מכות למעקל שהגיע לדירה לבצע עיקולים

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אלימות נגד מעקל - תקיפת מעקל: רקע לפניי תביעה בגין נזקי גוף לפי עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין בשל תאונת עבודה שבה נפגע מעקל בעת שהגיע לביתו של חייב לצורך דרישת תשלום עבור חוב לעיריית פתח תקווה. לטענת התובע, הינו יליד 26.5.1983, עבד אצל הנתבעת במועד הרלוונטי לכתב התביעה. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו תושב תל-אביב אשר הוצא נגדו צו עיקול מטעם נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת הינה חברה העוסקת במימוש הוצאה לפועל וצווי בית-משפט אשר העסיקה את התובע בתקופה הרלוונטית. לטענת התובע, הוא נפגע בתאונת עבודה בעת עבודתו בשירות הנתבעת עקב רשלנות הנתבעת. התובע עבד כמוציא לפועל בשירות הנתבעת. ביום 27.4.06 נשלח התובע ע"י הנתבעת לבצוע צו עיקול בבית חייב בתל-אביב. במהלך ביצוע הסבר העיקול לחייב, התובע הותקף והוכה על-ידי החייב, ונפל ממדרגות הבניין (להלן: "התאונה"). עקב כך נפגע התובע בצורה חמורה בקרסול ימין ונגרמו לו שבר וחתכים עמוקים באצבע יד ימין. כתוצאה מכך סבל התובע משבר מרוסק בקרסול ימין, ומכאבים בכף רגל ימין וחתך באצבע יד ימין. לטענת התובע, הנתבע אחראי באחריות מלאה לאירוע התאונה, ואף הוגש נגדו כתב אישום בגין התקיפה. הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה ללווי משטרתי, לא מסרה לתובע הדרכה מספקת, ולא הזהירה את התובע מפני הסכנות הכרוכות בעבודה, וכן אחראית כלפיו באחריות שילוחית. עוד טען התובע להפרת חובה חקוקה בשל הפרת תקנות הבטיחות בעבודה. בגין התאונה פנה התובע למוסד לביטול לאומי (להלן: "המל"ל") והתאונה הוכרה כתאונת עבודה. התובע נבדק ע"י ועדה רפואית מטעם המל"ל אשר קבעה כי הוא סובל מנכות זמנית בשיעור של 100% מיום 27.4.06 ועד ליום 30.4.07, ובשיעור של 10% לצמיתות. הנתבע הגיש כתב הגנה מטעמו. במסגרתו הכחיש שתקף את התובע. לטענת הנתבע הינו בן 64, נכה סיעודי, בעל נכות של 100% וסובל מאירוע לבבי מזה 12 שנה. זאת לעומת התובע שהינו אדם צעיר בן 23 וחסון, ואשר נלווה אליו מעקל נוסף. לטענת הנתבע ביום קרות האירוע, שהה הנתבע בבית גרושתו, והמעקלים דרשו בתוקף לעקל רכוש ששייך לגרושה בביתה, בגין חוב של הנתבע. הנתבע ניסה להסביר כי אינו מתגורר בפועל במקום והחפצים אינם שייכים לו, אך המעקלים התעלמו ממנו ומדרישתו שלא לבצע את העיקול. לדבריו התובע והמעקל הנוסף פעלו באטימות לב וברשלנות. הנתבע הכחיש את אחריותו לתאונה. לדבריו, נוהל נגדו הליך פלילי בגין תקיפת התובע והוא נאלץ להסכים להסדר טיעון. לדבריו, במצבו הבריאותי הלקוי לא היה יכול לגרום שום נזק לנתבע. לדבריו, בעת יציאת המעקלים מהבית מעד התובע במדרגות ונפגע ברגלו. הנתבע הפנה לדוח רפואי מבית-החולים אסף הרופא מיום 2.4.06 שם נרשם כי התובע נקע את רגלו הימנית בעת נפילה ממדרגות ללא שום אזכור של תקיפה. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה. לטענת הנתבעת דין התביעה נגדה להידחות שכן בנסיבות העניין אין לייחס לה שום רשלנות או אחריות לתאונה. הנתבעת נהגה בהתאם למקובל ולהוראות החוק בכל הקשור לביצוע העבודה, ואין להטיל שום חבות על הנתבעת. בנוסף טענה הנתבעת כי התובע תרם תרומה מכרעת המגעת עד כדי 100% לאירוע. 7. לאחר התאונה פנה התובע למשטרת ישראל והגיש תלונה. בעקבות התלונה הוגש כתב אישום נגד הנתבע בגין גרימת חבלה לתובע. הנתבע הודה במסגרת ההליך המשפטי שנוהל נגדו, ועונשו נגזר. הנתבע עתר להביא ראיות לסתור את האמור בפסק-הדין הפלילי בעניינו וזאת בשים לב לסעיף 42 א' ו- ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ובהתאם לכך ניתנה לו רשות לסתור את ממצאי פסק-הדין הפלילי בעניינו. העדויות 8. התובע הצהיר על העובדות האמורות לעיל, ואף העיד עליהן. לדברי התובע, הוא היה בן 23 ביום התאונה. ביום 27.4.06 נשלח על-ידי מעסיקו והבעלים של הנתבעת, מר ברוך בוטביקה (להלן: "בוטביקה"), לביצוע צו עיקול בבית חייב בתל-אביב. בוטביקה שלח אותו ביחד עם עובד נוסף, מר אייל אלפסי (להלן: "אלפסי") לביצוע צו עיקול. הצו לא היה חתום על-ידי גובה המס ולא על-ידי המשטרה כמקובל. בוטביקה אף לא דאג לליווי שוטר. במהלך ביצוע העיקול הותקף והוכה על-ידי הנתבע, ועקב כך נפל ממדרגות הבניין, וכתוצאה מכך נגרמו נזקיו. 9. התובע העיד בבית-המשפט. לדבריו, היה בן 23 במועד התאונה, היה ספורטאי, והגיע לעיקול עם צו שאינו חתום וללא הכשרה (עמ' 7, ש' 24-26). הנתבע רץ לחדר, "העיף אותם", הם אמרו לנתבע שהם הולכים, קמו ויצאו. הנתבע כנראה הביא סכין (עמ' 8, ש' 1). כאשר התובע יצא מהדלת, הנתבע דחף אותו, והתובע נפל במדרגות עד לסוף המדרגות בין הקומות, ואז הנתבע רכן מעליו וניסה לדקור אותו (עמ' 8, ש' 1-3). לדבריו, הנתבע החזיק בסכין או דוקרן ורכן מעליו (עמ' 8, ש' 11-12). אלפסי ניסע להפריד, וכשראה את הסכין ניסה למשוך את הנתבע (עמ' 8, ש' 14). לדבריו, ברח מדירת הנתבע, וכשהחל לרדת במדרגות, הנתבע דחף אותו (עמ' 8, ש' 22). לדברי התובע, היום הנתבע חולה, אך לעימות ביניהם במשטרה הגיע על קטנוע (עמ' 8, ש' 29). לדבריו, אלפסי יצא ראשון, והתובע אחריו, לכן הנתבע הספיק לדחוף אותו, ולא את אלפסי (עמ' 10, ש' 15). לשאלות הנתבעת השיב התובע כי הגיע למקום עם צו עיקול מעיריית פתח-תקווה, חתום על-ידי פקיד גבייה (עמ' 11, ש' 3-11). הוא עבד אצל הנתבעת כחודשיים בלבד (עמ' 11, ש' 13). לפני המקרה הזה לא ביצע הוצאת מיטלטלין מדירה, משום שאנשים שילמו (עמ' 11, ש' 20). התובע הוסיף שהנתבע אף "העיף" לאלפסי את המשקפים (עמ' 13, ש' 26). לדבריו, לאחר שהנתבע דחף אותו במדרגות הוא נפל והחליק (עמ' 14 , ש' 14). לאחר האירוע אלפסי חזר לדירה לקחת את הטלפונים שלהם, והנתבע הוציא לו אותם (עמ' 15, ש' 1-4). בנוגע למסמך הרפואי שבו נרשם שהוא נפל במדרגות, ציין התובע כי מדובר במסמך מאוחר מיום 8.6.06 (עמ' 15, ש' 22). 10. בנוגע לנזק העיד התובע כי הוא עובד היום בחברה אחרת, מרוויח כ- 7,000 ₪ נטו, וכ- 10,000-11,000 ₪ ברוטו (עמ' 15, ש' 7-10). עד היום מצוי בורג ברגלו (עמ' 15, ש' 16). הטיפולים שקיבל נכללים בסל הבריאות. הוא לא צירף קבלות על נסיעות (עמ' 15, ש' 28). היה לאחר התאונה באי-כושר מלא במשך שנה (עמ' 15, ש' 31-32). 11. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר אייל אלפסי. אלפסי העיד כי עבד עם התובע אצל הנתבעת. במסגרת עבודתו בחברה עבד בביצוע צווים של בית משפט ושל עיריית פתח-תקווה. לפני ביצוע הצווים היו דואגים להחתים את המשטרה ואת לשכת ההוצאה לפועל על הצווים. כמו-כן, בעת ביצוע הצווים היה מתלווה אליהם שוטר וכן אדם נוסף. ביום 27.4.06 נשלח על-ידי הבעלים של החברה מר בוטביקה לביצוע צו עיקול בבית חייב בתל-אביב, ביחד עם התובע. הצו שנמסר להם לא היה חתום על-ידי גובה מס ולא ע"י המשטרה כמקובל. כמו-כן, בוטביקה שלח אותם לבצע את הצו ללא שוטר מלווה מאחר והעניין היה דחוף לו. אלפסי העיד כי הוא והתובע לא קיבלו שום הכשרה או הדרכה מוקדמת כיצד לנהוג במקרה דומה. הוא והתובע הגיעו לבדם לבית החייב בתל-אביב, עם צו שלא היה חתום, וללא שוטר מלווה. הם הסבירו לנתבע את מטרם בואם, והוא הכניס אותם לביתו. כאשר החייב ראה כי הגיעו ללא שוטר והצו לא היה חתום, סבר כי הם "עובדים עליו" והחל לתקוף אותם. לפתע הנתבע רץ לחדר השינה, חזר אליהם עם סכין ורדף אחריהם בחדר המדרגות. הנתבע החל לתקוף את התובע וניסה לדקור אותו, ובזמן שהתובע ניסה להימלט, בעט בו ועקב כך התובע נפל במדרגות הבניין. הנתבע המשיך לתקוף את התובע, היכה אותו באגרופים וניסה לדקור אותו. התובע נחתך בידו ודם ניגר ממנה. 12. אלפסי העיד בבית-המשפט. לדבריו, הגיע למקום ביחד עם התובע, וזאת על-פי הצו. הנתבע הכניס אותם, הם שוחחו. בשלב מסוים הנתבע התעצבן, ואז הם אמרו לנתבע שהם הולכים. אלפסי הספיק לצאת מהבית, והנתבע דחף את התובע (עמ' 16, ש' 17). אלפסי הבהיר כי בתוך הבית התנהל ויכוח בין הנתבע לבן התובע, כשהנתבע ניסה לתקוף אותם בידיים. לדבריו, המשקפיים שלו נשברו בחדר המדרגות (עמ' 16, ש' 28-29). התובע והנתבע התעמתו, ואלפסי עמד ביניהם ואז הנתבע רץ לחדר (עמ' 17, ש' 1-4). אלפסי העיד כי הוא ראה את הנתבע דוחף את התובע (עמ' 17, ש' 16-17). לנתבע היה חפץ כלשהו ביד, ולאחר שהתובע נפל, הנתבע ניסה לדקור אותו, בדיעבד ראו שזו סכין (עמ' 17, ש' 25-32). לדברי אלפסי, באותו מועד הנתבע לא היה חולה, בניגוד למצבו היום (עמ' 18, ש' 1-3). לאחר שהכל נרגע, הנתבע התנצל מספר פעמים, ואז אלפסי חזר לקחת את הטלפונים (עמ' 18, ש' 17-19). 13. בתשובה לשאלות הנתבעת השיב אלפסי כי הוא עבד אצל הנתבעת במשך שנתיים (עמ' 19, ש' 11-12). לדבריו לא עבר שום הכשרה (עמ' 18-23). בפעמים הראשונות שיצא לבצע עיקולים, היה מלווה אותו ראש צוות אחר (עמ' 19, ש' 24-25), אך לא עבר שום קורס או הכשרה (עמ' 19, ש' 27). לדבריו, ברוב העיקולים היה נוכח שוטר (עמ' 19, ש' 32-33). לדבריו, "בצווים התנגדותיים" צריך שוטר (עמ' 20, ש' 9-10). אל הנתבע הם הגיעו בפעם הראשונה (עמ' 20, ש' 11-12). לדבריו, כאשר יש התנגדות, עוזבים את המקום ואז מזמינים משטרה (עמ' 21, ש' 19-22). אלפסי אישר שהצו חתום על ידי הממונה על הגבייה בעירייה (עמ' 22, ש' 1). אלפסי אישר שכאשר מגיעים ללא שוטר, אין צורך בחתימת שוטר (עמ' 22, ש' 15-16). 14. הנתבע הגיש תצהיר מטעמו בבקשה לסתור את האמור בפסק-הדין שניתן בעניינו. לדבריו, הגיע להסדר טיעון מבלי שהדברים הובנו על-ידו, ועקב מצב בריאותו הלקוי, והוא נתבקש להודות בעובדות חרף העובדה שלא ביצע את המעשים. לדבריו לא תקף את התובע ולא גרם לו חבלה. לא הבין את פרטי הסדר הטיעון. 15. כמו-כן, הגיש הנתבע תצהיר מטעמו לגוף התביעה, ובמסגרתו טען כי הוא בן 66, נכה סיעודי, בעל 100% נכות. לדבריו, ביום האירוע הגיע לבית גרושתו, ושם התובע ומעקל נוסף הגיעו לבצע עיקול של רכוש שלו בדירת גרושתו. הוא הסביר למעקלים שהבית אינו שלו. הוא ניסה להסביר למעקלים שהרכוש אינו שלו, אך הם התעלמו מדבריו. התובע דיבר עם עורך דינו לגבי החוב, והמשיך לאיים עליו לשלם את הקנס. הוא הסביר שאין לו כסף והציג מסמכים. התובע אחז בחולצתו תוך שהוא מאיים עליו, הוא ניסה להשתחרר מאחיזתו ופתח בצעקות, הוא הלך לחדר כדי להתחמק מהם, ותוך כדי כך קילל וצעק. נוכח צעקותיו המעקלים שעמדו ליד דלת הכניסה ברחו מהבית, וכנראה בזמן בריחתם נפל התובע. הוא ראה את התובע שרוע על הרצפה למטה. לא היה כל עימות בינו לבין התובע. הנתבע מסר שלא דחף את התובע, אלא התובע נפל במדרגות תוך כדי יציאתו מהבית או שהמעקל השני דחף אותו תוך כדי בריחתם. לא תקף את התובע בסכין, לא דקר אותו, ולא בעט בו או נתן לו אגרופים. 16. הנתבע העיד בבית-המשפט. לדברי הנתבע מצבו הבריאותי אינו שפיר, והוא עבר אירועים לפני שש שנים בטרם המקרה הנוגע לתביעה (עמ' 24, ש' 19-26). מצבו היום גרוע יותר ממצבו במועד הרלוונטי לתביעה (עמ' 24, ש' 27-28). לטענת הנתבע, התובע תפס בחולצתו (עמ' 25, ש' 6). לדבריו, לאחר מכן נוהל נגדו תיק פלילי, נוהלו הוכחות, ועורכת-הדין שלו אמרה לו שיודה בהסדר טיעון (עמ' 25, ש' 17-18). הנתבע הכחיש שדחף את התובע (עמ' 26, ש' 7-9). לדבריו, כאשר הלך לחדר, הביא מקל ואז הם ברחו, הנתבע צעק ואז התובע נפל. התובע ברח מהצעקות שלו (עמ' 26, ש' 11). כשהתובע נפל, היה הנתבע ליד הדלת, והנתבע ראה אותו מועד ונופל (עמ' 26, ש' 27-30). הנתבע לא ראה מי מבין שני המעקלים יצא ראשון (עמ' 12-13). בשנת 2006 היה לו רישיון לקטנוע (עמ' 27, ש' 26-27). 17. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של ברוך בוטביקה. בוטביקה הצהיר כי במועד הרלוונטי לתאונה שימש כמנהל בנתבעת. התובע נשלח לביצוע עיקול אצל החייב בתפקיד מלווה עם ראש הצוות, אלפסי. התובע עבר הדרכה מתאימה בטרם הועסק בתפקידו, ונהלי העבודה היו ברורים לו היטב. על-פי חוק ההוצל"פ והתקנות אין חובה לבצע פעולות עיקול בלווי שוטר, ולצורך הזהירות הונחו המעקלים באופן הברור ביותר, כי במקרה בו נשקפת סכנה עליהם לעזוב את המקום ולחזור עם שוטר. מעיון במסמכי חדר המיון נרשם מפי התובע כי התובע נקע את רגלו הימנית בעת נפילה במדרגות, ולא העלה התובע שום טענה לדחיפה או תקיפה. 18. בוטביקה העיד בבית-המשפט. לדבריו, התובע היה עובד חדש במועד הרלוונטי (עמ' 30, ש' 27-28). העד הסביר כי הצו היה חתום. לדבריו, כאשר צוות יוצא לשטח, הוא מגיע לבית ללא נוכחות משטרה, ורק כשיש מצב של התנגדות או כשחייב מסרב לשלם או לאפשר למעקלים להיכנס, אז יוצאים החוצה ומזמינים משטרה (עמ' 31). לדברי בוטביקה אם הייתה התנגדות בעבר של החייב, הרי שהיה צריך להזמין משטרה מראש (עמ' 31, ש' 23). לדברי בוטביקה, התובע ואלפסי עברו הדרכה, ולאלפסי קיימת תעודה של גובה מוסמך (עמ' 31, ש' 27-32). לתובע לא הייתה תעודה, והוא היה מלווה של אלפסי (עמ' 32, ש' 5-6). לדבריו, מדובר בעיקול לפי פקודת המיסים (גבייה) ולא לפי חוק ההוצאה לפועל (עמ' 32, ש' 16). דיון והכרעה - מהימנות ומשקל 19. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני מבכר את עדותם של התובע ושל אלפסי על-פני עדותו של הנתבע. אכן, במועד עדותו היה הנתבע במצב הבריאותי קשה, ומובן שבמצבו הנוכחי לא היה יכול לתקוף איש. ברם, התרשמתי כי מצבו בעת האירוע היה שונה ואפשר לו לתקוף את התובע. אף לפי עדות הנתבע עצמו, הוא הלך לחדר בצעקות כדי להביא מקל (נבוט), ואז התובע ואלפסי ברחו מהדירה. מגרסת הנתבע עצמו ניכר כי הוא ניסה לתקוף את התובע ומכאן שמצבו הבריאותי אפשר התנהגות זו. במועד המקרה אף החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף לקטנוע (עמ' 27, ש' 26-27), ואף הגיע לעימות במשטרה לאחר המקרה כשהוא רוכב על הקטנוע (עמ' 8, ש' 29), ומכאן שמצבו הבריאותי במועד המקרה היה תקין. הנתבע סבל מבעיות בריאות שונות, והיה מוכר על-ידי הביטוח הלאומי כנכה בשיעור של 100%, אך לא היה בכך כדי למנוע ממנו לדחוף את התובע. אמנם, התובע הינו גדול מידות באופן משמעותי יותר מהנתבע, ושוקל כ- 130 ק"ג ואף עוסק בספורט, אך שוכנעתי מן העדויות כי הנתבע הגיב באופן אימפולסיבי ותוקפני כלפי התובע, וללא הפעלת שיקול דעת. בשל כך הפרשי הגודל בין השניים אינם יכולים להכריע בשאלת המהימנות. הפרשי גודל אלה לא הפריעו לנתבע אף לשיטתו לפנות לחדרו ולהביא מקל כדי לתקוף או להניס את המעקלים. 20. זאת ועוד, אני מקבל את עדות התובע כמהימנה בכל הנוגע לפרטי האירוע, וזאת אף בהתעלם מהודאתו של הנתבע באשמה בהליך הפלילי בעניינו. התובע ואלפסי עשו רושם מהימן יותר מן הנתבע. בעדותו של התובע ניכרו סימני האמת, ניכר כי הוא זוכר היטב את האירוע, ועדותו הייתה קוהרנטית. גרסת התובע נמסרה למשטרה כבר בסמוך לאחר האירוע, והיא נתמכת בגרסתו של אלפסי. הנתבע לעומת זאת, ניסה בעיקר לטעון לאי-יכולתו לתקוף את התובע בשל מצבו הבריאותי ובשל הפרשי הגודל בינו לבין התובע, וכאמור לעיל לא שוכנעתי כי מצבו הבריאותי או הפרשי הגודל מנעו ממנו להתנהג כפי שהתנהג. העובדה שלתובע נגרם גם חתך בידו, תומכת במסקנה כי לאחר הנפילה ניגש הנתבע אל התובע וגרם לו לחתך האמור באמצעות חפץ חד. בגרסת הנתבע אין הסבר סביר לחתך שנגרם לתובע בידו. העובדה שהמעקלים נמלטו מן הדירה אף מבלי שלקחו את מכשירי הטלפון שלהם מחזקת את המסקנה כי הנתבע התנהג באלימות ובאיומים ברמה כזו אשר גרמה למעקלים להימלט במהירות מהמקום כגרסתם. סבורני כי על אופיו האלים של הנתבע ניתן ללמוד אף מדבריו בדוח העימות שבוצע בינו לבין התובע במשטרת ישראל, כמו גם מהודעתו במשטרה אשר צורפו על-ידי הנתבע לתיק. כך למשל, בהודעת הנתבע במשטרה הוא מסר: "אם הייתי מוציא סכין, הייתי שוחט אותו" (עמ' 2 ש' 25 להודעה). בעימות עצמו חזר הנתבע וגידף שוב ושוב את התובע, ומסר שאם הייתה לו סכין, היה שוחט את התובע. 21. קיים אמנם מסמך רפואי אשר ממנו עולה לכאורה שהתובע מסר שנפל במדרגות, ואולם מסמך זה הינו מאוחר למועד הגשת התלונה במשטרה (נספחים ב' וג' לכתב התביעה המתוקן) ומכאן מובן שאין זו גרסתו הראשונה של התובע. גרסתו הראשונה של התובע נמסרה במשטרה, והינה הגרסה המלאה. העובדה שלאחר מכן בבית-החולים נרשמו דברים חלקיים לצרכים רפואיים, אינה בעלת נפקות לעניין מהימנות התובע. 22. התמונה אשר מתקבלת מן העדויות הינה שהתובע ואלפסי הגיעו לדירה שבה שהה הנתבע כדי לבצע עיקול מיטלטלין לשם גביית חוב של הנתבע לעיריית פתח-תקווה. לאחר שטענו בפניו כי הגיעו לבצע עיקול, החל ויכוח בין הצדדים, התפתח עימות, וכתוצאה מכך חמתו של הנתבע בערה בו. הנתבע פרץ בצעקות רמות ורץ לחדרו להביא חפץ כלשהו במטרה לתקוף את המעקלים. אלפסי ואחריו התובע החלו לנוס מהמקום, ולאחר שיצאו מהדירה, בתחילת גרם המדרגות, דחף הנתבע את התובע, וזה נפל במדרגות, ונגרמה לו חבלה ברגלו. לאחר שהתובע נפל, ניגש אליו הנתבע, דקר אותו בידו וגרם לו לחתך, עד אשר אלפסי מנע את המשך מעשיו. לאחר תום האירוע, ולאחר שעשתונותיו של נתבע שבו אליו, חזר אלפסי לדירת התובע וקיבל ממנו את מכשירי הטלפון הניידים שנותרו במקום. בתום האירוע אלפסי והתובע הגישו תלונה במשטרה, והתובע פנה לבית-החולים לקבלת טיפול רפואי. 23. למעלה מן הצורך יש לציין כי טענתו של הנתבע לפיה הסכים להסדר הטיעון נוכח העובדה שסבל מאירוע מוחי ונפגע כושר הדיבור והתנועה שלו ולא ניתן היה במצבו לחקור אותו להבינו, ובניגוד להסכמתו, אינה עולה בקנה אחד עם פרוטוקול בית המשפט בהליך הפלילי (ת"פ (שלום ת"א) 5138/07). עיון בפרוטוקול מיום 25.5.09 מעלה כי הנתבע העיד ומסר עדות רציפה ומלאה בחקירה ראשית ולאחר מכן נחקר בחקירה נגדית. במהלך חקירתו הנגדית, הופסק הדיון והצדדים הודיעו כי הגיעו להסדר טיעון, אשר במסגרתו יתוקן כתב האישום והמאשימה הודיעה כי עמדתה תהיה למאסר. באותו פרוטוקול לא נכתב דבר הנוגע לאירוע מוחי שעבר הנתבע, והנתבע נשלח לקבלת תסקיר שירות מבחן. בדיון שלאחר מכן ביום 16.12.09 במסגרת גזר הדין ציין בית-המשפט (כב' השופט אביחי דורון) כי כחמישה חודשים קודם לכן עבר התובע אירוע מוחי בעיתו חצי גופו משותק והוא אינו מסוגל לדבר באופן שניתן להבנה. כלומר, לפי גזר הדין, האירוע המוחי שעבר התובע התרחש חמישה חודשים לפני דצמבר 2009, קרי: בחודש יולי 2009, וזאת כאשר הסדר הטיעון הוצג בישיבה ביום 25.5.09. גם עיון במסמכים הרפואיים שצירף הנתבע לתצהירו מעלה כי ביום 18.8.09 התובע אושפז בבית-החולים איכילוב, ביום 30.8.09 הועבר לשיקום במרכז רפואי רעות, וביום 12.10.09 שוחרר. כלומר, האירוע המוחי שגרם להקלה בעונשו של הנתבע בהליך הפלילי אירע ביום 18.8.09 או בסמוך לכך, ובכל מקרה לאחר מועד הודאת הנתבע באשמה. לכן, איני סבור כי יש לקבל את גרסת הנתבע לפיה הודה בבית-המשפט הודאת שווא במסגרת הסדר טיעון בשל האירוע המוחי שעבר. מובן הדבר שגם קודם לאירוע המוחי האמור, מצבו הנפשי והבריאותי של הנתבע לא היה מן המשופרים, אך איני סבור כי קיים קשר בין עובדה זאת לבין הודאתו בבית-המשפט. חבות הנתבע - רשלנות 24. חובת זהירות מושגית. במקרה דנן קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבע לבין התובע בשים לב לכך שהתובע הגיע לבצע עיקול אצל הנתבע, ובכך נוצרו "יחסי קרבה" (ר' ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). 25. חובת זהירות קונקרטית. במקרה דנן קיימת אף חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע, והתובע היה יכול וצריך לצפות אפשרות שבעקבות מעשיו אשר כללו את דחיפתו של התובע במדרגות ימעד התובע במדרגות ויגרמו לו נזקים. 26. ההתרשלות. במקרה דנן שוכנעתי כי הנתבע דחף את התובע במדרגות, ועקב כך הנתבע מעד ונפל במדרגות ונגרמו לו נזקים. מובן הדבר כי דחיפתו של אדם במדרגות עולה כדי התרשלות. במאמר מוסגר יצוין, כי אף אם הייתה מתקבלת גרסת הנתבע לפיה הלך לחדרו בצעקות רמות ("שאגות וצעקות" כהגדרת הנתבע בסיכומיו) והביא מקל ועקב כך התובע ברח ומעד בעצמו במדרגות, ללא דחיפה מצד הנתבע, הרי שהמסקנה בדבר התרשלות הנתבע לא הייתה שונה. התנהגותו של הנתבע, אף לשיטתו, גרמה לתובע לנוס מן המקום במהירות (כאשר המעקלים אפילו לא לקחו איתם את מכשירי הטלפון שלהם שנותרו בדירת התובע) ולכן אף אם התובע מעד ללא התערבות פיזית מצד הנתבע, עדיין התנהגות הנתבע עולה כדי רשלנות אשר גרמה, ולו באופן עקיף, לנזק של התובע. 27. הנזק. לתובע נגרם נזק. קשר סיבתי. קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע אשר דחף את התובע במדרגות לבין הנזקים שגרמו לתובע. חבות הנתבע בעוולת התקיפה 28. כמו-כן, ניתן לייחס לנתבע עוולה של תקיפה אשר מוגדרת בסעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין כדלקמן: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". 29. במקרה דנן, התובע תקף במתכוון את התובע באמצעות דחיפתו במדרגות, שלא בהסכמת התובע. 30. כמפורט לעיל, אף אם הייתה מתקבלת גרסת הנתבע לפיה רק הלך לחדרו להביא מקל, ועקב כך התובע נמלט מהמקום ונפל במדרגות, הרי שגם גרסה זו נופלת לגדרה של עוולת התקיפה בהיותה כוללת ניסיון תקיפה וכן איום על-ידי מעשה או על-ידי תנועה להשתמש בכוח, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שיש לו כוונה והיכולת לבצע את זממו. לכן, גם לפי גרסת הנתבע, ניכר כי הנתבע ניסה לתקוף את התובע, ובהתנהגותו איים על התובע שייפגע בו, ועקב כך התובע נמלט מהמקום במהירות תוך שהוא מועד במדרגות. לפיכך, אף לפי עוולת התקיפה, קיימת אחריות לנתבע לנזק שנגרם לתובע. חבות הנתבעת - הרשלנות 31. חובת זהירות מושגית. במקרה דנן אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעת כמעבידה לבין התובע כעובד (ר' ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993)). חובת זהירות בין מעביד לעובדיו הנה בבחינת מושכלות ראשונים (משה ויסמן, חבות מעבידים, עמ' 21 (2004) להלן: "ויסמן")). אין עוררין על כך שמעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. 32. חובת זהירות קונקרטית. במקרה דנן קיימת אף חובת זהירות קונקרטית. הנתבעת, כמעסיק סביר, הייתה יכולה לצפות כי התובע יותקף על-ידי אחד החייבים שאצלם מבוצע עיקול מיטלטלין או שאליהם מגיע התובע לגבות חוב. הנתבעת, כעניין שבמדיניות, הייתה צריכה אף לצפות התרחשות נזק מסוג זה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). היה על הנתבעת לצפות אפשרות של התנהגות אלימה מצידו של חייב אשר גובי מס מגיעים אליו לביצוע עיקול. מדובר באירוע שאינו רגיל, אך אין המדובר באירוע שלא ניתן לצפותו. כמו-כן, מבחינה נורמטיבית, מדובר באירוע אשר הנתבעת הייתה צריכה לצפותו. 33. פסיקת בתי-המשפט מבחינה בין סיכונים "רגילים" לבין סיכונים "שאינם רגילים" (ר' למשל, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993)). במקרה דנן, הסיכון שגובה מס יותקף על-ידי חייב במהלך ביצוע עיקול הינו בגדר הסיכונים הבלתי רגילים, שאינם מסיכוני היומיום, וזאת בפרט לאור סכום החיוב הנמוך שחב הנתבע (כ - 1600 ₪). אין המדובר בסכנה שהתובע כעובד חדש אצל הנתבעת יכול היה לדעת עליה בעצמו, אלא בסיכון שהיה צורך ליידע את התובע בדבר קיומו, לקבוע נהלים כיצד להתמודד עמו, ולהכשיר את התובע בדבר הדרכים להתמודד עם סיכון זה. על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, לדאוג לקיומה, ולהדריך את עובדיו לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף בנוגע לתובע שהיה עובד חדש ובלתי מנוסה. 34. יודגש, כי ככל שהסיכון יותר בלתי רגיל, הרי שבמקביל גוברים אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט, כדברי השופט בך בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993): "לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש". 35. ההתרשלות. התובע טען למספר מעשים או מחדלים אפשריים אשר לשיטתו עולים כדי רשלנות של הנתבעת. 36. בנוגע לחלק מטענות התובע סבורני כי דינן להידחות כמפורט להלן: שליחתו לביצוע העיקול כאשר מסמכי העיקול לא היו חתומים כדין. טענה זו נסתרת מעיון במסמכי העיקול עצמם (נספח ב' לתצהיר התובע) ומעדות התובע עצמו. מסמכי העיקול חתומים כדין על-ידי מחלקת אכיפה והוצאה לפועל בעיריית פתח תקווה (ר' גם עמ' 11, ש' 10-11; עמ' 22, ש' 1). אי-צירפו של שוטר לביצוע העיקול. ביצוע עיקול של חוב חנייה של העירייה אינו מחייב לפי שום דין, ואף לא לפי הנוהג, צירופו של שוטר. כפי שהעיד אלפסי, קריאה למשטרה לסייע לביצוע עיקול מתבצעת רק כאשר קיימת אינדיקציה לכך שעלול להיות קושי ספציפי בעיקול כגון התנגדות או התנהגות אלימה. במקרה זה, כאשר הגיעו המעקלים לדירה, לא הייתה להם או לנתבעת שום אינדיקציה בדבר אפשרות כזו. אף עיון בהוראות הדין הרלוונטיות מוביל למסקנה דומה (ר' סעיפים 4 (1), 5 (1) ו- 5 (4) לפקודת המסים (גבייה); סעיף 22 לתקנות המסים (גבייה), תשל"ד-1974). לפיכך, טענה זו נדחית. אי-בירור הרישום הפלילי הקודם של הנתבע. טענה נוספת של התובע הינה שהנתבעת התרשלה בכך שלא ביררה, קודם שליחת התובע ואלפסי לביצוע העיקול, אם לנתבע קיים עבר פלילי. בטענה זו אין ממש. ראשית, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה המתוקן והינה בגדר הרחבת חזית אסורה. שנית, אף לגופו של עניין דין הטענה להידחות. בהתאם לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, ברי כי הנתבעת, שהינה חברה פרטית, כלל לא הייתה רשאית לעיין במרשם הפלילי של הנתבע. 37. לעומת זאת, בנוגע לטענת התובע בדבר העדר הדרכה מספקת לעובדים, סבורני כי יש ממש בטענות התובע. כפי שעולה מן העדויות והראיות בתיק, הנתבעת לא העניקה לתובע וכן לאלפסי הדרכה מספקת אודות ההתנהגות הראויה במקרים מסוג זה. התובע וכן אלפסי לא עברו הכשרה מתאימה לביצוע תפקידם, והנתבעת הסתפקה בכך שהם ילמדו את העבודה תוך כדי ביצועה, כאשר כל עובד חדש באופן יחסי מוצמד לעובד ותיק הימנו. סבורני כי מדובר בהתרשלות של הנתבעת. 38. במועד האירוע התובע עבד אצל הנתבעת כחודשיים בלבד (עמ' 11, ש' 13). לפני המקרה דנן לא ביצע התובע הוצאת מיטלטלין מדירה (עמ' 11, ש' 20). לפיכך, מדובר במקרה ראשון של התובע שבו נאלץ להתמודד עם הוצאת מיטלטלין מדירה. ניכר כי התובע לא ידע כיצד לפעול במקרה כאמור. הנתבעת לא הדריכה את התובע כיצד לפעול במצבים מסוג זה. 39. אלפסי, לעומת זאת, היה בעל ותק של שנתיים אצל הנתבעת (עמ' 19, ש' 11-12). אלפסי העיד כי הוא עצמו, על אף שהיה ראש הצוות, לא עבר שום הכשרה כדבריו (עמ' 19, ש' 20-23): "ת. זרקו אותי למים, לא עברתי שום הכשרה. ש. לא עברת הכשרה בפ"ת? ת. לא. זרקו אותי למים, אחרי חודש ראו שאני נמרץ ומביא תוצאות לראש צוות ראשון, קיבלתי מינוי לתפקיד ויצאתי לשטח". 40. אלפסי הסביר כי בפעמים הראשונות שבהן עבד התלווה לראש צוות אחר, וכך למד את העבודה, אך לא קיבל שום הדרכה מסודרת מהנתבעת. לדבריו, למד בעצמו את העבודה (עמ' 19, ש' 29). 41. בעניין זה אני מבכר את עדותם של התובע ושל אלפסי לפיה לא קיבלו הדרכה, על-פני עדותו של בוטביקה, אשר העיד כי התובע ואלפסי קיבלו הדרכה (עמ' 31, ש' 27). בוטביקה לא הצביע על הדרכה כלשהו שהועברה לתובע ולאלפסי למעט אמירה כללית שעברו הדרכה. כאשר נתבקש בוטביקה למסור תיעוד כלשהו על הדרכה, השיב "כרגע אני לא יכול להציג בפניכם, אפשר מאותה רשות לבקש, אם זה עיריית פתח תקווה או כל עירייה" (עמ' 32, ש' 1-2). ברם, גם בהמשך לא הגישה הנתבעת שום מסמך אשר מוכיח שהתובע או אלפסי עברו הדרכה כלשהי בנוגע לתפקידם. 42. העדר ההדרכה מתאימה לתובע ולאלפסי מצד הנתבעת עולה כדי התרשלות של הנתבעת. תפקידו של גובה מס או של מעקל הינו תפקיד מורכב הדורש ידע, הבנה של סיטואציות ויכולת פתרון של קונפליקטים. לשם כך נדרשת הדרכה ממשית לעובדים אשר עוסקים בכך. לא ניתן בתפקיד מורכב מסוג זה להסתפק בלימוד המקצוע תוך כדי ניסיון או תוך כדי ליווי אדם אחר בעל ניסיון במקצוע. 43. הנתבעת אף לא הציגה נהלים כלשהם שנכתבו על ידה בנוגע לדרכי התמודדות במקרים כאמור. 44. כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, מעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה (ר' למשל, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). במקרה דנן, הנתבעת לא נקטה בצעדים סבירים כדי להזהיר את התובע מפני הסכנות הכרוכות במילוי תפקידו, ולא טרחה להדריכו כיצד להתמודד עם הסיכון שחייב עלול לתקוף אותו במילוי תפקידו. לפיכך, הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה להדרכה נאותה לאלפסי ולתובע. 45. רשלנותו של אלפסי, ואחריות מעביד מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין. סבורני כי אלפסי התרשל בתפקידו, בכך שלא ניהל את האירוע באופן ראוי. ניכר כי אלפסי לא ידע לנהל את המשבר ולא נהג כאחראי צוות, כפי שהיה עליו לפעול, וזאת בשל חוסר ידע בדבר הדרכים לנהל מו"מ עם חייבים. אלפסי היה הבכיר מבין השניים, כאשר התובע היה בסך הכול מלווה שלו בביצוע התפקיד. אלפסי היה צריך להורות על עזיבת המקום מבעוד מועד, ברגע שהחל להתפתח העימות עם הנתבע, ולא רק בשלב שבו רץ הנתבע לחדרו כדי להביא סכין. כמו-כן, אלפסי, כאחראי על התובע, היה צריך לעזוב את המקום לאחר התובע, ולא לרוץ לפניו, ולהותיר את התובע מאחור (עמ' 22, ש' 30-31). 46. כמו-כן, כפי שעולה מעדותו של אלפסי, התובע התעמת עם הנתבע, ואלפסי עמד ביניהם, וזאת בדירה, ובטרם עזבו את המקום (עמ' 17, ש' 1-2). מכאן ניכר כי אלפסי התרשל במילוי תפקידו כאיש הבכיר בצוות, בכך שאפשר את היווצרות המצב שבו התובע מתעמת עם הנתבע. על אלפסי היה לנהל את ההדברות עם הנתבע, ולא לאפשר לתובע, שהיה חדש בתפקידו, להיכנס לעימות עם הנתבע, אשר הוביל בסופו של דבר לאירוע כולו. סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו — (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם — (א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד; (ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו. (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד. (ג) לענין סעיף זה, מעשה — לרבות מחדל". 47. במקרה דנן, מעשיו ומחדליו של אלפסי נעשו תוך כדי עבודתו, והוא עשה אותם כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגלים של עבודתו והכרוכים בה. אף אם מדובר בביצוע לא נאות של תפקידו, הרי שהדברים הינם בגדר התפקיד, ומכאן שהנתבעת, כמעבידתו של אלפסי, אחראית להתרשלותו במסגרת חבות המעביד. 48. הנזק. לתובע נגרם נזק, אשר שיעורו ידון בהמשך. 49. קשר סיבתי. כאמור לעיל, התרשלותה של הנתבעת אשר לא הדריכה את העובדים, התובע ואלפסי, גרמה לכך שאלפסי התרשל בניהול האירוע כולו, וכתוצאה מכך נפגע התובע מידי הנתבע. אילו הייתה הנתבעת מדריכה כהלכה את אלפסי ואת התובע, ניכר כי היה ביכולתם לנהל את האירוע בצורה טובה יותר, ולהימנע מלהגיע לעימות עם הנתבע, ולהימנע מלהגיע למצב שבו הנתבע יתקוף את התובע. 50. ניכר מן העדויות כי אלפסי והתובע לא ידעו לנהל את האירוע מתחילתו. ניכר כי התנהגותם של התובע ואלפסי, אשר בוצעה בחוסר מיומנות, הובילה את הנתבע לכעוס עד כדי כך שהלך לחדרו להביא סכין או חפץ חד אחר, ולנסות לפגוע בהם. בשל העדר ההדרכה המספקת לא ידעו התובע ואלפסי לנהל את האירוע, גרמו לכעס רב אצל הנתבע, אשר חרג באופן משמעותי מעצם דרישת העיקול בסכום שאינו גבוה. כמו-כן, התובע ואלפסי לא ידעו לעזוב במועד את המקום כאשר הנתבע החל להרים את קולו, אלא עזבו רק ברגע האחרון, וזאת בריצה. כפי שעולה מעדותו של התובע, הם לא עזבו את המקום במועד הראוי, אלא באיחור. לדברי התובע הנתבע אמר שהרכוש אינו שלו, "והתחיל להתעצבן, כל פעם עלה שלב ושלב" (עמ' 13, ש' 26). הדרכה ראויה הייתה צריכה להבהיר למעקלים שבמצב דברים זה עליהם לעזוב את המקום, ולפנות למשטרה בטרם המשבר ידרדר לאלימות של ממש. מובן הדבר שאם אלפסי והתובע היו עוזבים את המקום מבעוד מועד, לא היו נזקקים להימלט בריצה, ואז יש להניח שדחיפתו התובע על-ידי הנתבע לא הייתה גורמת לנפילתו במדרגות, וזאת בשים לב להפרשי הגודל והכוח בין השניים. המנוסה החפוזה של התובע ואלפסי ברגע האחרון, גרמה, ביחד עם מעשי הנתבע, לפציעתו של התובע. סבורני כי אם התובע ואלפסי היו מקבלים הדרכה ראויה, היה ביכולתם למנוע את הסיטואציה כולה. העובדה שבדיעבד היה ביכולתו של אלפסי לחזור לנתבע ולקבל ממנו את מכשירי הטלפון שנותרו בדירה מוכיחה כי בהידברות נכונה ניתן היה לתקשר עם הנתבע. 51. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא א' ברק בע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (מיום 14.12.06): "ואולם, התרשלות העירייה מנעה מן המשיב את התשתית הראייתית לה הוא נזקק באשר למצב הדברים ההיפותטי אילו היתה העירייה נוהגת כשורה. בנסיבות אלו, קבענו בעבר כי קם על הרשות הנטל להראות כי אפילו היתה מקיימת את חובותיה כדין, לא היה בכך כדי להועיל לנפגע (ראו פרשת פלוני, פסקה 34; ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר דן לאור (טרם פורסם)). בנטל זה לא עמדה הרשות, ומכאן כי התקיים יסוד הקשר הסיבתי הנדרש בין ההתרשלות לנזק". 52. לפיכך, המסקנה היא שהוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת לבין נזקו של התובע. אשם תורם 53. לא שוכנעתי כי קיים אשר תורם כלשהו מצדו של התובע לאירוע. שוכנעתי כי התובע לא אחז בחולצתו של הנתבע ולא נהג באלימות כלשהי במהלך האירוע, וזאת בניגוד להתנהגות הנתבע. בעניין זה אני מקבל את עדות התובע ועדות אלפסי כמהימנה. הנתבע בוודאי לא פעל בדרך של הגנה עצמית. אמנם, התובע, כמו אלפסי, כשל בכך שלא עזב את המקום, והתקשר למשטרה, ברגע שהחל האירוע, וברגע שהנתבע גילה התנגדות, ואולם לאור העדר ניסיונו של התובע בעבודה, כאשר הוותק שלו היה חודשיים בלבד, ובשים לב לתפקידו שהיה רק בגדר מלווה של אלפסי, וזאת לפי עדותו של בוטביקה (עמ' 32, ש' 6), ובשים לב לכך שאלפסי היה ראש הצוות, הרי שלא ניתן לייחס לתובע אשם תורם למחדליו של אלפסי. סיכום ביניים - סוגיית החבות 54. לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא כי הנתבעים אחראים, ביחד ולחוד, לנזקים שנגרמו לתובע בעוולת הרשלנות, והנתבע אחראי לנזקי התובע אף בעוולת התקיפה. מכאן שיש לעבור ולבחון את שיעור הנזקים והפיצוי שיש להעניק בגינם. הפיצויים - שיעור הנזק הנכות הרפואית 55. לתובע נגרם שבר מרוסק בקרסול ימין וחתך באצבע יד ימין. 56. לפי קביעת מל"ל התובע סבל מנכות זמנית בשיעור של 100% מיום 27.4.06 ועד ליום 30.4.07, ומנכות צמיתה בשיעור של 10%. 57. הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מאת פרופ' יעקב נרובאי, מומחה לאורתופדיה. המומחה בדק את התובע והעריך את נכותו בשיעור של 2.5% לצמיתות. בנוסף, העריך את הנכות הזמנית בשיעור של 100% לחודש לאחר התאונה ו- 50% לחודש נוסף, וכן העריך נכות זמנית של 100% במשך חודש לאחר הניתוח, ו- 50% לחודש נוסף. 58. בהמשך לכך, הצדדים הסכימו שהנכות הרפואית של התובע הינה 6.25% לצמיתות (עמ' 33, ש' 25) וכך נקבע. הנכות התפקודית 59. במקרה דנן סבורני כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור נכותו הרפואית, קרי: 6.25%. לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה לקבוע נכות תפקודית גבוהה או נמוכה מהנכות הרפואית. הפיצויים כאב וסבל 60. בנוגע לכאב וסבל שוכנעתי כי נגרם לתובע נזק ממשי. התובע נפגע הן באצבעו והן ברגלו. בעניין זה יש ליתן את הדעת לאחוזי נכותו של התובע שהינם 6.25%. 61. לפיכך, הנני פוסק בגין ראש נזק זה של כאב וסבל סך של 25,000 ₪. הפסד השתכרות בעבר 62. התובע היה במצב של אי כושר עבודה מלא במשך 12 חודשים (אישור מל"ל בנספח ד2 לתצהיר התובע). בתקופה זו, בהתחשב ברמת השכר עובר לתאונה שהינה בסך של 4,750 ₪ (משוערך להיום), ההפסד בגין תקופה זו הינו בסך של 57,000 ₪. בנוגע לתקופה שלאחר מכן, עתר התובע לפיצוי אקטוארי מלא לפי חישוב של 54 חודשים נוספים, ולפי שיעור נכותו, ובסך הכול 16,031 ₪. ברם, בכל הנוגע לתקופה הנוספת (לאחר תום 12 חודשי אי כשירות מלאה), לא הציג התובע תלושי שכר מלאים. כמו-כן, מעדותו של התובע עולה כי כיום הוא עובד ומשתכר כ- 10,000-11,000 ₪ ברוטו, כלומר התובע השביח את שכרו מאז התאונה. ככל שהתובע בחר שלא לעבוד, לאחר התקופה שבגינה נקבעה לו נכות צמיתה של 100%, הרי שמדובר באי-הקטנת נזק מצדו של התובע. לפיכך, אין מקום לפסוק לו פיצוי בחישוב אקטוארי מלא בגין התקופה הנוספת. סבורני כי בגין התקופה הנוספת יש לקבוע את הסכום בחישוב גלובאלי, בסך של 5,000 ₪. בסך הכול בגין שתי התקופות בעבר יש לפסוק לתובע סך של 62,000 ₪. 63. לפיכך, הנני פוסק בגין ראש נזק זה של הפסד השתכרות לעבר סך של 62,000 ₪. אובדן כושר השתכרות 64. לטענת התובע בסיכומיו יש לבצע חישוב אקטוארי מלא של אובדן כושר ההשתכרות, בהתאם לאחוזי נכותו התפקודית, ובסך הכל לטענתו יש לפצותו בסך של 82,115 ₪. ברם, מתוך עדות התובע עולה כי הוא עובד כיום בחברת מ.פינס בע"מ, ומשתכר כ- 10,000-11,000 ₪ ברוטו לחודש, וכ- 7,000 ₪ נטו. לפיכך, נראה כי שכרו של התובע נכון להיום לא נגרע, אלא השביח, ומכאן שלא ניתן להניח הפסד השתכרות עתידי כשיעור נכותו התפקודית. יחד עם זאת, בשים לב לנכותו האורתופדית ולפגיעה בקרסולו, יש להניח שיתקשה בעתיד לבצע מטלות מסוימות ולעבוד בתפקידים פיזיים מסוימים. מכאן שיש לקבוע את אובדן כושר ההשתכרות של התובע בחישוב גלובאלי ולא אקטוארי. 65. לפיכך, הנני פוסק בגין ראש נזק זה של אובדן כושר השתכרות, כולל הפסד הטבות סוציאליות ופנסיה, סך של 20,000 ש"ח ₪. עזרת צד ג' 66. בנוגע לעזרת צד ג' לעבר, התובע לא הביא עדים להוכחת עזרת צד ג' שקיבל. אף אם קיבל עזרה מבני משפחה, יש להניח שזו לא חרגה מהמקובל. לפיכך, לא שוכנעתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות 67. בנוגע להוצאות רפואיות ונסיעות יש ליתן את הדעת לכך שהתובע אושפז, נזקק לביקורות ולטיפולים רפואיים ותרופתיים שוטפים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה. יש אף ליתן את הדעת לכך שהתובע זכאי להחזר הוצאות רפואיות מקופת החולים או הביטוח הלאומי. יחד עם זאת, התובע לא הגיש קבלות בגין הטיפולים השונים. בעתיד יש להניח שיזדקק אף לטיפולים מסוימים שאינם נכללים בסך הבריאות או במימון הביטוח הלאומי. 68. לפיכך, הנני פוסק בגין ראש נזק זה של עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, סך של 2,000 ₪. ניכויי מל"ל 69. יש לנכות מכל סכום שייפסק לתובע את סכום הפיצויים שקיבל מהמל"ל בסך של 65,511 ₪. סוף דבר 70. לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצויים כמפורט להלן: כאב וסבל................................... 25,000 ₪. הפסדי השתכרות לעבר................ 62,000 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד....... 20,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות.............. 2,000 ₪. סיכום ביניים 109,000 ₪. ניכוי מל"ל........................................ (65,511) ₪. סה"כ............................................... 43,489 ₪. 71. אשר על-כן, אני קובע כי הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 43,489 ש"ח. בחלוקת האחריות בין הנתבע לנתבעת, הרי שמלוא האחריות רובצת על כתפיו של הנתבעת. לסכום זה יתווספו שכר טרחת עו"ד בסך של 23% מהסכום האמור (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט (אגרות ושכ"ט עדים). הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום. ככל שלא ישולמו במועדם, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. מקרקעיןעיקול