידע שעבירה של אי קיום צו שיפוטי אינה עבירה הנושאת עימה קלון (שם, שורות 20-29). בתגובה לטענת העותר, לפיה המציא לוועדה ביום 21.06.12 את הכרעת הדין המרשיעה, השיב בא כוח המשיב כי מפרוטוקול הדיון של ועדת ההתמחות מאותו יום עולה כי היא כלל אינה מודעת לכך שהעותר הורשע; ומפרוטוקול הדיון מיום 12.09.12 ניתן ללמוד כי אחד מחברי הוועדה (עו"ד פרסקי) נזף בעותר באומרו "הורשעת ולא דיווחת על כך" (ההדגשה במקור), אך העותר לא השיב כלל כי הוא דיווח על הרשעתו (עמ' 2 לפרוטוקול, בשורות 12-18 ובשורות 28-29; ועמ' 3 לפרוטוקול, בשורות 1-2). באשר לשאלת הקלון טען בא כוח המשיב כי כל עובדה שיש בה להצביע על כך שהמבקש אינו ראוי לשמש עורך דין יכולה להוות בסיס לסירוב לקבלו. המסגרת הנורמטיבית לשכת עורכי הדין הוקמה במטרה לאגד את עורכי הדין בישראל ולשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין (סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין). אחד מתפקידיה של הלשכה הוא רישום מתמחים, פיקוח על התמחותם ובחינתם (סעיף 2 לחוק). סעיף 26 לחוק מונה את התנאים לרישום מתמחה - תנאים העוסקים בהכשרה המקצועית או האקדמית של המועמד - ונקבע כי מועמדים אשר מקיימים את אחד התנאים, רשאים להירשם כמתמחים. סעיף 27 לחוק מורה כי בהתקיים תנאים מסוימים, רשאית הלשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה, על אף כשירותו לכך: "הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין. סירבה הלשכה לרשום מתמחה, תודיע למועמד את נימוקיה בכתב". אחד מתפקידי הלשכה הוא אפוא רישום מתמחים, ואך טבעי כי לצד תפקיד זה הוענק ללשכה שיקול דעת באשר לאפשרות לסרב לרשום מועמד כשיר להתמחות, אם נתגלו עובדות שלאורן היא סבורה שהוא אינו ראוי לשמש עורך דין. מכאן, שהשכלתו של המועמד איננה השיקול היחיד ברישומו כמתמחה, אלא גם נתוני רקע נוספים, בעלי משמעות למידת התאמתו של המועמד לתפקיד עורך דין (על"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נח(5) 695, 703-704 (2004), להלן - עניין בולוס). סירוב הלשכה לרשום מתמחה יכול שיהיה לפרק זמן קצוב, היינו - "סירוב לשעה", או לצמיתות (שם, 703). נפסק, כי סמכות "הסירוב לשעה" יכול שתופעל עד להכרעת דין בפלילים בענייננו של המועמד להתמחות (לעניין זה ראו על"ע 1/72 כהנוב נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד כו(1) 565 (1972); ועל"ע 7660/02 טל נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נז(1) 42, 44 (2002)). סמכות הסירוב ניתנה ללשכה לא רק לגבי רישום מתמחה אלא גם ביחס לקבלת מועמד כחבר בה, כפי שנקבע בסעיף 44 לחוק: "(א) הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו - (1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין; 2) אם נתגלו עובדות אחרות - בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת - והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין; ... (ב) החליטה הלשכה שלא לקבל מועמד כחבר הלשכה, תודיע לו את נימוקיה בכתב." הלשכה רשאית אפוא לסרב לקבל מועמד כחבר בה, כשהיא סבורה שאין הוא ראוי לשמש עורך דין, אם בשל הרשעה בעבירה פלילית שיש בה משום קלון, ואם בשל עובדות אחרות שהתגלו לה (על היחס בין הוראות סעיף 27 לבין הוראות סעיף 44 לחוק ראו בג"צ 2708/93 עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מח(2) 57, 59 (1994) (להלן - עניין עצמון); עע"ם 4408/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' אבו סאלם (25.03.08), בפסקה 5 (להלן - עניין אבו סאלם); עת"מ 503/06 פדרמן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (13.11.06), בפסקאות 11 ו-17). סמכות סירוב זו - הן באשר למועמד להתמחות והן באשר למועמד המבקש להתקבל כחבר - ניתנו ללשכה בהיותה שומרת הסף על "רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין" (עע"ם 1098/10 אונגיל נ' לשכת עורכי הדין (02.09.10), בפסקה ט'). חרף שיקול הדעת הרחב שהוענק ללשכה, החלטתה בדבר סירוב לרשום מתמחה או לקבל מועמד כשיר לשורותיה, כפופה לכללי המשפט המינהלי, והיא נתונה לביקורת שיפוטית, כדברי כבוד השופט פוגלמן: "...ככל החלטה של רשות מינהלית, אף ההחלטה של הלשכה שלא לקבל מועמד לשורותיה צריכה להתקבל לאחר שקילת כל השיקולים הרלבנטיים וביניהם זכותו של המועמד לחופש עיסוק והצורך לשמור על 'רמתו ועל כבודו של מקצוע עריכת הדין ולהקפיד לבל יסתננו לשורותיו מי שאינם ראויים לכך'... כמו-כן, על ההחלטה לאזן בין שיקולים אלה באופן סביר ומידתי. בית המשפט יתערב בהחלטת הרשות המינהלית המקצועית, במקרה זה הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, רק כאשר בגדר האיזון לא ניתן משקל מספיק לשיקולים רלוונטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט" (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שגיא (15.08.2011), בפסקה 12 (להלן - עניין שגיא). לעניין זה ראו גם עניין עצמון, בעמ' 64; עניין בולוס, בעמ' 704; ועניין אבו סאלם, בפסקה 6). אם כן, התערבות בהחלטת סירוב של הלשכה (לשעה או לצמיתות) תיעשה כאשר ההחלטה אינה מאזנת כראוי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים, באופן שהיא חורגת ממתחם הסבירות, או כשהיא גורמת לפגיעה שאינה מידתית במועמד (להתמחות או לחברות בלשכה). ואולם, כל עוד מדובר בהחלטה הנמצאת במתחם הסבירות, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעת הלשכה בשיקול דעתו, ולא ישים עצמו בנעליה (עניין אבו סאלם, בפסקה 6). הוראות נוספות הנדרשות לענייננו, הן הוראות כלל 3(א) לכללי רישום התמחות, אשר עוסקות בשאלת מועד תחילת ההתמחות, כשזו אושרה על ידי הלשכה: "אושרה בקשתו של המתמחה, ייחשב כיום תחילת התמחותו התאריך הנזכר בהודעת המאמן כיום תחילת ההתמחות בפועל, או התאריך שבו נתקבלה הבקשה בלשכה, הכל לפי התאריך המאוחר יותר". בהתאם לכלל 3(א) במקרה בו מאשרת הלשכה בקשה להתמחות - ייקבע מועד ההתמחות כמאוחר מבין השניים: מועד תחילת ההתמחות בפועל או המועד בו נתקבלה הבקשה בלשכה. להשלמת התמונה, כלל 3(ב) וכלל 3(ג) מעניקים ללשכה את האפשרות להכיר במועד תחילת ההתמחות כמועד תחילת ביצועה בפועל, אף אם מועד זה קדם למועד בו התקבלה בקשת ההתמחות בלשכה. ומכאן לגוף העתירה. מן הכלל אל הפרט במקרה שלפניי הפעיל הוועד המרכזי את סמכות ה"סירוב לשעה" מכוח סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין. לא מצאתי כי בכך חרג הוועד מסמכותו או פעל בניגוד למצגה של ועדת ההתמחות או להבטחתה. יתר על כן, החלטת הוועד, לפיה תוכר התמחותו של העותר מיום סיום ההליכים הפליליים נגדו, סבירה ומידתית ולפיכך אין להתערב בה. אנמק. כלל 3(א) לכללי רישום התמחות עוסק במקרה שבו "אושרה בקשתו של מתמחה". אישור הבקשה על ידי הלשכה הוא אפוא "כרטיס הכניסה" לסעיף זה. או אז, ייקבע מועד תחילת ההתמחות כמאוחר מבין יום תחילת ההתמחות בפועל (כפי שכתוב בהודעת המאמן) או מהיום בו נתקבלה הבקשה בלשכה. בענייננו, כלל לא אושרה בקשתו של העותר להתמחות מיום 01.03.12, כך שכלל 3(א) אינו חל עליה. ממילא, לא ניתן לטעון כי כלל 3(א) מחייב את הלשכה להכיר בתקופת התמחותו של העותר מיום תחילתה בפועל. בהקשר זה רואה אני להרחיב מעט את יריעת הדיון בשאלת היחס שבין סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין וכלל 3 לכללי רישום התמחות. לטעמי, המסקנה מדיון זה היא כי כלל 3 אינו יכול לסייג את סמכות הסירוב שהוענקה ללשכה מכוח הוראת סעיף 27. ראשית, מן המפורסמות היא שנורמה עליונה גוברת על נורמה תחתונה (lex superior derogat inferiori). על כן, כלל 3 אינו יכול לסייג או לגרוע מסמכות הסירוב (לשעה או לצמיתות) שהעניק המחוקק הראשי (בסעיף 27) ללשכת עורכי הדין. אכן, כלל 3 הותקן על ידי הלשכה עצמה, אך אין ספק כי בכך לא התכוונה לכבול את שיקול דעתה שלה. שנית, הכללים שנקבעו בכלל 3(א), (ב), (ג) עוסקים במועד התחילה של התמחות "רגילה" או "נקייה", משמע - התמחות אשר עומדת בכל הדרישות החוקיות, כך שאין כל מניעה לאשרה. לגבי מקרים אלה, ולגביהם בלבד, קובע כלל 3 מהו המועד אשר ממנו ואילך תימנה תקופת ההתמחות. לשון אחר, הכללים האמורים אינם עוסקים במצבים חריגים בהם לא מתקיימות אי אלו דרישות מהותיות - דרישות ביחס למאמן (למשל, סעיפים 29-30 לחוק), למועמד (למשל, סעיפים 26-27 לחוק) או להתמחות עצמה (למשל, כלל 8 לכללי רישום התמחות). משכך, אין בידי לקבל את הטענה כי כללים אלה חלים לא רק על התמחות "בדרך המלך" אלא גם על התמחויות שאינן עומדות בדרישות המהותיות, כולן או חלקן, במועד תחילתן. שלישית, דומה כי אחת ממטרותיו של כלל 3 היא למנוע, ככל האפשר, מצבים בהם תאושר התמחות בדיעבד, מבלי שתהא נתונה לפיקוח הלשכה מתחילתה. לפיכך, קובע כלל 3 כי במקרה בו הוגשה בקשה להתמחות במועד מאוחר למועד תחילתה בפועל - תוכר ההתמחות מיום שנתקבלה הבקשה בלשכה ולא קודם לכן, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. הטלת "סנקציה" מעין זו מתמרצת מועמדים להגיש בקשה להתמחות בד בבד עם תחילתה בפועל, ובכך מאפשרת לבצע בקרה ופיקוח על ההתמחות בסמוך לתחילתה בפועל, ולא בדיעבד. אם כך במקרה הרגיל - קל וחומר במקרה בו ההתמחות לא אושרה מלכתחילה, כבענייננו. תכליתו של כלל 3 אפוא מחייבת את המסקנה כי אין בו כדי לסייג או לגרוע מסמכות הסירוב, כך שיחייב את הלשכה להכיר בדיעבד בהתמחות שלא אושרה על ידה מלכתחילה, וממילא גם לא פוקחה; שאם לא תאמר כן - יימצא כלל 3 כמשמש לפגיעה בתכלית שלשמה הוא נועד. בעת"מ 11775-07-11 אוחיון נ' לשכת עורכי הדין בישראל (הועד המרכזי) (08.08.11) נטען, כי כלל 3(ג) לכללי רישום התמחות מסמיך את לשכת עורכי הדין לאשר התמחות בדיעבד. בדחותה טענה זה כתבה חברתי, כבוד השופטת בן-אור, כך: "בצדק טוענת המשיבה, כי הליך ההתמחות הוא הליך מבוקר, הטעון פיקוח, ואין היא מוסמכת לוותר על תנאי מן התנאים הנדרשים לשם השלמתו. אכן, כלל 3(ג) הנ"ל מסמיך את המשיבה לאשר, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כיום תחילת ההתמחות תאריך שקדם לתאריך קבלת הבקשה, בתנאי שהתקופה שתאושר לא תעלה על מחצית התקופה שבין תחילת ההתמחות בפועל לבין התאריך בו התקבלה הבקשה בידי המשיבה. עם זאת, סמכות זו מצומצמת למקרים (מיוחדים) בהם נוצר פער בין מועד קבלת הבקשה לבין תאריך תחילת ההתמחות בפועל, שקדם לה. רוצה לומר, כלל 3(ג) לא נועד להפיח רוח חיים, בדיעבד, בהתמחות שכלל לא באה לעולם, לאחר שהבקשה לאשרה נדחתה, במפגיע, מלכתחילה. כך היה בענייננו: הבקשה הוגשה והתקבלה בידי המשיבה במועד, אולם המשיבה דחתה את הבקשה וסירבה לאשר את תחילת ההתמחות, ולפיכך אין חל הכלל האמור. אין בידי לקבל את טענת העותר, לפיה פרשנות תכליתית של הכלל האמור תאפשר את אישור התמחותו בדיעבד, וכי מן הראוי לנקוט אותה. תכלית ההתמחות מוגשמת, בין היתר, באמצעות פיקוח ובקרה, ואין לאפשר גישה "אלסטית", אשר תחתור תחת תכליתה של ההתמחות... לא למותר להוסיף, כי קבלת עמדתו של העותר עלולה להוביל לתוצאות בלתי אפשריות, שהרי אין לדברים סוף: אכן, תיק החקירה נגדו נסגר במהלך תקופת ההתמחות (הבלתי מאושרת), אולם, לשיטתו, מדוע לא תאושר התמחותו בדיעבד של מי שבקשתו להתמחות לא אושרה מלכתחילה, בגין תיק חקירה שהיה תלוי ועומד נגדו, ואשר נסגר רק בעבור שנה ממועד סיום ההתמחות? או שנתיים?" (שם, בעמ' 3-4) דברים אלה יפים ונכונים גם בענייננו. לסיכומם של דברים, התמחות שהחל בה מועמד, חרף החלטת הלשכה שלא לאשרה, כמוה כהתמחות שלא בוצעה, וככלל אין לקבל טענה כי יש לאשרה בדיעבד (ראו גם עת"מ 13089-12-09 זר נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (16.01.11)). לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי הוועד המרכזי חרג מסמכותו משלא אישר את תחילת התמחותו של העותר בדיעבד. באשר לטענת העותר כי ועדת ההתמחות יצרה כלפיו מצג לפיו תאושר לו ההתמחות בדיעבד - מצג שהינו בגדר הבטחה שלטונית, אשר יוצר השתק כלפי הלשכה ומונע ממנה לאשר התמחותו רק החל מחודש נובמבר - דינה להידחות על כל חלקיה. ראשית, לא שוכנעתי כי מצג זה, לו טוען העותר, אכן נוצר. פעם אחר פעם חזרה ועדת ההתמחות על החלטתה שלא לאשר את בקשת ההתמחות של העותר, בין משום שלא המציא לה היתר בנייה, ובין משום שההליכים הפליליים נגדו טרם הסתיימו. ביום 21.06.12 החליטה הוועדה כי "לפי שעה, לא ניתן לאשר את בקשתו" של העותר; במכתב שנשלח לעותר על ידי הגב' רחל אופיר, סמנכ"ל הלשכה, נכתב כי "לפי שעה, לא נוכל לאשר את תחילת התמחותך"; ובדיון מיום 12.11.12 החליטה ועדת ההתמחות לשוב ולדון בענייננו של העותר לאחר סיום ההליכים בתיק נגדו "ולפי שעה, לא ניתן לאשר תחילת התמחות" (ההדגשה במקור). מכל אלה עולה בבירור כי בנקודות זמן שונות הוחלט שלא לאשר את תחילת התמחותו של העותר. חרף זאת, מבקש העותר לקרוא בהחלטות אלה כולן את מה שאין בהן - הסכמה לאשר את התמחותו בדיעבד. בהינתן כל אלה, לא מצאתי כי במכתב שקיבל העותר (בדבר קבלת הודעתו על משיכת הבקשה להיתר לעבודה נוספת ועל קבלת דו"ח ההתמחות החציוני), כמו גם בדו"ח ההתמחות שנשלח לו, יש כדי לגרוע מהמסקנה אליה הגעתי. אכן, מוטב היה אילו המכתב ודו"ח ההתמחות כלל לא היו נשלחים לעותר; אך בהינתן דיוני הוועדה, שנערכו בנוכחות העותר, וההחלטות המפורשות בעניין בקשתו - לא היה מקום לראות במכתב ובדו"ח אלא מסמכים שנשלחו אגב הליך בירוקרטי-אדמיניסטרטיבי. הא ותו לא. מסכים אני לטענת המשיב, כי קבלת טענתו של העותר לפיה הבין כי בקשתו תאושר בדיעבד, נעדרת כל הגיון, ולטעמי היא אף שומטת את תכלית דיוני הוועדה ואת החלטותיה. קשה להלום מצב בו הוועדה מתכנסת פעם אחר פעם, שוקלת ובוחנת האם לאשר את תחילת התמחותו של העותר, כשבסופו של יום, החלטותיה נעדרות כל משמעות. לכך יש להוסיף את העובדה כי העותר לא העלה בפני הוועדה בקשה לאישור התמחותו באופן מיידי, או למצער - הבהרה בנוגע להמשך התמחותו. בנסיבות אלה אין לעותר אלא להלין על עצמו. טענת העותר כי לאור לשונו של כלל 3(א) לא היה עליו לבקש הבהרה בעניין המשך התמחותו, אינה מקובלת עליי. זאת, הן במישור המשפטי (כפי שהסברתי לעיל) והן בשים לב להחלטותיה המפורשות של ועדת ההתמחות והוועד המרכזי. משמצאתי כי לא התקיים מצג לפיו תאושר התמחות העותר בדיעבד, מתייתר הצורך לדון בשאלת ההבטחה השלטונית ובסוגיית ההשתק. עם זאת, ראיתי לנכון להוסיף מספר מילים גם בעניין זה. טענתנו המשפטית של העותר לפיה המצג הינו בגדר הבטחה שלטונית היוצרת השתק, נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. אף אם נניח כי התקיים מצג כלפי העותר, לא הוכח כי במצג זה מתקיימים יסודותיה של ההבטחה השלטונית: "כדי שהבטחה מינהלית תחייב את נותנה, יש להוכיח, בראש וראשונה, כי היא אכן ניתנה. שנית, עליה להיות מפורשת וברורה, ולא מוטלת בספק. יתר התנאים המצטברים הנדרשים לקיום הבטחה מינהלית בת תוקף הם כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתיתה; כי הוא נתן אותה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי; כי הוא בעל יכולת למלא אחריה, וכן כי הצד השני הבין אותה כמחייבת. על תנאים אלה מתווסף התנאי כי לא קיים צידוק חוקי לשנות מההבטחה או לבטלה" (עע"ם 7275/10 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 נ' שקד (29.11.11), בפסקה ל"ה, מפי כבוד השופט רובינשטיין; ראו גם אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי כרך ג (עילות ההתערבות), בעמ' 315-332 (2008))." כן לא הוכח כי בעניין העותר מתקיימים יסודות ההשתק (לדיון ביסודות ההשתק ראו אריאל בנדור תורת ההשתק במשפט המנהלי (עבודת גמר לתואר "דוקטור במשפטים", האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למשפטים, 1994), בעמ' 23-46 (להלן - בנדור); לדיון בשאלת תחולתו של עקרון ההשתק במשפט המינהלי ראו דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א, בעמ' 153-155 (2010)). בין יסודות אלו ניתן למצוא את דרישת תום הלב וסבירות ההסתמכות. משמעותה של דרישת תום הלב היא "שעל ההסתמכות להיעשות מתוך אמונה כנה שעל המסתמך כי המצג הוא נכון או שההבטחה מחייבת מבחינה משפטית וכי הוא רשאי להסתמך עליהם, ומבלי שהמסתמך ידע על הפגמים שבמצג או בהבטחה" (בנדור, בעמ' 33-34). דרישת תום הלב היא דרישה סובייקטיבית. לעומתה, דרישת ההסתמכות היא אובייקטיבית (שם). דרישה זו "מתייחסת לא רק לפעולת ההסתמכות, אלא גם ליכולת הצפייה של עושה המצג או נותן ההבטחה כי פעולתו תגרור הסתמכות ושינוי מצב לרעה. אם עושה המצג או נותן ההבטחה לא היה יכול, בסבירות, לצפות כי המצג או ההבטחה יגררו הסתמכות, הוא לא יושתק מלהתכחש להם" (שם, בעמ' 36). בענייננו, שני יסודות אלה אינם מתקיימים. לא שוכנעתי כי העותר הסתמך באופן כן ואמיתי כי אם תאושר התמחותו - תוכר היא מיום 01.03.12 ואילך. בהקשר זה ראוי לציין גם את טענת המשיב בדבר חוסר תום ליבו של העותר, בהעלימו מוועדת ההתמחות את עובדת הרשעתו בעבירות בנייה ובאי קיום צו שיפוטי, ובאומרו לה כי בידיו היתר בנייה - כשלא כך הדבר. אף בהתנהלות זו של העותר יש כדי לחזק את המסקנה כי לא סבר שהתמחותו תאושר בדיעבד. כמו כן, בנסיבות העניין - התנהלותו של העותר מול הוועדה, והחלטותיה המפורשות שלא לאשר את תחילת התמחותו - לא ניתן לומר כי הסתמכות העותר סבירה היא. בנסיבות המקרה גם לא סביר היה כי הוועדה תיצפה שהעותר ימשיך בהתמחותו, חרף החלטותיה המפורשות. משהגענו עד הלום - נותר לדון בשאלת סבירות ההחלטה ומידתיותה. אקדים ואומר כי הוועד המרכזי קיים דיון מקיף ומפורט בבקשתו של העותר, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 14.04.12, תוך שהובאו בפניו מכלול העובדות והשיקולים, כמו גם עמדתה של ועדת ההתמחות ונימוקיה. כך או אחרת, מצאתי כי החלטת הוועד המרכזי, לפיה תאושר התמחותו של העותר מיום 12.11.12 (המועד בו הורשע העותר), ולא אך מיום 20.12.12 (המועד עליו המליצה הוועדה לאישור תחילת ההתמחות), הינה סבירה ומידתית בנסיבות העניין ואין להתערב בה. כך גם לגבי החלטותיה השונות של ועדת ההתמחות, שניתנו על סמך נתונים שעמדו לפניה באותה עת - כתב אישום, ובהמשך גם הרשעתו של העותר בעבירת בנייה ובאי קיום צו שיפוטי. בהקשר זה מקובלת עליי טענת המשיב כי לאור נתונים אלה רשאית היתה הוועדה לדחות את בקשת העותר לתחילת התמחות עד לסיום ההליכים הפליליים נגדו. בהחלטת הוועד, כמו גם בהחלטות ועדת ההתמחות, נעשה איזון ראוי בין הרצון לשמור על טוהרו של המקצוע, מחד, וחופש העיסוק של העותר, מאידך. זאת, בהינתן כל אלה: כתב אישום נגד העותר בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין שלא כדין ובעבירה של אי קיום צו שיפוטי, ולאחר מכן - הרשעה בעבירות אלה, המשכם של ההליכים הפליליים נגדו ואופן התנהלותו מול הוועדה, כמפורט לעיל. אכן, על העותר לא הוטל קלון בגין העבירות בהן הורשע, אולם אין בכך כדי להמעיט מחומרתן, ובמיוחד מחומרת העבירה של אי קיום צו שיפוטי. מיהות העושה ומהות המעשה בענייננו - מועמד להתמחות בעריכת דין שהורשע באותה עת באי קיום צו שיפוטי ובעבירת בנייה, תוך הסתרת עובדת ההרשעה מוועדת ההתמחות - הינם שיקולים רלוונטיים, אשר ועדת ההתמחות והוועד המרכזי רשאים היו להביאם בחשבון במסגרת הפעלת שיקול דעתם. כך או אחרת, די בכך שאלה סברו כי השיקולים האמורים רלוונטיים להחלטתם. החלטת הוועד המרכזי אינה רק סבירה אלא גם מידתית. בעניין שגיא עמד בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט פוגלמן, על המידתיות של החלטת "סירוב לשעה" במקרים כגון זה שלפנינו: "החלטת הלשכה עומדת גם במבחן האחרון של פסקת ההגבלה, הוא מבחן המידתיות, על כל שלושת מבחני המשנה שלו (ראו למשל: בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, נז(1) 235, 279 (2002); ברק, בעמוד 458). ראשית, מבחן הקשר הרציונאלי מתקיים שכן ההחלטה שלא לקבל לעת הזו את המשיב כחבר בלשכה, מגשימה את תכלית החוק. השהיית ההחלטה הסופית בעניינו של המשיב עד לבירור סופי של ההליך הפלילי תוביל לקבלת החלטה מבוססת יותר שכן כל המידע הרלבנטי יעמוד לפני המערערת בעת קבלת ההחלטה, ותמנע מאדם שאינו ראוי לכך לעסוק בעריכת דין בתקופת הביניים. שנית, מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה מתקיים שכן לא ניתן להשיג תכלית זו בדרך אחרת שתפגע פחות בזכותו של המשיב לחופש העיסוק. קבלת המשיב כחבר בלשכה עד לסיום ההליך הפלילי, אף אם תפגע פחות בזכויותיו, לא תגשים את תכלית החוק באותה מידה (ברק, בעמוד 392). שלישית, ההחלטה עומדת גם במבחן המידתיות במובן הצר שכן היא מאזנת באופן סביר בין האינטרס הציבורי לבין זכותו של המשיב לעסוק במקצוע שרכש לעצמו. במסגרת איזון זה, קיימת חשיבות רבה לעוצמת הפגיעה בזכות החוקתית והיקפה. בענייננו, עוצמת הפגיעה בזכותו של המשיב לחופש העיסוק - הגם שאין להקל בה ראש - אינה מהמדרגה הגבוהה ביותר וזאת משני טעמים עיקריים: הראשון, העובדה כי מדובר במניעה של מתן רישיון מלכתחילה, ולא בשלילת רישיון קיים או השעייתו לאחר שכבר ניתן - פעולה הפוגעת פגיעה קשה יותר בזכות החוקתית (עע"ם 469/03 השרון שרות טקסי בע"מ נ' נבון, פ"ד נח(3) 729, 744 (2004); זמיר, בעמוד 254). השני, העובדה שמדובר בפגיעה זמנית בלבד בחופש העיסוק של המשיב, ולא בשלילת הזכות לצמיתות שכן הוועד המרכזי כתב בהחלטתו כי יבחן את החלטתו מחדש כאשר תסתיים החקירה הפלילית ויוחלט אם להגיש כתב אישום נגד המשיב. לזמניות הפגיעה השלכה על עוצמת הפגיעה בזכות החוקתית ועל היקף התערבותנו בהחלטת הרשות המקצועית (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 494 (1996); ברק, בעמודים 445-444). מול פגיעה זו עומד אינטרס ציבורי ראשון במעלה" (שם, בפסקה 19). מדברים אלה נמצאנו למדים כי החלטת הסירוב לאשר את תחילת התמחות של העותר בשל הליכים פליליים שהתנהלו נגדו - קל וחומר כאשר עמדה נגדו הרשעה בעבירת בנייה ובעבירה של אי קיום צו שיפוטי - היא אפוא החלטה מידתית. העותר הופיע מספר פעמים בפני ועדת ההתמחות. בפעם האחרונה הופיע העותר בפני נשיאות ועדת ההתמחות יחד עם ב"כ דאז, תוך ששטחו בפניה את טיעוניהם בעל פה ובכתב. טיעונים אלה הובאו בפני הוועד המרכזי ונשקלו על ידו. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת העותר לפיה נשללה ממנו זכות השימוע. לסיום אציין כי לא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות של העותר - גילו, מצב משפחתו, והעובדה כי נאלץ להשתכר בשכר נמוך בתקופה שלא הוכרה לו כתקופת התמחות. עם זאת, אין להשלים עם מצב בו מתמחה מתחיל את תקופת התמחותו ללא אישור, מבצע אותה ללא פיקוח נאות, ובסופו של יום - אף מבקש כי להכיר בו כמי שביצע תקופת התמחות מלאה. "עשיית דין עצמי" מעין זו אינה יכולה להתקבל. על יסוד כל האמור, העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין של המשיב בסך 3,000 ש"ח. עורך דיןלשכת עורכי הדין