עתירה ללא פירוט

תקנה 5(ב)(3) לתקנות קובעת כי בכתב העתירה ייכללו כל אלה ובהם "תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה, או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם". תנאי זה לא מולא, ודי בכך היה כדי לדחות על הסף או למחוק על הסף את הבקשה. תקנה 5(ב)(5) לתקנות הללו מחייבת את מגיש העתירה לכלול בה את "פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה". מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא עתירה ללא פירוט: 1. בפניי בקשה המוכתרת במילים "בקשה לצו מניעה", אשר הוגשה על-פי סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, כאמור ברישא של הבקשה, ועניינה ותכליתה הוא "לתת צו מניעה נגד מסירת הפארק והבניין ההיסטורי שבהם פועל מאז 1949 מוזיאון הטבע בירושלים לידי גורם אחר". 2. על פני הדברים, כנראה, מדובר בבקשה לצו ביניים על-פי סעיף 9 לחוק האמור, ותקנה 9 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - "התקנות"), שכן עתירה לא הוגשה ומדובר בבקשה נפרדת. 3. על-פי תקנה 9(ב) לתקנות הנ"ל, "בית משפט רשאי לדחות את הבקשה על הסף", ולדעתי, בהיקש, רשאי הוא למוחקה על הסף, ובקל וחומר, רשאי הוא שלא להיענות לבקשה ולהורות על תיקונה. כפי שאראה להלן (ראה: פיסקה 29), בחרתי בדרך השלישית והאחרונה מבין החלופות הללו. 4. בפתח הבקשה לצו מניעה, מתואר המבקש באופן הבא: "איש חינוך, העוסק בהוראת מדעים, איכות הסביבה וחקלאות, המרכז בפועל במשך 8 שנים את לימודי הטבע המעשיים באמצעות מוזיאון הטבע, עבור הילדים ממזרח ירושלים" (סעיף 1, רישא לבקשה). 5. המבקשים בבקשה אינם רק מבקש 1, אלא, כנאמר בראש הבקשה, גם "4,000 ידידי מוזיאון הטבע בירושלים". למותר לציין, כי לא צורפו יפויי כוח מאותם 4,000 אנשים. לפיכך, קשה לי להבין כיצד ב"כ המבקשים מתיימרת לייצג אנשים, ועוד בכמות כזו, מבלי שיש בידה ייפוי כוח הדין המסמיך אותה להגיש עתירה בשמם (אין הדבר בגדר דקדוקי עניות, שכן לעתים, יכול בית המשפט לחייב את העותרים בהוצאות משפט, וכיצד יעלה על הדעת כי מכוח צו שיפוטי ירדו לנכסיהם של אנשים, שכלל לא העלו על דעתם שהם העותרים/המבקשים בתיק זה). 6. מכל מקום, כנאמר בסיפא של סעיף 1 לבקשה, "4,000 המבקשים הנוספים הם ידידי מוזיאון הטבע ותושבי ירושלים, אשר מוחים בתוקף על כוונות לסגור את המוזיאון ולמסור את מתחמו לגוף זר". 7. הנספחים לבקשה כוללים דפים, ובהם יש פרטים (שם, שם משפחה, כתובת, טלפון וחתימה) של אנשים רבים, אשר על פני הדברים, נחזים כמי שחותמים על מכתב, נושא תאריך 1.6.11, שזה לשונו: "לכבוד ראש עיריית ירושלים מר ניר ברקת אנו ידידי מוזיאון הטבע בירושלים ותושבי ירושלים החתומים מטה, מוחים בתוקף על כוונות סגירת מוזיאון הטבע ומסירת השטח לגוף זר. מוזיאון הטבע הינו נכס תרבותי והיסטורי של ירושלים. חיסול המפעל החינוכי שמייצר מוזיאון הטבע והריסת 'האי הירוק' שמשרת את תושבי ירושלים וסביבתה יהיו מבחינתם בכייה לדורות! אנו דורשים לבטל את רוע הגזירה לפני שיהיה מאוחר מידי". 8. כנראה, שמספר החותמים על המכתב הנ"ל הוא 4,000. לכן, ב"כ המבקשים סיווגה אותם כ"ידידי מוזיאון הטבע בירושלים", ואף ראתה בהם חלק מן העותרים/המבקשים (כאשר אין ספק בליבי כי רובם המכריע לא העלה על דעתו כי בחותמו על המכתב הנ"ל, הפך הוא, בין לילה, לאחד מהעותרים כנגד מינהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים; כך, למשל, יכול להיות מצב שבו אחד החתומים על המכתב הוא עובד של אותם גופים או מוסדות, וכיצד הביאה ב"כ המבקשים את אותו חותם למצב זה של ניגוד אינטרסים, שבו הוא עותר כנגד הגוף שבו הוא עובד?!). 9. הנספחים הרבים שבהם מופיע המכתב האמור, בצירוף רשימות החותמים, אינם היחידים המצורפים לבקשה. לאחר מכן, ברוח התקופה, מצורפים תדפיסים מן האינטרנט, מתוך אתר הקרוי עצומה (), כפי שפורסם בפייסבוק, ובעמוד הראשון של אותם נספחים כתוב כי "22,151 אנשים אוהבים את העצומה". למעלה מכך, בחלק העליון של אותו דף מחשב, תחת כותרת "מספר חתימות", נכתב כי נאספו עד כה 1,397 חתימות, כאשר המטרה היא לאסוף 2,000 חתימות, דהיינו: 69.9%. 10. פרט לנספחים הללו מופיעים כנספחים נסחי רישום מקרקעין, מהם עולה כי שטח מסוים רשום על שם עיריית ירושלים ושטח אחר על שם רשות הפיתוח (גם מהנספחים עצמם, כולל המפה שצורפה, קשה להסיק כי מדובר בנכס נשוא הבקשה, פרט לכך שהדבר מוזכר בסעיף 7 סיפא לבקשה, והמפה והנסחים מצורפים כנספח ו לבקשה). 11. העובדות העולות מן הבקשה, בתמצית, הינן אלה שיפורטו להלן. 12. הממשלה החליטה ביום ירושלים תשע"א (29.5.11), כי יוקצה שטח לפעילות מוסד להשכלה גבוהה בירושלים (החלטה מספר 3241, שצורפה כנספח א לבקשה). בהחלטה לא נאמר היכן הוא המקום שבו יוקצה השטח, ולא מוזכר כלל המיקום של מוזיאון הטבע (להלן - "המוזיאון"). בגוף ההחלטה נאמר במפורש, כי "היה והשטח יוקצה לעיריית ירושלים, תהא ההקצאה בתנאים כמקובל במינהל מקרקעי ישראל, ובהתחשב במעמדה הייחודי של ירושלים, מכוח חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. עיריית ירושלים תפעל להקצאת השטח בהתאם לכל דין" (סעיף 1 להחלטת הממשלה הנ"ל; ההדגשות הוספו). 13. הבקשה מציינת כי כנראה יש כוונה למסור את מתחם מוזיאון הטבע לגוף הקרוי "מרכז שלם", העוסק בלימודי המקרא, התלמוד והמדרש (סעיף 3 לבקשה), כאשר המקור למידע זה הוא שיחה שהתקיימה במשרדי עיריית ירושלים. לדברי המבקש, ביום 22.6.11, הוא פגש במשרדי העירייה את רכז החינוך במוזיאון, ד"ר יבגני ריזניצקי, והגב' גליה הנדל, מדריכה במוזיאון. בשיחה עמם, הובהר לו שהם הולכים לפגישה עם מר רועי פולקמן, יועץ מדיניות ותכנון אסטרטגי לראש העיר. או אז, החליט העותר להתלוות אליהם לפגישה האמורה (סעיף 3 לתצהיר המבקש). בפגישה, מספר המבקש, כי אנשי המוזיאון הסבירו למר פולקמן את חשיבות המוזיאון. הוא, המבקש, הוסיף כי המוזיאון הוא המקום היחיד שמקבל ילדים ממזרח ירושלים (סעיף 4 לתצהיר המבקש). המבקש מציין כי מר פולקמן "דיבר אתנו עם הרבה כבוד והיה מאד נעים לדבר אתו" (סעיף 5 רישא לתצהיר המבקש). אולם, עמדת מר פולקמן היא כי העירייה החליטה למסור את המקום לגורם אחר, והוסיף כי "אם אתם רוצים למנוע בנייה ומסירת השטח - חבל על הזמן שלכם והזמן שלי. אם אתם רוצים לדון בעתיד של המוזיאון בואו נדבר" (סעיף 5, מציעתא לתצהיר המבקש). המבקש הוסיף ותיאר כי מר פולקמן אמר "שהעירייה בשום פנים ואופן אינה עוברת על החוק בחיים, כי היא שומרת חוק" (סעיף 6 רישא לתצהיר המבקש). בהמשך, מספר המבקש כי הוצעו כמה פתרונות חילופיים, כגון: שילוב מוזיאון הטבע במוזיאון המדע הקיים, או בגן סאקר, או בתוך המכללה (סעיפים 7 ו-8 לתצהיר המבקש). 14. אשר לפנייה לרשות המינהלית לפני הגשת עתירה לבית משפט, כל שנאמר בסעיף 6 לבקשה הוא זה (סעיף 6 לבקשה; ההדגשות במקור): "העצומות והבקשות לא לסגור את המוזיאון הועברו אל ראש העיר ירושלים, מר ניר ברקת, לפני מספר ימים. ממשרדו נמסר כי התשובה תינתן תוך שלושה שבועות, כלומר לאחר תום המועד שהוקצב למנהל מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים לקבלת החלטה רשמית בעניין: חודשיים מיום ירושלים - זאת אומרת 29.7.2011". 15. פרט לאמירה כללית זו, אין רמז בבקשה כי נשלח מכתב כלשהו, פרטני, על ידי המבקש 1 או על ידי באת כוחו, עו"ד ולנטינה נלין, לפני הגשת הבקשה לצו מניעה לבית המשפט. 16. לא זו אף זו, לגוף הדברים, פרט לסיפור כי יש כוונה של המשיבים (לא פורט מי מהם ולא פורט מתי הם קיבלו החלטה כזו, אם קיבלו החלטה כזו), למסור את שטח מוזיאון הטבע למוסד להשכלה גבוהה, אין כל נימוק משפטי ענייני, אשר מצא פגם בהחלטות כלשהן (ושוב, לא ברור לאיזה החלטות הכוונה, שכן ההחלטות לא צורפו, פרט להחלטת הממשלה מיום 29.5.11; ראה: פיסקה 12 לעיל). 17. תקנה 5(ב)(3) לתקנות קובעת כי בכתב העתירה ייכללו כל אלה ובהם "תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה, או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם". תנאי זה לא מולא, ודי בכך היה כדי לדחות על הסף או למחוק על הסף את הבקשה. 18. תקנה 5(ב)(5) לתקנות הללו מחייבת את מגיש העתירה לכלול בה את "פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה". 19. אולם, בעתירה שבפנינו דלה מאד ביחס להיבטים המשפטיים שבה, עד כדי כך שניתן לצטטם במספר שורות (סעיף 7 לבקשה): "עצם ההחלטה להעביר את מתחם המוזיאון נגועה בפגמים רבים, גם במישור דיני המינהל הציבורי וגם במישור הדין האזרחי. בין היתר ניתן להצביע על: הפרת חוק יסוד: מקרקעי ישראל; הפרה בוטה של כללי הצדק הטבעי - זכות טיעון של מי שאמור להיפגע מהחלטה; פגמים בשיקול דעת של הרשויות; הפרה של זכויות הבעלים - בעוד שהמקום שייך לרשות הפיתוח, ההחלטות בדבר העברתו לגוף זר מתקבלות על ידי גופים אחרים: עיריית ירושלים וממ"י; הפרה של זכויות המחזיק במקרקעין". מבלי להיכנס לגופם של דברים, ראוי לציין כי החלטת הממשלה, נספח א לעתירה, קובעת במפורש כי כל הפעולות אשר ייעשו בקשר להקצאת הקרקע יהיו על-פי הדין (ראה: הציטוט בפיסקה 12 לעיל, ובמיוחד בקטעים המודגשים). מכאן, שהדברים הכלליים הללו בדבר פגמים בדין, אינם מתיישבים, כלל ועיקר, עם החלטת הממשלה, המשמשת בסיס להחלטה בדבר סגירת מוזיאון הטבע (כנטען בבקשה), אשר, כממשלה, קובעת את חובת הציות לדין ואינה סוטה ממנו כמלוא הנימה, לפחות ככל שמדובר בנוסח ההחלטה האמור. 20. כנראה, שגם ב"כ המבקשים הייתה ערה לכך כי מדובר בכותרות, לכל היותר, ללא כל נימוקים משפטיים היכולים לשכנע את הקורא. לכן, בסעיף האחרון של הבקשה (סעיף 8) היא כותבת: "יצוין כי דחיפות העניין, במיוחד משום שנסיבותיו התבהרו למבקשים לפני ימים ספורים, על סף תחילת הפגרה בבתי המשפט, אינה מאפשרת לפרט טיעונים משפטיים אלה בצורה נאותה, אך די בעצם סירוב הרשויות המנהליות (עירייה) להקשיב לטיעונים של האזרחים נגד סגירת המוזיאון כדי הצדיק את צו המניעה. כללי הצדק הטבעי מחייבים לתת לאדם זכות טיעון בטרם הוגבלה או נשללה זכות מזכויותיו. עקרון היסוד הוא שהטיעון צריך להיות לפני ההחלטה ולא אחריה, משום שהשימוע הוא שימוע שצריכה להיות לו תכלית של השפעה על ההחלטה" (ההדגשה במקור). עצם העובדה כי אנו בפגרה, ותיק זה הגיע אלי במסגרת תורנות, אינה פוטרת את ב"כ המבקשים, מלמלא את חובתה כעורכת דין וכ"קצינת בית משפט". אם היא סבורה כי אין בידה אפשרות להכין עתירה או בקשה כדבעי, עליה לשקול שבע פעמים, האם ראוי להגיש את המסמך שהגישה לבית המשפט. 21. כאמור, לא הייתה כל פנייה בכתב של ב"כ המבקשים, לא לעירייה (פרט לנוכחותו האקראית של המבקש בשיחה שהתקיימה עם איש העירייה; ראה: פיסקה 13 לעיל, וכן העצומה שהוגשה לראש העיר), ואף לא למשיבים האחרים, שלגביהם אין אפילו שמץ של טענה כי מאן דהו פנה אליהם מראש לפני הגשת הבקשה. 22. בכך, לא קוימו הוראות תקנה 5(ב)(6) לתקנות, המחייבות את העותר לכלול בעתירתו, בין היתר, את הנתונים הבאים: "נעשתה פנייה מוקדמת בכתב לרשות, יצורפו העתקים של ההתכתבות לעניין זה; לא נעשתה פנייה מוקדמת - הנימוקים להגשת העתירה בלא פנייה מוקדמת". 23. גם הסעד המבוקש בבקשה לצו מניעה הוא בעייתי. הנוסח המופיע בסיום הבקשה הוא זה: "לאור כל האמור מתבקש בית המשפט הנכבד לאסור למשיבים לקבל החלטה כלשהי בנוגע למתחם שבו נמצא כעת מוזיאון הטבע בירושלים". 24. גם אם יש מקרים חריגים שבהם ניתן להבין, כי ראוי למנוע מרשות שלטונית להיפגש, להתייעץ ולקבל החלטה, בטרם ניתנת זכות טיעון, אולם לא מוסבר מדוע דווקא למבקש או לאותם 4,000 אנשים המוגדרים כ"ידידי מוזיאון הטבע בירושלים" (ראה על מעמדם כמבקשים וכחותמי העצומה, את הדברים שכתבתי לעיל בפיסקאות 5-9), יש את אותה זכות טיעון, בעוצמה כה גדולה, עד כי בהיעדר זכות כזו ניתן למנוע מן המשיבים לקבל החלטה כלשהי בנוגע למתחם שבו נמצא מוזיאון הטבע. היה מקום להגיש בקשה, אם בכלל, אולי, למנוע ביצוע בפועל של מעשה כלשהו, אך קשה יותר להצדיק ולהסביר סעד כה גורף, ועוד במסגרת צו מניעה זמני. 25. עת עיינתי בבקשה, נזכרתי בדברים שנכתבו בשנת 1994, על ידי כב' השופט - כתוארו אז - ד"ר מישאל חשין, אשר כוחם יפה, בדרך ההיקש, גם לענייננו (בג"צ 2148/94 אמנון גלברט, עו"ד נ' כב' נשיא בית המשפט העליון ויושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3) 573). באותה פרשה, הוגשה לבג"צ עתירה, הלוקה בחסר, והעותרים מסרו כי בכוונתם לתקנה ולהשלים את אשר החסירו (שם, בפיסקה 16, בעמ' 599, מול האות ז). השופט חשין סבר כי אין זו הדרך, והסביר מדוע יש זילות בהגשת עתירות לבג"צ, בניגוד לכללים המקובלים. וכך אמר הוא, בלשונו הזהב (שם, בפיסקאות 17-18, עמ' 600): "הכל יסכימו כי בית משפט ראוי לו שיעשה לכניסה אל-תוכו של טרקלין, וכי אל-לו לדשדש בפרוזדור ולבוא עם מתדיין חשבון על דברים של מה-בכך. במה דברים אמורים, באדם שהולך בפרוזדור ומיתדפק על דלתו של טרקלין. ואילו אדם המבקש להיכנס אל טרקלין מבעד לחלון, סוגרים את החלון בפניו ומורים אותו דרכם של בני-תרבות ליכנס אל-בית. הבא אל בית הזולת ראוי לו שיכבד את מינהגות הזולת - כן ייעשה במקומנו, לא ייעשה כן במקומנו - והבא בשערי בית המשפט, ראוי לו שיילך בדרכו של בית המשפט וינהג כסדרים הנוהגים בבית-המשפט. העותרים ביקשו לבוא אל בית-המשפט מבעד לחלון, ומשהודענו להם כי לא ייעשה כן במקומנו, השיבו לנו: כתר לנו זעיר, נא השאירו את דלת הטרקלין פתוחה קמעה, והניחו לנו לסוב את הבית. בדרכנו נבנה עתירה כדרך שראוי לבנות עתירה, ולאחר שזו תהיה בידינו נבוא אל הבית מבעד לדלתו הראשית. מדוע נסכים לבקשתם, והרי ידעו מלכתחילה - וכאומנים במשפטים חזקה עליהם שידעו - כי דרכם אינה דרך? מדוע נתיר להם כי יהיו לטורח עלינו, על הציבור ועל המשיבים, ומדוע לא יפלו לטורח על ביתם, בין מראש בין בדיעבד? אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי. וגם על מקומי כיום באוהל-של-משפט, ריח הגלימה שעליי כריח השדה. שנים רבות הייתי יוצא ובא בשערי בית המשפט הגבוה לצדק כבא-כוחם של מתדיינים, פעם על צד זה ופעם על צד זה, ויודע אני בי כיצד נהגתי אני וכיצד נהגו אחרים כמותי. בית המשפט הגבוה לצדק ראינו בו, עמיתיי ואני, מיקדש-מעט, וקודם היכנסנו אליו היתקנו עצמנו לקראת אותה כניסה: נטלנו את ידינו להיכנסנו בבור-כפיים, היטבנו שיער ראשינו והסרנו רבב מעל בגדינו. כך מקבל אדם יום חג וכך עלינו לבית המשפט הגבוה לצדק. כך בעתירות 'פרטיות' וכך בעתירות 'ציבוריות'. נתחלפו העיתים, נשתנו המינהגות, וימים שהיו חלפו ואינם עוד עימנו. על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר עוול. מינהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו. נזכור כולנו ונשמור: המבקש כי ינהגו בו כבוד - יקדים וינהג כבוד בחברו, והאומר לחברו כי יטול קורה מבין עיניו, ייטיב לעשות אם יקדים ויטול קורתיים מבין עיניו-שלו". 26. מאחר ובאותה פרשה, עמדה לדיון שאלה ציבורית חשובה, לא נרתע השופט חשין מלתחום קו הגבול שבין העלאת הנושא באמצעי התקשורת או בפני גופי ביקורת אחרים, לעומת הצורך בהגשת עתירה, כדת וכדין, לבג"ץ. וכך הוא אמר בהמשך הדברים (שם, בפיסקה 20, בעמ' 601, בין האותיות ה-ז): "לא נקל ראש לא בעיתונות ולא בעיתונאים, והרי אבר הם בגופה של הדמוקרטיה המודרנית. ואולם לא ידעתי כיצד נוכל להסיק מכאן, כי מאמר בעיתון עשוי לשמש תשתית לקובלנה לבית המשפט. בלתי ראוי הוא בעיניי, שכתבה בעיתון כי תיכתב, יהא בה בכתבה, כשהיא לעצמה, כדי לחייב את נושא הכתבה לבוא לבית המשפט הגבוה לצדק ולהכחיש דברים הנאמרים בה בעניינו. לא כך נהג בית המשפט הגבוה לצדק עד היום, וקשה בעיניי כי זה מינהג חדש יבוא למדינה. והגם שלא חקרתי את הנושא, אתקשה להאמין שיש ולו בית משפט גבוה לצדק אחד בעולם שכך ינהג. ואם יש - לא אלך בדרכו. בצד בית המשפט הגבוה לצדק יש גופי ביקורת אחרים במדינה, ובכך נבדל בית המשפט הגבוה לצדק מאותם גופים, שכליו חדים ומושחזים ופגיעתם קשה, לעתים קשה מאד לפרט. המבקש כי אותם כלים יעמדו לרשותו, ייכבד ויוכיח כי ראוי הוא להם וכי ראויים הם לו. העותרים לא הוכיחו כן. קרענו בקיר ביתנו פתח כפיתחו של אולם לבואם של עותרים, ואולם ביתנו - נזכור ונשמור - הוא בית למשפט ולא בית למיקנה ולמימכר". 27. דברים אלה נאמרו ביחס לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ); לעניות דעתי, כוחם יפה גם ביחס לבית המשפט לעניינים מינהליים, הקרוי - בלשון העם - "בג"צ קטן". סמוך להקמת בית המשפט לעניינים מינהליים, אני עצמי ציינתי כי חלק מהכללים החלים על הבג"צ, כמו החובה למסור את מלוא הנתונים, ולהפעיל את הכללים בדבר החובה להגיש עתירה בכפיים נקיות, חלים גם בבית המשפט לעניינים מינהליים (ראה: עת"מ (י-ם) 604/02 יעדים תיור בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד החינוך, מרכז ההסברה (2002), פסמ"ח מינהליים, תשס"ב, 495). 28. לאור הדברים האלה, מן הראוי היה לדחות את הבקשה על הסף או למצער למוחקה על הסף. 29. ברם, מאחר ושולמה כבר אגרה, ומדובר במעין "עותר ציבורי", החלטתי שלא לעשות כן, ובחרתי בדרך הבאה: א. בשלב זה, לא ניתן למבקש כל סעד שהוא. ב. אם תוגש בתוך 30 יום מהיום (זמן הפגרה נכלל), עתירה מינהלית כדת וכדין, ועמה תוגש בקשה לצו ביניים, ואף היא כדת וכדין, יובאו הם לפני השופט התורן, כדי שתתקבל בהם החלטה מתאימה. ג. אם בתוך 30 יום מהיום (זמן הפגרה נכלל) לא יבוצע האמור בס"ק ב לעיל, כי אז תימחק הבקשה לחלוטין. עתירה מוקדמת / תיאורטית / כוללנית