מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כסף מהביטוח על פריצה: תביעה לתשלום תגמולי ביטוח ופיצויים בגין פריצה שאירעה בבית התובעים. ההליך 1. התביעה יסודה בפריצה לבית התובעים שאירעה בתאריך 16.01.07, ואשר במהלכה נגנבו בין היתר, תכשיטים, כסף מזומן ומטבעות זהב (מטבעות אדוארד), ונגרמו נזקים למבנה ולרהיטים. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, מי שביטחה את הדירה בביטוח מבנה ותכולה, ונגד הנתבעת 2, מי שמכרה לתובעים מערכת אזעקה לדירה וכן סיפקה להם שירותי מוקד. 2. התביעה נגד הנתבעת 1 (להלן: "המבטחת" או "הפניקס") היא תביעה לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח. סכום התביעה עומד על 163,771 ₪ והוא מבוסס על הערכת שמאי הפניקס. הפניקס אינה חולקת על היקף התביעה כלפיה; שנויה במחלוקת שאלת הכיסוי הביטוחי. התביעה נגד הנתבעת 2 (להלן: "מוקד אמון") היא תביעת נזקית וחוזית, ובמסגרתה נתבעים פיצויים גם בגין פריטים שלא היו מכוסים בפוליסה. לאור זאת סכום התביעה גבוה יותר והוא עומד על 316,566 ₪. מוקד אמון כופרת הן בחבות והן בנזק. 3. מטעם התובעים העידו חמישה עדים: שני התובעים העידו בעצמם וכן העידו מטעמם מר עופר כהן, ידיד של התובע 1 (להלן: "כהן"), סוכן הביטוח מר זאב זמיר (להלן: "הסוכן") והשמאי מר צבי קייזר (להלן: "השמאי"). הפניקס העידה מטעמה שלושה עדים: חתמת בחברה, הגב' גילה לוי (להלן: "החתמת"), הסוקר שערך סקר סיכונים בבית התובעים, מר שי דבי (להלן: "הסוקר") ומנהל מחלקת סיקור בפניקס, מר יוסי לבנה (להלן: לבנה"). מטעם מוקד אמון העידו שני עדים: מנכ"ל החברה מר משה גררה (להלן: "גררה") ומנהלת המוקד המבצעי, הגב' בן זינו (להלן: "בן זינו"). 4. להלן אדון בנפרד בתביעה נגד המבטחת (הנתבעת 1) ובתביעה נגד חברת המוקד (נתבעת 2). תחילה לעובדות ולעדויות. העובדות אלו הן העובדות הצריכות לעניין, ובעיקרן הן אינן שנויות במחלוקת. 5. התובעים רכשו מהפניקס פוליסה לביטוח דירה ותכולתה מסוג "הבית שלי" ותוקפה מיום 01.04.04 - 31.03.05 (נ/2; פרוטוקול עמ' 18 שורות 27 - 28; להלן: "הפוליסה המקורית"). הפוליסה המקורית חודשה מידי שנה, והפוליסה הרלוונטית לתביעה היא הפוליסה מיום 01.04.06 - 31.03.07. טרם הוצאה הפוליסה נערך בבית התובעים סקר לבדיקת הסיכונים הכרוכים בביטוח הבית, והמלצות הסוקר, לעניין ההגנות הדרושות מפני סיכוני פריצה, פורטו בדו"ח שערך ביום 07.04.03 (להלן: "דו"ח הסוקר"; נספח ב' לתצהיר החתמת נ/9, נספח א' לתצהיר הסוקר נ/10). 6. באותו מועד בו נערך דו"ח הסוקר, נערך מסמך נוסף לגביו נטושה מחלוקת בין הצדדים. במסמך זה מפורטים שיפורי ההגנות הנדרשים בבית התובעים, לשם הגנתו מפני סיכוני פריצה (נ/1; להלן: "טופס המיגונים"). בתחתית טופס המיגונים מתנוססות שתי חתימות: חתימת הסוקר וחתימת המבוטח. התובעים טוענים כי חתימת המבוטח על גבי הטופס אינה חתימתם, ולטענה זו אתייחס להלן. כפי שיובהר, מחלוקת עובדתית זו, חשיבותה בשאלה אם התובעים ידעו אלו אמצעי מיגון עליהם להתקין בביתם בהתאם לדרישות הפוליסה. מכל מקום, אין מחלוקת שברשימה לפוליסה המקורית וכן גם ברשימות לפוליסות הנוספות, נקבע שבהתאם להמלצות הסוקר מיום 07.04.03 הכיסוי לסיכוני גניבה, פריצה ופעולות זדון מותנה בתקינותם ובהפעלתם של מספר אמצעי מיגון, ובהם שלושה אמצעים הרלוונטיים לענייננו, והם: סורגים בכל חלונות הבית; מערכת אזעקה מחוברת קווית למוקד אמון; וכספת מבוטנת לקירות ולרצפה בה ישמרו התכשיטים, למעט תכשיטים ענודים (עמ' 3 לרשימה לפוליסה המקורית, נ/2; עמ' 3 לרשימה לפוליסה מיום 01.04.05 - 31.03.06, נ/3, עמ' 3 לרשימה לפוליסה הנדונה מיום 01.04.06 - 31.03.07, נספח א' לתצהיר התובע 1). 7. בהתאם לדרישות הפוליסה התקינו התובעים בביתם מערכת אזעקה שנרכשה והותקנה על ידי מוקד אמון, וגם היתה מחוברת לשירותי המוקד של מוקד אמון (סעיף 4 לתצהיר התובע 1). 8. בתאריך 16.03.07 בשעות הבוקר, נפרץ בית התובעים, ובמהלך הפריצה נגרמו לבית נזקים ונגנבה תכולה, לרבות מטבעות זהב, כסף מזומן ותכשיטים. בדיקה העלתה שהפורצים חדרו לבית מבעד לחלון האמבטיה שהיה מוגן בתריס אלומיניום אך לא היה מסורג (חוות דעת קייזר בפרק אופן החדירה, ת/4). אין מחלוקת שהפריצה אירעה שעה שאיש לא היה בבית, כי מערכת האזעקה לא נדרכה טרם נעזב הבית, כי החלון דרכו חדרו הפורצים לא היה מסורג, וכי התכשיטים שנגנבו לא אוחסנו בכספת. אין גם מחלוקת שהתובעים כלל לא התקינו בביתם כספת, ולטענתם התכשיטים ומטבעות הזהב הוסתרו בשתי מגירות בעלות תחתית כפולה. 9. התובעים טוענים שמערכת האזעקה לא הופעלה מאחר והיא היתה תקולה. התקלה התגלתה על ידם עוד במוצאי השבת, 13.01.07, אז הבחינו שלא ניתן להפעיל (לדרוך) את המערכת, בשל תקלה בגלאי אזור 3. עוד באותו הערב, במוצאי השבת, הם התקשרו למוקד אמון והודיעו על התקלה, ונציג המוקד ניסה להדריכם טלפונית כיצד ניתן לתקנה. הדבר לא צלח והנציג הבטיח לשלוח טכנאי למחרת היום. התובעים ביטלו את היציאה המתוכננת לאותו ערב ונשארו בבית. למחרת (יום א') נותרה התובעת 2 בבית לכל אורך שעות היום אך טכנאי לא הגיע, למרות ששני התובעים שבו והתקשרו למוקד מספר פעמים. כך היה גם ביום שלמחרת (יום ב'), גם באותו היום נשארה התובעת 2 בבית לאורך כל שעות היום, אך כל נציג לא הגיע. למחרת, ביום ג', החליטה התובעת 2 לצאת את הבית לפרק זמן קצר, לשם רכישת מוצרי מזון בסיסיים ותרופות. כעבור כשעה וחצי, מששבה לביתה, היא גילתה שבהיעדרה נפרץ הבית, נגנבו פריטים רבים ונגרם נזק לבית. 10. מיד עם גילוי הפריצה פנו התובעים לסוכן הביטוח. חברת הביטוח שלחה שמאי, וזה ערך חוות דעת לגבי נסיבות הפריצה והיקף הנזק שנגרם, ת/4. הסכומים הנקובים בחוות דעת זו, הם העומדים ביסוד התביעה נגד המבטחת. חברת הביטוח דחתה את דרישת התובעים מהטעם שלא נתקיימו תנאי המיגון הנדרשים בפוליסה. מערכת האזעקה לא הופעלה, התכשיטים לא נשמרו בכספת, והחלון דרכו בוצעה הפריצה לא היה מסורג. בהמשך ההליך חזרה בה המבטחת מהטענה להיעדר כיסוי ביטוחי בשל היעדר סורגים בחלון, אך היא עומדת על יתר טענותיה (הצהרת ב"כ הנתבעת 1, עמ' 41 שורה 19 לפרוטוקול; סעיף 8 לתצהיר החתמת, נ/9). 11. ובאשר למוקד אמון. התובעים טוענים כי התקשרו למוקד פעמים רבות, הובטח להם שיגיע טכנאי אך כל טכנאי לא נשלח, ומכאן אחריות מוקד אמון לנזקים שנגרמו, לרבות למצב בו התובעים מוצאים עצמם כיום מול מבטחת הטוענת להיעדר כיסוי ביטוחי. מוקד אמון טוענת כי לאחר בחינה מדוקדקת, עולה שלא נתקבלו במשרדיה כל פניות שהן, לא במוצאי השבת ולא בימים שלאחר מכן, ולפיכך היא אינה אחראית לנזקי התובעים. 12. עד כאן רקע הדברים. כאמור, עובדות רבות אינן שנויות במחלוקת. עם זאת, שתי מחלוקות עובדתיות עיקריות קיימות בין הצדדים. האחת, והיא מתייחסת לנתבעת 1, אם התובעת 2 חתומה על טופס המיגונים (נ/1), והשנייה, והיא מתייחסת לנתבעת 2, אם התובעים התקשרו למוקד וביקשו שיגיע טכנאי לתיקון המערכת. אבחן כל אחת מטענות אלו. טופס התחייבות לביצוע מיגונים - "טופס המיגונים" 13. כאמור, טרם עריכת פוליסת הביטוח, בוצע בבית התובעים סקר סיכונים; סקר זה נערך בנוכחות התובעת 2 (ראה בעמ' הראשון של דו"ח הסוקר, מול השורה: "מוסר המידע"; עדות הסוקר בעמ' 49 שורות 21 - 25). הסוקר המליץ למבטחת להתנות את הכיסוי הביטוחי לפריצה בתנאים שפורטו על ידו, ובהם דריכת מערכת האזעקה בכל עת שהבית אינו מאוייש ושמירת התכשיטים בכספת (עמ' 4 לדו"ח, פרק המלצות הסוקר). בסיום דו"ח הסוקר, בפרק הערות לחתם, נכתב שהנסקר נאות לחתום על טופס מיגונים. טופס המיגונים הוא טופס סטנדרטי, ממולא בכתב יד, והוא נושא תאריך 07.04.03. בתחתיתו יש מקום לשתי חתימות: חתימת הסוקר וחתימת המציע/המבוטח, ושתי חתימות מתנוססות על גביו. הפניקס טוענת שמי שחתום על הטופס הם הסוקר מטעמה, שי דבי, והתובעת 2, מרגלית בר נתן, שבנוכחותה נערך הסקר. התובעים טוענים שהחתימה המופיעה במקום המיועד לחתימת המציע/המבוטח, אינה חתימתה של התובעת 2, וגם לא חתימת התובע 1. 14. הסוקר שי דבי העיד, ולפי האמור בתצהירו בזמנים הרלוונטיים הוא שימש כסוקר בחברת סורדם שביצעה סיקרי סיכונים עבור הפניקס. לשם עריכת הסקר הנדון הוא ערך סיור בבית התובעים בנוכחות התובעת 2, ובהתאם לנוהג הוא החתים את הגב' בר נתן על טופס המיגונים (נ/1) וזו חתמה על הטופס בפניו (סעיף 5 לתצהיר הסוקר, נ/10). דבי שלל לחלוטין את האפשרות כי זייף את חתימת המבוטחת, טען כי מדובר בלשון הרע, וכי מעולם בכל שנות עבודתו לא עשה כדבר הזה. אין לו גם כל אינטרס לזייף חתימת מבוטח, וישנם מבוטחים רבים המסרבים לחתום על הטופס. בעדותו בבית המשפט זיהה העד את חתימתו שלו על גבי הטופס (עמ' 48 שורות 28 - 29), וטען שמרגלית בר נתן היא החתומה על הטופס מטעם המבוטח (עמ' 49 שורות 14 - 15). העד היפנה גם לדו"ח הסוקר, ולמספר תעודת הזהות הרשום ליד שמה של הגב' מרגלית בר נתן, כמי שמסרה לו את המידע, וטען שלא היה רושם את מספר תעודת הזהות של הגב' בר נתן, לו היה פוגש במקום את בעלה (עמ' 49 שורות 21 - 25). 15. הגב' בר נתן אינה זוכרת את הסקר אך לא שללה קיומו. לדבריה היו מספר פגישות ואין היא זוכרת את הסקר באופן מיוחד (פרוטוקול עמ' 10 שורות 7 - 32). את טופס המיגונים היא אינה זוכרת, אך בוודאות החתימה בתחתית הטופס, אינה חתימתה (סעיף 6 לתצהיר ת/2; פרוטוקול עמ' 11 - 12). התובע 1 יודע על קיומו של הסקר וגם ידוע לו שאשתו נכחה בבית בעת ביצועו (עמ' 21 שורות 19 - 22). למיטב ידיעתו החתימה בתחתית הטופס אינה חתימת אשתו (עמ' 21 שורות 23 - 31), והיא גם אינה חתימתו (סעיף 8 לתצהיר). 16. בחנתי את מכלול העדויות והראיות. הגעתי למסקנה שאין לקבל את טענת התובעים, והחתימה על טופס המיגונים היא חתימת התובעת 2 או, לכל הפחות, של מי מטעמה. טענת התובעים לפיה התובעת 2 אינה חתומה על טופס המיגונים אינה אלא טענה בעלמא שלא הוכחה על ידם. לא הוגשה חוות דעת מומחה לתמיכה בטענה שהחתימה המדוברת אינה חתימת התובעת 2. הראיה היחידה שהוגשה הוא טופס שהוגש לרשם החברות ממנו, לפי הטענה, עולה שחתימת התובעת 2 שונה מהחתימה המתנוססת על טופס המיגונים. טופס זה אינו מוכיח דבר, ודי אם אציין כי החתימה המתנוססת על תצהיר עדותה הראשית של התובעת 2 שונה מהחתימה על גבי הטופס שהוגש לרשם החברות. למרות שהתובעים אינם מכחישים את קיומו של הסקר, ולמרות שהם מודים שהתובעת 2 נכחה בבית עת נערך הסקר, הם אינם מבהירים מי יכול היה לחתום בשמם על הטופס. וכך למשל, הם אינם מציינים אם בעת ביצוע הסקר נכחו בבית אנשים נוספים, או מי יכול היה לחתום בשמם על הטופס. אין גם כל הסבר מדוע ייחתם הטופס על ידי מאן דהוא שזהותו אינה ידועה. יש להדגיש שטענת התובעים ממוקדת כל כולה בחתימה המתנוססת על טופס המיגונים; אין הם חולקים על עצם קיומו של טופס זה כשם שאינם חולקים על ביצוע הסקר בביתם. הן דו"ח הסוקר והן טופס המיגונים נערכו באותו היום, 07.04.03, ושניהם מפנים זה לזה. בדו"ח הסוקר נכתב כי "ממצאי חוות דעתנו הובאו לידיעת הנסקר אשר נאות לחתום על טופס הגנות לביצוען המלא", ובטופס ההגנות (= טופס המיגונים) נכתב כי "....על פי בקשתכם ביקרנו וסקרנו ביום 07.04.03 את בית המבוטחים ומצאנו כי יש לשפר את ההגנות כדלקמן....". מדובר אם כן, בשני מסמכים הקשורים זה בזה, שנערכו באותו היום ובעקבות ביקור הסוקר בבית התובעים, ביקור בו נכחה התובעת 2. בנסיבות אלו, קמה ועולה השאלה, אם התובעת 2 לא חתמה על הטופס, מי כן חתם עליו. אני מקבלת את עדות הסוקר לפיה הוא לא יזייף חתימת מבוטח, והתובעים עצמם אינם טוענים כך. מי אם כן חתם על הטופס? התובעים אינם מספקים כל תשובה לתהייה זו. ולבסוף, עדויות התובעים לעניין זה היו מתחמקות ולא משכנעות, ואביא רק מקצת הדברים. וכך העידה התובעת 2: "ש. מציגה טופס התחייבות לביצוע מיגונים נספח א' לתצהיר...... ת. זו לא חתימתי. ש. .....אם את טוענת שלא את חתמת על הטופס אז הטענה שלכם למעשה זה שהתחימה שלכם זוייפה? ת. אינני מעוניינת להשתמש במילים ש... את רוצה להגיד שזה מזויף אלו מילותייך לא מילותיי..... ש. שוב, את אומרת שזו לא חתימתך כלומר שמישהו חתם בשמך? ת. אינני יודעת. לא אני חתמתי. ש. מי חתם? ת. תבררו אתם. ש. את לא רוצה לומר בבית משפט את השימוש במילה זיוף? ת. נכון. זו לא חתימה שלי. קבלי את זה איך שאת חושבת. ........... ש. מי את חושבת שחתם במקומך על הטופס? ת. אינני מעוניינת לחשוב. איני יכולה לחשוב. אני לא קוסמת ואין לי רעיון מי חתם" (עמ' 11 שורות 1 - 25). גם עדותו של התובע 1 היתה מתחמקת. ואלו דבריו: "ש. אני רוצה להציג לך את טופס המיגונים נספח א לתצהיר ת/2? ת. עד כמה שאני יודע את החתימה של אשתי, לא נראה לי שזו חתימתה........ ש. הטענה היא שאשתך לא חתמה, אתה טוען שזויף? ת. לא אמרתי זיוף. לא נראה לי זה חתימה של אשתי. ש. אז המשמעות היא זיוף? ת. לא אמרתי את זה. ש. אני רואה שאתה נמנע מלהשתמש במילה זיוף מכיוון שזו טענה חמורה? ת. אני אומר שלא נראה לי שזו החתימה. לא אומר זיוף" (עמ' 21 שורה 23 ואילך). כאמור, שני התובעים נמנעים מלטעון לזיוף החתימה, אך שניהם גם אינם טוענים מי כן חתם בשמם על הטופס. 17. סיכומם של דברים. אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה התובעת 2 אינה חתומה על טופס המיגונים. טענת התובעים היא טענה בעלמא, היא אינה נתמכת בכל עדות או ראייה שהם, והיא סותרת מסמכים כתובים. הטענה גם אינה סבירה והתובעים עצמם, ללא כל הסבר, נמנעים מלטעון לזיוף למרות שזו למעשה מהות טענתם. עדות התובעים לעניין זה היא מתחמקת וסתומה, והם אינם מציינים מי יכול היה לחתום בשמם על הטופס. לאור האמור אני קובעת שהחתימה על טופס המיגונים היא חתימתה של התובעת 2 או לכל הפחות של מי מטעמה. פניות למוקד אמון לתיקון התקלה 18. מחלוקת עובדתית נוספת היא בשאלה אם התובעים הודיעו למוקד אמון על התקלה במערכת האזעקה, וביקשו לשלוח טכנאי לתקנה, כטענתם, אם לאו. 19. שני התובעים טענו בתצהירי עדותם הראשית שבמוצאי שבת, 13.01.07 התקלקלה מערכת האזעקה, עוד באותו הערב הם התקשרו למוקד ושוחחו עם נציג שהבטיח לשלוח טכנאי למחרת היום. כך אירע גם בימים הבאים, כאשר הם חוזרים ומתקשרים, נציג המוקד שב ומבטיח לשלוח טכנאי, אך כל טכנאי לא מגיע (סעיף 5 לתצהיר התובע 1; סעיפים 2 - 3 לתצהיר התובעת 2). ביום השלישי, משיצאה התובעת 2 מהבית, אירעה הפריצה. עד נוסף שהעיד לעניין זה הוא ידידו של התובע 1, מר כהן. העד העיד שבאחד הימים הוא ישב עם התובע 1 במשרדו שבאור יהודה, ושמע את התובע 1 מתקשר למוקד אמון ומתלונן בכעס על כך שלא הגיע טכנאי לתיקון מערכת האזעקה בביתו, ועל כך שאשתו יושבת וממתינה בבית זה מספר ימים (תצהיר ת/1). 20. מוקד אמון טוענת שלא נתקבלו אצלה פניות כלשהן מהתובעים, ולביסוס טענה זו העידו שני עדים: מנכ"ל החברה ומנהלת המוקד הטלפוניות. מנכ"ל החברה, מר גררה, כותב בתצהירו כי נוכח טענות התובעים הוא ביקש לבדוק ברישומי החברה אם דווחה תקלה ואם הוזמן טכנאי. ואולם "מבדיקה אשר בוצעה במחשבים ובתיק הלקוח לא נתגלה כל זכר או אינדיקאציה לפניה מאת התובעים...." (סעיף 18 לתצהיר). בנוסף, ונוכח טענת התובעים כי פנו למוקד הטלפוני במוצאי השבת, ביקש גררה ממנהלת המוקד להאזין לכל שיחות הטלפון הנכנסות אותו ערב. מנהלת המוקד האזינה לכל השיחות, אך לא איתרה כל שיחה שכזו (סעיפים 3 - 4 לתצהירה, נ/11). לדברי מנהלת המוקד מחוץ לשעות העבודה, כל השיחות הטלפוניות מבוצעות אך ורק באמצעות המוקד המבצעי, ולפיכך, לו היתה מתקבלת שיחה מהתובעים, היא היתה מוקלטת (סעיף 5 לתצהיר). מנכ"ל מוקד אמון התייצב לעדותו עם כל תיק הלקוח של התובעים, ולאחר שנתבקש לחפש אסמכתא לטענה שמנהלת המוקד האזינה לכל השיחות הנכנסות, מצא בתיק תרשומת בכתב יד שנכתבה על ידי מנהלת המוקד, בה נכתב שהיא האזינה לכל ההקלטות, אין כל שיחה, וניתן להוציא מכתב בהתאם, ת/13. 21. בחנתי את העדויות והראיות. הגעתי למסקנה שהתובעים לא הוכיחו את הטענה כי פנו למוקד אמון. לא רק שמוקד אמון הציגה ראיות לפיהן לא הגיעה אליה כל פנייה, אלא שהתובעים נמנעו מלהציג את הראייה הטובה ביותר שיכולה היתה לבסס את גרסתם: תדפיס שיחות הטלפון היוצאות. לא ניתן לומר שהתובעים לא הועמדו על חשיבות הצגת ראיה זו. להיפך, עוד מתחילת ההליך פנתה הפניקס לתובעים וביקשה לקבל עותק מתדפיסי השיחות. פנייתה הושבה ריקם (נ/4, נ/5). התובעים טענו כי לא פנו לקבלת תדפיסי השיחות מאחר והדבר כרוך בהוצאה גבוהה, של 15,000 - 20,000 ₪ (עדות התובע 1 עמ' 22 שורות 12 - 15). טענה זו אינה מתקבלת על הדעת. ראשית, העדות לעניין זה לא היתה עקבית. תחילה נטען שבידי התובעים 15 טלפונים ניידים ו - 10 קווי בזק שונים, ועל כן העלות היא כה גבוהה (עמ' 22 שורה 14), אך בהמשך העיד התובע שברשותו היו רק 4 - 5 טלפונים, ואם כך, העלות אמורה להיות נמוכה בהרבה (עמ' 29 שורה 11). שנית, לא הוצגה כל ראייה לביסוס הטענה בדבר העלות הגבוהה, והתובע טען כי הפנייה לבזק היתה בעל פה (עמ' 22 שורה 17). שלישית, התביעה נגד מוקד אמון מבוססת כל כולה על הטענה כי למרות קריאות חוזרות ונשנות והבטחות שניתנו, מוקד אמון לא שלחה טכנאי לתיקון מערכת האזעקה. עוד בכתב ההגנה טענה מוקד אמון כי לא נתקבלו אצלה כל פניות (למשל סעיף 8 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2), ולפיכך, לא יכול היה להיות ספק בדבר נחיצות תדפיסי השיחות לביסוס התביעה. בנסיבות אלו ניתן היה לצפות שהתובעים ישקיעו את הסכום הנדרש לצורך הצגת תדפיסי השיחות, בעיקר כאשר לא נטען שהתובעים אינם מסוגלים להשקיע את סכום זה. משנמנעו התובעים מהצגת תדפיסי שיחות הטלפון היוצאות, אין אלא להסיק כי תדפיסי שיחות הטלפון לא היו תומכים בגרסתם. 22. הראיה היחידה שכן הובאה היא עדותו של מר עופר כהן. אין בעדות זו כדי לסייע. העד עצמו העיד כי אינו יודע מתי התקיימה השיחה לה האזין (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית, ת/1), ובחקירתו אישר כי גם אינו יודע למי התקשר התובע (עמ' 7 שורות 11 - 12). פרט לעדות זו לא הובאה כל עדות נוספת, כגון עדות ילדיהם הבוגרים של התובעים, המתגוררים בקרבת מקום (עמ' 16 שורות 27 - 28), אף לא עדות הבת שעובדת עם התובע 1 (עמ' 28 שורה 8). 23. גרסת התובעים תמוהה גם מסיבה נוספת. טענת התובעים אינה שהם התקשרו למוקד ולא נענו; טענתם היא שמוקד אמון הבטיחה לשלוח טכנאי, אך לא עשתה כן. אלא שמחקירתם הנגדית של התובעים עולה שגם לגרסתם, לא תואם עימם כל ביקור ספציפי. התובע 1 אף הודה בחקירתו הנגדית, שכלל לא נאמר לו מתי יגיע טכנאי. התובעת 2 העידה שלא תואמה עימה שעה ספציפית לביקור הטכנאי, אלא נאמר לה שעליה להישאר בבית ויתאמו עימה פגישה (עמ' 17 שורות 10 - 12). התובע 1 העיד שלא תואם עימו מועד ספציפי לביקור טכנאי "אמרו שמחר ישלחו טכנאי לא אמרו במדוייק, אני מתקן, אמרו נשלח טכנאי לא אמרו מחר...... בפעמים הקודמות שלחו למחרת והסקתי מכך שיגיע למחר...." (עמ' 21 שורות 8 - 11). אם לא תואם ביקור, על שום מה הסיקו התובעים כי יגיע טכנאי?! 24. התוצאה היא שהתובעים לא הוכיחו שפנו למוקד אמון בבקשה לשלוח טכנאי לתיקון התקלה, והם גם לא הוכיחו שהובטח להם שיישלח טכנאי, אך למרות ההבטחות כל טכנאי לא נשלח. דחיית התביעה נגד הנתבעת 2 - מוקד אמון 25. המסקנה הנגזרת מהאמור לעיל, היא כבר בשלב זה, כי דין התביעה נגד מוקד אמון, להידחות. איני רואה צורך להידרש לטענות הצדדים בשאלה אם היה על התובעים לפנות לטכנאי אחר במקום להמתין לביקור טכנאי מוקד אמון, שעה שנוכחו לראות כי זה בושש להגיע. איני רואה גם צורך להידרש לשאלה מה גדר אחריות מוקד אמון, לו היתה מבטיחה לשלוח טכנאי, ולא עושה כן. אין גם צורך לבחון אם נזק הפריצה הוא נזק רחוק, אם יש ניתוק קשר סיבתי, תרומת אשם, ושאלות נוספות מתחייבות. התובעים לא הוכיחו את התשתית והבסיס לתביעתם נגד מוקד אמון, ומשכך, דין התביעה נגדה להידחות. התביעה נגד המבטחת: טענות התובעים 26. השאלה בה יש לדון עתה היא מה משמעות יש ליתן לכך שאמצעי המיגון בפוליסה לא נתקיימו, ואם למרות היעדרם, זכאים התובעים לקבלת תגמולי הביטוח, כולם או חלקם. התובעים טוענים שהמבטחת אינה רשאית להסתמך על היעדרם של אמצעי המיגון כנימוק לדחיית תביעתם, בשל מספר נימוקים: פוליסת הביטוח מעולם לא נמסרה להם, התניות בדבר הצורך באמצעי מיגון, לא הובלטו בפוליסה במידה הנדרשת, בניגוד לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, המבטחת לא עמדה בחובת הגילוי והווידוא, ובכל הקשור לכספת, היא גם וויתרה על טענתה. ובכל מקרה, אין באי מילוי דרישות המיגון כדי להפקיע את הפוליסה, מדובר באמצעים להקלת הסיכון הביטוחי ולא בתנאים מוקדמים לפוליסה, וכלל הוא שהתרשלות המבוטח אינה מפקיעה פוליסה. אי הפעלת אמצעי מיגון - המסגרת הנורמטיבית 27. הדעה המקובלת בפסיקה היא, שאין לראות בדרישה לנקיטה באמצעי מיגון, תנאי מוקדם בפוליסה, שהפרתו שוללת כליל את הזכות לקבלת תגמולי ביטוח, אלא יש לראות בתנאים אלו כאמצעים שנועדו להפחית את הסיכון מהמבטח, ולפיכך, משמעות אי קיום התנאים תבחן לפי הקבוע בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח (וראה לעניין זה ירון אליאס, דיני ביטוח, חלק א' עמ' 837, סעיף 19.61, והאסמכתאות שם; דודי שוורץ וריבי שלינגר, דיני ביטוח, חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות, עמ' 254, ה"ש 163, לעניין הדין החל בישראל, והאסמכתאות שם). סעיף 21 לחוק, שכותרתו "אמצעים להקלת סיכון" קובע לאמור: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים". בהתאם לסעיף 18, מקום בו חלה החמרה מהותית בסיכון הביטוחי, יופחתו תגמולי הביטוח באופן יחסי להחמרת הסיכון, אלא אם יוכח שמבטח סביר לא היה מתקשר בפוליסה הנדונה אף בדמי ביטוח מרובים יותר, שאזי פטור המבטח כליל מתשלום תגמולי הביטוח (ישנו גם מקרה נוסף שאינו לענייננו). פטור זה, חלקי או מלא, שנקבע בסעיף 18, כפוף לאמור בסעיף 19, לפיו באותם מקרים הקבועים בסעיף, אין תחולה לפטורים הקבועים בסעיף 18 לחוק. משמעות ההוראות הנ"ל לענייננו היא, שעל הפניקס לשלם לתובעים את תגמולי הביטוח היחסיים בהתחשב בהחמרת הסיכון שנגרמה כתוצאה מאי הפעלת אמצעי המיגון הנדרשים, אלא אם תוכיח שמבטח סביר לא היה מתקשר בפוליסה הנדונה אף בדמי ביטוח מרובים יותר. 28. התובעים טוענים כי הפניקס אינה יכולה להסתמך על תניות המיגון, על כן אין תחולה לסעיף 21 לחוק, ובכל מקרה, אין בסעיף 21 כדי לשחרר את הפניקס מתשלום תגמולי הביטוח. אי מסירת הפוליסה 29. טענה ראשונה היא שבניגוד לחוק (סעיף 2(א)), הפוליסה מעולם לא נמסרה לתובעים, ולפיכך מנועה הפניקס מלהסתמך על הסייגים והתנאים שנקבעו בה. אינני מקבלת טענה זו. מקובלת עלי טענת ב"כ הפניקס כי לא רק שטענה זו מהווה שינוי חזית אסור, אלא שמדובר בטענה כבושה שאין לקבלה. הטענה לאי מסירת הפוליסה עלתה לראשונה בכתב התשובה; בכתב התביעה עצמו אין כל טענה כזו. בכתב התשובה נטען שהתובעים לא קיבלו לידיהם עותק מהתנאים הכלליים של הפוליסה, אך אין כל טענה לאי מסירת הרשימה לפוליסה (סעיף 2.2 לכתב התשובה). הטענה בכתב התשובה נטענה בתגובה לטענת הפניקס כי לא נתגלו סימני פריצה, ועל כן לא הוכח קיומו של אירוע ביטוחי (טענה ממנה חזרה בה הפניקס). ברשימה לפוליסה אין התייחסות להגדרת המונח "פריצה" ולדרישה לקיומם של סימני פריצה, על כן יש חשיבות יתרה לשאלה אם המבוטח קיבל לידיו עותק התנאים הכלליים שם מופיעה התייחסות לכך. שונה הדבר באשר לדרישות המיגון. דרישות אלו נזכרות במפורש ברשימה לפוליסה ולפיכך גם אם התנאים הכלליים לא נמסרו לתובעים, משנמסר להם עותק מהרשימה לפוליסה, נמסר להם המסמך הרלוונטי. ולא רק שאין טענה שהרשימה לפוליסה לא נמסרה לתובעים, אלא שרשימה זו צורפה כנספח א' לכתב התביעה. בתצהיר עדותו הראשית של התובע 1 חל שינוי. הפעם נטען לאי קבלת הפוליסה מבלי להבחין בין התנאים הכלליים ובין הרשימה, עם זאת אין טענה לאי קבלת הפוליסות או הרשימות הקודמות, והטענה היא לאי קבלת הפוליסה משנת 2006 הרלוונטית לאירוע (סעיף 3 לתצהיר העדות הראשית). לראשונה, רק בעת החקירה הנגדית, טען התובע 1 כי מעולם לא קיבל לידיו את הפוליסות, אף שהוא מבוטח בפניקס מאז שנת 2004 (עמ' 19 לפרוטוקול). אני מקבלת את טענת ב"כ הפניקס כי לא רק שמדובר בשינוי חזית אסור, אלא שמדובר בעדות כבושה העומדת בניגוד לנטען בכתב התביעה, ואין לקבלה. תניות המיגון שנדרשו בפוליסה לשנת 2006, הן אותן תניות שנקבעו הפוליסה המקורית בשנת 2004 ובפוליסה הנוספת משנת 2005. אם התובעים קיבלו לידיהם עותק מפוליסות אלו, הם ידעו אלו תנאי מיגון נדרשים בפוליסה. זאת ועוד, סוכן הביטוח שהעיד מטעם התובעים, גם הוא לא התייחס בתצהירו לנושא מסירת הפוליסות לתובעים. בחקירתו הנגדית טען שהמשרד נוהג לשלוח את הפוליסות למבוטחים ושלדעתו הן נשלחו, אף שהוא מאמין לתובעים כי לא קיבלו את הפוליסות (עמ' 32 שורות 20 - 29). כאמור, לכתב התביעה צורפה רשימת הפוליסה הנדונה, ללא כל הסתייגות, ובנסיבות אלו, הטענה לאי מסירת הפוליסה, נדחית. 30. מעבר לדרוש אציין כי טענה זו יכולה להיות רלוונטית, אם בכלל, רק לדרישה להתקנת כספת מבוטנת לרצפה ולקירות. זאת, מאחר שהתובעים עצמם מודים כי ידעו שבהתאם לתנאי הפוליסה, עליהם להתקין בבית מערכת אזעקה, ולטענתם הם גם עשו כן (סעיף 4 לתצהיר התובע 1, ת/3; עדות התובעת 2 בעמ' 8 שורות 28 - 29; עדות התובע 1 עמ' 19 שורות 26 - 27, עמ' 31 שורות 1 - 6). אם התובעים מודים כי ידעו על הדרישה לקיומה של מערכת האזעקה, אין הם יכולים להיבנות מאי מסירת הפוליסה, אף לו היו מוכיחים טענתם. העדר הבלטה של תניות המיגון, בניגוד לסעיף 3 לחוק 31. טענה נוספת היא שתניות המיגון לא הובלטו בפוליסה בניגוד לסעיף 3 לחוק, וגם משום כך, הפניקס אינה יכולה להסתמך על אי קיומן. בכל הקשור לדרישה להתקנת מערכת אזעקה, אף לעניין זה חל האמור לעיל, בדבר ידיעה בפועל של המבוטחים אודות הדרישה (וראה, אליאס בספרו הנ"ל, בעמ' 669). 32. אשר לדרישה להתקנת כספת. תניות המיגון כולן פורטו בעמ' 3 לרשימה לפוליסה, תחת הכותרת "אמצעי מיגון בהתאם להמלצות הסוקר". בעמ' הראשון לפוליסה, בתוך מסגרת של כוכביות, מופנה המבוטח לשינויים שחלו בהתנאות המיגון, ולצורך לוודא קיום ההגנות הנדרשות, כתנאי לעמידה בתנאי הפוליסה. הרשימה לפוליסה המקורית משנת 2004 זהה, וגם בה מפורטות תניות המיגון בעמ' 3 לרשימה לפוליסה עם הפנייה לדרישות אלו, בעמ' הראשון לרשימה. לאחר שעיינתי ברשימה, הגעתי למסקנה שהדרישה להתקנת כספת כתנאי לכיסוי ביטוחי לתכשיטים, אינה בולטת כנדרש בסעיף 3 לחוק. דרישות המיגון המפורטות בעמ' 3 - 4 לרשימה הן רבות, והן משתרעות על עמוד שלם (הנחלק לשני עמודים). הכיתוב עצמו הוא באותן האותיות - מבחינת גודל, צבע וצורה - בהן מודפסת רשימת הפוליסה כולה. הדרישות כולן רשומות בצפיפות, ללא כל הבחנה, סימון או רווח בין דרישה לדרישה, אלא הן מופיעות ברצף אחד. אין גם כל התייחסות מפורשת לצורך בהתקנת כספת, בצמוד לחלק המתייחס לביטוח התכשיטים. בכך שונה הרשימה לפוליסה הרלוונטית, מרשימה לפוליסה שהונפקה בשנת 2010, שם הדרישה להתקנת כספת רשומה באותיות שונות, ובסמוך לחלק הדן בביטוח תכשיטים (ת/7). יש להוסיף כי הדרישה להתקנת כספת אינה דרישה שגרתית כמו למשל הדרישה לקיומה של מערכת אזעקה, וגם לתובעים עצמם הונפקו על ידי הפניקס פוליסות ביטוח בהן לא נדרשה כספת (ת/6, ת/10). לאור האמור היה על הפניקס לדאוג להדגשת הדרישות הקשורות בהתקנת כספת ואיחסון כל התכשיטים שאינם ענודים בכספת, באופן מיוחד. 33. למרות האמור, ספק בעיני אם בנסיבות תיק זה, יש בכך כדי לשלול מהפניקס את האפשרות להסתמך על אי מילוי הדרישה להתקנת כספת. כאמור, דחיתי את טענת התובעים שהתובעת 2 אינה חתומה על טופס המיגונים. טופס המיגונים הוא מאוד מפורט, ובהתאם לאמור בו התכשיטים, למעט תכשיטים ענודים, ישמרו בכספת פלדה במשקל של 30 ק"ג לפחות, היא תקובע ו/או תבוטן לקירות ולרצפה במקום מוסתר, והתכשיטים מחוץ לכספת, יהיו בסכום שלא יעלה על 10% מסכום הביטוח לתכשיטים. כל הדרישות האמורות נכתבו בכתב ידו של הסוקר שביקר בבית התובעים, ואין מדובר בטופס סטנדרטי או בדרישות קבועות. בתחתית הטופס, מעל לחתימות הצדדים, נכתב שהמבוטח מתחייב לבצע את הדרישה שבסעיף 1 לטופס (התקנת מערכת אזעקה) עד ליום 07.04.03, ואת הדרישות שבסעיפים 2 - 3 (התקנת כספת) עד ליום 07.05.03. משמעות הדברים היא שהתובעים הועמדו, באופן מיוחד ובמסמך מפורש, על הצורך להתקין בבית כספת, ושהתובעים, או מי מהם, חתום על מסמך זה. ואם כך הדבר, לכאורה, ניתן לראות בכך כידיעה בפועל של התובעים לגבי דרישת הכספת. השאלה אם חתימה על טופס המיגונים שקולה לידיעה בפועל אינה חד משמעית, ופנים לה לכאן ולכאן. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה נוכח אי הפעלת מערכת האזעקה בכל מקרה אין כיסוי ביטוחי לאירוע, איני מכריעה בדבר. חובת הווידוא 34. טענה נוספת היא שהפניקס לא עמדה בחובת הווידוא וגם לכן אין היא רשאית להסתמך על הדרישה לאחסנת התכשיטים בכספת. בהתאם לפסיקה, על המבטחת לוודא שהמבוטח ער לסייגים שנקבעו בפוליסה, ואם לא עשתה כן, לא תוכל להתנער מאוחר יותר מחבות, בטענה שהתנאים שקבעה לא נתקיימו. מותר לה למבטחת לקבוע סייגים וגבולות לחבותה, אך בד בבד, עליה לוודא בפועל שהמבוטח ער לסייגים ולתנאים שקבעה, והוא גם מודע לכך שבהיעדרם לא יכול לזכות בתגמולי ביטוח. מבטח שלא עשה כן לא יוכל לטעון לאחר קרות מקרה הביטוח, לחלות הסייג לכיסוי הביטוחי (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. ישר). חובת זו פורשה בפסיקה באופן מרחיב. בכל הקשור לתנאים שעל המבוטח לבצעם, פורשה חובה זו לא רק כחובת יידוע, אלא גם כחובת ווידוא ביצוע. היינו, על המבטחת לוודא לא רק שהמבוטח מודע לתנאים ולמגבלות שנקבעו ("ווידוא הבנה"), אלא עליה לוודא גם שהמבוטח התקין את אותן הגנות הנדרשות בפוליסה ("ווידוא ביצוע"). מבטחת שלא פעלה כנדרש, לא תוכל להסתמך על התנאי שקבעה, לשם דחיית כיסוי ביטוחי (דודי שוורץ וריבי שלינגר, דיני ביטוח חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות, תשס"ה, עמ' 264). 35. בענייננו, הדרישה להתקנת כספת, מופיעה בפוליסה המקורית משנת 2004, ולאחר מכן בשתי הפוליסות שהונפקו בשנת 2005 ובשנת 2006. למרות זאת, אין מחלוקת שלא רק שהתכשיטים לא אוחסנו בכספת, אלא שהתובעים כלל לא התקינו בביתם כספת. מכאן שלמרות שדרישות המיגון בפוליסה לעניין התקנת כספת לא נתמלאו, שבה הפניקס וחידשה את פוליסת הביטוח. אין כל מסמך המעיד על כך שהפניקס פעלה לוודא התקנת הכספת בבית התובעים, ואין גם כל טענה כי נעשה כך. מאידך, לגבי התנאי הדורש התקנת מערכת אזעקה, יש מכתב המעיד על ביצוע הדרישה (נספח ד' לתצהיר החתמת, נ/9). מכתב זה שתי פנים לו, מחד יש בו כדי להעיד שהפניקס מלאה אחר חובת הווידוא בכל הקשור למערכת אזעקה, מאידך, יש בו כדי להבליט את אי עמידתה של הפניקס בחובת הווידוא ביחס להתקנת כספת. ניתן היה אולי לטעון, כי שעה שאין מדובר בשינוי בתנאי מיגון קיימים, אלא באותם תנאי מיגון שנדרשו מלכתחילה, אין לפקוד על המבטחת את עוון אי קיום חובת הווידוא. אולם שעה שהפוליסה חודשה פעמיים, אף שהתובעים לא התקינו בביתם את הכספת, אין לאפשר למבטחת להשתחרר מחבותה הביטוחית בשל אי קיום תניית מיגון שלא בוצעה כבר במועד חידוש הפוליסה. נוכח מסקנה זו, אינני מוצאת לנכון להידרש למחלוקת שנפלה בין הצדדים, בנוגע למשמעות המכתבים שכתבה הפניקס לתובעים ולסוכן הביטוח בתגובה לדרישתם לקבלת תגמולי ביטוח, ולקבוע אם ממכתבים אלו עולה שהפניקס וויתרה על הטענה לדחיית כיסוי ביטוחי בהיעדר כספת, כטענת התובעים, אם לאו. 36. סיכומם של דברים. הפניקס אינה רשאית להסתמך על כך שהתכשיטים שנגנבו לא היו מאוחסנים בכספת, כבסיס לאי תשלום תגמולי הביטוח בגין התכשיטים שנגנבו. עם זאת, הדרישה לקיומה של מערכת אזעקה תקינה ופעילה, שרירה וקיימת. מדובר בדרישה שהתובעים היו ערים לה והם אף פעלו בהתאם לה. הפניקס גם ווידאה שהתובעים ממלאים אחר דרישותיה. אי הפעלת מערכת האזעקה 37. כאמור, המשמעות של אי הפעלת מערכת האזעקה תבחן בהתאם ולפי הקבוע בסעיף 21 לחוק. התובעים טוענים שלא הוכח שמדובר בדרישה מהותית, על כן אין להפחית את תגמולי הביטוח, וודאי שלא לאיינם כליל. איני מקבלת טענתה זו. מדובר בדרישה מהותית שנועדה להקל משמעותית את הסיכון מפריצה, וניתן להניח כי לו האזעקה היתה מופעלת, הפורצים היו נמלטים מהמקום. וודאי שהיה בכך כדי להקשות על ביצוע הפריצה וסביר גם שבמקרה זה לא היה לפורצים די זמן לערוך חיפוש יסודי בבית, ולגנוב תכשיטים ומטבעות זהב שהוסתרו בתחתית כפולה של שתי מגירות. דומה כי די אם אפנה לעדותה של התובעת 2 עצמה, שנשאלה על שום מה לא יצאה את הבית במשך יומיים תמימים, והשיבה: "זה לא מובן מאליו? האזעקה לא עבדה ובעלי אמר לא יוצאים ותאמין לי זה לא מצא חן בעיני, היה לי אירוע באותו הערב ולא הלכנו אליו..."(עמ' 17 שורות 1- 2). 38. לאור האמור, ומשלא נתמלא תנאי מהותי חלות הוראות סעיף 21 לחוק, ויש לבחון משמעות הדברים בהתאם לאמור בסעיף 18 לחוק. הפניקס טוענת שבהתאם לאמור בסעיף 18(ג)(2) היא פטורה כליל מתשלום תגמולי הביטוח, מאחר והוכח שהיא לא היתה מתקשרת בפוליסה הנדונה לו ידעה שאמצעי המיגון שקבעה לא נתקיימו; התובעים טוענים שהפניקס לא הוכיחה טענתה. מטעם הפניקס העידה הגב' לוי, החתמת שטיפלה בזמנו בהפקת הפוליסה לתובעים (עמ' 42 שורות 31 - 32). החתמת הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי המבוטחים בהתנהגותם חשפו את הפניקס לסיכון בו לא התכוונה לשאת מלכתחילה, כי לו הפניקס היתה יודעת שההגנות שנקבעו בפוליסה אינן מקויימות, היא לא היתה מסכימה מלכתחילה לבטח את הדירה, גם לא תמורת פרמיה נוספת, וכי מניסיונה בחיתום, היא מעריכה שגם מבטחים אחרים לא היו מסכימים לבטח את בית התובעים במצב האמור (נ/9). בחקירתה הנגדית נשאלה החתמת ספציפית לגבי האפשרות לבטח בית מגורים ללא מערכת אזעקה, והיא השיבה כי חברת הביטוח לא תבטח בית מגורים שעה שהיה במקום סוקר שדרש דרישות, ואלו אינן מבוצעות (עמ' 43 שורות 9 - 11). התובעים לא הביאו כל ראייה לסתור עדות זו. יש לזכור שהתובעים מתגוררים בבית פרטי בו היו תכשיטים ודברי ערך בסכומים לא מבוטלים. הדרישה למערכת אזעקה היא דרישה סבירה, ידועה ומקובלת. לאורך כל השנים נדרשו התובעים להתקין בבית מערכת אזעקה, והם אף עשו כן. לאור האמור, הוכח שנתקיימו תנאי סעיף 18(ג)(2) לחוק. התוצאה היא כי משהפרו התובעים את תנאי המיגון להם נדרשו, אין אלא לקבוע כי אינם זכאים לקבלת גמולי הביטוח. 39. אני מוצאת לנחוץ להדגיש עוד עניין נוסף. לכל אורך ההליך הדגישו התובעים כי מדובר בצירוף נסיבות נדיר, כאשר מערכת האזעקה התקלקלה, התובעת 2 ישבה והמתינה לטכנאי מבלי לצאת את הבית מספר ימים, ולבסוף, כאשר יצאה לפרק זמן קצר, לשם ביצוע קניות הכרחיות, התרחשה הפריצה. אלא שטענה זו, על שלושת רבדיה, לא הוכחה. לא הובהר מתי התקלקלה המערכת, לא הובהר מתי נתגלתה התקלה, וגם לא הובהר מתי פעלו התובעים לתיקון התקלה. מועד התרחשות התקלה לא הוברר. בתצהיריהם טענו התובעים שהתקלה במערכת נגרמה במוצאי השבת, אולם חקירתה הנגדית העידה התובעת 2 כי היא אינה יודעת מתי אירעה התקלה, כדבריה "אני לא יודעת ממתי היא התקלקלה. רצינו לצאת בערב ואז ניסינו להפעיל אותה" (עמ' 9 שורה 1). אי בהירות נותרה גם לגבי מועד גילוי התקלה. בעדותם טענו התובעים שהתקלה נתגלתה במוצאי השבת עת ביקשו לצאת מביתם. אולם בחוות דעת השמאי קייזר, נכתב שהתובעים טענו בפניו שהתקלה התגלתה ביום ראשון, 14.01.07 ולא במוצאי שבת 13.01.07 (ראה עמ' 3 לחוות הדעת בפרק המתייחס למערכת האזעקה). גם הניסיונות לתקן את המערכת התקולה, לא הוכחו. כאמור, התובעים כשלו בהוכחת הטענה המרכזית בדבר פניות חוזרות ונשנות למוקד אמון. זאת ועוד. התובעים טענו שלאחר הפריצה הם לא פעלו לתיקון המערכת אלא החליפו את חברת המוקד. מתי הוחלפה החברה, לא הובהר. בתחילה טען התובע 1 שמוקד 99 החליפה את המערכת יומיים לאחר הפריצה (עמ' 22 שורות 30 - 32), אך בהמשך טען כי נשאר מנוי במוקד אמון עוד כחודש וחצי (עמ' 30 שורות 17 - 18). בנסיבות אלו, לא ברור כלל כמה זמן נותרו התובעים ללא מערכת אזעקה תקינה, ומתי בדיוק פעלו לתיקונה. משמעות הדברים היא שלא עלה בידי התובעים להוכיח כי הם נקלעו למצוקה זמנית, ולנסיבות קיצון, בגינן הם נאלצו להותיר את הבית פרק זמן קצר ללא איש וללא מערכת אזעקה פעילה. התוצאה 40. התוצאה היא שבדין דחתה הפניקס את דרישת התובעים לשלם להם את תגמולי הביטוח. לאור האמור, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית גם היא. כאמור בסעיף 25 לעיל, התביעה נגד הנתבעת 2, נדחית. התובעים יישאו בהוצאות עדי שתי הנתבעות כפי שנפסקו, ובשכ"ט ב"כ הנתבעות בסך של 20,000 ₪ לכל אחת. פריצה