מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכירת עגלים לבשר: מונחת לפניי תביעה כספית ע"ס 270 אלף ₪ שעניינה בהסכם למכירת עגלים שנכרת בין הצדדים בשנת 2009. עיקר טענות התובע נטען בתביעה, כי ביום 03.03.2009 התקשרו הצדדים בהסכם, ולפיו רכש התובע מן הנתבע 50 עגלים לבשר בתמורה לתשלום סך של 150 אלף ₪. התובע שילם את התמורה בגין העגלים במעמד החתימה על ההסכם באמצעות שתי המחאות, האחת ע"ס 130,000 ₪, ז.פ. 10.03.09, והשנייה ע"ס 20,000 ₪, ז.פ. 10.04.09. ההסכם נחתם בנוכחותם של שני עדים - האחד, בשם ניסים זריהן והשני, בשם ראמזי ומי שכונה ע"י התובע כבנו של אבו כאמל. בפרק העובדתי שבכתב התביעה נטען, כי הוסכם בין הצדדים שהעגלים שנרכשו ע"י התובע יישארו בידי הנתבע ברפת להמשך גדילה עד למכירתם כפוף להצגת חשבונית. כמו כן, הוסכם כי התובע יישא בעצמו בעלויות של תרופות, קש ותערובת כנגד חשבוניות או קבלות. בתצהיר עדותו הראשית מסר התובע, כי לאחר החתימה על ההסכם נהג לבקר תכופות ברפת הנתבע על מנת לעמוד מקרוב על מצב העגלים שרכש, לרבות ספירתם, סימונם ובדיקת קצב גדילתם. לדבריו, באחד מביקוריו ברפת ביום 29.06.09, כחודשיים לפני הגשת התביעה דנן, כשהוא מלווה בנהגו, נסים זריהן, גילה התובע כי חסרים 12 עגלים גדולים מן העדר. לשאלתו היכן נעלמו העגלים הללו השיב לו הנתבע, כי הם ברחו למכלאה שכנה ברפת. כבר באותו מעמד הבחין התובע שהנתבע מוליך אותו שולל ע"י מכירת עגלים גדולים מהעדר של התובע והחלפתם בעגלים יונקים וקטנים, תוך הפקת רווח אישי לכיסו שלו, ללא אישורו או הסכמתו של התובע. עוד ציין התובע, כי לאחר מכן מכר הנתבע 3 עגלים נוספים מהעדר והעלים את תמורתם (כך נטען) מהתובע. התובע מודה, כי נטל לעצמו עגל אחד בערב פסח של שנת 2009, כך שנותרו בידי הנתבע 49 עגלים לגידול. נטען, כי כל אותה העת, כשהנתבע מוכר מעגליו של התובע ומעלים את תמורתם ממנו, ניסה התובע לסיים את המחלוקת בינו לבין הנתבע בדרכי נועם, אך ללא כל הצלחה. לגרסת התובע, הנתבע הגדיל לעשות שעה שסירב למסור לידיו את יתר העגלים שנותרו בחזקתו (34 במספר), תוך שהוא מונע מהתובע הפקת רווח מהעסקה בגינה שילם האחרון את מלוא התמורה המוסכמת. לטענתו, בפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 25.06.09, ביקש התובע מהנתבע להעביר אליו את כספי התמורה שנתקבלה לידיו עקב מכירת 15 עגלים מהעדר לצדדים שלישיים, אולם הנתבע לא שעה לדרישה זו, ולכן נאלץ התובע לפתוח בהליכים משפטיים נגדו. התובע טוען, כי עם העברת החזקה ביתרת העגלים לרשותו לאחר הגשת בקשות לצווים זמניים, לרבות צווי עיקול ותפיסה כפי שיובהר בהמשך, נערכה לעגלים שקילה שהראתה כי הנתבע הרעיב את העגלים ולא נתן להם את כמות האוכל הנדרשת לצורך העלאתם במשקל, באופן שהסב לתובע נזק כספי בדמות הפחתה בעלות העגלים והרווח שיכול היה להפיק בעת מכירתם לו הגיעו למשקל הראוי והרצוי. במסגרת כתב התביעה עתר התובע לסעדים הבאים: (א) על הנתבע להעביר לאלתר את 34 העגלים לידי התובע; (ב) להורות לנתבע להעביר לידי התובע סך של 100 אלף שקלים בגין עלות מכירת 15 עגלים של התובע ובקיזוז הוצאות מחייתם עבור התקופה בה היו בחזקת הנתבע; (ג) להורות לנתבע להמציא חשבוניות בגין תערובת קש ותרופות שנרכשו במהלך התקופה בה היו העגלים ברשותו כדי לקזז הוצאות אלו מהכספים שהתקבלו ממכירת העגלים. בסיכומיו, טען התובע כי הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, כאשר במבחן ההסתברות עדיפה גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבע. לטענתו, גרסת הנתבע ולפיה העגלים של התובע מתו, לא הוכחה בראיות. כך גם לא הוכחה טענתו בדבר מכירת חלק מהעגלים לתשלום הוצאות המחייה של העדר, מכיוון שלא הוצגה כל חשבונית המעידה על המכירה. כן לא הציג חשבונית ספציפית להוכחת התשלום שהוא הוציא בגין קש, תערובת ותרופות עבור העגלים של התובע שנקנו והוחזקו במשך הגדילה, במובחן מהמזון והתרופות שנרכשו עבור כל הרפת במהלך התקופה בה גידל את עדר העגלים של התובע. עוד הוסיף התובע, כי אין להסתפק בחשבוניות כוללות לכל הרפת, להבדיל מחשבוניות ספציפיות עבור עגליו של התובע, להוכחת גרסתו. התובע לא הכחיש את חובת תשלום ההוצאות המוטל עליו, אך מתנה זאת בהצגת חשבוניות כמתחייב עפ"י הוראות ההסכם. לטענתו, הנתבע כשל בלהציג חשבוניות או שאר ראיות אחרות להוכחת התשלום בגין קש, תערובת ותרופות עבור עגליו של התובע. עוד עמד התובע בסיכומיו על הראיות והעדויות שהובאו ע"י הנתבע בציינו, כי לא היה בכוחן של ראיות אלו כדי להושיע לנתבע בהוכחת גרסתו. בהקשר זה, נטען כי מעדותו של עד ההגנה מידן טל עולה, כי אין במכתב שערך מידן באשר למזון (נספח ב' לתצהיר הנתבע) כדי לתמוך בגרסת הנתבע, ולפיה המזון שסיפק שימש לעגליו של התובע בלבד, זאת בשים לב לכך שלא היה שום שוני בכמות המזון הנצרכת. גם עדותו של עד ההגנה אדם ארדבינסקי שהיא רלוונטית לעניין התמותה של העגלים, לא היה בה כדי לחזק את גרסת הנתבע, שכן לא ניתן היה לדעת מעדות זו אילו עגלים אכן מתו והאם מדובר בעגליו של התובע. התובע הפנה בסיכומיו לסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 העוסקים בחובת תום הלב במשא ומתן ובקיום חוזה, וכן להוראת סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 העוסקת בזכות האכיפה לה עותר התובע בגדר תביעתו והוראות סעיפים 10 ו-11 לחוק החוזים (תרופות) המעניקות פיצויים ללא הוכחת נזק, לרבות ריבית בעקבות הפרת חוזה. לאורך כל ההליך טען התובע כי מדובר ב- "תרגיל עוקץ", אותו תכנן וביצע הנתבע בקפידה ומטרתו להתעשר שלא כדין על חשבון התובע באמצעות מכירת העגלים, נטילת כספים אלו לכיסו ומניעת רווח זה מהתובע. עוד היפנה התובע בסיכומיו לפרכות מהותיות שנתגלו, לטענתו, בעדות הנתבע בנושאים רבים, כגון מועד עריכת ההסכם, מס' העגלים שמכר מתוך עדרו של התובע, החוב שנוצר לטענת הנתבע עקב אי תשלום הוצאות העגלים ע"י התובע, מועד רכישת המזון וכדומה, אשר פוגמות במהימנותו של הנתבע. עוד ציין התובע את הימנעותו של הנתבע מצירוף ראיות שהיו בשליטתו, כגון חשבוניות בגין תשלום החוב עבור רכישת המזון וחשבוניות בגין מכירת חלק מהעגלים מעדרו של התובע, באופן הפועל לרעתו. עיקר טענות הנתבע הנתבע טען, כי ההסכם מושא התובענה נכרת בין הצדדים בחודש ינואר 2009, בעוד שהחתימה עליו הייתה ביום 03.03.09, לבקשת התובע. בהסכם נקבעו, בין היתר, מספר העגלים, תנאי תשלום התמורה וכן חובת התובע לשאת בעלויות מזונם של העגלים ותרופות. לטענת הנתבע, התובע ידע אף ידע, כי בענף זה ישנה תמותה של עגלים והוא לקח זאת בחשבון, שכן חלק מהעגלים שנרכשו ע"י התובע היו חולים והוא נטל סיכון זה על עצמו. הנתבע לא הכחיש תנאי ההסכם, קבלת ההמחאות לידיו וכן עריכת הביקורים ע"י התובע ברפת לאחר חתימת ההסכם. הנתבע טען, כי מעולם לא נשאל ע"י התובע אודות 12 עגלים שנגרעו מן העדר ומעולם לא מסר לתובע כי עגלים אלו ברחו. לטענתו, 8 עגלים מתוך העדר נגרעו מסך כל העגלים שקנה התובע, בשל מותם. הנתבע הודיע על כך לתובע באופן מיידי ואף נדרש ע"י האחרון להוציא תעודת פטירה ופינוי של מכון הפסדים. לטענתו, המחלוקת בין הצדדים ניטשה בעקבות סירובו של התובע לשלם עבור הוצאות גידול העגלים, בניגוד להוראות ההסכם. עקב כך, סירב מכון התערובת לספק לנתבע סחורה מבלי שיוסדר החוב. רק בשלב זה, ועל מנת להקטין את נזקיו- נאלץ הנתבע למכור 6 עגלים מתוך העדר של התובע על מנת לכסות את הוצאות המחייה. עוד הוסיף הנתבע, כי מהמכירה נתקבלה תמורה בסך של 28,000 ₪, לפי מחיר ממוצע של 13.5 ₪ לעגל, שעה שבמועד המכירה העגלים לא היו גדולים. לטענת הנתבע, סכום זה שימש אותו לפירעון חלק מהוצאות התערובת. בתצהיר עדותו הראשית, סיפר הנתבע כי התובע רכש את העגלים "AS IS" לאחר שראה אותם במצבם, כפי שהיה במעמד הרכישה. לטענתו, התובע ידע כי ישנם עגלים שחלו בדלקת ריאות והבחין שיש עגלים עם נפיחות, דבר שהינו טבעי בתחום זה. לגרסתו- היה ברור לשני הצדדים, כי מעת הרכישה התמותה והמחלות של העגלים יהיו בתחום אחריותו של התובע. לגרסתו, במהלך הזמן מתו מספר עגלים והנתבע דאג להודיע לתובע על כך וצירף לתצהירו תעודות פטירה של מכון הפסדים. עוד טען הנתבע, כי לאחר שנמכרו 6 עגלים לכיסוי החוב ונפטרו עוד 8 עגלים במהלך הגידול, ועגל אחד נוסף נטל התובע לשחיטה, נותרו במקנה 35 עגלים בריאים וגדולים במשקלם, אותם מסר הנתבע לתובע בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים באמצעות באי-כוחם. הנתבע ביסס את יתדות הגנתו על טענת קיזוז של הוצאות הגידול והתרופות והתייחס, בסיכומיו, לשאלת הוצאות אלו ודרך חישובן. לטענתו, עד למועד העברת החזקה בעגלים לידי התובע נותר חוב בגין הוצאות מחייה (קש, תערובת ותרופות) בסך של 133 אלף ₪. סכום זה יש לקזז מסכום התביעה, ובכך נותר חוב של התובע כלפי הנתבע, ולא ההיפך. הנתבע שולל מכל וכל את גרסת התובע לעניין השימוש בתערובת לטובת העגלים ברפת שבבעלותו של הנתבע, בציינו כי הצליח להוכיח בראיות כדבעי שהתערובת שסיפקה "מילובר" הינה לעגלים בלבד ולא לפרות מעגלות וחולבות שהיו לנתבע. הנתבע צירף לתצהירו אישור ממרכז המזון "מילובר" על מנת לאמת את טענתו. בסיכומיו, טען הנתבע כי התובע כשל בלהוכיח את תביעתו ובעיקר את טענתו, כי הנתבע מכר את עגליו. גרסת התובע ועד התביעה, נסים זריהן, מטעמו לא היו מהימנות ולא ניתן לבסס עליהן ממצאים כלשהן. עוד טען הנתבע, כי בעדותו של עד התביעה זריהן נמצא חיזוק למרבית טענותיו של הנתבע הן לעניין מועד כריתת ההסכם, הן לעניין מות העגלים ועוד. הנתבע הוסיף וטען, כי גם טענת התובע בדבר מצבם הירוד של העגלים במעמד מסירתם לידיו, אף היא לא הוכחה כלל ועיקר. מנגד, גרסתו של הנתבע בדבר תמותת העגלים הוכחה כדבעי, באמצעות עדותו של אדם ארדבינסקי, מנהל מכון הפסדים, ואומתה בשמונה תעודות של פינוי פגרים למכון הפסדים. מדובר במסמכים אותנטיים שעורכם התייצב לחקירה בבית המשפט והמקור של מסמכים אלה אף הוצג בפני ב"כ בעלי הדין. בהקשר זה, מסר הנתבע גרסה מפורטת הן לעניין מועדי הפטירה והן לעניין כמות העגלים שנפטרו בכל מועד ומועד באופן התואם את הרישום בתעודות הפטירה. לפיכך, רובץ ההפסד בגין מותם של 8 עגלים מתוך העדר, על שכמי התובע בלבד. לעניין הקיזוז, נטען כי 8 עגלים מתוך עדרו של התובע מתו ועגל אחד נטל התובע בעצמו לשחיטה. אי-לכך, נותר לבצע את ההתחשבנות בין הצדדים בהתאם ליתרה של 41 עגלים. מתוכם, נמכרו 6 עגלים לפירעון חוב הוצאות הגידול והמחייה של העגלים, כך שיתרה הינה 35 עגלים. מנגד, טוען התובע כי קיבל לידיו 34 עגלים בלבד. משכך, מצטמצמת המחלוקת בין הצדדים לעניין 7 עגלים שלא קיבל התובע לידיו, 6 מתוכם נמכרו כל אחד בעלות של 28,000 ₪. נטען, כי מסך כל החיובים העומד על 133 אלף שקלים יש לנכות את העלות של 7 עגלים, ויוצא כי התובע הוא זה שנותר חייב לנתבע, ולא ההיפך. אי-לכך, עתר הנתבע בסיכומיו לדחיית התביעה, שכן לא הוכח כי נמכרו 15 עגלים, לא כל שכן בסכום שנקב בו התובע, ואלו שכן נמכרו שימשו לכיסוי חלק מחובותיו של התובע עקב אי עמידתו בהתחייבותו לתשלום הוצאות הגידול והמחייה, כמוסכם. בשולי הדברים אעיר, כי בתצהיר עדותו הראשית, וכך גם במעמד הדיון, ביקש הנתבע מבית המשפט להתעלם מתשובותיו לשאלון הואיל ולטענתו נפלה בו טעות סופר באשר למספר העגלים. יצוין כבר כאן, כי לא ראיתי להידרש לסוגיה מכיוון שתצהיר זה כלל לא היה חלק מחומר הראיות שהונח בפניי. מסכת הראיות התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם שני העדים אשר על-פי הנטען נכחו במעמד החתימה על ההסכם ואף ליוו את הצדדים הניצים במגעים שלאחר מכן והם: ניסים זריהן (להלן: "זריהן") וחאמזי זיאדאת בן אבו כאמל. חאמזי לא הגיע לדיון על מנת להיחקר על תצהירו, ולכן הוריתי על הוצאת תצהירו מתיק בית המשפט, כבקשת בא-כוח התובע. הנתבע, הגיש תצהיר עדות ראשית שלו, אליו צירף שורה של מסמכים: מסמכי "מרכז המזון" כפר מכבי מילובר, מסמכי "החקלאית"- אגודה שיתופית לביטוח ולשירותים וטרינרים בישראל בע"מ, וכן מסמכים של "מילובר"- אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, כאשר לטענתו יש בכוחם של מסמכים אלה כדי להוכיח את גרסתו בדבר ההוצאות בהן נשא במהלך תקופת גידול העגלים ואשר כללו קש ותערובת. עוד צירף הנתבע לתצהירו אסופה של מסמכים לעניין טיפול תרופתי לעגלים ותמותת חלק מהם. הנתבע זימן עדים מטעמו ועדותם נשמעה בדיון בפניי: מר טל מידן (להלן: "מידן"), מי ששימש כמנכ"ל מרכז מזון כפר המכבי מילובר (אגד"ש בע"מ) ואשר ערך את נספח ב' לתצהיר הנתבע ; מר יהודה בנימין קליין (להלן: "קליין"), החשב החקלאי באגודה השיתופית ומר ארדבינסקי אדם (להלן: "ארדבינסקי" ), הבעלים של 'א.ע ביו אקולוגיה בע"מ'. דיון ומסקנות אחר שעיינתי בכתובים ושקלתי את טיעוני הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, כפי שיפורט להלן: ביסוד התובענה שבדנן עומדת עסקה שנכרתה בין הצדדים הניצים ולפיה רכש התובע מהנתבע 50 עגלים בתמורה לתשלום סך של 150,000 ₪. עסקה זו, עוגנה בהסכם בכתב שבמסגרתו נתנו הצדדים את דעתם ליסודות המערך החוזי שנקשרו ביניהם והסדירו את הזכויות והחובות של כל אחד מהם במהלך תקופת ההתקשרות. אלא שבין הצדדים התעוררו מספר פלוגתאות, שבמחלוקת, כלהלן: המחלוקת הראשונה המונחת לפתחו של בית המשפט נוגעת לשאלה האם עלה בידי התובע להוכיח, כי הנתבע מכר 15 עגלים מתוך העדר שלו והאם מכירה זו מזכה אותו בסכום של 100 אלף שקלים, כטענתו. בהקשר זה, טוען התובע כי הנתבע ביצע "תרגיל עוקץ", שעה שטען בפניו במהלך תקופת הגידול, כי העגלים שנעדרו מן העדר ברחו למכלאה שכנה ברפת, בעוד שלאחר מכן גילה כי למעשה פחת מספר העגלים בעדר עקב מכירה שביצע הנתבע של העגלים תוך הפקת רווח אישי לכיסו. מנגד, עומדת גרסתו של הנתבע אשר אינו מכחיש כי מכר מספר מצומצם של עגלים מתוך עדרו של התובע, וזאת עשה להקטנת נזקיו וכיסוי חובות הגידול והמחייה שמיאן התובע לשאת בתשלומן בניגוד להתחייבותו עפ"י הוראות ההסכם ולאחר שכל פניותיו של הנתבע אל התובע בנדון, לא נענו. עוד טוען הנתבע, כי חלה גריעה במספר העגלים עקב תמותה וכי הודעה על כך נמסרה לתובע בסמוך לכך. המחלוקת השנייה אליה אדרש בוחנת האם עמד הנתבע בחובת הצגת חשבוניות המעידות על גובה חוב גידול העגלים. יצוין, כי הנתבע העלה בהקשר זה טענת קיזוז, כטענה הגנה ולא כתביעה נגדית. לכן, במידה והמסקנה שתתקבל תהא דחיית התביעה מבלי לפסוק לתובע סכום כספי כלשהוא בגין השבה, אזי אין צורך להידרש לסוגיית גובה הוצאות הגידול. למעשה, במידה ותידחה טענת התובע בעניין תרגיל העוקץ, יהיה ניתן לדחות את התביעה אף מבלי להוסיף ולהידרש ליתר טענות הצדדים. מספר מחלוקות משניות ניטשו בין הצדדים, האחת נוגעת למועד עריכת ההסכם: האם מדובר בהסכם שנכרת בחודש 01/09, כגרסת הנתבע, או שמא ההסכם נכרת בחודש 03/09, כגרסת התובע. ישנה חשיבות לנושא זה, משום שההכרעה בו משליכה על תקופת חישוב הוצאות הגידול המוטלות על התובע כרוכש. מחלוקת משנית שנייה- עוסקת בנטלי ההוכחה הרובצים על שכמי הצדדים ובגדרם יש לבחון אילו מבין הגרסאות יש לבכר, בעיקר בנושא הוכחת שווי הוצאות הגידול, והאם יש לאמץ את גרסת הנתבע, כי הייתה תמותה של חלק מהעגלים, שהודעה לגביה נמסרה לתובע בזמן אמת. הלכה היא, כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז (1962); ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד כ"א (2) (1967)). אכן, בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", ולפיכך נטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את טענותיו שביסוד תביעתו. הלכה מושרשת היא, כי נטל ההוכחה- הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) (1986) נקבע, כי : "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יותר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%". כן נפסק, כי "על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע ...". (ע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקאות 11 ו-13 לפסק הדין). עוד אקדים ואומר, כי הלכה היא כי על הטוען טענה של "עוקץ" מוטל הנטל להוכיח באמצעות פרישת תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, ונטל ההוכחה הוא ברף גבוה מן הרף הרגיל במשפט אזרחי (ע"א 400/86 עזבון המנוח קריגר ז"ל נ' קירגר (פורסם במאגרים, ניתן ביום 19.01.1989); ע"א 53503/05 דיפארטס בע"מ נ' בנייני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 31.10.2007)). יובהר, כי בענייננו שני הצדדים הניצים העלו טענת קיזוז. בהקשר זה אפנה אל הוראת סעיף 53 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 שקובעת "הסדר כולל" לזכות הקיזוז (ע"א 377/82 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פ"ד מב(2) 725, 734 (1988). כלל ידוע הוא, כי הטוען טענת קיזוז עליו נטל ההוכחה. "על הטוען קיזוז להוכיח טענתו ומשלא מצא בית המשפט בחומר הראיות ביסוס לטענה זו, בדין דחה אותה" (ראו: ע"א 2169/93 מכבסת שלג חרמון נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 744, 747). נתבע הטוען טענת קיזוז עליו להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו. יש לפרט היטב טענת קיזוז הנטענת במסגרת כתבי הטענות (ע"א 725/87 חברת ביר-טל מסחר מזון נ' חברת אולבקיס בע"מ, פ"ד מד(1) 177). בהקשר זה, הנתבע חייב לפרט את הסכום הנתבע במסגרת טענת הקיזוז ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת (ע"א 16/89 ורדים חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 736). חובה נוספת המוטלת על שכמי הטוען כי קמה לו זכות קיזוז, הינה חובת ההודעה על כך לנושה. הדרך והמועד למסירת הודעה, כאמור, קבועים בסעיף 60 לחוק החוזים, ולפיו בין השאר: "ההודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין". באין בחוק או בהסכם הוראה מיוחדת אחרת, יחול ההסדר הקבוע בסעיף 60 לחוק החוזים גם על קיזוז חוב שאינו נובע מחוזה, והכול מכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים. כך למשל נפסק בע"א 5795/90 סקלי נ' דובען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 826 (1992), כי "הנה ההלכה קבעה כי הודעת קיזוז אינה ממצה עצמה בכתב סדיר ופורמאלי הנמסר בדרך ספציפית כלשהי, ועיקר הוא בהבאת דרישת הקיזוז לידיעת הצד האחר להסכם, ואפילו נעשה הדבר שלא במפורש אלא מכללא". ובחזרה לענייננו: האם עמדו הצדדים בנטלי ההוכחה והשכנוע המוטלים על כתפי כל אחד מהם. נקודת המוצא לדיוננו מעוגנת בהסכם בכתב שבמסגרתו בחרו הצדדים להסדיר את היחסים שביניהם נשוא עסקת המכר בה עסקינן. ברם, הסכם ניזון מסביבה נורמטיבית כללית הנשענת על דיני החוזים ובכללה חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. ההסכם קובע בהאי לישנא כי : "זכרון דברים בין שרבט בכור רח' מנחם 29 עפולה ובין שמעון אליהו פרזון מספר משק 43 תענכים סוכם בין שרבט בכור ובין שמעון אליהו על 50 עגלים כל מינים גילים בסך 150 אלף שקל כולל מע"מ העגלים ישארו אצל שמעון בעל הרפת הוא יגדל אותם עד מכירת את (-) העגלים ואז הוא יתן גם חשבונית על סך 150 אלף ₪ בלבד. כמו כן על הקונה הוא ישלם עבור תערובת וגם הקש (ותרופות) על חשבון הקונה עד גמר מכירת עגלים". אקדים ואציין, כי אף שהצדדים אינם בעלי השכלה משפטית ונסחו את ההסכם בעצמם ובלשונם, הרי שלשון ההסכם ברורה ומפורשת, וניתן ללמוד ממנה על אומד דעתם של הצדדים ללא קושי, ולפיה מכר הנתבע לתובע 50 עגלים בגילאים ומינים שונים בתמורה לתשלום של 150 אלף ₪ כולל מע"מ. הוסכם בין הצדדים, כי העגלים יישארו בחזקתו של הנתבע לגידול עד למכירה. מועד המכירה לא נקבע בהסכם ולא נקבעו לכך קריטריונים מנחים (כגון משקל, תקופה וכו'). במהלך כל התקופה הנ"ל ממועד הרכישה ועד המכירה, מתחייב התובע (הקונה) לשלם לנתבע (המוכר) עלות תערובת, קש ותרופות עד גמר מכירת העגלים. החשבונית שהתובע מתחייב למסור בתום מכירת העגלים הינה ע"ס 150 אלף ₪ המהווה את התמורה הכוללת בגין עסקת המכר. לא כך באשר לחשבונית בגין הוצאות הגידול והתרופות, לגביה לא נמצאה התניה לפיה התשלום בגין ההוצאות הינו בתום העסקה ולאחר הצגת חשבוניות או קבלות ובתנאי לכך (אם כי להבנתי, דרישה כזו הינה סבירה). בתאריך 28.06.09 עתר התובע לבית המשפט בבקשה להטלת עיקול על העגלים מושא העסקה. בהחלטת כב' הרשמת ג'. ג'בארין-כליפה (כתוארה אז) מיום 1.07.09, הוטל עיקול על 50 עגלים וסכום העיקול הוגבל עד לסך של 150 אלף ₪. יום למחרת, הגיש התובע בקשה נוספת להגדלת סכום העיקול לסך של 270 אלף ₪ בהתאם לשווי העגלים הנטען לאותו מועד. בהחלטה מיום 2.07.09 דחתה כב' הרשמת ג'בארין (כתוארה אז) בקשה זו בציינה, כי "צוו העיקול ניתן עד לגובה של 150,000 ₪ הואיל וזהו הסכום אשר שילם התובע לנתבע עבור העגלים. לא הובאו ראיות לשווי המכירה הפוטנציאלי ולסכום אשר היה אמור לקבל התובע, מה גם שאין נתונים לגבי משקל העגלים והסכומים בהם יימכרו לצורך קביעת גובה צו העיקול מעל ה- 150,000 ₪". בהמשך, הגיש התובע בתאריך 26.07.09 בקשה למתן צו מסוג "אנטון פילר" לתפיסת יתר העגלים שנותרו בחזקת הנתבע לאחר מכירת 15 עגלים על ידי האחרון. בהחלטת כב' השופט א. כנעאן מיום 29.07.09, ניתן צו המתיר תפיסת העגלים המצויים במשק הנתבע והעברתם לחווה אחרת. כן נקבע, כי התופס ידאג לצרכיהם של העגלים, אך ימנע ממכירתם או העברתם לצד שלישי. כן מינה בית המשפט את עו"ד חיימי עמרם, ב"כ התובע, כתופס לצורך ביצוע הצו. אין מחלוקת בין הצדדים כי כיום, העגלים- 34 במספר- הועברו לרשות התובע עוד מיום 21.08.09. אי-לכך, מתייתר הצורך לדון בסעד הראשון לו עותר התובע במסגרת כתב התביעה ושעניינו בהשבת העגלים לידיו. קודם להכרעה בסוגיות הראשיות הנטושות בין הצדדים יש מקום להידרש לשאלה משנית שהתעוררה בין הצדדים, שעניינה מועד ההתקשרות בהסכם מחייב המטיל ומסדיר את החובות והזכויות של הצדדים, ובין היתר, דרישת תשלום הוצאות הגידול של העגלים. יוער כבר כאן, כי בכלל העדויות שהונחו לפתחו של בית המשפט נמצא תימוכין דווקא לגרסת הנתבע בסוגיות המהותיות שבהן נחלקו הצדדים. יתרה מזו, בעדותו של זריהן, חרף היותו עד תביעה, נמצא חיזוק למכביר לגרסת הנתבע הן לעניין מועד עריכת ההסכם, הן לעניין הדיווח על התמותה של העגלים והן לעניין מכר העגלים. מועד עריכת ההסכם אין חולק, שעל גבי ההסכם בו עסקינן לא ננקב תאריך חתימת ההסכם ואף לא נרשמו תאריכי ביצוע כלשהם (כגון מועד תחילת ההסכם, מועד סיומו, מועד מכר העגלים וכדומה). אי-לכך, יש לקבוע מועד זה בהתאם למכלול עדויות הצדדים, מארג הראיות, ואותות האמת המתגלה למשמע עדויות אלו. בעניין זה עדיפה בעיניי גרסת הנתבע על פני גרסתו של התובע, ואבהיר. הנתבע העיד, כי העסקה הייתה בחודש ינואר 2009, כאשר התשלום בגינה נקבע לחודש מרץ 2009 בדחייה של חודשיים ימים ממועד החתימה (עמ' 28 ש' 19-33, עמ' 29 ש' 1-17 ועמ' 35 ש' 29-30). לעומת זאת, העיד התובע בחקירה נגדית, כי ההסכם נכרת בחודש מרץ 2009 וכי הוא שילם את מלוא התמורה במזומן (למעט המע"מ ששולם בחודש אפריל 2009). דא עקא, שינה התובע בהמשך את גרסתו וטען, כי התשלום בגין העגלים בוצע באמצעות שתי המחאות. כאשר עומת התובע עם העובדה, כי על גבי ההסכם, אותו ניסח וערך בעצמו, כאמור, לא מצוין תאריך חתימתו, טען הלה כי התאריך שמופיע על ההמחאה הוא גם מועד חתימת ההסכם, הואיל וההמחאה נמסרה לנתבע כבר במעמד החתימה (עמ' 17 ש' 1-15, עמ' 21 ש' 12-21). אלא שעיון באותה המחאה מעלה, כי ננקב בה תאריך 10.03 ולא 03.03. מעבר לאמור, גרסתו של התובע באשר למועד כריתת ההסכם אינה מתיישבת עם גרסת עד התביעה זריהן שהעיד, כי ההסכם נחתם בחודש ינואר 2009 ואילו השיקים שנמסרו לנתבע היו דחויים לחודשיים (עמ' 22, ש' 12-30). עדות זו מחזקת דווקא את גרסת הנתבע, ולפיה ההסכם נכרת בחודש ינואר 09 והשקים שנמסרו בידיו היו שיקים מעותדים. מכאן ניתן ללמוד, כי זיכרון הדברים נכרת בחודש ינואר 09', ולא בחודש מרץ 09', כאשר נשא התובע בחובת התשלום עבור הוצאות הגידול והתרופות החל מחודש ינואר 09'. מכאן לשאלה- האם יש לקבל את טענת התובע, לפיה יש להטיל על הנתבע חיוב בסך 100 אלף ₪ בגין מכירת 15 עגלים מעדרו של התובע? למעט עדותו שלו, לא הביא התובע ולו בדל ראיה להוכחת גרסתו בדבר מכירת העגלים. יתרה מכך, נתגלו סתירות מהותיות בעדותו של התובע ביחס למכירה הנטענת של העגלים באופן הנוטל את מהימנותו. כך למשל, בסעיף 7 לתצהירו מעיד התובע כי גילה לראשונה שחסרים 12 עגלים מן העדר כחודשיים לפני התביעה. אלא שבחקירתו הנגדית, כאשר נשאל לגבי המועד בו גילה את דבר חסרונם של העגלים, נתקף לפתע התובע בשכחה והשיב: ש. מתי גילית שהוא מכר עגלים. ת. לא זוכר. אני לא זוכר מה אכלתי אתמול. ש. באיזה שנה זה היה. ת. הכל כתוב". (עמ' 16 ש' 29-26). ב"כ הנתבע לא הרפתה והמשיכה לחקור את התובע בנושא מועד גילוי דבר החיסרון במספר העגלים מהעדר בניסיון לרענן את זיכרונו, עד שלבסוף הודה הלה באוזניה כי גילוי המכירה הנטענת היה בחודש 04/09 (שם, ש' 26-33 ועמ' 17, ש' 1). התובע נשאל בחקירה נגדית למי נמכרו העגלים ותשובתו הייתה: "אני שוטר של הבית שלו, אני יודע מה הוא עושה בבית כל רגע? מה אני יודע ? זה רפת שלו, בית שלו והחיים שלו. הכלבים בשער. אני יודע מה הוא עושה עם העגלים? אני נמצא 24 שעות? (עמ' 18, ש'13-11). ללמדך, כי לגרסתו של התובע בדבר המכירה אין על מה לסמוך. התובע העיד בחקירה נגדית, כי רמזי היה עמו ברפת של הנתבע, עת גילה את דבר חסרונם של 12 עגלים מן העדר (עמ' 18, ש' 27-22). כזכור, רמזי לא הגיע לדיון מסיבות השמורות עמו, ועקב כך וויתר ב"כ התובע על תצהירו. עדותו של רמזי שאמור היה לתמוך בגרסת התובע בדבר מכירת העגלים לא נשמעה, ללא שניתן לכך כל הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת, באופן הפועל לרעתו של התובע. התובע סיפר בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 7) ובחקירתו הנגדית, כי מספר העגלים שנעלמו מן העדר עמד על 12. לעומתו, מסר זריהן בחקירתו הנגדית גרסה שונה וטען, כי העגלים שנעלמו היו 15 במספר (עמ' 25 לפרוט'). יתרה מכך, התובע העיד כי גילה באחד הביקורים ברפת של הנתבע כי חסרים 15 עגלים שנעלמו מן העדר בבת אחת. דא עקא, עדותו זו אינה מתיישבת עם עדות זריהן אשר מסר כי היעלמות העגלים מהעדר הייתה הדרגתית עד שלבסוף עמד מספר העגלים שנעלמו על 15 (עמ' 25, ש' 3). לנוכח הפער בין גרסאות התובע וזריהן בכל הקשור למספר העגלים שנעלמו מהעדר, התפרץ התובע לדבריו של זריהן בניסיון להתערב בחקירתו הנגדית בציינו, כי מספר העגלים החסרים היה 12 ולא 15, כפי שציין זריהן בעדותו בפניי (ראו: הערת בית המשפט, שם ש' 23). לעדות זו של זריהן אודות ההפחתה ההדרגתית במספר העגלים בעדר, ניתן למצוא תימוכין במסמכים שצירף הנתבע לתצהירו והמעידים על פינוי הדרגתי של העגלים מהרפת עקב פטירה, כאשר נמצא כי הפינוי הראשון היה ביום 08.02.09, קרי חודש לאחר עסקת המכר בדומה לדבריו של זריהן בחקירה נגדית, וכך עלה מספר העגלים המתים באופן הדרגתי בתאריכים 01.03.09, 4.03.09, 8.3.09, 10.03.09, 5.4.09 ו- 24.06.09- ראו נספח א' לתצהיר הנתבע על צרופותיו. בתצהיר עדותו הראשית ובחקירה נגדית סיפר התובע, כי בירר עם הנתבע מה עלה בגורל העגלים שנעלמו מן העדר, וזה האחרון מסר לו כי העגלים ברחו והתערבבו מחוץ לרפת (עמ' 18, ש' 11-33 ועמ' 19, ש' 1-5). אלא שגם כאן, מתגלה סתירה בין גרסתו זו של התובע לבין גרסתו של זריהן אשר הודה בחקירה נגדית, כי הנתבע מסר לתובע כי העגלים מתו (עמ' 24, ש' 1 ועמ' 26, ש' 7-4). מכל האמור לעיל, עולה כי התובע ועד התביעה מטעמו סתרו את עצמם בעיקרי הפרטים הקשורים למכירה הנטענת של העגלים, באופן המחליש את אמיתות גרסתם. ניכר כי זריהן ניסה בכל מאודו במהלך החקירה הנגדית לתמוך בגרסת התובע בנוגע למכירת העגלים, אך ללא הצלחה. יצוין, כי במועד מסירת העדות בפניי המשיך זריהן להיות מועסק בשירותיו של התובע, באופן המחייב נקיטת משנה זהירות בעת בחינת מהימנותו של עד תביעה זה (עמ' 23, ש' 1-13). גם לגרסת זריהן בכל הקשור למכירה של העגלים לא היה על מה להישען. הלה נשאל בחקירה נגדית אודות מקור הידיעה בדבר מכירתם של העגלים והלה השיב כי: "ש. איך אתם יודעים שהוא מכר עגלים. אתה בכלל יודע זאת. ת. אני זוכר רק שהיו חסרים עגלים. ש. למה כתבת בסעיף 9 לתצהיר שהוא מכר עגלים גדולים יותר. ת. אם חסרים בטח מכר [הדגשה לא במקור] (עמ' 26, ש' 10-13). ללמדך, כי הצהרתו של זריהן בעניין מכירת העגלים נסמכת על השערות והנחות בלבד, ללא שהונחה לפתחו של בית המשפט תשתית ראייתי לתמיכה במסקנתו זו של זריהן. יתר על כן, מצאתי בעדותו של זריהן דווקא חיזוק לגרסת הנתבע בדבר התמותה של העגלים. זריהן אישר בריש גלי, כי הנתבע מסר הודעה לתובע אודות התמותה בעגלים (עמ' 24, ש' 1 ועמ' 26, ש' 7-4). הנתבע טען מתחילת ההליך ועד סופו, כי נאלץ למכור 6 עגלים מתוך העדר להקטנת נזקיו על מנת לכסות חלק מהוצאות הגידול שחב הנתבע כלפי סוחרים שסיפקו את הקש והתערובת לגידול העגלים של התובע, וזאת לאור סירוב התובע לשלם עבור הוצאות אלו כמתחייב עפ"י הוראות ההסכם, ורק לאחר שכל פניותיו החוזרות ונשנות אל התובע בנדון העלו חרס (עמ' 31 ש' 25-33, עמ' 32 ש' 1-17). הנתבע אף ידע לנקוב בעדותו את המועד בו נמכרו העגלים, היינו 3 חודשים לאחר העסקה (עמ' 28, ש' 7-10 ועמ' 30, ש' 13-14) ראוי להוסיף, כי גם התובע בחקירתו הנגדית חיזק, למעשה, את גרסת הנתבע, לפיה פנה אליו האחרון בדרישה לתשלום עבור הוצאות הגידול וזאת לפני שהחל במכירת העגלים. ראוי להפנות בעניין זה למלוא עדותו של התובע בעמוד 21 לפרוטוקול ש' 11-25, שם מסר הלה בין יתר דבריו, כי "באתי אליו, רציתי לשלם לו והוא אמר שאני צריך לשלם מחודש ינואר שבאתי אליו, אמרתי לו למה שאני אשלם מינואר, אמרתי לו עשיתי איתך עסקה במרץ אז מה לי לחודשים האלה לפני? הוא אמר לי אם אתה לא משלם אני לא רוצה ממך כסף, אני לא אתן לך את העגלים. הוא התחיל למכור את העגלים והחליף את העגלים". מעדותו זו של התובע ניתן ללמוד, כי בשלב זה חלה תפנית משמעותית במערכת היחסים החוזית בין הצדדים, או אז נתגלעה מחלוקת ביניהם בנוגע לסוגיית המועד ממנו יחל התובע בתשלום הוצאות הגידול לנוכח דרישת הנתבע, כי התובע יישא בהוצאות המחייה של העגלים גם עבור החודשים ינואר- פברואר 09', ולא עקב סוגיית הצגת חשבונית וקבלות בגין הוצאות אלו, כפי שניסה התובע לצייר בפני בית המשפט בתחילת ההליך. יתרה מכך, התובע בעצמו הודה בחקירה נגדית, כי הנתבע אכן פנה אליו בדרישת תשלום עבור הוצאות הגידול והתריע בפניו, כי במידה ולא ישולמו הוצאות אלו ייאלץ הנתבע לנקוט בסעד עצמי ולמכור עגלים על מנת לכסות חלק מההוצאות שהוא חייב בגין הגידול (ראו והשוו גרסתו של התובע בסעיף 14 לכתב התביעה וסעיף 22 לתצהירו, וכן ראו חקירתו בעמ' 20 ש' 12-15). למקרא עדויות אלו, אני קובעת כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי הנתבע ביצע מעשה עוקץ, מכר עגלים ללא רשות התובע ונטל את כספי התמורה לכיסו. גרסתו של התובע, לפיה התגלה לו מכר העגלים בפתאומיות וכי הנתבע מסר לו שהעגלים ברחו למכלאה שכנה, לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. יתרה מזו, התובע ועד התביעה זריהן מטעמו נתפסו "בקלקלתם", עת הציגו בפני בית המשפט גרסאות שונות שאינן מתיישבות אחת עם השנייה בנושאים עיקריים הנוגעים לסוגיית המכירה, כמות העגלים שנמכרו, והדיווח שמסר הנתבע לתובע בעניין התמותה, באופן המטיל ספק כבד באשר למהימנותם ואמיתות עדויותיהם. מנגד, גרסתו של הנתבע הייתה עקבית, סדורה היטב ונתמכה בראיות חיצוניות למכביר. שוכנעתי, כי הנתבע מכר 6 עגלים בלבד על מנת לקזז את החוב בגין הוצאות הגידול, זאת לאחר שהוא נתקל בסירוב מוחלט מטעם התובע לשאת בהוצאות אלו. כן הוכח בראיות ובעדות עד התביעה זריהן, כי חלק מהעגלים נפטרו והתובע אף קיבל הודעה על כך מהנתבע בזמן אמת. התובע שעליו נטל ההוכחה, לא הביא ולו בדל ראיה, המוכיחה את גרסתו בדבר מכירת העגלים על ידי עשיית תרגיל עוקץ, באופן המשמיט כליל את הבסיס לתביעתו. על יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה מכל וכל את טענת התובע, כי הנתבע מכר 15 עגלים ללא רשותו תוך נטילת כספי המכירה לכיסו. לאור קביעה זו, דין הסעד השני לו עותר התובע בתביעתו לעניין חיוב הנתבע בתשלום סך של 100 אלף ₪ בגין מכירת 15 עגלים, להידחות. עוד יוער בהקשר זה, כי התובע לא הניח לפתחו של בית המשפט ראיות לא לעניין המכירה עצמה ואף לא לעניין אופן החישוב שנערך על ידו באשר לעלות מכירת העגלים. כך גם לא הביא התובע ראיות לעניין כמות העגלים, משקלם בעת נטילתם ומחירם, וגם מטעם זה דין רכיב זה של התביעה להידחות. תשלום בגין הוצאות הגידול מכאן נעבור לבחינת הסעד השלישי והאחרון לו עותר התובע במסגרת תביעתו והוא - להורות לנתבע להמציא חשבונית בגין תערובת קש ותרופות שניתנו בתקופת הגידול לעגלים לצרכי קיזוז. עיון בהסכם, אשר אין חולק כי הוא נערך על ידי התובע, מעלה כי הצדדים הסכימו כי התובע ישלם עבור תערובת, קש ותרופות עד גמר מכירת העגלים. הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותו הראשית, מסר התובע כי הצדדים הסכימו שעלויות התערובת, הקש והתרופות יוטלו על שכמי התובע, וכלשונו : "כך גם קבענו כי העגלים יישארו אצל הנתבע ברפת והוא יגדלם עד למכירתם או אז יפיק חשבונית כולל מע"מ. כמו כן קבענו כי אני אשא בעלויות של תרופות קש ותערובת. כנגד חשבוניות או קבלות שיגיש לי במעמד המכירה" (סעיף 16 לתצהיר). עוד הוסיף התובע וציין בסעיף 29 לתצהירו, כי "אצהיר כי איני מתכחש להתחייבותי לשאת בהוצאות גידולם של העגלים עבור הקש התבן כמו גם התרופות אשר נצרכו. ברם זאת בכפוף לחשבוניות ורישום ולא לטענותיו הסתמיות של הנתבע". במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע לעניין זה ותשובתו הייתה מתחמקת כך שלא ניתן לתת בה אימון כלל ועיקר, באשר היא עומדת בסתירה גמורה לאמור בהסכם שאותו ניסח התובע בעצמו ועליו הוא חתום. ראשית, אין בהסכם הוראה מפורשת המחזקת את טענת התובע, לפיה תשלום עבור הוצאות הגידול נקבע לסוף תקופת המכירה, להבדיל מתשלום עם דרישה במהלך תקופת הגידול ולפני מכר העגלים. התובע אישר בפה מלא, כי עד היום הוא לא שילם לנתבע עבור הוצאות גידול העגלים (עמ' 15, ש' 21-32). אמנם, הודה התובע בחובת התשלום (עמ' 14 ש' 7-12 וש' 15-16), אך תלה את אי ביצוע התשלום בכך שלא הוצגו בפניו חשבוניות ובכך שהנתבע עשה שימוש לא הרשאה בהוצאות הגידול והתרופות לטובת עגלים אחרים ברפת שבחזקתו ושאינם נכללים במסגרת עסקת המכר. עוד סייג התובע את חובת התשלום עבור התרופות בכך, שאין הוא אמור לשלם הוצאות אלו מאחר וקנה מהנתבע עגלים בריאים. טענה זו של התובע בדבר השימוש הבלתי מורשה, נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי, וככזו אין בידי לאמצה. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי הוא מעולם לא הציע לנתבע תשלום עבור התערובת והקש מראש (שם, ש' 4-12). עוד העיד התובע, בנשימה אחת, כי מעולם לא דרש מהנתבע חשבונית או קבלה על מנת לשלם לו את הוצאות הגידול (עמ' 16, ש' 1-7). מכאן אני מסיקה, כי גרסתו של התובע, לפיה הוא התנה את התשלום בהצגת חשבונית, נולדה לאוויר העולם רק על מנת להכשיר תביעתו זו. בנוסף, אישר התובע בחקירה נגדית כי במעמד החתימה על ההסכם הוא לא בדק את העגלים שרכש בבדיקה ווטרינרית, וכל גרסתו לפיה הוא רכש עגלים בריאים מן הנתבע, הסתמכה על בדיקה ויזואלית בלבד (עמ' 16, ש' 8-17). הנתבע שלל מכל וכל בעדותו את גרסת התובע, ולפיה הותנתה העברת החזקה בעגלים לידי התובע בתשלום ההוצאות, בציינו כי: "האם שמעון הסכים שתיקח את העגלים שנותרו בכפוף לכך שתשלם את התערובת, קש ותרופות. ת. לא נכון. הוא לא אמר לי שום דבר. אני לא הייתי צריך לשלם, הוא לקח את כל העגלים הגדולים ומכר אותם. הוא ערבב את כל העגלים והשאיר לי את הקטנים. ש. למי הוא מכר את העגלים הגדולים. .... ש. אך איך אתה יודע. ת. איפה הם נעלמו. ש. הם מתו. ת. שקר וכזב. אף אחד לא מת. העגלים היו בריאים" (עמ' 20, ש' 12-21). עדותו זו עומדת בסתירה לעדות שמסר זריהן, ולפיה הביע התובע הסכמה כבר במעמד החתימה על ההסכם לשלם את הוצאות התערובת מראש, וכלשונו: "ש. הוא הציע לשלם מראש. ת. כן. ש. הרגע אמרת שישבת בספה בצד. אתה ראית את בכור שאומר שהוא מוכן לשלם מראש על התערובת, קש ותרופות. ת. כן. .... ש. בכור אמר שהוא רוצה לשלם מראש ושמעון אמר שלא. ת. כן. ש. אם אני אומרת לך שבכור אמר כעת שהוא מעולם לא הציע לשלם מראש. ת. זה מה שאני זוכר. מה שכתוב פה זה מה שאני זוכר" (עמ' 24, ש' 8-30). לאור המקובץ לעיל, אני קובעת, כממצא עובדתי, שהתובע ידע על פטירת חלק מהעגלים במהלך תקופת הגידול, הדבר נמסר לו על ידי הנתבע, ולכך היה עד זריהן. בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי מדובר בסיכון סביר שנטל התובע על עצמו. אין לקבל את טענת התובע, לפיה השתמש הנתבע בתערובת, קש ותרופות לטובת עגלים אחרים שגידל ברפת ושאינם חלק מעסקת המכר דנן, משום שטענה זו נטענה בעלמא ללא שהונחה תשתית ראייתית לביסוסה (עמ' 15 ש' 21-32). גם טענת התובע, כי העגלים שנמסרו לחזקתו היו במצב של תת משקל, לא הוכחה. נהפוך הוא, התובע בעצמו הודה בחקירה נגדית, כי הוא לא שקל את העגלים שנמסרו לידיו בחזרה ולא ביצע להם בדיקה וטרינרית אף שהחזיק בהם משך כחצי שנה בטרם מכרם לצד ג' (עמ' 19, ש' 6-33, עמ' 21 ש' 22-27 וסעיפים 30-31 לתצהיר). מכאן נעבור לגובה התשלום. יצוין כבר עתה, כי מאחר וטענת הקיזוז בגין הוצאות הגידול והתרופות נטענה, כטענת הגנה בלבד ולא כטענת תביעה, והואיל ומסקנתי עד כה הינה כי יש לדחות את התביעה, ובשים לב לסעד השלישי שבמסגרתו עתר התובע להמצאת החשבוניות, מצאתי לנכון להוסיף ולציין את הדברים הבאים. התובע לא הביא ולו בדל ראיה על מנת להוכיח, כי הוצאות הגידול מסתכמים בסכומים בהם נקב בסעיף 32 לתצהיר העדות הראשית מטעמו. מנגד, הביא הנתבע את כל החשבוניות והאישורים הנדרשים, שמהם ניתן ללמוד בדבר שיעור ההוצאות במהלך תקופת הגידול של העגלים, ועורכי מסמכים אלה אף נחקרו על כך בבית המשפט. מעדויות אלו ניתן למצוא תימוכין למכביר לגרסת הנתבע, זאת בשים לב לכך שעל פניו עסקינן בעדים ניטראליים הנעדרים כל אינטרס אישי בתוצאות ההליך דנן. בעדותו, אישר מידן כי סיפק לנתבע "בליל" (נספח ב' לתצהיר הנתבע), ואף הציג את שקיות המוצרים שסופקו לנתבע. בעדות זו (עמ' 7-4) ניתן למצוא חיזוק לגרסת הנתבע בדבר סוג העגלים (פרות חולבות להבדיל מעגלים) והמזון הדרוש להם (בליל חולבות להבדיל מבליל עגלים). גרסה זו כלל לא הופרכה. כך גם באשר לעדותו של קליין, שאישר (נספח ה' על צרופותיו) כי הנתבע רכש תרופות עבור העגלים שגידל, וכאשר החשבוניות שצורפו מחולקות לשני סוגים- חשבוניות עבור תרופות וחשבוניות עבור שירות וטרינרי שסופק בתקופה הרלוונטית לתביעה (ראו עדותו של קליין בעמ' 8 ו-9 לפרוטוקול). המצב דומה לאחר שמיעת עדותו של ארדבינסקי אשר נחקר לגבי נספח א' לתצהיר הנתבע על צרופותיו, ועדותו בהקשר זה כלל לא הופרכה. נהפוך הוא, עדות זו באה כתמיכה מלאה בגרסת הנתבע לעניין התמותה של העגלים (עמ' 10-11 לפרוטוקול). בהינתן כל האמור לעיל, אני קובעת כי דין טענת התובע לפיה הנתבע עשה שימוש בתערובת הקש והתרופות לטובת עגלים אחרים שגידל, על חשבונו וללא הסכמתו של התובע - להידחות. עם זאת- מכיוון שהנתבע העלה את טענותיו בדבר הזכאות לתשלום בגין הוצאות הגידול והתרופות שלא במסגרת תביעה שכנגד ולאור דחיית התביעה העיקרית, אין בידי לפסוק לנתבע סעדים כספיים בגין טענת הקיזוז במסגרת ההליך דנן. סוף דבר לשיטה אחרונה, דין התביעה להידחות, על כל מרכיביה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. בעלי חייםחוזהעגליםבשרענף הבקר