מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העונש על אלימות במשפחה / ערעור על עבירת אלימות במשפחה: השופטת אסתר הלמן, אב"ד: 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין ולחלופין, על גזר הדין שהושת על המערער בפסק דינו של בית המשפט קמא. 2. המערער הורשע בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש ותקיפת קטין בידי אחראי, על פי כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע מעשי אלימות כלפי רעייתו ושניים מילדיו הקטינים. 3. על פי כתב האישום שהוגש כנגד המערער, בתאריך 03/02/11 סמוך לשעה 21.00 בעת שהמתלוננת, שהייתה נשואה למערער במשך 9 שנים, שהתה עם 4 ילדיהם הקטינים בבית, הגיע המערער אל הבית כשהוא שתוי. המערער ביקש מהמתלוננת להכין עבורו ארוחת ערב ולסעוד עימו וזו הגישה לו את ארוחת הערב אולם סירבה לסעוד עימו. בתגובה נטל המערער את מגש האוכל וזרקו על הרצפה. לאחר מכן, סגר את דלת החדר, בו שהה עם המתלוננת, אחז בגופה, הצמידה לעבר קיר החדר והכה אותה מכות אגרוף וסטירות בכל חלקי גופה תוך שהוא צועק עליה ומגדף אותה. למשמע צעקות המערער, פתחו הילדים את החדר ומשהבחינו במתרחש, פרצו בבכי. המתלוננת ביקשה מהמערער לחדול מהמעשים ולא להכותה ולגדפה בנוכחות הילדים, אולם המערער לא שעה לבקשתה והמשיך להכותה ואף איים להרוג אותה. המערער נטל לידיו תמונה עם מסגרת מזכוכית, השליכה לעבר המתלוננת והזכוכית נשברה. כן הכה את המתלוננת בכל חלקי גופה באמצעות לוח עץ ומשך את המתלוננת בשערות ראשה. לאחר שהמתלוננת זעקה לעזרת בתה ע. ילידת 17/09/02, ניגש המערער לע. והכה אותה בראשה. כתוצאה מהמכה, נחבט ראשה של ע. בקיר ודם זב מאפה. בהמשך פנה המערער לא. יליד 21/08/07, שלא חדל לבכות, סטר לו על פניו וגרם לכך שראשו של א. נחבט בקיר. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת נפיחות באזור לחי שמאל, המטומה ונפיחות בעין שמאל, חבלה באמת יד שמאל וכן כאבים בגפיים העליונות והתחתונות. 4. בפני בית המשפט קמא כפר המערער בביצוע העבירות. הוא הודה כי אמנם התפתח בינו ובין המתלוננת ויכוח קולני, אך הכחיש כי תקף אותה במהלך האירוע. לטענת המערער המתלוננת איימה כי תגרום לכליאתו, בנוסף, היא זו שקיללה ותקפה אותו באמצעות חפץ חד וגרמה לפציעתו במקומות שונים בגוף. פסק הדין של בית המשפט קמא 5. לאחר שמיעת הראיות, הורשע, כאמור, המערער בעבירות האלימות כנגד אשתו ושניים מילדיו הקטינים. המערער זוכה מעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום. 6. הכרעת הדין מבוססת על עדותה של המתלוננת, אותה העדיף בית המשפט קמא על פני עדותו של המערער ומצאה מהימנה. בית המשפט קמא וקבע כי מרבית גרסתה של המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות בעלות משקל רב, ואלה עולות כדי ראיות סיוע, שאינו נדרש במקרה זה לצורך הרשעה. הראיות הנוספות, לגביהן נקבע כי הן באות ממספר מקורות עצמאיים, חיצוניים, נוגעות לגדר המחלוקת ותומכות זו בזו, הן חקירות הקטינים באמצעות חוקרת הילדים (ת/12-ת/15), והתרשמותה של החוקרת מן הקטינים, דו"ח פעולה שערך שוטר שהגיע למקום ומצא ממצאים התואמים את גרסת המתלוננת, (ת/9), וממצאי החבלות על גופה של המתלוננת, כפי שתועדו בתיעוד הרפואי -ת/3 ו- ת/4. 7. לעומת זאת, עדותו של המערער נדחתה בהיותה רצופת סתירות, ובהיותה סותרת את עדות הקטינים ואת התיעוד הרפואי. 8. המערער זוכה, כאמור, מעבירת האיומים מאחר ונושא זה לא עלה בעדותה של המתלוננת בבית המשפט. 9. בית המשפט קמא דן את המערער לעונשים של 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, התחייבות וקנס בסך 5,000 ₪. בנוסף, הורה בית המשפט קמא על הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער, כולו במצטבר לעונש המאסר בהליך זה, כך שנקבע כי המערער ירצה בסך הכול עונש מאסר בפועל של 36 חודשים. הערעור על הכרעת הדין: נימוקי המערער 10. הערעור מכוון רובו ככולו כלפי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, הנסמכים על קביעות מהימנות והתרשמותו מן העדים שהופיעו בפניו. ב"כ המערער מודע להלכה שלפיה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, אלא במקרים חריגים, אולם הוא סבור כי במקרה זה קיימים נימוקים מיוחדים להתערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שכן בית המשפט קמא נתן אמון בעדויות עדי התביעה, על אף סתירות מהותיות וקשיים רבים היורדים לשורש העניין. 11. בהודעת הערעור פורטו בהרחבה הנימוקים, המלמדים לפי טענת ב"כ המערער, כי בית המשפט קמא שגה בהערכת המהימנות של העדים, בקביעת הממצאים העובדתיים על סמך הערכת המהימנות ובמסקנותיו. 12. עוד נטען בהודעת הערעור כי בית המשפט קמא שגה שגיאה יסודית ומהותית בכך שלא נתן דעתו לחובה למצוא ראיה מסייעת לעדות הילדות ולא ציין בהכרעת הדין, מהי הראיה המסייעת. בהקשר זה נטען כי עדויות הקטינות אינן יכולות לתמוך אחת ברעותה, שכן עדויותיהן רצופות סתירות, זיהומים כבדים, לוקות בניתוק כל קשר של זמן לאירועים ואפילו חשודות בתיאום גרסאות. באותה מידה, גם עדות המתלוננת איננה יכולה לתמוך בעדויות הקטינות בשל הפגמים שנפלו בה. 13. בקשר לעדותו של הקטין א. נטען בהודעת הערעור, כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע שניתן לה משקל מופחת, הואיל וחוקרת הילדים עצמה קבעה כי יש קושי להעריך מהימנותו ומכאן כי לא ניתן לסמוך עליה כראיה מסייעת. 14. לטענת המערער שגה בית המשפט קמא כאשר דחה טענתו לאכיפה בררנית. נימוקי המשיבה 15. עמדת המשיבה היא כי יש לדחות את הערעור, שכן בית המשפט קמא, קבע לאחר ששמע את כל הראיות, לרבות המתלוננת, חוקרת הילדים והמערער עצמו, קביעות עובדתיות חד משמעיות ונחרצות. בית המשפט קמא בחן את עדויות הקטינים, וסמך בעיקר על עדותן של הקטינות, על כל הקושי שעלה מהן. הסנגור העלה במהלך חקירת חוקרת הילדים כל טענה אפשרית, וחוקרת הילדים השיבה עליהן והסבירה מדוע יש לקבל את עדותן של הקטינות. באשר לסיוע הנדרש לעדות הקטינים, נטען כי ניתן למצוא אותו בעדות האחרת, ולא כל נקודה ונקודה צריכה למצוא ביטוי בראיה המסייעת. ב"כ המשיבה מבקשת לדחות את הטענה כי עדות הקטינים זוהמה, כיוון שהם נפגשו עם האם לפני חקירתן, דבר המוכחש על ידי המתלוננת וגם איננו מתיישב עם תוכן הגרסאות שמסרו. דיון 16. על פי הפסיקה התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, בפרט כאשר מדובר בממצאים המבוססים על הערכת מהימנות, תעשה במקרים חריגים בלבד. "אכן, ערכאת הערעור רשאית לבחון ממצאי מהימנות אלו ואף להסיק מהראיות מסקנות שונות ממסקנותיה של הערכאה הדיונית, כפי שנקבע בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 ... אולם, בפסיקה התגבש כלל אי ההתערבות הנוהג כיום, לפיו, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות. זאת, כיוון שהערכאה הדיונית היא הרואה והשומעת את העדים, ועל כן יכולה להתרשם בצורה טובה ממהימנותם באופן בלתי אמצעי וישיר... כיוון שהלכה זו מבוססת על יתרונה של הערכאה הדיונית, הרי שבמקום בו יתרון זה מתבטל, עשויה ערכאת הערעור להתערב ביתר קלות בממצאי העובדה והמהימנות. הדבר נכון למצב בו קביעת הממצאים על ידי הערכאה הדיונית מבוססת על שיקולי סבירות או הגיון; או כשמדובר בהתרשמות מחפץ, מסמך או עדות מצולמת מה שמאפשר לערכאת הערעור להתרשם לא פחות טוב מן הערכאה הדיונית... בנוסף, נקבע בפסיקה כי כלל אי ההתערבות לא יחול גם במקרים בהם "נפלו טעויות של ממש באופן הערכת המהימנות; או באותם מצבים בהם שוכנעה ערכאת הערעור כי הערכאה המבררת לא יכולה הייתה לקבוע את הממצאים שנקבעו...". (ע"פ 5484/11, פלוני נ' מדינת ישראל וכן ראה ע"פ 511/11 - סאלח מריסאת ואח' נ' מדינת ישראל). 17. אחד המצבים בהם נחלש כלל אי-ההתערבות הוא מקום שבו מבקש המערער לבחון ממצאי מהימנות שהושתתו על ראיות בכתב או על עדויות שלא הובאו בפני בית המשפט באופן בלתי אמצעי, כמו עדויות ילדים שהובאו באמצעות חוקרת ילדים, כמו במקרה שלפנינו. נפסק כי במקרים כאלה, מיטשטש הפער בין יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם מהעדות ולהעריכה לבין יכולתה של ערכאת הערעור לעשות כן (ע"פ 4732/10 - מדינת ישראל ואח' נ. פלוני).   18. במקרה שלפנינו מבקש המערער להתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית הן ביחס לעדים שהופיעו בפניה, כמו המתלוננת והמערער והן בנוגע לעדויות הקטינים, אשר לא העידו בבית המשפט, עדותם הובאה באמצעות חוקרת הילדים, והיתרון של הערכאה דלמטה בכל הנוגע להערכת מהימנותם הינו פחות אם כי לבית המשפט קמא הייתה ההזדמנות להתרשם ישירות מחוקרת הילדים, ממקצועיותה וניסיונה והוא יכול היה להיעזר בכישוריה בכדי לגבש את מסקנותיו. 19. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על עדות המתלוננת, שהותירה רושם מהימן על בית המשפט קמא, בניגוד לעדותו של המערער. על יתר הראיות התבססה הכרעת הדין, כראיות תומכות בראיה העיקרית, שהיא עדות המתלוננת. בכל הנוגע להערכת מהימנותה של המתלוננת לא עלה בידי המערער לשכנע כי קיימים נימוקים מיוחדים להתערב בהתרשמות בית המשפט קמא מעדותה. בהקשר זה יש להזכיר כי "לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ע"פ 7595/03 - פלוני נ' מדינת ישראל). עדות המתלוננת 20. בפתח עדותה של המתלוננת הביאה התובעת לידיעת בית המשפט קמא את העובדה שהחלטת המעצר של המערער, על נימוקיה, נמסרה למתלוננת על ידי מזכירות בית המשפט עקב טעות, כאשר זו באה לבקש אישור על היות המערער עצור, לצורך הצגתו במוסד לביטוח לאומי. המתלוננת מסרה על כך מיוזמתה לתובעת וזו הציגה את הדברים בפתח ישיבת ההוכחות. החלטת המעצר, (נ/1), סוקרת בהרחבה את הראיות שהיו בידי המשיבה, לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה למעשים המיוחסים למערער. אין ספק, כי החלטה זו לא אמורה הייתה להימצא בידי המתלוננת טרם בואה להעיד, יחד עם זאת, לא מצאתי פגם בנימוקי בית המשפט קמא, לדחות את הטענה כי הדבר מהווה ראיה לכך שהמתלוננת נחושה בדעתה להפליל את המערער. המתלוננת, כאמור, סיפרה מיוזמתה כי ההחלטה נמסרה לה, היא גם הסבירה בעדותה בהרחבה את הנסיבות בהן קיבלה לידיה בטעות את המסמך. בית המשפט קמא קבע כי ייתן דעתו לכך שההחלטה הייתה ברשות המתלוננת בעת שיקבע את משקל עדותה של המתלוננת. יש לזכור, כי בפני בית המשפט קמא היו מספר הודעות שמסרה המתלוננת, החל משיחת הטלפון המוקלטת למוקד המשטרה, ההודעה שנגבתה ממנה בבית החולים, ושתי הודעות נוספות שמסרה בחקירתה במשטרה; כל זאת בנוסף על עדותה בבית המשפט, כך שגרסתה במלואה כבר ניתנה בטרם הגיעה ההחלטה לידיה. 21. על פי העדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא, עוד במהלך האירוע התערבו בני משפחתו של המערער, המתגוררים בסמוך לבית בני הזוג, המתלוננת נלקחה לביתם ושהתה בקרב בני משפחתו של המערער, שניסו לשכנעה שלא לפנות למשטרה או לקבלת טיפול רפואי. בעדותה, סיפרה המתלוננת בהרחבה על הנסיבות בהן עלה בידה, לפנות בוקר (לאחר שהמערער יצא לעבודתו ואביו יצא מן הבית כדי להסיעו לעבודה), להגיע לביתה ולהזעיק עזרה. 22. בעדותה בבית המשפט, כמו בהודעותיה במשטרה, מסרה המתלוננת גרסה מלאה ומפורטת של מעשי האלימות שביצע בה המערער, עדותה נתמכה בעדותו של השוטר ניזאר גדיר, אשר הגיע לביתה בעקבות הקריאה הטלפונית והבחין בסימני החבלה על לחיה של המתלוננת, בכתמי הדם על הרצפה בחדר השינה ובשברי הזכוכית. בנוסף, נתמכה גרסת המתלוננת בתיעוד הרפואי ובתצלומי החבלות, אשר עלו בקנה אחד עם תיאוריה לגבי האלימות שספגה מהמערער. 23. המתלוננת התמקדה בהודעותיה הראשונות (חלקן בהיותה עדין בבית החולים), באלימות שהופעלה כנגדה ולא ציינה את העובדה שהמערער נקט באלימות גם כנגד ילדיה. עובדה זו איננה מעמידה בספק את גרסתה ולא מחלישה את הראיות ביחס למעשי האלימות המיוחסים למערער. ראשית, כבר בהודעה הטלפונית למשטרה, ת/1, ביקשה המתלוננת סיוע מאחר ולטענתה המערער תקף אותה ואת הילדים. שנית, העובדה שלאחר מכן בהודעותיה הראשונות התייחסה בפירוט למעשים הקשים יותר שכוונו כלפיה ולא ציינה את האלימות נגד הילדים רק מחזקת את הרושם כי לא היה בכוונתה להעצים את התלונה או להפליל את המערער במה שלא עשה. בהודעתה מיום 8.2.11 נשאלה המתלוננת מפורשות לגבי תקיפתם של הילדים, לאור מה שמסרה בשיחתה עם המוקד ולאור גרסת הילדים בפני חוקרת הילדים. בתגובה סיפרה על האלימות בה נקט המערער כנגד הקטין א'. המתלוננת מסרה כי לא ראתה שהמערער תקף גם את ע., היא גם הדגישה כי כאשר סיפרה שהמערער תקף באמצעות זכוכית התכוונה רק לגבי עצמה ולא טענה כי תקף גם את הילדים באמצעות הזכוכית. הדברים רק מחזקים את מהימנותה של המתלוננת, אשר סיפרה רק על הדברים שראתה במו עינה, לא הגזימה ולא ביקשה להוסיף לתלונתה מעבר למה שחוותה. 24. המתלוננת מסרה בעדותה בבית המשפט כי לא הייתה בקשר עם הילדים לפני שנחקרו על ידי חוקרת הילדים אולם במהלך חקירתה הנגדית אישרה כי אחת הקטינות, ב., ביקרה אותה בבית החולים. לפי עדותה, מדובר היה בביקור קצר, הקטינה הובאה אליה לבית החולים כשהיא מלווה באחיו של המערער - מוחמד (עמ' 16 + 35 לפרוטוקול), בשובה מביקור אצל רופא ושהתה אצלה מספר דקות בלבד. המתלוננת לא זכרה האם באותן דקות שוחחה עם הקטינה על האירועים נשוא כתב האישום. לפי עדותה רק שאלה את הקטינה לשלומה ולשלום אחיה. ההגנה לא מצאה לנכון לזמן לעדות את האח מוחמד, אשר הביא את ב. לבקר את אמה, כדי שיעיד על תוכן השיחה שהתנהלה עם ב. בבית החולים. אשר לטענת הסנגור כי מעדות המתלוננת, (בעמ' 30), ניתן ללמוד כי גם הבת ע. ביקרה אותה בבית החולים, טענה זו יש לדחות שכן תשובת המתלוננת איננה ברורה דיה והיא לא נשאלה מפורשות למה התכוונה. בנסיבות אלה, לא מצאתי פגם במסקנתו של בית המשפט קמא שלפיה עדות הקטינים לא זוהמה. המתלוננת שוחחה עם הקטינים, כפי שהעידה בעצמה, אולם השיחה הייתה לאחר שאלה נחקרו על ידי חוקרת הילדים. מסקנה זו מתיישבת גם עם תוכן עדויות הקטינים. 25. ב"כ המערער טוען בנוסף כי גרסת המתלוננת לגבי מה שהתרחש בלילה בבית הורי המערער נסתרה בדברים שמסרה ע. בעדותה - ת/10, שכן לפי דבריה של ע. המתלוננת התקשרה לבית הוריה, שוחחה איתם וסיפרה להם על מה שהתרחש, בעוד המתלוננת תיארה כיצד סירבה משפחת המערער לאפשר לה לשוחח עם הוריה. עיון בת/10 מלמד כי אין כל סתירה. הילדה תיארה (בעמ' 6 לתמליל) כי התעוררה ומצאה את אמה לידה, אמה שוחחה עם הסבתא וכן הזעיקה משטרה ואמבולנס. הדברים מתיישבים עם גרסת המתלוננת לגבי הנסיבות בהן שוחחה עם הוריה לאחר שהצליחה לפנות בוקר להגיע לביתה. 26. לא מצאתי גם ביתר טיעוני המערער סיבה לקבוע כי בית המשפט קמא לא יכול היה להתרשם מן המתלוננת כפי שהתרשם. חקירת הילדים 27. הקטינים ע., ב. ו- א. נחקרו על ידי חוקרת הילדים ולא הותרה העדתם בבית המשפט. 28. בתם הקטינה של המערער והמתלוננת, ע., ילידת 17/09/02 תיארה בפני החוקרת את האירוע בו הותקפה אמה, תוך שהיא מציינת גם את חלקה של האם בפרשה. לפי דבריה, לאחר שהמערער, שהיה שיכור, שפך את האוכל שהכינה אמה, הם נכנסו לחדרם, משם בקעו צעקותיהם, וכאשר יצאו ראתה את האב אוחז "חתיכת עץ", הוא הרביץ לאמה על הראש, על הרגליים, ירד לה דם מהראש, הוא משך בשערותיה ושניהם נפלו על הארץ, היו דם וחתיכות זכוכית. ע. מסרה, כי במהלך מאבק זה, אמה אחזה בחתיכת זכוכית והרביצה למערער, כך שהוא נחתך בכתף וירד לו דם. בפני חוקרת הילדים נשמעה גם לראשונה הגרסה שלפיה המערער הכה במהלך האירוע את ע. לאחר שהמתלוננת ביקשה ממנה לקרוא לעזרה. ע. סיפרה כי המערער סטר לה, ראשה נחבט בקיר וירד לה דם מהאף. המתלוננת כאמור, לא יכולה הייתה לאשר את הטענה והעידה כי לא הבחינה באירוע זה. 29. בית המשפט קמא בחן את מהימנות העדות של הקטינה ע., לאור תוכנה, עדותה של חוקרת הילדים, ומבלי להתעלם מן הקשיים שמצא בעדותה, קבע כי יש ליתן לה משקל מלא. 30. גם הקטינה ב. ילידת 18/05/04 נחקרה ע"י חוקרת הילדים וסיפרה לה על אירועי אותו ערב, בו הבחינה באביה מכה את אמה באמצעות דלת הארון ובאמצעות זכוכית, שבר את הזכוכית תוך כדי כך, עד שירד לאם דם. גם ב. סיפרה כי אמה אחזה בחתיכת זכוכית והכתה באמצעותה את המערער וכן התייחסה לתקיפתו של א. היא לא ציינה ולא סיפרה על אלימות מצד המערער כנגד ע. גם לעדות זו ראה בית המשפט קמא לנכון ליתן משקל מלא, לאחר שבחן את תוכנה ולאור התרשמות חוקרת הילדים ממהימנות הגרסה. 31. בנם הקטין של בני הזוג, א. יליד 21/08/07, נחקר ע"י חוקרת הילדים בהיותו כבן 3 וחצי בלבד. הוא התקשה לשתף פעולה ועדותו הייתה דלה מכדי שניתן יהא לבסס עליה ממצאים. חוקרת הילדים התקשתה לקבוע ולהעריך את מהימנות גרסתו, למרות שגם הוא תיאר סיטואציה בה הכה אביו את אמו באמצעות זכוכית וגם מסר כי אביו הכה אותו במהלך האירועים (כפי שמסרו גם אחיותיו ואמו). בית המשפט קמא קבע, כי הוא נותן משקל מופחת לעדותו של הקטין א. לאור הקושי לסמוך עליה אך לא ביטל את ערכה הראייתי. 32. בהתייחסו לעדויות הכוללות של שלושת הקטינים, קבע בית המשפט קמא כי הן מציגות תמונה כוללת של האירועים, העולה בקנה אחד עם תיאור הדברים שמסרה המתלוננת. בית המשפט קמא קבע עוד, כי תיאור הדברים מפי הקטינים, מסיר את החשש מפני השפעה חיצונית. כל אחד מן הקטינים זכר חלקים אחרים של האירוע בצורה ברורה יותר, ואין זהות מלאה בתיאור האירועים שמסרו, אולם אין בכך כדי לפגום במהימנות הדברים. חוקרת הילדים נחקרה ארוכות בבית המשפט והסבירה היטב מדוע היא סבורה כי יש ליתן משקל לעדות הקטינות, חרף הקשיים שמצאה בהן. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי סיבה לקבוע כי בית המשפט קמא לא יכול היה להגיע למסקנה ולממצאים שקבע ביחס לעדויות הילדים, בכל הנוגע למעשי האלימות שננקטו כנגד המתלוננת וא., עדויות אשר תמכו בעדות המתלוננת, וככל שהדבר נדרש, נמצא להן סיוע זו בזו, בעדות המתלוננת ובראיות נוספות, כמו התיעוד הרפואי. גרסת המערער 33. המערער מסר שלוש הודעות במשטרה, בהן שלל את הטענה כי היה שיכור בעת האירועים והכחיש כי תקף את המתלוננת או את מי מילדיו. המערער הצביע על החבלה בכתפו וטען כי המתלוננת היא שתקפה אותו. כבר בהודעותיו במשטרה נתגלעו סתירות בגרסאות שמסר לגבי הסיבה לחבלות שנגרמו למתלוננת, למערער לא היה הסבר מניח את הדעת לחבלות הטריות שהיו על גופה ואת גרסאות הילדים ביקש לדחות בטענה כי הם הושפעו על ידי אמם, אף ששהו עד לחקירתם בבית הוריו ותחת השגחת בני משפחתו. בהמשך, בעדותו בבית המשפט, סתר המערער את עצמו בסוגיות מהותיות, כמו, באיזה אופן נגרם לו החתך בכתפו. לראשונה ציין כי מדובר בחתך מזכוכית (לטענתו שברי הצלחת ולא שברי חלון או לוח זכוכית), בניגוד למה שמסר במשטרה. בית המשפט קמא נימק היטב בהכרעת הדין מדוע מצא לנכון להעדיף את גרסת התביעה על פני עדותו של המערער, אשר לא תאמה את הראיות בזירת העבירה ולא הותירה עליו רושם מהימן. בית המשפט קמא קבע, בין היתר כי בגרסת המערער לא היה הסבר מניח את הדעת בנוגע לחבלות שנמצאו על גופה של המתלוננת, ועדותו עמדה בסתירה גם לגרסאות שמסרו הקטינים, לגביהם נקבעה כאמור, כי לא זוהמו על ידי המתלוננת. 34. ב"כ המערער מעלה שורה של טיעונים, שלדעתו מובילים למסקנה כי בית המשפט קמא שגה כאשר העדיף את גרסת המתלוננת והקטינים על פני גרסת המערער. אתייחס להלן לעיקרי הטיעונים. 35. באשר לטענות המתייחסות לזירת האירוע, אשר למרבה הצער לא תועדה כפי הצריך- לטענת הסנגור נפלה שגגה בהכרעת הדין, בהתייחסות להימצאות זכוכיות בזירה, שכן לטענתו הוכח שהייתה זכוכית אחת בלבד. אין בסיס לטענה זו - מתוך העדויות שהובאו בפני בית המשפט עולה בברור, כי במהלך האירוע ניפץ המערער זכוכית, שברי הזכוכית היו על הארץ, ועל פי עדויות הקטינות, הוא עצמו נחבל באמצעות שבר של זכוכית. הסנגור מסתמך בטענתו על הדו"ח ת/9 בו רשם השוטר רס"מ גדיר, כי כאשר הגיע לזירה מצא על הארץ דם "וזכוכית" של חלון שנשבר. מדובר ברישום לא ברור, כשבעדותו של גדיר הדבר לא הובהר, אך מיתר הראיות עולה היטב, כי על הארץ היו שברי זכוכית (כך גם הוצג הדבר למערער בחקירתו, ראה ת/6). גם בהנחה והשוטר גדיר הבחין בשבר זכוכית אחד, הרי לפי מה שמסרו הקטינות לחוקרת הילדים, אביו של המערער שהגיע אל הבית, הורה לע. לאסוף את שברי הזכוכית והיא אספה אותם, כך שיתכן כי כאשר הגיע השוטר כבר לא היו כל שברי הזכוכית על הארץ. יש לציין, כי לפי גרסת המערער, הוא לא שבר דבר בבית ולא הייתה כלל זכוכית חלון שבורה, אלא שברי הצלחת שהשליכה לעברו המתלוננת. לפיכך, עדותו של השוטר, גם אם התייחסה לשבר זכוכית אחד, של חלון, תמכה בגרסת המתלוננת ולא בגרסת המערער. 36. ב"כ המערער קובל על כך, שלא ניתן משקל לעובדה שהמשטרה לא דגמה את סימני הדם שהיו בזירה, כשלטענתו, בדיקה כזו יכולה הייתה לאושש את טענת המערער, כי הוא זה שנפצע באירוע. ראשית, מעדויות עדי התביעה עולה כי פרט לחבלות שנגרמו למתלוננת, גם המערער נחתך באירוע ודמו זב כתוצאה מן החתך בכתפו, כך שהימצאות דמו בזירה לא הייתה מפריכה את עדות המתלוננת. שנית, בהודעתו הראשונה מיום 04/02/11 (ת/7) נשאל המערער האם שבר חלון והשיב כי לא שבר כלום בבית. הוא אמנם הצביע על חתך בכתף ימין, עליו היה דם יבש, אך לא טען כי במהלך האירוע הוא דימם. בהודעתו ת/6 טען כי אשתו שרטה אותו בכתף באמצעות המתלה של המפתחות והכחיש בתוקף את גרסת אשתו וילדיו, כי הוא שבר זכוכית ואף נחתך משברי הזכוכית הזו. גם בעדותו (ת/5) הכחיש המערער כי הכה את אשתו ושבר זכוכית במהלך האירוע, כך שבכל מהלך החקירה (עד שהמתלוננת מסרה את הדברים בהודעתה מיום 6.2.11) לא הייתה סיבה להניח, כי המערער דימם במהלך האירוע ולא הייתה סיבה לבדוק אפשרות זו, כאשר מנגד היו עדויות לכך שהמתלוננת דיממה מאפה ומפיה. על כל פנים, הואיל ויש עדויות לכך ששני בני הזוג דיממו במהלך האירוע וטענה לכך שגם הבת ע. דיממה הרי דגימת הדם שהיה על הארץ לא הייתה תורמת להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת. 37. לא מצאתי ממש גם בטענות שמעלה ב"כ המערער כנגד התנהלות חוקרת הילדים, ובפרט ביחס לכך שלא עמדו בפניה חקירות קודמות של הילדים; חוקרת הילדים אישרה כי מוטב היה לו היו בפניה חקירות קודמות, אך טענה כי בשל לחץ הזמן לאור העובדה שהחשוד היה עצור, לא דאגה לקבלן, אולם הוסיפה כי היה בידיה מספיק חומר לצורך ביצוע חקירות הילדים. הסנגור ביקש בסוף עדותה של חוקרת הילדים להגיש את תמלילי החקירות הקודמות, שנגבו על ידי חוקרת ילדים אחרת, התובעת התנגדה ובית המשפט קמא קבע, כי לא ניתן להגיש את התמלילים, אלא באמצעות חוקרת הילדים, אשר חקרה אותם. ב"כ המערער בחר שלא לזמן את חוקרת הילדים שגבתה את עדויות הילדים בעבר ובכך ויתר על הגשת תמלילי החקירות הקודמות, כך שטענתו בדבר עירוב עובדות נותרה תיאורטית בלבד. 38. מעבר לכך, עיון בתמלילי החקירות של הקטינות ובעדותה של חוקרת הילדים, מעלה כי עדותן הייתה ברורה, הן ידעו לתאר את השתלשלות העניינים, ומסרו תיאור של מקום וזמן. בפני חוקרת הילדים הוצג קטע אחד בלבד מחקירה קודמת שבה הועלתה גרסה לגבי כך שהמערער הכה את המתלוננת בזכוכית על ראשה. מתוך קטע זה בלבד, מבלי שחוקרת הילדים שגבתה את ההודעה נחקרה, ומבלי שהוברר האם עדות זו נתקבלה, לא ניתן לקבוע כי הילדות מערבות נתון זה מחקירתן הקודמת, או כפי שהשיבה חוקרת הילדים, יתכן ומדובר בדפוס התנהגות שחוזר על עצמו אצל המערער. חוקרת הילדים הסבירה היטב בחקירתה, מדוע שוכנעה כי הקטינות מסרו את גרסתן, לאחר שחוו את הדברים ולא מתוך השפעה חיצונית ולא מצאתי דופי במסקנתו של בית המשפט קמא, כי יש ליתן לעדויותיהן משקל מלא, כראיה התומכת בגרסת אימן. 39. בית המשפט קמא, כמו חוקרת הילדים, היה מודע לכך שבהודעות הקטינות נשזרו גם פריטים שאינם נכונים, כמו למשל הטענה כי ע. ניסתה לעזור לאמה לברוח דרך החלון (לא ברור אם לטענתה הבריחה את האם - כפי שטוען הסנגור). חוקרת הילדים נתבקשה להתייחס לכך והסבירה מדוע, למרות פרטים מסוג זה בעדותה של ע. היא עדין סבורה כי יש לסמוך על יתר הדברים שמסרה בעדותה. 40. חוקרת הילדים הסבירה גם מדוע איננה סבורה שהגרסה שמסרו הקטינות זוהמה על ידי האם. התרשמות החוקרת מתיישבת היטב הן עם הנסיבות בהן נגבתה עדות הבנות והן עם תוכן העדות. מעבר לכך שהקטינות היו בחסות משפחת המערער ולא הופגשו עם המתלוננת, למעט פגישה קצרה של ע. בנוכחות אחיו של המערער, בעדותן מסרו פרטים שלא עלו בהודעות המתלוננת בכלל או באותו שלב, כמו הכאתו של א. והאופן בו נחבל המערער. 41. אשר לדרישת הסיוע, אין חולק כי על פי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9 אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. בענייננו, הרשעת המערער בעבירות האלימות כנגד המתלוננת וא. נסמכה על עדות המתלוננת, ונתמכה ביתר הראיות. ככל שנדרש במקרה כזה סיוע, הרי ניתן למוצאו בעדויות של הקטינות, כשזו מסייעת לשנייה, גם ללא עדותו של א. בעניין זה נפסק בע"פ 4732/10 - מדינת ישראל ואח' נ' פלוני: "לפי סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, עדות קטין המוצגת לבית המשפט לפי סעיף 9 לחוק היא עדות הטעונה סיוע. בענייננו, קבע בית המשפט כי עדויות הילדים מהוות סיוע האחת לרעותה, בהיותן ראיות עצמאיות המחזקות את הקשר בין המערער לבין המעשים שיוחסו לו באישום הראשון. קביעה זו בדין יסודה, שהרי לא אחת נפסק כי "עדות הטעונה סיוע יש בכוחה לסייע לעדות האחרת, העיקרית, אשר טעונה היא עצמה סיוע" (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993); וראו גם: ע"פ 5237/93 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (לא פורסם, 18.9.94); ע"פ 5357/93 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (לא פורסם, 15.5.94))". 42. שונה המצב בכל הנוגע לתקיפתה של ע. בעניין זה אין סיוע לעדותה, פרט לדברים שבאו מפיה. לעניין זה, נדרש סיוע ממקור עצמאי, וגם לולא דרישת החוק, הרי נוכח הקשיים שנמצאו בעדותה של ע. ספק אם ניתן היה להסתפק בעדותה בפני חוקרת הילדים על מנת להרשיע את המערער בביצוע העבירה כנגד ע. אכיפה בררנית 43. המערער טוען כי המשטרה נקטה באכיפה בררנית, כאשר חקרה באופן שטחי את תלונת המערער על כך שהוא הותקף ראשון על ידי המתלוננת אשר מעלילה עליו מתוך מניע נקמני. לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט קמא לדחות טענה זו. מעבר לנימוקים שפורטו בהכרעת הדין, לפיהם, בתמצית, המתלוננת נחקרה תחת אזהרה, והאירוע כולו נחקר על ידי המשטרה, אוסיף, כי המערער עצמו לא מסר גרסה ברורה באשר לשאלה כיצד נחבל. בניגוד לגרסה שמציג הסנגור בטיעוניו, בחקירתו במשטרה לא טען המערער כי הוא "הותקף ראשון" אלא טען כי הוא זה שהותקף בלבד והכחיש כל מעשה אלימות שיוחס לו. אין צורך לומר, כי המערער לא טען וגם לא הודה בשום שלב בטענת הקטינות כי המתלוננת גרמה לו לחתך באמצעות הזכוכית, לאחר שהוא הכה אותה באמצעות הזכוכית ושניהם נפלו על הארץ. האירוע בכללותו נחקר על כל היבטיו והראיות שנאספו על ידי המאשימה תמכו יותר בגרסת המתלוננת מאשר בגרסת המערער. בנסיבות אלה, אין כל דופי בכך שכתב האישום הוגש כנגד המערער בהסתמך על הראיות שנאספו כנגדו ולא הוגש כתב אישום כנגד המתלוננת. מעבר לכך, גם אם נצא מתוך הנחה, כי המתואר בעדויות הקטינות ביחס לחבלה שגרמה המתלוננת למערער הוא נכון (גרסה שונה מזו לה טוען המערער), הרי שאין דומה תקיפת המתלוננת באמצעות מכות ושימוש בנשק קר לתגובתה בעת שהיא חבולה על הארץ, מוכה ומדממת. 44. לאור המפורט לעיל, הייתי מציעה לחברי, לדחות את הערעור על הכרעת הדין, למעט בעניין תקיפתה של ע. הערעור על גזר הדין: 45. המערער מבקש להקל בעונשו. לטענתו, החמיר עימו בית המשפט קמא יתר על המידה, בשים לב לחבלות שנגרמו למתלוננת, שאינן חבלות של ממש, כפי העולה מן התיעוד הרפואי, ולאור העובדה כי הוא עצמו נפגע באופן חמור, ולא זכה לטיפול רפואי. 46. לטענת ב"כ המערער, לא ניתן משקל בגזר הדין לכך שהמערער היה אדם נורמטיבי עד לנישואיו. עוד נטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר שלח את המערער לשירות המבחן בניגוד לרצונו, וכאשר קיבל את המלצת שירות המבחן בתסקיר המשלים, אף שהוגש תסקיר שטחי ולא מקיף. 47. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור על גזר הדין, בהתחשב בעברו של המערער, הכולל עבירות אלימות במשפחה, העובדה שתלוי היה ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה כאשר ביצע את העבירות, אי לקיחת האחריות והתסקיר השלילי שהצביע על אי הפנמה מינימאלית של חומרת המעשים וסיכון גבוה להישנותם. 48. דעתי היא, כי דין הערעור על גזר הדין להידחות, למעט הקלה מסויימת עקב קבלתו החלקית של הערעור על הכרעת הדין. 49. מדובר במעשי אלימות חמורים שביצע המערער כלפי אשתו וילדו הפעוט. המערער שב לביתו כשהוא שיכור והתפרץ באלימות כלפי אשתו לנגד ילדיהם הקטינים, אשר היו עדים לזעקותיה של האם ולמראה אביהם המכה אותה באמצעות לוח עץ ומנפץ עליה זכוכית. 50. בית המשפט קמא עמד בגזר הדין על מדיניות הענישה בעבירות אלימות במשפחה, התומכת בהחמרת העונשים, בניסיון למגר את התופעה המאמללת בני משפחתם של עבריינים אלימים והשואפת להעביר מסר של סלידה ממעשים מסוג זה והכרה בפגיעה שנגרמה למתלוננת. הדברים נכונים ביתר שאת לגבי נאשמים שכבר חטאו בעבר בעבירת אלימות במשפחה, נענשו, ולא ערכו שינוי בדפוס ההתנהגות שלהם. 51. המערער ריצה בעבר עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח (5 חודשים) בגין עבירות דומות שביצע כלפי אשתו במספר הזדמנויות, והוטל עליו מאסר על תנאי, שהיה תלוי ועומד כנגדו בעת שביצע את העבירות הנוכחיות, אך לא מנע הישנות המעשים. 52. בית המשפט קמא סבר כי נדרש תסקיר שירות המבחן והורה על עריכת תסקיר, מבלי שהמערער ובא כוחו עתרו לכך, משום שסבר כי הדבר יסייע בידו לגזור את דינו של המערער. לא מדובר בצעד שגרתי, על פי רוב, מעורבות שירות המבחן נעשית על פי בקשת הנאשם, במטרה להצביע על אפיק שיקומי, על אורח חיים נורמטיבי ככלל או על נסיבות אישיות יוצאות דופן. יחד עם זאת, אינני סבורה כי נמנע מבית המשפט, במקרים בהם הוא סבור כי התסקיר עשוי לסייע לו בגזירת הדין, להורות על עריכת תסקיר גם מבלי שהנאשם מבקש זאת. 53. במקרה זה, אמנם המערער עומד על חפותו אך גם מבלי לפגוע בעמדתו זו ניתנה לו הזדמנות לשכנע את שירות המבחן כי רמת מסוכנותו איננה גבוהה ופניו לשיקום. המערער לא ניצל הזדמנות זו ומספר תסקירים שהוגשו לבית המשפט קמא מצביעים על גורמי סיכון ומעוררים דאגה באשר להתנהלות המערער. יש לציין כי התרשמות שירות המבחן אמנם מבוססת במידה רבה על כך שהמערער איננו מקבל אחריות למעשיו אולם אין זה הנימוק היחיד או העיקרי. התרשמות שירות המבחן מבוססת, בין היתר, על שיחות קודמות עם המערער, על שיחות עם המתלוננת, על התנהלות המערער מול גורמי טיפול ורווחה בכלא ועל ניסיונות קודמים לטפל במערער על רקע הסתבכותו בעבירות נוספות הכרוכות בשתיית אלכוהול, כאשר המערער איננו מודה בבעיה זו ואיננו נרתם לקבלת טיפול מתאים. 54. המערער כאמור, איננו לוקח אחריות למעשיו גם היום ואיננו מגלה כל אמפטיה לסבלה של המתלוננת. לא זאת בלבד, אלא שהמערער טוען בין נימוקי הערעור כי הוא נחבל באופן קשה בעוד שאשתו לא נחבלה חבלות של ממש. כל זאת למרות תיעוד החבלות על גופה של המתלוננת שאושפזה וקיבלה טיפול רפואי, ולעומתה למערער נגרם חתך או שריטה על כתפו, מה שלא מנע ממנו לצאת בבוקר לעבודתו כרגיל מבלי שפנה כלל לקבלת טיפול רפואי. 55. העונש שהוטל על המערער אמנם איננו קל, אולם הוא משקף את חומרת מעשיו, את הרצידיביזם, אי הפנמת החומרה והעדר ההרתעה של העונשים הקודמים שהוטלו עליו. בהעדר נכונות לשינוי וללקיחת אחריות ונוכח המפורט בתסקירים אין מנוס מענישה ממשית, כפי שהוטלה על המערער. למרות האמור, לאור המסקנה אליה הגעתי, כי יש לזכות את המערער מאחד ממקרי התקיפה בהם הורשע, הייתי מציעה להפחית 4 חודשי מאסר בפועל מן העונש שהושת על המערער, כך שירצה סה"כ 32 חודשי מאסר בפועל, כולל הפעלתו במצטבר של עונש המאסר המותנה. אסתר הלמן, שופטת, אב"ד השופט שאהר אטרש: מסכים. שאהר אטרש, שופט השופט אשר קולה: מסכים. אשר קולה, שופט הוחלט פה אחד, לקבל בחלקו את הערעור על הכרעת הדין, כך שהמערער יזוכה מביצוע מעשה התקיפה של הקטינה ע. ועונש המאסר בפועל יופחת ויועמד על 26 חודשים בצירוף הפעלתו במצטבר של עונש המאסר המותנה בן ה- 6 חודשים, כך שסה"כ ירצה המערער עונש מאסר בפועל של 32 חודשים, ואלה ימנו מיום מעצרו - 4.2.11.אלימות במשפחהאלימותערעור