מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה על שלולית ביציאה מהרכב: רקע ותמצית טענות הצדדים התובעת ילידת שנת 1952, עותרת, כי בית המשפט יחייב את הנתבעות לפצותה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל מעורבותה בתאונה מיום 23.11.07. מכתב התביעה עולה, כי הנתבעת מס' 1 (להלן: "העירייה") הינה הבעלים או המחזיקים או האחראים על השטח בו אירעה התאונה נשוא התובענה. הנתבעת מס' 2 (להלן: "איילון") הינה חברת ביטוח אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים את חבות העירייה כלפי צדדים שלישיים. התובעת טוענת, כי ביום 23.11.07 בשעה 20:00, היא ביקשה לרדת מהמדרכה ברחוב הדודאים 24 ביקנעם עילית ולגשת לרכבה שחנה בסמוך. בעודה פוסעת ובעת שהגיעה לרדת מהמדרכה, רגלה החליקה כתוצאה משלולית מים אשר נוצרה למרגלות המדרכה והיא נחבלה באופן קשה. התובעת לטענתה, חשה סחרחורות עזות וכאבים ברגליה ופונתה לבית חולים רוטשילד על ידי בני משפחתה. התובעת נבדקה, טופלה ורגלה גובסה עד ליום 30.1.08. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה היא הייתה בתקופת אי כושר מעבודה במשך למעלה מ-90 ימים ונגרמו לה הפסדי שכר. לטענתה, רופא מומחה אשר בדק אותה, קבע לה נכויות זמניות ונכות צמיתה בשיעור 10%. לטענתה, בעקבות התאונה נגרמו וייגרמו לה הוצאות רבות וכן שובש מסלול חייה ולמגבלותיה יש השפעה אף על מצבה הנפשי וכן נפגעו כושר עבודתה ואיכות חייה וכי אין בידה לנהל את חייה כפי שעשתה טרם התאונה. התובעת טוענת, כי לא הייתה לה הידיעה או היכולת לדעת את הנסיבות אשר גרמו למקרה נשוא התובענה. לטענתה, נזקיה נגרמו על ידי נכס אשר לנתבעות שליטה מלאה עליו ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה ועל כן מוטל עליהן להוכיח, כי לא התרשלו וכי בענייננו ישנה תחולה לכלל לפיו "הדבר מדבר בעד עצמו". לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנות העירייה, או מי מטעמה, אשר השאירה מצב בו נוצרה שלולית מים למרגלות המדרכה, דבר אשר היווה מכשול מסוכן לעוברים במקום, וביניהם לתובעת. עוד טוענת, כי העירייה התרשלה שעה שלא דאגה לקיום בור ניקוז, לא גידרה או סימנה את המקום, לא הזהירה את העוברים במקום מפני הסכנה הצפויה עקב מעבר במקום, לא פיקחה על התנאים במקום, לא דאגה למצב תקין של המקום, לא נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת פגיעת התובעת, גילתה חוסר אכפתיות בנוגע לביטחון ובטיחות הציבור, נהגה בחוסר זהירות, לא נהגה כפי שבעל או מחזיק מקרקעין סביר היה נוהג בנסיבות העניין והפרה דיני בטיחות וחובות חקוקות. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה, הפסד השתכרות מיטיבים בעבר וכאב וסבל. לטענת הנתבעות, דין התביעה להדחות. הנתבעות מכחישות את התרחשות האירוע נשוא התובענה וטוענות, כי ככל שאירע, הרי שאירע בשל רשלנות התובעת. הנתבעות מכחישות את הטענה, כי התרשלו ומכחישות קשר סיבתי בין ההתרשלות האמורה והנזקים הנטענים. לטענתן, אין ממש בטענת התובעת באשר להיפוך נטל הראיה. לטענת הנתבעות, התובעת לא עשתה או לא עשתה די לשם הקטנת נזקיה. בהמשך הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן במסגרתו צורפה קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל") כנתבעת נוספת בתובענה, בטענה, כי המקום בו אירעה התאונה נמצא בבעלותה. קק"ל טענה, כי השטח האמור אינו נמצא בידיה וכי אין בבעלות רשמית בקרקע כשלעצמה בכדי ליצור אחריות מושגית ו/או קונקרטית כלפי צד שלישי. קק"ל טענה, כי מדובר במקום פתוח המשרת את כלל הציבור ואשר הינו חלק משטח עירוני המצוי בשליטת, אחזקת וניהול העירייה. לטענתה, מקום האירוע הנטען היה תקין לחלוטין ומתוחזק כראוי. העירייה ואיילון הגישו כתב הגנה מתוקן במסגרתו טענו, כי השטח נשוא התובענה נמצא בבעלות ואחזקת קק"ל או גורם אחר וכי אינו נמצא באחריות העירייה ואין לה קשר או זיקה למקום. בהמשך ובהתאם לבקשה מוסכמת מטעם התובעת וקק"ל נדחתה, ביום 6.2.12, התביעה אשר הוגשה נגד קק"ל. הראיות מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר דרור פוקס לפיה בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%. מטעם העירייה ואילון הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב גורדון לפיה נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור של 3.33%. בהתאם להסכמת הצדדים ולאור הפער בין חוות הדעת אשר הוגשו מטעם הצדדים מונה, ביום 28.4.10 ד"ר קליגמן מרדכי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. המומחה קבע, כי נכותה האורתופדית הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 5% וכי המדובר בהגבלה קלה בטווח התנועות. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת ושל בתה הגב' חניתה אזולאי (להלן: "אזולאי"). כמו כן, התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעם מכון "בדק". מטעם העירייה ואילון הוגש תצהיר של הגב' אורנה יחזקאל (להלן: "יחזקאל"). מטעם קק"ל הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אליהו כהן (להלן: "כהן"). המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוגע לחוות הדעת מטעם מכון בדק, העיד מר אשר מנדלסי (להלן: "מנדלסי"). בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות בהן נפגעה התובעת, באשר לנזקיה ובאשר לאחריות הנתבעות לפצותה בגין נזקיה. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפני מצאתי, כי דין התובענה להדחות, מהנימוקים שיפורטו. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, כי ביום 23.11.07 בשעה 20:00 היא ביקשה לרדת מהמדרכה ברחוב הדודאים 24 ביוקנעם עילית ולגשת לרכבה אשר חנה במקום, ובעת שהגיעה לרדת מהמדרכה החליקה רגלה כתוצאה משלולית מים אשר נוצרה למרגלות המדרכה והיא נחבלה באופן קשה ביותר. זו גרסתה העובדתית של התובעת ועל כתפיה מוטל הנטל להוכיח גרסה זו. בעדותה אישרה התובעת שהתאונה התרחשה ברחבת החנייה בבניין בו מתגוררים בנה ובתה (עמ' 13 ש' 20-23). התובעת העידה, כי שני ילדיה גרים ברחוב הדודאים 23. כאמור לעיל, בכתב התביעה טענה התובעת, כי התאונה ארעה שעה שביקשה לרדת מהמדרכה ברחוב הדודאים 24. בעדותה נשאלה התובעת מדוע בכתב התביעה ובתצהירה כתוב, כי המקרה אירע ברחוב הדודאים 24 בעוד שבעדותה היא טוענת, כי המקרה ארע בחניית ביתם של ילדיה המתגוררים ברחב הדודאים 23. התובעת השיבה, כי כנראה מדובר בטעות של עורך דינה. התובעת נשאלה האם היא יודעת לקרוא בעברית והשיבה בחיוב. היא העידה, כי קראה את התצהיר שלה אולם לא שמה לב לעניין (עמ' 14 ש' 2-14). אזולאי העידה, כי היא גרה ברחוב הדודאים 23. אזולאי נשאלה מדוע בתצהירה כתוב שהמקרה ארע בדודאים 24 והשיבה, כי זו טעות. אזולאי נשאלה האם ביקשה לתקן את הטעות והשיבה, כי אולי כן ואולי לא (עמ' 20 ש' 18-25). נטען בפניה, כי תצהיר משמעותו להצהיר בשבועה שהיא אומרת את האמת. בתגובה טענה, כי לא נשבעה כשחתמה על התצהיר וכי לדעתה זה פרט שולי (עמ' 20 ש' 26-27). אמנם קיימת סתירה בגרסאות התובעת ובגרסאות אזולאי באשר למקום בו אירע המקרה נשוא התובענה. אציין, כי הגרסה לפיה המקרה ארע בבית מס' 24 חזרה הן בתצהיריהן של התובעת ושל אזולאי והן בכתב התביעה. אין מחלוקת, כי מדובר בכתובת אשר ידועה לשתיהן וסביר היה, כי יגלו את הטעות האמורה. גם לא מצאתי לקבל את עדותה של אזולאי בעניין זה לפיה סברה, כי עסקינן בפרט שולי, מאחר והמקום המדויק בו אירע המקרה הינו פרט מהותי. כמו כן, תצהיר אמור לכלול את הפרטים הנכונים הידועים למצהיר ואין לקבל טענה לפיה מצהיר סבר, כי פרט מסוים הינו שולי ועל כן לא נתן דעתו אליו על אף שהוא מופיע בתצהיר עליו הוא חתם. יחד עם זאת, לא מצאתי בסתירה לגבי פרט זה סתירה מהותית היורדת לשורשה של גרסה. בעת עדותה התבקשה התובעת לספר כיצד קרתה התאונה והשיבה, כי הגיעה לבקר את בנה ובתום הביקור ירדה למטה וכשהגיעה לרכב היא ירדה מהמדרכה והייתה שם שלולית והיא החליקה (עמ' 14 ש' 15-17). התובעת העידה באשר למקום בו החנתה את הרכב ואישרה, כי השלולית הייתה מצד ימין של הרכב. בהמשך טענה, כי השלולית הייתה מצד שמאל וכי היא ירדה מהמדרכה והחליקה. נטען בפניה, כי תחילה היא טענה שהשלולית הייתה מצד ימין והיא נשאלה האם ברצונה לתקן את עדותה. התובעת השיבה בשלילה וטענה, כי היא מבולבלת. התובעת הוסיפה, כי הייתה חייבת לרדת מהמדרכה בכדי להיכנס לרכב וכאשר ירדה היא מעדה (עמ' 14 ש' 32, עמ' 15 ש' 1-14). הנה כי כן, קיימת סתירה בין גרסאות התובעת באשר למיקום השלולית ביחס לרכב. יש בכך בכדי להשליך על השאלה האם היה על התובעת לעבור במקום בכדי להגיע לרכב החונה. לא עלה בידי התובעת להסביר את הסתירה האמורה. כמו כן, בכתב התביעה טענה התובעת, כי התאונה ארעה בעת שביקשה לגשת לרכבה. אזולאי העידה, כי היא נהגה ברכב והתובעת רצתה לשבת לצדה. נטען בפניה, כי התובעת אמרה שמדובר ברכב שלה והיא השיבה, כי הרכב הינו שלה והיא הייתה אמורה לנהוג (עמ' 21 ש' 10-12). אזולאי נשאלה מדוע בסעיף 3 לתצהירה היא טענה, כי הם הלכו לכיוון הרכב של אמה ומדוע לא ציינה שמדובר ברכב שלה ולא של התובעת. בתגובה טענה, כי זה לא היה חשוב ומה שהיה חשוב זה שהתובעת החליקה (עמ' 21 ש' 21-24). הנה כי כן, קיימת סתירה באשר לשאלה האם הרכב אשר חנה במקום היה רכב התובעת או של אזולאי. העניין רלוונטי בשל השאלה לאיזה מקום ברכב ביקשה התובעת להיכנס והאם השלולית הייתה בדרכה אם לאו. אינני מקבלת טענתה של אזולאי לפיה בתצהירה טענה, כי מדובר ברכב של התובעת ולא שלה משום שזה לא חשוב. אין בטענתה האמורה בכדי להסביר מדוע לא ציינה, כי מדובר ברכב שלה. התובעת שללה טענה לפיה הלכה במהירות ולכן מעדה. לטענתה, היא החזיקה את ידו של הנכד שלה והלכה רגיל (עמ' 15 ש' 28-30). מנגד, אזולאי טענה, כי היא הייתה עם הבן של אחותה והלכה אחרי התובעת אשר לא החזיקה אף אחד ביד (עמ' 22 ש' 2-3). הנה כי כן, אף בעניין זה קיימת סתירה אשר מעוררת ספק באשר לטענת התובעת לפיה לא הלכה במהירות ובשל כך יתכן ונפלה. אזולאי אישרה, כי לטענתה ראתה איך המקרה קרה. נטען בפניה, כי לחוקר מטעם חברת הביטוח היא אמרה שהיא לא שמה לב בעקבות מה נפלה התובעת וכי ציינה שהייתה רטיבות במקום והייתה שלולית. עוד נטען בפניה, כי היא נשאלה האם שמה לב האם הייתה שלולית בכיוון החניה וכי היא השיבה שלא התעמקה בזה וכי התובעת כל כך סבלה ולא היה לה אכפת ממה נפלה. כן נטען בפניה, כי כאשר נשאלה האם שאלה את התובעת ממה נפלה היא שבה וטענה, כי זה לא עניין אותה. אזולאי שללה טענה לפיה אינה יודעת כיצד התובעת נפלה ושזה לא עניין אותה (עמ' 22 ש' 4-12). לא עלה בידי אזולאי להסביר את הסתירה בין גרסאותיה השונות בנוגע לשאלה האם הייתה עדה למקרה והאם בידה להעיד מידיעה אישית באשר לנסיבות בגינן נפגעה התובעת. במסגרת סיכומיה התייחסה התובעת להבדלים בין הגרסה אשר מסרה אזולאי לחוקר ועדותה וטענה, כי אמירתה לחוקר הייתה כנה, אמיתית וברורה. אין מחלוקת, כי מהגרסה אשר נמסרה לחוקר עולה, כי אין בידי אזולאי להעיד מידיעה אישית באשר לנסיבות בגינן נפגעה התובעת. התובעת שללה טענה לפיה החליקה על המדרכה ולאחר מכן נפלה לשלולית. התובעת טענה, כי ברגע שירדה מהמדרכה לרכב אז היא החליקה בשלולית (עמ' 15 ש' 26-27). התובעת נשאלה באשר לפנייתה למל"ל מיום 23.11.07 והשיבה, כי לא הגיעה לעבודה במשך שלושה חודשים וממקום העבודה שלה פנו למל"ל. התובעת אישרה, כי התאונה לא ארעה בעת שהייתה בעבודה. נטען בפניה, כי היא מילאה את התביעה וחתמה עליה והיא השיבה, כי זה לא כתב ידה, כי במקום עבודתה מילאו את התביעה וכי החתימה הינה חתימתה. נטען בפניה, כי היא נשאלה כיצד התרחשה התאונה והשיבה, כי כאשר היא ירדה מהבית של בתה לכיוון הרכב היא החליקה במדרכה אשר הייתה בוצית. התובעת נשאלה מדוע אמרה שהחליקה על מדרכה בוצית ולא ציינה שהחליקה על שלולית, כפי שטענה בתביעה בה עסקינן. התובעת השיבה, כי אמרה שהחליקה על שלולית וכי לא החליקה על מדרכה והוסיפה, כי היא הייתה בוצית (עמ' 15 ש' 31-32, עמ' 16 ש' 1-12). אזולאי נשאלה מה קרה ביום המקרה והשיבה, כי אמא שלה באה אליה וכאשר רצתה ללכת והגיעו לכיוון החנייה הייתה שלולית מים ואיך שאמא שלה ירדה היא החליקה לתוך השלולית והחלה לצעוק ואמרה שאינה יכולה לקום (עמ' 20 ש' 28-32, עמ' 21 ש' 1-3). נטען בפניה, כי בתביעה למל"ל התובעת טענה שכאשר היא ירדה מכיוון הבית של בתה היא החליקה על מדרכה שהייתה בוצית. אזולאי השיבה, כי איך שהרגל של התובעת ירדה מהגובה היא החליקה והתיישבה על המדרכה. אזולאי נשאלה האם רגלה של התובעת החליקה על המדרכה ואז היא נכנסה לשלולית והשיבה בשלילה. לטענתה, התובעת ירדה עם הרגל והחליקה. אזולאי נשאלה האם הרגל של התובעת החליקה על אבן השפה כאשר היא ירדה והשיבה בשלילה (עמ' 21 ש' 13-20). אזולאי נשאלה מדוע לא כתבה שהתובעת החליקה על המדרכה לתוך השלולית ונטען שהיא מדגישה שהתובעת ירדה מהמדרכה. בתגובה טענה, כי בקיץ לא הייתה שלולית ובחורף הייתה ולכן התובעת החליקה כתוצאה מהשלולית. אזולאי טענה, כי אם התובעת הייתה יורדת בקיץ היא לא הייתה מחליקה (עמ' 21 ש' 25-28). הנה כי כן, קיימת סתירה בין גרסת התובעת כפי שנמסרה למוסד לביטוח לאומי וגרסתה אשר נמסרה במסגרת התביעה שלפניי. אין מחלוקת, כי התובעת חתמה על התביעה אשר הוגשה למוסד לביטוח לאומי ואין בטענתה לפיה התביעה לא מולאה על ידה, טענה אשר לא הוכחה, בכדי להסביר את הסתירה בין גרסאותיה. אף אם תתקבל טענתה לפיה לא היא מילאה את התביעה אלא מישהו ממקום עבודתה, הרי שהיה עליה למסור לאותו אדם את גרסתה למקרה וכן היא חתמה על התביעה. איני מקבלת טענת התובעת המופיעה בסיכומיה ולפיה שלולית הנוצרת למרגלות מדרכה הינה בלשון אחרת מדרכה בוצית וכי אין הבדל בין גרסאות התובעת. יש להוסיף עוד, כי בגיליון חדר המיון צוין, כי לדברי התובעת היא עיקמה את קרסול ימין. במסמך האמור, אשר צורף לתצהיר התובעת ואשר כולל את גרסתה הראשונית של התובעת לאופן התרחשות התאונה, אין זכר לטענתה לפיה החליקה בשל שלולית שהייתה בדרך. הנה כי כן, קיימת סתירה בין גרסאות קודמות אשר מסרה התובעת באשר לנסיבות פציעתה וגרסתה הנוכחית. כמו כן, מהאמור לעיל עולה, כי אזולאי טענה, כי לא התעמקה בנסיבות המדויקות בגינן נפגעה אמה וכי מה שהיה חשוב היה העובדה שהתובעת נפגעה ולא עניין אותה ממה נפלה. בנסיבות אלו, הרי שלא ברור כיצד בידה לסתור את הטענה לפיה התובעת החליקה על המדרכה לתוך השלולית. ברי, כי לא די בעובדה שהייתה קיימת שלולית במקום בכדי ללמד, כי קיים קשר בינה לבין נפילת התובעת. התרשמתי, כי אין בידי אזולאי להעיד בעניין זה מידיעה אישית. נפילה הינה אירוע פתאומי ומהיר וסביר בעיניי, כי אין בידי אזולאי לדעת האם התובעת החליקה מהמדרכה לשלולית או שמא החליקה בגלל השלולית. לפיכך, עדות התובעת באשר לנסיבות פגיעתה הינה עדות יחיד של בעל דין, על כל המשתמע מכך ועל כן כבר בשלב זה אני קובעת, כי לא הוכח לי שהתובעת נפלה בשל קיומה של שלולית ובהחלט יתכן, כי מעדה מהמדרכה לשלולית או שמעדה, כי הלכה מהר והמדרכה הייתה חלקה בשל הגשם שירד. בעדותה טענה התובעת, כי לא היו לה נפילות לאחר התאונה. התובעת הופנתה למסמך מיום 13.4.10 אשר צורף לתצהירה והשיבה, כי זה מתייחס לרגל ימין ולא לשמאל. נטען בפניה, כי היא נשאלה האם היו לה נפילות לאחר התאונה ולא באיזו רגל נפגעה (עמ' 16 ש' 23-29). הסתירה האמורה בגרסת התובעת מחזקת את התרשמותי באשר לעדות התובעת. התובעת העידה, כי צילמה את התמונות של מקום האירוע אשר הוגשו לבית המשפט וכי אינה זוכרת מתי צילמה אותן והיא חושבת שרשום מאחורה. התובעת נשאלה האם צילמה ביום התאונה או יום אחרי התאונה והשיבה, כי צילמה אותן יום לאחר התאונה. התובעת נשאלה כיצד הגיעה לצלם את המקום ככל שנפגעה קשה והשיבה, כי הגיעה עם בנה. לטענתה, היא הייתה אצלו בבית והעדיפה לצלם בעצמה. התובעת נשאלה, האם אמינה בעיניה טענתה לפיה יום לאחר התאונה, כשהיא בכסא גלגלים עם רגל מגובסת, היא הלכה לצלם את המקום במקום להגיד לבנה, אשר ידע היכן נפלה, לצלם את המקום. התובעת השיבה, כי הייתה יחד איתו וכי רצתה שהוא יראה את המקום ושהיא תצלם. נטען בפניה, כי בנה הכיר את המקום והגיע לשם ביום בו נפלה והיא נשאלה מדוע היה עליה לרדת עמו למקום. התובעת השיבה, כי רצתה לעשות כן (עמ' 17 ש' 18-32). התובעת נשאלה אילו תמונות צילמה יום לאחר התאונה ואילו צילמה בחודש דצמבר 2010 והשיבה, כי אינה זוכרת באיזה תאריך צילמה וכי אין בידה לומר אילו תמונות צילמה יום לאחר התאונה ואילו מחודש דצמבר 2010. בהמשך טענה, כי חלק מהתמונות היא צילמה וחלק בתה. התובעת העידה, כי לא צילמה תמונה שהוצגה לה. לאחר שנשאלה לגבי תמונה נוספת השיבה, כי אינה זוכרת אם צילמה או מתי וכי עברו חמש שנים מהתאונה ואין בידה לזכור (עמ' 18 ש' 23-32, עמ' 19 ש' 1-3). אזולאי נשאלה באשר לתמונות שצורפו לתצהיר התובעת והעידה, כי היא מכירה אותן וכי אינה יודעת מתי צולמו. אזולאי טענה, כי התובעת אמרה לה שצילמה אותן. כן העידה, כי התובעת לא אושפזה וכי הייתה אצלה במשך שבוע- עשרה ימים לאחר המקרה והיא סעדה אותה. אזולאי נשאלה, האם אינה זוכרת שהתובעת, אשר שהתה אצלה לאחר התאונה והייתה מגובסת, צילמה את התמונות יום לאחר המקרה והשיבה בשלילה. אזולאי נשאלה האם ייתכן שהתמונות צולמו בשלב מאוחר יותר והיא שבה וטענה, כי אינה זוכרת (עמ' 23 ש' 7-25). הנה כי כן, קיימת סתירה בין עדות התובעת ועדות אזולאי כאשר התובעת העידה, כי צילמה חלק מהתמונות ובתה צילמה חלק מהן ומנגד אזולאי העידה, כי אמה אמרה לה שהיא צילמה את התמונות. בנוסף, קיימת סתירה בעדות התובעת אשר תחילה העידה, כי אינה זוכרת מתי צילמה את התמונות ובהמשך העידה, כי צילמה אותן יום לאחר התאונה. לא היה בידי התובעת להעיד באשר לשאלה אילו מהתמונות צולמו על ידה ואילו לא. כמו כן, לא היה בידה לומר אילו תמונות צולמו יום לאחר התאונה ואילו צולמו בחודש דצמבר 2010, כשלוש שנים לאחר התאונה. אין מחלוקת, כי סביר שתמונות שצולמו בחודש דצמבר 2010 אינן משקפות באופן מהימן את המצב בשטח כפי שהיה במועד התאונה. אוסיף ואומר, כי טענת התובעת לפיה צילמה חלק מהתמונות יום לאחר התאונה, ובעודה מגובסת וסובלת מכאבים אינה אמינה בעיניי. מהעדויות עולה, כי בתה של התובעת הייתה עמה במקום בעת התרחשות התאונה וכי בעלה ובנה של התובעת הגיעו מיד לאחר מכן. מכאן, שהשלושה ידעו היכן נפלה התובעת והיה בידם לתעד את מקום הנפילה. כמו כן, אזולאי העידה, כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה התובעת שהתה בביתה והעידה, כי אינה זוכרת שאמה הלכה לצלם את המקום יום לאחר התאונה. אף האמור לעיל, תומך בהתרשמותי באשר מעדות התובעת. כמו כן, מאחר ולא ניתן לדעת אילו תמונות צולמו יום לאחר המקרה הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח מה היה המצב בשטח במועד הרלוונטי. לכך מתווספת העובדה שלא ברור מי צילם את התמונות והאם הוגשו על ידי מי שצילם אותן. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם השטח בו נפלה התובעת מצוי בבעלות ואחריות העירייה או שמא עסקינן בשטח השייך לדיירי הבניין הסמוך. יחזקאל העידה, כי צרפה לתצהירה היתר בניה שקיבל הקבלן. יחזקאל נשאלה מדוע לא צירפה את הגרמושקה וכיצד ניתן לדעת שמדובר בחניה פרטית והשיבה, כי צירפו את תוכנית המגרש וטענה, כי יתר הגרמושקה המתייחסת למבנה, עמודים, דירות וקומות לא רלוונטית למיקום בו נפלה התובעת. יחזקאל נשאלה היכן בהיתר אשר צורף על ידה צוין, כי מדובר בחניה פרטית והפנתה לסעיף ג' (עמ' 30 ש' 5-13). יחזקאל אישרה, כי לא צירפה את הגרמושקה, תוכנית תב"ע, תשריט או תוכנית תיעול ביוב של הרשות המקומית והוסיפה, כי תשריט בית משותף מבוצע על ידי החברה המשכנת ואם היא לא עושה זאת, אז הדיירים עושים (עמ' 30 ש' 31-32, עמ' 31 ש' 1-2). העדה העידה, כי אין ברשותה את היתר החניה עבור הבניה אשר ביקש הקבלן אל ארם במועד הדיון, אולם הדבר ברור משני התשריטים וכי מי שמבין בבניין עיר מבין ישירות (עמ' 31 ש' 3-6).   יחזקאל נשאלה מי אחראי לתחזוקת החניה, אם משליכים לשם פסולת, נוצר בור, או שנשפך משהו שיכול לגרום למפגע והשיבה, כי הגדרת החניה היא פרטית משותפת ומתייחסים אליה כמו אל עוד חדר מדרגות בבניין והאחריות היא על וועד הבית. נטען בפניה, כי אם קורה משהו שנמצא במסגרת העירייה אזי הם מגיעים לתקן, כמו צינור ניקוז שהייתה איתו בעיה שם. יחזקאל השיבה, כי לא זכור לה שהייתה בעיה עם צינור ניקוז והוסיפה, כי פיצוץ בקו מים מתקנים עד למערכת מדידת מוני מים דירתיים (עמ' 30 ש' 14-21). אין בתיקון צינור מים במקום בכדי לתמוך בטענת התובעת לפיה עסקינן בשטח הנמצא בבעלות ואחריות העירייה. יחזקאל נשאלה, האם במקרה שעוברת תקופת האחריות של הקבלן ודייר רואה פיצוץ בבור ביוב בחנייה, האם העירייה תעזור לו במידה ויפנה אליה והשיבה, כי התשובה המידית תהיה שוועד הבית מטפל והוסיפה, כי יש בתי מגורים שוועדי הבית לא מסוגלים לטפל בסתימות ביוב והעירייה מנדבת עזרה אולם האחריות עדיין של הדיירים (עמ' 31 ש' 29-32). יחזקאל נשאלה כיצד הגיעו למסקנה שזו חניה פרטית ונטען בפניה שהנתבעות לא צירפו היתר בנייה. יחזקאל השיבה, כי בתשריט אשר צורף לתצהיר ואשר הוא חלק מהיתר הבנייה ובו רואים במפורש שמסומן גבול המגרש, המתחם שהוצע לקבלן, בתוך הקו האדום הוא המתחם שהקבלן חכר מהמינהל לצורכי בניית בתי המגורים, הוא בנה בנייני מגורים ופיתח מגרשי חנייה. יחזקאל טענה, כי תוכניות הפיתוח היא חלק מההיתר ואם הקבלן לא היה מגיש תוכנית פיתוח עם מספר חניות הוא לא היה מקבל היתר בנייה. נטען בפניה, כי ההיתר שצורף לתצהירה לא מציג דבר לגבי חנייה של הקבלן. יחזקאל השיבה, כי צורף החלק הרלוונטי מהבקשה להיתר בניה. יחזקאל התבקשה להציג את החלק העוסק בחניות ובא כוח הנתבעות טען, כי ישלח את כל הגרמושקה (עמ' 32 ש' 26-31, עמ' 33 ש' 1-9). יחזקאל אישרה את האמור בתצהירה בקשר לזיקת ההנאה המופיעה בנסח וכי מי שיכול להחנות באותן חניות זה הדיירים מחלקה 16 והדיירים מחלקה 19 ואם אדם מבחוץ חונה שם הוא חונה למעשה בחניה פרטית והוסיפה, כי בידי הדיירים להתקין מחסום חשמלי בכניסה לחנייה. יחזקאל העידה, כי יש במקום כיתוב לפיו מדובר בחניה פרטית והוסיפה, כי פנו לעירייה דיירים מהבלוקים האמורים בטענה כי חונים להם בחניה ונאמר להם במפורש שהם יכולים לשים מחסום חשמלי. יחזקאל נשאלה מדוע לא ציינה זאת בתצהירה והשיבה, כי היא עונה למה שהיא נשאלת (עמ' 33 ש' 14-26). יחזקאל טענה, כי באת כוחה של התובעת טענה שהחניות לא רשומות בטאבו והעידה, כי גם חדרי המדרגות וכל החלקים המשותפים לא רשומים (עמ' 33 ש' 12-13). נטען בפניה, כי מהתשריט שצורף לתצהירה עולה שליד חלקה מס' 16 ליד החניות שלה יש שרטוט של מועדון נוער ובית הכנסת. יחזקאל אישרה טענה זו והעידה, כי זה מבנה ציבורי. נטען בפניה, כי בביקור במקום כאשר עורכת הדין שאלה איך היא מגיעה למבנה האמור נאמר לה שעליה לחנות ברחוב הדודאים 23 והחניה מובילה למבנה הציבורי. יחזקאל שללה טענה זו וטענה, כי בית הכנסת מרוחק מהבניין וכי מדובר בחניה פרטית ולא ציבורית. העדה אישרה שלכאורה מי שמגיע לבית הכנסת יכול לחנות במקום, אולם יחנה בשטח החלקה של הבלוק השייך לדיירים (עמ' 29 ש' 21-31, עמ' 30 ש' 1-2). נטען בפני יחזקאל, כי באופן כללי בשטחי מגורים יש גם שטחים שמיועדים לשטחים ציבוריים, לצורך הרחבת מדרכות, כבישים וכו'. היא נשאלה איפה ניתן לראות איזה חלקים מאותה חלקה ייעדו לשצ"פ והשיבה, כי בחלקה הזו לא בוצעה הפקעה לצורכי שצ"פ והדבר נבדק. לטענתה, יש שטחים פרטיים פתוחים משותפים (עמ' 34 ש' 8-12). יחזקאל העידה, כי הוציאו נסחי טאבו של חלקה 16 ו-19, ועל פי נסחי הטאבו הבעלות היא של קרן קיימת לישראל, כאשר קיימת זיקת הנאה בין החלקות למעבר הולכי רגל. באשר לרישום הזכויות של אותם דיירים, השיבה יחזקאל, כי בדרך כלל חברה משכנת אשר חוכרת את הקרקע אמורה לרשום את זכויות הרוכשים במנהל אחרי שנחתמים עמם חוזים (עמ' 34 ש' 13-19). יחזקאל אישרה שיש כמה שלבים וכי דבר ראשון מתבצעת פרצלציה לחלקה, אחר כך רושמים בית משותף ובסופו של דבר נרשמות הזכויות על שם המשתכנים בטאבו. כן אישרה, כי במקרה הספציפי עדיין לא נרשם צו בית משותף ולכן עדיין לא רואים את זכויות המשתכנים (עמ' 34 ש' 20-25). יחזקאל העידה, כי יש שטחים ציבוריים פתוחים שהעירייה מפתחת והרישום נשאר על שם קק"ל. היא אישרה, כי את אותם שטחים העירייה מתחזקת והיא מפקחת עליהם והוסיפה, כי זה לא המקרה בענייננו (עמ' 35 ש' 7-9). בעדותו נשאל מנדלסי מי יצר את השיפוע במקום והשיב, כי מי שבנה את החנייה זה הקבלן היזם שבנה את המבנה ויצר את השיפוע. מנדלסי הוסיף שהקבלן הזה צריך לקבל טופס 4 אשר מאושר על ידי מהנדס העירייה (עמ' 26 ש' 32, עמ' 27 ש' 1-2). כהן העיד, כי האחריות מוטלת על העירייה. לאחר שנשאל מדוע טען שהאחריות היא על העירייה הוא השיב, כי כאשר מגישים בקשה לתוכניות בנייה, קק"ל לא חותמת עליה כבעלים, לא מפקחת על סיום העבודות ואין לה שום קשר. כהן טען, כי מי שחותם על היתרי הבנייה זה העירייה. הוא נשאל מדוע לדעתו העירייה אחראית על התחזוקה שם והשיב, כי אינו מומחה לעניין וכי זו השערה שלו (עמ' 36 ש' 11-16). נטען בפניו, כי אף כאשר בונים בית פרטי, צריך להגיש טופס 4 והעירייה בודקת והוא נשאל האם העירייה אחראית במידה שמישהו נופל בבית והשיב בשלילה. כהן טען, כי זה משום שמדובר בשטח פרטי. הוא נשאל האם הקריטריון זה הגשת תוכניות וקבלת טופס 4 והשיב שהוא הבין שמדובר בשטח ציבורי וזו ההשערה שלו (עמ' 36 ש' 18-22). ברי, כי אין בהגשת תוכנית וקבלת טופס 4 בכדי ללמד, כי עסקינן בשטח הנמצא באחריות העירייה. הנה כי כן, בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם השטח בו נפלה התובעת הינו שטח המצוי באחריות העירייה ופיקוחה או שמא עסקינן בשטח פרטי השייך לדיירי הבניין והם האחראים על תחזוקתו כפי שאחראים לתחזוקת חדרי המדרגות המשותפים. על התובעת הנטל להוכיח טענותיה באשר לגורם האחראי על תחזוקת השטח בו נפלה, כאשר העירייה מכחישה אחריותה לכך. יש לציין, כי מסמכים רלוונטיים לא הוגשו לתיק בית המשפט. יחד עם זאת, מצאתי, כי אין צורך להכריע בסוגיה האמורה, כפי שיפורט בהמשך. יחזקאל נשאלה, האם כאשר הקבלן בונה את הבית ומבצע את התיעול, תעלות ניקוז, בור ניקוז, העירייה בודקת לפני טופס האכלוס שזה עומד בכל התקנים והשיבה, כי הבניין קיים משנות ה- 90 ואם הוא קיבל טופס 4 זה עד שנת 95 לפי זיכרונה. לטענתה, אף אם אז המצב היה תקין, העירייה קיבלה ואישרה טופס 4 וחובת האחזקה היא על הדירים. נטען בפניה, כי אין מדובר על תחזוקה, כי אם על תשתית והיא השיבה, כי יש במקום בור ניקוז וכי רואים שהייתה שם שקיעה. יחזקאל טענה, כי תמיד במשך השנים יש שקיעות כתוצאה מהידוק לא נכון או חלחול מים וכי גם בעירייה בתחומי כבישים יש שקיעות במקרים מסוימים והעירייה מתקנת (עמ' 31 ש' 9-18). מקובלת עליי עדות יחזקאל לפיה לאור פער הזמן מהמועד בו אושר טופס 4 ועד למקרה נשוא התובענה, הרי שייתכן שהמצב היה תקין במועד בו ניתן טופס 4 ובמהלך השנים היו שקיעות. מכאן, שלא ניתן לקבוע כי הייתה התרשלות מטעם העירייה בעצם מתן טופס 4, שכן כלל לא הוכח, כי במועד האמור היה פגם כלשהו, בגינו נגרם נזקה של התובעת. התובעת טוענת, כי העירייה התרשלה שעה שהשאירה בשטח מכשול מסוכן ונהגה בחוסר זהירות. לשם הוכחת טענתה באשר למכשול הגישה התובעת חוות דעת. מנדלסי העיד, כי לא למד הנדסה אזרחית או מדידה אולם למד הנדסת מבנים ושמאות מבנים וההתמחות שלו היא במבנים ותשתיות (עמ' 25 ש' 4-13). מנדלסי נשאל אילו מסמכים היו בפניו בעת שערך את חוות הדעת והשיב, כי הדבר מפורט בחוות הדעת. נטען בפניו, כי הוא ציין בחוות הדעת שהוא עיין בצילומים שהוצגו לו וביצע בדיקות בשטח ונשאל האם הצילומים הם המסמכים היחידים והשיב, כי היו נסח טאבו, תוכניות המקום, תשריט של המקום וביקור במקום (עמ' 25 ש' 21-24). מנדלסי נשאל, אילו בדיקות עשה ברשות המקומית והשיב, כי ערך בדיקות לגבי מקום החלקה בו ארע האירוע. הוא נשאל באיזו מחלקה עשה את הבדיקה והשיב, כי היה במקום ולא קיבל את החומר ובהמשך קיבל תשריט מעורכת הדין. נטען בפניו, כי הוא לא מציין זאת בחוות הדעת וכי במסגרתה טען, כי קיבל את החומר מהרשות המקומית. מנדלסי אישר טענה זו והוסיף, כי הוא היה שם ולא קיבל ולא היה עליו לציין זאת (עמ' 25 ש' 25-31). מנדלסי שלל את הטענה שלא הייתה בדיקה בפועל וטען, כי היה במקום וראה היכן ארע המקרה ולטענתו, אין שם ניקוז. הוא נשאל כיצד הוא יודע והשיב, כי קיימת בעיה של שיפועים במקום. מנדלסי טען, כי לא ביצע מדידות וכי צריך בשביל זה מודד שכן זה לא התחום שלו. לטענתו, כאשר הוא רואה את הצילומים והמקום הוא רואה שהמים נקווים לכיוון המדרכה כאשר השיפוע אמור להיות הפוך. הוא נשאל האם זה בתחום המומחיות שלו או שזו הסקה הגיונית שכל אדם יכול להסיק והשיב, כי זו הסקה של מי שעושה חוות דעת רבות. מנדלסי נשאל האם חוות הדעת שלו הן בנושא ניקוז והשיב בשלילה (עמ' 25 ש' 32, עמ' 26 ש' 1-11). התובעת העידה, כי קבעה עם מנדלסי בכדי להראות לו את מקום הנפילה לצורך מתן חוות דעתו וטענה, כי אינה יודעת מתי זה היה (עמ' 19 ש' 13-22). מנדלסי נשאל האם ערך את חוות הדעת על סמך תמונות או על סמך ביקור בשטח והשיב, כי כאשר ביקר בשטח לא הייתה שלולית. הוא טען, כי בדק את מה שראה שם וציין, כי רואים שם צמחייה שלא מתקיימת בלי חול ומים. לטענתו, כתוצאה מגריפת קרקע היו במקום סימנים של חול. מנדלסי נשאל היכן רואים צמחייה במקום והשיב, כי בתמונות שהעבירה אליו התובעת. מנדלסי נשאל, האם בדק שאין צמחייה וחול במקומות אחרים והשיב בחיוב. לטענתו, הצמחייה מתרכזת באזור הזה במיוחד. בהמשך נשאל האם בדק אזורים אחרים בחניה והשיב, כי התמקד רק באזור הנפילה (עמ' 26 ש' 12-23). לא התרשמתי ממהימנותה ומקצועיותה של חוות דעתו של מנדלסי. מעדותו עולה, כי לא למד הנדסה אזרחית או מדידה. בעדותו אישר, כי לטענתו הבעיה היא בעיית שיפועים. מנדלסי נשאל האם אין מדובר בבעיית ניקוז והשיב, כי כתוצאה מעניין השיפוע המים לא מתנקזים שם ולא נקווים (עמ' 26 ש' 26-29). כן העיד, כי לא ביצע מדידות וכי זה לא תחום מומחיותו. כמו כן, קיימת סתירה בעדותו כאשר מחד טען, כי בדק שאין צמחייה וחול במקומות אחרים וכי הצמחייה מתרכזת באזור הנפילה במיוחד ומאידך טען, כי התמקד רק באזור הנפילה. בנוסף, קיימת סתירה בין גרסאותיו באשר למקור ממנו קיבל את התשריט בטרם כתיבת חוות דעתו. יתרה מזאת, התובעת העידה, כי אין בידה לומר מתי הגיעה למקום עם מנדלסי בכדי שייתן את חוות דעתו והוא העיד, כי כאשר ביקר בשטח לא הייתה שלולית. סבורני, כי אף העובדה שבדיקתו של מנדלסי לא התבצעה בתנאים הדומים לתנאים הרלוונטיים למועד בו ארע התאונה יש בה בכדי להשליך על חוות דעתו. מנדלסי נשאל מה התקן לשיפוע חנייה ומה הסטייה במקום והשיב, כי צריכה להיות סטייה מתונה של אחוז אחד כלפי חוץ על מנת שמים ילכו כלפי הכביש ולא כלפי המבנה עצמו. מנדלסי נשאל האם בדק שהייתה סטייה והשיב, כי לא מדד (עמ' 27 ש' 3-7). הנה כי כן, מנדלסי לא ביצע את הבדיקה האמורה, אשר כאמור העיד, כי אינה בתחום מומחיותו. לפיכך אין בידו להעיד כמומחה באשר לשיפוע במקום ולסטייה מהשיפוע הדרוש. התובעת נשאלה, האם פנתה לוועד הבית בבניין בו מתגורר בנה בכדי לברר מדוע לא תקנו את המקום והשיבה, כי בנה פנה ואמרו לו שאין מה לעשות, שהם כל הזמן עם אותה שלולית ואין למי לפנות (עמ' 19 ש' 25-26). אזולאי נשאלה מה היא, כדיירת המתגוררת במקום, עשתה בנדון והשיבה, כי לא עשתה כלום. אזולאי טענה, כי התקשרה לעירייה בנוגע לצינור מים שהתפוצץ והגיעו לתקן והוסיפה, כי בנוגע לשלולית היא לא התקשרה (עמ' 22 ש' 18-20). לטענתה, לא אמרה לוועד הבית שיש שלולית וצריך לתקן. בהמשך טענה, כי היה בידה לפנות לעירייה כמו שהיא פנתה במקרה של הצינור (עמ' 22 ש' 27-31). יחזקאל נשאלה, האם בבית בו עסקינן העירייה קיבלה תלונות על בעיית ניקוז בחנייה לפני האירוע והשיבה בשלילה. לטענתה, בדקו גם במוקד ולא התקבלה כל תלונה בנדון (עמ' 32 ש' 1-2). יחזקאל אישרה, כי לאחר המקרה פנו אליהם וטענה, כי ככל הידוע לה העירייה לא עשתה דבר מבחינת בעיית הניקוז במקום (עמ' 32 ש' 3-8). יחזקאל טענה, כי מלבד התובעת לא היו פניות נוספות לעירייה בנוגע לבעיות ניקוז ושלולית בחנייה (עמ' 32 ש' 9-11). נטען בפניה, כי היא אינה עובדת במוקד העירייה ולא שמעה על כל התלונות שמופנות למוקד והיא השיבה, כי אינה יודעת על הכל וכי העידה בהתאם למיטב ידיעתה. יחזקאל הוסיפה, כי בדקה במוקד וראתה שלא הייתה תלונה (עמ' 32 ש' 14-16). הנה כי כן, יחזקאל העידה, כי מבדיקתה עלה, כי לא הייתה פנייה לעירייה בנוגע לשלולית נשוא התובענה. על אף שיחזקאל אינה עובדת במוקד הרי שמעדותה עולה, כי ערכה בדיקה במוקד וממנה עולה, כי לא היו פניות בנוגע לשלולית. התובעת לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה, כי פנתה לעירייה בנוגע לשלולית, טרם התאונה, על אף שהייתה מודעת לכאורה לקיומה. אף אזולאי העידה, כי לא פעלה בנדון. התובעת העידה, כי בנה פנה לוועד הבית ואמרו לו שאין מה לעשות, שהם כל הזמן עם אותה שלולית ואין למי לפנות. ברי, כי אין בידה להעיד באשר לשיחה שהיא לא לקחה בה חלק וממילא סבורני, כי עדות זו תומכת בטענה, כי לא נעשתה פנייה לעירייה טרם המקרה. יש לציין, כי אזולאי העידה, כי פנייתה באשר לצינור שהתפוצץ טופלה על ידי העירייה. מכאן, שבמקרה בו נעשתה פנייה לעירייה ונמצא, כי עסקינן בנושא המצוי בתחום אחריותה היא פעלה לשם ביצוע התיקון הדרוש. התובעת נשאלה, האם במקום מגוריה ובמדינה אין שלוליות והשיבה, כי יש מקומות שיש. התובעת הוסיפה, כי שם לא היה ניקוז וכי לא הייתה ברירה שכן לא הייתה דרך אחרת להיכנס לרכב (עמ' 14 ש' 28-29). נטען בפני אזולאי, כי לפעמים בגשם אנשים מחליקים על שלוליות. בתגובה טענה, כי לא בשלולית כזו והתייחסה לגובה השלולית. כאשר נשאלה באשר לגובה השלולית השיבה, כי "זה משהו לא אמיתי" (עמ' 21 ש' 29-32). אין מחלוקת, כי קיומן של שלוליות בחורף בעונת הגשמים וסכנת ההחלקה הנובעת מקיומן הינן בגדר סכנה אשר על אדם סביר להביא בחשבון ולהיזהר ממנה. עסקינן בסכנה טבעית ורגילה בתקופת החורף אשר יש לקחת בחשבון ולהיזהר מפניה. בנסיבות אלו, לא די בקיומה של שלולית במקום ואף אם הייתה מוכחת טענת התובעת, כי נפלה בשל השלולית, בכדי להצביע על קיומה והפרתה של חובת זהירות קונקרטית. לכך מתווספת העובדה אשר, כאמור לעיל, לא הוכחה טענת התובעת באשר לסטייה מהתקן, לאור עדות המומחה מטעם התובעת, כי לא מדד וכי הדבר אינו בתחום מומחיותו. בנוסף, גם לא הוכח לפני מתי נוצר המפגע הנטען והאם מי מטעם דיירי הבית הביא לידיעת העירייה את קיומו של המפגע הנטען. כאמור מהעדויות עולה, כי לא כל הזמן יש במקום שלולית, היינו אין המדובר במפגע קבוע במקום. כך לדוגמא, בעת ביקור המומחה מטעם התובעת במקום הוא לא הבחין בשלולית. משכך, על מנת שהעירייה תדע על קיומה של בעיית שלולית היה על הדיירים להביא זאת לידיעתה. התובעת נשאלה, האם היא בדרך כלל חונה במקום כאשר היא מבקרת את בנה והשיבה בחיוב. לטענתה זו החנייה היחידה (עמ' 14 ש' 18-19). התובעת אישרה, כי באותו יום היה יום גשום מאוד והוסיפה, כי הייתה שלולית והיא החליקה (עמ' 14 ש' 20-23). התובעת נשאלה, האם כשיצאה מהאוטו לכיוון ביתו של בנה היה גשום והייתה שלולית והשיבה בחיוב (עמ' 14 ש' 24-25). התובעת העידה, כי כאשר הגיעה לביתו של בנה הייתה במקום שלולית רצינית (עמ' 15 ש' 19-20). התובעת נשאלה, האם נרטבה כשיצאה מהרכב והשיבה, כי לא הייתה ברירה שכן לא הייתה אפשרות אחרת לרדת מהרכב (עמ' 15 ש' 21-22). אזולאי טענה, כי תמיד הייתה חונה בצד שמאל ותמיד ראתה את השלולית (עמ' 24 ש' 28). הנה כי כן, התובעת ובתה הכירו היטב את המקום והתובעת אף העידה, כי באותו יום ראתה את השלוליות הרלוונטית. לפיכך, מדובר היה במכשול אשר התובעת הייתה מודעת לקיומו והיה עליה להיזהר מפניו. בנסיבות אלו, לא רלוונטית טענת התובעת בסיכומיה לפיה מדובר היה בשעה חשוכה בה לא ניתן היה לראות את השלולית. כן יש לדחות טענתה לפיה נפגעה בשל רשלנות הנתבעת אשר לא גידרה או סימנה את המקום ולא הזהירה את העוברים במקום מפני הסכנה הצפויה עקב מעבר במקום. התובעת הייתה מודעת לקיומה של השלולית. היא ראתה אותה כאשר הגיעה למקום זמן מה טרם האירוע נשוא התובענה ובתה העידה, כי תמיד ראתה את השלולית. כאמור, החלקה כתוצאה מקיומה של שלולית בימי גשם הינה בגדר סיכון שעל אדם סביר לצפות והעירייה לא נדרשת להזהיר מפני הסיכון האמור. כאמור לעיל, לא נטען ולא הוכח, כי התובעת או אדם אחר פנו לעירייה בנוגע לשלולית טרם האירוע נשוא התובענה. לפיכך, לא שוכנעתי, כי העירייה הייתה מודעת לקיומה של השלולית, בניגוד לתובעת, וכי היה בידה לעשות דבר מה בנדון. לא ברור על מה נסמכת טענת התובעת בסיכומיה לפיה ברור, כי היה בידיעת הנתבעת שמדובר במשטח חנייה שיש בו שקיעה וכי קיימת בעיית ניקוז במשטח החנייה ברחוב בכלל ובמקום הרלוונטי בפרט. סבורני, כי אין בהגעה למקום בכדי לתקן צינור שהתפוצץ בכדי ללמד שהנתבעת הייתה מודעת לבעיית שקיעות או ניקוז במקום. בין היתר, לא הוכח, כי במועד בו תוקן הצינור הייתה במקום שלולית ממנה ניתן היה ללמוד על קיומה של בעיה כלשהי. כאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי הנתבעת הייתה מודעת לקיומה של בעיית שקיעות בחנייה או ניקוז, או שיפוע במקום וכן, לא שוכנעתי, כי היה עליה להיות מודעת לקיומה של הבעיה האמורה. אין מחלוקת, כי רשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בשטחים הציבוריים הנמצאים בשטחיה ותחת פיקוחה. כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם מקום האירוע הינו דרך ציבורית המשמשת מעבר להולכי רגל או שמא עסקינן בשטח פרטי של דיירי הבניין הסמוך. כאמור, אינני נדרשת להכריע בסוגיה האמורה שכן אף אם תתקבל טענת התובעת אשר לא הוכחה ונשללה על ידי העירייה לפיה עסקינן בשטח ציבורי, הרי שאין בכך בכדי לסייע לתובעת. לא אחת נקבע בפסיקה, כי רחובות ומדרכות עיר אינם שטח סטרילי. לא ניתן לצפות, כי במקומות אלו לא יהיו סדקים, בליטות, שקיעות או שיפועים כלשהם, המהווים חלק אינטגראלי מהכביש. כאמור, התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה המלמדת, כי הייתה במקום סטייה מהתקן. המומחה מטעמה העיד, כי לא ערך מדידות וכי הדבר אינו מצוי בתחום מומחיותו. מעיון בתמונות אשר הוגשו לתיק בית המשפט התרשמתי, כי השטח לא חרג מהמצופה והסביר ואין עסקינן במפגע המעיד על התרשלות הנתבעת. לא די בקיומה של שלולית בכדי ללמד על התרשלות כאמור. יתרה מזאת, כאמור לעיל, לא נטען ובוודאי שלא הוכח, כי נמסרה לעירייה פנייה באשר לשלולית האמורה טרם התרחשות המקרה. בנסיבות אלו ולאור המקום בו מצויה השלולית בתוך מתחם חניות של דיירי הבתים והעובדה שאין מדובר במקום אשר היה בידי העירייה לדעת בנקל על קיומה של השלולית, אשר כאמור אינה נמצאת כל ימות השנה, הרי שמצאתי, כי העירייה לא הייתה מודעת ולא הייתה אמורה לדעת על המפגע ועל כן לא היה בידה לתקנו או להזהיר את העוברים ושבים במקום מפניו. לפיכך, לא הוכח לי שהעירייה חרגה מסטנדרט התנהגות סביר המצופה מרשות מקומית. הנה כי כן, מצאתי, כי נתגלו סתירות בעדות התובעת ועדותה של אזולאי בין היתר באשר למקום התאונה, נסיבות התאונה, המועד בו צולמו התאונות והשאלה מי צילם אותן. בין היתר קיימת סתירה משמעותית בשאלה, האם התובעת נפלה כתוצאה מהחלקה על מדרכה בוצית נוכח העובדה כי ירדו גשמים באותה תקופה או בשל קיומה של השלולית במקום. עוד מצאתי, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי קיימת בשטח סטייה מהתקן וכי היא נפלה בשל התרשלותה של העירייה. התובעת לא הוכיחה, כי על הנתבעות לפצותה בגין נזקיה. בשולי הדברים אציין, כי התובעת העידה, כי היא מנהלת מחלקה בייצור בקיבוץ ארד וכי היא עודנה עובדת שם ומרוויחה אותו שכר (עמ' 17 ש' 7-12). התובעת נשאלה, האם קיבלה שכר מלא בתקופה בה הייתה בחופשת מחלה והשיבה, כי קיבלה שכר מלא עד שנגמרו לה ימי המחלה וכי לאחר שנגמרו ימי המחלה הגישו בעבודה שלה תביעה לביטוח לאומי בכדי שישלימו לה היות ולא היה בידה לשוב לעבודה. התובעת נשאלה, האם קיבלה מארד משכורת מלאה במהלך שלושת החודשים בהם הייתה בבית והשיבה בשלילה. היא העידה, כי לא ראו בזה תאונת עבודה ושילמו לה רק בגין ימי המחלה וביטוח לאומי שילם לה את היתר (עמ' 18 ש' 1-9). ברי, כי יש בעדות זו בכדי ללמד על נזקיה של התובעת בשל התאונה נשוא התובענה. עדות זו רלוונטית לטענות התובעת לפיהן נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית, באשר להפסדי השכר אשר נגרמו ועתידים להיגרם לה ובאשר לשיבוש מסלול חייה ופגיעה בכושר עבודתה. יש בכך כדי להשליך על הפיצוי לו הייתה זכאית התובעת ככל שתביעתה הייתה מתקבלת. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעת בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעות לרבות בגין הוצאות העדה, חוות דעת המומחים ושכר טירחת עו"ד בסך 18,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. שלוליתיציאה מרכב / ירידה מרכבנזיקיןנפילה