מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת רשלנות מקצועית של עורך דין שנדחתה: בפני תובענה שעילתה רשלנות מקצועית נטענת של עורכי דין, אשר בעטיה התיישנה עילת תביעה של התובעים כנגד בנק. רקע כללי- התובע (להלן: "התובע" או "נחום") והתובעת, גב' זהבה נחום (להלן: "התובעת", וביחד: "הנתבעים") - הינם בני זוג אשר בשלב מסוים היו בעלי המניות היחידים בחברת מרחבי ישראל (1985) בע"מ שעיסוקה בשירותי הסעות (להלן: "החברה"). הנתבעים 1 ו-2, עו"ד X ועו"ד Y (להלן: "X" ו-"Y") היו בשלב מסוים שותפים במשרד עורכי דין שהקימו יחדיו (להלן: "השותפות"). הנתבע מס' 3, עו"ד Z (להלן: "Z"), הועסק בשותפות כעו"ד שכיר בתקופה מסויימת. התביעה נוגעת לשלושה חשבונות בנק שנפתחו בסניף קריית אתא של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "החשבונות" ו-"הבנק"): ח-ן אחד ע"ש נחום (להלן: "הח-ן הפרטי"), ושני חשבונות ע"ש החברה (להלן בהתאמה: "הח-ן השני" ו-"הח-ן השלישי"). עסקינן בחשבונות שנפתחו כולם בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת (כאשר ככל הנראה הראשון מבין השלושה נפתח בשנת 1978, לפני 34 שנים, והשניים הנותרים בשנת 1985). החשבונות אף נסגרו לפני יותר מעשרים שנה, כאשר אחרון החשבונות נסגר בשנת 1993 או 1994, והאחרים בשנת 1992. אין מחלוקת כי בשלב מסוים סביב תחילת שנות התשעים נקלעה החברה לקשיים תזרימיים, וכתוצאה מכך הגביל הבנק את הפעילות בחשבונות. כן אין מחלוקת כי התובעים סגרו את שלושת החשבונות ופעילות החברה עברה לבנק אחר. עוד טרם סגירת החשבונות, החלו התובעים בבירורים באשר לסיבת "ההתדרדרות במצב החשבונות" (כלשונם) ופנו לרואה החשבון מר דני פולישוק (להלן: "פולישוק"), לצורך קבלת חוות דעת חשבונאית לגבי אופן ניהול החשבונות על ידי הבנק. לאחר סגירת החשבונות, פנו התובעים אף לקבלת ייעוץ משפטי רלבנטי. בין לבין, בשנת 1995, העבירו התובעים את הבעלות במניות החברה לאחרים. ההליך הקודם - ביום 27/9/2000 (כשש שנים לאחר סגירת האחרון מבין החשבונות וכחמש שנים לאחר שהתובעים מכרו את החברה לאחרים) - הוגשה ע"י נחום והחברה תביעה כנגד הבנק במסגרת ת"א (שלום חיפה) 22251/00 (להלן: "התביעה המקורית"), כאשר באי כוחם של נחום והחברה, כפי שנרשמו בכותרת כתב התביעה, היו שלושת עורכי הדין הנתבעים דנן. התביעה המקורית היתה על סך של 275,595 ₪ ואליה צורפה חוות דעתו של פולישוק מיום 1/9/1999. במהלך ניהול התיק, בשנת 2004, החליפו נחום והחברה את הייצוג, וייצג אותם עו"ד כהן. ביום 25/10/2007 ניתן פסק דין בתביעה המקורית, ע"י כב' השופט פיש (להלן: "פסק הדין הקודם"), במסגרתו נדחתה התביעה מחמת התיישנות. בהמ"ש קבע בפסה"ד כי עיקר עילות התביעה התיישנו, ולגבי העילות שלא התיישנו, צויין כי הן לא הוכחו כדבעי. כן צויין בפסק הדין הקודם כי הסיבה להתארכות ההליכים היתה התנהלותם הבעייתית של הצדדים, בקשר לנושא גילוי המסמכים. התביעה הנוכחית ותמצית טענות הצדדים- התביעה הנוכחית, על סך של 450,000 ₪ הוגשה ביום 18/7/2010, קרוב לשלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין הקודם. ביום 19/7/2011 בוצע התיקון הראשון של כתב התביעה (בדרך של הוספת מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל") כנתבעת מס' 4) וביום 20/10/2011, הוספה זהבה כתובעת נוספת לבקשתו של נחום. התובעים טוענים כי שלושת עורכי הדין הם שייצגו את נחום ואת החברה במסגרת התביעה המקורית, וכי הם התרשלו בכך שהתביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. התובעים טוענים כי אילולא היתה מוגשת התביעה המקורית לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, היה בית המשפט מקבל את תביעתם ומחייב את הבנק לפצותם בגין נזקיהם ע"פ חוות הדעת של פולישוק, ולכן כיום על הנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזק שנגרם להם בשל רשלנותם, בשיעור הנזק שנגרם לתובעים עקב התנהלות הבנק. מטעמו של X לא הוגש כתב הגנה. לתיק הוגשה הודעתו של הנאמן על ביצוע הסדר הנושים בעניינו של X מיום 13/12/2010, עו"ד ירון רג'ואן, במסגרתה דיווח עו"ד רג'ואן כי בעניינו של X מתנהל הליך פשיטת רגל (בפש"ר 656/08 בבית המשפט המחוזי בחיפה), ועל כן לא ניתן לפעול בהליכים משפטיים כנגדו, לרבות בשל העובדה כי לא נשלחו דרישות חוב. Y טוען כי כלל לא ייצג את התובעים או החברה, כי הם היו בטיפולו של X, וכי הוא סירב בתוקף לקבל את ייצוגם של התובעים והחברה על ידי השותפות, על סמך היכרות מוקדמת שלו עם נחום. Z טוען כי היה עו"ד צעיר וחדש כשהועסק בשותפות, ובהתאם, הטיפול שלו בעניינם של החברה ונחום התמצה בעבודה משפטית בסיסית ביותר, וכי כל מסמך אשר יצא תחת ידיו וכל החלטה לגבי מועד הגשתה של התביעה המקורית היו נתונים לביקורת ובדיקה מדוקדקת של מעסיקיו בשותפות. עוד טוען Z כי נחום היה מודע לבעיית ההתיישנות וכי אין לתובעים להלין אלא על עצמם, משום שהתנהלותם היא שהביאה להתיישנות התביעה המקורית. עוד טוען Z כי סיים את עבודתו בשותפות טרם הגשת התביעה המקורית לבהמ"ש. Y וZ מכחישים במשותף את טענת התביעה לפיה לולא ההתישנות, התביעה המקורית היתה מתקבלת ומכחישים את גובה הנזק הנטען. בנוסף, Z הגיש הודעה לצדדים שלישיים כנגד Y וX, כנגד חברת הביטוח אשר קיימה לגבי שניהם פוליסת אחריות מקצועית, מגדל, וכנגד פולישוק והחברה אשר בבעלות פולישוק, פ.ד.ש חישובים בע"מ (להלן: "פ.ד.ש"). Z טען כנגד מגדל, כי קיים כיסוי ביטוחי גם עבורו מכוח הפוליסות שהוציאה מגדל לY ולX. כלפי פולישוק ופ.ד.ש נטען כי הם עיכבו את הגשת חוות הדעת אשר בלעדיה לא ניתן היה להגיש את התביעה המקורית במועד מוקדם מאשר הוגשה. בדיון ביום 10/11/2011 הגיעו Z ופולישוק להסכמה לפיה תידחה ללא צו להוצאות ההודעה כנגד פולישוק וכנגד פ.ד.ש, ובהתאם ניתן פס"ד חלקי לגבי פולישוק ופ.ד.ש. טענותיה של מגדל נוגעות מטבע הדברים לשאלת הכיסוי הביטוחי, כאשר לטענת מגדל היתה פוליסה תקפה רק לגבי Y, שהיתה פוליסה אישית ועל כן אחריותו המקצועית של Z אינה חוסה תחתיה. לגבי X, טענה מגדל כי הפוליסה היחידה שהוצאה על שמו היתה לגבי שנת 2006 בלבד, ועל כן היא אינה רלוונטית. המסכת הראייתית - מטעם התובעים העיד נחום (לגבי תצהירו ת/1) ופולישוק (לגבי חוות דעתו מיום 1/9/1999, אשר צורפה לתביעה המקורית, לעיל ולהלן: "חוות הדעת של פולישוק"). Z העיד לגבי תצהירו (נ/2) וY העיד לגבי תצהיריו (נ/3 ו-נ/4). כמו כן הוגשו מסמכים נוספים ע"י הצדדים. מטעם מגדל הוגש תצהירה של הגב' עו"ד ליאת פאתאי, ראש צוות אחריות מקצועית במגדל, באמצעותו הוגשו פוליסות האחריות המקצועית שהוציאה מגדל לטובת X מיום 1/12/2005 ולטובת Y מיום 1/1/2010. בדיון מיום 10/11/2011 הוסכם על ידי הצדדים שלא לחקור את עו"ד פאתאי על תצהירה. דיון והכרעה- לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ושקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. כידוע, על התובעים מוטל הנטל להוכיח את עילת תביעתם הן בשאלת עצם קיומה של אחריות לנזק הנטען והן בשאלת קיומו ושיעורו של הנזק הנטען. בשאלת האחריות, על התובעים להוכיח כי הנתבעים אכן התרשלו באופן שבו ייצגו את ענייניהם של התובעים, וכי התנהלותם הרשלנית הובילה לדחייתה של התביעה המקורית בשל התיישנות. בשאלת הנזק על התובעים להוכיח כי לולא נדחתה התביעה המקורית עקב ההתיישנות - היו מתקבלות טענותיהם כנגד הבנק והם היו מקבלים לטובתם פסק דין כנגד הבנק בשיעור הנדרש. במקרה דנן אני סבורה כי יש להקדים לדיון בשאלת האחריות את הדיון בשאלת הנזק, שכן מסקנתי העיקרית הינה שהנזק לא הוכח. טרם אעשה כן, אדרש בקצרה לטענה המקדמית של הנתבעים לגבי העדר יריבות. טענת העדר היריבות- הטענה נסמכת על העובדה כי התביעה המקורית הוגשה על ידי החברה ועל ידי נחום באופן אישי (ואזכיר כי הח-ן הפרטי היה על שם נחום בלבד והח-ן השני והשלישי היו ע"ש החברה בלבד). הנתבעים טוענים כי מאחר וכיום התובעים אינם בעלי המניות בחברה אזי שהם אינם מורשים לתבוע את נזקיה הנטענים של החברה. לגבי התובעת, נטען כי אין לה כל עילת תביעה כלפי הנתבעים, מאחר והחשבונות לא היו על שמה והיא מעולם לא יוצגה על ידי מי מהנתבעים. לטענת התובעים, זכותם לבוא בנעלי החברה במסגרת התובענה דנן קמה מכוח הוראות הסכם העברת המניות שנחתם ביום 8/11/1995 בין התובעים לבין זוג הנעברים אשר קיבלו את מניות החברה לידיהם, ה"ה מנסור חוסין ופריאל (להלן: "הסכם ההעברה"), ובמיוחד סעיף 5 להסכם ההעברה הקובע כלהלן: "מוסכם בין הצדדים כי כל תביעה או זכות תביעה שיש לחברה בגין פעילותה עד ליום 8/11/95, תעמוד לזכותם של המעבירים (קרי - התובעים) יחד". אני סבורה כי ניתן בהחלט לקבל את הפרשנות המגולמת בטענת התובעים, לפיה הסעיף האמור להסכם ההעברה העניק להם באופן אישי זכות תביעה בגין נזקיה של החברה כתוצאה מהתנהלות הבנק הנטענת, כיון שהעילות הללו נובעות מפעילות החברה עד שנת 1995 (ואזכיר כי החשבונות נסגרו לכל המאוחר בשנים 1993-1994). משמע, שזכות החברה לתבוע את הבנק הומחתה לנחום ולזהבה אישית. עתה, מבקשים נחום וזהבה לתבוע את מי שלדעתם גרם לכך שעילת התביעה שלהם למול הבנק התיישנה - ולכן, אין המדובר בסיטואציה של העדר יריבות. שאלת הנזק - הנטל המוטל על שכם התובעים להוכיח את הנזק הנטען אינו נטל קל כלל ועיקר. למעשה, לצורך הוכחת הטענה לפיה לולא נדחתה התביעה המקורית מחמת ההתיישנות, היו התובעים זוכים בתביעתם וזכאים לפיצוי מאת הבנק, הרי שעל התובעים "להוכיח מחדש" את תביעתם המקורית כנגד הבנק ולנהל "מחדש" את התיק, כמעין "תחליף" לניהולו בתיק הקודם. לעניין זה נפסק בע"א 989/03 חוטר ישי נ' חיננזון, פד"י נט (4), 796, בעמ' 811 כי: "בהקשר זה על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלות עורך הדין תוצאת פסק הדין הייתה משתנה לטובתו ... זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו היו ההליכים מתנהלים באופן שונה". יודגש, כי אין די בטענה סתמית לפיה "נטענו טענות" או "הוצגו ראיות" כאלו או אחרות בפני המותב בתביעה המקורית, כדי להוציא את התובעים ידי חובתם במסגרת התביעה הנוכחית, וכדי לעבור את הסף הראייתי הנדרש. על התובעים להציג את מלוא טענותיהם ולתמוך אותן באסמכתאות, מסמכים ועדויות - והכל על מנת להוכיח את הנזקים הנטענים על ידם. עוד יש לזכור כי ניתן להניח שעורכי הדין שהגישו את התביעה המקורית סברו כי יש סיכוי שהיא תתקבל - אך עמדתם זו בנקודת הזמן דאז, אינה רלבנטית היום כלל ועיקר. נעבור עתה לדון בטענות התובעים כלפי הבנק לגופן, ונקדים כי הטענות נסמכות למעשה על שני אדנים בלבד: הראשון, נוגע לחיובי הריבית בחשבונות ולשינויים שביצע הבנק בגובה הריבית מעת לעת, ללא אישור התובעים או החברה, כנטען; והשני, נוגע לטענה בדבר התניה אסורה של שירות בשירות, כאשר לטענת התובעים הבנק חייב את החברה ואת נחום לפתוח תוכניות חיסכון כתנאי להקצאת אשראי, באופן שהאשראי שניתן למעשה מימן את פתיחת תוכנית החיסכון, וזאת בניגוד לכל הגיון כלכלי, נוכח הפערים בין שיעור התשואות שהניבו תוכניות החיסכון לבין גובה הריבית החריגה שהוטלה על ידי הבנק בגין מסגרת האשראי שהעניק לחברה ולנחום. למען הדיוק, יובהר כי הטענה בדבר חיובי הריבית לא צוינה במפורש בכתב התביעה המקורית, אך מאחר והיא קיימת בחוות דעתו של פולישוק, עליה נסמכה התביעה המקורית, ראיתי לנכון להתייחס אליה. אתייחס להלן לכל אחת משתי הטענות דלעיל אשר הופנו כלפי הבנק ואבחן אם התובעים עמדו בנטל ההוכחה לגביהן והאם די בראיות שהציגו התובעים במסגרת התביעה הנוכחית כדי "לקבל" את אותה הטענה. כפי שכבר הקדמתי - לשיטתי התשובה שלילית. הנזקים הנטענים בשל שינוי חיובי הריבית בחשבונות - מהי הטענה ? פולישוק בחוות דעתו מפרט כי לגבי החשבונות בהם עסקינן התקיימו שלוש ריביות רלבנטיות - הריבית הבסיסית (ריבית ה"פריים"), ריבית חריגה, וריבית המגלמת את תוספת הסיכון המכונה "התוספת". פולישוק טוען כי הבנק חייב להודיע ללקוחות על כל שינוי לגבי כל אחת משלוש הריביות. לשיטתו (סעיף 5.3), "על פי הידוע לו" הבנק "סבר" כי מותר לו לעלות את הריבית הבסיסית והחריגה ללא מתן הודעה לנחום או לחברה כיון ש"אלו העלאות אחידות לכלל המשק" וכי "לדעתו" הבנק "הניח" כי רק שינוי בתוספת מחייב הודעה. פולישוק כאן מפנה לדברים שאמר נציג מסוים של הבנק בתיק אחר ובהקשר אחר, מהם עולה כי כאשר הבנק מבקש לשנות את שיעור התוספת עליו לקיים פגישה עם הלקוח ולקבל את הסכמתו. ממשיך פולישוק ומציין כי הוא לא מצא בינות למסמכי החברה או במסמכים שיש אצל נחום תרשומות לגבי פגישות שכאלו או זימונים לפגישות בבנק לגבי שיעור התוספת, ולכן - הוא מניח שלא היתה הודעה כדין לגבי שינוי בתוספת. השלב הבא בקונסטרוקציה של פולישוק היה שהוא "ביצע הרצות" לגבי הח-ן הפרטי והח-ן השני, תוך שהוא מבטל את החיובים והזיכויים שהבנק ביצע ובמקומם מחשב בעצמו מה היה יכול להיות מצבו של החשבון. בביצוע ההרצות ביטל פולישוק את כל החיובים בגין התוספת שהיתה לטענתו ולקח בחשבון רק תוספת בשיעור 2%, בהתאם לעמדתו לפיה אסור היה לשנות את התוספת ללא הסכמתו של הלקוח. ההפרש בין מצב החשבונות ביום הסגירה ע"פ חישוב הבנק לבין המצב בו היו אמורים להיות החשבונות אליבא דחישוביו של פולישוק - הוא הנזק הנטען. האם הטענה הוכחה ? לא ולא, מחמת הטעמים הבאים, כל אחד לחוד וכולם במצטבר: ראשית, לא הובהר בחוות דעתו של פולישוק די הצורך, וממילא לא הוכח, על סמך מה נשענת מסקנתו של פולישוק כי הבנק לא הודיע לתובעים על שינויי הריבית או התוספת. כל שמציין פולישוק הוא כדלהלן: "לא מצאתי בין מסמכי חברת מרחבי ישראל ו/או חיים נחום כל העתקים או תרשומות על זימון לשיחה או סיכום בנושא התוספת ומכאן אני מניח, כי מעולם לא הודיעו לו על שינוי בתוספת" (ההדגשה אינה במקור). עם כל הכבוד, אין די בכך. אין בעובדה כי פולישוק "לא מצא" מסמכים המעידים על הודעות כאמור, כדי לחייב את המסקנה כי הודעות כאמור לא נשלחו וההנחות שלו אינן תחליף לראיות קבילות רלבנטיות. שנית, פולישוק עצמו מציין בחוות דעתו יש מסמכים שהוא עדיין זקוק להם להשלמת חוות הדעת (סעיף 2), כגון מסמכים לגבי "פירוט שיעורי הריבית ומסגרות האשראי בכל החשבונות מיום פתיחתם", וכי במסמכים ששימשו לצורך כתיבת חוות הדעת היו "מספר הודעות בעניין חיובי הריבית בבנק" (סעיף 3.3). כלומר, שלא היה בפני פולישוק מלוא המידע בדבר חיובי הריבית בפועל - מצד אחד, וכן היו בידיו הודעות מהבנק בדבר שינויי הריביות בחשבונות, או לפחות הודעות חלקיות - מצד שני. מכאן, שלא ברור מדוע פולישוק יצא מנקודת ההנחה שלא היו הודעות לגבי השינויים ולא הוכח כי היו שינויים מעבר לשינויים שלגביהם התקבלו הודעות. שלישית, והחשוב מכל הוא שהמידע אשר הוצג בפני בהקשר זה הינו אך ורק סברותיו והנחותיו של פולישוק אך אין בפני הצהרה ו/או עדות חד משמעית מצד נחום (או כל נציג אחר של החברה) לגבי כך שהודעות אלו או אחרות לא נשלחו, שלא היו פגישות ו/או שהתוספת היתה גבוהה מאשר המוסכם. פולישוק ממילא רק מחווה את הדעת לגבי נתונים שמסר לו נחום, אך נחום עצמו מעולם לא הצהיר או העיד בתיק שבפני לגבי הנתונים העובדתיים החיוניים. רביעית, לא רק שנחום לא פרש בתצהירו מסכת ראייתית סדורה לגבי סוגית ה"התוספת", אלא שכאשר הוא נשאל בחקירתו לגבי טענת פולישוק לפיה לא היו בידיו כל המסמכים, הוא הכחיש טענה זו וטען כי כן היו בפני פולישוק כל המסמכים הנדרשים (עמ' 14-15, שורות 30-32 ושורות 1-2). מכאן, שהתובע והמומחה מטעמו - עד היום - אינם מחזיקים באותה עמדה לגבי השאלה אם לפולישוק היו המסמכים הנדרשים אם לאו. חמישית, יש לראות כי כאשר נחום נשאל שאלות לגבי תוכן חוות הדעת של פולישוק הוא העיד כי אינו זוכר מה נשאל על ידי פולישוק לצורך הכנת חוות הדעת ואינו זוכר מה אמר לו (עמ' 11 שורה 22 ושוב עמ' 12 שורה 1). משמע - שנחום לא זוכר אילו עובדות מסר בשעתו לפולישוק, לא טען כי כל העובדות שפולישוק מציין בחוות הדעת הן אכן אמיתיות ולא "מנצל" את ההזדמנות שניתנה לו להשלמת החוסרים העובדתיים. כאשר נחום נשאל שוב לגבי נושא הריביות, השיב: "אתה שוב חוזר לדברים שהיום אני לא זוכר. מי שיגיד לך שהוא זוכר לפני 10 שנים מה הוא עשה, הוא שקרן בן שקרן" (עמ' 11 שורות 21-27); ובהמשך: "אני לא יודע לענות לך על שאלות לגבי הריביות שבהן חוייבתי או זוכיתי. אם גם פולישוק לא יודע את זה, אז תגיד לו שהוא רימה אותי ואתכם." (עמ' 13 שורות 2-4). ששית, התובעים אף לא עמדו בנטל ההוכחה להראות מה היו ההסכמות החוזיות בינם לבין הבנק - בכלל, ולגבי שינוי התוספת - בפרט. התובעים לא הגישו כראייה את הסכמי פתיחת החשבונות או מסמכים כלשהם המתייחסים להסכמות עם הבנק לגבי סוגי הריביות, לגבי גובה התוספת, לגבי אופן שינוי שיעורי הריביות ו/או אופן ההודעה על שינויים שכאלו וכיוצ"ב נתונים. נחום העיד כי אין באפשרותו להציג בפני היום את המסמכים שמסר לפולישוק בשעתו ואשר היוו את הבסיס לחוות הדעת - ובהעדר ראיה לגבי ההסכמות בין החברה לבין הבנק ברי כי לא ניתן לקבוע שההסכמות הופרו. שביעית, זה המקום לציין כי באופן כללי חוסר מהימנותו של התובע היה בולט. לשאלות רבות תשובתו היתה "אני לא זוכר", ויתכן וכך הם פני הדברים היות ועסקינן באירועים נטענים משנות ה-80, אך מקצת מהעובדות חייבות היו להיות בטווח הזכרון, והתשובות שעיקרן היה "לא זוכר" אינן יכולות להיות סבירות לגבי חלק מהשאלות שנשאלו. בנוסף, ניכר היה על התובע שהוא כועס מאוד על הנתבעים עורכי הדין, על עורכי הדין שייצגו בתיק זה את עורכי הדין, על עורכי הדין שייצגו בתביעה המקורית את הבנק, על עורך הדין כהן שהחליף את X בטיפול בתביעה המקורית (אותו הוא מכנה "עו"ד מתחזה" - עמ' 6 שורה 9), על עורך הדין שהגיש את התביעה הנוכחית בשמו (עמ' 6 שורה 12) ועל עורכי הדין באשר הם (וראו את עמ' 6 שורה 16). זכותו של התובע, כמובן, להחזיק בעמדותיו לגבי ציבור עורכי הדין - אך הביטוי של גישתו זו במהלך ישיבת ההוכחות שהתנהלה היה שהוא ענה לשאלות בצורה מתחכמת, מתחמקת, מתריסה ועל דרך של הצגת שאלות במקום תשובות. התנהלות זו מקשה עד מאוד לקבל את עדותו כמהימנה ולקבוע ממצאים עובדתיים על בסיס המעט שאמר. שמינית, יש לציין כי כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992, אשר מסדירים כיום בין היתר את הדרכים בהן מחויב הבנק להודיע ללקוחותיו על שינויים בשיעור הריבית וחובות גילוי נאות נוספות, נכנסו לתוקפם במחצית 1993, וסעיפים אחדים מתוכם בשנת 1994, ומכיוון שכאמור הח-ן הפרטי נסגר במחצית 1992 ואחרון החשבונות נסגר כבר בשנת 1993 או 1994, הכללים אינם רלבנטיים לענייננו. מן האמור עולה כי התובעים לא עמדו בנטל הוכחת הטענה כי הבנק חייב את החשבונות בשיעור מעל המוסכם או החוקי ו/או כי הוא שינה על דעת עצמו את גובה הריבית שלא כדין ו/או מה היו שיעורי הריבית בהם חוייבו החשבונות בפועל ו/או כי הבנק לא הודיע לתובעים כנדרש על שינויי הריביות בחשבונות ו/או לא זימן אותם לדון בכוונתו להעלאת שיעור התוספת. מכאן שאין בידי לקבל את הטענה כי נגרם לתובעים נזק כלשהו מכוח השינויים הנטענים בגובה הריבית בהם חויבו לכאורה החשבונות, ואני דוחה את טענת התובעים בכל הנוגע לנזק זה. נזקים בשל התניית שירות בשירות - מהי הטענה? התובעים טוענים כי הבנק שכנע אותם (ואף כפה עליהם) לפתוח תוכניות חיסכון שונות, ותוכניות המשך בגין תוכניות חיסכון שכבר הוקמו, וזאת כתנאי להקצאת אשראי על ידי הבנק. למעשה טוענים התובעים כי הבנק מימן את הקמת תוכניות החיסכון באמצעות הלוואות שניתנו לתובעים, וכי נציגי הבנק הבטיחו להם כי תשואות תכניות החיסכון יניבו פירות גבוהים יותר מהריבית בהם יחויבו החשבונות בשל יתרות החובה בהם, ומכאן כי פתיחת תוכניות החיסכון תיטיב עם מצבם הכלכלי של החברה והתובעים. עוד טוענים התובעים כי "עם הזמן" החלו לגלות כי הבנק עושה בחשבונות כבשלו ומעביר כספים מחשבון לחשבון ללא אישור מצידם. התובעים טוענים כי כתוצאה מהתנהלות זו של הבנק - והעובדה כי הריבית על יתרות החובה עלתה בפועל על שווי התשואות מתוכניות החיסכון (בניגוד למה שנמסר להם לטענתם על ידי הבנק) - החלו החשבונות לחרוג ממסגרות האשראי המאושרות ולהפסיד כספים רבים. התובעים טוענים כי החיובים "העודפים" שנגרמו עקב פתיחת תוכניות החסכון הינם בבחינת נזק שנגרם להם, עקב התניית שירות בשירות, אשר אסורה על פי סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, שזו לשונו: "7.(א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי." אף כאן, שיעור הנזק הנתבע מבוסס על "הרצה" שביצע פולישוק תוך שהוא מבטל את פתיחתן של כמה תוכניות חסכון משנת 1985, מבטל את האשראי שניתן לחברה, ומשווה בין מצב החשבונות במועד סגירתן ע"פ החישוב שלו לבין מצבן ע"פ חישוב הבנק. האם הטענה בדבר ההתנאה או הכפיה הוכחה ? לא, על כל מרכיביה. אין די בהעלאה של טענה בעלמא אלא שיש להראות ולהוכיח מקרים ונסיבות ספציפיות בהן הבנק התנה שירות בשירות בניגוד לחוק או להסכמות או כפה פעולה שכזו, וראו את ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, לעניין נטל ההוכחה, לאמור: "מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), שהיא, בדרך-כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה....יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית-המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בעניין זה יצוין, כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר אינו אלא אריח אחד - אם כי מרכזי - מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה". לדיון בעניין מבחני העזר שיש להחיל בבואנו לבדוק האם הוכחה כדבעי טענת התניית השירות בשירות, אפנה לע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בל"ל ואח', מאגר נבו (2002), שם מוזכרים בין היתר המבחנים: בחינת הכדאיות הכלכלית של שני השירותים, בדיקת ההתאמה במועדים בין מתן שני השירותים, בדיקת ההתאמה (או אי ההתאמה) בין הסכומים, בחינת מדיניות הבנק באותה תקופה, בדיקת האפשרות שהיה קשר עסקי סביר בין השירות האחד לבין השירות השני (וראו אף את ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ''ד נז(6) 769 (2003) וע"א (מחוזי - ת"א) 2079/09 מנדלברג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מאגר נבו (2011)). יישום האמור על המקרה שלנו, מחייב את המסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל בהקשר זה. ראשית, אף כאן, כל שהציגו התובעים הינו תיאור כללי וסתמי של הנסיבות העובדתיות שהובילו לטענתם לקריסת החשבונות (סעיפים 5-13 לסיכומי התובעים), ובהמשך ציינו כי במקרה דנן לא היתה רק "אווירת כפייה מצד הבנק" אלא "נוצרה אף דרישה מפורשת בפועל לפתיחת תוכניות חיסכון כנגד המשך מתן האשראי" (ראה סעיף 74 לסיכומי התובעים). אלא מאי? התובעים לא טרחו להוכיח בראיות מה היו המועדים בהם הוצבו לכאורה על ידי הבנק הדרישות המפורשות הנטענות, לא הציגו נתונים מספריים באשר לגובה האשראי המבוקש שניתן לכאורה בתנאי שתיפתחנה על ידם תוכניות חיסכון ו/או מה היו סכומיהם של תוכניות החיסכון, לגבי כל אחת מתוכניות החיסכון המפורטות בחוות דעתו של פולישוק. לא הוכחו המועדים הרלבנטיים, לא הוצגו המסמכים לגבי פתיחת התוכניות "הכפויות", לא הוצגו נתונים לגבי המצב "הכללי" בכל רגע ורגע נתון - ואף לא נעשה כל נסיון להציג מערך סדור של נתונים ו/או הסבר מניח את הדעת לגבי העדרו של מסד נתונים שכזה. שנית, התובעים שבים ומסתמכים על חוות הדעת של פולישוק לעניין טענתם בדבר התניית שירות בשירות ופולישוק מצדו מסתמך על דברים ש"נחום אמר לו" (סעיף 7.4 לחוות הדעת). המדובר במארג ראייתי סיבובי - ריק מכל תוכן. אין כל משמעות לכך שפולישוק אומר שנחום אמר לו כך או כך, שכן עסקינן בעדות שמיעה, ורק נחום או אורגן מוסמך אחר בחברה יכול היה להעיד מידיעה אישית על נסיבות פתיחת התוכניות "הכפויות". היתה חייבת להמסר עדות מכלי ראשון לגבי כך שביום פלוני נציג של הבנק מסר לנציג של התובעים שאם לא יקרה X אז יקרה Y וכתוצאה מכך נפתחה תוכנית ספציפית שגרמה נזק ספציפי. חייבת היתה להמסר עדות ברורה וחד משמעית, מפיו של נחום, לגבי כך שהוא ביקש במועד X הקצאת אשראי בסכום Y והבנק הסכים לכך רק בתנאי שבמקביל תפתח תוכנית חסכון זו או אחרת. נחום אינו טוען טענות שכאלו, ובוודאי שלא מפורטות ו/או מגובות במסמכים, וראו כי נחום בחקירתו נשאל לגבי נושא זה ושוב - לכל השאלות השיב כי הוא "אינו זוכר". שלישית, אף לגבי נושא "התנית השירות בשירות" יש לשוב ולציין כי התובעים לא ראו לנכון להגיש לעיונו של בית משפט זה את כל הנספחים לחוות הדעת של פולישוק - כאשר פולישוק עצמו העיד כי לא ניתן לבחון את חוות דעתו ללא עיון בנספחים לה (עמ' 30 שורות 24-32). עוד הצהיר פולישוק כי אין בידיו כיום את החומר אשר היה בבסיס חוות הדעת (סעיף 3 לתצהירו). כאשר נשאל נחום מדוע לא צירף את כל צרופותיה של חוות הדעת הוא הטיל את כל האחריות לכך על עורך הדין שייצגו, לאמור: "אני בכלל לא יודע מה אותה רוצה ממני ולמה אתה רוצה להגיע. עוה"ד שעשה לי את זה הוא צירף את זה וכנראה מתוך טעויות. היו הרבה חוו"ד" (עמ' 9 שורות 7-8), ולאחר מכן טען כי המסמכים מצויים כולם בידי Y (עמ' 9 שורה 10) ולכן הוא לא יכול להציג את חוות הדעת עם הנספחים. טענה זו, לגבי הימצאם של הנספחים אצל Y נסתרה בהמשך (וראו את הדיון בפרק הבא, אשר בסיכומו מסקנתי היא כי Y לא ייצג את נחום וכי לא יתכן שיש אצלו מסמכים של נחום). בכל אופן, "השורה התחתונה" היא שהתובעים סומכים בלעדית על חוות הדעת שפולישוק עצמו מסביר לגביה, שללא כל הנספחים - אין לה ערך ראייתי, אך הם כשלו בהגשת הנספחים. חוות דעת שכזו לא עוברת את מבחן הקבילות ואף אם כן - "בדוחק" - הרי שמשקלה נמוך עד אפסי. נוכח האמור, אני סבורה כי אין לראות באמור בחוות דעתו של פולישוק ראייה מספקת לטענת התניית השירות בשירות, בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה, ועל כן אין בידי לקבל את טענת התובעים בכל הנוגע לנזק הנטען בהיבט זה. סיכום ביניים בשאלת הנזק - הינה כי כן, אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו כדבעי את תביעתם, בכל הנוגע לרכיבי הנזק הנטענים. על אף שדי במסקנתי זו כדי לדחות את התביעה כולה לגופה, אדון להלן גם בשאלת ההתרשלות של כל אחד מהנתבעים. כללי - קיומה של חובת זהירות במקרים דומים, ע"פ ההלכה הפסוקה - דומני, כי אין צורך להכביר מילים באשר לקיומה של חובת זהירות של עורך דין כלפי לקוחותיו (ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75), ע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, פסקה 10). לגבי רשלנות מצד עורך דין שקשורה בסוגיית ההתישנות, אפנה לדברים שנאמרו בפסה"ד המנחה ע"א 57/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, (פסקה 25), לאמור: "מעורך דין, העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסויימת בכל הקשור לידיעת החוק ... על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק, והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך דין. כך למשל, חייב עורך הדין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת...". בת"א (ת"א) 1927/99 אבשלום ילין נ' עו"ד יעקב כהן, מאגר נבו (2009) ציין בית המשפט המחוזי נסיבות בהן לא תיוחס רשלנות לעורך דין, כאשר הגשת התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות לא נבעה מהתנהגותו שלו, לאמור: "עורך הדין מחוייב להציג בפני לקוחותיו את האפשרויות העומדות בפניהם, ולייעץ להם בדבר האפשרות הנראית לו כטובה ביותר, אך הוא ודאי אינו יכול לכפות על לקוחותיו לנהוג בצורה מסויימת. עורך הדין אינו אפוטרופוס ללקוחותיו, ואין להרחיב את חובת הזהירות שלו כלפיהם באופן שיהפוך אותו למעין אפוטרופוס. לפיכך, אם בוחרים הלקוחות שלא להגיש תביעה, חרף חרב ההתיישנות, ולפעול להשגת יעדיהם בערוצים אחרים, או אם למרות שנמסרה להם מלוא האינפורמציה על ידי עורך דינם, מתמהמהים הלקוחות בהחלטתם ולא דואגים להעביר לעורך הדין את הסכומים הנדרשים לפתיחת תיק בבית המשפט, אין מקום לבוא בטענות אל עורך הדין." בע"א 8001/95 יאיר קורן נ' אשר ויסברג, עו"ד, מאגר נבו (1998) נאמרו הדברים הבאים, בנסיבות דומות: "צדק בית המשפט בקביעתו כי על עורכי הדין היה להעמיד את הלקוח, שהשתהה בהמצאת חוות הדעת הרפואית, על סכנת ההתיישנות, וצדק הוא בקביעתו כי מחדלו של הלקוח אינו בבחינת התנהגות סבירה של אדם הדואג לאינטרסים של עצמו... עורך דין חב חובת נאמנות מיוחדת ללקוחו. אכן, עורך דין אינו חייב 'לרוץ אחרי קליינט', כלשונו של בית המשפט קמא, אולם עליו לפעול בצורה סבירה לשם העמדת הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף ועל המשמעויות הנובעות מכך. במסגרת חובת האמון המיוחדת שחב עורך הדין ללקוחו עליו ליצור עמו קשר מדי פעם בפעם כדי לעדכן, להתעדכן ו'להזכיר' ללקוח כיצד מתנהל הטיפול בתיק, בפרט לקראת תום תקופת ההתיישנות. אין עורך הדין רשאי להניח כי הלקוח זנח את התביעה, אך בשל העובדה שהלקוח נמנע מליצור עמו קשר - עליו לנסות לקבל את עמדת הלקוח בנושא ...". לגבי מקרים נוספים בהם נדונה שאלת אחריותו של עו"ד להתיישנות עילת התביעה של הלקוח, ראו אף את ע"א 479/65 וידר נ' עו"ד גדעון הרנוי, פ"ד כ(1) 468, 471 - לגבי חובת האזהרה בפני התיישנות פוטנציאלית; את ת.א. (שלום י-ם) 10386/05 רייזמן דן נ' לוי ציון, מאגר נבו (2009) שם בהמ"ש הדגיש שוב את החובה להעמיד את הלקוח על הסיכון הנובע מהתיישנות התביעה; את פסק דיני בת.א. (שלום חיפה) 19200-07-09 מלמוד נ' עו"ד פלאח, מאגר נבו (2012); את י. שנהב, ר. לויתן, "אחריותו המקצועית של עורך", הפרקליט, כרך לב (תשל"ח-תשל"ט) 177; ואת אסף יעקב, "רשלנות בין כותלי בית-המשפט", עיוני משפט, כרך כו (תשס"ב-תשס"ג) 5. על רקע האמור נבחן את הטענות כלפי כל אחד מעורכי הדין במובחן. הטענות כלפי עו"ד Y - נחום העלה שלל טענות כלפי Y בכל הנוגע לטיפול בתיק לפני הגשת התביעה המקורית ובכל הנוגע למועד הגשתה. נחום טען כי לכל אורך הדרך נפגש עם X וY ביחד, וכי מבחינתו הם שניהם ייצגו אותו בתביעה כנגד הבנק (עמ' 6 שורה 31 ואילך, עמ' 7 שורות 7-10, ועמ' 10 שורה 4). Y מנגד, טען כי הוא לא ייצג את נחום או את החברה. במחלוקת עובדתית זו מצאתי לבכר את גרסת Y על פני גרסת נחום. ראשית, יוזכר כי נחום טען כי Y (יחד עם X) החל את הטיפול בעניינו בשנת 1992, אך Y העיד (ועדותו אמינה עלי) כי הוא קיבל את רישיון עריכת הדין שלו בשנת 1993, X קיבל את רישיונו רק בשנת 1994 והשותפות קמה רק בחודש מאי 1997. עוד העיד Y כי שמע לראשונה על התובע רק בשנת 1997 או 1998 וכי הוא יודע כי קודם לכן התובעים טופלו במשרד עו"ד אברמוב (עמ' 23 לעדותו של Y). כאשר נחום נחקר לגבי מועד פנייתו הראשונית לY, על רקע האמור מעלה, השיב: "יכול להיות אולי שהתאריך כאן מוטעה ... " (עמ' 5 שורות 28-29 ועמ' 6 שורות 1-2). שנית, נחום טען כי עו"ד אברמוב היה זה אשר העביר את התיק שלו לגולדברג (עמ' 7 שורות 2-4), אך טענה זו סותרת טענה אחרת של נחום לפיה אברמוב העביר את התיק שלו לX. נחום לא זימן לעדות את אברמוב - והדבר יפעל לחובתו. שלישית, Y הצהיר והעיד כי הוא סירב חד משמעית לטפל בנחום כלקוח (סעיף 4(ב) לתצהירו), לאמור: "התנגדתי שהמשרד יטפל בו וזאת עקב מידע על אירוע של אלימות מצד התובע כלפי סוכן ביטוח בשם מאיר נווה שהיה לקוח שלי והינו חבר קרוב שלי". תצהירו, בנקודה זו (ובכלל), לא נסתר, והטענה לגבי הסכסוך בין נחום לבין אותו סוכן ביטוח אושרה על ידי נחום בחקירתו הנגדית (עמ' 7 בשורות 19-22). רביעית, Y העיד כי לא היה לו כל קשר לתביעת התובעים כנגד הבנק, ובמילותיו: "לא התייחסתי, לא טיפלתי, לא ידעתי ולא נגעתי בתיק הזה" (עמ' 22 שורה 12), ובהמשך, כאשר נחום שאל אותו אם היה שיתוף פעולה בין X לבינו, השיב: "היה שיתוף פעולה ביני לבין X. מדברים על תיקים ועל הכל. על התיק שלך ספציפית לא דיברנו. לא הייתי מוכן לטפל בתיקים שלך ובדיעבד אני גם רואה כמה צדקתי" (עמ' 22 שורות 19-20). לא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את טענת Y לגבי כך שלא היתה לו כל נגיעה לתביעה המקורית, וראו כי המכתבים שהוצגו לעיוני (ת/2 עד ת/4) - אשר שלח נחום לגבי תביעתו נגד הבנק - נשלחו אישית לX בלבד. חמישית, Z בעדותו תיאר כי היו תיקים שבהם עבד מול Y והיו תיקים בהם עבד מול X, וכי היתה בשותפות חלוקה בין תיקים שהיו תחת תחום אחריותו של כל אחד מהשותפים. Z העיד כי למיטב זכרונו התיק של התובעים היה של X (עמ' 17 שורות 23-24, 30-32), ובהמשך חזר על גרסתו וסיפר כי התיק של התובעים היה שייך ל"אגף" של X וכי X הוא זה שהביא את התיק לשותפות (עמ' 20 שורה 22 ואילך). ששית, בעדותו של פולישוק הוא העיד כי נפגש עם X לגבי התיק (עמ' 28 שורות 3-5), כי במסגרת עבודתו בעניין התיק הוא כלל לא הכיר את Y (עמ' 29, שורות 16-18 ועמ' 31 שורה 21), וראו כי כאשר הוא נשאל לגבי Y שישב באולם, השיב: "אני לא יודע מי זה". לכן, אני קובעת כממצא עובדתי שהוכח כי לY לא היה קשר לניהול התביעה המקורית וכי הוא סרב לטפל בנחום ובחברה. אין צורך לפרט באשר למשמעות סעיף 12 של כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 בכל הנוגע לזכותו של עורך דין להימנע מקבלת לקוח או נושא לטיפול משפטי, ומכאן, שיש לדחות כל טענה לגבי רשלנותו האישית של Y בכל הנוגע להגשת התביעה המקורית. אולי יש עוד צורך לומר כמה מילים לגבי האפשרות לחייב את Y בשל היותו שותפו של X, ושוב - הדבר בבחינת הערת אגב כיון שהתביעה ממילא נדחית בשל אי הוכחת הנזק. בהקשר זה גולדברג העיד כי השותפות בין השניים היתה שותפות בלתי רשומה (עמ' 23 שורה 28). יתכן ולא ניתן להגיש תביעה כנגד שותפות שכזו (זלמן יהודאי, "דיני שותפות בישראל", הוצאת "תמר" 1988, בעמ' 85), ואף אם ניתן לעשות כן, לא ניתן בנסיבות של תיק זה לחייב את Y אישית. ככל שעסקינן בשותפות רשומה - הרי שהוראות סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות") קובעות כי כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר השותפים וכי : "פעולותיו של כל שותף, כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות ... יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק והאדם שעמו נשא ונתן יודע שאין לשותף הרשאה לכך ..." הוראות סעיף 18 משלימות ומוסיפות כי - "שותף הפועל במהלך הרגיל של עסקי השותפות, או בהרשאתם של השותפים, ותוך כדי פעולתו הוא גורם במעשה או במחדל שלא כדין נזק ... תהא השותפות חבה באותה מידה שחב בה השותף", משמע, שבאופן עקרוני, ניתן היה אולי לומר שפעולותיו של X היו אמורות לחייב את השותפות וכנגזר אף את Y אישית. יחד עם זאת, במקרה זה - שוכנעתי כי לא כך היה המצב כיון שהוכח שY סירב מפורשות לטפל בתובעים. סיטואציה בה עורך דין שותף אחד אינו מוכן לטפל בלקוח של עורך דין שותף אחר, יכולה להיות כזו אשר עליה חלות הוראות סעיפים 14 ו-18 במובן שעסקינן במצב בו לX לא היתה הרשאה לטפל בתובעים בשם השותפות והתובעים ידעו על כך. אפנה עוד לסעיף 30 לפקודת השותפויות שם נקבע כי - "הזכויות והחובות ההדדיות של השותפים, בין שנקבעו בהסכם ובין שהוגדרו בפקודה זו, ניתנים לשינוי בהסכמת כל השותפים, וההסכמה יכולה שתהיה מפורשת או משתמעת מתוך מהלך עסקיה". בסיטואציה שנוצרה, ניתן אף לומר כי חובותיו של Y הוגבלו בהסכמת שני השותפים, כך שהיתה הסכמה מפורשת ו/או משתמעת לגבי אי עירובו בתיקים של התובעים ובדבר העדר אחריות מצדו לגבי ניהול תיקים אלו (וראו את ספרו של יהודאי הנ"ל, בעמ' 125 ו-138; את ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992) לגבי סעיף 14 לפקודת השותפויות, את ע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל, מאגר נבו (1997) לגבי סעיף 18 לפקודת השותפויות, ואת בש"א (מחוזי חיפה) 3734/99 עו"ד רענן יוסף נ' עו"ד תירוש אלכסנדר, סעיף י' להחלטה, מאגר נבו (2000) באשר לשני הסעיפים הללו. לצורך ההשוואה, באשר לחובות ולאחריות ההדדית של עורכי דין בחברה בע"מ של עורכי דין - ראו את עמל"ע (מחוזי י-ם) 28235-02-12 לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' אברהם עזריאלנט עו"ד, מאגר נבו (2012)). אין מדובר במקרה בו ההימנעות מטיפול על ידי Y נבעה אך מהעובדה כי מדובר היה בתיק שX הביא לשותפות. שוכנעתי כי ההימנעות היתה מכוונת, מוחלטת וחד משמעית וכי הרקע לה היה אותו "ניסיון קודם" שהיה לY עם נחום. אני סבורה כי התובעים היו מודעים לכך שY אינו מייצגם בפועל ולכן אין חבות מצד Y - לא אישית ולא כשותף (ואזכיר שנית כי המדובר ממילא בשותפות לא רשומה וכי כל האמור לעיל כפוף לכך שלא הוכח הנזק). טענה אחרונה שהיתה לנחום כלפי Y, אשר אינה קשורה במישרין לתיק הקודם מול הבנק, הינה כי Y "הוליך אותו שולל" וכאשר הוא מתבקש להסביר מדוע, הוא מספר על תיק נוסף שבו טיפל, לטענתו, Y, אשר קשור בנכס מקרקעין שהיה שלו ושל זהבה ואשר סביבו התנהל הליך משפטי מול אחד הבנקים - וטוען כי : "אחרי שגמרנו את הדיונים והמשפטים, ראינו שהבן אדם בגד בנו ... אחרי 4 שנים שהיה לנו את העימות עם הבנק וY היה עו"ד שלנו באותה העת, אנחנו מגלים מסמך שהוא בעצם עו"ד של הבנק." מן הסתם המדובר בטענה חמורה, ולו לכאורה, אך ראו כי במענה לשאלה הבאה בנוגע לנושא זה "נזכר" התובע לתקן עצמו, משנה את גרסתו ומוסר כי עוה"ד שאליו הוא התייחס לעיל היה בעצם X ולא Y וכאשר מובהר לו שעליו להקפיד בהמשך החקירה לחדד את דבריו ולהבחין בין השניים הוא משיב כי מבחינתו הם "אותו דבר" (עמ' 7 שורה 26 עד עמ' 8 שורה 9). יש בכך כדי להוות נדבך נוסף במסקנתי דלעיל. הטענות כלפי עו"ד Z - מטבע הדברים, נחום מפנה את מכלול טענותיו גם כלפי Z. את טענתו של Z לפיה בשל היותו עו"ד חדש - אין מקום לייחס לו אחריות, לא אוכל לקבל, אך יש טעם מסוים בטענתו הנוספת לפיה שיקול הדעת באשר למועד הגשת התביעה לא היה מצוי בסמכותו אלא בסמכות השותף שהיה אחראי עליו - X. Z החל את עבודתו בשותפות בדצמבר 1998 (עמ' 17 שורות 1-4), והעיד לגבי תחום אחריותו המוגבל (עמ' 17 שורות 18-19 ועמ' 23 שורות 25 ואילך). עדותו זו קיבלה חיזוק בעדותו של Y, לגבי הפיקוח על עבודת עורכי הדין השכירים. אני מקבלת את עדותו של Z לגבי כך שהוא קיים פגישות עם נחום ו"עבד" על הכנת כתב התביעה המקורית, אך ככל שעסקינן במועד הגשתה - יתכן וההחלטה אכן היתה של X ולא של Z - וראו כי X, משום מה, היה זה אשר הגיש את כתב התביעה המקורית שZ ניסח, בחתימת Z, אחרי שZ כבר עזב את המשרד (עמ' 19-20 שורות 26-28, 1-2). לא ברור מדוע Z השאיר טיוטה חתומה טרם עזיבתו ואף אין צורך להכביר מילים באשר לאפשרות להגיש כתב תביעה שחתום על ידי עו"ד שכיר לאחר עזיבתו את המשרד - אך החשוב לעניינינו הוא שאכן היה זה X אשר הגיש את התביעה המקורית בסופו של יום והוא שקבע את העיתוי. נושא נוסף בעל חשיבות בשלב זה הינו שאלת מודעותו של נחום ל"סכנת ההתישנות", ואזכיר כי סקירת הפסיקה דלמעלה מלמדת כי בסוגית ההתישנות - רכיב מרכזי בשאלת קיומה של רשלנות מצד עוה"ד המטפל הינו מסירת המידע לגבי פוטנציאל ההתישנות ללקוח. בהקשר זה, הגדיל נחום לעשות כאשר בחקירתו בבהמ"ש הוא טען שהוא לא ידע על האפשרות שהתביעה תתישן ולא ידע עד כמה חשוב להגיש את חוות הדעת של פולישוק מהר ככל האפשר, שכן לטענתו, הוא הבין שיש "בעיה" רק בשנת 2008 כאשר קיבל את פסה"ד הקודם לידיו וראה שהתביעה נדחתה מחמת ההתישנות. טענה זו רחוקה מלשקף את המציאות, בלשון המעטה - ויש לדחותה הן משום שהיא אינה מופיעה בכתב התביעה ו/או בתצהירו של נחום ומהווה הרחבת חזית, והן לגופה. ראשית, יש לראות את התכתובות (נ/1) מהן עולה כי התובעים הוזהרו בדבר התקרבות תום תקופת ההתיישנות והובהר להם הצורך למהר ולהשלים את חוות הדעת של פולישוק. כאשר נשאל נחום אם אכן הוא קיבל את "ההתרעה", השיב: "אז מה אם הוא פנה אליי? מה הוא רוצה ממני?" (עמ' 14 שורה 13). שנית, אף מעדותו של פולישוק עולה כי נושא החשש מהתיישנות עמד על הפרק כל הזמן וכי הוא עצמו יידע את נחום לגביו, וכדבריו במענה לשאלה אם עלתה אי פעם שאלת ההתישנות, השיב: "אני כל הזמן אמרתי לנחום שיזדרז אם הוא רוצה לעשות משהו. אני לא זוכר אם אמרתי להם או לא..." (והכוונה היא לנתבעים, עמ' 28, שורות 17-20). שלישית, יש לראות כי כבר בכתב התביעה המקורית (בסעיף 5.5) יש מעין הסבר לגבי נושא ההתישנות (בבחינת "הקדמת תרופה למכה"), משמע - שכל הנוגעים בדבר ידעו כי המדובר בנושא שיהא צורך ללבן. רביעית, מקוממת במיוחד היא טענת נחום לפיה הוא לא ידע שהבנק העלה את טענת ההתישנות במסגרת כתב ההגנה שלו בתביעה המקורית, שכן טענה שכזו אינה אפשרית לאור העובדה שבתצהירי העדות הראשית שהגיש נחום בתביעה המקורית הוא מפרט טענות רבות בנקודה זו. חמישית, טענת נחום לפיה למד לדעת על נושא ההתישנות רק בשנת 2008, לאחר מתן פסה"ד הקודם עומדת בסתירה לעדות אחרת שלו שם אישר כי נודע לו לראשונה על טענות הבנק בשנת 2004, כשקיבל את התיק מהשותפות ועבר לעו"ד כהן (עמ' 9, שורות 1-10 ושורות 27-32). משמע, שאין בידי לקבל את גרסתו המתחמקת וחסרת העקביות של נחום לעניין אי ידיעתו את הנתונים בכל הנוגע לסוגית ההתישנות. טענותיו הפתלתלות של נחום וגרסאותיו הסותרות לגבי המועד בו נודע לו לראשונה לכאורה על טענות אלו, אינן מתקבלות על הדעת ואינן אמינות. אני מעדיפה על פניהן את גרסתו של Z, הנתמכת בכתובין, לפיה הוא הזהיר את נחום והפציר בו לדאוג לכך שפולישוק יסיים את חוות הדעת. לסיכום, אני מקבלת את טענת Z מבחינה עובדתית לגבי היקף סמכויותיו שעה שעבד עם X ואת טענתו לפיה הוא יידע את נחום באשר לסכנת ההתישנות. דיון מעמיק יותר לגבי השאלה אם די בכך - אין חובה לקיים במקרה זה בשל מסקנתי לגבי אי הוכחת הנזק. הטענות כלפי עו"ד X - כפי שציינתי - X כלל לא יוצג בהליכים שהתנהלו בפני ולא התייצב, שכן כפי שהובהר לעיל, הוא מצוי בהליכי פש"ר (ולא אדע אם הם הסתיימו אם לאו). לאור כך - אין כל אפשרות לנהל את ההליכים בעניינו ואין כל משמעות לדיון באשר לסבירות התנהלותו ו/או באשר לרשלנות אפשרית מצדו בכל הנוגע לטיפולו בתביעה המקורית. סיכום - לאור האמור לעיל, מצאתי כי התובעים לא הוכיחו את נזקם והתביעה נדחית. בהתאם, נדחות אף ההודעות שנשלחו כלפי הצדדים השלישיים, ולא אדון בהיבטים הביטוחיים של הפרשה. באשר להוצאות - לאחר שקלול כל הפרמטרים הרלבנטיים, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. בהקשר זה עוד אוסיף כי לא היתה מחלוקת לפיה התובע שילם לשותפות שכר טרחה בגין הטיפול בתביעה המקורית וגולדברג אישר כי הסכום נכנס לחשבון של השותפות. בהקשר זה הוצגה קבלה לגבי תשלום שכ"ט בסך 4,000 ₪ ביום 25/11/1998 (חשבונית 00408 שצורפה לתצהיר התובע, וראו כי החשבונית השניה מתייחסת לאגרה ולא לשכ"ט). יתכן והיה מקום לחייב את Y להשיב לתובע מחצית מהסכום ששולם - לאור עמדתי לפיה הוא לא ייצג את התובע ולא בהכרח חייב להנות משכר טרחתו (למרות הקושי לחלץ מתוך הסכום את ה"רווח" נטו של Y ולמרות שאינני יודעת מה היו הוראות הסכם השותפות בין Y לבין X לגבי החלוקה ביניהם). אדייק ואומר שאף הצעתי בשלב מסוים, כפשרה, להשיב את שכר הטרחה כנגד דחיית התביעה. עתה, בסופו של פסק דין זה, בעת יש צורך לשקול את נושא ההוצאות - מצאתי שלא לחייב את התובע בהוצאותיהם של הנתבעים, כאשר לגבי Y מסקנתי סומכת בין היתר על האמור מעלה לגבי שכר הטרחה ששילם בזמנו התובע (דהיינו, שיש קיזוז רעיוני מסוים בהיבט זה). לגבי Z - מצאתי שלא לחייב את התובעים בהוצאות לטובתו, בשל יתר הנסיבות המפורטות מעלה. הוצאותיה של מגדל - כהוצאותיו של Y. לעניין פסיקת הוצאות בגין התייצבותו של עו"ד רג'ואן לדיון ביום 23/1/2012 - מצאתי שאף כאן, לא אפסוק הוצאות לחובת התובע לטובת עוה"ד רג'ואן למרות שאין לי ספק שהתייצבותו היתה לשווא, וזאת מהטעם שלא ברור לי מדוע הוא זומן לאותה ישיבה. יתכן והמדובר בטעות לה חברו כמה גורמים ולא היה זה "באשמת" התובעים דווקא. רשלנות מקצועיתרשלנותעורך דין