##עילת תובענה לצורך התיישנות:## המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך התיישנות הוא, אפוא, המועד שבו נתגבשו העובדות המקימות זכות לסעד, וכאשר נתון בידי התובע כוח קונקרטי לממש הלכה למעשה את זכות התביעה שבידו בדרך של פנייה לערכאות. אין די בקיום זכות תביעה מושגית-תיאורטית בלבד בידי התובע. נדרשת בשלות של זכות התביעה במובן קיומו של כוח, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית, ולזכות בסעד אם תוכח התביעה. המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. "כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו [ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, הדגשה לא במקור. ר' גם: ע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נגד עדנה גיא-ליפל; ע"א 3319/94 פפר נגד הועדה המקומית). ##כיצד בית המשפט מכריע מתי נולדה עילת התביעה ?## בע"א 8316/06 ארג'י נ. שירותי בריאות כללית פסק דין מיום 3.7.8, מנחה בית המשפט העליון איזו שאלה על בית המשפט שלאול עצמו שעה בה הוא מכריע בשאלה מתי נולד לתבוע כוח התביעה. "בד"נ 32/84 עזבון המנוח וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2) 265, 271 (1990) סיכם השופט (כתוארו אז) א' ברק את ההגדרה של המונח "עילת התביעה" בחוק ההתיישנות: "עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)... "היום שבו נולדה עילת התביעה", הוא, איפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע)... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין... הנה כי כן, השאלה היא אם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי (ראו גם ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984))." ##להלן החלטה בנושא מועד היווצרות עילת תביעה לצורך התיישנות:## מבוא: מונחת בפני בקשתן של הנתבעות לסילוקה על הסף של התביעה, שהגישו נגדן התובעות, וזאת מחמת התיישנות, העדר יריבות, העדר עילה והעדר סמכות מקומית. טענות התובעות בכתב התביעה: התובעת 2 המחתה לתובעת 1 זכויותיה כלפי הנתבעות. ביום 1.5.00 התקשרו הנתבעות בהסכם עם התובעת 2, ולפיו התחייבה התובעת 2 לבצע עבודות מסגרות וקונסטרוקציה עבור הנתבעות בתמורה לסך של 863,020 ₪ בתוספת מע"מ. התובעת 2 סיימה את ביצוע מרבית עבודות הקונסטרוקציה והמתכת. ביום 27.5.01 שלחה התובעת 2 לנתבעות פירוט התוספות והתמורה הנדרשת בגינן. הנתבעות סירבו לאשר פירוט זה. למרות חילוקי הדעות הכספיים המשיכה התובעת 2 בביצוע העבודות. הנתבעות סירבו לשלם את המגיע לתובעת 2 בגין העבודות והתנערו מחובותיהן כלפי התובעת 2. ביום 4.10.01 הוצא לבקשת הנתבעות צו האוסר כניסת אנשי התובעת 2 לאתר הבנייה. עתה עותרת התובעת 1 מכח המחאת הזכויות האמורה לעיל, לחייב הנתבעות לשלם לה הכספים המגיעים לתובעת 2 מהנתבעות. טענות הנתבעות בבקשה לסילוק על הסף: התיישנות: ביצוע העבודות ע"י התובעת 2 הופסק, לכל המאוחר, ביום 15.9.01, עת הודיעו הנתבעות לתובעת 2 על הפסקת עבודתה בפרוייקט והכנסת קבלן חלופי לשם השלמת העבודות. התביעה הינה לתשלום תמורה בגין עבודות, שבוצעו לפני המועד הנ"ל. יתירה מכך, המחלוקת הכספית בין הצדדים התעוררה עוד קודם לכן, כאשר התובעת 2 ידעה היטב על סירובן של הנתבעות לשלם לה את הסכומים שדרשה. במועד בו נדחו דרישותיה הכספיות של התובעת 2, או לכל המאוחר במועד הפסקת העבודות נולדה עילת התביעה, ומאז החל מירוץ ההתיישנות. עילת התביעה התיישנה, איפוא, לכל המאוחר ביום 14.9.08, בעוד שהתביעה הוגשה רק ביום 19.2.09, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. העדר יריבות והעדר עילה: התובעת 1 טוענת, כי התובעת 2 המחתה לו זכויותיה כלפי הנתבעות. דא עקא ובהסכם ההתקשרות בין הנתבעת ובין התובעת 2 נאסרה במפורש המחאת זכות שכזו. לפיכך נעדרת המחאת הזכויות הנטענת נפקות ותוקף כלשהם. העדר סמכות מקומית: בהסכם ההתקשרות בין התובעת 2 ובין הנתבעות נקבע, כי מקום השיפוט במקרה של סכסוך בין הצדדים יהיה בבית המשפט המוסמך בתל-אביב. לפיכך אין בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה. עמדת התובעות בתגובתן לבקשה: התיישנות: מועד סיום העבודות היה רק במועד מתן צו המניעה הזמני, 4.10.01, אשר אסר כניסת אנשי התובעת 2 לאתר העבודות. בהסכם בין הצדדים נקבע, כי החשבון הסופי ישולם 45 יום לאחר תום החודש בו יאושר החשבון, כאשר את החשבון ניתן לאשר עד לחלוף 60 יום ממועד תום החודש בו הוגש החשבון. היות שהעבודות הופסקו רק ביום 4.10.01, המועד האחרון לאישור החשבון הסופי היה, לכל המוקדם, 1.1.02, וממילא המועד לתשלום החשבון הסופי היה 15.3.02. רק אז נולדה עילת התביעה. ממילא התביעה, שהוגשה ביום 19.2.09, הוגשה בטרם התיישנה. יתירה מכך, בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים ביום 8.10.01, ואשר ניתן לה תוקף של החלטה ע"י בית המשפט, הופקעה הסמכות לבדיקת החשבון, שהגישה התובעת 2, והועברה למומחה. הנתבעות פנו למומחה, אך התברר שמומחה זה הינו בעל קשרי עבודה עם הנתבעות. אלו פנו לבית המשפט, וזו ביטל ביום 20.2.02 את ההחלטה, אשר נתנה תוקף להסכמה הנ"ל של הצדדים. רק אז החל מירוץ ההתיישנות. העדר יריבות והעדר עילה: גם אם מנועה היתה התובעת 2 להמחות לתובעת 1 את זכויותיה לקבלת כספים לאחר תום ביצוע העבודות, הרי שגם התובעת 2 הינה צד לתיק, ולכן לא ניתן לסלק התביעה על הסף מחמת נימוק זה. סמכות מקומית: תניית השיפוט שבהסכם ההתקשרות בין הצדדים איננה תניית שיפוט ייחודית, ולכן בהתאם למקום עסקה של הנתבעת 1, מוסמך בית משפט זה לדון בתביעה. דיון: התיישנות: אין התובעות חולקות על כך, שאת החשבון האחרון , שהתמורה בגין העבודות המפורטות הן המרכיבות את סכום התביעה בתיק זה, הגישה התובעת כבר ביום 14.8.01 (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 5.5.10, שורות 24-25). דרישת תשלום זו מיום 14.8.01 נדחתה בחלקה על ידי הנתבעות כבר במכתבן מיום 19.8.01, שהוגש וסומן מב/1. מר יוסי כאשי, המצהיר מטעם התובעות, אישר קבלת מכתב זה במועד (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 8-10 ושורה 26). לכאורה עם דחיית דרישת התשלום של התובעות נולדה עילת התביעה, ומאז יש למנות את תקופת ההתיישנות. אלא שאין במוצג מב/1 דחייה גורפת של כל דרישות התשלום המפורטות במכתב התובעות מיום 14.8.01. חלק מהסעיפים אושרו, ולגבי חלק נוסף נקבע, כי תיערך בדיקה. רק חלק מסעיפי הדרישה נדחו באופן מוחלט. ברור, איפוא, כי ככל שניתן לראות את מב/1 כמוליד את עילת התביעה וממילא כמתחיל את מירוץ ההתיישנות, הדברים יכולים להיות נכונים רק לגבי אותם סעיפי דרישה, שנדחו באופן מוחלט במוצג מב/1, אך לא לגבי שאר סעיפי דרישת התשלום של התובעות. לדברי המצהיר מטעם התובעות, מר יוסף כאשי, ביצעה התובעת 2 עבודות באתר הבנייה עד ליום 30.9.01 (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 10). עולה מדבריו של מר כאשי, שלאחר מועד זה לא בוצעו עבודות נוספות. העובדה כי התובעת 2 לא הגישה חשבון סופי, חרף השנים הרבות שחלפו מאז הפסקת ביצוע העבודות, אין בה כדי לדחות את תחילת תקופת ההתיישנות עד אין קץ. ביצוע העבודות הוא המקים את העילה לתבוע את תשלום תמורתן. לכאורה, הגשת החשבון איננה זו שמקימה את עילת התביעה. בע"א 10192/07, פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ ואח', טרם פורסם, נדון מקרה שבו נרכשו מקרקעין בהתאם להסכם מכר מיום 18.4.97. בהסכם המכר צויין, כי חלק מהמקרקעין נמכר קודם לכן לעמותה כלשהי, וכי אותו חלק אינו כלול בהסכם המכר. ביום 30.12.98 הגישה רוכשת המקרקעין בקשה להיתר בניה. במסגרת הליך זה, הסתבר לה כי אותה עמותה טוענת לזכויות בכשליש בלתי מסוים מן המקרקעין, בשיעור גדול יותר ממה שצויין בהסכם המכר. בעקבות זאת, הגישה הרוכשת ביום 31.8.99 תובענה למתן סעד הצהרתי, בה נתבקשה הצהרה כי זכויות העמותה במקרקעין מסתכמות בחלק המצויין בהסכם המכר בלבד. ביום 17.11.99 ניתן פס"ד הצהרתי ראשון בתובענה ונפסק כי גודל שטח המקרקעין שנמכר לעמותה הוא בהתאם לנטען על ידי העמותה, ולא כפי שצוין בהסכם המכר. ביום 26.1.00 ניתן פס"ד הצהרתי סופי בעניין אשר הגיע לאותו תוצאה. ביום 4.12.06 הגישה הרוכשת תביעת השבה כנגד המוכרות, בה טענה, בעקבות קביעות פסק הדין ההצהרתי, כי שילמה למוכרות תמורה ביתר חלק המקרקעין שנמכר לעמותה, וכי עליהן להשיב לה את התמורה העודפת ששלמה עבור שטח זה, ולפצותה על נזקיה. בית המשפט העליון קיבל את טענת הרוכשת, כי עילת התובענה נולדה רק ביום מתן פסק הדין ההצהרתי הסופי, 26.1.00. לעניינו חשובים הדברים שנאמרו בבסע' 17 לפסה"ד: "לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה. הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש; לצורך היוולדה של עילת התובענה נדרש, אפוא, כי יהא בידי התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות, לזכות בבירור תביעתו, ולקבל את הסעד המבוקש. כח תביעה מהותי זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם. הוא מותנה בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יוכל לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולקבל את מבוקשו, בלא צורך להמתין להכרעה שיפוטית קודמת בענין קשור". עוד נאמר בעניין זה לאחרונה בע"א 735/07, צמרות חברה לבנין נ' בנק מזרחי טפחות, טרם פורסם, בסעיף 37 לפסה"ד: "'כוח תביעה' במשמעות זו פירושו קיום אפשרות ממשית בידי תובע להגיש תביעה משפטית ולזכות בסעד המבוקש, ככל שהוא יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך התיישנות הוא, אפוא, המועד שבו נתגבשו העובדות המקימות זכות לסעד, וכאשר נתון בידי התובע כוח קונקרטי לממש הלכה למעשה את זכות התביעה שבידו בדרך של פנייה לערכאות. אין די בקיום זכות תביעה מושגית-תיאורטית בלבד בידי התובע. נדרשת בשלות של זכות התביעה במובן קיומו של כוח, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית, ולזכות בסעד אם תוכח התביעה". אמנם נכון הדבר, כי ביצוע העבודות הוא המקים את העילה לתבוע את תשלום תמורתן, ולא הגשת החשבון. יחד עם זאת, כל עוד לא הוגשו החשבונות המפורטים, ונדחו על ידי הנתבעות לא היתה בידי התובעת 2 עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכולה היתה לפנות לבית המשפט בתביעה לקבלת המגיע לה ללא כל תנאי מוקדם. בשלב סיום ביצוע העבודות היתה בידי התובעת זכות מושגית-תיאורטית בלבד, שאין די בה על מנת להתחיל תקופת ההתיישנות. החשבון שהוגש ביום 14.8.01, שבגין המפורט בו הוגשה התביעה, כאמור לעיל, הינו חשבון ביניים, שעליו חלות ההוראות המתאימות בסעיף 8.ב לנספח להסכם ההתקשרות שבין הצדדים. 90% מהסכום שאושר היה על הנתבעות לשלם בתוך 45 יום ממועד תום החודש בו אושר חשבון הביניים. פריטי דרישות תשלום אלו אושרו כבר ביום 19.8.01, כפי שנאמר לעיל. ממילא היה על הנתבעות לשלמם עד למחצית חודש אוקטובר 2001. לגבי חלק אחר מדרישות התשלום השיבו הנתבעות, כי אישור התשלום בגין אותם סעיפים טעון בדיקה מוקדמת. בדיקה שכזו לא התקיימה עד ליום 8.10.01, מועד קיום הדיון בבית משפט השלום בירושלים, כאמור להלן. ממילא לא התגבשה עילת תביעה קונקרטית בנוגע לאותם רכיבים של סכום התביעה עד לאותו מועד. ביום 8.10.01 התקיים בפני כב' השופט שמעון פיינברג בבית משפט השלום בירושלים דיון בנוגע לסכסוך שבין הצדדים בתיק זה. פרוטוקול הדיון צורף לכתב התביעה כנספח טז. בסיומו של הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, ולפיה היה אמור להיות ממונה מומחה מוסכם, לשם בדיקת היקף העבודות שביצעה התובעת 2 והכרעה במחלוקות בין הצדדים כמפורט בגוף פרוטוקול הדיון הנ"ל. הצדדים הסכימו, כי הכרעת אותו מומחה תחייב את הצדדים. עוד הוסכם שם בין הצדדים, כי "מסקנותיו של המומחה יקבלו תוקף של פסק דין ללא צו להוצאות משפטיות, אולם אין בכך כדי לשנות ממעמדו כמומחה שאינו בורר". ביום 20.2.02 שוב התקיים דיון בפני כב' השופט שמעון פיינברג, ובסיומו ביטל כב' השופט פיינברג את החלטתו מיום 8.10.01, שהעניקה תוקף של החלטה להסכמה הנ"ל של הצדדים. לטענת התובעות בפרק הזמן שמיום מתן התוקף להסכמת הצדדים, 8.10.01, ועד ליום ביטול אותה החלטה, 20.2.02, פסק מירוץ ההתיישנות, היות שהצדדים פנו להליך בוררות, שעמד בתוקפו עד לביטול ההחלטה ביום 20.2.02. התובעות סומכות טענה זו על הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שם נאמר: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". המונח "בית משפט" הוגדר בסעיף 1 לחוק הנ"ל כ"כל רשות שיפוטית או בורר, ולמעט בית דין דתי". בסעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, נאמר: "'הסכם בוררות' - הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו; 'בורר' - בורר שנתמנה בהסכם בוררות או על פיו, לרבות בורר מכריע ובורר חליף". משהסכימו הצדדים ביום 8.10.01 על העברת הסכסוך להכרעתו של אותו מומחה, הרי שיש לראות הסכמה זו כהסכם בוררות ואת הבורר, שהיה אמור להיות ממונה מכח אותה הסכמה, כבורר. גם אם הסכימו הצדדים, כי המומחה לא יוגדר כבורר, כאמור לעיל, אין בכך כדי לגרוע ממעמדו המהותי של אותו מומחה, שקביעותיו היו אמורות להיות מכריעות בסכסוך שבין הצדדים ומחייבות אותם. את החלטת כב' השופט פיינברג מיום 20.2.02 יש לראות כמבטלת ומפסיקה את הליך הבוררות. ממילא על פרק הזמן שמיום 8.10.01 ועד ליום 20.2.02 חלות הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ותקופה זו לא באה במנין תקופת ההתיישנות. אמנם נכון הוא הדבר כי לא מונה מומחה ספציפי, אך אין באי קביעת זהותו של המומחה/הבורר כדי למנוע החלת הוראות סעיף 15 הנ"ל. בית המשפט העביר את הסכסוך שנידון בפניו להכרעתו של בורר, וממילא החלו "הליכי הבוררות" מאותו שלב, 8.10.01. כפי שצויין לעיל לגבי חלק נכבד מסכום התביעה, תקופת ההתיישנות לא החלה עדין ביום 8.10.01, המועד בו החלו "הליכי הבוררות" בין הצדדים. תקופת ההתיישנות בנוגע לאותם רכיבי תביעה החלה רק ביום ביטול והפסקת "הליכי הבוררות", 20.2.02. משהוגשה התביעה ביום 19.2.09, היה זה יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות, ולכן דין הטענה לגבי אותם רכיבי תביעה, שלא נדחו במכתב התשובה מיום 19.8.01, מב/1, להידחות. סכום התביעה הינו כוללני, ואין בו הפרדה בין רכיבי התביעה השונים, לפיכך אין מנוס מעריכת בירור עובדתי על מנת שניתן יהיה להכריע מהו גובהו של חלק מסכום התביעה הנוגע לדרישות התשלום, אשר נדחו במכתב התשובה הנ"ל, שלגביו התיישנה התביעה. ממילא לא ניתן לקבל כבר עתה את טענת ההתיישנות כטענת סף גם לא בנוגע לאותו חלק של התביעה. העדר יריבות והעדר עילה: משצורפה התובעת 2 כתובעת נוספת אין מקום לקבוע כבר עתה, כי דין התביעה להימחק על הסף מחמת חוסר עילה, וזאת גם אם יתברר, שהתובעת 2 לא היתה רשאית להמחות זכויותיה כלפי הנתבעות לתובעת 1. סמכות מקומית: טענת הנתבעות בדבר חוסר סמכות מקומית נזנחה על ידיהן ואין יותר צורך לדון בה. סיכום: הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית. הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל תשולמנה בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי. הנתבעות תגשנה כתב הגנה בתוך 30 יום ממועד קבלת ההחלטה, עם עותק במישרין לב"כ התובעות. התיישנות