מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיון חוזר בתנאי שחרור: זהו ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט ע. קוטון (להלן: "בית המשפט קמא") מיום 21.7.11 (בתיק מ"ת 44697-06-11), במסגרת בקשה "לעיון חוזר" בתנאי ששחרור שהגישה המשיבה, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו בת"פ 44585-06-11 של בית משפט השלום בחיפה. כנגד העורר הוגש ביום 27.6.11 כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 25.6.11, ברחוב הרצל 5 בחיפה נמצא העורר, תושב יהודה ושומרון, יחד עם אחר (נאשם 2 לכתב האישום) תושב הכפר מיתלון שבשטחים, כשהם שוהים בישראל, לאחר שנכנסו אליה שלא כדין וללא היתר כדין. בהמשך לכך, משביקש השוטר מנאשם 2 להזדהות בפניו, הזדהה הנאשם 2 בכזב כאדם אחר, וזאת בכוונה להונות את השוטר. כתב האישום מייחס לעורר עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. בדיון בבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים (מ"ת 44697-06-11, בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט ע.קוטון) לא היתה כל מחלוקת על קיומה של תשתית ראייתית ועל כן השאלה בה נחלקו הצדדים היתה האם קיימת עילת מעצר והאם יש מקום לשקול שחרורו של העורר. בהחלטתו מיום 5.7.11 קבע כב' השופט ע. קוטון, כי קיימת עילת מעצר, ואולם לאחר שמיעת המפקחים שהוצעו במסגרת חלופת המעצר, וכן משסבר שהעורר אינו מסכן באופן ממשי את בטחון הציבור מעצם שהייתו בישראל וכי לא ינסה להתחמק מהליכי שפיטה (כאשר בני משפחתו חיים בקרבת מקום והוא אף מרגיש מאוים באופן אישי בשטחי הרשות), הורה בית משפט קמא על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית אחיו וגיסתו ברחוב נורדאו 6 בחיפה בכפוף להפקדת סכום של 2,500 ₪ וחתימה על שתי ערבויות צד ג' על סך 3,000 ₪ כל אחת, על ידי גיסתו ובן זוגה של אמו (להלן: "החלטת השחרור"). המשיבה הגישה ערר על החלטת השחרור לבית המשפט המחוזי. ביום 7.7.11 דחה בית המשפט המחוזי (עמ"ת 8144-07-11, כב' הש' כ. סעב) את הערר שהוגש, בקובעו כי בנסיבות ביצוע העבירה או בעבירה עצמה לא היה כדי להצדיק מעצר ממש וכי די בחלופת המעצר שנקבעה כדי לצמצם את המסוכנות הנובעת מהעורר. לאחר החלטת בית המשפט המחוזי הוברר כי העורר לא הצליח לעמוד בתנאי השחרור ולגייס את סכום הכסף אותו נדרש להפקיד, לפיכך הובא פעם נוספת בפני כב' השופט ע.קוטון בבית משפט השלום. בהחלטתו מיום 7.7.11, הקל בית המשפט את תנאי השחרור והורה על שחרורו של העורר בכפוף להפקדה על סך 1,500 ₪. כן נקבע, כי אם יופקד סכום של 500 ₪, תינתן אורכה להפקדת יתרת הסכום עד ליום 12.7.11. לאחר ההחלטה מיום 7.7.11, הוברר כי העורר התקשה לגייס גם את סכום ההפקדה הנמוך יותר, וביום 8.7.11 הובא בפני כב' השופטת מ. קלמפנר-נבון מבית משפט השלום בחיפה, אשר החליטה ליתן לעורר אורכה גם להפקדת הסכום של 500 ₪, וזאת עד ליום 10.7.11, שעה 11.00 - (עד למועד הדיון לא הופקדה כל ערובה). לאור האמור, שוחרר העורר בתנאי החלטת השחרור מיום 5.7.11, כאשר התאפשר לו גם - על פי אותה החלטה - חלון התאווררות מידי יום החל משעה 11.00 ועד השעה 12.00, כשיציאתו מלווה על ידי אחד הערבים. ביום 16.7.11 נמצא העורר ברחוב הגעתון בעיר נהריה, בשעה 16.23. העורר היה מבולבל וטען כי אין בידו תעודה מזהה. בהמשך, משהוברר לאנשי המשטרה כי הוא אמור לשהות במעצר בית, נעצר העורר. בחקירתו במשטרה מסר העורר מספר גרסאות; העורר סיפר, כי היה בנהריה אך התכוון לחזור לחיפה וכי מותר לו לשהות מחוץ לבית במשך שעה וחצי. כן טען, כי יצא מחיפה בשעה 13.30 לבית אמו בשלומי כדי לקחת ממנה כסף. עוד סיפר, כי אמו חולה והוסיף, כי סבר שהשוטרים ירחמו עליו משום שכשבועיים לא יצא מהבית. המפקחת אסתר גטו, גיסתו של המשיב, אשר חתמה על ערבות צד ג' ובביתה אמור היה לשהות העורר במעצר בית, סיפרה בין היתר, כי בתאריך 10.7.11 נעלם העורר על אף שהיה אמור להמתין לה ברחוב. כן תיארה, כי לאחר תאריך 13.7.11 יצא העורר מביתה ולא שב. המפקחת מסרה, כי העורר טען בפניה שאינו מעוניין להמשיך להיות במעצר בית. כשנשאלה מדוע לא דיווחה על כך, אמרה שהיא ניסתה למנוע מבעדו להפר את תנאי השחרור ואולם העורר טען, כי הוא מעוניין ללכת לאמו בשלומי ו"לא מעניין אותו כלום". בהודעה מיום 17.7.11 אמרה: "הוא לא רוצה להיות במעצר בית, הוא רוצה לצאת עם חברים שלו". בן זוגה של האם, ניסים שטרית, אשר חתם אף הוא ערבות צד ג' לצורך שחרור המשיב, טען כי ראה את העורר כשהגיע לביתו בשלומי וביקש מאמו של העורר לקחתו לנהריה, כדי שהעורר יוכל לחזור לחיפה. לדבריו, לא דיווח על ההפרה כיוון שסבר כי אחריות הפיקוח והדיווח חלה על המפקחת אסתר גטו, בביתה אמור היה העורר לשהות במעצר בית מלא. ביום 19.7.11 הוגשה על ידי המשיבה הבקשה לעיון חוזר בגדרה נטען כי יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ההחלטה מיום 21.7.11 היא נושא ערר זה. השאלה שעמדה להכרעה היא האם חרף הפרת תנאי חלופת המעצר ניתן עדיין להשיג את מטרת המעצר בחלופה שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים או שמא יש לקבל את עמדת המדינה ולהורות על מעצרו עד תום ההליכים. לאחר ששקל בית משפט קמא את מכלול השיקולים (החלטה מיום 21.7.11, כב' הש' ע. קוטון), לרבות העובדה שהעורר מעל באמון שניתן בו, היעדר דיווח של שני הערבים על הפרת העורר את תנאי השחרור ואי הפקדת סכום הכסף על ידי העורר גם לאחר מתן האורכה הנוספת, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 44585-06-11. בערר על החלטה זו המונח עתה בפניי, טוען העורר באמצעות בא-כוחו, כי טעה בית משפט קמא משהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו וביקש לשחררו לחלופת מעצר בבית אמו ובן זוגה בשלומי, כשהאחרון ישמש - לבדו - מפקח. בין נימוקיו לערר טען ב"כ העורר, כי טעה בית משפט קמא משלא נדרש לנסיבות הפרת התנאים על ידי העורר. עוד נטען, כי אין במקרה זה עילת מעצר מובהקת וממשית, שהרי לא ניתן לומר כי נשקפת מהעורר מסוכנות או שמא הוא עלול להימלט מהארץ אם ישוחרר. בהקשר זה הוסיף הסנגור בטיעונו בעל-פה, כי העורר מתגורר בישראל מאז היותו כבן 13 והוא אינו יכול להימלט, בוודאי לא לשטחים, שם עלולים לפגוע בו כפי שנרצח שם אביו. כן נטען, כי אין לחובתו של העורר עבירות פליליות, וגם במקרה זה לא ביצע העורר עבירה מלבד שהייה בלתי חוקית. הסנגור הדגיש, כי מדובר במשפחה המוכרת למשטרה בשל נסיבות שהייתם בארץ. כן נטען, כי גם אחיו של העורר נעצרו בסמוך למעצרו של העורר, בשל חשד לביצוע עבירות פליליות, ואולם לא הואשמו בשהייה בלתי חוקית למרות שאין בידיהם אישור שהייה חוקי. עוד הוטעם על ידי הסנגור, כי עצם ההפרה אינה מצדיקה מעצר של ממש וניתן היה ליתן לעורר הזדמנות נוספת, בייחוד עתה כשהבין את ההשלכות שעשויות להיות להפרה כזו. לדידו, כאשר מדובר בהפרה ראשונה הנטייה היא שלא להורות על מעצר של ממש. כן נטען בהקשר זה, כי העורר הפר את תנאי השחרור כדי לגייס מאמו סכום של 500 ₪ אותו צריך היה להפקיד בקופת בית המשפט כתנאי לשחרורו. בא-כוחו של העורר הציע, כאמור, כי בן זוגה של האם אשר שימש עד עתה כערב ישמש כמפקח בביתו אשר בשלומי. לדבריו, טעה בית משפט קמא משפסל את ערבותו של בן הזוג, שכל "חטאו" של בכך שלא הבין את מהות הערבות. נטען, כי מדובר באדם אחראי אשר מוכן ליטול על עצמו את משימת הפיקוח ולהודיע למשטרה על כל הפרה של העורר. כן הסכים הסנגור להוספת איזוק אלקטרוני. בתשובתה, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערר ולהותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה. לדבריה, בתי המשפט שדנו בעניינו של העורר נטו לו חסד פעם אחר פעם. חרף האמור, הפר העורר את תנאי השחרור ונמצא כשהוא משוטט מרחק רב ממקום מעצר הבית, ללא מפקחים וכשהוא מוסר גרסאות סותרות. כן נטען, כי העורר לא הציג כל מסמך מטעם הרשויות המופקדות על כך, באשר לשהייתו בארץ. הוטעם גם, כי העורר ריצה בעבר שני מאסרים בפועל בגין עבירות שב"ח ועדיין לא הסדיר את נושא שהייתו בארץ. ב"כ המשיבה ביקשה להדגיש, כי מעל ראשו של העורר מרחף מאסר מותנה בן 7 חודשים בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית, ועל כן גוברת סכנת ההימלטות. לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפניי ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בדין הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ראשית, סברתי כי מלכתחילה התקיימה עילת מעצר בעניינו של העורר, כפי שקבע בית משפט קמא בהחלטת השחרור וגם בית המשפט המחוזי, כב' השופט כ. סעב, בערר שנדון בפניו ומכאן, שניתן לנקוט בתנאי שחרור בערובה המגבילים את חירותו ותנועותיו. לחובתו של העורר מאסר מותנה בן 7 חודשים לבל יעבור עבירה של שהייה בלתי חוקית וקיים חשש כי ינסה למלט עצמו מאימת הדין. אין בידי לקבל את טענת הסנגור, כי העורר אינו יכול להימלט משום שבשטחים נשקפת סכנה לחייו, שהרי הימלטות מן הדין אינה מחייבת בריחה לשטחים ועשויה להתרחש גם בתחומי המדינה. ויובהר. הסיכון להימלטות מן הדין אינו נעוץ רק בהיות העורר שב"ח. בהקשר זה קבעה הפסיקה כי "אי אפשר להשלים עם הרעיון שצעיר, ולו גם בעל עבר נקי לגמרי, יוחזק במעצר, בעבירות ובנסיבות שאין מחזיקים צעיר ישראלי במעצר, רק מפני שהוא תושב שטח B" (בש"פ 5017/99 סועאדה נ' מ"י, מיום 27.8.99 [לא פורסם]; בש"פ 6339/03 מ"י נ' חושיה, מיום 11.7.03 [לא פורסם]). אמנם, ניתן להביא בחשבון, לענין חלופת מעצר, את העובדה שהנאשם הוא תושב השטחים, אך "יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לענין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה" (בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מ"י, מיום 12.8.04 [לא פורסם]). לכן, ניתן להצביע על לא מעט מקרים, בהם ביצע נאשם עבירות רכוש בנוסף על היותו תושב שטחים ושוהה בלתי חוקי בישראל, וביהמ"ש הורה על חלופת מעצר (בש"פ 5017/99 סעאדה נ' מ"י לעיל, בש"פ 6339/03 מ"י נ' חושיה לעיל, בש"פ 1023/97 אלאטרש נ' מ"י, מיום 19.2.97 [לא פורסם]). בענייננו נעוץ החשש להימלטות מן הדין במאסר המותנה המרחף מעל ראשו של העורר. עתה, משהפר העורר את תנאי מעצר הבית, הסיכון להימלטות מן הדין הוא אף מוחשי יותר. שנית, כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא, הרי שחלופת מעצר מבוססת בראש ובראשונה על האמון שניתן לתת בעורר עצמו שיקפיד לשמור על תנאי החלופה. מלכתחילה, הקל בית משפט קמא עם העורר בקובעו את תנאי השחרור, הן באשר לסכום ההפקדה והן במתן "חלון התאווררות", ובהחלטות מאוחרות יותר, כמוזכר לעיל, הקל בית המשפט פעם אחר פעם את תנאי שחרורו. העורר, רמס את האמון שניתן בו והפר את תנאי חלופת המעצר זמן קצר בלבד לאחר שנקבעה, משלא הפקיד כסף כנדרש (מבלי שהגיש בקשה לשינוי התנאים) וחמור מכך, יצא ממקום מעצר הבית והסתובב ברחובותיה של העיר נהריה. מדבריה של המפקחת, גיסתו של העורר, עולה לכאורה, כי העורר הפר את תנאי השחרור ויצא מן הבית רק כיוון שנמאס לו ממעצר הבית ורצה לפגוש את חבריו. העובדה שהעורר נעצר כשהוא מצוי במרחק רב מהמקום בו היה אמור להימצא במעצר בית וכשהוא מוסר גירסאות שונות בקשר להימצאו שם, מחזקת את התרשמותי כי העורר לא היה מעוניין להישאר במעצר הבית וכי לא ניתן ליתן בו אמון כי יקפיד למלא אחר תנאי השחרור. אין חולק, כי שחרור  נאשם  לחלופת מעצר דורש מידה של אמון מצד בית המשפט. במקרה שבו הפר הנאשם את תנאי חלופת המעצר, אין לסמוך עוד על העורר כי לא ישוב ויפר צווי מעצר בית המוטלים נגדו, ומכאן שאין בית המשפט מחויב עוד ליתן בעורר אמון (בש"פ 5814/06 מדינת ישראל נ' שלומי אוחיון, תק-על 2006(3), 532).   אין לקבל בהקשר זה את הסבריו של העורר כי הפר את תנאי חלופת המעצר בשל חפצו לגייס כסף לטובת מילוי תנאי השחרור. בפני העורר הייתה נתונה האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לשינוי התנאים, אם אמנם היה צורך בכך או לגייס את הכסף מאמו באמצעות שיחה טלפונית ולא באמצעות הפרת צו שיפוטי בדבר מעצר בית.   מהמקובץ עולה, כי בצדק קבע בית משפט קמא כי אין בחלופה כדי לאיין או לצמצם באופן סביר חשש זה. אומר עוד, כי אף אם הייתי סבור שניתן לשחרר את העורר למעצר בית בתנאי פיקוח, הרי שהמפקח שהוצע במקרה זה, אינו יכול לשמש מפקח ראוי לאחר שלא דיווח על ההפרה הקודמת. אף אם נהג המפקח בתום לב, הרי משלא מילא תפקידו כראוי אינו יכול עוד לשמש כמפקח, לא כל שכן מפקח יחיד כשהמשמעות היא שגם המפקח חייב לשהות למשך תקופה ארוכה במעצר בית מלא, ולכך לא אוכל ליתן את ידי, אף אם הוא הביע הסכמה. כללו של דבר, בית משפט קמא שקל באופן מעמיק ויסודי את מכלול הנתונים שעמדו בפניו וערך את האיזונים הראויים במקרה זה בין אינטרס העורר לחירות לבין האינטרס של הציבור לניהולו התקין של המשפט, ולקיומן הדווקני של הוראות בתי המשפט, והחלטתו שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר בדין יסודה - על כן הערר נדחה. עיון חוזרמסמכים