מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעשה מגונה של רופא בחולה: 1. המערער, שהיה בתקופה הרלוונטית רופא משפחה מחליף בקופ"ח כללית בשכונת גני אביב בלוד, הורשע לאחר שמיעת ראיות בת"פ 13776/04 (בימ"ש שלום ברמלה) בביצוע מעשה מגונה בכוח במתלוננת, ונידון ל- 10 חודשי מאסר בפועל, ל- 11 חודשי מאסר ע"ת בתנאים המפורטים בגזר הדין וחויב לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ₪. 2. הערעור היה מכוון כלפי פסק הדין של בימ"ש קמא וכלפי החלטתו לדחות את בקשת ההגנה להסיר את חסיונה הרפואי של המתלוננת ולחשוף בפני ההגנה את תיקה הרפואי על מנת להוכיח שהיא סובלת ממחלת נפש שיתכן והביאה לעלילה שהעלילה על המערער. לאחר ששמענו טיעונים מפי ב"כ הצדדים וב"כ המתלוננת ביום 19.5.09 ועיינו במסמכים הרפואיים החלטנו, חרף התנגדות ב"כ המשיבה וב"כ המתלוננת, שהמסמכים הרפואיים בקשר למצבה הנפשי של המתלוננת יועברו לעיון ב"כ המערער בלבד ולמומחה מטעמו, אם ימצא לנכון לעשות כן. ביום 6.1.10 החלטנו, לאחר ששמענו דברי ב"כ הצדדים הנ"ל, וחרף התנגדות ב"כ המתלוננת וב"כ המשיבה, לקבל כראייה נוספת בערעור את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר זלצמן באשר למצבה הנפשי של המתלוננת והשפעתו על מהימנות הדברים המפלילים את המערער אך דחינו את בקשת ב"כ המערער שהפסיכיאטר מטעמו, ד"ר זלצמן, יבדוק את המתלוננת. החזרנו את הדיון לביהמ"ש קמא על מנת שד"ר זלצמן ייחקר ע"י ב"כ המשיבה, שתהיה רשאית להביא ראיות הזמה מטעמה, ועל מנת שבימ"ש קמא ישקול את ההשלכה שיש לעדותו ולראיות נוספות שתתקבלנה בקשר אליה על תוצאת הכרעת הדין. בימ"ש קמא שמע ביום 18.5.11 את עדותו של ד"ר זלצמן, במהלכה קיבל מסמכים רפואיים שהוצגו גם בפנינו, ולאחר שקיבל טיעונים בכתב מאת ב"כ הצדדים החליט בהכרעת דין משלימה שחרף חוות דעתו ועדותו של ד"ר זלצמן לא הצליח המערער לבסס ספק סביר שיבטל את הרשעתו. 3. עפ"י הנטען בכתב האישום ביום 14.12.04 (להלן: "יום האירוע") הגיעה המתלוננת אל המרפאה שבה עבד המערער כשהיא מלווה בשני ילדיה, ונכנסה לחדרו של המערער לבדיקה. המערער הוציא את ילדי המתלוננת מהחדר, סגר את הדלת והורה לה להתפשט לצורך הבדיקה. המתלוננת הורידה את חולצתה והנאשם החל למשש את שדיה כשהוא מחדיר את ידו האחת אל מתחת לחזייתה ובידו השניה ניסה ללטף את ישבנה. לאחר מכן המערער נצמד למתלוננת מאחור, פתח את מכנסיו ותפס את ידה כך שנגעה באיבר מינו החשוף. היא ניסתה להתנגד למעשיו אך לא הצליחה. בהמשך, המערער תפס את המתלוננת בראשה וניסה לכופפה קדימה כאשר הוא מחכך את איבר מינו החשוף והמזדקר בגופה. המערער הורה למתלוננת לשכב על המיטה, סגר את הוילון, וכששכבה על מיטת הבדיקה, הוא הרים את חצאיתה, בניגוד לרצונה, והפסיק רק כשהמתלוננת הזיזה את ידו וצעקה לעברו "מה אתה עושה?". בעקבות זאת סגר המערער את מכנסיו, התיישב בכיסאו ורשם לה מרשם לתרופות. המערער הודה שבדק את המתלוננת בדיקה שגרתית, ללא מגע מיני, ונגע בחזה של המתלוננת באמצעות הסטטוסקופ כחלק מהבדיקה השגרתית. בימ"ש קמא הרשיע את המערער בביצוע המעשים המגונים, למעט תפיסת ראשה של המתלוננת וניסיונו לכופף אותה קדימה. 4. בפני בימ"ש קמא העידו המתלוננת (בשתי הזדמנויות), פקידת המרפאה גב' מיכאלי, שפגשה במתלוננת ובמערער מיד לאחר האירוע (להלן: "הפקידה"); עובד עיריית לוד, דניאל ברוך, ששמע את גרסת המתלוננת למחרת הארוע (להלן: "ברוך"), ומטעם המערער העיד המערער. 5. בימ"ש קמא הביא את דברי המתלוננת, שמסרה את גרסתה באופן שוטף בחקירתה הראשית, ומסרה פרטים מדויקים יותר בתשובותיה לשאלות מפורטות. בימ"ש קמא לא התעלם מהסתירה בין דברי המתלוננת בעדות הראשונה לשניה בכל הקשור לשימוש שעשה המערער בסטטוסקופ, וקבע שלא מדובר בסתירה מהותית. בימ"ש קמא קבע שחלק מדברי המתלוננת אושר בדברי המערער לפיהם היא לא פרטה בפניו ממה היא סובלת אלא היא הניחה את חבילת התרופות שלה על שולחנו וסרבה לקבל טיפול באינהלציה (עמ' 8 למעלה בהכרעת הדין). בימ"ש קמא דחה את טענת ב"כ המערער שמדובר בתחושות סובייקטיביות של המתלוננת שכן היא לא התלוננה רק על המגע בחזה אלא תארה מעשים שלא התמצו בבדיקות אלא מעשים מיניים שלא יכולים להתפרש כחלק מבדיקה רפואית שגרתית. 6. בימ"ש קמא קבע שעדות המתלוננת נתמכת בעדות הפקידה, שהיתה עדה אובייקטיבית ומהימנה, שלא הכירה קודם את המערער והמתלוננת ולא היה לה מניע לשקר אלא היא ניסתה לעזור למערער להיחלץ מהמצב אליו נקלע. בימ"ש קמא קבע שדברי המתלוננת לפקידה מיד לאחר שיצאה מחדרו של המערער לאחר האירוע ומצבה הנפשי, כמתואר בסעיף 15 להכרעת הדין, ותיאור מעשיו והתנהגותו של המערער בסוף המשמרת, כמתואר בסעיף 17 להכרעת הדין, במיוחד הפתק נ/1 שמסרה לו, תומכים בגרסת המתלוננת. 7. בימ"ש קמא קבע שדברי המתלוננת לדניאל למחרת הארוע, כפי שנרשמו על ידיו בתרשומת ת/2, ותיאור מצבה הנפשי כמתואר בסעיף 21 להכרעת הדין תומכים בגרסתה שכן תיאור המעשים בפניו תואם את תיאורם בעדותה. עפ"י קביעתו השימוש במונח "אונס" ע"י המתלוננת בפני דניאל לא מהווה גרסה נוספת שלה וההבדלים בין עדותה לתרשומת שערך ת/2 באשר לדחיפתה לכיוון המיטה ונגיעתה באיבר מינו של המערער הם הבדלי ניסוח לא משמעותיים. 8. בימ"ש קמא לא קיבל את ההשערות שהעלה ב"כ המערער לעלילה שהעלילה המתלוננת, דהיינו, תחושת חילול שהיתה לה בעצם הבדיקה והגזמתה בתיאור הבדיקה לאחר שהפקידה לא התייחסה אליה, שכן היא העידה שזו לא פעם ראשונה שהיא נבדקת ע"י רופא וסערת הרגשות בה היתה מיד לאחר האירוע שוללת את טענת העלילה. 9. באשר לעדות המערער אמר בימ"ש קמא שהוא לא רשם את סרובה של המתלוננת לקבל טיפול באינהלציה ואמר בעדותו שבמהלך הבדיקה פתחו אנשים את הדלת בעוד שבהודעתו אמר שנכנסו רק פעם אחת לאחר הבדיקה. כמו כן אמר בימ"ש קמא שהמערער סיפר על הפתק נ/1 רק בעדותו ולא בהודעתו ולא קיבל את הסברו שעשה כן בגלל שלא רצה לשבש את יחסי העבודה שכן זו פעם ראשונה שעבד במרפאה. בימ"ש קמא קבע שסביר שהמערער ביקש לשמור את הפתק לעצמו למקרה שהצעת הפקידה, כדבריו, שתתקשר למתלוננת ותציע לה לבטל את תלונתה תמורת כסף (שהוכחשה ע"י הפקידה) תתממש. 11. בימ"ש קמא קבע שלא היה למערער כל הסבר או מניע לתלונת המתלוננת וכן שהסתירות שנמצאו בדבריה לא יורדות לשורשו של ענין. היא הצטיירה כאישה חיובית, עדינה וכנה שהקפידה על אמירת אמת בביהמ"ש ולכן, למרות שמדובר בעדות יחידה, הוכיחה המאשימה את האמור בכתב האישום, למעט תפיסת ראשה של המתלוננת ונסיונו לכופפו קדימה. טענות ב"כ המערער כלפי הכרעת הדין 1. בימ"ש קמא שגה בכך שלא התחשב בסתירות בין עדות המתלוננת להודעה שמסרה בגלל שלא הוגשה לו (אך הוגשה כראיה נוספת בערעור) שכן הקטעים הרלוונטיים בהודעה צוטטו במהלך עדותה והוצגו בפניה. 2. המתלוננת מסרה 5 גרסאות שונות: שתים בעדותה, אחת בחקירתה במשטרה, אחת לפקידה ואחת לדניאל ויש לשאול באיזו גרסה נמסרו העובדות כהווייתן, כפי שקבע בימ"ש קמא. 3. לא ניתן להרכיב משלל הגרסאות שמסרה המתלוננת רצף עקבי והגיוני של ארועים והשינויים בפרטים בין הגרסאות יורדים לשורשו של ענין וניתן ללמוד מהם על אי האמינות הבסיסית של גרסתה. 4. מול הגרסה העקבית של המערער באשר לבדיקת המתלוננת מתפתחת הגרסה שלה ככל שהיא מעוניינת לשכנע באמינות תחושתה הסובייקטיבית שהמערער עשה בה מעשים מיניים וככל שהיא מנסה ליישב את הסתירות בגרסתה. 5. לא ניתן להסתמך על עדות המתלוננת כדי להרשיע את המערער מעבר לספק סביר שכן היא מהווה תערובת של חרדות ושונות תרבותית, שמתפתחת ומשתנה בהדרגה, בעוד גרסת המערער בדבר בדיקה רפואית שגרתית היא עקבית והגיונית. 6. יתכן שהפקידה ליבתה את הלהבה בגלל מטרות זרות ויש להטיל ספק בעדותה באשר להתנהגותם של המתלוננת ושל המערער בפניה. 7. בימ"ש קמא לא נימק מדוע הוא מאמין לדברי המתלוננת ונימוקיו בגללם דחה את השערות ב"כ המערער לדברים המפלילים שאמרה המתלוננת הם נימוקים כלליים. דיון והכרעה - הכרעת הדין 1. עיון בהכרעת הדין מעלה שהיא מבוססת על אמון שנתן בימ"ש קמא בדבריה של המתלוננת, שהעידה בפניו בשתי הזדמנויות, ביום 6.4.05, חודשיים לפני שאושפזה בשל מצבה הנפשי, וביום 9.10.05, כ- 4 חודשים לאחר מכן, שנתמכו בדברים שסיפרה לפקידה מיד לאחר האירוע ולברוך יום לאחר האירוע, ובהתנהגות המערער בתום עבודתו, במהלכה נעשו המעשים נושא הכרעת הדין. 2. ב"כ המערער, בהודעת ערעור מפורטת ומנומקת, מעלה טענות כלפי האמון שנתן בימ"ש קמא בדברי המתלוננת וטוען לקיומן של סתירות מהותיות בין דבריה בעדותה לדברים שמסרה לפקידה, לברוך ובהודעתה שלא הוצגה בפני בימ"ש קמא והוצגה בפנינו, שיש בהן כדי לפגום במהימנות דבריה באופן משמעותי ולגרום לזיכוי המערער, שמסר בחקירתו ובעדותו גרסה עקבית שהכחישה את ביצוע המעשים. 3. הלכה פסוקה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעת מהימנות של הערכאה הדיונית המבוססת על התרשמותה מהעדים אלא במקרים חריגים שנמנו בסעיף 19 לפסק דינו של כב' השופט עמית בע"פ 8146/09 ואח' אבשלום נ' מדינת ישראל ובפסיקה המפורטת שם, שלא חלים על המקרה שבפנינו. הלכה זו חלה גם כאשר מדובר בעבירות מין ובע"פ 7006/09 פלוני נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט ג'ובראן בסעיף 15 לפסה"ד כי "כידוע, הלכה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, יתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו למשל: ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל ( 3.4.2006)). הלכה זו, לרוב, מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בשמיעת עדויות הנמסרות במהלכו של משפט העוסק בעבירות מין. לרוב, בעבירות מין, העדויות המרכזיות הן העדויות של הנאשם ושל הקורבן ויש לעמת אותן זו מול זו. חשיבותן של העדויות משליכה על החשיבות שיש לתת להערכת המהימנות של בית המשפט המחוזי ולהיקף התערבותו של בית משפט זה (ראו למשל: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל ( 25.1.2007))". 4. עיון בעדות המתלוננת בבימ"ש קמא מעלה שהיא מסרה בשתי ההזדמנויות תאור ברור, עקבי ומפורט של המעשים המיניים שעשה בה המערער החל מהרגע שנכנסה אל חדרו עם ילדיה ועד שיצאה ממנו כפי שהובאו בתמצית בסעיף 8 להכרעת הדין. בחקירתה הנגדית הוסיפה המתלוננת פרטים, שחלקם הובאו בסעיף 9 להכרעת הדין. חלק מהפרטים שמסרה, כמו העובדות שלא הציגה בפניו את כרטיסה המגנטי, שמה על שולחנו את תרופותיה וסרבה לקבל טיפול באינהלציה, אושרו בדברי המערער, ויש בכך כדי לתמוך במהימנותה, גם אם אינם נוגעים למעשים המיניים נושא הכרעת הדין. 5. הדברים המפורטים והברורים שמסרה המתלוננת בעדותה שוללים את ההשערה שהעלה ב"כ המערער לפיה מדובר בתוצאה של תחושות סובייקטיביות מוטעות מבדיקה רפואית שגרתית שבדק אותה המערער, שכן הדברים הוכחשו ע"י המתלוננת שכבר נבדקה בעבר ע"י רופא, שילדה עד האירועים פעמיים ושיודעת להבחין בין בדיקה רפואית לגיטימית לבין מעשים מיניים כפי שעשה המערער, שאינם יכולים להיות מעשים של בדיקה רפואית לגיטימית. 6. גם בחקירה הנגדית הנוספת ביום 6.9.05, חמישה חודשים לאחר חקירתה הראשונה וכעשרה חודשים לאחר האירוע, כאשר במהלך התקופה לאחר העדות הראשונה היתה מאושפזת 12 יום בשל מצבה הנפשי, לא חזרה בה המתלוננת מדבריה המפלילים. העובדה שהמתלוננת לא זכרה דברים שאמרה בעדותה הראשונה מובנת לאור חלוף הזמן ומצבה הנפשי שהקשו עליה להעיד והסתירה בעניין השימוש בסטטוסקופ ע"י המערער איננה מהותית נוכח המעשים המיניים שתוארו בפרוט בעדותה. 7. הדברים המהימנים של המתלוננת בעדויותיה נתמכים בכך שהתלוננה בפני הפקידה מיד לאחר שיצאה מחדרו של המערער, כפי שתוארו ע"י הפקידה בעדותה בעמ' 6-7 לפרוטוקול, ובתאור מצבה הנסער ע"י הפקידה שהיה בו כדי לשמש סיוע לעדותה כאשר נדרש סיוע לעדותה של מתלוננת בעבירת מין. בסעיף 20 להכרעת הדין קבע בימ"ש קמא שהוא מאמין לפקידה ומעדותה לא עלה כל מניע מצידה להרע למערער או לפגוע בו. לטענת ב"כ המערער לפיה הפקידה "ליבתה את הלהבה" בגלל מטרות זרות אין כל בסיס בחומר הראיות שכן זו היתה היכרותה הראשונה עם המתלוננת והמערער, וגרסת המערער באשר להתנהגותה, כפי שתוארה בסוף עמ' 10 ובתחילת עמ' 11 להכרעת הדין, שוללת טענה זו. 8. דברי המתלוננת נתמכים בתיאור התנהגותה ע"י ברוך, עובד עיריית לוד שאליו פנתה בבקשת עזרה למחרת האירוע, כפי שתואר על ידו בעמ' 86 לפרוטוקול, ובדברים שאמרה לו, כפי שרשם בתרשומת ת/2. בימ"ש קמא לא התעלם מהשימוש במילה "אונס" ע"י המתלוננת בדברים שמסרה לברוך כחלק מתיאור מעשי המערער ומסתירות אחרות שהועלו על ידו בפניו ובפנינו (ראה סעיפים 22-24 להכרעת הדין), והתייחסותו לאותן סתירות - סבירה ומקובלת עלינו. השימוש שעשתה המתלוננת במילה "אונס" בפני ברוך לא מלמד על כך שמדובר בהעצמת הדברים או בתחושה סובייקטיבית שכן היא לא התכוונה שהמערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה אלא לכך שעשה את המעשים המיניים בניגוד לרצונה. 9. בימ"ש קמא לא האמין, ובצדק, לטענת המערער שמדובר היה בבדיקה רפואית שגרתית שבדק את המתלוננת וזקף לחובתו את העובדה שלא סיפר בחקירתו על הפתק נ/1, לאור תיאור נסיבות כתיבתו ונתינתו ע"י הפקידה, ואת הסתירה בין הודעתו לעדותו בכל הקשור לפתיחת דלת חדרו ע"י חולים לאור טענתו שהוא לא יכול היה לעשות את המעשים המיניים מאחר ובזמן בדיקת המתלוננת פתחו אנשים את דלת חדרו. 10. לאור כל האמור לעיל, הרשעת המערער בהכרעת הדין נושא הערעור מבוססת כראוי על אמון שנתן בית משפט קמא בדברי המתלוננת, שנתמכו בראיות נוספות, ועל חוסר אמון בדברי המערער והיא אינה מצדיקה התערבותה של ערכאת ערעור. הכרעת הדין המשלימה 1. עדותו של ד"ר זלצמן לפיה מחלת הסכיזופרניה לא מופיעה בפתאומיות ללא סימן מקדים ותהליך המחלה זחל במשך שנים אמנם לא נסתרה, אך באף אחד מהמסמכים הרפואיים עליו הסתמך ד"ר זלצמן לא אובחנה המתלוננת כלוקה בסכיזופרניה. 2. הארועים הנוספים מהם ניתן ללמוד, לדעת ד"ר זלצמן, שהמחלה קיננה אצל המתלוננת בזמן האירוע נושא כתב האישום לא עומדים על אדנים מוצקים שכן המתלוננת פוטרה מעבודתה רק לאחר האירוע נושא כתב האישום ולאחר שפוטרה היא התנהגה כמו אדם שלא קיבל את שכר עבודתו. 3. ב"כ המערער לא העלה ספק בהתרחשות האירועים כפי שתיארה המתלוננת וגם ד"ר זלצמן הביע תמיהה כיצד יתכן שהיא לא התייחסה לאירועים נושא כתב האישום במהלך כל אישפוזיה. ד"ר זלצמן לא ידע להסביר כיצד האבחנות שאבחן לא נמצאות במסמכים הרפואיים למרות שטען שהעתיק אותן מהמסמכים. 4. ד"ר זלצמן נקט בעדותו בלשון מסויגת ולא מחייבת כשקבע שקיים יסוד עובדתי סביר לטענה שאפשר שתלונת המתלוננת נבעה מדמיון חולני. טענות ב"כ המערער כלפי הכרעת הדין המשלימה 1. המשיבה לא הביאה חוות דעת שסותרת את חוות דעתו של ד"ר זלצמן ולכן בימ"ש קמא היה צריך להסתמך עליה ולזכות את המערער. 2. קביעת בימ"ש קמא לפיה מסקנתו של ד"ר זלצמן בדבר היות המתלוננת סובלת מסכיזופרניה אינה מבוססת על מסמכים רפואיים-שגויה, שכן בתסקיר הנפגע ובגזר הדין נקבע כך. 3. על בימ"ש קמא היה לקבל את חוות דעתו של ד"ר זלצמן לפיה בזמן האירועים המתלוננת סבלה מסכיזופרניה ברמה של ניתוק מהמציאות או מסכיזופרניה פרנואידית שאינה מתפרצת פתאום באירוע חד פעמי אלא היא מחלה בעלת אופי גנטי. 4. ד"ר זלצמן גילה 3 סימפטומים שאופייניים לסכיזופרניה פרנואידית שמשאירה רישום על ההתנהגות והעלה אפשרות שתלונת המתלוננת ניזונה ממחשבות שווא מהן סבלה. 5. אמנם מי שסובל מסכיזופרניה פרנואידית לא פסול לעדות אך צריך לבחון היטב את עדותו מפני שהוא עלול להיות מושפע ממחשבות שווא. תגובת ב"כ המשיבה 1. חוות הדעת של זלצמן עוסקת במהימנות של המתלוננת, שקביעתה מסורה לביהמ"ש. המסמכים הרפואיים עליהם הוא מסתמך נעשו כחצי שנה אחרי האירוע, לאחר שהמתלוננת הסתכסכה עם המעביד שלה על רקע אי תשלום משכורת, בעוד שבזמן האירוע המתלוננת עבדה עדיין בתעשייה האווירית. 2. המתלוננת חזרה על התלונה מספר פעמים מיד לאחר האירוע בחקירה במשטרה ובעדות הראשונה, כאשר לא סבלה ממחשבות שווא ולא היתה במצב פסיכוטי. היא סיפרה אותו סיפור גם ביוני 2005, וכשהיתה מאושפזת בגלל מחשבות שווא מחשבה זו לא עברה בראשה. 3. ד"ר זלצמן קבע קביעה כללית לפיה לא ניתן להסתמך על דבריו של מי שמאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, מבלי להסתמך על מאפיינים ספציפיים. 4. לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של ד"ר זלצמן מאחר שהרופאים שטיפלו במתלוננת לא אבחנו שהיא סובלת מסכיזופרניה פרנואידית, והאבחנה של ד"ר זלצמן לא מופיעה באף מסמך רפואי עליו, לדבריו, הוא הסתמך. 5. אף אחד מהרופאים לא קבע שהמתלוננת היתה פרנואידית כלפי מעסיקיה, ובית משפט קמא קבע שהיא היתה מסוכסכת איתם ופנתה לבימ"ש כדי לתבוע את שכרה לאחר המקרה. אין כל בסיס לקביעת ד"ר זלצמן שהיא סבלה מדכאון מז'ורי, אלא רק מדיכאון מינורי בגלל שפוטרה. 6. התנהגות המערער מיד לאחר האירוע והדברים שאמר לפקידה מהווים תמיכה לתלונת המתלוננת, שאיננה תלונת שווא. 6. גם בעדות השניה, וכן בפני קצינת המבחן בתסקיר הנפגע לאחר האשפוז, חזרה המתלוננת על תיאור האירוע ואין כל ראייה שבמועדים אלה היא היתה בהתקף פסיכוטי. דיון והכרעה - הכרעת הדין המשלימה 1. איננו מקבלים טענת ב"כ המערער לפיה מאחר שהמשיבה לא הציגה בפני בימ"ש קמא חוות דעת הסותרת את ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר זלצמן בחוות דעתו ובעדותו היה על בימ"ש קמא לקבל את מסקנתו שלא ניתן לסמוך על דברי המתלוננת מאחר שהיא לוקה ולקתה בזמן האירוע ובזמן עדותה בסכיזופרניה פרנואידית, שאחד מסממניה הן מחשבות שווא. הלכה פסוקה היא שבעל דין המבקש לסתור עדות או חוות דעת שהביא יריבו אינו חייב לעשות כן ע"י הבאת עד או מומחה מטעמו אלא הוא יכול לעשות כן, כפי שעשתה ב"כ המשיבה כבר בפתח עדותו של ד"ר זלצמן, ע"י השמטת הבסיס העובדתי שעליו מבוססת חוות הדעת. (ראה גם פסקי דינו של כב' השופט שוהם בע"פ 5451/11 אלענמי נ' מדינת ישראל, פורסם ביום 30.8.12, סעיפים 24-23 לפסה"ד ובע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיפים 12-14 לפסק-הדין). 2. ד"ר זלצמן כתב בחוות דעתו כי המתלוננת דיווחה במרפאה לבריאות הנפש שכאשר היא לא עבדה היא סבלה מדיכאון כרוני ועפ"י ההקשר בתסקיר הקורבן מדובר בתקופה שאחרי עבודתה בתעשייה אווירית, כלומר, לפני האירוע. ד"ר זלצמן כתב גם בחוות דעתו שלאור המידע המצוי במסמכים הרפואיים הקשורים באשפוזה של המתלוננת בבתי חולים לחולי נפש, שהוצגו בפניו, בפני בימ"ש קמא ובפנינו, היא אובחנה כחולה במחלת סכיזופרניה פרנואידית שכוללת מחשבות שווא של רדיפה, ומאחר שלקתה בדיכאון מינורי לפני האירוע סביר שלקתה בנפשה עוד לפניו וקיים ספק סביר באשר לשפיותה בזמן האירוע. כמו כן ציין ד"ר זלצמן שכל הרופאים הסכימו שהמתלוננת היתה פרנואידית למעסיקיה בשני מקומות עבודה לפני שאושפזה (עמ' 6 לחווה"ד). בעמ' 7 לחוות דעתו כתב ד"ר זלצמן שניתן למקם את התיעוד הראשון של מחשבות השווא אצל המתלוננת במועד תלונתה נגד המערער ועוד קודם לכן. לדעתו, קיים ספק סביר לגבי יכולתה של המתלוננת להעיד או להתלונן בגלל הקושי שלה לשפוט את המציאות, ואפשר שתלונתה נבעה מדמיון חולני כתוצאה ממחלת הנפש ממנה היא סבלה וסובלת ולכן יש לסייג את אמינותה. 3. עיון במסמכים הרפואיים מבתי החולים הדסה, כפר שאול ובאר יעקב, שם אושפזה המתלוננת במהלך 12 יום במחצית השניה של יוני 2005, לאחר עדותה הראשונה ולפני עדותה השניה, מעלה שאף אחד מהפסיכיאטרים שבדקו את המתלוננת וטיפלו בה לא איבחן אותה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. עוד התברר במהלך עדותו של ד"ר זלצמן שבזמן האירוע נושא הכרעת הדין עבדה המתלוננת בתעשייה האווירית וקביעת בימ"ש קמא לפיה תגובתה לכך שלא קיבלה את שכרה איננה מלמדת על מחלת נפש ומחשבות שווא אלא סבירה, וראייה היא שאף פסיכיאטר שטיפל במתלוננת לא התייחס לטענות שהעלתה בפניהם כלפי מעסיקיה כראייה לקיומה של מחלת נפש אצלה. 4. עיון בדברים שאמרה המתלוננת לפסיכיאטרים שבדקו אותה וטיפלו בה מעלה שהיא לא כללה בדברים אותם איבחנו הפסיכיאטרים כמחשבות שווא את תיאור האירוע נושא הכרעת הדין, אותו תיארה, ב- 5 הזדמנויות (ארבע לפני האשפוז - בפני הפקידה, ברוך, בהודעה ובעדותה בביהמ"ש ופעם אחת בעדותה לאחר האשפוז), כאשר באף אחת מההזדמנויות הנ"ל היא לא העלתה את מחשבות השווא שהעלתה בפני הפסיכיאטרים שנוגעות לבני משפחתה. ד"ר זלצמן תמה בחוות דעתו על כך שהמתלוננת לא העלתה בפני הפסיכיאטרים את האירוע נושא הכרעת הדין ואנו סבורים כי הדבר מעיד כאלף עדים על כך שתיאור זה, שמסרה במספר הזדמנויות כאמור, ואשר כלל פרטים רבים, איננו ביטוי של מחשבות שווא שסבלה המתלוננת. 5. אין להתעלם מכך שבסעיף 4 לגזר הדין קבע בימ"ש קמא, על סמך האמור בתסקיר הנפגע שהוגש ע"י שרות המבחן לגבי המתלוננת, שהיא אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית עם התקפים קטטוניים אך אין בכך כדי להתגבר על הכתוב במסמכים הרפואיים, שלא היו בפני בימ"ש קמא באותו זמן, ועל ניתוח הדברים המובא לעיל. 6. לאור האמור לעיל, צדק בימ"ש קמא כאשר קבע בהכרעת הדין המשלימה שחרף האמור בחוות דעתו של ד"ר זלצמן אין מקום שלא להאמין לדברי המתלוננת ודחה את בקשת ב"כ המערער לבטל את הרשעתו ולזכותו מהעבירה שבה הורשע. גזר הדין של בימ"ש קמא 1. בימ"ש קמא הביא בפתח גזר הדין את המעשים בביצועם הורשע המערער ולאחר מכן הביא את האמור בתסקיר הנפגע שהוגש לגבי המתלוננת. בתסקיר נכתב כי מעשי המערער גרמו הלם למתלוננת, במחצית שנת 2005 הידרדר מצבה הנפשי, היא אושפזה בכפיה וטופלה במספר מסגרות טיפול לאחר שאובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית עם התקפים קטטוניים ומצבה התייצב רק לאחר שקיבלה טיפול תרופתי. שרות המבחן פרט שנגרמו למתלוננת נזק בתפקודה כאם כרעיה, כעקרת בית וכדמות מפרנסת ובצורך ללוותה לבדיקות רפואיות במהלך ההיריון, לאחריו היא ילדה את בנה השלישי. שרות המבחן והמרפאה לבריאות הנפש העריכו שהמתלוננת תזדקק לטיפול אינטנסיבי ארוך ושרות המבחן המליץ לחייב את המערער לפצות את המתלוננת כדי לשקם אותה. 2. בימ"ש קמא, לאחר שהביא את טיעוני ב"כ הצדדים לעונש, עמד על החומרה במעשי המערער, שמעל באמון שנתנה בו המתלוננת שירפא אותה, ועל החומרה שיש במעשיו בגלל הפער בין מעמדו כרופא לבין מעמדה של המתלוננת, עולה חדשה מאתיופיה שלא דוברת עברית ושבתרבות ממנה היא באה מוענק לרופא כבוד טוטאלי. בימ"ש קמא זקף לחומרת העונש את התחושות הקשות שליוו את המתלוננת, שנאלצה להעיד פעמיים מאז האירוע. טענות ב"כ הצדדים כלפי גזר הדין 1. בטיעוניו בפנינו ביום 19.7.12 טען ב"כ המערער שמאז המקרה עברו 8 שנים, במהלכן המערער מושעה מעבודתו כרופא, ונגרם לו נזק כלכלי לו ולמשפחתו. 2. ב"כ המשיבה טוענת שחלוף הזמן לא צריך לגרום להקלה בעונש שכן מדובר במעשים מגונים לא קלים, שכללו מגע באיבר מינו של המערער, וברופא שבגד באמון המתלוננת. דיון והכרעה - גזר הדין 1. אנו רואים עין בעין עם בימ"ש קמא את חומרת התנהגותו המינית של המערער כלפי המתלוננת, את המעילה באמון שנתנה בו המתלוננת כאשר באה על מנת שירפא אותה, ואת הנזקים שנגרמו לה ולבני משפחתה כמתואר בתסקיר הנפגע שהוגש לגביה. 2. בימ"ש קמא לא התעלם מעברו הנקי של המערער ומהדברים שאמרו בזכותו עדי האופי שהעידו. 3. מבלי להקל ראש בהתנהגותו של המערער נראה לנו כי יש בחלוף זמן של כשמונה שנים מאז האירועים נושא גזר הדין, גם אם ברובו נגרם מניהול הוכחות ע"י המערער בשני שלבים, כאשר במהלך כל אותן שנים המערער מושעה מרצונו מעבודתו כרופא, כדי להצדיק קיצור מסוים של תקופת המאסר, אך לא לתקופה שניתן לרצותה בעבודות שרות. 4. אנו דוחים את הערעור כלפי הרשעת המערער וקובעים שהמערער ירצה 7 חודשי מאסר בפועל וגוזרים עליו 14 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין. המערער יתייצב לריצוי עונשו בכלא ניצן כשהוא מצויד בפסק דין זה, ביום 30.12.12 בשעה 09:00 ואם לא יתייצב ייעצר ויועבר למשמורת שב"ס. התנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע עונש המאסר יעמדו בתוקפם עד להתייצבות המערער לריצוי עונשו. משפט פלילירפואהעבירות מין