סיכול חוזה מחמת פעולות איבה

טענת סיכול הנה טענה העומדת לנתבע, כטענת הגנה מפני הפרת החוזה, ואין מדובר בהסדר סטוטורי המשעה או מקפיא חיובים. כל עוד שזכות הביטול לא הופעלה, החוזה שריר וקיים והוא מחייב אף את הנפגע מהפרתו (ראו, לדוגמה, ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 407 וההפניות הנזכרות שם (1983)). על פי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971 - "(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. (ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו". מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא סיכול חוזה מחמת פעולות איבה: 1. מבקשת 1, חברת י. קלוש עפר חיצוב ופיתוח בע"מ (להלן: "המבקשת" או "החברה") ביצעה בשנת 2006 עבודות עפר שונות עבור המשיבה, בהיותה מצויה בהקפאת הליכים. 2. ביום 7.11.06 הגישו המבקשים בקשה למתן הוראות, בה עתרו כי בית המשפט יחייב את המשיבה לשלם לקופת הנאמנות את תמורת העבודה לחודשים מאי - יולי 2006, שעל פי הנטען מסתכמת ב-221,199 ₪, נכון למועד הגשת הבקשה. בתגובה לבקשה טענה המשיבה כי הבקשה אינה ראוייה להתברר במסגרת הדיונית בה נפתחה, קרי, כבקשה למתן הוראות. לגופו של עניין הועלו על ידה מספר טענות, ובהן כי המבקשת הפסיקה את עבודתה ובכך הפרה את ההסכם בין הצדדים באופן יסודי. כמו כן העלתה טענות של קיזוז לגבי סכומים שונים, ובהם הוצאות אבטחה, סולר, הפחתה מהתמורה בגין אי עמידה בהספק שנקבע בחוזה, ועוד. 3. בהחלטה מיום 13.5.07 התקבלה הבקשה : לעניין המסגרת הדיונית נקבע כי נוכח המסגרת הקצובה בזמן של הליכי ההקפאה, בהם הייתה המבקשת מצויה באותה העת, קיימת חשיבות לבירור סכסוכים עם צדדים שלישיים בדרך יעילה ומהירה ככל האפשר. עוד כפי שנקבע, מאחר שסלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלת היקף הקיזוז, אין מדובר במחלוקת הדורשת בירור עובדתי מעמיק, ומשכך אין בבירורה במסגרת של בקשה למתן הוראות משום פגיעה בזכויות המשיבה. לגופם של דברים נקבע, כי הצדדים אינם חלוקים על כך שעבור החודשים מאי ועד יולי 2006, התמורה המגיעה למבקשת, לפני קיזוז חובותיה למשיבה, עומדת על סך 745,916 ₪. עוד נקבע כי המועד להפסקת הפעילות במחצבה היה ביום 14.7.06, ולא 13.7.06, כפי שנטען על ידי המשיבה, ומאחר שביום העבודה הראשון לאחר מכן - 16.7.06, לא ניתן היה להמשיך בפעילות במחצבה עקב נפילת קטיושות והוראות גורמי הבטחון, אין לקבל את טענות המשיבה כי "בדרך מקרה" החלו פעולות האיבה בצפון לאחר שהחברה הפסיקה את עבודתה במחצבה, ואין לראות בהפסקת העבודה במחצבה משום הפרת ההסכם. זאת, על אף שהחברה התריעה מספר פעמים קודם להפסקת העבודה כי המשך הפעילות במחצבה גורם לה לנזק תפעולי ואף התריעה כי היא מתכוננת להפסיק את העבודה - אולם בפועל לא עשתה כן עד ליום תחילת המלחמה כאמור. בנוסף נקבע בהחלטה, כי הסכומים אשר המשיבה זכאית לקזזם מהתמורה החוזית עומדים על סך 577,504 ₪, וכי לסכום היתרה המגיעה למבקשת יש להוסיף סך של 28,000 ₪ בגין כמות הסולר שנשארה במיכלים במחצבה. בהתייחס לכל האמור חויבה המשיבה לשלם למבקשת סך 196,412 ₪ בתוספת מע"מ, נכון ליום 1.9.06. 4. בערעור שהגישה המשיבה על ההחלטה דנן לבית המשפט העליון היא הלינה על הקביעות לעניין הדרך הדיונית לבירור הבקשה, והעלתה טענות לגוף הממצאים שנקבעו. בנוסף טענה, וזאת העיקר לענייננו, כי לא היה מקום להכריע בסכסוך מבלי לזמן את הצדדים לדיון. בפסק דינו מיום 10.12.09 קיבל בית המשפט העליון את הערעור באופן חלקי, תוך שנקבע כי אף שבעקרון אין ערכאת הערעור רואה מקום להתערב בשיקול הדעת של מותב זה לעניין הדרך הדיונית לבירור הבקשה, מה גם שהצדדים לא היו חלוקים על היקף התמורה לה הייתה זכאית המבקשת בגין עבודתה בתקופת ההקפאה, וכן רכיבי הקיזוז, הרי שמאחר שבתיק הייתה מחלוקת הנוגעת להשלכה של המלחמה בצפון על שאלת הפרת החוזה - או אי הפרתו - על ידי החברה, אשר לכל הדעות חדלה לעבוד בשלב מסוים, ייתכן כי דרך הבירור גרמה לתקלה, שכן הצדדים הגישו מסמכים אך לא זומנו לדיון בבית המשפט. בהתייחס לכך הוחזר העניין לבית משפט זה, לצורך "בירור שאלה אחת והיא מה היתה השלכת המלחמה בצפון, אם בכלל, על היחסים החוזיים בין הצדדים, ועל שאלת הפרת החוזה". עוד כפי שנקבע, בשאלה זו יוכלו הצדדים להגיש סיכומים ובית המשפט יקבע, בהתאם לכך, כיצד ינוהל הדיון ומה מתחייב מכך לגבי ההחלטה נשוא הערעור. 5. בדיון שנערך ביום 7.4.10, הצהיר בא-כוח הנאמן כי מעבר לראיות שהוגשו על ידו כנספחים לבקשה, אין לו ראיות נוספות. בהתאם לכך קבעתי כי המצהירים שחקירתם תידרש ייחקרו על תצהיריהם וכן יישמעו סיכומים בשאלה האמורה. לדיון שנקבע לחקירת המצהירים לא הגיע המצהיר מטעם המשיבה, ובא-כוחה לא ביקש לדחות את הדיון לצורך חקירתו. העד היחיד שנשמע היה הנאמן, רו"ח עקיבא זינגר, שהעיד מטעם המבקשת. בעדותו הוא הצהיר כי האמור בתגובתו מיום 30.1.07 אמת, וחזר ועמד על כי הפסקת העבודה של המבקשת במחצבה לא נעשתה על רקע הסכסוך בין השתיים, אלא עקב המלחמה שפרצה והכרזת פיקוד העורף על איסור עבודה במקום. 6. בהתייחס לראיות שהובאו, ולאחר ששמעתי את סיכומי הצדדים בנושא, איני סבורה כי יש מקום לשנות מהחלטתי הקודמת, הן לעניין המסגרת הדיונית והן לגופו של עניין: אין חולק כי ביום 17.7.06 הוכרז על מצב מיוחד באזור בו מצויה המחצבה, שתחילתו ביום 16.7.06 (ראו העתק מילקוט הפרסומים, חוברת מס' 5555, 17.7.06). המשיבה אף לא חולקת על כך, אלא, שטענותיה הן בשתיים: האחת, כי המבקשת יכולה הייתה להמשיך בעבודה למרות ההכרזה, ומכל מקום, כי משלא ניתנה הודעה בכתב על הפסקת העבודה בהתאם להכרזה, מהווה הדבר הפרת חוזה מטעמה, והשנייה, כי בתקופת המלחמה חלה "הקפאה הדדית" של ההתחייבויות, וממילא גם המשיבה לא היתה נדרשת לשלם למבקשת את התמורה עבור חודש מאי, בתום תקופת המלחמה. טענות אלה, אין בידי לקבל. באשר לאפשרות להמשיך ולעבוד במחצבה למרות ההכרזה - משהוכרז על מצב מיוחד באזור, עקב נפילת קטיושות ופריצת מלחמת לבנון השנייה, אף שהמבקשת לא הביאה ראייה כתובה על כך שכוחות הבטחון אסרו את העבודה במחצבה, לא מצאתי מקום לשנות מקביעתי כי הפסקת העבודה נעשתה בשל המלחמה ולא עקב הסכסוך בין הצדדים, והראיות שהובאו בפניי אך מחזקות את הדברים. כאמור, בעדותו בפניי, ציין הנאמן כי אף שמנהל המבקשת מסר כי ברצונו להפסיק את העבודה במחצבה, בפועל לא הייתה כוונה לעשות כן, והדברים נאמרו בעיקר כאמצעי לחץ לצורך השגת דרישות כאלה ואחרות מהמשיבה. עוד חזר ואישר כי הפסקת העבודה נעשתה אך ורק על רקע פרוץ המלחמה, והאיסור על העבודה במקום בהעדר מקומות מוגנים: "החברה לא הפסיקה את העבודה ב-12. כמו שקלוש [מנהל המבקשת - ח'ב'] אמר זה לא מה שדיברנו שם. היו הבטחות לפני חתימת ההסכם. הוא טען שלא עומדים בהבטחות וניסה להסדיר את מה שהובטח לו. לפי המכתב העבודה היתה צריכה להיפסק ב-12 והיא לא נפסקה. אם אני זוכר נכון העבודה הופסקה ב-14 לחודש. ש. למה נפסקה העבודה? ת. יש את המכתב שלי מ-2.8 שכתוב שבגלל המצב הבטחוני אי אפשר לעבוד יותר כי אי אפשר היה לעבוד במקומות שלא היו חדרים מוגנים" (עמ' 6 לפר' ש' 9-17). "ש. .... אני לא זוכר שניתנה הוראה להפסיק לעבוד והרבה מקומות המשיכו לעבוד. ת. על האחריות שלי? כנאמן? שמישהו יהרג? לא. ... כמו שטענתי במו"מ עם החברה. בגלל המצב הבטחוני מפסיקים את העבודה ועם סיום המצב הזה חוזרים לעבודה. התחייבתי על הנושא הזה" (עמ' 7 לפר' ש' 12-21). עוד ציין, כי למיטב זכרונו לא הופנתה אליו מהמשיבה "בזמן אמת" שום דרישה להמשיך את העבודות בזמן המלחמה - "היה כל הזמן דו שיח בין נציגי אשרת [המשיבה - ח'ב'] ונציגי החברה [המבקשת - ח'ב']. הם דברו ביניהם וזה היה ברור ולא התקבלה שום הערה בסוגיה הזו שאי אפשר לעבוד" (עמ' 7 לפר' ש' 9-10) דברים אלה מוצאים משנה חיזוק במכתבו של הנאמן לבא-כוח המשיבה, מיום 2.8.06, בו נכתב, בתגובה לעיכוב התשלום שהיה אמור להיות משולם למבקשת ביום 31.7.06, כדלקמן: "... 2. להזכירכם הפסקת העבודה בוצעה בעקבות המצב המלחמתי בו נמצאה המדינה ובעקבות האיסור של פיקוד העורף על קיום עבודה במקומות בהם אין מקומות מסתור מוגנים. זאת ועוד, חלק מעובדי החברה הבכירים גויסו לצבא על פי צו 8. 3. החברה הינה חברה הנמצאת במצב של הקפאת הליכים הפועלת בפיקוח בית המשפט המחוזי בירושלים. 4. דרישתכם לביצוע עבודות למרות האיסור הביטחוני המפורש, הינה דרישה בלתי חוקית מה עוד שמדובר בחברה שמצווה לקיים את הוראות החוק במלואם. מה עוד שאין אני מוכן לקבל על עצמי אחריות שמקורה הוראות ביטחוניות. 5. בנסיבות המקרה אנו מצפים לקבל את התשלום השבוע. מובן שעם סיום המצב הביטחוני וקבלת אישור לחזרה לעבודה תחזור החברה ותמשיך בביצוע העבודות". לא למותר לציין, כי ביומני העבודה לחודש יולי של משאיות 769D מס' 1-3, שצורפו לתגובת הנאמן, ושהצדדים הסכימו כי הם יוגשו כראיות (ראו עמ' 2 לפר' הדיון מיום 7.4.10), צוין כי הכלים עבדו לאורך כל מחציתו הראשונה של החודש, עד ליום 16.7.06, בו צוין "בטלה" תחת שעות העבודה, ו"קטיושות", בסוגריים (ראו נספח ט' לתגובת הנאמן מיום 30.1.07). אף בכך יש לחזק הטענה כי העבודה הופסקה אמנם על רקע המלחמה. ואף זאת - בכל התכתובות בין בא-כוח המשיבה לנאמן, מחודש אוגוסט 2006, לא הועלתה כל טענה לעניין הפסקת העבודה בזמן המלחמה, ואדרבא, המשיבה אף ביקשה אישור לכך כי "מיד לאחר סיום המצב הבטחוני וקבלת אישור רשויות הבטחון אתם תחזרו לעבודה..." (ראו מכתב מיום 7.8.06, נספח ג' לתגובה). גם במכתב מיום 14.8.06 ביקשה המשיבה, באמצעות בא-כוחה "למען הסדר והתרת הספקות" חתימת קיום של הנאמן על הסכם העבודה שנחתם בין המבקשת למשיבה, "על מנת שיהיה ברור לכולם כי החזרה לעבודה לאחר סיום המצב הבטחוני וקבלת אישור רשויות הבטחון, תהיה על פי הסכם זה" (ראו נספח ד' לתגובה). בכל אלה יש כדי לתמוך בטענת המבקשת - שהתקבלה כאמור בהחלטה הראשונה - לפיה העבודה הופסקה בשל המלחמה באזור ולא על רקע הסכסוך, וממילא אין בכך משום הפרת החוזה על ידה. זאת ועוד, אף כי המבקשת לא הודיעה על כך בכתב, מכלל הראיות עולה כי הפסקת העבודה הייתה גם על דעת המשיבה, והמבקשת התחייבה כי תחזור לעבודה מיד בתום המצב הבטחוני המיוחד באזור, אלא שבסופו של יום לא עשתה כן על רקע עיכוב התשלום שהגיע לה עבור העבודה בחודש מאי. 7. לא מצאתי גם, כי בנסיבות העניין הייתה הצדקה לעכב התשלום עבור עבודתה של המבקשת בחודש מאי במחצבה. כפי שנקבע בהחלטה הראשונה, תנאי העבודה לא היו שוטף + 60 ימי עבודה, אלא שוטף + 60. קרי, התשלום עבור העבודה בחודש מסויים התבצע 60 יום לאחר סיומו: "לטענת המשיבה, היה על החברה לעבוד 19 ימים נוספים על מנת לקבל שכר זה [שכר חודש מאי - ח'ב'], נוכח תנאי העבודה המוסכמים של שוטף + 60. דא עקא, בהסכם לא נאמר כי תנאי לקבלת התשלום הינו סיום 60 ימי עבודה בפועל מיום התשלום, ומשכך היה על המשיבה לשלם לחברה את שכרה עבור חודש מאי ביום 1.8.06, לכל המאוחר. משלא עשתה כן, ודחתה את הנאמן בדרישות מדרישות שונות, איני סבורה כי אי חזרתה של החברה לעבודה לא הייתה מוצדקת, ומשכך איני מקבלת טענתה של המשיבה לענין זכות הקיזוז עבור התקופה שלאחר יום 13.8.06....". ממילא, אף שבתקופת המלחמה לא עבדה המבקשת במחצבה, אין לראות בהפסקת העבודה לתקופה זו משום הפרת חוזה. תוצאה זו מתחייבת גם ממהותה של טענת הסיכול. על פי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971 - "(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. (ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו". הנה כי כן, טענת סיכול הנה טענה העומדת לנתבע, כטענת הגנה מפני הפרת החוזה, ואין מדובר בהסדר סטוטורי המשעה או מקפיא חיובים. כל עוד שזכות הביטול לא הופעלה, החוזה שריר וקיים והוא מחייב אף את הנפגע מהפרתו (ראו, לדוגמה, ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 407 וההפניות הנזכרות שם (1983)). גם לגופו של עניין לא הצביעה המשיבה על כל טעם הגיוני לכך, כי בתקופת המלחמה "יוקפא" מירוץ האשראי שניתן לה. אף בהנחה כי היא נדרשת למכור את תוצרת המחצבה טרם התשלום למבקשת, ומכאן מסגרת האשראי שנקבעה, לא נטען - וודאי שלא הוכח - כי מכירת תוצרת המחצבה מחודש מאי, נפגעה באופן כלשהו על ידי המלחמה שהחלה חודש וחצי לאחר מכן. 8. אשר על כן אני קובעת כי ההחלטה מיום 13.5.07 עומדת בעינה, על כל חלקיה. המשיבה תישא בהוצאות המבקשות בסך 7,500 ₪. חוזהסיכול חוזהנפגעי פעולות איבה