מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא משכורת של ספרנית: כללי 1. התובעת, ספרית במקצועה, עבדה במספרה שבבעלות הנתבעת החל ביום 4.1.10 עד ליום 26.11.10. במסגרת המוסכמות שגובשו בישיבת 9.5.12 הוסכם, כי התובעת הייתה עובדת שעתית בשכר מינימום, וכי התפטרה מעבודתה בהודעה מיום 26.11.10. 2. בתביעה שבפנינו תובעת התובעת הפרשי שכר מינימום המגיעים לה, לטענתה, בגין תקופת עבודתה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, פדיון חופשה, דמי חגים ודמי הבראה. התובעת מבססת תביעתה על רישום שעות עבודה שערכה, לטענתה, ביומנה, לאורך תקופת העבודה. 3. לטענת הנתבעת, התובעת עבדה באופן חלקי בלבד, קיבלה את מלוא השכר המגיע לה ואף חתמה מידי חודש על תלוש השכר כי אין לה טענות בנוגע לשכר. לטענת הנתבעת, לתובעת שולם פדיון חופשה בסך 912 ₪, המהווה תשלום יתר בסך 751 ש"ח אותו יש לקזז מהסכומים המגיעים לתובעת. כמו כן יש לטענת הנתבעת לקזז תמורת הודעה מוקדמת, שלא ניתנה, בסך 934 ₪. הנתבעת הודתה כי לתובעת מגיעים דמי נסיעות בהתאם לימי עבודתה, בסך 1,050 ₪, והפרשות לפנסיה בסך 897 ₪ אותם יש לקזז מהסכומים המגיעים לנתבעת. 4. הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד ובו דרשה לחייב את התובעת בפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין אי השלמת שנת עבודה אצל הנתבעת, כפי שהתחייבה בחוזה העבודה עליו חתמה ביום 4.1.10. 5. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טענה התובעת, כי נתנה הודעה מוקדמת תוך שצינה כי בכוונתה להשלים את שנת העבודה, כפי שהתחייבה, אולם הנתבעת בחרה לוותר על תקופת ההודעה המוקדמת ומנעה ממנה להשלים את תקופת העבודה מתוך כוונה לזכות בקנס על פי ההסכם. לטענת התובעת, הנתבעת אף הוציאה מכתב נושא תאריך רטרואקטיבי ליום 14.11.10, כאילו במועד זה הודיעה התובעת על התפטרותה, דבר שאינו נכון. מה היה היקף משרתה של התובעת? 6. על מנת לבחון את הזכויות הנתבעות על ידי התובעת, עלינו לבחון תחילה מה היה היקף משרתה אצל הנתבעת. נפנה תחילה למסמך עליו חתמה התובעת ביום 4.1.10 וכונה "חוזה עבודה". במסמך זה נכתב: "אני, יוליה מיכאילוב 327428169 מתחילה לעבוד כספרית בסלון "אנה"... החל מ-4.1.10. מתחייבת לעבוד בסלון אנה שנה אחת מ-4.1.10 עד 4.1.11 על תנאי 2,500 ₪ (נטו) לחודש. אם אפר את התנאים של החוזה, אני מתחייבת לשלם קנס 10,000 ₪. כמו כן, במקרה שאחרי שנה של עבודה בסלון אנה אם אני אעזוב לפי רצוני או אם יפטרו אותי, אין לו זכות לעבור לסלון - מספרה אחרת או לפתוח מספרה שלי במרכז "דנמרק" ... אם אני אפר את התנאים של החוזה אני מתחייבת לשלם קנס 20,000 ₪..." 7. הנתבעת אינה חתומה על "חוזה העבודה" ולמעשה, מנוסח מסמך זה כהתחייבות חד צדדית מצדה של התובעת בלבד. התובעת טענה כי מסמך זה הוכתב לה ע"י הנתבעת, בעוד שהנתבעת טענה כי התובעת היא זו שהתעקשה על עריכת "החוזה". 8. מעדיפים אנו את גרסת התובעת, כי החוזה, שעקרו התחייבויות התובעת, הגבלת חופש עיסוקה וחיובה בתשלום קנסות, נחתם על ידה על פי דרישת התובעת. אין זה סביר כי התובעת תיזום ותעמוד על חתימת מסמך שכולו התחייבות חד צדדית מצדה, לרבות תשלום קנסות גבוהים במקרה של הפרה מצידה בלבד. ואכן הנתבעת, בתצהירה ובחקירתה, הודתה במקצת בכך, כי התחייבות התובעת לשנת עבודה אחת לפחות ולאי פתיחת עסק מתחרה לא היתה "יוזמה עצמית" של התובעת אלא באה לפי דרישת הנתבעת. הנתבעת הצהירה כי הסכימה לקבל את התובעת לעבודה לפחות לשנה שלמה אחת וכי התחייבות לאי פתיחת עסק מתחרה נבעה מחשש של הנתבעת באמרה: "אני חששתי שאם היא עשתה זאת פעם אחת היא תעשה זאת גם לי..." (עמ' 13 לפרוטוקול). סביר בעינינו כי בעקבות דרישתה של הנתבעת לשנת עבודה לפחות וחששה של הנתבעת מפתיחת עסק מתחרה הועלתה מצדה הדרישה לחתימת ההתחייבויות והקנסות ע"י התובעת. 9. מכל מקום, במסמך זה אין כל התייחסות לשאלת היקף משרתה ושעות עבודתה של התובעת. 10. על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, חובה על המעסיק למסור לידי העובד לא יאוחר מ-30 יום מיום תחילת עבודתו אצלו, הודעה בכתב ובה פירוט תנאי עבודתו של העובד, לרבות אורך יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד (סעיף 2 לחוק). על פי סעיף 5 לחוק, אם לא נמסרה הודעה כנדרש בסעיף 2 לחוק, ועניין מהעניינים שבסעיף 2 לחוק שנוי במחלוקת בין העובד למעביד בתביעה שהגיש העובד כנגד המעביד, חובת ההוכחה תהא על המעביד. אף לפי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958, כפי שתוקן בשנת 2008 (בתוקף מ-1.2.09) אם שנויות במחלוקת שעות העבודה ושעות נוספות אותן טוען העובד שעבד, ככל שלא מציג המעביד רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה שעליו לנהל, חובת ההוכחה באשר לשעות העבודה שעבד העובד הינה על המעביד. 11. בענייננו, טוענת התובעת כי סוכם שתעבוד 5-6 פעמים בשבוע במשמרת בוקר (16:00 - 9:00) או ערב (20:00 - 14:00). לטענתה, כך עבדה בתחילה, תוך שהובטח לה כי שכרה יעלה בהמשך לשכר המינימום לשעה. לטענתה, לא זו בלבד ששכרה לא עלה, אלא שמלכתחילה לא עמדה הנתבעת בסיכום, ושילמה לה סך של 2,000 ₪ בלבד (במקום 2,500 ₪ כמוסכם). לטענתה, בהמשך אף נדרשה לעבוד שעות רבות יותר, כמשתקף ברישומי יומנה. 12. הן התובעת והן הנתבעת מסכימות, כי רישום השעות בתלושי השכר אינו אמיתי ואינו משקף את שעות עבודתה של התובעת. 13. בכתב ההגנה, לא העלתה הנתבעת כל גרסה באשר לסיכום שעות עבודתה של התובעת. הנתבעת טענה עם זאת, כי התובעת הגיעה לעבודה רק על פי דרישה וקריאה, וחתמה על חשבוניות ללקוחות בהם טיפלה, על בסיסם חושבו זכויות התובעת. 14. בתצהיר הנתבעת הועלתה גרסה בלתי ברורה באשר לסיכום שעות העבודה בין הצדדים. הנתבעת הצהירה: "כבר בתחילת השיחה היא אמרה לי שלא תוכל לעבוד בכל יום. אני אמרתי לה שהייתי רוצה שתעבוד משמרת אחת ביום. יוליה אמרה שאולי בהמשך תוכל לעבוד יותר. שאלתי אותה איך היא יכולה לעבוד. היא ענתה, שתוכל לעבוד יום כן יום לא 6-7 שעות ביום. אמרתי לה שזה לא כדאי לי. אז הבטיחה התובעת שתעבוד אצלי לפחות עד השכר 2,500 ₪ בחודש נטו לפי שכר מינימום...הסכמתי לקבל אותה אך לפחות לשנה שלמה אחת..." 15. בחקירתה, התובעת נחקרה באשר לסיכום שעות עבודתה של התובעת והשיבה תשובות סותרות או שטענה שאינה זוכרת. לשאלת בית הדין, השיבה הנתבעת: "לשאלת בית הדין לא סוכם כמה היא עובדת, זו פעם ראשונה שאני עשיתי חוזה... לשאלת בית הדין, הסכמתי לשלם לה בערך על 10-11 ימים בחודש, אני לא זוכרת בדיוק. בהמשך חקירתה "נזכרה" הנתבעת : "לשאלתך מה סוכם שהיא תעבוד לפי שעה או לפי לקוח אני משיבה שאמרתי שהיא צריכה להיות בעבודה 6,7,8 שעות...סוכם בהתחלה בסביבות 10 ימים, 6 שעות ביום..." אם אכן כך סוכם, לא ברור מדוע הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת 2,500 ₪ נטו בגין עבודה בכשליש משרה בלבד. 16. הנתבעת טענה כי התובעת הגיעה לעבודה רק לפי הזמנה, רק כשהיו לקוחות שביקשו אותה, אולם גם מגירסה זו חזרה בה: "לשאלתך, בימים שלא היו לקוחות גם הזמנתי את יוליה אני משיבה שהיתי מזמינה אותה גם בימים שלקוחות לא דרשו אותה ". וכן: "היא כמו כולם כשהיא היתה באה היא היתה עושה גם עבודות אחרות, צבע, חפיפה כדי שיכירו אותה במשך 5-6 שעות..." "לשאלת בית הדין, האם גם במקרים שבהם לקוחות לא ביקשו את התובעת ואני התקשרתי להזמין אותה לעבודה היא באה, אני משיבה שאני לא זוכרת בדיוק". 17. לנוכח עדותה של הנתבעת, איננו מקבלים את גרסתה (ממנה חזרה למעשה), כי התובעת הוזמנה למספרה רק לטיפול בלקוחות שביקשו אותה וכי ימי עבודתה משתקפים על כן בחשבוניות שהוציאה לאותם הלקוחות. גם העדה גב' ריבלובה אישרה כי התובעת היתה באה לפעמים "לחכות". דהיינו, כשלא היו לה לקוחות מוזמנים. 18. ריכוז ימי העבודה והסכומים המגיעים לתובעת בגינם על פי ריכוז החשבוניות שהגישה הנתבעת מצביעים על כך כי לשיטתה, הגיע לתובעת, בממוצע, סך של כ-910 ₪ לחודש בלבד, בעוד שמידי חודש שולם לתובעת שכר של 2,000 ₪ (נטו). הנתבעת נשאלה מדוע אם כך החזיקה את התובעת אצלה, כשתרומתה כה מזערית, והשיבה: "שאני צריכה לשלם לה על השעות שהיא יושבת בשביל להכיר אותה כי זה לוקח זמן עד שמכירים אותה ומגיעות הכנסות". הנה כי כן, התובעת עבדה במספרה גם כשלא היו לה לקוחות לספר, ועל מנת "שיכירו אותה" לקוחות חדשים. גם תשובה זו מחזקת מסקנתנו, כי אין לקבל גרסת הנתבעת בנוגע לימי ושעות עבודתה של התובעת. 19. הנתבעת הביאה עדות מטעמה - את הגב' ריבלובה, אשר עובדת אצלה, את הגב' מיטין ריטה אשר עבדה אצלה במקביל לתובעת, ואת גב' שובין נטליה אשר שוכרת שטח במספרה ועוסקת בבניית צפורניים. גב' ריבלובה וגב' מיטין עבדו כספריות במשמרות מתחלפות, מעולם לא יחד. גב' ריבלובה הצהירה כי התובעת לא עבדה באף חודש יותר מ-10 ימים. הכוונה למשמרות בהן היא נכחה וראתה את התובעת. בחקירתה הודתה כי אינה יכולה לומר כי היו אלו 10 ימים, אבל לא כל יום. הגב' מיטין הצהירה כי התובעת לא עבדה באף חודש יותר מ-8 ימים. הכוונה למשמרות בהן היא נכחה וראתה את התובעת. כאמור, העדות לא עבדו מעולם יחד זו עם זו. עדה נוספת, גב' שובין נטליה הצהירה בתצהירה כי התובעת לא עבדה יותר מ-10 ימים בחודש. בחקירתה ציינה שאולי 10-13 יום, וכי התובעת לא נכחה במספרה מידי יום. 20. עדויות העדות בנושא מספר ימי עבודתה של התובעת אינן מהימנות עלינו, ונסביר. ראשית, העדויות אינן מתיישבות אף עם רישומי הנתבעת המסתמכים על חשבוניות, על פיהם ישנם חודשים בהם משתקפים בחשבוניות גם 14, 16 ו-19 ימי עבודה של התובעת בחודש. שנית, העדה גב' שובין אישרה בעדותה כי אינה קוראת עברית כ"כ טוב, וכי סע' 8 לתצהירה אינו נכון ואינו מופיע בתרגום שברשותה. ב"כ התובעת הצהיר כי "זו טעות שלו". הנכונות לחתום על תצהיר מבלי לדעת מה תכנו פוגם במהימנות העדות. גב' שובין וגב' ריבלובה עובדות עם הנתבעת עד היום, והעדה גב' מיטין הסתכסכה עם התובעת ואינה בידידות עמה. מעל לזאת, ומאחר שהעדות גב' ריבלובה וגב' מיטין לא עבדו באותן המשמרות, וכל אחת ראתה את התובעת כ-10 ימים בחודש, הרי שיתכן בהחלט כי התובעת עבדה כ-20 ימים באותו החודש, כל פעם במשמרת עם אחת משתי העדות. 21. לנוכח כל האמור לעיל, דוחים אנו גרסת הנתבעת באשר להיקף עבודתה של התובעת כמשתקף בחשבוניות שהוצאו על ידה או על יסוד עדויות העדות. מכאן, עלינו לבחון, האם מקובלת עלינו גרסת התובעת כי שעות עבודתה הינן כמשתקף ברישומים ביומן שהגישה. 22. התובעת העידה כי את השעות ביומנה רשמה בד"כ בערב, אחרי העבודה (עמ' 8 לפרוטוקול). הרישומים כוללים ספרות רומיות המבטאות את המשמרת (משמרת ראשונה, משמרת שניה), ובהמשך, מופעים גם רישומי שעות. 23. לאחר עיון ביומן התובעת, איננו מוצאים להסתמך על הרישומים שנערכו בו כאותנטיים ומשקפים את עבודת התובעת. ברישומים קיימים תיקונים ושינויים של שעות העבודה, שאינם מתיישבים עם עדות התובעת, כי רשמה את השעות בסיום יום עבודתה. לשם הדוגמא: ביום 6.1.10 נרשם 20:00 - 9:00 ונמחק, ובמקומו נרשם 16:00 - 9:00. ביום 10.2.10 ניכר כי שעות העבודה תוקנו. כך גם ביום 4.3.10, 7.3.10, 17.3.10, 28.3.10, 6.4.10, 11.4.10, 18.4.10, 25.4.10, 17.5.10, 16.6.10, 23.6.10, 27.6.10, 4.7.10, 21.7.10, 22.7.10, 8.9.10, 12-10.10.10, 5/11, 19.11.10, 21.11.10, 26.11.10. כמו כן, ישנם רישומים כפולים בלתי מוסברים, כאשר התובעת רשמה פעם אחת שעה כשעת סיום העבודה, ורישום נוסף מתעד הן את התחלת העבודה והן את סיומה. (ר' למשל 1.3.10, 7-12.3.10, 14-16/10, 18.3.10, ועוד). רישום זה מחשיד לשחזור מאוחר של שעות העבודה המלאות, שאם לא כן, והרישום נערך מיד בסיום יום העבודה, לשם מה לרשום פעמיים את שעת סיום העבודה? נוסף על כך, התובעת סימנה ביומנה שעבדה ביום 19.5.10 בין השעות 16:00 - 9:00. יום זה היה יום חג (חג שבועות) בו יש להניח כי התובעת לא עבדה. לנוכח האמור, איננו מוצאים כי יש להסתמך על רישומי יומנה של התובעת כאותנטיים ומשקפים את שעות עבודתה האמתיות. 24. מאחר ולא הוכחה בפנינו מתכונת עבודתה המדויקת של התובעת, ובשים לב כי נטל ההוכחה שעל הנתבעת להוכחת שעות העבודה לא הורם, הרי שאנו קובעים כי התובעת עבדה בהיקף משרה מלא בלבד. שכר המינימום למשרה מלאה, בתקופה הרלוונטית, עמד על 3850.18₪ וממנו יש להפחית את השכר ששולם לתובעת. התוצאה המתקבלת הינה, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר עבודה בסך של 1778.18₪ לחודשים 2/10 עד 10/10, 1990 ₪ לחודש 11/10 (מחושב באופן חלקי עד 26/11/10) ו- 1825 ₪ לחודש 1/10 (חודש לא מלא) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הקבוע לתשלום שכר כל חודש וחודש מיום 1 לחודש שלאחריו ועד לתשלום המלא בפועל. 24. באשר לטענת הנתבעת, כי התובעת חתמה מידי חודש על גבי תלוש השכר כי קיבלה את השכר המגיע בתלוש ואין לה טענות בעניין, וכי הדבר מעיד כי קיבלה את מלוא השכר המגיע לה, מהימנה עלינו עדות התובעת כי הייתה בעמדת חולשה מול מעסיקתה, ונאלצה לחתום, כשם שנדרשה לחתום על ההתחייבויות החד צדדיות בחוזה העבודה. הנתבעת לא הצטיירה כמי שדואגת לזכויות עובדיה, לא ערכה הסכם עבודה, לא שילמה נסיעות ופנסיה, לא ערכה רישום שעות מטעמה, כפי שמחוייבת על פי חוק ולא הקפידה כי תלושי השכר ישקפו נתוני אמת באשר לשעות עבודתה של התובעת. 25. מקובלת עלינו עדות התובעת כי אלמלא הייתה חותמת על קבלת השכר כפי שהגיע לה לא הייתה מקבלת את שכרה או שעבודתה היתה מופסקת וכי לא הייתה לה למעשה ברירה אלא לחתום על אישור זה. התביעה לפדיון חופשה, חגים, נסיעות ופנסיה. 26. פדיון חופשה בהתחשב בתקופת העבודה, זכאית התובעת ל - 10 ימי חופשה בסך של 20.7 X 8 X 10 = 1,656 ₪. התובעת קיבלה סך של 712 ₪, לפיכך, זכאית היא להפרש בסך 744 ₪. 27. ימי חג משחישבנו שכרה של התובעת כעובדת במשרה מלאה, בכל תקופת עבודתה, נבלעת בכך תביעתה לדמי חגים. 28. הוצאות נסיעה אין חולק כי לתובעת לא שולמו הוצאות נסיעה בכל תקופת העבודה. התובעת תבעה דמי נסיעה לפי כרטיס חופשי חודשי במרחב חיפה, לנסיעות מביתה בחיפה למקום עבודתה בקרית ים, בסך 292 ₪ לחודש (ר' תצהירה). הנתבעת הכירה עקרונית בזכאות התובעת לדמי נסיעות, שלא שולמו לה, וחישבה רכיב זה לפי סך חודשי של 292 ₪, אולם יחסית למס' ימי העבודה כפי שנטענו על ידה. לנוכח קביעתנו לעיל, ומאחר וגרסת הנתבעת בדבר מס' ימי עבודתה של התובעת נדחתה על ידינו, זכאית התובעת להחזר נסיעות לפי 292 ₪ לחודש במכפלת 11 חודשי עבודה, סה"כ 3,212 ₪. 29. התביעה לפנסיה מוסכם, כי היה על הנתבעת להפריש עבור התובעת 5% משכרה, לפנסיה (תגמולים ופיצויים). שכרה של התובעת, כפי שקבענו לעיל, הינו בגובה שכר המינימום החודשי למשרה מלאה ולפיכך, סה"כ לתקופת עבודתה זכאית התובעת לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בגובה 5% בסך 2082 ₪. נסיבות סיום העבודה - הודעה מוקדמת ודמי הבראה 30. התובעת טוענת, כי נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת וכי בהתחשב בתקופת ההודעה המוקדמת הייתה משלימה תקופת עבודה של שנה וזכאית לדמי הבראה אלמלא מנעה ממנה הנתבעת לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. הנתבעת טוענת מאידך, כי התובעת לא נתנה הודעה מוקדמת, לא השלימה שנת עבודה, ולפיכך לא רק שאינה זכאית לדמי הבראה אלא שיש לקזז מהסכומים המגיעים לה דמי הודעה מוקדמת שהיה על התובעת לתת ואת הקנס המוסכם בסך 10,000 ₪. הנתבעת מכחישה טענות התובעת כי מנעה ממנה לעבוד בתקופת הודעה מוקדמת. 31. במכתב ב"כ הנתבעת מיום 7.1.11 נכתב כי התובעת התפטרה ללא מתן הודעה מוקדמת, ויש על כן לקזז מהמגיע לה פיצוי בגין אי מתן הודעה בסך 934 ₪. 32. בכתב התביעה ניתנה התייחסות התובעת לנושא ההודעה המוקדמת. התובעת טענה כי הודיעה בעל פה על התפטרותה ביום 25.11.10, תוך מתן הודעה של למעלה מחודש ימים, אולם למחרת, ביום 26.11.10 הודיעה לה הנתבעת כי אינה מעוניינת בעבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת ועל כן ביום 28.10.11 הוציאה התובעת לנתבעת מכתב בעניין זה (נספח ד' לתביעה). כתגובה, הוציאה הנתבעת מכתב נושא תאריך 14.11.10 כאילו במועד זה הודיעה התובעת על התפטרותה. 33. כאמור, במוסכמות הוסכם כי ההתפטרות הייתה ביום 26.11.10. מכתב הנתבעת מיום 14.11.10 סותר את טענתה כי התובעת התפטרה לאלתר ללא מתן הודעה מוקדמת. הנתבעת טענה בחקירתה, כי התובעת הודיעה לה מס' ימים לפני שהיא עוזבת כי היא עוזבת בעוד מס' ימים, 3-4 ימים, וכי המספרה החדשה אליה עוברת נפתחת בעוד מס' ימים. לנוכח הסתירות בגרסת הנתבעת, איננו מקבלים את גרסתה לעניין ההודעה המוקדמת. בשים לב לכך כי התובעת החלה לעבוד במספרה החדשה רק בחודש 1/11, מהימנה עלינו גרסתה כי ביקשה להשלים את שנת העבודה עד לסוף 12/10, אולם הדבר נמנע ממנה ע"י הנתבעת. איננו מוצאים סיבה מדוע תשב התובעת חודש בביתה, ללא עבודה, ובמיוחד בשים לב לסעיף הקנס שבהסכם העבודה. אף למכתב נושא התאריך 14.11.10 אין כל הסבר. והוא אינו תומך בגרסת הנתבעת. מקבלים אנו על כן את גרסת התובעת כי נמנעה ממנה עבודה בתקופת ההודעה המוקדמת עד להשלמת שנת עבודה. משכך, זכאית התובעת לדמי הבראה בסך 1,700 ₪ כנתבע. התביעה שכנגד וקיזוז 34. משקיבלנו טענת התובעת כי ביקשה להשלים שנת עבודה אולם הדבר נמנע ממנה ע"י הנתבעת, אין מקום לחייבה בתשלום הקנס הקבוע בהסכם בשל אי השלמת שנת עבודה. 35. למעלה מן הצורך, ואף אם טעינו בקביעתנו כי התובעת ביקשה להשלים את תקופת עבודתה כנדרש בהתחייבות עליה חתמה, הרי שיש לבחון את סבירות התנאי. 36. בס"ע (ב"ש) 55472-10-10 אברהם אברמוב נ' שלג לבן (1986) בע"מ, קבע בית הדין כי : "נקודת המוצא המשפטית היא, כי ככלל, בתי הדין לעבודה נותנים תוקף לתנאים אשר נקבעו בחוזה העבודה האישי וזאת מכח עקרון חופש החוזים. אולם למותר לציין כי על חופש החוזים מוטלים הגבלות, הן מכוח הדין הכללי והן מכוח דיני העבודה, זאת במקרים שבהם תנאי הכלול בחוזה העבודה נוגד הוראות חקיקה או את תקנת הציבור (ע"ע 292/99 עמיחי נ' חברת יוסי גולדהמר בע"מ, פד"ע ל"ה, 204) (להלן: "פרשת עמיחי")..." 37. בע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נ' אלכסנדר פסחוביץ' קבע בית הדין הארצי בעניין חיוב עובד בפיצוי המעביד על פי פיצוי חוזי מוסכם, את הדברים הבאים: "אמנם, ככלל לא תתערב ערכאה שיפוטית בתוכן החוזה שבין הצדדים לרבות בתניית פיצוי מוסכם, החלה עליהם והמחייבת אותם גם לאחר ביטול החוזה וסיום יחסי העבודה. עם זאת, זכות הנפגע למלוא שיעור הפיצויים שנקבע בחוזה, אינה זכות מוחלטת. במסגרת התערבותו המצומצמת של בית המשפט בפיצוי המוסכם, על פי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 [להלן: חוק החוזים (תרופות)], עשוי הנפגע שלא לזכות באכיפתה של הוראת הפיצוי המוסכם בחוזה. זאת, כפי שנקבע בפרשת ישראל אהרון אם "הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". עוד יצוין, כי קביעת פיצוי אחיד וקבוע מראש לכל הפרה שתהיה, מלמדת על כך שבקביעת תניית הפיצוי לא שיוו הצדדים לנגד עיניהם לפי קנה מידה סביר, את הנזק העלול להיגרם מהפרה זו או אחרת של החוזה, ותניה גורפת לפיצוי מוסכם מקלה את הנטל מן הטוען לחוסר סבירותה "ואולי אף מסירה אותו, משל הדבר מדבר בעד עצמו". בהתאם, אף בית הדין לעבודה לא יתערב בחוזה העבודה אלא במקרים הנדירים בהם נמצא כי הפיצוי המוסכם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, לרבות במקרה בו הפיצוי המוסכם הינו בסכום קבוע בגין נזקי הפרות שונות - גדולות כקטנות." 38. יש לזכור, כי הנתבעת זכאית במקרה של עזיבת התובעת, למתן הודעה מוקדמת מצדה של התובעת או לתמורת הודעה מוקדמת, ללא קשר לפיצוי המוסכם. בענייננו, הפיצוי החד צדדי המוטל על התובעת לבדה במקרה של סיום העבודה קודם להשלמת שנה הינו גורף, אינו מדורג, ואינו מבחין, לדוגמא, בין סיום עבודה לאחר חודש עבודה או לאחר השלמת 11.5 חדשי עבודה. הפיצוי אינו עומד לפיכך בתנאי הדורש יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש והעלול להגרם לנתבעת עם עזיבת התובעת. בנסיבות אלו יש מקום להפחית הפיצוי המוסכם ולהעמידו בגובה 0. 39. יש להעיר, כי בעניין זה הונחו על שולחנה של הכנסת הקודמת הצעות חוק (פ/3341/17 ו-פ/1600/18) וכעת מונחת על שולחנה של הכנסת הצעת חוק חדשה שהגישו ביום 13/3/13 חברי הכנסת שלי יחימוביץ' וחיים כץ (פ/791/19), לפיה תוגבל האפשרות לחייב עובד בהשלמת תקופת עבודה מוסכמת ובפיצוי כספי אם לא יעמוד בתקופה זו. בדברי ההסבר נכתב: "חברות מסויימות הקולטות לשורותיהן עובדים צעירים...דורשות מן העובדים להתחייב שלא לעזוב את מקום העבודה לתקופות של שנה, שנתיים ואף יותר-וזאת בעבודות בשכר מינימום. הקנס ("קנס התפטרות") על עזיבה בטרם הזמן הנדרש עשוי להגיע לאלפי שקלים. נוהג זה מנוגד לרוח החקיקה. יש בו הגבלה של זכות העובד להתפטר בהודעה מוקדמת, לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות...ויש בו פגיעה בחופש העיסוק בניגוד לחוקי היסוד..." 40. לנוכח האמור, התביעה שכנגד, כמו גם טענת הקיזוז, נדחות. 41. לסיכום, תביעת התובעת מתקבלת בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. הפרשי שכר עבודה בסך של 1778.18₪ לכל אחד מהחודשים 2/10 עד 10/10, הפרש בסך 1990 ₪ לחודש 11/10 ובסך- 1825 ₪ לחודש 1/10 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הקבוע לתשלום שכר כל חודש וחודש מיום 1 לחודש שלאחריו ועד לתשלום המלא בפועל. ב. פדיון חופשה בסך 744 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/11/10 ועד התשלום בפועל. ג. הוצאות נסיעה בסך 3,212 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/11/10 ועד התשלום בפועל. ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 2082 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/11/10 ועד התשלום בפועל. ה. דמי הבראה בסך 1,700 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/11/10 ועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישא סך זה הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 42. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. משכורת