מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניתוח הצרת קיבה סיכונים: לפניי תביעה בעילת רשלנות רפואית, בגין נזק שנגרם לתובע בשל רשלנות רפואית מצד רופא, כטענת התובע, אשר ניתח אותו בניתוח להצרת הקיבה. רקע התובע, יליד 1982, סבל מהשמנת יתר והגיע ביום 5.6.06 לבית חולים "סורוקה", כדי לבצע ניתוח אלקטיבי להצרת הקיבה על ידי טבעת. הניתוח בוצע בשיטה לפרוסקופית ובמהלכו, הוחדרה סביב הקיבה טבעת, אשר לופפה בחלק העליון של הקיבה. הניתוח נעשה באמצעות מכשיר ניתוחי ששמו "גולדפינגר". פרופ' מ. קראוס, המומחה מטעם התובע, מפרט כי במסגרת הניתוח, יוצרים מעבר מאחורי החלק העליון של הקיבה (באמצעות הגולדפינגר) ודרכו מעבירים טבעת, שאותה מלפפים סביב החלק העליון של הקיבה, במעבר שבין הקיבה לוושט, ויוצרים כיס המגביל את יכולת האכילה של החולה, דבר שמביא לירידה משמעותית במשקל. במהלך הניתוח, נוצר נקב בדופן הקיבה והדבר לא נתגלה במהלך הניתוח. לאחר הניתוח, התובע התלונן על קוצר נשימה, כאבי בטן, החום שלו עלה וגם הדופק. התובע נותח למחרת בניתוח פתיחת בטן, הנקב התגלה ונתפר, אך מצבו של התובע התדרדר והוא נזקק לניתוחים רבים נוספים במהלך הזמן, 11 במספר. התובע גם שהה במחלקה לטיפול נמרץ וסבל רבות בתקופת האשפוז הארוכה. הניתוחים נדרשו, בין היתר, בשל הצורך לשטוף את הבטן מנוזלים מזוהמים. במהלך שהייתו של התובע במחלקת טיפול נמרץ, הוא נזקק להכנת נקז בבית החזה ולהנשמה ממושכת. בהמשך, אובחנה אצל התובע פקקת ורידית והוא טופל טיפול תרופתי. לתובע נותר בקע בדופן הבטן ונטען שהוא סובל מכאבי בטן, עייפות, קושי בבליעה, נפיחות ברגל, כי הוא נוטל תרופות וגם סובל ממצב נפשי קשה. התובע טוען לנכויות בשיעורים גבוהים, אשר לצורך הוכחתן צורפו חוות דעת רפואיות במסגרת כתב התביעה המתוקן. התיאור האמור עולה מכתב התביעה, כמו גם מן המסמכים הרפואיים אשר צורפו במהלך הדיונים ועל העובדות האמורות, למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים. הדיון במסגרת פסק הדין ייוחד לשאלת הרשלנות הרפואית בלבד, באשר, כפי שנראה בסופו של יום, מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח שהרופא שביצע את הניתוח, פרופ' לנצברג לאוניד, ביצע עוולת רשלנות. ממילא, הדיון בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים, יתייחס רק לאותן חוות הדעת ולאותם חלקים שבהן, הנוגעים לשאלת החבות בלבד. כתב התביעה וחוות דעת המומחים הכירורגים מטעם התובע: ד"ר אמסטרדם ופרופ' קראוס לכתב התביעה המתוקן צורפה חוות דעתו של ד"ר א. אמסטרדם ז"ל, אשר כותב בחוות דעתו, בין היתר, כי במהלך הניתוח לא ננקטו צעדי זהירות המתבקשים, בכך שלא הזריקו חומר ניגודי לאחר ביצוע הפרדה של הקיבה והוושט, וכי אילו בוצעה הזרקה של צבע, ניתן היה להבחין בקרע ולעבור לניתוח פתוח שבו ניתן היה לתקן את הנזקים ולמנוע את האשפוז הממושך, את ההנשמה ואת 11 הניתוחים הנוספים. בהתאם לכך, נטען בכתב התביעה, בפרטי הרשלנות, כי הנתבעים ועובדיהם לא ביצעו את הבדיקות הנדרשות על מנת לוודא שלא נגרמו הינקבות או קרע במהלך הניתוח, כי לא נערכו התייעצויות עם בכירים, וכי הנתבעים פעלו כפי שרופאים רשלניים היו פועלים ולא פעלו כפי שרופאים סבירים היו פועלים בנסיבות המקרה. בעקבות פטירתו של ד"ר אמסטרדם, הגיש התובע חוות דעת חליפית, היא חוות דעתו של פרופ' קראוס. חוות דעת זו שונה מחוות דעתו של ד"ר אמסטרדם, במובן זה שפרופ' קראוס אינו סבור שבכל מקרה, בתום ניתוח מהסוג האמור, יש להזריק חומר ששמו מטילן כחול או אוויר, כדי לוודא שלא נגרם נקב בדופן האחורית של הקיבה בזמן יצירת המעבר מאחורי הקיבה, וכלשונו של פרופ' קראוס: "כיום אין המלצה גורפת לבדוק את שלמות הקיבה והושט על ידי הזרקת חומר methylene blue או אוויר בכל ניתוח, כדי לוודא שלא נגרם חור בדופן האחורי של הקיבה בזמן יצירת המעבר מאחורי הקיבה. אך מנתחים בעלי ניסיון רב (1,2,3,4) בביצוע ניתוח זה, ממליצים שכאשר יש קושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה, יש לבדוק את שלמות דופן הקיבה והושט על ידי הזרקת חומר צבע או אוויר". הבדל זה בין חוות הדעת של ד"ר אמסטרדם ז"ל ופרופ' קראוס, הוא מהותי, שכן על פי חוות דעתו של ד"ר אמסטרדם ז"ל, עצם אי הזרקת חומר הצבע בתום הניתוח, מהווה מעשה רשלני, ואילו על פי חוות דעתו של פרופ' קראוס, מומלץ להזריק אותו מטילן כחול כאשר יש קושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה. כפי שציינו לעיל, המעבר נוצר על ידי הרופא המנתח באמצעות מכשיר הגולדפינגר. דהיינו, קושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה, מעלה חשש לפגיעה בדופן הקיבה ולכן ההמלצה האמורה להזרקת חומר הצבע. הגם שלא תוקנו פרטי הרשלנות, כפי שהופיעו בכתב התביעה המתוקן, ברור, הן מחוות דעתו של פרופ' קראוס והן מטיעוניו של התובע במהלך הדיונים ובסיכומיו, כי לא קיימת עוד טענה שבכל מקרה, בתום ניתוח מן הסוג דנא, יש להזריק מטילן כחול. לשיטתו של פרופ' קראוס, כמופיע בחוות דעתו, "העובדה שנגרם חור בקיר האחורי של הקיבה בזמן יצירת המעבר בניתוח זה, מוכיח שהיה קושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה, למרות שהדבר איננו מפורט בדו"ח הניתוח. במקרה זה היה מוטל על המנתחים להזריק חומר צבע או אוויר לפני סיום הניתוח. אין ספק שאם היה מוזרק צבע כחול בסוף הניתוח הראשון, היה החור בקיבה מתגלה, ובמקום להניח את הטבעת, היו תופרים את החור באופן ראשוני, ואז הסיכוי שתיקון זה היה מחזיק מעמד היה גבוה בהרבה, וכל הסיבוכים שהופיעו בהמשך היו נמנעים. בגלל החמרה בולטת במצב החולה מיד לאחר הניתוח הראשון, עם עלייה בחום ובדופק נותח החולה בשנית ביום המחרת בתאריך 6/6/06, בשיטה לפרוסקופית, והפעם הזרקת חומר צבע כחול גילתה את החור בדופן האחורי של הקיבה. הטבעת נשלפה מהבטן ונעשה ניסיון תיקון של החור בשיטה לפרוסקופית". בתמצית ניתן לומר, כי על פי חוות דעתו של ד"ר קראוס, עצם העובדה שנגרם נקב בקיר האחורי של הקיבה, מוכיחה שהיה קושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה ולכן, מצופה היה שיוזרק חומר צבע או אוויר לפני סיום הניתוח. המומחה מטעם הנתבעים: ד"ר עמיר סולד מטעם הנתבעים הוגשו שלוש חוות דעת של ד"ר עמיר סולד ושתיים מהן נוגעות לענייננו, מיום 10.3.08 ומיום 15.4.11 (חוות הדעת השניה נוגעת לאחוזי הנכות שלא יידונו במסגרת פסק דין זה). חוות דעתו הראשונה של ד"ר סולד ניתנה במענה לחוות דעתו של ד"ר אמסטרדם ז"ל. בהתאם לכך, נרשם שם, לענייננו, כי אין זה מקובל להזריק חומר צבע כדי לוודא העדר נזק לדופן הקיבה בכל מקרה וכחלק שגרתי מניתוח קיצור קיבה. חוות דעתו השניה של ד"ר סולד באה בעקבות חוות דעתו של פרופ' קראוס, ובמסגרתה, מסכים ד"ר סולד שאין זה מקובל לבצע בדיקה שגרתית בעזרת צבע. ד"ר סולד אינו מסכים עם פרופ' קראוס כי עצם העובדה שנגרם נזק, מעיד על כך שהיה קושי בהחדרת הטבעת. "המונח קושי הינו סובייקטיבי לחלוטין, והוא אינו מדווח. אם יוצאים מנקודת ההנחה המוסכמת כי המנתחים אכן מנוסים מאוד בניתוחים אלו והם אינם מדווחים על קושי בהחדרת הטבעת, מן ההיגיון הוא שאכן לא היה קושי בהחדרתה ולכן לא היה צורך בבדיקת אטימות בסוף הפעולה. חזקה על מנתחים מיומנים שירשמו בדוח הניתוח כל אירוע חריג. אי אפשר לטעון שעצם העובדה שנגרם נזק מעיד על קושי. הנחה זו אינה מבוססת לא לוגית ולא מדעית. נזק יכול להיגרם גם מבלי שיהיה קושי בניתוח. יתרה מזאת, גם ד"ר אמסטרדם ז"ל שנתן חוות דעת עבור התביעה ידע כי אין שום קשר בין העובדה שנגרם נזק לכך שהיה קושי בניתוח ולכן ניסה לטעון כי הבדיקה באמצעות הצבע הינה שגרתית. בכך כמובן טעה מבחינה רפואית". טענות התובע בנושא הרשלנות להלן, בתמצית, טענת התובע במסגרת סיכומיו: בהתבסס על חוות דעתו של פרופ' קראוס, נטען כי העובדה שנגרם חור בקיר האחורי של הקיבה, בזמן יצירת המעבר, מוכיחה שהיה קושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה וכי במקרה הזה, היה על המנתחים להזריק חומר צבע או אוויר לפני סיום הניתוח. במילים אחרות, טוען התובע, כי, כדבר שבעובדה, היה קושי ביצירת המעבר, כאמור. אילו היה מוזרק צבע כחול בסיום הניתוח, היה מתגלה החור בקיבה ובמקום להניח את הטבעת, היו תופרים את החור והסיכוי שהתיקון היה מחזיק מעמד היה גבוה בהרבה וכל הסיבוכים שהופיעו בהמשך היו נמנעים. כדי ליצור חור בחלק האחורי של הקיבה צריך להפעיל כח לא קטן וזה לא דבר שקורה מעצמו. גם המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר סולד, מאשר כי יצירת המעבר מאחורי הקיבה צריכה להיעשות בזהירות, משום שהמעבר הוא סמוך מאוד או צמוד לדופן האחורית של הקיבה, וזאת כדי למנוע נקב. גם ד"ר סולד מטעם הנתבעת מאשר שכאשר חושדים בעשיית נקב בקיבה, יש להזריק צבע כחול וכי אם יש ספק, מזריקים צבע כחול. פרופ' לנצברג ניסה לתרץ את גרימת הקרע בטענה שהופיעה לראשונה בתצהירו, כי הוא נגרם עקב קיר דק של הקיבה, אך הוא הודה שאין בידיו כל מידע שקיבתו של התובע הייתה בעלת קיר דק. מכל מקום, נטען שזאת הרחבת חזית. בכל מקרה, המדובר הוא בקרע גדול (1.5 ס"מ). במקרה הזה חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להן: "פקודת נזיקין") ונטל השכנוע כי לא הייתה רשלנות, מוטל על כתפיהם של הנתבעים: לא ברור מהן הנסיבות המדויקות שגרמו לנזק, הנזק נגרם על ידי נכס (הגולדפינגר) שלרופא המנתח הייתה שליטה מלאה עליו ולאור קביעת המומחה מטעם התובע, כי גרימת הנקב מעידה על קושי במעבר, הרי הדבר מתיישב עם המסקנה שהרופא לא נקט זהירות סבירה, יותר מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות כזאת. בסיכומי התשובה נטען, שהעובדה שהתובע אינו חולק על כך שפרופ' לנצברג לא הרגיש שניקב את דופן הקיבה, אינה מאיינת את טענת הרשלנות, שכן טענת התובע היא, שפרופ' לנצברג התרשל בכך שלא הרגיש כי ניקב את דופן הקיבה. דווקא ניסיונו הרב של פרופ' לנצברג הוא זה שהיה צריך להביא אותו להבחין כי יצר נקב בדופן הקיבה. לאחר הגשת הסיכומים, הגיש התובע אסמכתא, בעקבות סיכומי הנתבעת, לעניין מחלוקות הצדדים באשר להרחבת חזית. הנתבעת הגישה את תגובתה להודעת התובע ובמסגרתה נטען, כי טענתו של התובע במסגרת סיכומי התשובה, לפיה פרופ' לנצברג התרשל בכך שלא הרגיש כי ניקב את דופן הקיבה, הינה טענה חדשה שזכרה לא בא בכתב התביעה, בחוות דעתו של פרופ' קראוס וגם לא בסיכומי התובע. המדובר הוא בטענה שהיא עניין שברפואה, לא טענה משפטית. זאת עילת תביעה חדשה שאין התובע רשאי להעלותה בשלב הזה. טענות הנתבעים בנושא הרשלנות להלן, בתמצית, טענות הנתבעים במסגרת סיכומיהם: שאלת רשלנותו של רופא נבחנת לא במבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה ורופא יכול לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות. לא בכל מקרה של אי הצלחה יש לייחס לרופא רשלנות. גישה כזאת, נוגדת את תקנות הציבור. אין בפי התובע טענה, לא במסגרת כתב התביעה ולא במסגרת חוות הדעת מטעמו, כי עצם גרימת הנקב מהווה התרשלות. האפשרות של יצירת נקב הינה מסוג הסיכונים הסבירים והאפשריים של הניתוח. הטענה היחידה שנטענה על ידי התובע היא לגבי מועד אבחון הנקב, האם היה מקום לאבחן אותו מיד לאחר גמר הניתוח ולא ביום שלמחרת. פרופ' לנצברג, אשר ניתח את התובע, הוא רופא בעל שיעור קומה, מנוסה ומוכר בתחום הניתוחים נשוא התביעה בארץ ובעולם. עם זאת הסכימו המומחים מטעם הצדדים. אין מחלוקת כי הזרקת צבע לאחר ניתוח אינה נעשית כדבר שבשגרה, אלא רק במקרה בו המנתח מרגיש קושי ביצירת המעבר מאחורי דופן הקיבה. אין מחלוקת בין הצדדים שפרופ' לנצברג לא הרגיש במהלך הניתוח בקושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה ולכן, דין התביעה להידחות בהעדר רשלנות. בעניין זה, עדותו של פרופ' לנצברג לא נסתרה והוא מסר שהיה זה ניתוח שגרתי וכי הוא לא הרגיש כל קושי במהלך ביצועו. גם ב"כ התובע וגם המומחה מטעם התובע, מאמינים לפרופ' לנצברג כי הוא לא הרגיש כל קושי במהלך ביצוע הניתוח. לא תמיד במקרה שבו אירעה הינקבות, המנתח ירגיש בקושי במהלך הניתוח, זאת גם לשיטתו של המומחה מטעם התובע. הנחתו של פרופ' קראוס כי העובדה שנגרם נקב מוכיחה שהיה קושי ביצירת מעבר מאחורי הקיבה, הינה בגדר הנחה בלבד ואין זו קביעה המבוססת על ספרות או מחקר רפואי. אין היגיון בכך שמנתח יתקל בקושי ולא ידווח עליו במהלך הניתוח ולא יפעל לבדיקתו באמצעות צביעה, שהרי אם יש הינקבות, תוצאותיה יתגלו במוקדם או במאוחר. הינקבות בדופן הקיבה יכולה להיגרם גם ללא קושי או הפעלת לחץ, וזאת לאור מבנה דופן הקיבה באזור שבו אירע הנקב ולאור התנהגות רקמות של האדם המנותח. יש לדחות את ניסיון התובע להרחיב חזית ולהעלות בסיכומיו טענה שלא נטענה עד אותו השלב והיא כי עצם ביצוע הנקב בקיבה מהווה רשלנות. יש לדחות את טענת התובע, בעניין גודל הקרע וכי הדבר מהווה אינדיקציה לגורם שהביא להינקבות. זאת הרחבת חזית בעניין שברפואה והדבר לא נטען קודם לכן. אין מקום לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. אין המדובר הוא במקרה שבו הנסיבות שגרמו לנזק אינן ידועות, שהרי התובע טוען לעובדות אלה במסגרת חוות הדעת מטעמו. כן נטען שלא מתקיים התנאי השלישי שבסעיף, שכן פרופ' לנצברג העיד שלא הרגיש את הקושי ולכן לא ניתן לומר שהאירוע מתיישב יותר עם כך שהרופא התרשל. דיון והכרעה נקודת המוצא להכרעה במחלוקות שבין הצדדים לעניין החבות היא, כי לא קיימת טענה מצדו של התובע, שעצם ניקוב דופן הקיבה, מהווה מעשה רשלני מצידו של ד"ר לנצברג. הדבר לא נטען בכתב התביעה, וגם לא במסגרת חוות הדעת של המומחים מטעם התובע, ד"ר אמסטרדם ז"ל ופרופ' קראוס. כתב התביעה האחרון המצוי בתיק, הוא כתב התביעה המתוקן מיום 14.1.10. לכתב תביעה זה צורפה חוות דעתו של ד"ר אמסטרדם ז"ל, כך שכתב התביעה מבוסס על אותה חוות הדעת. כזכור, מעשה הרשלנות אשר יוחס לרופא המנתח, על פי חוות דעתו של ד"ר אמסטרדם, היה באי הזרקת מטילן כחול בתום הניתוח, כאשר מחוות דעתו של המומחה עלה, כי לשיטתו, בתום כל ניתוח מסוג זה, יש להזריק את חומר הצבע על מנת לוודא כי לא נוקבה דופן הקיבה במהלך הניתוח. עם פטירתו של ד"ר אמסטרדם, לא הוגש כתב תביעה מתוקן, אך הוגשה חוות דעתו של פרופ' קראוס, וחוות דעת זו שינתה את חזית המחלוקת שבין הצדדים, לעניין עוולת הרשלנות. בנסיבות אלה, יש לראות באמור בחוות דעתו של פרופ' קראוס, מעין כתב תביעה מתוקן, מבחינה זו שהיא מציגה את טענותיו של התובע, מן הבחינה העובדתית והרפואית, לעניין עוולת הרשלנות. ראינו לעיל, כי לשיטתו של פרופ' קראוס, אין המלצה גורפת לבדוק את שלמות הקיבה על ידי הזרקת מטילן כחול או בדרך אחרת, בכל ניתוח של קיצור קיבה. ואולם, על פי חוות דעתו של פרופ' קראוס, העובדה שנגרם חור בקיר האחורי של הקיבה בזמן יצירת המעבר עבור הטבעת, מוכיחה שהיה קושי ביצירת המעבר במהלך הניתוח ובמקרה כזה, מוטל היה על המנתח להזריק את חומר הצבע. טענת התובע היא, שהואיל והמנתח לא ביצע את בדיקת האטימות, כאמור, לא נתגלתה הדליפה מן הקיבה באופן מיידי, דבר אשר גרם לכל הסיבוכים שבאו בעקבות הניתוח, לרבות הניתוחים הרבים, האשפוז במחלקת טיפול נמרץ ונכויותיו של התובע כיום. להזכיר בקצרה, התייחסותו של המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר סולד, לאמור בחוות דעתו של פרופ' קראוס, הייתה כי אילו היה קושי בהחדרת הטבעת, היה המנתח מדווח על כך כאירוע חריג והיה מבצע את בדיקת האטימות. לשיטתו, לא ניתן לטעון שעצם העובדה שהיה נזק מעיד על קושי, שכן נזק יכול להיגרם גם ללא קושי בניתוח. נוכח טענות התובע כאמור, השאלה הראשונה שעלי להכריע בה היא, האם הרגיש פרופ' לנצברג בקושי בהחדרת מכשיר הגולדפינגר בזמן יצירת המעבר בין רקמת השריר לחלק העליון של הקיבה, לקראת החדרת הטבעת באזור האמור? מן הראיות שלפני עולה כי התשובה לכך היא שלילית. על כך שלא נתקל פרופ' לנצברג בקושי כאמור, אנו למדים, ראשית דבר, מתצהירו ומעדותו של פרופ' לנצברג. כותב הוא בתצהירו, שמעיון בגיליון הניתוח וכן מזיכרונו, הניתוח היה שגרתי ללא כל קושי טכני במהלכו. בפרופ' לנצברג צרף לתצהירו את גיליון הניתוח והוא כותב כי במקרה של קושי טכני או סיבוכים הניתוח אורך זמן ארוך יותר מחצי שעה ואילו הניתוח של התובע ארך כחצי שעה. מוסיף פרופ' לנצברג ומצהיר, כי אם יש קושי טכני בניתוח, מוכנס טרוקר נוסף על אלה שנכנסים בניתוח סטנדרטי, וכי הדבר לא נעשה במקרה הזה, שכן לא היה כל קושי. מאחר והניתוח היה שגרתי ולא היה קושי, לא הייתה כל אינדיקציה לפגיעה אפשרית ולכן לא הייתה התוויה לביצוע בדיקה של שלמות הושט והקיבה. פרופ' לנצברג מצהיר, שכאשר הוא מרגיש קושי ביצירת המעבר, הוא נוהג לציין את הקושי בגיליון הניתוח ואין אפשרות שהוא ירגיש קושי ולא יציין זאת. כן מצהיר פרופ' לנצברג, כי קרע בקיר האחורי של הקיבה יכול להיגרם גם ללא קושי ביצירת מעבר מאחורי הקיבה עקב קיר דק של הקיבה וכך קרה במקרה הזה. זהו סיבוך מוכר בספרות אך לא שכיח ועצם הופעת הסיבוך, אינה מעידה על רשלנות. הצהרתו של פרופ' לנצברג כי הוא לא הרגיש קושי בזמן הניתוח של התובע, לא נסתרה בחקירה נגדית. לא רק זאת, ואולי זה עיקר: גם ב"כ התובע האמין לפרופ' לנצברג שהוא לא הרגיש קושי בזמן הניתוח. דברים אלה באו לידי ביטוי במהלך הדיון, משאמר ב"כ התובע את הדברים הבאים: "אין לי ויכוח איתך שלא ציינת זאת בדוח הניתוח. יותר מזה, אני גם מאמין שלא הרגשת כי אחרת היית כותב, בודק, עושה משהו..."(עמ' 94 לפרוט', שו': 1-2). בנוסף, חוזר ב"כ התובע על הדברים בסיכומי התשובה מטעם התובע, בכותבו, בין היתר, בסעיף 8: "אנו אכן מאמינים כי פרופ' לנצברג לא חש שיצר נקב ומכאן נובע ניסיונו לטעון טענות משונות...". אמנם, טוען התובע, בסיכומי התשובה טענה אחרת כנגד פרופ' לנצברג, ולכך אתייחס בהמשך פסק דיני, אך לענייננו עתה, אין ספק כי נקודת המוצא של התובע היא כי פרופ' לנצברג, בפועל, לא הרגיש קושי בעת יצירת המעבר בחלק האחורי העליון של הקיבה. למעשה, גם פרופ' קראוס, המומחה מטעם התובע, הסכים בחקירתו הנגדית שפרופ' לנצברג לא הרגיש בקושי בעת הניתוח. פרופ' קראוס נשאל האם הוא יכול לומר באחריות שמה שכותב פרופ' לנצברג בסעיף 20 לתצהירו (כאשר הוא מרגיש קושי ביצירת המעבר הוא נוהג לציין זאת בגיליון הניתוח ואין אפשרות שהוא מרגיש קושי ולא רושם זאת) הוא שקר, ופרופ' קראוס השיב כדלקמן: "לא, אבל מצד שני ההיגיון שלי אומר, שאם נוצר חור היה קושי. אם נוצר חור היה קושי. אתה אומר לי שהוא לא הבחין בו, אני מסכים, כי אם היה מבחין בו, בוודאי היה מתקן. אני חייב להניח להבנתי שהיה קושי, נוצר חור והוא לא הבחין בו. אם הוא היה מבחין שיש קושי, הייתי מצפה שהוא ינסה לאתר אותו". בהמשך נשאל פרופ' קראוס: "האם יכול להיות מצב שמנתח מסוים יחדור את זה ולא ירגיש?" והוא השיב: "אני מניח שהמנתח הזה חדר ולא הרגיש" (עמ' 10 לפרוט', שו': 17-18). גם במסגרת חקירתו החוזרת, מסר פרופ' קראוס: "אין ספק שהמנתח לא הרגיש, כי אם היה מרגיש אז היה מסתכל, אבל המנתח שרואי קושי במעבר, אולי לא הרגיש שגרם לנקב, אבל אני מניח - והוא מנתח מנוסה - שהוא הרגיש קושי שם. זו ההנחה שלי, אפשר לקבל אותה או לא. ואם הרגיש בקושי - לפי דעתי - כן היה צריך לעשות איזו שהיא בדיקה, לרבות האם גרם לנקב או לא" (עמ' 19 לפרוט', שו': 17-21). רואים אנו כי פרופ' קראוס לא נתן התייחסות ברורה באשר לשאלה אם בפועל, הרגיש פרופ' לנצברג בקושי בהחדרת מכשיר הניתוח, אם לאו. מצד אחד, הוא מסר בחוות דעתו שהעובדה שנגרם חור בקיר של הקיבה, מצביעה על כך שהיה קושי. מצד שני, במהלך חקירתו בבית המשפט, נשמעה מפיו אמירה כי אין ספק שהמנתח לא הרגיש כי אם היה מרגיש, הוא היה פועל אחרת. מסקנתי היא, כי דבריו של המומחה לפיהם עצם הימצאותו של נקב, מצביע על כך שהיה קושי, היא הנחה שמניח פרופ' קראוס וכדבריו, אפשר לקבל אותה או לא. בעניין זה לא למותר להדגיש, כפי שטוענים הנתבעים, כי לא הוצגה ספרות מקצועית שיכולה לתמוך בהנחה שאם יש נקב - היה קושי. מכל מקום, נוכח הצהרתו של פרופ' לנצברג, אשר לא נסתרה, ונוכח נקודת המוצא של ב"כ התובע, והסכמתו לכך שמבחינה עובדתית ובפועל, פרופ' לנצברג לא הרגיש קושי בפתיחת הדרך לחלק העליון של דופן הקיבה, יש לקבוע כדבר שבעובדה, שאכן, במהלך הניתוח, לא הרגיש פרופ' לנצברג קושי בהחדרת הגולדפינגר וביצירת הרווח בחלק האחורי העליון של דופן הקיבה. לאור האמור, ומשמבוססת עילת הרשלנות הרפואית על הטענה כי פרופ' לנצברג הרגיש קושי ביצירת המעבר מאחורי הקיבה ולמרות זאת, הוא לא פרט זאת בדוח הניתוח ולא ביצע בדיקת אטימות על ידי הזרקת חומר צבע או אוויר לפני סיום הניתוח, הרי משהוברר, כדבר שבעובדה, שפרופ' לנצברג לא הרגיש קושי בניתוח, ובהעדר התוויה לביצוע בדיקה כאמור בתום כל ניתוח של קיצור קיבה, הרי טענתו של התובע להתרשלות בשל אי ביצוע בדיקה בתום הניתוח, טענה עליה מבוססת התביעה, דינה להידחות. מעבר לאמור, לא למותר להדגיש, כי האפשרות שפרופ' לנצברג לא הרגיש בקושי בזמן הניתוח, למרות שבסופו של דבר נגרם נקב בדופן הקיבה, הוכחה כלא בלתי סבירה, בראיות שבפניי. אפנה לעניין זה לדבריו של ד"ר סולד, המומחה מטעם הנתבעים, משנשאל האם ירגיש התנגדות שונה, בזמן ניקוב קיר הקיבה מזו שמרגישים בעת פתיחת הרווח בפספלסידה והוא השיב כדלקמן: "לא בהכרח. אני חושב שאתה לא מבין במאה אחוז את מהלך הניתוח. הפרספלסידה זו רקמה מאוד דקה שצריכים להגיע למקום שבו עוברים מאחורי הקיבה. לרקמה הזו בעצמה אין חשיבות בניתוח, היא רק מציינת מקום. המעבר מאחורי הקיבה הוא יצירה של חלל במקום שאין בו חלל. חייבת להיות התנגדות מסוימת. המידה של ההתנגדות זה דבר מאוד משתנה בין אדם לאדם. המיומנות של הכירורג היא ליצור בכמה שפחות פעמים, אבל לא באפס" (עמ' 70 לפרוט', שו': 1-9). גם פרופ' קראוס, המומחה מטעם התובע, הסכים למעשה שיכול לקרות שהמנתח מתקדם עם מכשיר הגולדפינגר והוא לא ירגיש שהוא חודר את דופן הקיבה, באומרו כי: "זה יכול לקרות. אבל יש גם אפשרות נוספת שהוא מנסה להתקדם וזה קשה והוא דוחף..." (עמ' 6 לפרוט', שו': 5-9). תמיכה נוספת לכך שקיימת אפשרות שמנתח לא ירגיש בקושי מיוחד ובכל זאת יתברר, בדיעבד, כי נוצר נקב בדופן הקיבה, במקום שבו נוצר הנקב אצל התובע, ניתן למצוא בדבריו של ד"ר סולד, המומחה מטעם הנתבעים, אשר אמר דברים לגבי עובי הדופן של הקיבה במקום הרלוונטי: "הקיבה זה באמת איבר שהדופן שלו היא יחסית עבה, אבל קיבה זה לא דבר הומוגני. האזור שבו נעשה המעבר בזמן הניתוח הזה הוא במעבר ושט קיבה, זה ממש בסנטימטרים העליונים של הקיבה. במקום הזה הדופן של הקיבה היא יחסית דקה, זה דומה יותר לושט. יותר מזה, זה המקום היחידי שאין חלל מאחורי הקיבה והיא בעצם צמודה לשרירי הגב. זה לא נמצא בתוך חלל ולמעשה בזמן שעושים את ההפרדה יוצרים חלל וירטואלי בין דופן הקיבה לשרירי הגב. כדי ליצור חלל בין שני איברים שדבוקים אחד לשני במידה מסוימת, צריך להפעיל מידה של כח. זה מקום שהדופן של הקיבה הוא מאוד דק ועדין לעומת שאר הקיבה, שזה לא כך" (עמ' 56 לפרוט', ש': 16 עד עמ' 57, ש': 2). בעניין זה טען התובע בסיכומיו כי העדויות בדבר עובי דופן קיבה דק יותר בחלק העליון של הקיבה, זה שקרוב לושט, מהוות הרחבת חזית שכן הדבר לא נטען על ידי הנתבעת בכתב הגנתה והדבר לא נרשם בחוות דעתו של ד"ר סולד. מצאתי כי דין טענה זו להידחות. עדותו של ד"ר סולד בעניין זה באה למעשה בעקבות דבריו של פרופ' קראוס בחקירתו הנגדית, לפיהם דופן הקיבה היא עבה. מכאן, רשאיות היו הנתבעות לנסות להוכיח, כפי שהוכיחו בפועל, כי העובי משתנה בחלק הקיבה הקרוב לושט, הוא המקום בו נוצר הנקב. פרופ' סולד גם נשאל, האם ככל שהמיומנות של המנתח גבוהה יותר, ובהקשר לעקומת הלמידה, הסיכוי שהוא יינקב את הקיבה קטן יותר באופן לוגי, והוא השיב: "לא. לא בהכרח. אני יכול לומר לך שאחרי שפרסמתי את המאמר הזה אני גרמתי להתנקבות של קיבה, לאחר יותר מ- 700 ניתוחים. זה לא תמיד קשור ליד של המנתח...בני אדם זה לא מכונות. יש וריאציה גם במבנה האנטומי וגם בהתנהגות של הרקמות שלהם. כירורגים זה אנשים שלוקחים מכשירים חדים ונכנסים לתוך מקומות בגוף של בני אדם ובני אדם לא בנויים כולם אותו דבר ובעצם מה שכירורג עושה, אם מפרקים את העבודה של כירורג לבסיס שלה, הוא שהוא מפריד בין הרקמות, מאחד רקמות ופורק איברים. הפרדה של רקמות אצל כל אדם היא קצת אחרת כיוון שהרקמה כל הזמן מתנהגת אחרת, נענית אחרת ללחץ ולכח שמפעיל עליה הכירורג. להסיק מזה שנגרם נזק כי הכירורג התנהג בפראות יש לזה כשל לוגי. זה אומר שתמיד כשנגרם נזק אומרים שכירורג לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך, כאילו שלרקמה של החולה אין שום תפקיד בזה" (עמ' 69 לפרוט', שו': 5-20). במילים אחרות, מדבריו של ד"ר סולד, אשר לא נסתרו בחקירה נגדית, בעדות, או בחוות דעת אחרת, עולה כי בעת החדרת הגולדפינגר בין שרירי הגב לבין דופן הקיבה, וכדי ליצור חלל בין שתי הרקמות האלה, יש צורך להפעיל מידה מסוימת של כח. יש בכך כדי לתמוך תמיכה משמעותית באפשרות שפרופ' לנצברג לא הרגיש קושי במהלך פתיחת הרווח שבין שרירי הגב לדופן הקיבה ולכן, לא היה חשש בליבו כי הוא יצר נקב בדופן הקיבה. למעשה, גם פרופ' קראוס הסכים שיש צורך לבצע פעולה של דחיפה כדי להחדיר את הגולדפינגר למקום. הוא נשאל אם הוא מסכים שישנה פעולה של דחיפה כדי שהגולדפינגר יתקדם ואם צריך לדחוף אותו והוא השיב תשובה חיובית. הוא גם הסכים כי נושא הקושי הוא עניין סובייקטיבי ולכל מנתח יש רגישות שונה ביד והוא מרגיש אחרת (עמ' 4 לפרוט', שו': 18-23). בסיכומיו העלה התובע טענה, אשר לא נשמעה עד אותו השלב ולא נזכרה בכתב התביעה וגם לא בחוות דעתו של פרופ' קראוס, והיא כי גודל הנקב מצביע על כך שהיה קושי בהחדרת הגולדפינגר וכי הדבר מצביע על רשלנותו של ד"ר לנצברג. קיים צדק בטענת הנתבעת בעניין זה, כי המדובר הוא בהרחבת חזית, שכן עניין זה שבעובדה וברפואה, לא נטען עד שלב הסיכומים. ואולם, גם לגופו של עניין, יש מקום לדחות את הטענה וזאת נוכח דבריו של ד"ר סולד בחקירה נגדית, משמסר כי: "ההתנקבות היא לא בהכרח תולדה של נזק גדול. לפעמים הדופן מאוד דקה ונזק מאוד קטן ולפעמים יכול להתבטא בנקב. הנקב שרואים אותו בניתוח שני, לאחר 24 שעות, הוא יכול להיות של חצי סנטימטר או סנטימטר אבל הנזק המקורי יכול להיות בקודם של מילימטר או בגודל של סיכה. הוא מתרחב כתוצאה מהתהליך הדלקתי...נקב של 1.5 ס"מ שקורה בזמן ניתוח זה דבר שכמעט תמיד רואים אותו, מזהים אותו במקום, כי זה תמיד גדול. מתחיל להישפך דרכו רוק, תוכן של מערכת העיקול" (עמ' 71 לפרוט', ש': 22 עד עמ' 72, ש': 5). בדבריו של ד"ר סולד יש כדי לסתור את הטענה אשר, כאמור, הועלתה לראשונה בסיכומים, כי המדובר היה בנקב בגדול מלכתחילה וכי הדבר מצביע על רשלנותו של המנתח. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שפרופ' לנצברג, עת ביצע את ניתוח קיצור הקיבה לתובע, לא הרגיש קושי מיוחד בהחדרת הגולדפינגר בין שרירי הגב לדופן של החלק העליון של הקיבה ולכן, הוא לא רשם את הדבר במהלך הניתוח וממילא, בהעדר אינדיקציה לביצוע בדיקת אטימות, לא היה עליו לבצע בדיקה כזאת, באמצעות מטילן כחול או החדרת אוויר. מכאן, כי פרופ' לנצברג, אשר אין מחלוקת על כך כי הוא רופא מנוסה ומיומן בתחומו, לרבות בניתוחים מסוג הניתוח שעבר התובע, לא נהג באופן שרופא סביר, בנסיבות העניין, לא היה נוהג. מכאן, כי פרופ' לנצברג לא ביצע מעשה רשלני ועוולת רשלנות כלפי התובע. התובע טוען בסיכומיו, להעברת נטל הראיה אל כתפי הנתבעים, על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. הוא טוען כי התקיימו שלושת התנאים שבסעיף האמור: לא ברור מהן הנסיבות המדויקות שגרמו לנזק וכי גם לפרופ' לנצברג לא היה כל הסבר כיצד נגרם הנזק, הנזק נגרם על ידי מכשיר הגולדפינגר שלפרופ' לנצברג הייתה שליטה מלאה עליו ונוכח חוות דעתו של פרופ' קראוס, לפיה גרימת הנקב מעידה על קושי במעבר, הרי המקרה מתיישב עם המסקנה שפרופ' לנצברג לא נקט אמצעות סבירה, יותר מאשר עם המסקנה שהוא כן נקט בזהירות הזאת. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין העברת נטל הראיה, מצאתי שדין הטענה להידחות. אומנם, שלא כטענת הנתבעת, הרי הטענה בדבר העברת נטל הראיה נטענה בכתב התביעה. יחד עם זאת, אני סבור שלא מתקיים התנאי הראשון שבסעיף 41 והוא כי הנסיבות המדויקות שגרמו לנזק לא נתבררו. מחוות דעתו של פרופ' קראוס, אשר, כאמור, מגדירה את חזית המחלוקת, עולה כי לשיטת התובע, הנקב נגרם כתוצאה מקיומו של קושי בהחדרת הגולדפינגר ואי ביצוע בדיקת מטילן כחול למרות שהמנתח הבחין בקושי. אם כן, ניתן לומר, שגם לשיטת התובע, הנסיבות המדויקות שגרמו לנזק, נתבררו. אשר לתנאי השני, הרי הוא מתקיים, שהרי ניתן לומר שמכשיר הגולדפינגר, בעת הניתוח, אכן היה בשליטתו של המנתח, פרופ' לנצברג. אשר לתנאי השלישי, הרי אני סבור שלא ניתן לומר עליו שהוא התקיים. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לשאלה האם פרופ' לנצברג הרגיש בקושי בהחדרת הגולדפינגר, אם לאו. ראינו לעיל כי למעשה, קיימת הסכמה לכך שפרופ' לנצברג לא הרגיש בקושי ובעניין זה, ראה הדיון הרחב לעיל. על כן, יקשה מאוד לומר, שבנסיבות העניין, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהרופא המנתח לא נקט באמצעות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא כן נקט באמצעות סבירה. בעניין זה, יש לקבל את טענת הנתבעת, כי קיומו של תנאי שלישי זה ייבחן בסוף המשפט ולא קודם לכן ובתום פרשת התביעה, כנטען על ידי התובע. בעניין זה, אפנה לדיון נוסף 4/69 נוימן נ' כהן פ"ד כד' 2, עמ' 229, בעמ' 261, מול האות ו', שם כותב הנשיא אגרנט (אשר נתן את פסק הדין של הרב בהרכב הנכבד) את הדברים הבאים: "והנה, כדי להיווכח אם אכן הצליח התובע במשימה האמורה, חייב בית המשפט לבדוק את ראיותיו גם מבחינת מהימנותן ומשקלן, ובהתחשב בראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין התנאים הנדונים. העולה מכאן, שהבדיקה הזאת חייבת להיערך בסוף המשפט, לא רק מפני שאצלנו לא קיים שלב הביניים 'אין מה להשיב', אלא גם משום שטיבו של העניין אינו מאפשר את עריכת בדיקתו בשלב יותר מוקדם, הלא גם אילו היה קיים במקומנו השלב האנגלי הנזכר, לא היו משתנים מהמסקנה האחרונה, שכן במקרה כזה כל אשר היה ביד בית המשפט להחליט, בתום פרשת העדויות של התובע הוא, כי יש בכוחן להוכיח - בהנחה שיש לתת להן את האמון והמשקל הראויים - כי הנסיבות, שהתרחשו בזמן המקרה, מתיישבות יותר עם התרשלות הנתבע כגורם התאונה, מאשר היפוכו של דבר. בעל כורחך אתה אומר כי החלטה שכזאת לא די בה, בלי שנתאמתה ההנחה ההיא בסוף המשפט, כדי להצדיק את הפעלת ההוראה הבאה בסיפא של סעיף 41. היוצא מזה, כי בבוא בית המשפט להחליט, בסוף המשפט, אם נתקיימו התנאים המוקדמים, מן הנמנע, שינהג כאילו הוא משקיף אחורנית את שלב הביניים שבסוף פרשת התביעה. הגישה הזאת יש לה מקום רק במידה שבית המשפט מצווה להתעלם, שעה שהוא בודק את שאלת קיומם של התנאים המוקדמים, מאותן הראיות שהביא הנתבע, אשר מטרתן להזים את הנחת האחריות שתקום עקב הוכחת התנאים". אסכם ואומר, כי לאחר שבחנתי את הראיות, בשלב זה של כתיבת פסק הדין, מצאתי שלא התקיימו התנאים להעברת נטל הראיה על פי סעיף 41. ואולם, גם אם היה מקום לקבל את טענתו של התובע לתחולתו של סעיף 41 כאמור, הרי אין לשכוח כי המדובר הוא בהעברה של נטל הראיה בלבד, כאשר נותרת בידי הנתבע, כמובן, האפשרות להרים את אותו הנטל ולהוכיח שהוא נקט בזהירות סבירה. כך עלה בידי הנתבעים לעשות במקרה שלפניי: כפי שראינו לעיל, פרופ' לנצברג לא נתקל בקושי בהחדרת הגולדפינגר, והאפשרות כי נוצר נקב למרות העדרו של קושי, נמצאה כהתרחשות שיכולה לקרות, נוכח אופי הפעולה והצורך, ממילא, להפעיל כח מסוים בפתיחת הדרך על ידי מכשיר הגולדפינגר. בהעדר קושי כאמור, לא נוצר חשש להינקבות וממילא, על פי ההתוויה המקובלת, לא נוצרה האינדיקציה לביצוע בדיקה על ידי הזרקת מטילן כחול או בדיקת אוויר. בכך, לא ניתן לומר שפרופ' לנצברג לא נקט זהירות סבירה במהלך ביצוע הניתוח של התובע. בשלב הסיכומים, או נכון יותר יהיה לומר בשלב סיכומי התשובה מטעם התובע, נתגלתה מחלוקת חדשה בין הצדדים: בסעיף 4 לסיכומי התשובה מטעם התובע נכתב כדלקמן: "טענת הנתבעת כי העובדה שהתובע אינו חולק על כך שפרופ' לנצברג לא הרגיש שניקב את דופן הקיבה, מאיינת את טענת הרשלנות, היא הינה טועה ומטעה - טענת התובע הינה כי פרופ' לנצברג התרשל בכך שלא הרגיש כי ניקב את דופן הקיבה. הנתבעת מעלה על נס את ניסיונו הרב של פרופ' לנצברג - אולם דווקא ניסיון זה הוא שהיה צריך להביא את פרופ' לנצברג לפתח את הרגישות הראויה להבחין כי יצר נקב בדופן הקיבה העבה". התובע אף הגיש הודעה על צירוף אסמכתא מטעם התובע, במענה לטענות הנתבעים בדבר הרחבת חזית וטען כי הואיל והנתבעים לא ביקשו פרטים נוספים והמומחה מטעם התובע נחקר ארוכות על ידי ב"כ הנתבעים, אין לקבל היום כל טענה להרחבת חזית. הנתבעים הגיבו על ההודעה על צירוף האסמכתא ובמסגרתה נטען שבאף לא אחת מחוות הדעת שהוגשו מטעם התובע, לא נטען שפרופ' לנצברג התרשל בכך שהוא לא הרגיש שהוא ניקב את דופן הקיבה. טענה כזאת לא נטענה בכתב התביעה ואפילו לא בסיכומים, אלא רק בסיכומי התשובה, לאחר שהתובע עיין בסיכומי הנתבעים. בחנתי את טענות הצדדים בעניין זה ומצאתי שהדין עם הנתבעים. טענה כי פרופ' לנצברג התרשל בכך שהוא נתקל בקושי בהחדרת הגולדפינגר, אך למרות זאת לא רשם את הדבר בדוח הניתוח ולא ביצע בדיקת אטימות הקיבה, שונה היא בתכלית השינוי מטענה כי היה על פרופ' לנצברג להרגיש שהוא ניקב את הקיבה. ניתן אפילו לומר, כי אלו טענות אשר סותרות אחת את השניה, שהרי הראשונה יוצאת מנקודת הנחה שהמנתח הרגיש בקושי אך החליט לא לעשות עם זה דבר, ואילו השניה יוצאת מנקודת הנחה כי המנתח לא הרגיש, אך כמנתח סביר, היה עליו להרגיש. הטענה השניה מעלה באופן ברור עניין שבמומחיות והוא האם מצופה היה ממומחה כדוגמת פרופ' לנצברג להרגיש ניקוב בקיבה, בסוג הניתוח שאותו עבר התובע. עניין זה שבמומחיות בתחום הרפואה, יש לענות בו לאור חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים. במילים אחרות, היה על התובע להעלות טענה זו במסגרת כתב התביעה ולמצער, במסגרת חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמו, באופן שהיה מתאפשר לנתבעים להתייחס לדבר במסגרת כתב ההגנה שלהם או במסגרת חוות הדעת של המומחה מטעמם. בסופו של יום, בית המשפט היה מכריע בשאלה, האם היה על המנתח להרגיש שהוא ניקב את הקיבה, אם לאו, לאחר בחינת ההתייחסויות המקצועיות של המומחים, יחד עם הראיות הנוספות שהיו מניחים בפניו הצדדים. כאמור, טענה זו באה לעולם רק בסיכומי התשובה ובהעדר אפשרות של הנתבעים להתגונן כנגד כדבעי, אין להתיר העלאתה בשלב הזה ויש לדחותה. מעבר לצורך, אומר כי גם לולא באתי למסקנה כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, הרי נוכח הראיות שהונחו בפניי, הרי גם לגופם של דברים, דין הטענה היה להידחות. ראינו לעיל כי פעולת החדרת מכשיר הגולדפינגר נתקלת בהתנגדות מסוימת ובכל מקרה יש להפעיל מידה מסוימת של כח כדי להחדירו בין שרירי הגב לדופן הקיבה. ראינו כי דופן הקיבה בחלק שנפגע, היא דקה יותר מדופן הקיבה במקומות אחרים, שם הרקמה היא עבה יחסית. מכאן המסקנה הייתה, שבהחלט קיימת אפשרות שייווצר נקב בקיבה, למרות שהרופא המנתח לא ירגיש בקושי מיוחד מעבר לקושי הרגיל שבהחדרת הגולדפינגר ברווח שבין שרירי הגב לקיבה. בנסיבות אלה, יש לומר, שלא עלה בידי התובע להוכיח, ועליו מוטל הנטל לשכנע בכך, כי פרופ' לנצברג התרשל בכך שלא הרגיש כי ניקב את דופן הקיבה. המסקנה בסופו של יום היא כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי פרופ' לנצברג לא נהג כפי שמצופה היה שמנתח סביר ינהג בנסיבות העניין. בית המשפט לא שוכנע שפרופ' לנצברג התרשל בתפקידו כמנתח: הוא לא הרגיש קושי בהחדרת הגולדפינגר, לא היה עליו להרגיש קושי בהחדרת הגולדפינגר גם אם בדיעבד מתברר כי נוצר נקב וממילא, לא מצופה היה ממנו כי יבצע, בתום הניתוח, בדיקת אטימות של הקיבה. על כן, דין התביעה להידחות. לאור התוצאה האמורה, מתייתר הצורך לדון במחלוקות האחרות שבין הצדדים, לעניין שיעורי הנכות וגובה הנזק. בית המשפט, כמו גם הצדדים כולם, ערים לכך שבעקבות הניתוח, סבל התובע סבל גדול, נגרמו לו נכויות בשיעורים שאינם נמוכים ולמעשה, התובע סובל עד היום. חלק מנזקיו של התובע, כוסו ויכוסו על ידי המל"ל ובעניין זה קיימת חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעים בסכום של כ- 880,000 ₪ (יתכן כי חלק מן הסכומים מקורו לאו דווקא בנכות שהיא תוצאה ישירה מהניתוח). נטען כי נגרמו לתובע נזקים בסכומים העולים על תגמולי המל"ל. ואולם, יש לדעת שככלל, לא בכל מקרה שבו קיים נזק, קיים גם מזיק, ובפרט, לא בכל מקרה שבו נגרם למנותח נזק במהלך ניתוח, וכמו במקרה דנן אף נזק משמעותי, פירוש הדבר כי מי מן הצוות הרפואי נהג שלא במיומנות הראויה והתרשל במילוי תפקידו. מובן, כי רק במקרים שבהם משתכנע בית המשפט כי חרג רופא מאמת המידה הסבירה בהפעילו את כישוריו המקצועיים, יש מקום לחייבו בדין, שאם לא כן, נמצא עצמנו מטילים אחריות מוחלטת על נושאי תפקידים בתחום הרפואי, דבר אשר נוגד את תקנות הציבור. סוף דבר אני מורה על דחיית התובענה. התלבטתי בשאלת ההוצאות, ובסופו של יום, ובהתחשב בסבלו הרב של התובע במהלך השנים, בנכויותיו, בכנות המחלוקות שבין הצדדים, בעובדה שגם התובע נאלץ לשאת בהוצאות בניהול ההליך ובכלל נסיבות העניין, באתי למסקנה כי ראוי להורות שכל צד יישא בהוצאותיו. זכות ערעור - תוך 45 יום. ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות