מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על שומת הוצאות משפט: לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (להלן - ההחלטה) בת"א 9772/07 (כב' השופט אברהם רובין) , אשר ניתנה ביום 3.1.2012. העובדות הצריכות לעניין ביום 11.5.2009 ניתן בבית המשפט קמא פסק דין בתובענה שהוגשה על ידי המבקש (להלן - פסק הדין). בפסק הדין (סעיף 7) דחה בית משפט קמא את התביעה לאחר שלא שוכנע במהימנות גרסת המבקש. לענייננו, קבע בית המשפט קמא כי "התובע ישא בהוצאות הנתבעת וכמו וכן ישלם התובע לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק". לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשת המשיבה לשומת הוצאותיה. לאחר שהוגשה תגובת המבקש ותשובת המשיבה קבע בית המשפט, בגדר ההחלטה, את הוצאות המשיבה בסך של 9,652 ₪. ביום 19.2.2012 הוגש ערעור על ההחלטה. לצד הערעור הוגשה בקשה לפטור מהפקדת הערבון. משהתבקשה עמדת המבקש מדוע לא הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, הוגשה תגובת המבקש ובגדרה התבקש בית המשפט להאריך את המועד. לטענתו, ההחלטה סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים והביאה לסיום הדיון ומשכך, ניתן לערער עליה בזכות. עוד נטען כי מדובר בפסק דין משלים ועליו הערעור הוא בזכות. יחד עם זאת, ככל שסבור בית המשפט כי ההחלטה הינה בבחינת "החלטה אחרת" יש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור מהטעם שמדובר בסוגיה משפטית שאינה ברורה. בתגובתה, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה להארכת שכן טעות של עורך דין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. כמו כן, הוסיפה, כי סיכויי הערעור קלושים נוכח ההלכה לפיה אין בית המשפט של הערעור מתערב בהוצאות שנפסקו. דיון והכרעה אכן נכון, החלטה בעניין שומת הוצאות אינה החלטה "משלימה" לפסק הדין וככזו, אינה מבהירה, מתקנת או מפרשת את פסק הדין, "...שכן כאשר בית המשפט קובע כי בעל דין יחויב ב"הוצאות משפט" ללא קביעת שיעורן, הוא מביע בכך את עמדתו כי הוא סיים את מלאכתו ואין בכוונתו לשום את ההוצאות" (ע"א 853/06 אילן אזולאי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, 23.11.2006). בנסיבות אלה "...נושא ההחלטה הוא טפל לנושא המחלוקת גופה"( ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 618 (מהדורה עשירית, 2009); בענייננו, מעיון בכתב הטענות עולה כי המבקש מלין על שיעור ההוצאות בהן חויב ולא על עצם חיובו. משכך, ההחלטה הינה "החלטה אחרת", שערעור עליה מצריך קבלת רשות מבית המשפט של הערעור. זאת ועוד, משחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור (30 ימים), נדרשת הארכת המועד להגשתה. נקודת המוצא בדיון בבקשה להארכת מועד כי על המבקש הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כידוע, המבחן של "טעם מיוחד" נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה. בעבר נקבע כי טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 8794/09 בלום נ' א.פ (באר-שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ, 15.11.09; בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רשל"צ נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209). אולם, עם השנים רוככה הלכה זו תוך שהוטעם כי "...ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד" (ראה בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית, 20.3.2012 (להלן - פלוני)). עוד נקבע, כי במקום בו הוכיח בעל דין שהטעות שבדין שהובילה לאיחור בהגשת הבקשה היא טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, יטה בית המשפט להאריך את המועד. סבירותה של הטעות שבדין נמדדת בשתיים: ראשית, במישור האובייקטיבי, לפיו "...ככל שהדין עמום יותר וניתן לפרשנות בדרכים רבות יותר (אשר טרם הוכרעו בפסיקה) ייטה בית המשפט לראות בטעות שנעשתה טעות סבירה". שנית, במישור הסובייקטיבי, "...ככל שיצליח המבקש להוכיח כי עשה מאמץ כן למניעת הטעות, כך ייטה בית המשפט לראות בטעותו כטעות סבירה" (ראה, בש"מ 6229/11 שפרה דון-יחא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, 10.1.2012 (להלן - עניין דון יחיא)). זאת ועוד, "...מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת המועד" (רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, 29.1.2002) לשון אחר, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, 22.4.2009; עניין פלוני; עניין דון יחיא). בענייננו, טוען המבקש, כי החלטה בעניין שומת הוצאות הינה סוגייה משפטית "שאינה מובנת דיה ואינה עומדת בכלל לפיו מחליטים אם מדובר בפסק דין או בהחלטה". טענה זו אין לקבל החלטה לעניין שומת הוצאות, אשר בסיסה מצוי בהבדל בין פסק-דין להחלטה אחרת, נדונה והוכרעה בפסיקה וחיפוש מהיר בספרות המצויה ובמאגרי המידע המשפטיים היה מעלה זאת. לפיכך, קשה לומר כי במקרה זו הדין עמום וניתן לפרשנות בדרכים רבות. בנוסף, לא עלה בידי המבקש להראות כי עשה מאמץ כן למניעת הטעות וכל שעולה מתגובתו הלאקונית הוא ש"אין בנמצא מקור לכל סוג של החלטה אם מדובר בפס"ד או בהחלטה". טענה זו אינה מפורטת דיה ואינה מבססת את מאמצי המבקש והקושי שנתקל בו בבואו לבחון את הסוגיה אשר עמדה לפניו. כך, המבקש לא פנה לבית המשפט קמא בבקשת הבהרה של דרכי ההשגה על החלטתו (עניין דון יחיא, פסקה 13 סיפא), בהתחשב בכך שהמבקש היה מיוצג. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי הטעות שבדין, במקרה זה, עולה לכדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. שיקול נוסף, עליו עמדתי ואשר יש לו משקל נכבד אם ליתן ארכה הוא אינטרס המשיב למתן ארכה להגשתו של ההליך וסיכויו של המבקש בהליך. הגם שלכאורה אינטרס המשיב לסופיות ההליכים לא נפגע באופן ממשי, נוכח הגשת הודעת ערעור על ההחלטה (בש"א 5925/01 יחזקאל נסימי נ' הודיה מושב עובדים והתיישבות שיתופית בע"מ, 12.8.2001), אין בשיקול זה לעצמו, כדי להכיר בטעות המבקש בדין, כטעם מיוחד, שכן בנסיבות העניין, יש ליתן משקל, לסיכויים הלכאוריים הקלושים של ההליך המטים את הכף לעבר דחיית הבקשה, שהרי "... ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעלי הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו" (בש"א 5636/06 נפתלי שר נ' שלומי גפן, 23.8.2006) בחינת תיק בית המשפט קמא מעלה כי ההחלטה בבקשה לשומת הוצאות נשענת על מסמכים המפרטים את הוצאות המשיבה לצורך בירור הגנתה, זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט של הערעור אינו מתערב בשכר טרחה והוצאות שנפסקו, אלא במקרים חריגים ונדירים (ראה: ע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ, 6.1.2011 והפסיקה שהובאה שם). מקרה זה שלפנינו אינו נמנה על מקרים אלו שכן לא נמצאה טעות בולטת בהחלטה על סמך הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא. משכך ולאור האמור לעיל הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות. ערעור שומותהוצאות משפטשומת הוצאותערעור