מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נזק נפשי עקב טיפול שיניים: מהות התביעה 1. תביעה שעילתה טיפול שיניים רשלני שעל פי הנטען ניתן לתובעת, מ.א (להלן :"התובעת"), על ידי הנתבע, ד"ר X (להלן:"הנתבע"). התובעת, ילידת 1962, פנתה לנתבע בשנת 1999, לצורך טיפול שיניים, בלסת העליונה. התובעת טוענת כי טיפול השיניים שניתן לה על ידי הנתבע, היה רשלני והסב לה נזקים המתבטאים באובדן השיניים בלסת העליונה כתוצאה מעקירתן ובנכות נפשית שנגרמה כתוצאה מהסבל והפגיעה האסטטית תוצאת טיפולי השיניים הכושלים. הנתבע מכחיש טענות התובעת וטוען כי לא נפל פגם בטיפול שהעניק לתובעת כך שדין התביעה להדחות. גרסת התובעת וטענותיה 2. התובעת פנתה לנתבע, בינואר 1999, לצורך טיפול שיניים בלסת העליונה. 3. התובעת טופלה, טרם פנייתה לטיפול אצל הנתבע, על ידי רופאים אחרים. כשהגיעה לטיפולו של הנתבע היה בפיה גשר שבוצע בשנת 1994 ונשען על שיניים 15 ו -26, כשיניים מאחזות. 4. התובעת טוענת כי הנתבע התרשל בכך שלא הכין תוכנית טיפול מסודרת,לא הפנה אותה לצילומים כנדרש וביצע טיפול שיקומי שנמשך למעלה משנה, באופן רשלני וכושל. התובעת מציינת כי ב - 8.12.99, נלקחה מידה לגשר עליון וביום 13.3.00, נמדד הגשר אך הנתבע לא ציין בכרטיס הרפואי מתי הודבק הגשר העליון בפיה של התובעת. התובעת טוענת כי לאחר הדבקת הכתרים חשה בכאבים ובנפיחות וכאשר פנתה לנתבע, אמר לה שזה יסתדר במשך הזמן, בלי שבדק אותה ומבלי שביצע צילומים. התובעת מוסיפה וטוענת כי בסמוך לחג הפסח, בשנת 2002, נשברה החרסינה בכתר בשן הקדמית. התובעת התקשרה לנתבע אך לטענתה הוא התנער מאחריות וטען שהדבר באחריות טכנאי השיניים מר יוסי רוזנטל (להלן: "רוזנטל" או "הטכנאי") והפנה אותה אליו. התובעת ציינה כי במהלך חג הפסח, פגשה את רוזנטל שטען כי השבר בכתר, אינו באחריותו וסביר שהכתר נשבר בשל חוסר איזון שנגרם בגלל לקיחת מידות לא נכונות, אך הזמין אותה אליו לצורך תיקונו מה שדרש השארת הגשר אצל הטכנאי למשך לילה אחד. כעבור זמן קצר, הכתר שוב נשבר, בדיוק באותו מקום והכתרים החלו להתנתק ממקומם יחד עם המבנים. רוזנטל תיקן שוב את החרסינה ואמר שזו הפעם האחרונה שהוא עושה זאת שכן יש סיכון לשבירת כל הכתרים (עדות רוזנטל, עמ' 65 לפרוטוקול). התובעת הוסיפה וציינה כי כאשר הכתר נשבר בפעם השלישית, רוזנטל סירב לתקנו שוב מחשש שיהרוס את כל העבודה וכי במשך כל אותה תקופה, מצבה הלך והחריף והיא החלה לחוש בריח עז של ריקבון מפיה. לטענתה, הנתבע התעלם ממנה והתנער מכל אחריות והסכים לקבלה רק לאחר התערבותו של רוזנטל שהתקשר אליו ודיבר איתו בצרפתית. התובעת טוענת כי הנתבע לא ערך לה בדיקות כלשהן, ובביקור מיום 21.10.03, ביצע על פי רישומיו: "הדבקה קבועה חוזרת כתרים עליונים+ מבנים", ציין שלדעתו הגשר לא יחזיק והורה לה להדביק את הגשר עם דבק, אך נמנע מלבצע את המעשה הנכון והנדרש, לקחת מידות חדשות ולהתקין לתובעת גשר חדש, זאת על אף שרוזנטל היה מוכן לספוג את עלות הכתרים, ככל שהנתבע יקח מידות נכונות. ביום 19.11.03, רשם הנתבע בכרטיס הטיפולים כי התובעת "מעדיפה לעקור את כל השיניים העליונות ולעשות תותבת שלמה...אני בדעה שאפשר לעשות גשר על הקדמיות משולב עם סקלט". בינואר 2004, עקר הנתבע את כל השיניים בלסת העליונה. 5. לטענת התובעת, העקירות שבוצעו בשנת 2004, הן תוצאה ישירה של הטיפול הרשלני שניתן לה על ידי הנתבע בשנת 1999 ואי הסכמתו לתקן את הגשר ולהתאים את מידותיו, מה שהוביל לריקבון השיניים מתחת לגשר ובסופו של דבר לעקירתן. עקירה שכפי שנרשם, בוצעה בניגוד לדעתו המקצועית של הנתבע עצמו. 6. התובעת מוסיפה וטוענת כי עקירת השיניים בלסת העליונה בוצעה מבלי שהוסברו לה כל האופציות הטיפוליות האפשריות והראויות ומבלי לקבל הסכמה מדעת שכן בנסיבות העניין נאלצה להסכים להצעת הנתבע לעקירת שיניה, בהעדר יכולת כלכלית לממן טיפול שיקומי אחר. 7. התובעת טוענת כי העקירות הסבו לה כאבים עזים וכי לאחר שהנפיחות שסבלה בעקבותיהן ירדה, הנתבע הפנה אותה לטכנאי שיניים נוסף, ברוך (להלן: "הטכנאי ברוך"), לצורך לקיחת מידה לתותבת עליונה קבועה. לטענת התובעת, לאחר התקנת התותבת חשה כי היא ניידת בפיה, וכל אימת שניסתה לדבר, התותבת היתה גולשת מפיה החוצה, דבר שהסב לה סבל ובושה. לטענתה, כשהתלוננה על כך בפני הנתבע, הפנה אותה הנתבע לטכנאי ברוך שרק ריפד את התותבת מבלי להתאים מחדש את מידתה, מה שלא הביא לפתרון הבעיה ולהתאמת התותבת. התובעת, הוסיפה וציינה כי בשלב מסוים, פנתה ישירות לטכנאי ברוך, על מנת שיתקן לה את התותבת ונתנה לו שיק דחוי על סך 1,000 ₪. אולם, הוא לא תיקן את התותבת והעדיף להחזיר לה את השיק ולהמנע מביצוע התיקון. 8. התובעת טוענת כי נאלצה להתהלך, משך ארבע שנים, עם תותבת ניידת ורעועה בלסת העליונה ועם שרידי שיניים בלסת התחתונה שהנתבע סירב לטפל בהן וזאת עד אשר בשנת 2008, אביה נאות לממן לה שיניים תותבות עליונות ותחתונות. לטענתה, כתוצאה מהטיפול הכושל והרשלני, קרסו חייה והיא נפלטה ממעגל העבודה, איבדה את ביתה ופונתה ממנו, יחסיה עם בני משפחתה נפגעו קשות והיא הסתגרה בביתה תוך שהיא מתביישת במראה פניה ובמראה פיה חסר השיניים ומצבה הנפשי התדרדר כך שהיא נזקקה לטיפול נפשי ותרופתי. חוות הדעת מטעם התובעת 9. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעתו של ד"ר שלמה ברק (להלן:"ד"ר ברק"). ד"ר ברק ציין כי בבדיקת התובעת מיום 24.11.04, מצא לסת עליונה מחוסרת שיניים לחלוטין המשוקמת באמצעות תותבת שלמה זמנית שנמצאה ניידת ולא יציבה. בלסת התחתונה, בשן 32 נמצא טיפול שורש לקוי ופוצר שבור בתעלה, ללא חומר של סתימת שורש. 10. ד"ר ברק ציין כי כרטיס הטיפולים במרפאתו של הנתבע, אינו עונה על דרישות נוהל משרד הבריאות בדבר "ניהול רפואי של מרפאת שיניים", ת/6 (להלן:"הנוהל"). ד"ר ברק הוסיף וציין כי הנתבע לא ביצע לתובעת צילומי רנטגן אבחנתיים; סטטוס או פנורמי, לפני תחילת הטיפול השיקומי ולא ברור מכרטיס הטיפולים, מה היו תלונותיה של התובעת, מה היה מצב השיניים והאם התובעת אכן נזקקה לביצוע כתרים, טיפולי שורש ומבנים בכל השיניים העליונות. כך גם אין כל תיעוד ברשומה הרפואית לתלונותיה של התובעת בדבר שברים חוזרים בחרסינה של הגשר ועל הפניית התובעת לטכנאי רוזנטל לטיפול בתיקון הגשר. ד"ר ברק ציין כי שברים בחרסינה במקומות שונים בגשר, בסמוך לאחר הדבקתו מעידים על הכנות לא נכונות של השיניים המאחזות ועל חוסר איזון של הגשר. כל אלה מצויים באחריות רופא השיניים ממנו אמור המטופל לקבל את הטיפול במלואו ולא באחריות הטכנאי. ד"ר ברק הוסיף וציין כי המלצת הנתבע להדביק את הגשר העליון שנפל לעיתים קרובות באמצעות דבק זמני, אינה מקובלת וכי מחובתו של הנתבע היה לתקן מיידית את הגשר ולמנוע מהתובעת כאבים מיותרים ואי נעימות כתוצאה מנפילות חוזרות של הגשר. 11. אשר לעקירת השיניים בלסת העליונה, ד"ר ברק ציין כי אינו מבין את הסיבה לעקירת השיניים ובהתחשב בכך שמדובר בשיניים שבוצעו בהם כתרים, שלוש שנים לפני כן, בשנת 1999, המסקנה המתבקשת היא כי הצורך בעקירה נבע מטיפול לקוי שהתבטא בכך שהכתרים לא התאימו לשיניים המאחזות, היה מרווח בין הכתרים לשיניים אליו חדרו חיידקים ושאריות מזון שגרמו לריקבון של השיניים עד לצורך בעקירתן. 12. לגבי הטיפולים בלסת התחתונה, ד"ר ברק ציין כי הנתבע ביצע שני גשרים אחוריים (34-37, 44-47), כאשר הגשר השמאלי יוצא בקלות והשיניים המאחזות (34,37) רקובות ויש צורך לעקור אותן. הגשר הימני לא קיים בפה ונותרה שן 44 עם מבנה יצוק ועששת משנית. את שן 47 יש לעקור. 13. לגבי הטיפול בשן 32 - ד"ר ברק ציין כי ביום 9.3.04, הנתבע ביצע סתימה בשן זו וביום 18.10.04 ניסה לבצע טיפול שורש שלא בוצע מאחר והאלחוש לא עבד. ד"ר ברק מציין כי מצילום רנטגן עולה שבוצע בשן זו טיפול שורש לקוי עם פוצר שבור בתוך התעלה ותהליך דלקתי סב חודי בעצם. ד"ר ברק הוסיף וציין כי בהעדר מידע אם טיפול שורש זה בוצע לפני טיפולו של הנתבע ההנחה היא שהנתבע הוא שביצע את הטיפול הלקוי. 14. ד"ר ברק פרט בחוות דעתו את הטיפולים להם זקוקה התובעת ועלותם. לדעתו התובעת זקוקה לשיקום הלסת העליונה באמצעות עשרה שתלים תוך גרמיים שיתמכו עשרה מבנים ושניים עשר כתרי חרסינה. בלסת התחתונה נדרשים, עקירות, תשעה שתלים מבנים וכתרי חרסינה. בנוסף קבע ד"ר ברק נכות רפואית בשיעור 10% לפי סעיף 74(1)(ב) לתקנות המל"ל, בגין אובדן כל השיניים בלסת העליונה עם אפשרות לשיקום ע"י כתרים, וכן נכות בשיעור 1% לפי סעיף 74(1)(ד)(ח) לתקנות בגין אובדן 4 שיניים בלסת תחתונה. גרסת הנתבע וטענותיו 15. הנתבע טוען כי התובעת פנתה אליו, בשנת 1999, כאשר מצבה ההתחלתי היה בכי רע. בלסת העליונה נותרו לה 8 שיניים בלבד - מצב חריג בגילה של התובעת, המלמד על נטיה קשה לאובדן שיניים על רקע מחלת עששת. לטענתו, בהסתמך על צילומיים אבחנתיים שערך באותה עת, רשם בכרטיס הטיפולים ביום 28.1.99 :"כל השיניים נאכלו מתחת לגשר" , מה שמלמד כי השיניים מתחת לגשר שבוצע על ידי רופא קודם, בשנת 1994, היו עששתיות ורקובות. לטענתו, הטיפולים שביצע בשנת 1999, היו טיפולים משמרים בשיניים שנותרו בלסת העליונה וזאת על מנת למלא את רצון התובעת לשחזר את הגשר שהיה קיים בפיה משנת 1994 ואשר בוצע, על ידי רופא קודם ועל ידי הטכנאי רוזנטל. הנתבע ציין בתצהירו כי ביצע צילומים פריאפיקליים של השיניים בהן טיפל, לפי הפרקטיקה המקובלת, וכי הצילומים הדגימו שיניים נגועות בעששת מתקדמת. לשיטתו בשים לב למספר השיניים שנותרו בלסת העליונה ומהות הטיפול שתוכנן, לא היה מקום לערוך צילום פנורמי והרשומה הרפואית משקפת את תכנית הטיפול והטיפולים שבוצעו על פיה. לגבי שן 26, נרשם ביום 6.7.99, כי התגלתה פרפורציה בשורש השן וכי נוכח חשיבותה לצורך השיקום באמצעות גשר, נעשה ניסיון לסתום ולהציל את השן. 16. לטענת הנתבע, הטיפול בתובעת התארך עקב חוסר שיתוף פעולה מצד התובעת אשר לעיתים קרובות לא הופיעה לטיפולים שנקבעו לה. הנתבע מציין כי על פי הרישום בכרטיס הרפואי, ביום 8.12.99, נלקחו מידות לגשר עליון אך התובעת לא חזרה למרפאה לצורך התאמת הגשר והרכבתו. הנתבע מפנה בהקשר זה לעדותה של התובעת כי בחרה לפנות לטכנאי רוזנטל באופן ישיר על מנת שיעשה לה את הגשר ובכך לחסוך בעלויות, ולעדותו של הטכנאי רוזנטל המאשר כי הוא שביצע את הגשר לתובעת בשנת 1999 והתובעת שילמה לו ישירות. הנתבע טוען כי התובעת שילמה לו בגין הטיפול בשנת 1999, סך של 3,700 ₪, מה שמעיד על כך שלא שילמה עבור הגשר והכתרים ומציין כי מלבד אותו תשלום בסך 3,700 ₪, התובעת לא שילמה לו דבר. 17. הנתבע טוען כי לאחר דצמבר 1999, התובעת לא הגיעה להמשך טיפול וכי בשנת 2002 ביקרה במרפאה פעמיים לצורך טיפול בשן 44 ולא התלוננה בביקורים אלה על הגשר שבפיה. הנתבע מכחיש את טענת התובעת כי פנתה אליו בגין השבר בחרסינה של הכתר והוא סרב לטפל בה והפנה אותה לטכנאי. הנתבע מוסיף ומכחיש את הטענה כי קיבל את התובעת לטיפול רק בעקבות שיחה עם רוזנטל. לטענתו רוזנטל לא היה צריך לבקש שיקבל את התובעת שכן הוא תמיד מוכן לקבל מטופלת אך התובעת מעולם לא פנתה אליו בנושא זה. לטענתו, רק ביום 21.10.03, התובעת פנתה אליו והתלוננה כי הגשר בלסת העליונה אינו יציב. הנתבע ציין כי הדביק את הגשר כטיפול ראשוני והבהיר לתובעת שאין מנוס מטיפול משקם בלסת מאחר ושן 26 אינה יכולה לשמש כשן מאחזת לגשר. 18. הנתבע טוען כי הטיפול שבוצע על ידו בשנת 1999, לא נכשל ולא הרע את מצבה של התובעת אלא נועד לשמר את השיניים הטבעיות, ככל האפשר מה שהצליח לזמן מוגבל כך שבשנת 2003 עמדו בפני התובעת אותן חלופות שהיו גם בשנת 1999, והטיפול שבוצע, נתן לה שלוש שנים נוספות עם השיניים הטבעיות, טרם החלטה ובחירה באחת האופציות העומדות בפניה. 19. הנתבע ציין כי הסביר לתובעת את האופציות העומדות בפניה: טיפול משקם בעזרתו ניתן למנוע את עקירת השיניים הקדמיות עם תותבת חלקית להוצאה או עקירת השיניים הנותרות בלסת העליונה והתקנת תותבת שלמה. הנתבע הוסיף וציין כי המלצתו היתה לשימור השיניים אך התובעת העדיפה לעקור את השינים שנותרו בלסת העליונה ולהרכיב תותבת שלמה. הנתבע מציין כי בחירתה של התובעת באופציה של עקירת השיניים, היתה בחירה מודעת להעדיף חלופה זולה יותר וכי התובעת קיבלה החלטה זו כאשר כל המידע ברשותה ולאחר התייעצות עם רופאים אחרים. לשיטתו, החלטתה של התובעת לבחור באופציה של עקירות, התקבלה באופן מודע כאשר שתי החלופות שעמדו בפניה היו טובות וסבירות, כך שחובתו כרופא לכבד את החלטתה של התובעת ולבצע את החלופה אשר נבחרה על ידה. 20. אשר לתותבת בלסת העליונה, הנתבע ציין כי לאחר עקירת השיניים, נמסרה לתובעת תותבת זמנית. לאחר תקופת החלמה, נלקחו מידות לתותבת עליונה שנמסרה לתובעת ביום 13.10.04. הנתבע ציין כי התובעת לא שיתפה פעולה ולא הגיעה לביקורים שנקבעו לצורך התאמת התותבת. הנתבע הוסיף וציין כי התובעת לא שילמה דבר על הטיפולים שבוצעו בשנת 2004 ולא על התותבת שהותקנה בפיה וגם במקרה זה כבעבר העדיפה לפנות לטכנאי ולהגיע עמו להסדר. חוות הדעת מטעם הנתבע 21. הנתבע הגיש חוות דעת שנערכה על ידי פרופ' ישראל קפה (להלן: "פרופ' קפה"). בחוות דעתו מיום 28.5.06, ציין פרופ' קפה כי מהרישום הרפואי מיום 28.1.99 "כל השיניים נאכלו מתחת לגשר לא מודבק ולא מותאם", עולה שהתובעת הסתובבה במשך זמן לא ידוע, עם גשר בלסת העליונה, שלא בוצע ע"י הנתבע ושלא היה מודבק ומתחתיו התפתחה עששת שהרסה את כותרות השיניים. פרופ' קפה מוסיף ומציין כי בהתאם לצילומי הרנטגן, יש להתייחס לתובעת כמתרפאה בקבוצת סיכון גבוהה להתפתחות עששת וכי התובעת לא הגיעה לטיפולים באופן סדיר וההפסקות הארוכות בטיפול תרמו להמשך התפתחות העששת. לדעתו, התפתחות העששת אינה קשורה לטיפול שבוצע על ידי הנתבע אלא תוצאה של היגיינה אוראלית לקויה, חוסר התמדה בטיפול, דרגת סיכון גבוהה לעששת ותרופות אנטי - דיכאוניות שהתובעת נוטלת. פרופ' קפה מוסיף כי שברים בחרסינה יכולים לקרות גם כשההכנה וההשחזה של השיניים תקינה ולרופא אין שום דרך לבדוק פגמים בחרסינה בשלבי ההכנה. לגבי הסכמת הנתבע לבקשת התובעת לעקירת השיניים בלסת העליונה, מציין פרופ' קפה שמקובל להתחשב בדרישות הפציינט גם אם יש אלטרנטיבות טיפוליות טובות יותר כל עוד מדובר באלטרנטיבה טיפולית מקובלת וסבירה ובמקרה הנדון היו סיבות אובייקטיביות המצדיקות עקירת השיניים וביצוע תותבת. פרופ' קפה התייחס לטיפול הנדרש לתובעת תוך שהוא מציין כי אין קשר בין הטיפולים הנדרשים לטיפול שבוצע על ידי הנתבע. פרופ' קפה הוסיף וציין כי אין מקום לקבוע נכות בגין אובדן השיניים בלסת העליונה והתחתונה. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט 22. נוכח הפערים בין חוות הדעת, מונה פרופ' מרטין גרוס, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "פרופ' גרוס" או "המומחה"). פרופ' גרוס ציין בחוות דעתו כי בבדיקת התובעת מיום 19.9.06, מצא "תותבת עליונה לא מותאמת ללסת ובזמן הבדיקה לא נשארה במקומה". פרופ' גרוס ציין כי בהתאם לרישומים והצילומים שהוצגו בפניו, לא ניתן לקבוע את הסיבה לאי הצלחת הטיפול. לדעתו, חוות הדעת מטעם הצדדים הסתמכו על אותו מידע ומסקנותיהן הינן בגדר השערה בלבד שכן חסר מידע על כמות השיניים שתמכו בגשר העליון שנכשל , מה היה טיבן ומצבן ולא קיים מידע המצביע על איכות הכנות השיניים שהינו גורם מכריע באחיזת הגשר. פרופ' גרוס מפרט בחוות דעתו את אפשרויות הטיפול העומדות בפני התובעת ועלותן. לגבי הלסת העליונה ציין המומחה כי יש צורך בתותבת עליונה חדשה וכי ביצוע שתלים דנטליים אינו מתאים, עקב חוסר עצם בלסת המצריך טיפולים כירורגיים מורכבים ביותר. לגבי הלסת התחתונה המליץ פרופ' גרוס על ביצוע גשר ותותבת חלקית המשלימה את השיניים החסרות או על ביצוע גשרים נתמכים בשתלים, אם כי ציין שטיפולים אלה אינם נובעים מטיפול שבוצע על ידי הנתבע. 23. בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי ב"כ התובעת, הוסיף פרופ' גרוס וציין כי היה מצפה למצוא אינפורמציה לגבי כמות השיניים שתמכו בגשר העליון ומצבן הפריודנטלי, ברישומים הדנטליים, בצילומי הרנטגן, בדיווחים של הרופא המטפל, ברישום הוראות בין רופא לטכנאי השיניים במעבדת שיניים ובתיק הרפואי של התובעת. פרופ' גרוס אישר כי שברים חוזרים בחרסינה, במקומות שונים בגשר, בסמוך להדבקת הגשר, מעידים על אי הצלחת הטיפול ומחייבים את הרופא לתקן זאת. 24. פרופ' גרוס זומן לחקירה. בעדותו אישר פרופ' גרוס כי לפי כרטיס הטיפולים, התובעת הגיעה לטיפולו של הנתבע כשבלסת העליונה נותרו לה 8 שיניים, השיניים האחוריות משני צידי הלסת העליונה חסרות ובפיה מורכב גשר לא מותאם ולא מודבק. לגבי צילומי הרנטגן שבוצעו על ידי הנתבע, פרופ' גרוס אישר כי לא נהוג לרשום על הצילומים תאריך אלא להכניסם לשקית עליה כתוב התאריך, כפי שנעשה במקרה דנן. פרופ' גרוס הוסיף ואישר כי מהצילומים עולה שבשיניים שנותרו בלסת העליונה נעשו טיפולים רבים והכותרת חסרה בכל השורשים, ייתכן כתוצאה מעששת (עמ' 51 לפרוטוקול). פרופ' גרוס אישר כי במידה והתובעת הלכה עם גשר לא מותאם ולא מודבק, שנעשה בשנת 1994, הדבר תרם להתפתחות עששת, וכדבריו:"גשר לא מודבק תורם בעיקר לעששת ובמיוחד אם מדובר בתקופה ארוכה" (עמ' 51 לפרוטוקול). פרופ' גרוס הוסיף וקבע כי מחלת העששת נובעת גם מהתקופה שהנתבע חזר ובנה את הגשר הקודם, דהיינו מההדבקה האחרונה משנת 2000 (עמ' 54 לפרוטוקול). פרופ' גרוס אישר בעדותו כי בשן 26 נעשה טיפול שורש וכי היה חשד לפרפורציה של השורש והנתבע ניסה לשמר את השן ששימשה כשן מאחזת לגשר ולבצע מבנים יצוקים בשיניים הקדמיות במטרה לנסות ולשמר את הגשר ובכך התאפשרה שמירת השיניים הטבעיות, למשך כשלוש שנים נוספות, עד שנת 2003. פרופ' גרוס אישר כי כשהתובעת חזרה ופנתה למרפאת הנתבע, באוקטובר 2003, הסתבר שהגשר לא מחזיק מעמד. במועד זה נעשתה הדבקה חוזרת של הכתרים וביום 19.11.03, הנתבע דן עם התובעת בחלופות טיפוליות נוכח העובדה ששן 26 אינה יכולה להחזיק את הגשר והמליץ על שימור השיניים הקדמיות. במועד זה נרשם כי התובעת מעדיפה לעקור את השיניים ולעשות תותבת שלמה. פרופ' גרוס אישר כי הן התכנית שהוצעה על ידי הנתבע והן האופציה של עקירת השיניים והכנת תותבת שלמה, מהוות תכנית טיפול סבירה בנסיבות העניין (עמ' 53 לפרוטוקול). יחד עם זאת, פרופ' גרוס הוסיף והעיד כי רצוי לבצע צילומי שיניים עדכניים טרם עקירת שיניים (עמ' 59 לפרוטוקול), מה שלא נעשה בענייננו. 25. אשר לשאלת הטיפול המומלץ במצבה של התובעת, בשנת 1999, ציין פרופ' גרוס, במענה לשאלת בית המשפט כי "האופציה היתה לגשר קדמי על 6 השיניים הקדמיות ותותבת להוצאה לצורך שיקום השיניים האחוריות. נעשה ניסיון לעשות גשר קבוע הכולל שן מס' 26, שאם היה מצליח, היה נותן איכות לחיים טובים יותר מאשר משנן עם תותבת. סביר כי הטיפול שנעשה לא הצליח בגלל מצבה החלש של שן מס' 26" (עמ' 61 לפרוטוקול). 26. אשר לטיפול המומלץ במצבה של התובעת בשנת 2003, פרופ' גרוס העיד כי בנוסף לשתי האופציות שהוצעו ונדונו על ידי הנתבע, קיימות שתי אופציות נוספות; ביצוע 4 שתלים המחזיקים תותבת או 6 שתלים עם גשר קבוע וכי מבחינת טיפול סביר, כל אחת מהאופציות היא סבירה (עמ' 62 לפרוטוקול). 27. פרופ' גרוס חזר וציין בעדותו כי במכלול השיקולים, שיקום של הלסת העליונה באמצעות שתלים, אינו הטיפול המיטבי במקרה של התובעת (עמ' 55 -56 לפרוטוקול), וכי התובעת זקוקה לשחזור של השיניים האחוריות החסרות בלסת התחתונה, אך הדבר אינו נובע מהטיפול שקיבלה אצל הנתבע (עמ' 57 לפרוטוקול). 28. אשר לשאלת הנכות, פרופ' גרוס ציין בעדותו כי להבנתו תקנות המל"ל מקנות נכות בגין אבדן שיניים כתוצאה מטראומה ולא כתוצאה ממחלות שיניים או אי הצלחת טיפולים, שזה דבר טבעי. בהתעלם מהסיבה לאובדן השיניים, הסכים פרופ' גרוס כי הנכות בגין עקירת השיניים בלסת העליונה היא חצי אחוז בגין כל שן, ובסה"כ 4% (עמ' 61 לפרוטוקול). 29. התובעת חולקת על קביעות המומחה. יאמר כבר עתה כי אין בידי לקבל טענת ב"כ התובעת כי פרופ' גרוס נהג במשוא פנים ועוינות כלפי התובעת. סבורה אני כי חוות דעתו של פרופ' גרוס מאוזנת ושקולה וכי ניתן לבסס מסקנות על סמך חוות דעתו ועדותו בבית המשפט. דיון בשאלת האחריות 30. הדיון בשאלת האחריות מתמקד בשתי שאלות עיקריות; נאותות הטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבע, בשנת 1999 ונאותות הטיפול שניתן בינואר 2004, עת בוצעה עקירת השיניים העליונות לצורך שיקום באמצעות תותבת שלמה ללסת העליונה. כן יש לדון בשאלה אם ההתדרדרות במצב שיניה של התובעת, בתקופה שבין שנת 2000 לשנת 2003, נובעת מטיפול רשלני שניתן לתובעת על ידי הנתבע בשנים 2000 - 1999. בפתח הדיון ראיתי לעמוד על הקשיים בקביעת התשתית העובדתית, הנלמדת בדרך כלל, מעדויות הצדדים ומהתיעוד הרפואי. התיעוד הרפואי 31. הכרטיס הרפואי שנוהל על ידי הנתבע, לוקה בחסר, אינו מפרט כנדרש את תלונות התובעת, הממצאים הקליניים ומצב שיניה של התובעת בנקודות הזמן הרלבנטיות; בעת הגעתה לטיפול בראשית שנת 1999, ובעת ביצוע העקירות בראשית שנת 2004. כן לא נמצא בכרטיס הרפואי רישום מפורט של תכנית הטיפולים המוצעת והטיפולים שבוצעו, והנתבע אף הודה בחקירתו הנגדית כי נפלו טעויות ברישום הרפואי. די להפנות בהקשר זה, לעדות הנתבע בחקירה נגדית בדבר טעות בזיהוי השיניים שטופלו, לגבי שן 32( עמ' 94 לפרוטוקול), לגבי צילום רנטגן בשן 26 או 27, כפי שנרשם בטעות על הצילום (עמ' 97 לפרוטוקול), רישום שגוי בנוגע לשיניים שנעקרו בכל אחד מהמועדים בהם בוצעו העקירות (עמ' 96 לפרוטוקול), רישום טיפולים ללא תאריך (עמ' 97 לפרוטוקול), ואי פרוט טיפולים שנעשו ביום 12.5.99 (עמ' 98 לפרוטוקול). 32. בנסיבות אלה, ניהול הכרטיס הרפואי על ידי הנתבע, אינו מתיישב עם דרישות הנוהל שהוצא על ידי משרד הבריאות, ת/6. זאת ועוד, הלכה היא כי לרישום רפואי לקוי או חסר, עשויות להיות תוצאות במישור המשפטי המתבטאות בהעברת נטל הראיה מקום בו לא ניתן להגיע למסקנות עובדתיות או לדון בשאלות עובדתיות - רפואיות, בשל העדר רישום או העדר תיעוד מספיק והדברים ידונו בהמשך. 33. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע שינה את הרשומה הרפואית באופן רטרואקטיבי. זאת היא מסיקה מכך שכרטיס הטיפולים מסתיים ביום 1.11.04, בעוד שבהעתק הכרטיס שהועבר לבאת כוחה דאז, נרשם כי הוא הודפס ביום 16.12.04 ובצד ימין נרשם "תאריך עדכון פרטים אישיים 3.12.04". לטענת התובעת, רישום זה מסגיר את העובדה שהנתבע ביצע תיקונים כלשהם ברשומה הממוחשבת כאשר הבין כי נרקמת כנגדו תביעה משפטית. לא ראיתי לקבל טענתה זו של התובעת בהעדר אינדיקציה לכך שרישום כלשהו, שנערך בזמן אמת, שונה בדיעבד לאחר שהנתבע התבקש להעביר את החומר. לו היה הנתבע משנה בדיעבד את הרישום הרפואי, סביר שהיה דואג לתיקון טעויות וחוסרים שנפלו בכרטיס הרפואי. בנסיבות העניין, תוכנו וצורתו של הכרטיס הרפואי מעידים שיותר סביר שלא נעשו בו שינויים ותיקונים, בכל הנוגע לתיעוד הטיפול בתובעת. אמינות עדותה של התובעת 34. מקור נוסף לביסוס קביעות עובדתיות הוא עדותה של התובעת. אלא שבעניננו, עדותה של התובעת התגלתה כעדות בלתי אמינה. עדותה של התובעת התאפיינה בהגזמה והפרזה, כמו גם באידיאליזציה של מצבה ואופן תפקודה, בעבר, תוך ייחוס כל צרותיה ובעיותיה לטיפול השיניים הכושל אותו קיבלה מהנתבע. כפי שיובהר בהמשך, טענותיה של התובעת ביחס להיקף הטיפול שניתן לה על ידי הנתבע ובעיקר טענתה כי הנתבע ביצע את טיפול השורש בשן 32 וגשרים בלסת התחתונה (סעיף 37 וסעיפים 45-46 לתצהיר התובעת, ת/5), אינן מתיישבות עם מכלול הראיות. עוד יש לציין כי התובעת הגישה, בשנת 2007, תביעה בגין רשלנות רפואית בניתוח כריתת קונכיות באף אותו עברה בשנת 2000. תביעה זו נדונה בת.א 17861/07 בבית משפט השלום בתל - אביב יפו (להלן:"התביעה הנוספת"). עיון בכתב התביעה שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבע מעלה כי התובעת טענה בתביעה הנוספת, לפגיעה בכושר תפקודה, פגיעה נפשית והתקפי חרדה מהם היא סובלת כתוצאה מאותו ניתוח ואף טענה כי פוטרה מעבודתה בעקבות אירועי התביעה הנוספת. טענות דומות אם לא זהות, נטענו בתביעה דנן וכל זאת מבלי להזכיר את התביעה הנוספת או את הניתוח משנת 2000 ומבלי שבתביעה הנוספת הוזכרה התביעה דנן. בתיעוד הרפואי מבי"ח גהה (רישום מיום 15.7.07), נמצא תלונות על דיכאון, בגין ניתוח האף. התובעת שטענה בתביעה הנוספת להפסדי השתכרות ונזק נפשי כתוצאה מהניתוח, התכחשה לטענותיה אלה וטענה בעדותה כי מדובר בטענות שנטענו על ידי באת כוחה הקודמת, עו"ד לביא - צוקרמן, ללא ידיעתה והסכמתה וכי "התביעה נגד הנתבע היא הסיבה העיקרית למה אני בגהה ולא בגלל האף" (עמ' 46 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובעת טענה כי פוטרה מעבודתה, ביוני 2004, בגין מצבה ובעיות השיניים שסבלה. מעבר לכך שהמעביד לא הובא לעדות על מנת לתמוך בגרסת התובעת בכל הנוגע לסיבת הפיטורין, הרי שמחקירתה הנגדית של התובעת הסתבר כי הפיטורין היו קשורים בצורה זו או אחרת, להתערבות של התובעת בסכסוך אישי של המעביד, מה שהוביל לתביעה משפטית (עמ' 38-39 לפרוטוקול). כל אלה מביאים למסקנה כי עדותה של התובעת אינה אמינה ולא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים. נאותות הטיפול הטיפול בשנת 1999. 35. ראשית יש לדון בשאלה מה היה מצב שיניה של התובעת, עת פנתה, בינואר 1999, לטיפול במרפאתו של הנתבע. מקובל עלי כי הרישום בכרטיס הטיפולים "כל השיניים נאכלו מתחת לגשר לא מודבק ולא מותאם", הינו רישום לקוני אולי אפילו "לא מקצועי", ממנו לא ניתן ללמוד על מצב השיניים באופן מפורט ומדויק. יחד עם זאת, צילומי הרנטגן הפריאפיקליים שבוצעו על ידי הנתבע, משלימים את החסר ברישום בכרטיס הטיפולים. פרופ' גרוס, אישר בעדותו, כי ניתן לקבוע שהתובעת הגיעה לטיפולו של הנתבע כשבלסת העליונה נותרו לה 8 שיניים, השיניים האחוריות משני הצדדים בלסת העליונה חסרות ובפיה מורכב גשר לא מותאם ולא מודבק. אשר למצב השיניים, פרופ' גרוס הוסיף ואישר כי מהצילומים עולה שבשיניים שנותרו בלסת העליונה נעשו טיפולים רבים והכותרת חסרה בכל השורשים, ייתכן כתוצאה מעששת (עמ' 51 לפרוטוקול). יצויין כי גם ד"ר ברק המומחה מטעם התובעת אישר כי זה היה מצב שיניה של התובעת, עת הגיעה לטיפול (עמ' 7 ו-9 לפרוטוקול). 36. אשר לטענה בדבר אי ביצוע צילום פנורמי או צילומי סטטוס, טרם תחילת הטיפול, פרופ' גרוס אישר כי במצבים מסוימים, צילומים פריאפיקליים מספיקים אם כי רצוי שיהיה צילום פנורמי (עמ' 51 לפרוטוקול). במקרה זה, כשנותרו בלסת העליונה שמונה שיניים בלבד, שצולמו על ידי הנתבע, כאשר מהצילומים הפריאפקליים ניתן לעמוד על מצב השיניים שנותרו, איני סבורה כי אי ביצוע צילום פנורמי מהווה חריגה מסטנדרט הטיפול הסביר או כי העדר צילום פנורמי גרם הוא לכשעצמו, לנזק או פגיעה במצבה של התובעת. 37. הרישום בכרטיס הטיפולים לוקה בהעדר רישום ופרוט של תכנית הטיפול שהוצעה לתובעת, בינואר 1999. מרישום הטיפולים שבוצעו ומעדותו של הנתבע עולה כי הנתבע ביצע מבנים יצוקים בשיניים שנותרו בלסת העליונה, על מנת לשחזר ולשמר את השיקום באמצעות גשר שהותקן לתובעת בשנת 1994, עת טופלה על ידי רופא אחר. על פי הרישום בכרטיס הטיפולים, בין פברואר 1999 לאפריל 1999, בוצעו מבנים יצוקים בשיניים 11,21 ו-15. החל מיוני 1999, בוצעו טיפולים בשיניים הנותרות לרבות ניסיון להציל את שן מס' 26 לגביה נרשם ביום 6.7.99 כי קיימת פרפורציה בשורש. ביום 8.12.99 נרשם כי נלקחה מידה לגשר עליון. ביום 13.3.00 נרשם "ביסקיט" - שמשמעותו גשר מחרסינה. אין רישום אם הגשר הודבק ומתי. 38. בנסיבות העניין ראיתי לקבל את עדות של הנתבע כי התובעת פנתה לצורך הכנת הגשר, לטכנאי רוזנטל, אשר הכין את הגשר שהותקן בפיה בשנת 1994 ושילמה לו, באופן ישיר, עבור הכנת הגשר, כפי שגם התובעת אישרה בעדותה: "...הגעתי אליו (לנתבע - ב.ט) בעקבות כאבים בפה כדי לבדוק מה אפשר לעשות והוא אמר לי ככה וככה והתקשרתי ליוסי (רוזנטל - ב.ט) כדי לחסוך את פער התיווך ולשלם ישירות ליוסי את העלויות. סגרתי עם יוסי שהוא יעשה לי את הכתר" (עמ' 71 לפרוטוקול) ובהמשך: "הוא (הנתבע - ב.ט) נתן לי תכנית עבודה ואז התקשרתי ליוסי שיחסוך לי את פער התיווך וכך זה התחיל". התובעת הוסיפה ואישרה שעל הכתרים שילמה לרוזנטל ( עמ' 72 לפרוטוקול). יצויין כי הן פרופ' גרוס והן ד"ר ברק, המומחה מטעם התובעת, אישרו בעדותם כי התשלום ששולם לנתבע, בסך של 3,700 ₪, לא כולל תשלום עבור כתרים, וכדברי ד"ר ברק: "3,700 ₪ זה מחיר סביר רק למבנים ולא לכתרים גם בשנת 1999" (עמ' 11 לפרוטוקול). וכך הוא גם אם התובעת שילמה סך של 4,800 ₪, כגרסתה (עמ' 72 לפרוטוקול). עוד יש לציין כי הטכנאי רוזנטל אישר בעדותו כי הכין עבור התובעת את הגשר שהותקן בשנת 1994 וקיבל תשלום, באופן ישיר מבעלה של התובעת עבור 12 כתרים (עמ' 66 לפרוטוקול), וכי הכין גם את הגשר בשנת 1999, לפי פניה ישירה של התובעת, תמורת תשלום בסך של 1,000 ₪. רוזנטל נשאל באשר למחיר הנמוך שגבה מהתובעת עבור הגשר, בשנת 1999, וציין: " ...עשיתי לה מחיר עלות כי ריחמתי עליה שאין לה כסף וגם הרופא ריחם עליה שאין לה כסף ואני נזכר כעת שבגלל זה היא שילמה לי ישירות" (עמ' 67 לפרוטוקול). 39. פרופ' גרוס שלל בעדותו את הטענה כי פיצוצים ושברים בחרסינה של הגשר, נובעים מלקיחת מידות לא נכונה או השחזה לקויה של השיניים והעיד כי שבר בחרסינה, קשור בעיקר לסיבות טכניות בשלב הכנת הגשר והחרסינה (עמ' 57 לפרוטוקול). בנסיבות אלה נראה כי האחריות לאיכות הגשר וציפוי החרסינה של הכתרים, מוטלת על הטכנאי שביצע את הגשר ובצדק הפנה הנתבע את התובעת לטכנאי, כך על פי עדותה של התובעת, לצורך תיקון השברים בחרסינה. יצויין כי הטכנאי אישר בעדותו כי תיקן את החרסינה בכתר השן הקדמית שנשברה, פעמיים ובפעם השלישית סירב לתקנה שכן חשש "לפוצץ" את כל החרסינה וגם את הכתרים (עמ' 65 לפרוטוקול). נראה כי בעיית הפיצוץ בחרסינה של הכתר, קשורה אכן באיכות הציפוי ובטיב הכתרים שהוכנו על ידי הטכנאי. אלא שבנסיבות העניין, לא הוכח קשר בין הפיצוץ בחרסינה של הכתר לבין אי התאמת הגשר בכללותו או ההתדרדרות במצב שיניה של התובעת. 40. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע להתאמת הגשר והדבקתו. הנתבע בחר באופציה טיפולית של שיחזור הגשר שהיה מותקן בפי התובעת, החל משנת 1994. לצורך כך, ביום 8.12.99, כפי שנרשם בכרטיס הטיפולים, לקח מידה לגשר עליון. לפיכך, האחריות להתאמת הגשר לשיניה של התובעת והדבקתו, מוטלת על הנתבע. הנתבע לא היה חייב להסכים לכך שהתובעת תתקשר עם הטכנאי באופן ישיר ומכל מקום אם הסכים לכך עדיין התאמת הגשר שהוכן על פי מידות שהוא לקח, כמו גם הדבקתו של הגשר - מצויים בתחום אחריותו. 41. כאמור, בכרטיס הטיפולים נרשם ביום 13.3.00 "ביסקיט", שמשמעותו גשר החרסינה, אך לא נרשמו פרטים לגבי התאמת הגשר לשיניה של התובעת. כאמור, התובעת הגיעה לטיפולו של הנתבע, כשבפיה גשר "לא מודבק ולא תקין". בנסיבות אלה, לאחר שבוצעו טיפולים משמרים בשיניים המאחזות את הגשר לרבות טיפול שמטרתו להציל את שן 26 ששימשה כשן מאחזת ובלעדיה לא ניתן היה לבצע את התכנית השיקומית, מן הראוי היה שהרישום בכרטיס הטיפולים ישקף את מידת ההתאמה של הגשר החדש שהוכן ויתעד את הדבקתו. העדר רישום בעניין זה רובץ לפתחו של הנתבע ומעביר אליו את הנטל להוכיח כי הגשר היה תקין, מתאים והודבק כהלכה. נטל שהנתבע לא עמד בו, בהעדר רישום המתעד ביצוע פעולות אלה. 42. בנסיבות העניין ראיתי לקבל את עדות התובעת כי הגשר השתחרר ונפל מפיה וכי פנתה לנתבע אשר סירב לקבלה שכן בעניין זה, עדותה של התובעת נתמכת בעדות הטכנאי רוזנטל שאישר כי התובעת פנתה אליו ואיימה שאם הנתבע לא יקבל אותה תתבע אותו ואת הנתבע וכי הוא התקשר לנתבע שאמר שאין בעיה והוא יקבל את התובעת (עמ' 65 לפרוטוקול). 43. פרופ' גרוס אישר בעדותו כי "אם גשר משתחרר זה מעיד על צורך לתקן בצורה משמעותית את הגשר...אם הגשר לא מחזיק בפה, זה מעיד שצריך להחליף משהו " (עמ' 58 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, בהעדר רישום המתעד את התאמת הגשר והדבקתו, ראיתי לקבוע כי הנתבע התרשל בכך שלא השלים את הטיפול בו החל בשנת 1999 ואשר נועד לשחזר את השיקום באמצעות גשר, כפי שבוצע בשנת 1994, ולא וידא כי הגשר שהוכן על ידי הטכנאי רוזנטל, על פי מידות שנלקחו על ידו, אכן מתאים לשיניה של התובעת. בהעדר רישום בכרטיס הטיפולים כי הגשר הודבק, המסקנה היא שלא בוצעה הדבקה קבועה של הגשר והתובעת המשיכה להתהלך כשבפיה גשר שלא הותאם ולא הודבק באופן קבוע. מצב שיניה של התובעת בשנת 2003 44. על פי כרטיס הטיפולים, בתקופה שבין פברואר 2002 ועד אוקטובר 2003, בוצעו מספר טיפולי שיניים בלסת התחתונה. ברישומים לא נכללת כל התייחסות למצב הגשר בלסת העליונה או לגבי הדבקת הגשר. ביום 21.10.03, נרשם: "הדבקה קבועה חוזרת כתרים עליונים +מבנים". כאמור בהעדר רישום לגבי התאמת הגשר שבוצע בשנת 1999 והדבקתו, ראיתי לקבוע כי הנתבע התרשל בכך שלא וידא כי הגשר שבוצע על פי מידות שנלקחו על ידו מתאים לשיניה של התובעת ולא וידא הדבקה קבועה של הגשר. גם ברישום מ 21.10.03, לא צויין מדוע נדרשה "הדבקה קבועה חוזרת" של הגשר, מתי בוצעה ההדבקה הראשונה? ומה מצב הגשר והשיניים שמתחתיו? ביום 19.11.03, נרשם: "ביקורת כהמשך טיפול. מעדיפה לעקור את כל השיניים העליונות ולעשות תותבת שלמה קודם מיידית וסופית. אני בדעה שאפשר לעשות גשר על הקדמיות משולב עם סקלט" . הנתבע לא רשם בכרטיס הטיפולים מה היה מצב השיניים בלסת העליונה ובהעדר צילומי רנטגן עדכניים, שהרי מאז 1999 לא בוצעו צילומים נוספים של השיניים בלסת העליונה, לא הוכח כי היתה אינדיקציה לעקירתן של השיניים. יתרה מכך, מעצם העובדה שהנתבע רשם "אני בדעה שאפשר לעשות גשר על הקדמיות משולב עם סקלט", עולה כי הנתבע עצמו סבר כי השיניים הקדמיות היו ברות הצלה ולא היה הכרח לעוקרן. 45. פרופ' גרוס ציין בעדותו כי כשלון הגשר שבוצע בשנת 1999, נובע ככל הנראה ממצבה החלש של שן 26, וכדבריו בתשובה לשאלת בית המשפט, לגבי הטיפול שניתן בשנת 1999: "האופציה היתה לגשר קדמי על 6 השיניים הקדמיות ותותבת להוצאה לצורך שיקום השיניים האחוריות. נעשה ניסיון לעשות גשר קבוע הכולל שן מס' 26, שאם היה מצליח, היה נותן איכות לחיים טובים יותר מאשר משנן עם תותבת. סביר כי הטיפול שנעשה לא הצליח בגלל מצבה החלש של שן מס' 26" (עמ' 61 לפרוטוקול). 46. הנתבע לא פרט בכרטיס הטיפולים מה היה מצבן של השיניים האחוריות, שן 26 ושן 15, ששימשו כשיניים מאחזות לגשר. בהעדר צילומי רנטגן עדכניים ובהעדר רישום לגבי מצבן של שיניים אלה, בשנת 2003, כאשר אין חולק כי מצבה של שן 26 היה רעוע עוד בשנת 1999 והנתבע ביצע בה טיפול על מנת לשמרה כשן מאחזת לגשר, לא ניתן לבחון אם אכן לא ניתן היה לשקם עוד את שן 26 והאם אכן לא ניתן היה להציע לתובעת אופציה שיקומית המתבססת על השיניים האמורות כשיניים מאחזות לגשר. בנסיבות אלה, העדר הרישום והעדר צילומים עדכניים, מהווה התרשלות וחריגה מסטנדרט הטיפול הסביר. יחד עם זאת, נוכח בחירתה של התובעת באופציה של שיקום על ידי תותבת שלמה, מה שחייב עקירת השיניים, כפי שיובהר בהמשך, אין משמעות רבה להעדר האפשרות לבחון אופציות שיקומיות חלופיות. הקשר בין הטיפול הלקוי בשנת 1999 להתדרדרות מצב השיניים בלסת העליונה 47. פרופ' גרוס אישר כי במידה והתובעת הלכה עם גשר לא מותאם ולא מודבק, שנעשה בשנת 1994, הדבר תרם להתפתחות עששת, וכדבריו:"גשר לא מודבק תורם בעיקר לעששת ובמיוחד אם מדובר בתקופה ארוכה" (עמ' 51 לפרוטוקול). פרופ' גרוס הוסיף וקבע כי מחלת העששת נובעת גם מהתקופה שהנתבע חזר ובנה את הגשר הקודם, דהיינו משנת 2000, כעדותו בעמ' 54-55 לפרוטוקול:"יש סימנים שיש לה עששת אבל בעיקר מתחת לגשר המשוחרר שלא מסמן קשר עם מחלה סיסטמית כפי שפרופ' קפה תיאר. יש יותר סיכוי שזה תוצאה של גשר משוחרר מזה תקופה ארוכה. ש. יכול להיות מהגשר משנת 94? ת.לא, מהתקופה שהוא חזר ובנה את הגשר, היינו מההדבקה האחרונה שנעשתה ב 2000" כאמור, בהעדר רישום המתעד השלמת התאמת הגשר והדבקתו באופן קבוע, ההנחה היא כי פעולות אלה לא בוצעו. כן ראיתי להוסיף ולקבוע כי הנתבע התרשל בכך שלא השלים את תכנית הטיפול בה בחר ולא דאג להתאמת הגשר שבוצע בשנת 1999 ולהדבקה סופית שלו כך שהתובעת המשיכה להתהלך עם גשר לא מותאם ולא מודבק, מה שגרם להמשך התפתחות מחלת העששת ממנה סבלה והרס השיניים שנותרו בלסת העליונה. המסקנה המתבקשת מהקביעה האמורה הינה כי יש קשר בין התדרדרות מצב שיניה של התובעת בתקופה שבין שנת 1999 לשלהי שנת 2003 , לבין הטיפול הלקוי והבלתי מושלם שבוצע בשנת 1999. יחד עם זאת, לא ניתן לזקוף את המצב בכללותו, לטיפול הלקוי שכן התובעת הגיעה לטיפולו של הנתבע, כשמצב השיניים בלסת העליונה בכי רע. בנסיבות אלה ניתן לקבוע כי הטיפול שניתן על ידי הנתבע, בשנת 1999, לא הביא לתיקון המצב של המצאות גשר לא מתאים ולא מודבק וגרם להמשך ההתדרדרות במצב השיניים בלסת העליונה, בשל מחלת העששת הנובעת מקיומו של גשר לא מתאים ולא מודבק ולהקדמת הצורך בבחירה באופציה שיקומית שאינה מתבססת על שן 26 כשן מאחזת לגשר שהרי במידה והגשר שהוכן בשנת 1999, היה מותאם ומודבק, יתכן וניתן היה לדחות את הצורך בבחירת אופציה שיקומית אחרת והתובעת יכולה היתה להשתמש בגשר מספר שנים נוספות. 48. בהקשר זה לא ראיתי לקבל טענת הנתבע בדבר חוסר שיתוף פעולה של התובעת במהלך הטיפול ואי הגעה לטיפולים באופן סדיר, מה שתרם תרומה מכרעת להתדרדרות מצבה. כאמור, בכרטיס הטיפול נרשם ביום 13.3.00 - "ביסקיט". לאחר מועד זה, אין שום רישום בדבר הדבקה קבועה של הגשר. בהעדר רישום על ביטול תור שנקבע להדבקת הגשר או על ניסיונות להתקשר לתובעת, לתאם מועד להדבקת הכתר, לא ראיתי לקבל הטענה כי אי שיתוף פעולה של התובעת גרם להתדרדרות במצב השיניים. האופציות הטיפוליות בשנת 2004 - הבחירה באופציה של תותבת שלמה כאופציה סבירה. 49. לגבי האופציות הטיפוליות האפשריות והסבירות, במצבה של התובעת, כפי שהיה בשנת 2003, פרופ' גרוס העיד כי מעבר לאופציות שהוצגו לתובעת על ידי הנתבע; שיקום ושימור השיניים הקדמיות ושיקום צידי הלסת באמצעות תותבת חלקית - סלקט או עקירת כל השיניים ושיקום באמצעות תותבת שלמה, קיימות שתי אופציות נוספות; ביצוע 4 שתלים המחזיקים תותבת או 6 שתלים עם גשר קבוע וכי מבחינת טיפול סביר, פרופ' גרוס העיד כי כל אחת מהאופציות האמורות סבירה ולכל אחת מהן, יתרונות וחסרונות (עמ' 62 לפרוטוקול). 50. בנסיבות העניין, ראיתי לקבל את חוות דעתו ועדותו של פרופ' גרוס כי האופציה של שיקום באמצעות עקירת השיניים וביצוע תותבת שלמה, היתה בגדר אופציה טיפולית סבירה. מעבר לכך שהשיקום באמצעות שתלים אינו הטיפול המיטבי במצבה של התובעת, נוכח העדר עצם בלסת העליונה ועישון כבד המגביר הסיכון לדחיית השתלים הרי שמדובר בטיפול קשה וארוך. זאת ועוד, מדובר בטיפול יקר הרבה יותר ויצוין כי התובעת העידה שמצבה הכלכלי לא היה מן המשופרים וידה לא היתה משגת לבצע השתלות. הסכמה מדעת לביצוע העקירות 51. התובעת טוענת כי הנתבע ביצע את עקירת כל השיניים שנותרו בלסת העליונה, בהעדר הסכמה מדעת. התובעת מפנה לחוק זכויות החולה , התשנ"ו - 1996 וטוענת כי לא ניתן לה הסבר בדבר הסיכונים הצפויים לאשה בגילה אשר עתידה להישאר ללא שיניים. לטענתה, מאחר ולא היתה כל בהילות בביצוע העקירות הרי שחובת הגילוי היתה ברף הגבוה ביותר, כעמדת הפסיקה בכל הנוגע לטיפול אלקטיבי. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע מאשר שהסביר לה כי עומדות בפניה שתי אלטרנטיביות טיפוליות בעוד שעל פי עדותו של פרופ' גרוס, במצבה היו ארבע אופציות טיפוליות סבירות ומקובלות. התובעת טוענת כי אילו היה הנתבע מעלה בפניה את כל 4 האופציות הטיפוליות, סביר שהיתה מעדיפה לשמר את שיניה ונמנעת מעקירתן ככל שניתן. התובעת טוענת כי הסכמתה לעקירת השיניים, לא היתה הסכמה שניתנה מרצון חופשי אלא שהיתה אנוסה לעשות כן , לפי רצון הנתבע ולאחר שלא היה כל מוצא אחר מבחינתה שכן לאחר ששילמה ממיטב כספה לנתבע, ובהיותה נטולת יכולת כלכלית לממן טיפולים נוספים, היתה "שבויה" בטיפולו של הנתבע ונאלצה להיכנע לביצוע העקירות על פי העדפתו של הנתבע. לחלופין טוענת התובעת כי אף אם תתקבל טענת הנתבע כי היה זה רצונה לעקור את כל השיניים, הרי שמחובתו של הרופא הסביר להתוות לפציינט את דרך הטיפול האופטימלית, לפי שיקול דעתו המקצועי ולא לפי רצונו של הפציינט ולסרב לבצע טיפול שאין לו הצדקה רפואית או שנוגד את השקפתו המקצועית. 52. אין בידי לקבל טענותיה אלה של התובעת. 53. מהכרטיס הרפואי עולה כי ביום 19.11.03, הנתבע דן עם התובעת בשתי אופציות שיקומיות ואף אמר שלדעתו אפשר לשמר את השיניים הקדמיות, לעשות גשר על השיניים הקדמיות וסלקט - תותבת חלקית לשיקום צידי הלסת. התובעת אמרה שהיא מעדיפה לעקור את כל השיניים ולעשות תותבת שלמה. חזקה על התובעת שהבינה כי עקירת השיניים, אינה הפיכה ואין ממנה דרך חזרה. יתרה מכך, העקירות בוצעו בינואר 2004, כך שהיה לתובעת זמן לחשוב על החלטתה ואף לפנות ליעוץ נוסף, כפי שאכן עשתה. יצויין כי גיסה לשעבר של התובעת, מנהל מרפאת שיניים והתובעת העידה כי פנתה אליו ליעוץ, וכדבריה :" לגיסי פניתי לאחר שהנתבע קבע שתלים או עקירות. אמרתי רגע ושאתייעץ עם בעלה של אחותי שמנהל מרפאה, פניתי תור לד"ר רוזנר שאמר לי שאני לא צריכה עקירות ושלח אותי לסטטוס ושניתן להציל לי את הפה וניתן לשקם " (עמ' 74 לפרוטוקול) . מכאן שהתובעת ידעה, כפי שאמר לה גם הנתבע, כי ניתן לשקם את השיניים ואין הכרח בעקירתן. התובעת נשאלה אם פנתה לבצע את צילום הסטטוס אליו נשלחה על ידי ד"ר רוזנר, והשיבה בשלילה. התובעת הסבירה זאת במצבה הכלכלי הקשה ובהעדר יכולת לממן טיפולים יקרים וכדבריה:"...הייתי צריכה לשלם 20,000 דולר על חשבון הבית שאז קניתי. נאלצתי אז לשלם משכנתא וגם שכירות וגם לפרנס ילדים אז וגם לשרוד, איך רצית שאתקן את השיניים בדיוק?" ובהמשך:"...איך אני יכולתי לעשות אז שתלים? לא היה לי אז כסף לשתלים" (עמ' 74 לפרוטוקול). 54. עוד יש לציין כי התובעת אף פנתה והתייעצה עם הטכנאי רוזנטל, בטרם ביצוע העקירות, כדבריו:"..היא צלצלה אלי והיא אמרה שהיא היתה אצל הנתבע ושהיא החליטה לעקור את כל השיניים, ושאלה אותי אם אני עושה תותבות ואמרתי לה שלא...היא התייעצה איתי על איזה שיניים לעשות ואמרתי לה על סוג מסויים" (עמ' 68 לפרוטוקול, ועדות התובעת שאישרה הדברים בעמ' 76 לפרוטוקול). 55. מכאן שההחלטה על ביצוע העקירות התקבלה על ידי התובעת, לאחר ששקלה את הדברים, כשהיא מבינה ויודעת, כפי שנאמר לה הן על ידי הנתבע והן על ידי ד"ר רוזנר שאין הכרח בעקירת השיניים וכי ניתן לשקם את הלסת העליונה,כפי שהוצע על ידי הנתבע או באמצעות שתלים כפי שהוצע על ידי ד"ר רוזנר. ביודעה את כל אלה, התובעת בחרה באופציה של עקירת השיניים וביצוע תותבת שלמה. בנסיבות אלה, ראיתי לקבוע כי הסכמתה של התובעת לביצוע העקירות, היתה הסכמה מדעת שניתנה ביודעה את האופציות הטיפוליות האפשריות ונעשתה מתוך בחירה מודעת מטעמים ושיקולים כלכליים של העדר יכולת לממן טיפולים יקרים והראיה שהתובעת אף לא פנתה לבצע את צילום הסטטוס אליו הופנתה על ידי ד"ר רוזנר. 56. בהקשר זה לא ראיתי לקבל את הטענה כי הנתבע התרשל משלא הציע ולא הציג בפני התובעת את שתי האופציות הנוספות שהוצגו על ידי פרופ' גרוס. מעבר לכך שפרופ' גרוס עצמו ציין הן בחוות דעתו והן בעדותו כי האופציה של שתלים אינה אופציה מיטבית במקרה של התובעת וכי לא ניתן היה לבצע שתל במקום שן 26 בשל חוסר בעצם והצורך בביצוע ניתוח השתלת עצם תחילה (עמ' 62 לפרוטוקול), הרי שמעדותה של התובעת עולה כי האופציה של השתלות היתה ידועה לה והוצגה על ידי ד"ר רוזנר אך לא היתה רלבנטית מבחינתה משיקולים כלכליים ויצויין כי התובעת אף לא בחרה באופציה פשוטה יותר שאין חולק שהוצעה לה על ידי הנתבע, אופציה של שימור השיניים הקדמיות וביצוע תותבות חלקיות בצידי הלסת. 57. גם הטענה כי התובעת שילמה לנתבע במיטב כספה עבור שיקום הפה וכי הסכמתה לביצוע העקירות "היתה סחיטה" (עמ' 75 לפרוטוקול), אינה יכולה להתקבל שהרי גם על פי עדותו של ד"ר ברק התשלום שהתובעת שילמה לנתבע אינו כולל תשלום עבור גשר או כתרים. 58. כן לא ראיתי לקבל טענתה החלופית של התובעת כי הנתבע התרשל בכך שלא סרב לבצע טיפול שאין לו הצדקה רפואית ושנוגד את השקפתו המקצועית שהרי האופציה של שיקום באמצעות תותבת שלמה, מה שמחייב עקירת כל השיניים, הוכרה על ידי המומחה, פרופ' גרוס, כאופציה טיפולית סבירה ומקובלת. בהקשר זה ראיתי להוסיף ולציין כי מקום בו האופציה של שיקום באמצעות תותבת שלמה, הוכרה על ידי המומחה כמקובלת וסבירה, הרי ששיקולי עלויות בהתחשב במצבה הכלכלי של התובעת הינם שיקולים רלבנטיים ולגיטימיים ואין פגם בכך שהנתבע נענה לבחירתה של התובעת. נאותות הטיפול בשנת 2004 59. כאמור ראיתי לקבוע כי ההחלטה לבצע שיקום באמצעות תותבת מלאה, היתה בגדר אופציה טיפולית סבירה. יחד עם זאת, נוכח קביעת פרופ' גרוס כי התותבת העליונה שנמצאה בפי התובעת, בעת בדיקתה ביום 19.9.06 " לא מותאמת ללסת ובזמן הבדיקה לא נשארה במקומה" - ראיתי לקבוע כי ביצוע הטיפול לא עמד בסטנדרט של טיפול שיניים נאות. גם בהקשר זה, אין בידי לקבל טענת הנתבע בדבר חוסר שיתוף פעולה של התובעת עם הטיפול. בכרטיס הרפואי נרשם אמנם כי ביום 12.10.04, "מנסים להזמין את המטופלת להרכיב את התותבת.." אלא שהתובעת התייצבה כבר למחרת היום, וביום 13.10.04, נרשם "מסירת תותבת עליונה שלמה". ההסבר שנרשם בכרטיס הטיפול, בביקור מיום 28.10.04, כי כל עוד לא תשוקם הלסת התחתונה התותבת העליונה לא תהיה מאוזנת, לא מוצא תימוכין בחוו"ד המומחה, לפיכך לא ראיתי לקבלו. שאלת הנכות והטיפול השיקומי הנדרש 60. נוכח הקביעה כי עקירת השיניים לצורך שיקום על ידי תותבת שלמה, היתה אופציה טיפולית סבירה ומקובלת וכי התובעת הסכימה מדעת ולמעשה בחרה באופציה טיפולית זו, אין מקום לקבוע נכות בשל עקירת שמונה השיניים שנותרו בלסת העליונה של התובעת ונעקרו בינואר 2004. 61. אשר לטיפול השיקומי, פרופ' גרוס ציין כי ביצוע של שתלים דנטליים להשלמת השיניים החסרות בלסת העליונה, אינו מתאים עקב חוסר נרחב של עצם הלסת, תופעה המצריכה טיפולים כירורגיים מורכבים ביותר. פרופ' גרוס המליץ על שיקום באמצעות ריפוד התותבת הקיימת וביצוע תותבת עליונה חדשה בעלות כוללת של 9,500 ₪. בנסיבות העניין, המלצה זו כמו גם קביעת פרופ' גרוס כי ביצוע שתלים אינו מתאים, לא נסתרה ועל כן ראיתי לקבלה. 62. כפי שציינתי, סביר שאי התאמת הגשר שבוצע על ידי הנתבע בשנת 1999, הביאה להקדמה בצורך בבחירת אופציה שיקומית חלופית. בנסיבות אלה, הקדמת הצורך בשיקום על ידי תותבת שלמה, תבוא לידי ביטוי, בפסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל. 63. איני מתעלמת מטענת הנתבע כי התובעת היתה מגיעה למצבה בשנת 2003, בכל מקרה ובמהלכם הרגיל של הדברים, בגין מחלת העששת ממנה סבלה עובר לתחילת הטיפול על ידו וכי התובעת לא שילמה על הטיפול בשנת 2004 לרבות על התותבת העליונה. אלא שבנסיבות העניין, נוכח קביעתי כי הנתבע התרשל בטיפול שנתן לתובעת בשנת 1999, בכך שלא וידא התאמת הגשר החדש והדבקתו, מה שגרם להתדרדרות נוספת במצבה של התובעת ואולי אף להקדמת הצורך בבחירת אופציה שיקומית אחרת, וכי התרשל בכך שהתותבת העליונה לא התאימה ללסת של התובעת, ראיתי לחייבו בפיצויים בגין הוצאות השיקום על דרך של הכנת תותבת חדשה, כפי שנקבע על ידי פרופ' גרוס, בסך של 9,500 ₪. הטיפול בשן 32 64. התובעת טוענת כי הנתבע התרשל בביצוע טיפול שורש בשן 32, בה נתגלה, בצילום שבוצע על ידי ד"ר ברק, פוצר שבור בתוך תעלת השורש. אין בידי לקבל טענה זו. בכרטיס הטיפולים נרשם כי ביום 18.10.04, בוצע ניסיון טיפול שורש אך האלחוש לא הצליח, משמע שטיפול השורש לא בוצע. התובעת ציינה בסעיף 68 לתצהירה כי "...בשתי השיניים התחתונות, בהן ביצע הנתבע סתימות, סבלתי מכאבים איומים, וניגשתי למרפאת השיניים של גיסי לשעבר, שם עשו לי טיפול שורש בשתיהן". ד"ר ברק הניח כי טיפול השורש בוצע על ידי הנתבע בשל העדר רישום בכרטיס הטיפולים. אלא שבנסיבות העניין, נוכח עדות התובעת, יותר סביר להניח כי טיפול השורש בשן 32, בוצע במרפאת הגיס לשעבר, אליה פנתה התובעת לאחר שניתקה את הקשר עם מרפאת הנתבע ולא על ידי הנתבע. שיקום הלסת התחתונה 65. התובעת טענה כי הנתבע ביצע שני גשרים בלסת התחתונה. ד"ר ברק, המומחה מטעם התובעת הודה כי לא מצא לכך סימוכין בכרטיס הטיפולים והסתמך בענין זה על דברי התובעת (עמ' 17 לפרוטוקול). הנתבע הכחיש ביצוע טיפול שיקומי בלסת התחתונה. בכרטיס הטיפולים לא מתועד כל טיפול שיקומי בלסת התחתונה. יתרה מכך, ביום 28.10.04, ביקורה האחרון של התובעת במרפאת הנתבע, נרשם כי כל עוד הלסת התחתונה לא תשוקם, התותבת העליונה לא תהיה מאוזנת - מכאן שבמועד זה עוד לא בוצע כל טיפול שיקומי בלסת התחתונה. בנסיבות אלה, פרופ' גרוס ציין בחוות דעתו כי הטיפול השיקומי הנדרש בלסת התחתונה לא נובע מהטיפול שהתובעת קיבלה אצל הנתבע - וכך ראיתי לקבוע. הטענה בדבר עבודה עם טכנאי חסר רישיון 66. התובעת טוענת כי הנתבע התרשל בכך שעבד עם הטכנאי רוזנטל אשר היה חסר רישיון לעסוק בטכנאות שיניים בישראל. טענה זו לא נטענה באופן מפורש בכתב התביעה, לפיכך דינה להידחות בהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה. אי הפניית התובעת לשיננית 67. התובעת טוענת כי ככל שלטענת הנתבע היתה לה נטיה לפיתוח עששת, עקב גורמי סיכון שונים, הרי שמחובתו היה לשלוח אותה לטיפול אצל שיננית או לבצע בעצמו טיפול להסרת אבנית, דבר שלא נעשה, כפי שהנתבע הודה בעדותו (עמ' 98 לפרוטוקול). בנסיבות העניין לא ראיתי רלבנטיות לטענה זו שכן המומחה לא קבע שאי הצלחת הטיפול שניתן בשנת 1999, נובע מאי הסרת אבנית או מהעדר טיפול על ידי שיננית אלא מאי התאמת הגשר ואי הדבקתו. הנכות הנפשית 68. התובעת טוענת כי בגין הסבל והפגיעה במראה פניה, כתוצאה מטיפול השיניים, נגרמה לה נכות בתחום הפסיכיאטרי. התובעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר ג'ורג' פורטנוי שהעריך את נכותה הנפשית, כתוצאה מטיפולי השיניים, בשיעור של 40% . 69. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתה של ד"ר נעה קרת שציינה כי התובעת סובלת מהפרעות נוירוטיות לרבות התקפי חרדה. לדעת ד"ר קרת, אין קשר בין ההפרעה הנפשית לבין טיפול השיניים שהתובעת עברה, כך שאין נכות נפשית בגין טיפולי השיניים. 70. נוכח הפערים בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, מונה פרופ' שמואל פניג, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 10.8.09, מציין פרופ' פניג כי מהמידע שנמסר לו ע"י התובעת עולה כי בעבר היה לה משבר נפשי סביב גירושיה עם ניסיון אובדני וטיפול תרופתי. פרופ' פניג מציין כי ההיסטוריה האישית של התובעת מעורפלת וגם ההיסטוריה התעסוקתית לא ברורה. פרופ' פניג קבע כי התובעת סובלת מהפרעה נפשית המתבטאת בעיקר בחרדה ודיכאון כאשר היא מייחסת את כל מצוקותיה לאובדן השיניים. פרופ' פניג ציין כי על פי התיעוד שעמד בפניו, לא היתה עדות לנכות נפשית משמעותית בתחום התפקוד המקצועי אם כי היו בעיות בקשרים הבינאישיים לאורך השנים. לדעתו, התובעת סובלת מתסמונת נפשית המתבטאת בהסתגרות, ניתוק קשרים, סימפטומים דיכאוניים וחרדתיים, כאשר השבר בחייה החל לאחר פיטוריה משני מקומות העבודה האחרונים, כאשר מאז שנת 2005, אינה עובדת. המומחה הוסיף וציין כי בנוסף לאובדן השיניים ולפגיעה בדימוי הגוף, גם מצבה הכלכלי של התובעת ואובדן הבית בגלל חובות, מהווים מקור מתח מתמיד. פרופ' פניג ציין כי התמונה הקלינית שהתובעת מציגה היא של התנהגות פובית הקשורה לחסר השיניים עד לייחוס יתר לחסר השיניים, ואבחן את התובעת כסובלת מ "Body Dysmorphic Disorder". המומחה העריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור 20%, לפי סעיף 34ג' לתקנות המל"ל, כאשר מחצית מנכות זו, בשיעור של 10% יש לייחס לחוסר השיניים והתגובה הנפשית ומחצית לעבר. פרופ' פניג הוסיף וציין בסיום חוות דעתו כי במידה ומצב השיניים, בר שיקום, ניתן לאיין נכות זו. 71. פרופ' פניג נחקר על חוות דעתו. בעדותו שב פרופ' פניג והתייחס לקורות חייה של התובעת ולאירועים טראומטיים שעברה לרבות התעללות מינית, גרושין, ניתוק מילדיה הבוגרים וניתוח האף שעברה בשנת 2000, אשר היא עצמה מסרה למטפלים בבי"ח גהה שבעקבותיו "נהרסו חייה" (עמ' 80-81 לפרוטוקול). פרופ' פניג ציין כי גם הרופאים המטפלים בבי"ח גהה, התייחסו בספקנות לתלונותיה של התובעת שיחסה את בעיותיה לטיפול השיניים. כן התייחס המומחה להשפעת המצוקה הכלכלית והחרדה מפני פינוי מהדירה, כמו גם למבנה האישיות של התובעת והיחסים הבעיתיים והמורכבים עם ילדיה, כגורמים נוספים למשבר הנפשי אותו חוותה (עמ' 82-83 לפרוטוקול). פרופ' פניג חזר וציין כי בהתחשב במכלול השיקולים, העריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של 20%, מתוכם מחצית בגין העבר ומחצית בגין התגובה לטיפולי השיניים. בתשובה לשאלת בית המשפט, חזר בו פרופ' פניג מהקביעה כי ניתן לאיין את הנכות הנפשית במידה ומצב השיניים ישוקם, וציין כי נוכח האבחנה של בעיה בדימוי הגוף, שיקום מוצלח של הפה לא יעזור לחלוטין ולא יאיין את הנכות (עמ' 88 לפרוטוקול). 72. התובעת הפליגה בתצהירה בתיאור קורותיה לרבות התפקוד המשפחתי התקין לדעתה, החל מימי ילדותה, תפקודה בעבודה ותפקודה כאישה נשואה וכאם לילדים לרבות מקומות עבודתה והישגיה המקצועיים והכלכליים. כאמור, בנסיבות העניין סבורה אני כי עדותה של התובעת לוקה באידאליזציה של העבר. ניסיונה של התובעת לגמד ארועי חיים טראומטיים תוך יחוס כל קשייה ובעיותיה, למצב השיניים ולטיפולי השיניים שעברה, אינו סביר ואינו מעורר אמינות. לא ניתן להתעלם מנסיבות ואירועים קשים וטראומטיים בעברה של התובעת, לרבות ניצול מיני בתקופת הילדות, תחושתה כי תלונותיה אינן זוכות לאמון מצד אימה וכי אין לה על מי לסמוך, אונס על ידי מפקד בתקופת הצבא (לא ראיתי לפרט מעבר לכך והדברים מובאים הן בתצהירה של התובעת והן בחוו"ד ד"ר פורטנוי ובתיק הרפואי בבי"ח גהה), גירושין, משברים כלכליים, יחסים קשים ובעייתיים עם ילדיה ותלונותיה לאחר ניתוח האף שגם בגינו הגישה תביעה לפיצויים בשל רשלנות רפואית. בנסיבות אלה, טענתה של התובעת כי תפקודה היה תקין לחלוטין וכי התגברה על כל הקשיים, באופן שהמשבר הנפשי אותו חוותה החל משנת 2004, נובע אך ורק מטיפולי השיניים הכושלים, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם הרישומים הרפואיים מבי"ח גהה ועם קביעות המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ' פניג. 73. כן אין בידי לקבל טענתה של התובעת כי בהתחשב בתפקודה עובר לשנת 2004, יש להכיר במצבה הנפשי כנובע כולו מהתגובה לטיפול השיניים הרשלני, מכח עקרון "הגולגולת הדקה". עקרון זה משמעותו גרימת נכות או הוצאתה מן הכח אל הפועל בנסיבות בהן אלמלא הארוע העוולתי, לא היתה נגרמת פגיעה העולה כדי נכות. נוכח חוות דעתו של פרופ' פניג בדבר בעייתיות נפשית קודמת שאינה קשורה לתגובה למצב השיניים וקביעתו כי ניתן להעריך את "תרומת" התגובה לטיפולי השיניים להתפתחות הנכות הנפשית, בשיעור של כמחצית הנכות, אין מדובר במקרה של "גולגולת דקה" אלא בהחמרת המצב הנפשי באופן שניתן על פי קביעת המומחה, להבחין בין הנכות הקודמת להחמרה שחלה בעקבות התגובה למצב השיניים וטיפולי השיניים. 74. סופו של יום, חוות דעתו וקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, לא נסתרו ולא עורערו וראיתי להעדיפן על פני חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים וקביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל"), במסגרת נכות כללית, שאינה מהווה חוות דעת או ראיה קבילה לשיעור נכותה של התובעת בהליכים דנן. לפיכך ראיתי לקבוע כי נכותה הנפשית של התובעת, כתוצאה מטיפולי השיניים הכושלים, הינה בשיעור של 10% מתוך נכות נפשית כוללת של 20%. 75. אשר לנכות התפקודית, נכות נפשית הינה בגדר נכות תפקודית. ציינתי כי אין בידי לקבל טענות התובעת המייחסת את כל בעיותיה לרבות פיטוריה מהעבודה, למצב השיניים. בנסיבות העניין, ראיתי להעריך את הנכות התפקודית בהתאמה לנכות הרפואית, בשיעור של 10%. הפסדי השתכרות 76. אין בידי לקבל טענת התובעת כי ביוני 2004, פוטרה מעבודתה בחברת אבן בר, בגלל מצב שיניה ובגין מצבה הנפשי הנובע מטיפולי השיניים הכושלים. עדותה זו של התובעת, הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין שכן התובעת לא זימנה לעדות את המעביד על מנת שיעיד על מצבה ותפקודה עובר לפיטוריה ועל הסיבה לפיטורין. יתרה מכך, במכתב הפיטורין מיום 18.3.2004, נאמר כי התובעת עבדה בחברת אבן בר, מיום 28.11.2000, כעובדת חרוצה, נאמנה שביצעה עבודתה לשביעות רצונו המלאה של המעביד וכי פוטרה "בשל קיצוצים בחברה". לא זו אף זו, מעדותה של התובעת עולה כי פיטוריה קשורים גם, אם לא רק, להתערבותה בסכסוך אישי של המעביד אשר הוביל לתביעה משפטית נגד המעביד ונגד התובעת (עמ' 38-39 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא הוכח קשר כלשהו בין פיטוריה של התובעת למצב השיניים או למצבה הנפשי הנובע מטיפולי השיניים נושא התביעה. 77. התובעת טוענת כי משכורתה מעבודתה בחברת אבן בר, בשנת 2004, היתה 5,000 ₪ נטו לחודש (עמ' 38 לפרוטוקול), והפנתה בעניין הזה לתלושי שכר משנת 2002, על פיהם ממוצע השתכרותה בשנה זו עמד על סך של 4,986 ₪ לחודש. התובעת מודעת לכך שנתוני השכר שפורטו בטפסי 106 לשנים 2003-2004, נמוכים משמעותית מהשכר האמור, אך טוענת כי נתוני השכר לשנים אלה, בלתי סבירים בעליל ונובעים מכך שהמעביד, מטעמים השמורים עמו, בחר להצהיר על שכר נמוך מכפי שהתובעת השתכרה בפועל. טענתה זו של התובעת כי השתכרה מעבר לנתוני השכר המדווחים המסתכמים בסך של כ - 3,700 ₪ לחודש, לא הוכחה. 78. עוד יש לציין כי התובעת עבדה מינואר 2005 עד מאי 2005, בחברת אבני ניצן בע"מ, והשתכרה מעבודתה זו, סך של 4,245 ₪ ברוטו לחודש. גם לגבי מקום עבודה זה, נסיבות הפסקת העבודה, לא הובהרו. 79. התובעת טוענת כי אינה עובדת בגין מצבה הנובע מטיפולי השיניים וכי יש לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר מלאים, בעבר ובעתיד, על בסיס שכר של 6,000 ₪ לחודש בכל הנוגע לתקופת העבר ועל בסיס שכר של 7,000 ₪ לחודש בעתיד. 80. בנסיבות העניין, משלא הוכח קשר בין פיטוריה של התובעת לבין מצב השיניים ומשנקבעה נכות נפשית בשיעור של 10%, מתוך נכות כוללת של 20%, אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין הפסדי השתכרות מלאים כעתירת התובעת ואין הצדקה לטענה כי התובעת לא יכלה לשוב לעבודה בגלל מצב השיניים. עוד יצוין כי גם לגרסת התובעת עצמה, בשנת 2008, נאות אביה לממן טיפול שיקומי שכלל הכנת תותבת חדשה, כך שלפחות ממועד זה, היה בידי התובעת לשוב למעגל העבודה ונראה כי העובדה שהתובעת אינה עובדת, אינה קשורה לאירועים נושא התביעה. 81. בנסיבות אלה, בהתחשב בנכות נפשית בשיעור של 10% ובכך שסביר כי בתקופה הסמוכה לטיפולי השיניים מצבה של התובעת היה קשה יותר, אך לפחות משנת 2008, עת עברה טיפול שיניים משקם והותאמה לה תותבת חדשה בלסת העליונה וגם הלסת התחתונה שוקמה באמצעות תותבת שלמה, לא היתה מניעה שהתובעת תשוב למעגל העבודה, אך התובעת לא עשתה כן - ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, על דרך הערכה גלובלית. 82. בשוקלי את מכלול השיקולים לרבות גילה של התובעת, נכותה הנפשית בשיעור של 10%, נתוני השתכרותה בשנים 2002 עד 2004 ובכך שהתובעת עבדה ברציפות מנובמבר 2000 עד יוני 2004 וכן בחודשים ינואר - מאי 2005, כשנסיבות הפסקת העבודה לא הובהרו, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, ככל שהם נובעים מטיפול השיניים הרשלני והנכות הנפשית שנגרמה בעקבותיו, בסכום גלובלי של 125,000 ₪. אבדן הדירה 83. ביום 30.5.2006, מונה על ידי ראש ההוצאה לפועל, כונס נכסים על זכויות התובעת בדירת מגוריה והתובעת פונתה מהדירה בפברואר 2008, במסגרת הליכי מימוש משכנתא (סעיפים 128-129 לתצהיר התובעת). התובעת טוענת כי איבדה את דירת המגורים שרכשה במאי 2004, בשל מצבה הנפשי וכישלון טיפולי השיניים. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת רכשה את הדירה, במאי 2004, לאחר שנמסר בידה מכתב הפיטורין מיום 18.3.2004, כלומר בעת שידעה שפוטרה מעבודתה וידעה את מצבה הפיזי והנפשי, כפי שנטען על ידה. בנסיבות אלה, כשהתובעת רכשה את הדירה, בעת שידעה שפוטרה מעבודתה ומשלא הוכח קשר בין הפיטורין למצב השיניים, לא ניתן לקבל הטענה לקשר בין אבדן הדירה לבין מצבה של התובעת, ככל שהוא נובע מטיפולי השיניים הכושלים. מדובר בנזק רחוק שלא הוכח קשר סיבתי בינו לבין מצב השיניים או מצבה הנפשי של התובעת בתגובה לכשלון טיפולי השיניים. כאב וסבל 84. בהתחשב בסבל ואי הנוחות כתוצאה מטיפול השיניים הרשלני שניתן לתובעת המתבטא, כפי שנקבע, באי השלמת הטיפול השיקומי בשנת 1999 ואי התאמת הגשר שהוכן והדבקתו מה שהביא להחמרה במצב שיניה של התובעת והקדמת הצורך בבחירת אופציה שיקומית של תותבת שלמה ללסת העליונה וכן באי התאמת התותבת שהוכנה בשנת 2004, ובהתחשב בנכות הנפשית הנובעת מתגובת התובעת למצב השיניים וכישלון הטיפולי השיקומי אשר הוערכה בשיעור של 10%, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 90,000 ₪. הוצאות 85. התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. אשר לטיפולי שיניים, לא ראיתי מקום לפסיקת פיצוי נוסף מעבר להוצאות שיקום הלסת העליונה שהוערכו ע"י המומחה בסך של 9,500 ₪. אשר להוצאות נסיעה וטיפול רפואי נפשי, ככל שמדובר בנכות המיוחסת לטיפולי השיניים, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 7,500 ₪ בגין הוצאות רפואיות מעבר לסל הבריאות והוצאת נסיעה לטיפולים רפואיים בעבר ובעתיד. ניכוי גמלאות מל"ל 86. התובעת הוכרה כזכאית לגמלאות נכות כללית. על פי חוות דעת אקטוארית שנערכה ע"י שי ספיר, גמלאות המל"ל במסגרת נכות כללית מסתכמות בסך של 519,075 ₪. קצבאות המל"ל משולמות בגין נכות דנטלית בשיעור של 20% ונכות נפשית בשיעור של 40%. הלכה היא כי מקום בו משולמות גמלאות נכות כללית, יש לנכות מהפיצוי שנפסק בגין מעשה עוולה, רק את אותו חלק יחסי של הגמלאות המבטא את הנכות שהוסבה כתוצאה ממעשה העוולה, ראה לעניין זה רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ז(4) 350. 87. בעניינינו, נוכח קביעתי כי אין מקום לקבוע נכות דנטלית בגין טיפול שיניים רשלני, אין מקום לנכות את הגמלאות המשולמות בגין הנכות הדנטלית, שכן אין קשר בינן לבין ההתרשלות שיוחסה לנתבע. זאת ועוד, הנכות בגין השיניים כפי שנקבעה על ידי המל"ל, מתייחסת גם להעדר שיניים בלסת התחתונה ויצויין כי שיניים אלה נעקרו בשנת 2008, לאחר סיום הטיפול אצל הנתבע וללא קשר אליו . אשר לנכות הנפשית, המומחה מטעם בית המשפט העריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של 20%, מחצית על חשבון התגובה לטיפולי השיניים ומחצית בגין מצב קודם. בנסיבות אלה, יש לערוך ניכוי יחסי של גמלאות המל"ל באופן שינוכה מחצית מסכום הגמלאות המשולמות בגין נכות נפשית. בהתחשב בכך שהגמלאות המשולמות בגין 20% נכות דנטלית אינן ברות ניכוי שכן אינן משולמות בגין נזק עוולתי ובהתחשב בניכוי בגין מחצית מהנכות הנפשית שהוערכה על ידי המלל בשיעור של 40%, ראיתי להעמיד שיעור הניכוי הכולל על שליש מגמלאות המל"ל (20% מתוך נכות של 20% + 40%). אומנם ב"כ התובעת טען כי שיעור הניכוי גבוה יותר והוא מסתכם בסך של 57% מסכום הגמלאות, אך חישובו מתבסס על הנחה כי לתובעת נכות דנטלית הנובעת מהתרשלותו של הנתבע - טענה שנדחתה על ידי. ניכוי גמלאות המל"ל, בשיעור של שליש מסכומן, מסתכם בסך של 171,295 ₪ סיכום וניכויים 88. סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 232,000 ₪ מסכום הפיצויים יש לנכות את גמלאות המל"ל, באופן יחסי, בסך של 171,295 ₪. סכום הפיצויים לאחר ניכוי גמלאות המל"ל מסתכם בסך של 60,705 ₪ 89. אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת, סך של 60,705 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 14,200 ₪. כן ישא הנתבע בהוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין וזאת למעט שכרו של פרופ' פניג בגין עדותו שכן חוות דעתו של פרופ' פניג, לא נסתרה. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיטיפול שינייםשיניים