ערר על החלטת בית משפט מחוזי - מעצר עד תום ההליכים

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערר על החלטת בית משפט מחוזי - מעצר עד תום ההליכים: 1. בפניי ערר המופנה נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) לעצור את העורר עד תום ההליכים. 2. נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו ביצוע של עבירות בנשק, ניסיון רצח, היזק בזדון וקשירת קשר. יצוין, כי כתב האישום הוגש נגד שלושה נאשמים נוספים (להלן - הנאשמים הנוספים). בתמצית, מתאר כתב האישום אירוע שהתרחש בעיר אום אל פאחם בלילה שבין יום 3.1.2011 ליום 4.1.2011. במועד זה, כך נטען, הגיעו העורר והנאשמים הנוספים למבנה בו נמצא בית מגוריו ובית העסק של המתלונן (להלן - המבנה). הארבעה הגיעו למקום עם שני כלי רכב - האחד מסוג "דייהו" (להלן - רכב הדייהו), והשני מסוג "סובארו" (להלן - רכב הסובארו). רכב הסובארו היה על-פי הנטען עמוס בחומרים דליקים שונים, אשר הוכנסו לתוכו מבעוד מועד על-ידי הארבעה. בכתב האישום נאמר, כי העורר והנאשמים הנוספים התכוונו להשתמש ברכב הסובארו בתור כלי נשק המסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם, היינו כרכב תופת. עם הגיעם למקום הצמידו הארבעה את רכב הסובארו למבנה; שפכו חומרים דליקים נוספים לתוכו; השליכו לעברו בקבוקי תבערה; וירו 27 כדורים לפחות לכיוון המבנה. כפועל יוצא ממעשים אלה, כך נטען, עלה רכב הסובארו באש ולהבותיו היתמרו לקומה העליונה של המבנה. בנוסף, מספר קליעים חדרו לתוך המבנה. מעורבותו של העורר לא הסתכמה על-פי האישום נגדו אך ורק בביצוע המעשים המתוארים אלא אף ברכישת רכב הסובארו משניים אחרים (להלן - מוכרי הרכב). הללו, כך נטען, גנבו את הרכב ומכרו אותו לעורר, מספר ימים לפני האירוע, בתמורה לסך של 700 ש"ח. זאת, לאחר שהעורר ביקש שהשניים ישיגו לו כלי רכב. בשולי הדברים יצויין, כי בכתב האישום תואר אירוע נוסף, ומוקדם בזמן, בו נעשה ניסיון לפגוע במתלונן. אישום זה אינו מתייחס לעורר אלא לאחד הנאשמים האחרים בכתב האישום (נאשם 3). לפיכך, אין צורך לעמוד על פרטיו של אישום זה. 3. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 6.6.2011 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) כי במקרה דנא נאספה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין אין מקום לבחינתה של חלופת מעצר. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר אינו משלים עם החלטה זו ומכאן הערר שבפניי. 4. בחנתי את חומר הראיות לכאורה עליו הסתמכה המשיבה במסגרת בקשת המעצר. דעתי הינה, כי בחינה כוללת של עוצמת הראיות לכאורה אינה מצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בלא כל בחינה של חלופת מעצר. אעמוד עתה על הטעמים המובילים אל מסקנה זו. הראיה העיקרית עליה הסתמכה המשיבה בכל הנוגע למעשים המיוחסים לעורר, הינה הודעתו של אדם בשם יוסף (להלן - יוסף). יודגש, כי נגד יוסף הוגש כתב אישום נפרד בגין מעורבותו באירוע. מן החומר שהונח בפניי עולה כי יוסף נחשד, בין היתר, באספקת רכב הדייהו. בשתי הודעותיו הראשונות של יוסף לא הזכיר הוא את העורר כמי שהיה מעורב באירוע (הודעות מן הימים 21.2.2011 ו-22.2.2011; סומנו 18 ו-18א בהתאמה). אולם, במהלך גביית ההודעה מיום 22.2.2011 (סומנה 18ב) הוצג בפניו תיעוד וידאו שנקלט בזמן האירוע במצלמת אבטחה שהייתה במקום (להלן - סרטון האבטחה). לאחר שצפה בסרטון זיהה יוסף את העורר כמי שנהג ברכב הסובארו (שם בש' 129-128), ואף ציין כי הוא מזהה את העורר "שופך חומר בתוך רכב הסובארו... (שם בש' 137-136). זאת ועוד, יוסף ציין בהודעתו, שם, כי הוא מזהה את אחד הנאשמים הנוספים, ששמו סעיד (נאשם 1, להלן - סעיד), כמי שיושב ליד העורר ברכב הסובארו. איני סבור, במלוא הזהירות המתחייבת בשלב זה של בחינת הראיות, כי ניתן לייחס משקל לכאורי רב לזיהויו של העורר בידי יוסף. ראשית, זיהויו של העורר בידי יוסף נעשה אך ורק על-פי מבנה גופו (שם בש' 130 ו-136). היינו, העורר לא זוהה על-פי חזות פניו. יודגש, בהקשר זה, כי סרטון האבטחה צולם בשעות הלילה ותועדו בו מספר אנשים כשהם רעולי פנים. זאת ועוד, בחקירותיו הבאות של יוסף התברר, כי הוא מפקפק בזיהויו הראשוני של סעיד ברכב הסובארו כשהוא יושב לצדו של העורר. כך, בהודעה מיום 3.3.2011 (סומנה 18ג), סיפר יוסף כי סעיד התוודה בפניו בתא-המעצר כי הוא נהג ברכב הדייהו. בהמשך לדברים אלה טען יוסף בהודעתו מיום 13.3.2011 (סומנה 18ה) כי הוא אינו בטוח שזיהה את סעיד ברכב הסובארו ("אני לא בטוח במאה אחוז שזה סעיד... אני לא חוקר...": ש' 44 בהודעה מיום 13.3.2011). הנה כי כן, במהלך הצפייה בסרטון האבטחה זיהה יוסף את סעיד ואת העורר ברכב הסובארו. זאת, אך ורק על-פי מבנה גופם. אולם, בשלב מאוחר יותר הביע יוסף ספקות באשר לזיהויו של סעיד. אומנם, יוסף לא חזר בו מזיהויו הראשוני של העורר כמי שנהג ברכב הסובארו וכמי ששפך חומר לתוך הרכב. אך העובדה שיוסף פקפק בדיעבד בנכונות זיהויו של סעיד, יש בה בשלב זה כדי להשליך על העוצמה שראוי לייחס לזיהויו הראשוני של העורר בידי יוסף, לאחר שצפה בסרטון האבטחה. יוער, כי אף בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת בעייתיות מסויימת בכל הנוגע למשקל שיש לייחס לראיה זו בשלב זה של בחינת החומר הגולמי. 5. המשיבה מסתמכת על ראיות נוספות אשר יש בהן כדי ללמד, לגישתה, כי העורר ביצע לכאורה את המעשים שיוחסו לו. כך, טוענת המשיבה כי טענת האליבי שהעלה העורר בחקירתו הראשונה הופרכה. אכן, עיון בחומר הראיות מלמד כי העורר טען בחקירתו הראשונה, כי בעת שאירע המעשה נשוא כתב האישום שהה בבית החולים עם רעייתו שעמדה ללדת. הוא הוסיף וטען, כי הגיע לבית-החולים עם אחד מקרובי משפחתו (דברי העורר בהודעה מיום 21.2.2011 בש' 4-3 ו-44-33, סומן 14). אך עיון בחומר הראיות מלמד כי טענה זו הופרכה, לכאורה, בעדותם של גורמים נוספים שנחקרו בנושא זה. כך, למשל, ציינה רעייתו של העורר כי הוא לא שהה עמה בבית-החולים (הודעות מן הימים 22.2.2011 ו-4.3.2011, סומנו 23 ו-23א בהתאמה). בנוסף, קרוב המשפחה אשר העורר טען כי הסיע אותו לבית-החולים, הכחיש את הדברים (הודעה מיום 23.2.2011, סומנה 27). גם אחות בית החולים שטיפלה באשת העורר טענה כי האישה שהתה לבד בבית-החולים (הודעה מיום 7.3.2011, סומנה 33). לכך יש להוסיף את העובדה כי לאחר שעומת העורר עם האמור בהודעות אלה, בחר הוא לשמור על זכות השתיקה. המשיבה הוסיפה והפנתה להודעותיהם של השניים שמכרו לעורר את רכב הסובארו. השניים טענו, כל אחד בנפרד, כי העורר "הזמין" מהם רכב אותו ביקש להפוך לרכב שטח ("באגי"). שניהם טענו, כי העורר שילם להם 700 ש"ח עבור הרכב שגנבו. שניהם אף זיהו את הרכב בסרטון האבטחה (ראו, הודעות השניים מיום 26.2.2011; סומנו 26ב ו-13ג). אפילו נפלו סתירות שונות בהודעות השניים, ויודגש כי בא-כוח העורר לא הפנה בטיעוניו לסתירות ספציפיות, הרי הגרסה בעניין מכירת הרכב לעורר הייתה עקבית. הנה-כי-כן, בידי המשיבה ראיות לכאורה המצביעות על מעורבות מסויימת של העורר באירועים נשוא האישום. אולם, אין ספק כי דבריו השונים של יוסף, המהווים את הראיה המרכזית הנוגעת למעורבותו הישירה לכאורה של העורר באירוע העיקרי נשוא כתב האישום, מעוררת קשיים שונים. הראיות לכאורה האחרות שהוצגו אינן נוגעות במישרין לאירוע המרכזי נשוא האישום. המסקנה המתבקשת היא, כי עוצמתן הלא גבוהה של הראיות לכאורה נגד העורר מצדיקה בחינה של שחרור לחלופת מעצר (ליחס בין עוצמת הראיות לבין האפשרות של בחינת חלופת מעצר ראו למשל, בש"פ 5280/02 מירפולוסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 361, 363 (2002)). 6. אשר על כן, הנני מחליט לקבל את הערר במובן זה שעניינו של העורר ייבחן שוב בבית המשפט המחוזי על יסוד תסקיר אשר שירות המבחן מתבקש להגיש בתוך 15 ימים. עד החלטה אחרת יוותר העורר במעצר. עררמעצרמעצר עד תום ההליכים