מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה ברחוב בירושלים: מבוא התובע, רופא במקצועו, יליד 13.6.56, נפגע בתאונה שאירעה ביום 25.2.07, בשעה 17:30 לערך. על פי המפורט בכתב התביעה אירעה התאונה בעת שהתובע הלך ברחוב אגרון לכיוון צומת הרחובות אגרון והמלך דוד בירושלים, על המדרכה הסמוכה לגן העצמאות. לפתע נתקלה רגלו באספלט, והוא מעד ונפל. בעקבות הנפילה נגרם לו שבר בשוק רגל ימין. הנתבעות טענו בסיכומיהן כטענה מקדמית שיש לדחות את התביעה מחמת שימוש לרעה בהליכי המשפט וחוסר תום לב, שכן התביעה הוגשה לראשונה בת"א 14165/08 (להלן- "התביעה הראשונה"), ואולם לאחר קבלת הצעת בית המשפט נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש. לטענת הנתבעות, נקט התובע בכוונה בחוסר מעש על מנת שתיק התובענה יועבר לשמיעה בפני שופט אחר. אקדים ואציין שלא מצאתי מקום לקבל את הטענה האמורה. התביעה הראשונה נמחקה מחמת חוסר מעש ולא נדחתה. בנסיבות האמורות אין כל מניעה מהגשתה בשנית על מנת שתתברר לגופה. לא הוכח בפני שימוש לרעה בהליכים המשפטיים או חוסר תום לב, ובכל מקרה התובע חויב בהוצאות הנתבעת בגין ההליך הקודם, לצד תשלום נוסף בגין אגרה. לפיכך כאמור לא מצאתי שיש לקבל את הטענה המקדמית. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התאונה, האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי הראוי בגינו. נסיבות התאונה גרסת התובע בתצהיר עדותו הראשית פירט התובע שהאירוע אירע סמוך לשעה 17:30 בעודו צועד ברחוב אגרון במזג אוויר גשום. רגלו של התובע נתקלה בבליטה משמעותית באספלט, שנוצרה בשל דחיפת האספלט מעלה על ידי שורשי עץ אקליפטוס רחב ממדים השתול במקום. התובע פירט בתצהירו כי לאחר שנפל לא עלה בידו להוציא את הטלפון הנייד מכיסו, ורק בעזרתה של עוברת אורח שפרטיה אינם ידועים לו הצליח להוציא את הטלפון מכיסו ולהתקשר למד"א. אמבולנס שהגיע למקום בעקבות קריאתו פינה אותו למרפאת טר"מ ברוממה. בצילום רנטגן אובחנו שברים ברגלו הימנית ורגלו גובסה. מהמרפאה פונה לבית החולים שערי צדק, שם אושפז למשך 4 ימים. במהלך אשפוזו בוצעה החזרה סגורה של השבר והגפה קובעה בגבס ארוך. בתום האשפוז שוחרר לביתו. כשבוע לאחר מכן הוסר הגבס ובמקומו קובעה רגלו של התובע בסד למשך כחצי שנה. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא הגיע למקום התאונה מביתו בבית חנינה, החנה את רכבו ברחוב אגרון, וביקש להגיע לסניף המוסד לביטוח לאומי. לשאלה האם לא השיב לחוקר שבאותו יום ערך הליכה ספורטיבית, השיב התובע שהוא כלל לא דיבר עם חוקר. התובע השיב שבתחילה הוריד את בנו, שרגלו הייתה מגובסת, בכניסה לסניף הביטוח הלאומי, ולאחר מכן עזב את המקום כדי לחפש חניה. לאחר שהחנה את רכבו והחל ללכת בחזרה לעבר המוסד לביטוח לאומי, נפל ליד העץ. הייתה זו שעת חשיכה ולא היו במקום עוברים ושבים. התובע המתין זמן רב שרוע על הקרקע, להערכתו יתכן שהמתין כחצי שעה. כשראה בחורה עוברת מרחוק צעק לעברה. הבחורה נגשה אליו והוציאה לבקשתו את מכשיר הטלפון הנייד מכיסו. הוא עצמו התקשר למד"א. התובע אישר שהוא ביקש ממגן דוד אדום לפנותו לסניף טר"מ ברוממה שבו הוא עובד. כשהופנה לכך ששעת הגעתו לטר"מ על פי האמור בטופס מד"א היא 19:00 השיב שהוא לא שם לב מה הייתה השעה. כן השיב שהוא אינו יודע באיזו שעה הופנה לבצע את הצילום (עפ"י האישור היה זה בשעה 18:25). ב"כ הנתבעת הטיח בתובע את טענת הנתבעת שלפיה כלל לא נפל ברחוב אגרון ליד העץ, אלא במקום אחר, והתובע השיב שהוא נפל ברחוב אגרון ולא במקום אחר. התובע השיב שלא הייתה במקום תאורה, כן השיב שהוא לא הגיע למקום מהמדרכה. גרסת הנתבעת לטענת הנתבעת, נפל התובע ונחבל כשעה לפני המועד שדווח על ידו כמועד התאונה במקום בלתי ידוע. לאחר שפונה לטר"מ נבדק עוד בשעה 18:25 ונמצא שהוא סובל משבר. או אז החליט התובע, שהינו בעל עבר עשיר בתביעות נזיקין, שעליו לייחס את הפציעה למפגע כלשהו, ולכן בחר בבליטה שברחוב אגרון. לשם כך נסע התובע לרחוב אגרון לאחר ששוחרר מטר"מ, והזמין לשם אמבולנס, אשר הגיע למקום בשעה 19:00, כפי שניתן ללמוד מדיווח מגן דוד אדום. האמבולנס שב ופינה את התובע לטר"מ, ומשם פונה לבית החולים שערי צדק. מסמכים אחרים לתצהירו צירף התובע שני דיווחים של מגן דוד אדום על פינוי באמבולנס, שניהם מיום 25.2.07. הראשון, חתום על ידי "אייל זהבי", ובו נרשם שכתובת האירוע הינה רח' אגרון. כן נרשם שמקום האירוע הינו ברשות הרבים (רחוב). צוין שהתובע פונה לטר"מ וששעת ביצוע המדידות הייתה 19:00. בדוח השני נרשם שהתובע פונה מטר"מ לבית החולים שערי צדק לצורך ניתוח. שעת ביצוע המדידות צוינה כ- 20:55. התובע צירף מספר תצלומים שבהם צולמו המדרכה ועץ האקליפטוס, וסימן על גבי אחד מהתצלומים את המכשול ואת המיקום המדויק שבו נפל. הנתבעת הגישה במהלך חקירתו הנגדית של התובע מסמך רפואי של טר"מ מיום האירוע, שבו נרשם כי במהלך ביקורו של התובע במקום ביום 25.2.07, בשעה 18:25, טופל התובע במקום. על גבי המסמך מופיעה גם מדבקת חדר מיון שבה צוינה השעה 21:01. לתיק בית המשפט הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם מד"א שלפיה הקריאה הראשונה לגבי התובע ביום התאונה התקבלה במד"א בשעה 17:57. עוד צוין בתעודת עובד הציבור שהניידת שפינתה את התובע הגיעה לטר"מ בשעה 18:22. בתעודת עובד הציבור התייחסות גם לפינויו של התובע מטר"מ לבית החולים שערי צדק. נרשם שהקריאה מטר"מ הגיעה בשעה 20:13, הפינוי מטר"מ היה בשעה 20:47, ובשעה 20:58 הגיעה הניידת לבית החולים שערי צדק. סיכום נסיבות התאונה לאחר שמיעת הראיות מצאתי שגרסת התובע באשר לנסיבות התאונה הוכחה כנדרש. על פי גרסתו של התובע אירעה התאונה בעת שהלך על המדרכה ברחוב אגרון לכיוון ממילא, בשעת החשיכה ובמזג אוויר גשום. רגלו של התובע נתקלה בבליטת אספלט שנגרמה מצמיחת שורש עץ האקליפטוס השתול על גבי המדרכה, והוא נפל ונחבל. אמנם מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ואולם עדותו של התובע נתמכה במסמכים הרפואיים שנרשמו סמוך למועד התאונה. ראשית עולה מהמסמכים הרפואיים שאכן נגרמה לתובע ביום האירוע חבלה שבעטייה הוא נזקק לטיפול רפואי, ושהוא טופל בתחילה בטר"מ ולאחר מכן פונה לבית החולים שערי צדק שם אושפז למספר ימים לשם ביצוע ניתוח. שנית, מצאתי שהמסמכים תומכים בגרסתו ולא בגרסת הנתבעת. אמנם קיימת אי התאמה בין השעות הרשומות בחלק מהמסמכים הרפואיים: בעוד שבמסמך של טר"מ נכתב שהתובע הגיע למקום בשעה 18:25, במסמך הראשון של מד"א שנכתב ע"י הצוות באמבולנס שפינה את התובע, נכתב שהמדידות בוצעו בשעה 19:00, שעה שאינה מתיישבת עם מועד קבלת בטר"מ. יחד עם זאת, לתיק בית המשפט הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם מד"א שלפיה התקבלו ביום האירוע שתי קריאות (בלבד) לגבי התובע: הקריאה הראשונה התקבלה במד"א בשעה 17:57, והניידת שפינתה את התובע הגיעה לטר"מ בשעה 18:22. רישום זה של מד"א תואם את הרישום בטר"מ לפיו התקבל התובע בטר"מ בשעה 18:25. ניתן להסיק על סמך הסתירה בין הדיווחים הממוחשבים של מד"א לבין הרישום של הפרמדיק במקום האירוע, שברישום הידני נפלה טעות סופר או שהוא בוצע מאוחר יותר באופן משוער ומשוחזר. בכל מקרה, הרישום הממוחשב של מד"א, כפי שהוא מתועד בתעודת עובד הציבור, מדויק יותר, ויש להעדיפו על פני הרישום הידני. השעות הנקובות במסמכים הרפואיים מתיישבות עם גרסתו של התובע שלפיה נפגע בערך בשעה 17:30, ואולם הוא היה שרוע על הקרקע זמן ממושך שאותו העריך בכחצי שעה, עד שראה עוברת אורח שסייעה בידו להוציא את מכשיר הטלפון הנייד. רק אז התאפשר לו להזעיק את מד"א. שעת פינויו של התובע על ידי מד"א בהתאם לתעודת עובד הציבור, מתיישבת עם הרישומים שנעשו בטר"מ, היינו, הקריאה במד"א התקבלה ב- 17:57, והניידת שפינתה את התובע הגיעה לטר"מ בשעה 18:22. הרישום הראשון בטר"מ הינו מ- 18:25. קיימת התאמה גם באשר לרישומים אודות פינויו של התובע מטר"מ לבית החולים שערי צדק. על פי תעודת עובד הציבור הקריאה השנייה שהתקבלה ביום האירוע בנוגע לתובע הייתה מטר"מ בשעה 20:13. בעקבותיה פינתה הניידת את התובע מטר"מ ב- 20:47, ובשעה 20:58 הגיעה הניידת לבית החולים שערי צדק. דוח המיון של שערי צדק נפתח בשעה 21:01. גם הרישומים באשר למקומו של האירוע עולים בקנה אחד עם גרסתו של התובע. במסמך מד"א הראשון פורט במפורש שהתובע פונה מרחוב אגרון. כן פורט שהוא נפל ברחוב. אמנם בחוות דעתו של ד"ר פרנקל צוין כי התובע החליק ברחוב, ואילו בבית החולים צוין שהוא נפל, ואולם הרישום באישורים הרפואיים אינו מדויק ואינו יורד לפרטים. האירוע המתואר בכללותו הוא אותו אירוע של נפילה ברחוב. אמנם במסמכים הרפואיים אין פירוט כיצד ובשל מה אירעה הנפילה, האם בעקבות החלקה, או שמא בעקבות התקלות בבליטה במדרכה, ואולם אישורים רפואיים לא בהכרח מפרטים את כלל נסיבות התאונה, אלא את האירוע בכללותו והרישום באישורים הרפואיים תואם את גרסתו של התובע. התובע צירף כאמור תצלומים של המקום, והצביע במהלך חקירתו הנגדית על המכשול שגרם לנפילתו. ניתן להבחין בתצלום בבליטה הקיימת במדרכה לצד שורש העץ המבצבץ מהקרקע כלפי מעלה במקום שעליו הצביע התובע כמקום מעידתו. לא זו אף זו. גרסתו של התובע הייתה קוהרנטית ואמינה, ונתמכה כאמור במסמכים הרפואיים ובתצלומים, ולפיכך מצאתי שיש לאמץ את גרסתו של התובע לנסיבות התאונה. אשר לגרסתן של הנתבעות, מצאתי שמדובר בטענה שבעלמא, שאין לה כל אחיזה במישור העובדתי או המשפטי. מדובר בטענת מרמה והנטל להוכחתה אינו נטל של מה בכך. הגרסה כשלעצמה, לפיה נפגע התובע במקום אחר, פונה על ידי מד"א לטר"מ, לשם הגיע בשעה 18:25, שוחרר מטר"מ למרות השברים הרציניים ברגלו שהצריכו אשפוז, פינה את עצמו חרף אותם שברים, לרחוב אגרון, הזעיק לשם את מד"א פעם נוספת, שם נרשמו הרישומים בשעה 19:00, ומשם פונה פעם נוספת לטר"מ, היא גרסה בלתי סבירה. מעבר לאי סבירותה של הגרסה האמורה, בעיקר על רקע מצבו הרפואי של התובע באותה עת, אך גם על רקע המועדים, היא אינה מתיישבת לחלוטין עם הרישומים. ראשית, לא קיים רישום של טר"מ שלפיו שוחרר התובע לדרכו לאחר שנקלט בשעה 18:25, זולת לבית החולים שערי צדק. אף לא קיים רישום של טר"מ שלפיו התקבל בשנית לאחר השעה 19:00. גם במסמכי מד"א אין כל יסוד לגרסה האמורה. אילו אכן היה התובע מתפנה בשנית לטר"מ הייתה מופיעה קריאה נוספת במד"א ושעת פינוי נוספת התואמות את הדוח הידני שמולא במקום וציין בטעות את השעה 19:00. אמנם התובע היה בעת התאונה עובד טר"מ ובין היתר גם עבד עם מד"א ואולם ההנחה שלפיה זויפו הרישומים הרפואיים בטר"מ ובמד"א כאחד הינה טענה קשה ובלתי מוכחת, שאין לה כל אחיזה במציאות. בענייננו ביקשו כאמור הנתבעות לבסס את טענתן למרמה על טעות דפוס ברישומי מד"א (אשר ציינו את השעה 19:00), כמו גם על העובדה שהתובע הגיש בעבר תביעות נזיקין קודמות. גם העובדה שאירעו לתובע תאונות קודמות, או שבעבר שולם לו פיצוי בגינן, אינה מבססת את טענת המרמה. עיון בחומר שהוצג בפני מעלה כי התביעות שהגיש התובע בעבר היו כולן תביעות אמת, בגין תאונות שאירעו. עצם העובדה שלניזוק היו תאונות בעבר אין בה כדי להוכיח את טענת המרמה. לסיכום נקודה זו מצאתי שיש לאמץ את גרסתו של התובע לנסיבות התאונה ולקבוע שהוא נתקל בבליטת האספלט במדרכה שנגרמה כתוצאה מצמיחת שורשי עץ האקליפטוס שהרימו מעלה את האספלט המחפה את המדרכה. האחריות טענות הצדדים לטענת התובע, אחראית הנתבעת, שהינה הרשות המוניציפאלית, לנזקיו, בשל התרשלותה במניעת המפגע שבשלו מעד ונפל. לטענת הנתבעות לא קיימת בענייננו רשלנות או הפרת חובה חקוקה, אף לא קיים קשר סיבתי בין נפילתו הנטענת של התובע לבין התנהלותן של הנתבעות. נטען שהתובע החליק, אם אכן החליק במקום שעליו הצביע, במדרכה רחבה, מוארת ונטולת מפגעים, בשל מעשיו בלבד, או בשל הדרך הרטובה בעקבות הגשמים. חוות דעתו של המהנדס דוד אופיר הנתבעת הגישה את חוות דעתו של המהנדס דוד אופיר, מיום 12.8.11. על פי האמור בחוות הדעת, האקליפטוס השתול במקום גבוה ורחב, להערכת המומחה קוטרו כ- 45 ס"מ ורוחב בסיסו כשני מטר. המומחה ציין שבבסיס העץ שורשים המשתרגים מהגזע לצדדים. המומחה ציין בחוות דעתו שרוחבה של המדרכה במקום הוא למעלה מ- 3 מטר, וכי המרחק בין הבליטה שעליה הצביע התובע לבין קיר הגן הסמוך הוא למעלה מ- 3 מטר. צוין שבהמשך מתרחבת המדרכה, כך שהעץ מצוי בחלק המדרכה במקום שרוחבה למעלה מ- 4 מטר. המומחה הדגיש שלמעשה מצויה הבליטה מחוץ לתחום המדרכה. המומחה ציין שבדיקתו מצא שהבליטה בקרקע שעליה הצביע התובע כמכשול שגרם לנפילתו, אינה מצויה בתחום הרוחב הקבוע של המדרכה בכיוון שממנו בא התובע. לדעתו של המומחה, במסלול הליכתו של התובע הייתה המדרכה רחבה ותקינה, וכדי שיתקל בבליטה היה עליו לצעוד בצמוד לאבן השפה, ובהמשך בצמוד לגזע העץ, וזאת "במקום ללכת במרכז המדרכה". המומחה פירט שהוא ביקר בזירת האירוע גם בשעות הערב, ונוכח לדעת שהמקום מואר באמצעות שני פנסי רחוב, הממוקמים משני צידי העץ, פנס אחד מכל צד של העץ בכיוון המדרכה. המומחה הפנה בחוות דעתו לת"י 1918 חלק 2 פרק מדרכות ס"ק 2.6.1 שבו נקבע כי רוחב המעבר החופשי במדרכה לא יפחת מ- 130 ס"מ. כן הפנה לחלק העוסק במכשולים במדרכה, שבו נקבע כי "עצם העומד בדרך נגישה שתחתיתו נמצאת בגובה 68 ס"מ מפני הרצפה או נמוך יותר, מותר שיבלוט ללא הגבלה בכפוף לנדרש בסעיף 2.8.3". המומחה הוסיף שבהתאם להוראות התקן מותקנים על מדרכות ספסלים ואדניות ואיש אינו טוען שמדובר במפגעים. לסיכום ציין המומחה כי "אפילו מתרוממים שורשי העץ מעל המדרכה כדי סנטימטרים בודדים, עדיין אין הם מהווים "מכשול בדרך" שכן, רוחב הדרך הנותר (3.0 מ') גדול כמעט פי שניים וחצי (ויותר מהמינימום הנדרש- 1.3 מ'). עוד ציין המומחה לסיכום כי המקום מואר בפנסי הרחוב והעץ הגדול בולט ונראה מעל מישור המדרכה. במהלך חקירתו הנגדית השיב המומחה שהוא אמנם לא כתב את מועד ביקורו במקום, ואולם היה זה סמוך למתן חוות הדעת. במקום ביקר פעמיים, פעם אחת, בשעות החשיכה, ופעם שנייה בשעות הבוקר. המומחה השיב שהבליטה הייתה בתחום המותר. כן השיב שהפנייתו בחוות הדעת הייתה לתקן הנוגע לנגישות לבעלי מוגבלויות. הוא לא ידע להשיב האם קיימת הוראה בתקן אחר באשר לגובה הבליטה המותר מעץ. כן השיב שהוא לא מדד את גובה הבליטה של השורש מהמדרכה, ואולם הבליטה הייתה יחסית קטנה, הוא אף לא ידע לשלול את הטענה שגובה הבליטה הוא 5 ס"מ. המומחה השיב שהמקום רחב ומואר, הבליטה נראית לעין ואין שום דרך לפספס אותה. היא צמודה לעץ (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 12.9.12 בשורות 5 עד 7). עוד הוסיף שלא מדובר במכשול כיון שאין בעיה לראות זאת, כפי שראה הוא עצמו במהלך ביקורו הלילי במקום (שם, שורה 26). רשלנות אין צורך להכביר במילים אודות קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על הרשות המוניציפאלית שבתחומה המקרקעין, למנוע מכשול דוגמת המכשול שגרם לנפילתו של התובע. בסעיף 235 לפקודת העיריות נקבע: "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבנייה של כל רחוב; תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב; תקרא שמות לכל הדרכים...; תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות". לאור הוראה זו מוטלת על רשות מוניציפאלית, בכלל זה על הנתבעת, החובה למנוע קיומם של מכשולים במדרכה. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל של נפילה על המדרכה. כפי שנקבע ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח'', פ"ד לז (1) 113, 120-121 : "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ". השאלה שיש לבחון הינה האם מדובר בסיכון טבעי ורגיל, או בבחינת סיכון בלתי רגיל שיש למנעו. כפי שנפסק בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 77 (1984)- "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר. גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים". ומן הכלל אל הפרט. אמנם המדרכה אינה משטח סטרילי, ויתכנו מעידות או החלקות טבעיות גם ללא קיומם של מכשולים. יחד עם זאת, בענייננו מצאתי שלא הייתה זו מעידה טבעית, אלא מעידה שנגרמה בשל מכשול בולט וברור בדמות בליטה שגובהה מספר ס"מ מעל שטח המדרכה. מהראיות שהוגשו, עולה כי במקום נפילתו של התובע קיימת בליטה באספלט החיפוי של המדרכה, שנוצרה מהרמתו של האספלט בידי שורשי עץ האקליפטוס השתול במקום. איש מהצדדים לא הגיש את מידות הבליטה ואולם מעיון בתצלומים ניתן להתרשם שמדובר בבליטה ניכרת, בת מספר סנטימטרים. מומחה הנתבעת לא הכחיש בחוות דעתו את קיומה של בליטה בשל הרמת האספלט על ידי שורשי העץ. בחוות דעתו ובמהלך חקירתו הנגדית נמנע המומחה מלציין מהו גובהה של הבליטה, ואולם הוא לא שלל את האפשרות שמדובר בבליטה שגובהה כ- 5 ס"מ. המומחה לא הכחיש בחוות דעתו שמדובר בבליטה משמעותית, אלא טען שאין לראות בה מכשול כיון שרוחב המדרכה במקום עולה על 3 מטר, פי שניים מעבר לתקן, ובמדרכה ברוחב שכזה מותרת על פי התקן בליטה שגובהה עד 68 ס"מ. מחקירתו של המומחה עולה שאת חוות דעתו ביסס על התקנים העוסקים בנגישות לבעלי מוגבלויות. אין לטעמי מקום ללמוד או להקיש מהתקן האמור שקיומן של בליטות של מספר ס"מ במדרכה מותר. אמנם המדרכה במקום רחבה עד מאוד, אולם לא קיימת כל מגבלה או הנחייה המונעת עובר אורח מלעבור בכל חלק מרוחבה של המדרכה. רוחבה של המדרכה אינו מצדיק קיומו של מכשול מסוכן בחלק כלשהו בה, בין אם מדובר במהמורה, בין אם מדובר בבליטה, שלא ניתן להבחין בהם. כפי שנקבע לא אחת, אין להשלים עם מצב שבו הליכה בדרך, במיוחד על מדרכה המיועדת מעצם טיבה למסלול הליכתם של הולכי הרגל, תדמה להליכה במסלול מכשולים בגין קיומן של מהמורות, בורות או בליטות הגורמים לנפילה. קיומו של מכשול בן מספר סנטימטרים הבולט מעל פני המדרכה, שונה מעניינו של ספסל או אדנית המוצבים על גבי המדרכה. ספסל או אדנית, שאותם הביאו הנתבעות כדוגמה, הינם עצמים בעלי היקף ונפח, הבולטים לעין בשל גודלם. לא כך הוא במכשול בן מספר סנטימטרים, בעל מידות קטנות, הצמוד לקרקע, שקשה להבחין בו במהלך ההליכה, במיוחד במזג אויר סגרירי ובזמן חשיכה. מכשול שכזה עלול לגרום להיתקלות ולמעידה במהלך ההליכה, בשל הפרשי הגבהים, וכתוצאה מכך גם לנזק גוף, כמו בענייננו. בענייננו מדובר כאמור במפגע שניתן היה למנעו באמצעים סבירים. ניתן היה בנקל למנוע מעידה זו אילו גודר האזור סביב גזע העץ שבתחומו מבצבצים שורשי העץ מבעד לאספלט ויוצרים בו בליטה. עולה מהראיות, לרבות מהתצלומים, שתחום המכשולים הסמוך לעץ לא גודר. קיימת במקום מדרכה רחבה עד מאוד, ואין כל בעיה למנוע את המעבר בתחום הסמוך לעץ שבו מצוי המכשול, באמצעות גידורו. למותר לציין שלא הוצב במקום שילוט המזהיר את העוברים והשבים מפני הבליטות באספלט שנוצרו בשל צמיחת שורשי העץ. הנתבעת טענה שהאזור היה מואר, וכראייה לכך הפנתה לחוות דעתו של המומחה מטעמה שביקר במקום גם בשעות החשיכה ומצא שהמקום מואר. לא מצאתי שיש בחוות דעת זו כדי להוכיח שאכן הייתה תאורה נאותה במקום. עולה מתצהירו של התובע, כמו גם מהמסמכים הרפואיים, שהאירוע אירע בערך בשעה 17:30, שעה שבה שוררת חשיכה במהלך חודש פברואר הוא החודש שבו אירעה התאונה. הנתבעת נמנעה מלהגיש את תכנית התאורה של המקום, ועל כן אין לדעת האם פנסי הרחוב שאותם ראה המומחה היו במקום גם בעת התאונה. יתרה מכך, לא ברור מה הייתה שעת הדלקתה של תאורת הרחוב, האם דלקו פנסי הרחוב בשעת התאונה, כפי שטענה הנתבעת, או שמא הם טרם הודלקו בשל השעה המוקדמת. לאור האמור מצאתי שהנתבעות הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהן למנוע את המפגע הקיים בשטח ועל כן הן חבות בנזקיו של התובע. האשם התורם הנתבעות טענו כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי, שלא יפחת מ- 50%, שכן הוא בחר להיצמד לגזע העץ במקום ללכת במעבר החופשי שרוחבו כ- 3 מטר. קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, עמ' 21-22). בענייננו, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיקות, מעלה שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15%. מעיון בתצלומים ניתן ללמוד כי אכן קיימת מדרכה רחבה, ואולם אין כל הכרח ללכת דווקא באמצעה. אין כל מניעה מללכת סמוך לעץ, במיוחד בשעה שיורד גשם וענפי העץ עשויים להגן מפניו. כמו כן מצאתי שקיימת בליטה מסוכנת במדרכה. במסגרת חובותיהן על פי חוק, היה על הנתבעות לפעול לכל הפחות לגידור המפגע המסוכן, המיוחד נוכח רוחבה של הדרך. יחד עם זאת, היה על התובע לצעוד בזהירות ולהביט גם על המדרכה כדי לוודא שלא יתקל במכשול, וזאת במיוחד בשל תנאי מזג האוויר ששררו באותה עת, תנאי חשיכה וגשם. בנסיבות אלו מוטלת על הולכי הרגל אחריות לצעוד בזהירות ולהביט על מדרך רגליהם. כיון שקשה היה להבחין במפגע, לא מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור הגבוה מ- 15%. הנכות הרפואית לכתב התביעה צירף התובע את חוות דעתו של ד"ר א' פרנקל, מומחה לאורתופדיה. בחוות דעתו העריך המומחה שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור של 10%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' י' נרובאי, אשר העריך ששיעור נכותו הקבועה של התובע בעקבות התאונה הינו בשיעור של 2.5% בלבד. נוכח המחלוקת בין המומחים הרפואיים מונה ד"ר י' מתן כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. מחוות הדעת עולה כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע שני שברים ברגל ימין: בפיבולה פרוקסימלית וכן בטיביה בשליש דיסטלי. בחוות דעתו תיאר ד"ר מתן כי התובע מתהלך בצליעה קלה. בבדיקתו מצא כי קיים חיבור עם דיפורמציה הגורם לבליטה בשוק, קיצור של הרגל ב- 1.35 ס"מ, כפי שניתן לראות בבדיקת סי.טי. המומחה ציין גם שהחיבור הלא אנטומי גרם לסיבוב של הקרסול לטיראלית ב- 8 מעלות, וכן הטייה במנח הרגל של 3 מעלות. על יסוד ממצאיו העריך המומחה כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 10%, לפי פרט 47 (2)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956. הנתבעת זימנה את המומחה לחקירה נגדית. במהלך חקירתו השיב המומחה כי הנכות שאותה פירט בחוות דעתו נובעת במלואה מהתאונה ואינה קשורה לנכויות קודמות שהיו לתובע בעקבות אירועים אחרים. למעשה אין מחלוקת על הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט ולפיכך מצאתי שיש לאמץ את הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט ולקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%. הנזקים נזק לא ממוני בסיכומיו ביקש התובע להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 150,000 ₪, מנגד, הציעה הנתבעת לפצותו בסכום של 17,000 ₪. בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לתובע, בניתוח שעבר, ב- 4 ימי האשפוז, בתקופת ההחלמה הממושכת, במגבלות הקיימות בעטייה של הנכות, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה, סכום של 45,000 ₪ נכון להיום. הפסדי ההשתכרות בעבר התובע רופא במקצועו, המשיך לעבוד במקצועו בסניף טר"מ גם אחרי התאונה. עולה מהראיות שעבודתו הינה בעיקר ברפואה דחופה, במסגרת טר"מ. בהתאם לאמור בתצהירו, לאחר התאונה קובעה רגלו של התובע בסד למשך חצי שנה, והוא נעדר מעבודתו למשך תקופה שלא התבררה במדויק. גם לאחר שחזר לעבודתו, נאלץ התובע לדבריו לצמצם את שעות פעילותו ולהפחית את היקפה, שכן עבודתו כרוכה במאמץ פיזי, בעמידה ממושכת על הרגליים, ובהתרוצצות רבה. לטענת התובע, אמנם הייתה עלייה בשכרו בשנים שלאחר התאונה, ואולם העלייה בשכר הייתה בשל הוותק ובשל שינוי באופן תשלום השכר. לטענת התובע לאחר התאונה הוא נאלץ להפחית את שעות עבודתו, ואלמלא התאונה הוא היה ממשיך לעבוד בהיקף שעות כפי שעשה לפני התאונה, כך ששכרו היה צפוי להיות גבוה עוד יותר. על יסוד השכר שקיבל לפני התאונה לכל שעת עבודה, העריך התובע כי כיום משקף שכרו 80% בלבד מפוטנציאל שכרו אלמלא התאונה, וכי שכרו נפגע בשיעור של 20% מאז התאונה. על פי חישובו של התובע בסיכומיו יש לפצותו בסכום של 557,500 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר. לטענת הנתבעת לא נגרם לתובע כל הפסד שכר, שכן שכרו השביח במרוצת השנים, ועל כן אין לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה. כידוע, הפיצוי בגין הפסד שכר בעבר מחייב הוכחה בדבר גובה ההפסדים. עצם קיומה של נכות אינו מעיד כשלעצמו על קיומם של הפסדי שכר. התובע הגיש ראיות בדבר שכרו בשנים 2006 ואילך בלבד. מתלושי שכרו של התובע עולה שבשנת 2006 עמדה הכנסתו השנתית של התובע על 455,153 ₪; בשנת 2007 עמדה הכנסתו השנתית על סכום של 403,611 ₪; בשנת 2008 עמדה הכנסתו השנתית של התובע על 527,941 ₪; בשנת 2009 עמדה הכנסתו השנתית של התובע על 555,605 ₪; בשנת 2010 עמדה הכנסתו השנתית של התובע סכום של 584,593 ₪. (מתלושי השכר שצורפו לסיכומי הנתבעת עולה שלא היה שינוי של ממש בהכנסתו של התובע בשנים 2011 ו- 2012). התובע לא פירט בתצהירו מה היה מועד שובו לעבודה לאחר התאונה, ואולם מתלושי השכר לחודשים מרץ עד מאי 2007 עולה שלכאורה שולמו לו באותם חודשים תשלומים על חשבון ימי מחלה (וכן תוספות שונות), כך שסביר להניח שהוא לא עבד באותם חודשים. מנתוני השכר שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי אכן בשנת 2007, היא השנה שבה אירעה התאונה, הייתה הכנסתו של התובע נמוכה מהכנסתו בשנה שקדמה לה, שנת 2006, ומהכנסתו בשנה שלאחריה, שנת 2008. לטענתו של התובע כלל סכום הכנסתו בשנת 2007 בונוס חד פעמי בסכום של 36,800 ₪ כך ששכרו האמיתי בשנת התאונה עמד על 366,811 ₪ בלבד. מעיון באישור המעביד שצורף לתצהירו של התובע בדבר תשלום הבונוס עולה שהוא מתייחס לשנים 2005 עד 2007. באישור לא צוין מה היו אמות המידה לחישוב הבונוס, ולפיכך מצאתי שיש לייחסו באופן שווה לשלוש השנים המצוינות באישור, 12,266 ₪ לכל שנה. בהתאם לחישוב האמור יש לראות את הכנסתו של התובע בשנת 2006 כמסתכמת לסכום של 467,419 ₪, בעוד שהכנסתו של התובע בשנת 2007 הסתכמה לסכום של 379,077 ₪. ההפרש מבטא לטעמי את הפסד ההכנסות שהיה לתובע בעקבות התאונה, לאור תקופת ההחלמה הממושכת, אשר השפיעה, כפי שהעיד, על היקף עבודתו באותה השנה. לפיכך יש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 88,342 ₪ בגין הפסד הכנסות באותה שנה. לסכום האמור יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין. לא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח הפסד שכר נוסף בעבר. כפי שניתן ללמוד מהראיות שהוגשו בדבר הכנסתו, הכנסתו של התובע בשנים שלאחר התאונה עלתה והשביחה באופן משמעותי. אמנם התובע שינה את אופייה של עבודתו ואת היקפה לעומת עבודתו לפני התאונה, ואולם סביר להניח שלא הייתה לנכות השפעה על כושר השתכרותו ועל הכנסתו של התובע, כפי שלא הייתה השפעה על כושר ההשתכרות לנכות ניכרת קודמת שהייתה לו לפני התאונה. התובע לא הביא ראיות לכך שהיה באפשרותו לקבל שכר בגובה אחר אלמלא התאונה, כגון עדויות של מעבידתו באשר להשפעה של נכותו על עבודתו, הוא אף לא הביא עמיתים לעבודה על מנת שיעידו על השפעת הנכות על אופייה והיקפה של עבודתו. התרשמתי שהשינוי בהיקף העבודה נעשה בשל השינוי באופן תגמול השכר, שהפך לגלובאלי, ואינו תלוי בשעות נוספות, ולפיכך לא מצאתי שיש מקום לקבוע כי נגרם לתובע הפסד שכר מעבר להפסד שנגרם לו בשנת התאונה. לסיכום, מצאתי שיש לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך של 88,342 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. גריעה מכושר השתכרות לטענת התובע, לאור הפגיעה בהכנסתו שאותה אמד כאמור ב- 20%, יש לקבוע שהפגיעה בכושר השתכרותו בעקבות התאונה היא בשיעור של 20%. עוד טען התובע שלצורף חישוב הפיצוי בראש נזק זה יד לאמץ את שכרו היום כבסיס השכר, היינו- 49,000 ₪. לטענת הנתבעות, לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית בעקבות התאונה, בין היתר על יסוד סעיף הנכות הרפואי שבו נקב המומחה מטעם בית המשפט, המעיד על חיבור גרוע ללא הגבלות בתנועה. עוד הפנו הנתבעות לכך שסך נכותו האורתופדית הקודמת של התובע, אשר אינה קשורה לתאונה, היא בשיעור משוקלל של 33.4% לצמיתות. הנתבעת הפנתה גם לכך, שכיום, 5 שנים לאחר התאונה, מתמיד התובע בעבודתו בהיקף של משרה מלאה, שכרו לא נפגע אלא אף עלה והשביח. לחילופין טענו הנתבעות שאין לפסוק בראש נזק זה פיצוי העולה על 20,000 ₪. ככלל, ההנחה היא כי לנכות אורתופדית משמעות תפקודית, ומקובל שקיימת זהות בין הנכות הרפואית האורתופדית לנכות תפקודית (ראו ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799ג). לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שנותרה לתובע בעקבות התאונה זהה לנכות הרפואית, והיא עומדת על 10%. עבודתו של התובע כרוכה בעמידה ממושכת, ובשים לב לטיבה קיימת לנכות משמעות תפקודית גם בהביאי בחשבון את הנכות האורתופדית הקודמת שהייתה לתובע. אשר לבסיס השכר, מצאתי ששכרו של התובע כיום משקף את פוטנציאל השתכרותו, ועל כן מצאתי שיש לקבוע שבסיס השכר הינו 49,000 ₪. בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות יש להביא בחשבון גם את מקצועו של התובע ותפקידו, והעובדה שהוא מתמיד בעבודתו מאז התאונה, מבלי שהייתה פגיעה בשכרו. כמו כן יש לשקול מהו הסיכוי שבעתיד תגרום נכותו לפגיעה בכושר השתכרותו בשים לב לנכות ולאופייה של העבודה, כמו גם לגילו של התובע, מעמדו בעבודתו ושנות העבודה שנותרו לו (ראו למשל ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137, 152; ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב; ע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח (4) 393, 399-398 ; ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו (1) 281, 299 (1981); וע"א 410/83 פטרולגז נ' קאסרו, פ"ד מ (1) 505, 514 ). אף שלאחר התאונה התמיד התובע בעבודתו, ושכרו אך השביח, קיימת אפשרות שבעתיד הוא יתקשה בעבודתו בשל הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה. בהנחת עבודה עד גיל 67, ובהתאם לכשליש מהתחשיב האקטוארי המלא, זכאי התובע לפיצוי בסכום מעוגל של 170,000 ₪ בראש נזק זה. עזרה וסיעוד התובע עתר בסיכומיו לפיצוי בסכום של 49,750 ₪ לעבר ו- 100,000 ש"ח לעתיד. הנתבעות טענו מנגד בסיכומיהן כי התובע לא הציג כל ראייה לכך שהוא נזקק לעזרה בעבר. העדה מטעמו של התובע, שהייתה אמורה להעיד על היקף העזרה שקיבל, לא התייצבה לדיוני ההוכחות והתובע ויתר על עדותה. כן הפנו הנתבעות לנכות הקודמת שיש לתובע, וטענו שנוכח היקף הנכות האורתופדית הקודמת, הוא לא עזר בעבודות משק הבית כפי שטען בתצהירו. הנתבעות הפנו אף לכך שאשתו של התובע היא עקרת בית, ובבית מתגוררות גם בנותיו של התובע אשר סייעו מין הסתם בביצוע עבודות הבית. בשים לב לנכות שנקבעה לתובע ולטיבה של הנכות, ובשים לב לתקופת ההחלמה שנדרשה בעקבות התאונה, כמו גם לנכות קודמת ולמגבלותיה, ניתן להניח שהתובע נזקק במשך תקופת מה לעזרת בני משפחתו, מעבר לחובתם המוסרית. כן ניתן להניח שגם בעתיד הוא יהיה זקוק לעזרת מה בשל הנכות שמקורה בתאונה. לפיכך אני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצוי בסכום של 10,000 ₪ נכון להיום. הוצאות התובע עתר בסיכומיו לפיצוי של 50,000 ₪ בראש נזק זה, בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות. הנתבעות טענו מנגד שלאור הנכות המזערית, ולאור חוק הבריאות הממלכתי, לא היו לתובע הוצאות, אף לא צפויות לו הוצאות בעתיד. בשים לב לטיבה והיקפה של הנכות, ואף שלא הוצגו קבלות, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 5,000 ₪, בראש נזק זה, נכון להיום. סיכום אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סכום כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 45,000 ₪; הפסד הכנסות בעבר- 88,342 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 170,000 ₪; עזרת הזולת- 10,000 ₪; הוצאות- 5,000 ₪; סה"כ- 318,342 ₪. לסכום הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מסכום הפיצוי הכולל המתקבל יש להפחית 15% בגין אשם תורם. הנתבעות תשבנה לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של %23.4. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבוריירושליםנפילה