טענת אין להשיב על האשמה

ההלכה היא כי די בקיומן של ראיות "דלות" ויש האומרים כי די ב"בדל" ראיה או "ב"שברי" ראיות, על מנת שטענה כזו תדחה ועל הנאשם יהיה להשיב על האשמה. לענין זה ראה, בין היתר: ע.פ. 4-5/80 שדמי נ. מ"י, פ"ד ל"ה(2), 760; ע.פ. 141/84 טובול נ. מ"י, פ"ד ל"ט(3), 596). וכך גם , כידוע, אין על בית המשפט בשלב זה של ההליך שלקול את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו או את משקלן, למעט במקרים חריגים ביותר, בהם אי מהימנות "זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת". (בש"פ 825/98 דחלה נ. מ"י, פ"ד נ"ב(1), 629). מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת אין להשיב על האשמה: עם תום פרשת התביעה ולאחר שהתרתי העדתו של יהושע פורר, אשר היה נאשם מס' 1 בתיק זה ולאחר מכן צורף כעד תביעה לכתב האישום וסוף דבר ויתרה התביעה על העדתו מטעמה, עוד בטרם יעידו הנאשמים, פנה סניגורו של נאשם 3 והעלה שתי טענות. האחת עניינה טענה כי אין להשיב על האשמה בכל הנוגע לפרט האישום הראשון בכתב האישום והאחרת היא טענה כי יש לבטל את כתב האישום כולו בשל הגנה מן הצדק. אין להשיב על האשמה (פרט אישום ראשון) פרט האישום הראשון ייחס במקורו לנאשמים 1 (שעניינו הופרד, כאמור עליל) ו-3 עבירה של שבועת שקר, לפי סעיף 239 לחוק העונשין, בכך ש: "7. ביום 10/2/99 חתמו הנאשמים 1 ו-3 בהתאם לחוק רשויות מקומיות (מימון בחירות) התשנ"ג - 1993 על דיווח למבקר המדינה בלווית תצהיר על הכנסות הסיעה שבו הצהירו בכזב כי הרישומים במערכת החשבונות של הסיעה נכונים, כאשר בדו"ח הכספי המצורף לדיווח ציינו את קיומו של החשבון הגדול בלבד ולא דיווחו על קיומו של החשבון הקטן ועל הפעילות הכספית שהתרחשה בו. 8. במעשיהם המתוארים לעיל, מסרו נאשמים 1 ו-3 למבקר המדינה תצהיר כוזב ביודעם שהוא שיקרי ואינו משקף נכונה את הפעילות הכספית של הסיעה". לבית המשפט הוגש מסמך שכותרתו: "מהפך ברחובות בראשות שוקי פורר - בחירות מוניציפאליות - רחובות - דו"חות כספיים לתקופת הבחירות לעירית רחובות שהתקיימו ביום 10 בנובמבר 1998". (ת/117). מסמך זה הופנה אל מבקר המדינה והוגש מכוחו של סעיף 22(א) לחוק הרשויות המקומיות, חתומים עליו נאשם 1 - שוקי פורר ונאשם 3 - אורי צוקר והוא מלווה בתצהיר בו נאמר לאחר שהצהירו כי הוזהרו שעליהם לומר אמת: "1. אנו נציגיה של סיעת מהפך ברחובות בראשות שוקי פורר המוסמכים לפעול בשם הסיעה לענין חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) התשנ"ג - 1993. 2. אנו מצהירים בזה, לפי מיטב ידיעותינו, כי הרישומים במערכת החשבונות של הסיעה שלמים ונכונים. 3.אני מצהירים כי כל האמור לעיל אמת." לטעמו של ב"כ הנאשם 3, הרי שהתשתית העובדתית אשר הציגה התביעה בפרשת התביעה אינה מקימה תשתית כלשהי לעבירה מיוחסת ועל כן לטעמו, אין על הנאשם להשיב על האשמה. ב"כ הנאשם ביקש ללמוד על התימוכין לטיעוניו מלשונה של תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק אשר לפיה המצהיר בתצהיר המצורף לעתירה יצהיר על עובדות שהן בתחום ידיעתו האישית כעובדות נכונות ועל עובדות אחרות יצהיר שהן נכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו. על כן, לטענתו של ב"כ הנאשם באם הצהיר המצהיר הצהרה כשלהי שהיא למיטב ידיעתו ואמונתו אמת התברר כי העובדות אינן נכונות, אך במעמד ההצהרה האמין המצהיר כי הדברים נכונים, הרי שהוא לא עבר עבירה כשלהי, שכן המחוקק עצמו הותיר אפשרות כזו של הצהרה על פי מיטב הידיעה והאמונה. על התביעה להוכיח במקרה של הצהרה מסוג זה כי במעמד ההצהרה ידע המצהיר כי העובדות אותן הוא מצהיר אינן נכונות. ואכן, כך יוחס לנאשם בכתב האישום, כי משחתם על התצהיר, עשה כן בכזב. לטעמו של ב"כ הנאשם, הרי שעיון ב-ת/117 אינו מעלה כי מדובר בהצהרת כזב אלא כל שהוא מעלה כי המצהירים עליו חתמו כי "לפי מיטב ידיעתנו...." ואם היתה ידיעתם כך בזמן ההצהרה הרי שלא עברו כל עבירה. לטעמו של ב"כ הנאשם התביעה אף לא ניסתה להראות במהלך פרשת התביעה מה היה הלוך רוחם של הנאשמים בעת החתימה על התצהיר. ידוע לו לב"כ הנאשם כי בכל מקרה של תצהיר כוזב, הרי שבעת שהתביעה הוכיחה כי מדובר בתצהיר ובו עובדות שאינן נכונות הרי שהנטל עובר אל כתפי הנאשם להוכיח כי בעת החתימה על התצהיר לא היתה לו כוונה פלילית, אלא שלטעמו, לא כך הוא משמדובר בתצהיר אשר נחתם על פי "מיטב הידיעה". התביעה סבורה כי יש לדחות טענה זו של ב"כ נאשם 3. ראשית, הפנתה התביעה אל המענה שנתן הנאשם לכתב האישום ובו אישר את סעיף 3 לאישום הראשון, דהיינו: "באותה עת שימש נאשם 3 כמנהל כספים של הסיעה". כן הציגה התביעה את מסד הראיות שהוגש על ידיה ואשר, לטעמה, מבסס את האמור בכתב האישום. ת/11 ו- ת/12 הם המעידים על פתיחת שני חשבונות הבנק על ידי חמישה השותפים לסיעה ולחשבונות וביניהם נאשמים 1 ו - 3. החשבונות נפתחו יום לאחר יום והם נושאים את שמם של חמשת השותפים כאחד. אודות פתיחת שני חשבונות הבנק באופן זה העיד עד התביעה איתן רוזנמן. ת/7 הן המחאות המעידות על כך כי סכומי כסף לספקים שונים אשר סייעו במערכת הבחירות שולמו מתוך "החשבון הקטן". גם יוסף שהרבני העיד כי קיבל סכומי כסף מחשבון בנק זה בעבור פעילותו במערכת הבחירות וראה לענין זה ת/16א. דברים דומים עולים מהודעתו של מוטי זילברבוים, אשר הוגשה בהסכמה ומהנספחים לה. (ת/87). כן הוגשה לבית המשפט הבקשה למימון בחירות אשר הוגשה ביום 13/9/98 והינה הצהרה החתומה על ידי הנאשמים 1 ו - 3 ובה דיווח על פרטי החשבון "הגדול" בלבד. כך גם ב- ת/115 הוא התצהיר נשוא פרט האישום הראשון. ת/116 הוא "הודעה והצהרת נציגים" ובו הצהרת נאשם 3 כי עשה כל הדרוש לדווח כהלכה על חשבון הבחירות. במסמך זה מופיעים פרטי ה"חשבון הגדול" בלבד. כך גם ב-ת/117, אשר צורף לדיווח למבקר המדינה ובו נאמר כי אך חשבון אחד הוא "החשבון הגדול" שימש למערכת הבחירות". בהודעתו במשטרה ת/95 מסר הנאשם 3 כי גם החשבון הקטן שיש את רשימת מהפך ומשנשאל מדוע לא נרשם כך בדו"ח, השיב: "זו פשלה מיותרת לגמרי". באשר לשלב בו נטענת הטענה כי אין להשיב על האשמה, הרי שהלכה היא מימים ימימה כי די בקיומן של ראיות "דלות" ויש האומרים כי די ב"בדל" ראיה או "ב"שברי" ראיות, על מנת שטענה כזו תדחה ועל הנאשם יהיה להשיב על האשמה. לענין זה ראה, בין היתר: ע.פ. 4-5/80 שדמי נ. מ"י, פ"ד ל"ה(2), 760; ע.פ. 141/84 טובול נ. מ"י, פ"ד ל"ט(3), 596). וכך גם , כידוע, אין על בית המשפט בשלב זה של ההליך שלקול את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו או את משקלן, למעט במקרים חריגים ביותר, בהם אי מהימנות "זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת". (בש"פ 825/98 דחלה נ. מ"י, פ"ד נ"ב(1), 629). עינינו הרואות, איפוא, כי תשתית ראייתית הדרושה באשר שללב זה של ההליך ואשר לא תיבדק, כאמור, לצרכי קביעת מהימנות או משקל, הונחה על ידי התביעה וזאת כפי שפורט לעיל על סמך הראיות השונות אשר הוצגו . למעלה מן הצורך אציין, כי כלל לא נכנסתי לסוגיה אותה העלה ב"כ הנאשם באשר לשאלה האם הצהיר הנאשם בתצהיר " על פי מיטב אמונתו וידיעתו...." שכן לא היה צורך בדיון שכזה, לאור חומר הראיות אשר הוצג בפני בית המשפט, כמפורט לעיל. ומכאן - שעל הנאשם להשיב לאשמה העולה לכאורה מתשתית ראייתית זו והטענה כי אין להשיב על האשמה הנטענת בפרט האישום הראשון - נדחית. הגנה מן הצדק הטענה הנוספת שהיתה בפיו של ב"כ נאשם 3 כי יש לבטל את כתב האישום כולו אשר הוגש כנגד מרשו וזאת מטעמים של הגנה מן הצדק. ב"כ הנאשם הפנה לכך, שכבר בתחילת ההליך ועוד טרם שמיעת הראיות בפרשת התביעה העלה הוא טענה זו בהסתמך על כך כי נגד מרשו הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קבלת שוחד, בעוד שנגד נאשם 1 בתיק זה - פורר - לא יוחסה עבירה כזו, הגם שהמסכת העובדתית שנבדקה בתיק החקירה היתה זהה לגבי השניים. ההחלטה אשר ניתנה על ידי מותב זה, בזמנו, באשר לטענה זו, כי אותו שלב, לא היתה בפני בית המשפט תשתית ראייתית כזו, אשר אפשרה לו להתייחס לטענה ולקבוע ממצאים כשלהם. עתה - סבור ב"כ הנאשם, נפרשה בפני בית המשפט מסכת הראיות של התביעה כולה, לרבות עדותו של נאשם מס' 1 בתיק זה, יהושע פורר ונתחזקה דעתו כי אכן נעשתה במקרה זה אכיפה בררנית שיש בה כדי להקים את ההגנה מן הצדק. ב"כ הנאשם כי יש מקום לבטל את שני האישומים אשר יוחסו למרשו בשל הגנה זו. באשר לאישום הראשון, שעניינו חתימה על תצהיר שקרי, הרי ששני הנאשמים: צוקר ופורר חתמו בשני ימים סמוכים על פתיחת אותם שני חשבונות ושניהם חתמו על אותה הצהרה בדבר קיומו של חשבון אחד בלבד. ב"כ הנאשם הפנה אף לניסוחו של כתב האישום אשר ייחס , למעשה, לכל אחד מהשניים חלק שווה במעשים אלה, כמפורט לעיל. חרף זאת, "נמחלה" לו לפורר עבירה זו, עוד טרם הגשת כתב האישום, בעוד שלא נמחלה לצוקר. כך גם לגבי עבירת השוחד. מסע התרומות נפתח לבקשתו של ראש העיריה - פורר, בכנס שנערך ביוזמתו במטרה לסגור חוב שקיים בבנק בחשבון בו חתומים הן צוקר והן פורר ובכל זאת לא הועמד פורר לדין בגין עבירת שוחד, הגם שלטענת ב"כ הנאשם היחיד שיכול היה לספק את התמורה בגין שוחד היה פורר עצמו בתוקף תפקידו כראש העיריה. אף כאן הפנה ב"כ הנאשם אל ניסוחו של כתב האישום ואמנם כתב האישום מתייחס לנאשם 3 - צוקר, אך כל שייחס לו הוא שהורה לזוהר בלום במספר הזדמנויות להפקיד סכומי כסף בחשבון הבנק, אך לא שיזם את קבלת סכומי כסף אלה. נאשם 1 - פורר, הוא הנזכר בכתב האישום כיוזם מבצע גיוס התרומות. המשיך ב"כ הנאשם והפנה אל אירועים מאוחרים יותר - חתימה על חוזים "פיקטיביים" עם כדורי. לטענתו, הרי יוזם ההתקשרות עם כדורי והפונה אל היועצת המשפטית על מנת למצוא מוצא להתקשרות זו היה פורר ולא צוקר. כך גם היה זה פורר אשר פנה אל משרד הפנים על מנת להכשיר את ההתקשרות עם כדורי ופורר הוא זה המוסמך להחליט על התקשרות כזו. למרות כל אלה, הואשם צוקר בקבלת שוחד, בעוד פורר הואשם במרמה והפרת אמונים. בוודאי אמורים הדברים, כך הדגיש ב"כ הנאשם, ככל שמדובר בהתקשרות עם חברת ה.ל.ר והסמכות לקבל החלטות באשר להתקשרות עימה. ב"כ הנאשם הדגיש כי אמנם מרשו כופר מכל וכל, אך למצער, חלקו יכול להיות שווה לחלקו של פורר, לבטח קטן יותר מחלקו ובוודאי לא גדול יותר מחלקו, כפי שטוענת התביעה. והנה עם פורר נערכה עיסקת טיעון בשלבים מוקדמים ביותר של ההליך, בעוד שנגד מרשו הוגש כתב אישום מלא בעבירות החמורות. עוד טען ב"כ הנאשם כי תחילה נטען בכתב האישום כי נאשם 4 - כדורי, נתבקש על ידי נאשמים 1ו-2: פורר ואברהם לסייע במערכת הבחירות בעבור נאשם 1 ואילו נאשם 3 אינו נזכר בהקשר זה ולפתע בהמשך הדברים נזכר נאשם 3 - צוקר, כמקבל השוחד הנטען. לטעמו של ב"כ הנאשם הרי שבמצב דברים כזה מדובר ב"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות" באכיפתה הבררנית ומשכך יש לבטל את האישומים בשל הגנה מן הצדק וזאת בהסתמך על ההלכה שנקבעה בפרשת יפת (ע.פ. 2910/94 יפת ואח' נ. מ"י, פ"ד נ(2) 221). ב"כ הנאשם תמך טיעוניו בפסיקה נוספת, לרבות בענין בורוביץ, שהוא מפסקי הדין המנחים בענין טענת הגנה זו ואשר הרחיב את המבחנים לבחינתה. (ע.פ. 4855/02 מ"י נ. בורוביץ פ"ד נ"ט(6) 776) וכן בעניינה של מטר, באשר לסוגיית האכיפה הבררנית והעברת הנטל אל המאשימה להוכיח כי פעלה מתוך שוויון. (ע.פ. 30636/06 מ"י נ. מטר). לטעמו של ב"כ הנאשם, עתה, עם תום פרשת התביעה, הוכח בפני בית המשפט כי אכן נעשתה בענין זה אכיפה בררנית, הנוגדת את עיקרון שוויון החוק ועל כן יש להורות על ביטול כתב האישום כנגד מרשו. הבקשה נשוא החלטה זו, הוגשה, כאמור, על ידי ב"כ של נאשם 3, אולם באי כוח הנאשמים האחרים הצטרפו אליה. ב"כ נאשם 2, חיים אברהם, הפנה אל עדותו של יהושע פורר בבית המשפט ואל הודעותיו אשר נמסרו במשטרה במהלך החקירה. גם הוא שם את הדגש על חלקו של פורר בפעילות שנערכה בעיריה ואל מול כדורי לעומת פעילותו של מרשו. לטעמו של ב"כ של נאשם 2 לא נעברה עבירת השוחד על ידי מי מהם, אולם אם היה מקום לייחסה לצוקר ולאברהם, מדוע נפקד מקומו של פורר ? ב"כ של נאשם 4 ער לכך כי טענות אלה שהועלו לעיל אינן יפות לענין מרשו, ברם לטעמו אף בענין מרשו קיימת הגנה מן הצדק וזאת בשל השיהוי שחל בהגשת כתב האישום ואשר יש בו כדי לפגוע ביכולת של הנאשם לנהל את הגנתו. עוד הוסיף כי באם טענת התביעה היא כי פורר לא ביקש שוחד כי אזי בלתי הגיוני הוא כי כדורי נתן שוחד. בטרם אדון בתשובות התביעה אציין לעניינו של נאשם 4 כי יתכנו מצבים בהם בעל התפקיד אינו מבקש כלל ועיקר שוחד או טובת הנאה, אך מאן דהוא מוצא להעניק לו את טובת ההנאה או השוחד ואף בבחינת "שלח לחמך על פני המים...." ועוד אציין כי אמנם חל שיהוי ואף שיהוי ניכר למדי בהגשת כתב האישום בתיק זה, אך לא מצאתי כי יש בכך בלבד כדי להקים את ההגנה מן הצדק אותה מבקש ב"כ נאשם 4 - על כן מבחינתו של נאשם 4 - נדחית טענה זו. לטעמה של התביעה אין המדובר באכיפה בררנית. מבחינתה של התביעה מלכתחילה היה חומר הראיות אשר עמד כנגדו של פורר שונה מזה שעמד בעניינם של הנאשמים 2-4 ולפיכך אף כתב האישום בעניינם היה שונה, ככל שהדברים מתייחסים לעבירת השוחד. התביעה סברה לאחר שבדקה את כל חומר הראיות והחליטה על נקיטת הליכים משפטיים נגד המעורבים בתיק זה כי עצמת הראיות אינה מספיקה כדי להאשים את פורר בעבירת שוחד ומבחינתה הקושי היה בהוכחת המודעות של פורר לענין זהות נותני כספי השוחד ועל כן לא נתגבשו רכיבי העבירה כולם בעניינו. מלבד נאשם 3 אשר מסר בחקירה כי הכסף התקבל מאת נאשם 4, מסר על כך העד זוהר בלום. לגרסתו של עד זה, הרי שנאשמים 2-3 ידעו כי הכספים הופקדו על ידי נאשם 4 ואילו הוא שלל כי נאשם 1 - פורר, ידע על כך. בהצטרף עדות זו, שהיא עדות מרכזית לטעמה של התביעה לעדותו של הנאשם 1, מצאה התביעה כי אין מקום להאשימו בעבירת השוחד. לדברי התביעה משהתקבלה החלטה זאת מתוך שיקולים מקצועיים וענייניים ולאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות הרי שאין מדובר באכיפה בררנית וממילא אין מקום להעלאת טענה של הגנה מן הצדק. התביעה הסתמכה בטיעוניה אלה על פסיקת בית המשפט העליון ועל הקביעות כי העמדה לדין אינה יכולה להעשות מתוך טעמים שרירותיים ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי החלטה מינהלית וכל עוד לא הסתבר כי קבלת ההחלטה נעשתה מתוך שיקולים פסולים, הרי שאין מקום להתערב בה. (ראה: בג"צ 6396/96 זקין נ. ראש עירית ב"ש, פ"ד נ"ג(3), 289; ע"פ 37/07 פרג' נ. מ"י). משלא הוכח, כך טענה התביעה, כי ביסוד ההחלטה, עמד שיקול פסול, אלא החלטה מושכלת, שנשענה על חומר ראיות שהיה בפני התביעה ואשר אף הובא בפני בית המשפט במהלך פרשת התביעה ואשר נסקר התמצית לעיל, הרי שאין מקום לקבלת את הטענה. ולמעשה, טענת התביעה, הרי שאף המבחן הראשון אשר נקבע בהלכת בורוביץ הנזכרת לעיל לא התקיים בעניינו, דהיינו לא נמצאו כל פגמים במעשי הרשות. (ולענין זה ראה גם: ע"פ 1856/10 ספיה נ. מ"י). באשר לפרט האישום הראשון שעניינו מסירת תצהיר שקרי, גם לגירסת התביעה אין כל הבדל בחומר החקירה שנאסף בין הנאשם 1 לבין הנאשם 3 וגבי שניהם נתגבש חומר שדי בו כדי להביא להרשעת כל אחד מהם בעבירה שיוחסה בכתב האישום לנאשם 3. אלא, שלאחר בחינת חומר החקירה ולאחר שניתנה לחשודים דאז זכות השימוע, התגבש עם נאשם 1 הסדר טיעון, שאף הובא סוף דבר בפני בית המשפט. במסגרת הסדר טיעון זה, לא הואשם נאשם 1 בעבירה זו וממילא אף לא הורשע בה. לדידה של התביעה, נאשם 3 אינו יכול לטעון לאכיפה בררנית בגין כך שהתביעה הגיעה להסדר טיעון עם נאשם 3 ואילו עימו לא הושג הסדר כזה ועל כן דינה של הטענה לגביו להידחות. מצויים אנו בסיכומה של פרשת התביעה. עדי התביעה כולם נשמעו. יחד עם זאת, אין זהו השלב בו בית המשפט קובע ממצאים כשלהם באשר למהימנות העדים והראיות אשר הובאו בפניו, כמו גם באשר למשקל העדויות והראיות. אין בית המשפט רשאי בשלב זה של ההליך להעדיף ראיה , או עדות כזו או אחרת על פני רעותה. תהליך זה יתבצע, מטבע הדברים, בתום הליך שמיעת הראיות כולו, לאחר הבאת העדויות והראיות כולן, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה. בחינתן אלה מול אלה, התרשמות בלתי אמצעית מכל העדויות כולן והשוואה ביניהן ובין הראיות שהובאו במהלך כל ההליך בפני בית המשפט וכיו"ב - והדברים ברורים. ועל כן - משהתביעה מתבססת בהאשמתה את הנאשמים שבפני בעבירת השוחד על עדויות מסויימות וראיות מסויימות אשר הובאו בפני בית המשפט, הרי ברי כי בשלב זה הן בגדר ראיות לכאורה, וברי כי בשלב זה לא תבחנה מהימנותן ומשקלן וממילא לא ניתן יהיה לקבוע על פיהן ממצאים - בין לחובתם של הנאשמים ובין לזכותם. כך גם לגבי ראיות אחרות שכבר הובאו בפני בית המשפט ועליהן מבקשים באי כוח הנאשמים להסתמך. העולה מן האמור לעיל, כי הגם שמצויים אנו בסיומה של פרשת התביעה, הרי שאין מקום להכריע בטענה שהעלו ב"כ הנאשמים באשר לאכיפה בררנית בכל הנוגע לעבירת השוחד, כאשר התביעה סומכת ידיה על חומר ראיות מסויים, אשר לטעמה, אינו קיים בעניינו של נאשם 1 . ברי, כי אין בכך כדי לחסום את באי כוח הנאשמים משלוב ולהעלות טענה זו בסופו של הליך, כאשר כל חומר הראיות יהיה בפני בית המשפט וכאמור לעיל, יבחנו המהימנות והמשקל של כלל העדויות והראיות. ובאשר לטענה בדבר אכיפה בררנית של פרט האישום הראשון המיוחס לנאשם 3 - מקבלת אני את עמדתה של התביעה כי אכן יש לדחות טענה זו. זכותה של מאשימה לערוך הסדרי טיעון עם כל הנאשמים, עם חלקם, או לא לערכם כלל ועיקר. הסדר טיעון יכול להתייחס לרכיבי הענישה ויכול להתייחס אף לסעיפי חוק או לפרטי האישום. אף אי הכללתו של פרט אישום כזה או אחר, הוא דבר של יום ביומו בעניינם של הסדרי טיעון. אין באי הכללתו של פרט אישום מסויים בעניינו של אחד הנאשמים בפרשה כדי ללמד בהכרח, כי המאשימה מנועה, עתה, מלייחסו ליתר הנאשמים בפרשה, לגביהם קיים חומר ראיות לכאורה שיש בו, לטעמה, כדי להביא להרשעתם בעבירה כזו. לעיתים, יש באי הכללתו של פרט אישום מסויים לגבי אחד הנאשמים השפעה על נאשמים אחרים בשלבים מסויימים של ההליך הפלילי, אך כאמור, אין בכך כדי להביא למחיקת אותם פרטי האישום גם בעניינם, משום שאחד הנאשמים הגיע להסדר טיעון עם המאשימה ואילו הם - לאו. מטעמים אלה - הטענה בדבר אכיפה בררנית באשר לפרט האישום הראשון ומכאן באשר להגנה מן הצדק - נדחית. דיוני בית המשפט בתיק זה ימשיכו כסדרם בפרשת ההגנה, כפי שנקבע בתיאום עם ב"כ הצדדים.אין להשיב לאשמה