מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מחלת נפש עקב לחץ בעבודה: האם כתוצאה מיום עמוס ולחץ בעבודה אירעה ליועץ השקעות בבנק פגיעה בעבודה - זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו. ביום 17.9.10 קבענו כי התקיימה תשתית עובדתית לאירוע תאונתי בעבודה. ביום 24.10.10 מינה ביה"ד את ד"ר פרל כמומחה-יועץ רפואי בתחום הפסיכיאטריה. ואלה העובדות שהועברו למומחה על ידי ביה"ד לצורך מתן חוות דעתו: 1. התובע הועסק בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) במשך כחמש-עשרה שנים, בתפקידים שונים, אך במשך עיקר תקופת העסקתו שימש כיועץ השקעות. 2. במהלך חודש דצמבר 2004 מונה התובע כיועץ השקעות סניפי, בסניף בו עבד. כפי שעולה מתצהיר התובע, המעבר לתפקיד החדש יצר עומס עבודה רב על התובע. עומס זה התבטא במספר לקוחות רב אשר המתינו לשמוע בעצתו ומספר שיחות הטלפון אשר הופנו אליו גדל במידה ניכרת. 3. לדברי התובע, יום חמישי ה- 23/06/05 היה יום עמוס במיוחד, לקוחות רבים המתינו לשירותיו והיה עליו במקביל לענות לשיחות טלפון רבות. כתוצאה מכך טען התובע כי חש בלחץ עז בחזהו במתח ובחרדה. בתום יום העבודה שב התובע לביתו אך לדבריו, תחושת המתח, החרדה והדיכאון כתוצאה מאירועי היום ליוו אותו במהלך סוף השבוע. 4. ביום 26/06/05 פנה התובע לרופא המשפחה שלו אשר הפנה אותו לרופא תעסוקתי וזה הפנה אותו לפסיכיאטר. 5. ביום 27/06/05 התייצב התובע בחזרה בעבודתו. 6. ביום 08/08/05 התייצב התובע אצל ד"ר פומרנץ, פסיכיאטרית, אשר קבעה כי התובע סובל מחרדה וכי הפתרון לכך הוא הקלה בתנאי עבודתו. 7. לדברי התובע, תחושות המתח והחרדה לא הרפו ממנו, אף לאחר שעבר לתפקיד אחר בארכיב הבנק וביום 31/10/08 סיים את עבודתו בבנק. המומחה ביקש לראיין את התובע ואלה השאלות שהופנו למומחה והתשובות שנתקבלו ממנו: מהי מחלת התובע? "לאחר שראיינתי את התובע, ועיינתי במסמכים הרפואיים אני סבור כי התובע סובל מהפרעה דיכאונית מאג'ורית קשה ומתמשכת, כפי שקבע ד"ר שאול סטיר בתעודת רופא מיום 21 במרץ 2010. אבחנה זו מתבססת על הסימפטומים הדיכאוניים הקשים והמתמשכים הקיימים אצל החולה." האם יש קשר סיבתי (גרימה או החמרה) בין מחלתו לבין עבודתו או הארוע, כמתואר בעובדות ? האם השפעת עבודתו על מחלתו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (אם קיימים כאלה) אצל התובע? להערכתי הפרעה זו התפתחה הן כתוצאה מהאירוע התאונתי בעבודתו והן כתוצאה מהשפעת גורמים אחרים. הערכתי זו בדבר קיום גורמים אחרים, פרט לאירוע התאונתי, מתבססת גם על מסמך קצר שנכתב ע"י ד"ר א. גוטין מיום 3.2.1977 בו נכתב ש"מדובר בבחור שקיימות אצלו תופעות נוירו וגטטיביות לא מגלה הפרעות נפשיות" והומלץ טיפול תרופתי בתרופות שהיו מקובלות באותה העת. מסמך זה מעיד על מפגש עם פסיכיאטר וטיפול תרופתי אשר קדם לאירוע התאונתי בשנים רבות. כמו כן, לדעתי, יש לחולה קוים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית וצורך רב להיות מוערך על ידי אחרים. באופן פרדוקסאלי, אותם קווי אישיות שבעקבותיהם נחשב עד שלב מסויים עובד מצטיין, הם שגרמו לו, כאשר נכנס ללחץ עבודה מוגבר ומצא את עצמו בתפקיד שמעל לכוחותיו, להישבר. מעיון במסמכי המוסד לביטוח לאומי שהועברו ליידי מצאתי כי הנכות הנפשית שנקבעה לתובע עומדת על 30% (מתוך כלל נכות של 76%). הערכתי היא שמתוך אותם 30 אחוזי נכות, ניתן לייחס כמחצית לאירועי התאונתי, ומחצית לגורמים האחרים כפי שפורטו לעיל. לבקשת התובע, הועברו למומחה שאלות הבהרה. ואלה שאלות ההבהרה שהועברו למומחה והתשובות שנתקבלו ממנו: 1. התובע נבדק בעבר אצל ד"ר גוטין; א. האם יש לך אסמכתא כי ד"ר גוטין הנו אכן פסיכיאטר ? ב. אם כן, מהי האסמכתא ? "לעניין מומחיותו של ד"ר גוטין. כשכתבתי את חוות דעתי, היו בפניי מסמכים שמקורם במרפאה לבריאות הנפש של מחוז תל אביב בקופת חולים של ההסתדרות הכללית (כיום שירותי בריאות כללית). בתוך מסמכים אלו היה מכתבו של ד"ר א. גוטין. ההנחה כי מדובר ברופא פסיכיאטר היא המתבקשת במקרה זה. לאור שאלות ההבהרה, שבתי ובדקתי במרשם הרופאים של משרד הבריאות (באתר משרד הבריאות ). בחיפוש תחת השם גוטין, קיים רק רופא אחד עם שם פרטי המתחיל באות א'. ד"ר אליה גוטין מופיע כבעל מומחיות בפסיכיאטריה." 2. א. האם הממצאים של ד"ר גוטין מתאריך 3.2.1977 מצביעים על קיום הפרעה נפשית? ב. במידה וכן, על אילו הפרעות נפשיות ומהיכן אתה למד זאת ? "לעניין הממצאים של ד"ר גוטין, ציטטתי בחוות דעתי את דברי ד"ר גוטין לפיהם לא קיימת הפרעה נפשית אצל התובע. עם זאת, אינני סבור כי יש לקבל אמירה זו של ד"ר גוטין כלשונה. התובע קיים מספר מפגשים במרפאה פסיכיאטרית. ד"ר גוטין, כפי שהוא מציין במכתבו, קיים עם התובע שיחה פסיכותרפויטית ואף המליץ על טיפול תרופתי שאליו עוד אתייחס להלן. יש להעריך שהתקיימה הפרעה נפשית אצל התובע כבר בשנת 1971, גם אם בצורה קלה. התרופות Insidon ו Bellergal, אשר נרשמו לתובע, ניתנות לרוב בשל מקרים קלים של חרדה. אף בית המשפט הנכבד בשאלות ההבהרה מעלה את האפשרות שהתרופות ניתנו בשל 'מקרים של התרגשויות וחרדות קלות' " 3. א. האם התופעות הנוירו-וגטטיביות (אדמומיות בפנים בעת התרגשות) שבגללן הופנה התובע ע"י רופא המשפחה לרופא פסיכיאטר מצביעות על קשר לאבחנה שקיבל 30 שנה לאחר מכן ועל הפרעה דיכאונית מאג'ורית ? ב. במידה וכן, מהי הספרות המקצועית ממנה הנך למד על קשר זה ? "לעניין הקשר בין התופעות הנוירו וגטטיביות שבגללן הופנה התובע לבין האבחנה שקיבל 30 שנים לאחר מכן ואל הפרעה דיכאונית מאג'ורית, אני סבור כי שאלה זו נובעת מהבנה לא נכונה של חוות דעתי. עצם התופעה הנוירו-וגטטיבית אולי איננה חשובה כשלעצמה, אלא שדברי הפסיכיאטר המטפל וכן הטיפול התרופתי והסיטואציה כולה הם אלו המעידים על כך שבריאותו הנפשית של התובע לא היתה שלמה אלא היה בה ליקוי, קל ככל שיהיה. מבלי שאפשר להצביע על ספרות מסויימת המתארת זאת, כלל ידוע הוא שאם אדם הלוקה בהפרעה נפשית כלשהי סבל בעבר מהפרעה אחרת, קלה ככל שתהיה, הרי שיש להביא בחשבון את ההפרעה הנפשית שהתקיימה בעברו של אותו חולה, בהערכה של מצבו הנוכחי. החולה הוא מכלול של כלל האירועים והמצבים שעבר בחייו." 4. האם באותן שנים, הטיפול בלרגל וינסידון היה מקובל לטיפול בהפרעה דיכאונית קשה או שהיו מומלץ למקרים של התרגשויות וחרדות קלות ? "לעניין הטיפול המקובל באמצעות התרופות Insidon ו Bellergal בשנות השבעים, אכן שימשו תרופות אלו יותר לשם טיפול במקרים של התרגשויות וחרדות קלות ופחות במקרים של הפרעה דיכאונית קשה." 5. האם תפקודו התקין של התובע במשך 28 שנה, ללא קבלת יעוץ או טיפול פסיכיאטרי שיחתי או תרופתי כלשהו, לא מפריך את הטענה שיש קשר כלשהו בין התופעות שחש באותה העת לבין תאונת העבודה משנת 2005 ? "לעניין תפקודו התקין של התובע במשך 28 שנים, ללא קבלת ייעוץ, הרי שאין בכך כדי להפריך את הטענה שיש קשר כלשהו בין התופעות שחש באותה העת (שנת 1971) לבין תאונת העבודה משנת 2005. בחוות דעתי התייחסתי לקיומם של השפעת גורמים אחרים. המפגש אצל פסיכיאטר וההמלצה של אותו פסיכיאטר על נטילת תרופות עולה לכדי "גורם אחר" שייתכן והשפיע על פרוץ המחלה אצל התובע, גם אם השפעה זו היתה מועטה ועל כך אפרט בהמשך." 6. לטענתו של התובע, הוא לא נטל את התרופות שד"ר גוטין רשם לו. האם אתה יכול לבסס מהמסמכים הרפואיים או מכל מקור אחר שאכן התובע נטל תרופות אלו ? "לעניין נטילת התרופות אצל התובע, אינני מתיימר לדעת האם התובע נטל את התרופות בפועל. גם אם נכונה טענתו של התובע שלאחר מספר פגישות במרפאה פסיכיאטרית לא נטל מעולם את התרופות שהומלצו עבורו, אין בכך כדי להעלות או להוריד מחוות דעתי." 7. כיצד אתה מסביר את העובדה, שבמהלך כל חייו, במשך שנים רבות (התובע הינו אדם לא צעיר), לא נדרש הוא ולא נזקק הוא לכל טיפול פסיכיאטרי ו/או פסיכולוגי, למרות האבחנה אותה אתה מאבחן ? "אני מעריך שכותב השאלה מתכוון לעניין קווי האישיות הנרקיסיסטית המוזכרים בחוות דעתי. לא אבחנתי אצל התובע קיום הפרעת אישיות נרקיסיסטית, ואם הכוונה לקווי האישיות הנרקסיסטית המוזכרים בחוות דעתי, אתייחס לכך להלן." 8. ד"ר גוטין רושם בשנת 1977 כי התובע: "לא מגלה הפרעות נפשיות" ואף מוסיף בכתב יד: "אפקט אדקווטי" ואף ציין: "שמהלך חשיבתו תקין ולא ציין תופעה של דיכאון או חרדה". כמו כן, אין רצף של הפרעות רגשיות בין הבדיקה משנת 1977 לאבחנה של דיכאון מאג'ורי קשה לאחר האירוע בעבודה משנת 2005. האם לאור כל האמור לעיל, הנך עומד על מסקנתך כי מסך הנכות אותו קבעת לתובע (30%), מחצית ממנה מיוחסת לעברו טרם התאונה, ומחצית לאחר התאונה משנת 2005 ? אנא הסבר ונמק תשובתך. "אבקש לציין כי השאלה רומזת לכך שחלוקת מחצית סך הנכות הנפשית בין האירוע התאונתי לבין השפעת גורמים אחרים התבססה על מכתבו של ד"ר גוטין, ולא כן היא. ראשית, ראוי לציין שוב כי לא אבחנתי את התובע כסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית אלא מקוים של הפרעת אישיות כזו. לתובע מאפיינים חלקיים בלבד של הפרעת אישיות נרקיסיסטית אבל עצם קיומם, לפי התרשמותי לאחר שראיינתי את התובע, השפעה על אופי התמודדותו עם הלחצים שפעלו עליו בעבודתו. כתבתי בחוות דעתי, ולאור שאלות ההבהרה, אני חוזר על כך, כי קווי האישיות הנרקיסיסטיים, שבעקבותיהם להערכתי נחשב התובע עד שלב מסויים עובד מצטיין, כאשר התובע נכנס ללחץ עבודה מוגבר ומצא את עצמו בתפקיד שמעל לכוחותיו, הם שלבסוף גרמו לתובע להישבר. הלחץ המתמשך בעבודה הוא בעיני גורם רב משקל מבין הגורמים "האחרים" שבסופם לקה האיש בדיכאון מאג'ורי. את האירוע התאונתי אמדתי כחמישים אחוז מכלל הנכות הנפשית המיוחסת לתובע." 9. האם ערכת לתובע אבחנה מבדלת ביחס לאבחנה הנרקיסיסטית אותה הנך מזהה אצלו ? "כאמור, לא קבעתי את האבחנה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית ולכן גם אינני רואה מקום לערוך אבחנה מבדלת." 10. כיצד תסביר את העובדה שבכל המסמכים הרפואיים מטעם הפסיכיאטרים המטפלים בו, לא אוזכרה אבחנה זו ? "אני חוזר ומציין שלא קבעתי אבחנה של הפרעת אישיות נרקיסיטית אלא קיום קווי אישיות נרקיסיסטית ואף אבחנתי את התובע כסובל מדיכאון מאג'ורי קשה ומתמשך, בהתאם לקביעת ד"ר שאול סטיר בתעודת הרופא מיום 21 במרץ 2010." 11. האם תסכים שאבחנה בדבר נכותו שמורה לוועדות הרפואיות ולא במסגרת חוות הדעת אשר ניתנה על ידך ? ולחלופין, האם התבקשת לציין את נכותו הרפואית ? "אציין כי בחוות דעתי ציטטתי את דברי התובע עצמו בראיון שערכתי לו. התובע סיפר לי כי"יש לו נכות רפואית לצמיתות של 76%, ובתוך זה נכות פסיכיאטרית כנראה 30%". לא התכוונתי בחוות דעתי לקבוע אחוזי נכות ולא לייחס נכות פסיכיאטרית מתוך הנכות הכללית. כוונתי היתה לאמוד בלבד את החלק היחסי של הנכות שאותו ניתן לייחס לאירוע התאונתי באופן יחסי לנכות הפסיכיאטרית ככל שתיקבע בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח הלאומי. אם המצב במציאות איננו תואם את מה שהתובע אמר לי, הריני להצר על כך. לצורך הדיוק, אבהיר כי ככל שתיקבע נכות נפשית, הרי שחוות דעתי היא לייחס 50% ממנה לאירוע התאונתי והיתר לגורמים אחרים, ובתוכם הלחץ המתמשך בעבודה." ביום 20.11.11 החליט ביה"ד למנות מומחה רפואי נוסף ולא נפסלה חוות דעתו של ד"ר פרל, למרות בקשת התובע. בהמשך נתבקש ביה"ד להחליף את המומחה. ביה"ד דחה את הבקשה. ביום 27.11.11 מינה ביה"ד את ד"ר רמי אהרונסון כיועץ רפואי בתחום הפסיכיאטריה. ואלה השאלות שהועברו למומחה והתשובות שנתקבלו ממנו: 1. מהי מחלת התובע? "איני יכול לאבחן באופן מובהק אם ומאיזה מחלה פסיכיאטרית התובע סובל. מתוך המסמכים עולה כי נבדק ע"י פסיכיאטר בשנת 1977 שמצא אותו ללא הפרעה נפשית אך עם "תופעות נוירו-ווגטטיביות" . בסיכום שיחה הוא מאבחן "נוירוזה ווגטטיבית". מונח זה לא בשימוש היום כאבחנה פסיכיאטרית, אך מתאר נטייה להגיב דרך תגובות גופניות וברגישות יתר לגירויים פנימיים וחיצוניים. אחרי הפגישה הבודדת ב-1977 קיבל תרופת הרגעה קלה ביותר. לאורך השנים עד שנת 2005 צויינו בתיקו הרפואי רק תלונות וממצאים גופניים שונים. בתאריך 17.04.2005 יש רישום של תלונה: "חולשה כללית" (ללא פירוט) ובתאריך 26.06.2005 יש רישום "על לחצים נפשיים בעבודה", קשיי שינה ומחשבות מטרידות על העבודה. ברישום 7.8.2005 חוזרות תלונות אלה ורופא המשפחה מציין "anxiety state". ברישום 9.8.2005 צויין " הפנייה לאחר ביקור אצל פסיכיאטר-אבחנה של חרדה-בעייה נקודתית בעבודה-כנראה צריך לשנות תפקיד". אין איזכור לשם הפסיכיאטר ואין לי מסמך על בדיקה פסיכיאטרית (ההדגשה של המומחה - א.ג.כ). בהמשך השנים ועד 7.1.2010 יש רישומים רבים בתיק על מצבי חרדה ודיכאון. אין פירוט בתיק שנותן אפשרות לאמת או להעריך אבחנות אלה אך קיבל תרופות נגד חרדה ודכאון (vaben,cipralex,venaflaxine,elatrol ) במינונים קטנים. במכתבו של ד"ר פרל מתאריך 31.12.2010 עולה כי התובע נבדק ע"י שני פסיכיאטרים: ד"ר פומרנץ וד"ר סטיר. אין לי כל מסמך על בדיקות אלה. כל הערכה אבחנתית מצידי על כן יכולה רק להסתמך על רישומי רופא המשפחה. מתוך רישומים אלה עולה תמונה של מצבי דכאון וחרדה שלא היו קיימים לפני 2005 ושהופיעו לאחר שקיבל תפקיד חדש בעבודה, שינוי שבשבילו הווה מעמסה ודחק." 2. האם יש קשר סיבתי (גרימה או החמרה) בין מחלתו לבין עבודתו או הארוע, כמתואר בעובדות? "כן. יש לראות את שינוי התפקיד בעבודה כגורם לחץ ודחק אצל התובע. ב-1977 תוארה רגישות יתר עם נטייה לתגובות נוירו-ווגטטיביות. לאחר מכן אין איזכור לתגובות דומות או חרדה עד לאחר שינוי התפקיד." 3. האם השפעת עבודתו על מחלתו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (אם קיימים כאלה) אצל התובע? "מעבר למוזכר ב-1977, אין לי מידע על השפעת גורמים נוספים." במסגרת חוות דעתו המשלימה ביקש המומחה לתקן תשובתו לשאלה השלישית בחוות דעתו הראשונית: "תיקון: ברצוני לתקן תשובתי 3. בחוות דעתי. בנוגע למצבו ויכולת תפקודו לאחר 2007 ושבהמשך הביא להפסקת העבודה ב-31.10.2008 קיימים גורמים כבידי משקל מעבר לתנאי העבודה. ראה תשובתי 6." 4. מיקרוטראומה - האם ניתן לראות בכל פעולה ופעולה שביצע התובע כמפורט בעובדות משום פגיעה שהיא שכשלעצמה לא גרמה למחלת התובע אולם בהצטרפות כל הפגיעות יחד נגרמה מחלתו? "להבנתי, במקרה של התובע לא מדובר על פגיעה מטראומה תחומה אלה על מצב לחץ ודחק מתמשך מתוך חוסר התאמה לדרישות התפקיד אליו עבר." התובע ביקש להפנות שאלות הבהרה למומחה וביה"ד נעתר לבקשה. ואלה שאלות ההבהרה שהועברו למומחה והתשובות שנתקבלו ממנו: 1.         בחוות הדעת מתאריך 22.12.2011 נרשם (עמ' 1, שורה 18): "אין אזכור לשם הפסיכיאטר ואין לי מסמך על בדיקה פסיכיאטרית... במכתבו של דר' פרל מתאריך 31.12.2010 עולה כי התובע נבדק ע"י שני פסיכיאטרים: דר' פומרנץ ודר' סטיר. אין לי כל מסמך על בדיקות אלה. כל הערכה אבחנתית מצידי על כן יכולה רק להסתמך על רישומי רופא המשפחה." מדברים אלה עולה, כי ידעת שהתובע נבדק ע"י פסיכיאטרים אשר נתנו חוות דעת בעניינו. מה היו שיקוליך שלא לבקש את הממצאים ו/או את חוות דעת אלו ? "חוות דעתי התבססה על עיון במסמכים רפואיים בתיק שהועבר אלי ע"י בית הדין. בתיק יש מכתב מד"ר פרל מתאריך 31.12.2010 המבקש לקבל תיעוד הפגישות של התובע אצל שני הפסיכיאטרים, ד"ר פומרנץ וד"ר סטיר. למרות מכתב זה לא נכללו מסמכים אלה בתיק שקיבלתי. אני מניח שלא רק אני אלא גם ב"כ הצדדים קראו את מכתבו של ד"ר פרל . כשבכל זאת בית הדין לא העביר אלי מסמכים אלה, הבנתי שעלי לכתוב לפי המסמכים שעמדו לרשותי. זה גם הרקע לחלק הראשון בתשובתי לשאלה 1. משקיבלתי וקראתי את החומר במלואו (תיק המלא של ק"ח ובנוסף בדיקות של שני הפסיכיאטרים), ברור לי שהתובע סובל מדכאון מג'ורי ממושך מלווה חרדה. כמו כן סובל ממספר מחלות גופניות ממושכות, בינהן לאוקמיה לימפטית (CLL), לחץ דם גבוהה עם פגיעה בראייה ובעיות שמיעה. מכך שהחומר במלואו כן היה חשוב לשאלת כב' השופט ." 2.         האם הינך סבור שחוות הדעת של דר' פומרנץ ודר' סטיר הינן חשובות לצורך חוות דעתך ? 3.         האם רישומי רופא המשפחה הנם בעלי משקל זהה לרישומים ולאבחנות הנטענים ע"י רופא פסיכיאטרי, לדוגמא: כאלה שניתנו ע"י דר' פומרנץ ודר' סטיר ? "רישומי רופא המשפחה בתחום הפסיכיאטריה אינם בעלי משקל שווה לאלה של המומחים בתחום. יש לציין שהאבחנות ברישומי רופאי המשפחה זהים לאלה של הפסיכיאטרים,אך לא מפורט ברישומים של רופאי המשפחה על מה האבחנות מבוססות." 4.         האם במצב בו הינך יודע כי ישנן חוות דעת פסיכיאטריות עדכניות בתיק והן אינן מונחות בפניך, האם הנך סבור שזימון התובע לבדיקה בכדי להתרשם ממצבו של התובע היה יכול לשנות את מסקנותיך ? "כפי שאני ציינתי בתשובה מספר 1. בחוות דעתי לא יכולתי על סמך החומר שנשלח אלי "לאבחן באופן מובהק אם ומאיזה מחלה פסיכיאטרית התובע סובל". יש להניח שבדיקה פסיכיאטרית היתה מספקת אבחנה של מצבו העדכני. לא התבקשתי על ידי כב" בית המשפט לבדוק את התובע אלה לעיין במסמכים שהוגשו." 5.         האם תסכים, כי בהיעדר רישומים של טיפולים פסיכיאטריים לאורך השנים, ישנה חשיבות רבה לאבחונים אשר נעשו לתובע לאחר האירוע ? "כן."   6.      בתאריך 17.9.2010 ניתנה החלטת בית הדין ובה נקבע (עמ' 3, פסקה 15 להחלטה) כי:              "יוצא מכך אפוא כי ניתן לראות באירועי יום 23.6.05 אירוע חריג ולהצביע על המקום והזמן בו אירעה הפגיעה במערער." בהתאם לקביעה הנ"ל של בית הדין ולפיה "האירוע החריג" היה ביום 23.6.05 (להלן: "האירוע החריג"), עקב לחץ חריג אשר הופעל עליו, האם יש מקום לקבוע כי זה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" והוא זה שהביא למצבו הנוכחי ? "לא. לאחר "האירוע החריג" הועבר התובע לעבודה "פשוטה" יותר , בארכיב של הבנק ללא מגע עם קהל. שם עבד עוד כשלוש שנים,עד 31.10.2008. בתקופה זו אובחנה מחלה ממארת ממושכת, מחלה שיש עמה בדרך כלל דאגה וחרדה גדולה לגבי העתיד. בנוסף התפתחו מחלות גופניות נוספות. בבדיקה אצל ד"ר פומרנץ בתאריך 14.7.2008 נמצא מצב דיספורי-חרדתי וצויין "קושי לעמוד בלחצים של עבודה". וכמו כן "צויין קושי להשלים ולהתמודד עם CLL". בבדיקות החוזרות של ד"ר סטיר שטיפל בתובע מתאריך 30.8.2009 , מתואר מצב של דכאון מג"ורי עם איפיון אנדוגני (ההדגשה של המומחה- א.ג.כ). עם מחשבות רומינטיביות (חוזרות וטורדניות ר.א.) לגבי מצבו הבריאותי. מתוך התיק עולה לדעתי, כי קיימת התפתחות של מחלה נפשית , דכאון מג"ורי, שלצידה מצבי חרדה וירידה הדרגתית בתפקוד בכל התחומים. למיטב הבנתי יש משקל יחסית מינורי לתנאי עבודתו להתפתחות המחלה הנפשית. להבנתי ההתדרדרות התפקודי בעבודה בשנים אלה היא יותר תוצאה ממחלותיו הגופניות והנפשית מההפך." 7.         האם יתכן לומר שלולא האירוע החריג הזה, היה התובע יכול להמשיך את עבודתו ללא התקף החרדה שגרר דיכאון מאג'ורי כפי שאובחן ? "יתכן אך לדעתי לא סביר. לאחר האירוע החריג המשיך התובע לעבוד בתפקיד ובתנאים פחות דורשניים מספר שנים. תוך שנים אלה התווספו לו מחלות קשות עם סיבוכים ויכולת תפקודו ירדה בהדרגה. רק לקראת סוף שנת 2008 הפסיק את עבודתו מתוך מצב בריאותו. אינני רואה את מחלת הדכאון המג"ורי כנגרמת על ידי האירוע החריג שהתרחשה כשלוש שנים קודם איבחונו של מחלת דכאון." 8.         מה ידוע לך על המתח שעבר לפני האירוע החריג, האם יש לך אינפורמציה על עבודתו במתח חריג שלא ידועה לצדדים ולביה"ד ?             לחלופין:             האם תוכל להפנות למקורות ואו למסמכים מהם אתה מסיק שהתובע היה במתח מתמשך המביא לתוצאות פתולוגיות בטרם אירוע האירוע החריג? אין לי מידע חוץ ממה שנובע מהמסמכים שהועברו אלי. מסמכים אלה כמובן מוכרים לצדדים ולביה"ד. בנוגע לחלקה השנייה של השאלה: ראה נא חלקה הראשונה לשאלה 1. בחוות דעתי: "מתוך המסמכים עולה כי נבדק ע"י פסיכיאטר בשנת 1977 שמצא אותו ללא הפרעה נפשית אך עם "תופעות נוירו-ווגטטיביות" . בסיכום שיחה הוא מאבחן "נוירוזה ווגטטיבית". מונח זה לא בשימוש היום כאבחנה פסיכיאטרית, אך מתאר נטייה להגיב דרך תגובות גופניות וברגישות יתר לגירויים פנימיים וחיצוניים (ההדגשה של המומחה- א.ג.כ). אחרי הפגישה הבודדת ב-1977 קיבל תרופת הרגעה קלה ביותר." 9.         לתשומת לבך, רק לאחר האירוע החריג, החל התובע לפנות לרופא משפחה ולהתלונן על חרדות ודיכאון. האם נסיבה זו יכולה להצביע שהבעיה החלה והתעוררה החל מאירוע זה ? "סביב לאירוע החריג התלונן התובע על חרדה,מתח ולחץ. בשלב זה לא אובחן דכאון ולא קיבל טיפול נוגד דכאון. לאחר שעבר תפקיד וחזר לעבודתו בתנאים יותר קלים , שנים 2006 ו-2007,יש רישום בודד על תלונה של דכאון וחרדה ב- 30.4.2006 .טופל בוובן( תרופת הרגעה קלה) ורק ב-10.4.2008 ניתן לראשונה רישום של תרופה נוגדת דכאון ( זיפרלקס). כמו כן ברשימת האבחנות של רופא המשפחה צויינה אבחנה של " מצבי חרדה" ב 08/2005 (בצמוד לבדיקה של ד"ר פומרנץ)), אבל האבחנה "חרדה ודכאון" מופיעה רק ב-01/2009. כפי שכבר ציינתי, לדעתי סביר ביותר לראות מחלותיו הגופניות ,ההתמודדות אתן והדאגה אודותן כגורמים יותר כיבדי משקל להתדרדרות מצבו ב-2008 והלאה מתנאי העבודה . אין לי כל מידע על כך שהייתה הרעה בתנאי העבודה לאחר שינוי התפקיד וגם לא נמסר על אירוע חריג נוסף בשנים אלה."  10.      האם יהיה נכון לומר שלאור העובדה שהתובע לא התלונן ולא פנה בתלונות של חרדות ומתח בעת שקיבל את התפקיד החדש, אלא רק לאחר שאירע האירוע הקשה, אשר הוכר כ"אירוע חריג" לא היה "טריגר" לבעייתו ובעצם האירוע החריג הוא זה שהיווה "הטריגר" לכך ?   "אני בהחלט רואה את האירוע החריג כ"טריגר" לתגובת החרדה ביוני-אוגוסט 2005. אינני יכול לראות אותו אירוע כסיבה או טריגר להתדרדרות במצבו ב-2008 ולמחלת הדכאון המג'ורי שאובחן באוגוסט 2009." 11.       בחוות דעתך הנך קובע כי (שורה אחרונה לחוות הדעת):  "לתובע מצב ולחץ מתמשך מתוך חוסר התאמה לדרישות התפקיד אליו עבר". האם תוכל להפנות אותנו למסמכים ו/או למקורות המידע מהם שאבת את המסקנה כי התובע לא התאים לדרישות התפקיד אליו עבר ?   "בפסקה 2 של "העובדות" קובעת כב' השופטת "שהמעבר לתפקיד החדש יצר עומס רב על התובע......". מדובר על התפקיד החדש ב-2004 שלקראת סיומו ה"אירוע החריג". כשאני משתמש במילים "חוסר התאמה לדרישות התפקיד" בתשובתי לשאלה 4., כוונתי היא שהרגיש עומס רב שאינו היה מסוגל לעמוד בו." 12.       האם תוכל להפנות למסמך של דר' פרל עליו הסתמכת ? "המכתב מד"ר פרל לכב' ביה"ד נמצא בתיק לעיון." התובע ביקש שוב לפסול את המומחה הרפואי וביה"ד דחה את בקשתו. טענות הצדדים טענות התובע: 1. הרופאים שמונו על ידי ביה"ד מצאו קשר סיבתי רפואי בין מקום עבודתו של התובע. המומחה הראשון ייחס מחצית מנכותו הפסיכיאטרית של התובע לאירוע החריג ומחצית מנכותו הפסיכיאטרית למצבו הקודם, עובר לאירוע, בשנת 1977. עקב אדמומיות בפניו של התובע נרשמו לו שתי תרופות אשר ניתנות במקרים של התרגשות וחרדות קלות ונרשם כי התובע לא מגלה הפרעות נפשיות. 2. המומחה השני קבע כי הסיבה להתדרדרותו הנפשית של התובע היא מחלתו הגופנית של התובע (CLL) והאירוע החריג שימש כטריגר. 3. מחלותיו הגופניות של התובע אובחנו לאחר שעזב את מקום העבודה, לכן כיצד יתכן שאלה תרמו להתדרדרותו במצבו הנפשי אם טרם אובחנו. מחלת CLL אובחנה אצל התובע בשנת 2007 ובעיית הדיכאון אצל התובע הופיעה לאחר האירוע החריג בעבודה. 4. המסמכים הרפואיים מעידים כי כחודשיים לפני סיום עבודתו של התובע, התובע היה נתון ללחץ ולחרדה והומלץ לו להפסיק לעבוד. 6. המסמכים הרפואיים מעידים כי לקיחת תרופות ההרגעה והאנטי-דיכאוניות נלקחו לאחר האירוע החריג ואין כל תיעוד כי מחלותיו של התובע הן שגרמו להתדרדרות במצבו הנפשי. הופעת מחלת ה- CLL גרמה אמנם לתובע לחששות אולם הרופא כותב כי הסיבה למצבו הנפשי הם הלחצים בעבודה. 7. מסקנותיו של המומחה השני בדבר העברת התובע לתפקיד אחר בתנאים קלים יותר, אין לה על מה להתבסס. 8. האירוע החריג הנו הגורם הבלעדי למצבו הנפשי של התובע. 9. על פי השכל הישר התובע פנה בפעם הראשונה לפסיכיאטר למחרת האירוע החריג. 10. חווֹת הדעת של המומחים אינן חזות הכול ושיקול הדעת הוא בידי ביה"ד. 11. לאירוע החריג שתואר בכתב התביעה יש קשר סיבתי למצבו הנפשי של התובע. טענות הנתבע: 1. המומחה הרפואי קבע כי אין קשר סיבתי בין עבודתו של התובע למחלתו. 2. על ביה"ד להסתמך על מומחים שהוא ממנה. חוות הדעת השנייה ברורה ולא עולות ממנה סתירות. 3. נוכח חוות הדעת של המומחה השני יש לדחות את התביעה. הכרעה: לאחר שעיינו בחוות הדעת שניתנו בתיק ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל כפי שיפורט להלן. בהחלטתנו מיום 17.9.10 קבענו כי לתובע אירע אירוע חריג ביום 23.6.05. ד"ר פרל שמונה ע"י ביה"ד קבע כי מחלתו של התובע נגרמה הן מהאירוע והן מגורמים אחרים. לאחר שנתבקשה בקשה לפסול את חוות דעתו של ד"ר פרל, החליט ביה"ד למנות מומחה נוסף על מנת שיחווה דעתו בעניינו של התובע. ד"ר אהרונסון קבע בחוות דעתו כי קיים קשר סיבתי בין מחלתו של התובע לאירוע החריג. אין ספק כי זהו מקרה גבולי שבו ניתן לקבוע קשר סיבתי בין האירוע למחלתו של התובע ונסביר. התיעוד משנת 1977 מעיד כי אמנם התובע היה נתון בחרדה קלה. יחד עם זאת, אירוע זה התרחש לפני למעלה מ- 30 שנה ויש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אירועים אחרים בחייו של התובע לבין מחלתו. זאת ועוד, מחלתCLL נתגלתה אצל התובע לאחר האירוע (בשנת 2007) ולכן לא ניתן לקשור את מצבו הנפשי של התובע לאירוע החריג, כל שניתן לומר כי ככל הנראה מחלתו של התובע שהתדרדרה בעקבות האירוע החמירה עם גילוי המחלה. צודק בא כוח התובע כי על פי השכל הישר, כל עוד לא קיים תיעוד רפואי בדבר מצבו הנפשי של התובע לפני האירוע החריג, קיימת סבירות כי האירוע הוא שגרם למחלת התובע. יחד עם זאת, לביה"ד אין את הידע הרפואי ואין ביכולתו לקבוע מסקנות רפואיות. על פי ההלכה הפסוקה, מטרת מינויו של המומחה היועץ הרפואי הינה לספק לבית הדין את הייעוץ הדרוש לו בשאלה העומדת להכרעה משפטית. עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי קביעת קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה בה לקה המבוטח לבין עבודתו, היא קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות שלפני בית הדין, תוך מתן משקל מכריע לחוות הדעת של המומחה המתמנה על ידי בית הדין (דב"ע לו/8-0 סימיון דוידוביץ' - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז 374, 383). לדידו של בית הדין, "המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין מקום לפסילתה" (כב' השופט רבינוביץ' בעב"ל 001035/04 דינה ביקל - המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 6/6/2005, טרם פורסם). כאמור בהחלטתנו שבה מינינו מומחה נוסף, לא פסלנו את חוות דעתו של ד"ר פרל אלא כל שהחלטנו למנות מומחה נוסף. אשר על כן נוכח קביעתו של ד"ר פרל קובע בחוות דעתו שבה ייחס מחצית מנכותו הפסיכיאטרית של התובע לאירוע החריג ומחצית מנכותו למצבו הקודם ונוכח חוות דעתו של ד"ר אהרונסון כי מעבר למסמך הרפואי משנת 1977 לא מצא השפעה של גורמים אחרים על מחלתו של התובע, הננו קובעות כי יש להכיר באירוע החריג כגורם בשיעור של 50% למחלתו של התובע. הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪. זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. התחום הנפשירפואהלחץ / מתח בעבודהחולי נפש