מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת אין להשיב לאשמה בקובלנה פלילית: 1. בפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ז. פלאח) בק"פ 25821-01-11 מיום 13.5.12, אשר זיכה את המשיבה לאחר שקיבל את טענת המשיבה (לאחר שמיעת ראיות המערער), כי אין עליה להשיב לאשמה. 2. ביום 23.1.11 הגיש המערער נגד המשיבה כתב קובלנה פלילית (מתוקן) . ברקע לכתב הקובלנה טען המערער כי: "1) הנאשמת היתה בזמן הרלבנטי שכנתה של מי שהיתה אשתו של הקובל (כיום גרושתו משנת 2008) בזמן הרלבנטי להגשת קובלנה זו (שנת 2005) וגרה ברחוב ---, במרחק של כ- 100 מ' מביתו של הקובל וגרושתו שחיו ביחד ברחוב השקד 12 בעתלית. 2) עפ"י מידע שבידי הקובל קשרה הנאשמת קשר עם אחרים ועם גרושתו של הקובל לעבור עבירה נגד הקובל ובכלל זה להציגו כאדם אלים ומסוכן". ובהמשך, בפרק " תאור העובדות המהוות את העבירה" הוא ממשיך וטוען: "3) בתאריך ה- 2 לינואר 2005 הגיעה גרושתו של הקובל כמתוכנן לביתה של הנאשמת תוך שהיא עושה מצג שווא ביחד עם הנאשמת ובאופן מתוכנן מראש כאילו הקובל איים על חיי גרושתו וכלא אותה כליאת שוא. 4) הנאשמת מלאה את חלקה בהסכם תוך שהשכירה את חצריה לצורך הענין בין בתשלום או בין בהתנדבות והודיעה לשכניה שהקובל איים על גרושתו עם רובה דיג ויצרה אוירה היסטרית לעיני השכנים, כול זאת בידיעה מראש שאין הדברים כך, ובכונת זדון לבזות, להשפיל ולהפליל את הקובל. 5) הנאשמת גם פנתה לבני הזוג דבורה (שתבדל"א) ואריה דיסקין (ז"ל) שגרו בשכנות איתה (ברחוב הרימון 4 בעתלית) , והודיעה להם "שמשהו נורא קרה ושהקובל איים על גרושתו עם רובה דיג", כל זאת כאמור בידיעה שאין הדברים נכונים וכל מטרתה היתה להפליל את הקובל. 6) במעשה זה הציגה הנאשמת את הקובל לשווא כאדם אלים ומסוכן, היתה לה יד בסיבוכו של הקובל בהליכים פליליים מיותרים, ועברה על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965". הוראת החיקוק בה הואשמה המשיבה היא "אשמה של ביצוע עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בכתב הקובלנה מפרט המערער רשימה של 9 עדי תביעה , לרבות 3 עדים ממשטרת ישראל ועדה משגרירות שבדיה בישראל. 3. בישיבת 14.2.11, בה לא נכחה המשיבה מפאת מחלה, השיב בא כוחה לקובלנה כדלקמן: "המדובר באשה כבת 70, חולה במחלות כרוניות, ניצולת שואה, שבבוקר בהיר אחד הגיעה לביתה שכנה מבוהלת, עם ילדים קטנים, וביקשה להתקשר. לא היתה היכרות מעמיקה לפני כן אלא היכרות שטחית בלבד שבה רחל (הנאשמת) נתנה לה בגדים לפעמים ובננות, ותו לא. לא התרועעה איתה. מדובר בפער גילאים גדול מאד כאשר אווה אברג'יל אינה דוברת עברית רהוטה בלשון המעטה. כשהגיעה לביתה באותו בוקר מבוהלת , רחל איפשרה לה להתקשר ומאחר ולא הבינה אותה וראתה שהיא נסערת, לוותה אותה רחל לבית השכנה שהיא אחות על מנת שתיתן לה כדור הרגעה ותוכל להבין מה היא אומרת מאחר ואותה שכנה דוברת 3 שפות. בכך תם חלקה של רחל בכל הארוע. רחל נצולת שואה". עוד נאמר מפי בא כוח המשיבה כי "רחל הגישה תלונה במשטרה בשנת 2005 נגד הקובל בגין הטרדות שהציק לה. מדובר באדם שנטפל לאישה בת 70 שאינה במצב בריאותי תקין". המערער טען בפני בימ"ש קמא כי המשיבה , ביחד עם גרושתו ועוד שני שוטרים במשטרה ועוד כמה אנשים "קשרה איתם קשר לעבור נגדי עבירה. היא לא הגיעה אליה בתום לב". 4. ראשונה נחקרה בישיבת 5.2.12, השוטרת אורנית שנפ, שהגיעה ל"זירת הארוע" בעתלית. בהתאם לתיק החקירה שברשותה מי שזימן את החקירה היא "גב' מעתלית רחוב נוה משה 4". שמה לא היה כתוב בדו"ח. באותו זמן היא היתה בסיור שגרתי ונקראה למקום הארוע. העדה נחקרה ארוכות על ידי המערער מדוע לא נרשם בדו"ח הארוע שם השכנה, מדוע היא לא חקרה את השכנה, מדוע היא לא רשמה את שם המתנדב שהיה איתה בארוע , מדוע לא הזמינה גורם רפואי, מדוע לא הזמינה גורמי רווחה, ומה היה מצבה של גרושתו. באשר למצב גרושתו השיבה העדה כי היא נראתה מוכת הלם ולא דיברה ברור ולאור זה המשיך המערער ושאל מדוע השאירה איתה את הילדים, כיצד העתיקה את מספר תעודת הזהות שלה ומדוע רשמה שגרשותו יהודיה, כאשר אינה יהודיה. לשאלה האם ידעה שגרושתו היתה קודם אצל המשיבה השיבה העדה כי היא הגיעה לדירת הגב' דוידסקו . היא לא זיהתה את המשיבה וטענה כי לא ייחסה לה חשיבות. בהמשך חקר המערער בהרחבה את העדה כיצד הגיעה לבית ברחוב נוה משה 4 אם המשיבה אמרה בתשובתה לאישום כי גרושתו התקשרה מביתה וצריך היה להיות רשום נוה משה 5. העדה השיבה כי הגיעה לכתובת זו, ברחוב נוה משה 4, אך היא אינה יודעת מהיכן יצאה השיחה למשטרה. עוד שאל את העדה כיצד יתכן שהיא אומרת שגרושתו הגיעה למשפחת דיסקין ולא לבית המשיבה והיא השיבה :"הגעתי למקום הארוע, פגשתי שכנה שמסרה כי שכנתה אוה אברג'יל רצה אליה בוכה לתוך הבית וטענה שבעלה רוצה להרוג אותה. זה מה שאני אומרת ואני הקראתי מהדו"ח". ועוד חקר המערער את העדה לגבי דברי גרושתו ומה שרשמה מפיה , לרבות דברי המערער. לדבריה גרושתו לא אמרה שאיים עליה עם רובה דיג וגם לא אמר שיהרוג אותה. לשאלת השוטרת מדוע היא פוחדת השיבה גרושתו כי הוא" המערער" אמר שיהרוג את כולם. המערער הטיח בפני העדה כי היא הבינה שכל הענין היה מתוכנן נגדו, לרבות קשר עם "אורי" מהמשטרה, שהגרושה אמרה לה כי "הוא יודע". בהודעה שנגבתה מגרושתו של המערער נרשם כי היא נשאלה אם היא רוצה להגיש תלונה נגד המערער היא השיבה:" כן. אני רוצה להגיש תלונה ושיקחו את הבית, חנה פיש לוייר שלי אמרה לי שיש אורי בתחנת בטירת הכרמל ואני צריכה לדבר איתו , אז לוקחים את משה מהבית". עוד נרשם מפיה "אורי יודע" ו-"בשבדיה האמבסדור רוצה לעזור לי ואני לא רוצה להגיד את זה" המערער הרבה לשאול את העדה על דברים אלה, לרבות מדוע לא חקרה בדבר ה"אמבסדור" ובדבר עוה"ד של גרושתו, הגב' פיש. בסיום נשאלה העדה האם היא יודעת על קונספירציה מצד משטרת ישראל להפליל אותו, והיא השיבה בשלילה. 5. העדה השניה מטעם המערער היתה הגב' מרים גליכטליך (כנראה כבת 90). לשאלת המערער מדוע הגיעה לבית המשפט השיבה כי "יש לי חטא. אמרו שיש אשה מסכנה שאין לה מה לאכול. נתתי לה 100 שקל ובגדים ישנים". המערער הטיח בעדה כי הוא הקליט אותה ובשיחת הטלפון ביניהם אמרה שאינה מכירה את המשיבה. העדה השיבה כי אינה זוכרת אפילו את השם של נכדה וכי היא כבר לא גרה בעתלית 6 שנים. לדבריה פגשה בגרושתו פעם אחת כאשר אמרה לה כי היא רוצה לעבוד אצלה כעוזרת והיא אמרה שזה בלתי אפשרי מאחר והיא עוזבת את עתלית.לדבריה, גרושתו של המערער אמרה לה שהיא במצוקה ואין לה כסף ואז היה נתנה לה כסף ובגדים. 6. מר אורי דרור, המשמש חוקר אלמ"ב העיד כי בתיק החקירה לא מופיע כלל שמה של המשיבה. בהמשך חקר המערער את העד בקשר לחקירתו שלו במשטרה באזהרה, שם נרשם כי הוא נחקר בחשד שאיים על גרושתו ברובה דיג. העד הפנה לדו"ח הפעולה שערכה השוטרת רונית. העד לא זכר בעל פה במועד החקירה (כשש שנים לאחר הארוע) את פרטי החקירה. העד נשאל גם מדוע לא חקר את גרושתו של הקובל על תלונת שוא ומדוע נגנז תיק חקירה בתלונה שהגיש נגד גרושתו ולא ידע להשיב על כך. לדבריו כלל לא טיפל בענין. בחקירה נגדית נאמר לעד כי המערער טוען כי קיים חשד סביר שהוא קשר קשר עם אחרים וידע שהארוע כלל לא היה והיה חלק ממתכנני קשר להוציא פשע לפועל, דהיינו, הפללת המערער והוצאת ילדיו מחזקתו. העד השיב, כי הדבר לא היה "ואולי אני אקח עו"ד מטעמי ואתבע אותו". 7. מר נדלר פיני העיד, כי אינו יודע על המלצה של יועצת משפטית במשטרה לחקור את גרושתו של המערער על מסירת פרטים כוזבים, ועל התנהלות החקירה בתלונת גרושתו. גם הוא הכחיש את טענת המערער לפיה הוא היה הממונה על תיק החקירה במשטרה, וקיים חשד סביר שקשר קשר עם אחרים לבצע פשע נגדו, והפשע הוא הפללתו של המערער כדי להוציא את הילדים מחזקתו. 8. עו"ד חנה פיש העידה, כי אינה מכירה כלל את המשיבה, מעולם לא שמעה את שמה ומעולם לא שוחחה איתה. לדבריה, היא דוברת השפה השבדית ושוחחה עם גרושתו של המערער שהיתה מאד נרגשת ואמרה לה, שהיא נמצאת בעתלית, אך אינה יודעת איפה זה, וניסתה לספר לה סיפור. העדה הזמינה את גרושתו למשרדה. לדבריה, המערער אמר לה בשיחה איתו כי גם אותה הוא רוצה לתבוע והמעמד אינו נוח לה. לדבריה, גרושתו של המערער אמרה לה כי היא נמצאת עם 4 ילדים בעתלית והיא חסרת אונים ורוצה לדעת מה זכויותיה. העדה נחקרה ארוכות על הפגישה עם גרושתו, כיצד נראתה, מה היא רשמה וכיו"ב. כן נחקרה על שיחת טלפון עם גרושתו, בה היתה נסערת והעדה אמרה לה לפנות למעון לנשים מוכות או למשטרה למי שמטפל שם בנושא אלמ"ב, ואף נתנה לה מספר טלפון. העדה השיבה, כי אינה מכירה כלל את שמות השוטרים שהעידו בתיק זה וגם את המשיבה כלל אינה מכירה. יוער, כי בהתאם לנספחים שהגיש המערער, הוא הגיש נגד עו"ד פיש תלונה ללשכת עורכי הדין. במכתב תשובה ללשכת עורכי הדין נאמר על ידי עו"ד פיש כי המערער הוא שמוציא דיבתה. עו"ד פיש פרטה את השתלשלות הדברים עם גרושתו של המערער ואת פניות המערער אליה לקבל מידע על שיחותיה עם גרושתו (מידע שלא נמסר לו מפאת חיסיון). 9. בישיבת יום 20.3.12 ביקש המערער לקבל לעיונו דו"ח ממשטרת ישראל הכולל את שמות המתלוננים, ופירוט שיחות למספר 100 שהתקבלו במוקד משטרת טירת הכרמל ביום האירוע. ביום 20.3.12 שלחה משטרת ישראל מזכר לבית המשפט על פיו לא נמצאו הקלטות של תלונות משנת 2005. עוד נאמר, כי נפתחו שני אירועים כפולים, בעקבות שתי שיחות של גרושתו מיום 2.1.05 - האחת משעה 11:14 והשניה משעה 11:32. באשר לדו"ח הארוע הראשון נרשם כי בשעה 11:14 "התקבלה שיחה מאישה בשם אווה אברג'יל מטל' שהופיעה בצג: 049842181 היא נשמעה מאד בהלם כאילו משהו קרה. ביקשה מישהו מת. טירת הכרמל בשם אורי. הבחורה נמצאת אצל שכנתה בשם רחל ברחוב נוה משה 5, בית ק', שדברתי עם שכנתה רחל, מוסרת שבעלה לקח רובה של דיגים, והיא מאד רועדת, ולא ידוע בדיוק מה קרה קשה לדבר איתה, סיפרה שיש להם בעיות כלכליות קשות..הבעל נמצא לבדו בבית ברחוב נוה משה 12,כניסה 1". בפרטי המודיע נרשמו שמה של המשיבה וכתובתה. בדו"ח השני נרשם ארוע שהתקבל בשעה 11:45 ובתאור הארוע נרשם: "המודיעה מדווחת על אלימות מצד בעלה שמאיים עליה ברצח.היא גרה בנוה משה מס' 4 בעתלית". בפרטי המודיע נרשם השם "אווה". "בזק" הגישה רשומה מוסדית בדבר שיחות טלפון שיצאו ממנוי 049842181 בין התאריכים 1.12.04 עד 31.1.05. ביום 2.1.05 קיים רישום של שתי שיחות שנעשו בבוקרו של אותו יום, בשעות 11:23 ו- 11:24 לטלפון מס' 049842890. 10. בישיבת 13.5.12 הודיע המערער: "אני מבקש למסור לבית המשפט ראיות. טענתי באחת הבקשות האחרונות שלי שהמשטרה זייפה את דוחו"ת המשל"ט , בהשוואה לפלט חיוג שיחות מבית הנאשמת, מאותו מנוי שהיה ברשותה באותו זמן (ת/1)". 11. בהמשך לאותה ישיבה העיד המערער את גרושתו, גב' אווה יוהנסן. על פי עדותה באותו יום המערער איים עליה, לרגע הוא לקח רובה דיג והתחיל לטעון אותו ואז היא ברחה מהבית. לשאלה לאן ברחה השיבה כי "אני ברחתי לאחת השכנים. אני חושבת ששמה רחל וביקשתי ממנה את הטלפון.... חיפשתי איזה שכן נמצא בבית. אני חיפשתי ורצתי באותו זמן". לשאלה מה היו יחסיה עם המשיבה השיבה כי היו כמו כל שכן- היתה אומרת לה בוקר טוב. לשאלה מדוע רצה אל המשיבה השיבה כי היא רצה כי לא רצתה שיהרוג אותה וזה היה המקום הקרוב ביותר לטלפון. לדבריה, היא הגיעה לבית המשיבה וביקשה ממנה להתקשר והיא ניסתה להתקשר למשטרה, אך לא הצליחה, ואז המשיבה אמרה לה שילכו לשכנים כדי שיעזרו לה להתקשר. לדבריה, המשיבה לא ידעה למי היא רצתה להתקשר והיא מצידה רצתה שיהיו איתה כמה שיותר אנשים כי פחדה מהמערער. הם הלכו לשכנה בשם דבורה ומשם התקשרו למשטרה והמשטרה הגיעה. המערער טען בפני גרושתו, כי השכנה דבורה אמרה שמביתה היא לא התקשרה ואז השיבה שהיא ממש לא זוכרת אם התקשרה מהבית של המשיבה או מהבית של השכנה דבורה. לדבריה, היא היתה בבית של המשיבה פעם ראשונה ולמיטב זכרונה המשיבה היתה במטבח והיא נכנסה להתקשר, נתנה לה את הטלפון והלכה. בחקירה נגדית נשאלה גרושתו של המערער האם תיכננה את הכל והשיבה בשלילה. בחקירה חוזרת פתח המערער בסידרת שאלות חדשות למי התקשרה גרושתו באותו בוקר 2.1.05 - לעו"ד פיש, לשגרירות וכד'. העדה לא זכרה למי התקשרה. 12. יצויין כי תיק החקירה נגד המערער, שנפתח בעקבות תלונה שהגישה גרושתו של המערער למשטרה ביום 2.1.05, נסגר מאחר ולא נמצאו ראיות מספיקות להעמדת המערער לדין. ביום 20.3.05 פנתה באת כוחו של המערער, עו"ד ליאורה אוחנה, למשטרת ישראל, וטענה כי מדובר בתלונת סרק של גרושתו של המערער. לטענתה, בחקירתה במשטרה אמרה גרושתו של המערער כי היא רוצה להגיש תלונה ושיקחו את בעלה וכי "חנה פיש לוייר שלי אמרה לי שיש אורי בתחנה בטירת הכרמל ואני צריכה לדבר איתו ואז לוקחים את משה מהבית" - והדבר מוכיח כי התלונה הוכנה מראש, ללא בסיס וכי היא תכננה בדרך של הגשת תלונה לצאת מהארץ יחד עם ילדיה, לארץ מולדתה - שבדיה. היא ציינה, כי בין המערער וגרושתו מתנהלים הליכים משפטיים בבית משפט לענייני משפחה בחדרה לענין המשמורת על הקטינים וכי לסגירת התיק יש חשיבות מרובה. בנסיבות אלה ביקשה עו"ד אוחנה לשנות את עילת סגירת התיק נגד המערער באופן שיאמר כי לא נמצאה אשמה פלילית במעשיו או כי נסיבות הענין אינן מצדיקות העמדתו לדין. בתשובה למכתב הודע לעו"ד אוחנה כי סיבת סגירת התיק שונתה ל"אין אשמה". המערער גם פנה למשטרה וטען כי גרושתו הגישה נגדו תלונת שוא ונמסר לו על ידי המשטרה בתאריך 9.5.06 כי ניתנה הוראה לפתוח נגד גרושתו חקירה בגין חשד, לכאורה, למסירת ידיעה כוזבת למשטרה. 13. אחרונה העידה גב' בתיה דיסקין - שכנה נוספת . המערער טען בפני העדה, כי יומיים אחרי המקרה הוא שוחח איתה והיא אמרה לו שהמשיבה התקשרה אליה ואמרה "דבורה משהו קרה אני מזמינה משטרה" ולאחר מכן התקשרה שוב ואמרה לה לבוא לקחת את גרושתו. העדה השיבה, כי היא אינה יודעת אם המשיבה התקשרה למשטרה, אבל אישרה שקראה לה לעזרה. היא אחות ומצאה אישה מפוחדת שאי אפשר היה לדבר איתה. היא לא היתה בהיסטריה, אבל היתה מזועזעת, והיא לקחה אותה אל ביתה. היא לא זכרה שתי שיחות טלפון מהמשיבה ורק זכרה כי המשיבה קראה לה. המערער חזר ואמר לעדה כי אמרה לו בשיחתם, כי המשיבה התקשרה אליה, ואמרה שמשהו קרה, והיא מזמינה משטרה, וניתקה, ולאחר מספר שניות התקשרה שוב . העדה לא זכרה את השיחות הנ"ל, אך זכרה כי אווה לא התקשרה מביתה למשטרה. היא לא זכרה שאווה אמרה "אורי יודע". המערער הגיש כראיה קלטת שיחה עם השכנה דבורה. בחקירה נגדית השיבה העדה כי היא לא יודעת על קנוניה שעשו השכנים כדי להפליל את המערער. היא אישרה, כי גרושתו של המערער היתה במצב נפשי קשה, וכי המשיבה עצמה היתה חסרת אונים עם המקרה הזה כי דבר כזה לא קורה כל יום. 14. עם סיום העדויות הנ"ל הודיע המערער "אלו עדיי", ואז טען ב"כ המשיבה כי אין להשיב לאשמה וכי יש לזכות את המשיבה. לדבריו, אין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת למשיבה בכתב הקובלנה וגם אם בית המשפט ייתן אמון מלא בעדויות מטעם התביעה - לא יהיה באלה בסיס להרשעת המשיבה. לדבריו, כל העדים דחו מכל וכל את גירסת המערער וכלל לא ברור מדוע בחר המערער להגיש כתב אישום נגד המשיבה דוקא - כאשר הוא מלא טענות נגד השוטרים ועובדי השגרירות ואחרים. לדבריו, המערער אפילו לא הוכיח מי התקשר למשטרה - האם עו"ד פיש, או הגב' דיסקין או גרושתו של המערער או המשיבה. לדבריו, ללא קשר למקור השיחה, המערער לא הניח תשתית ראייתית לטענתו שהמשיבה פרסמה לשון הרע במטרה לפגוע בו. המערער גם טען, כי המשיבה קשרה קשר עם גרושתו של המערער לשם ביצוע עבירה, אך אין פירוט לאיזו עבירה הכוונה. ב"כ המשיבה הוסיף, כי המערער לא הוכיח דבר מהנטען בכתב האישום. עוד טען, כי גרושתו של המערער השיבה כבר בחקירתה הראשונה לשוטרת, כי המערער לא הרביץ לה ולא איים עליה ולפיכך כיצד ניתן לטעון לקשר בין המשיבה לבין גרושתו של המערער על מנת להפלילו? ב"כ המשיבה טען, כי המערער נתפס לענייני נוהל בחקירות וכי לא הביא כל ראיות נגד המשיבה. 15. בית המשפט עשה הפסקה של 45 דקות על מנת לאפשר למערער להתכונן ולהשיב לטענת ב"כ המשיבה. המערער טען כי בשלב זה אין מקום לבחון את אמיתותן של הראיות. לדבריו מדו"ח המשל"ט עולה כי שיחת הטלפון למשטרה נערכה מביתה של המשיבה, וכי גרושתו דיברה עם השוטר וגם דיברה המשיבה, שאמרה שנמצאת אצלה שכנה שבעלה איים עליה ברובה דיג, ויש בעיות כלכליות, וכי די בכך כדי להורות למשיבה להשיב לאשמה. לדבריו, הדבר מצביע על קשירת קשר מאחר ובפלט שיחות מדירת המשיבה לא נרשם כי היתה שיחה יוצאת למשטרה, וגב' דיסקין הודתה שמביתה לא היתה שיחה - דבר המוכיח קשירת קשר, כאשר המשטרה הגיעה מבלי שהוזמנה, כתוצאה מתכנון מוקדם.לדברי המערער הוא הראה שגרושתו ביצעה באותו יום שיחות טלפון מביתה, וכי לא היה היגיון שתגיע לבית המשיבה. עוד טען, כי המשיבה צריכה להשיב לאשמה מאחר ובפלט השיחות מביתה לא מופיעה שיחה למשטרה. הוא גם טען, כי התנהגות המשיבה היתה בלתי סבירה וכי אין זה הגיוני כי תאפשר לשכנה להתקשר מהטלפון שלה והיא תכנס למטבח. המערער טען, כי כל העדים שיקרו. הוא טען, כי הוא וגב' דיסקין היו מיודדים בעבר והיום היא הגיעה לבית המשפט ומדבריה עלו בוז וטינה אליו- דבר המלמד על קשירת הקשר לו טען בכתב האישום. המערער טען, כי הוכיח פרסום, כאשר המשיבה פנתה לגב' דיסקין ואמרה שהיא הולכת להזמין משטרה וגם אמרה לשוטרת ולמתנדב שהגיעו למקום כי גרושתו מפחדת ודי בכך כדי להוות פרסום. כן טען, כי אם המשיבה לא מעידה, הגרסה שלה למעשה משמשת ראיה מפלילה, כאשר נטל הראיה עליה מוגבר. המערער טען, כי על המשיבה להשיב על כל התמיהות שעולות מהתנהלותה ומהגירסה שלה, ולהשיב כיצד הגיעה המשטרה, אם היא לא זימנה אותה, וכי המשיבה מסרה פרטים מוכמנים שיכלה למסור רק אם היתה הכרות טובה ביניהן. 16. לאחר שמיעת המערער נתן בית משפט קמא את החלטתו בה נקבע, כי המשיבה אינה צריכה להשיב לאשמה נגדה והיא זוכתה. בית משפט קמא קבע, כי כתב הקובלנה מתאר 3 ארועים מהם מבקש המערער להסיק כי המשיבה עברה עבירה לפי סעיף 6 לחוק לשון הרע : א.שהמשיבה קשרה קשר עם גרושתו של המערער להציגו כמי שאיים על חיי גרושתו וכלא אותה כליאת שוא: ב. שהמשיבה השכירה חצריה לצורך הקשר עם גרושת המערער, בתשלום או שלא בתשלום ואף הודיעה לשכנים שהמערער איים על גרושתו עם רובה דיג ובכך יצרה אוירה היסטרית לעיני השכנים בידיעה שהמדובר במצג שוא והכל בכוונת זדון, לבזות, להשפיל ולהפליל את המערער. ג. המשיבה פנתה לגב' דיסקין ולבעלה המנוח שגרו בשכנות עימה, והודיעה להם שמשהו נורא קרה, וכי המערער איים על גרושתו עם רובה דיג ביודעה שהמדובר במצג שוא. בנוגע לאירוע הראשון קבע בית משפט קמא, כי עיין בכל חומר הראיות ולא מצא כל ראיה המעידה על קשר בין המשיבה ובין גרושתו של המערער להציגו כמי שאיים על חייה. בית המשפט מציין כי ההיפך הוא הנכון - הוא שמע את עדותה של הגרושה, גב' אווה יוהנסן, וממנה עלה כי פנתה למשיבה ואף לשכנים כדי שיסייעו לה לאור איומי המערער כלפיה וכי אין בדל ראיה לנטען בקובלנה באשר לארוע הראשון. בנוגע לאירוע השני קבע בית משפט קמא כי אכן הובאו ראיות שגרושתו של המערער פנתה אל המשיבה , אך לא הובאה כל ראיה לפיה המשיבה ידעה או היתה יכולה לדעת או לחשוש שמדובר בטענות שוא. בית משפט קמא קבע כי לא הובאו כל ראיות שיש בהן כדי לסבך את המשיבה במיוחס לה באירוע השני. בנוגע לאירוע השלישי קבע בית משפט קמא כי מעדויות הגב' דיסקין והגב' אווה יוהנסן לא עלה ולו בדל ראיה בכדי להראות שהשתיים ביצעו את המיוחס להן באותה עובדה. בית משפט קמא קבע כי מחומר הראיות שבפניו לא עלו כל ראיות שיש בהן כדי לסבך את המשיבה אף לא בעבירה אחרת ובמצב דברים זה הוא מקבל את טענת ב"כ המשיבה ומזכה את המשיבה מכל המיוחס לה בכתב הקובלנה. בית משפט קמא ציין, כי ב"כ המשיבה עתר לחייב את המערער בהוצאות אך הוא לא עושה כן מאחר ושוכנע, כי המערער מאמין בגרסתו ועשה הכל כדי להביא ראיותיו בפני בית המשפט. כן ציין, כי לא שוכנע שהמדובר בהליך סרק שננקט על ידי המערער. 17. החלטת בית משפט קמא משתרעת על פני כשני עמודים ועליה הגיש המערער הודעת ערעור המשתרעת על פני 80 (!) עמודים. כבר בפתיח להודעת הערעור טען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר זיכה את המשיבה וכי "בכך הפר את האינטרס הציבורי ולא עשה משפט צדק לחשוף את האמת". המערער טען, כי בית משפט קמא נמנע מלהצביע על הראיות אותן הביא המערער, וכי פטר את עצמו מחובת ההנמקה בציינו מילים כלליות לפיהן עיין בחומר הראיות ואין בו אפילו ראיות לכאורה. המערער טען כי בית משפט קמא התעלם מהנספחים וכן התעלם מכל התמיהות, אי-הסבירות, הסתירות, חוסר ההגיון ואותות האמת אשר עלו או לא עלו במשפט, ולא התייחס כלל לטענות המערער לפיהן כל העדים שיקרו. המערער טען, כי עניינו נופל בגדר החריגים המחייבים את בית משפט שלערעור להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר התעלם מהראיות בפניו ולא שם לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות (לרבות נספחים לקובלנה, דו"חות משל"ט מזוייפים שהמשטרה מסרה בידיו תוך שיבוש מהלכי המשפט וסרובו של בית משפט קמא לקיים דיון דחוף בהשלכות של אותן ראיות מזוייפות). כן טען כי בית משפט קמא התעלם מהעובדה שגירסת המשיבה בתשובה לכתב האישום מופרכת ונסתרת בראיות, וכי טעה כאשר אימץ גירסה מופרכת של המשיבה לפיה נכנסה לביתה אישה בוכיה וביקשה להשתמש בטלפון, והיא איפשרה לה לעשות כן, ופנתה לעיסוקיה במטבח. לדבריו, מפלט נתוני החיוג מדירתה של המשיבה עולה, כי לא התקיימה מביתה כל שיחה למשטרה, בעוד שבדו"ח המשל"ט מופיעה כי התקיימה שיחה כזו, כאשר מי שדיבר עם השוטר היו גרושתו של המערער והמשיבה עצמה. המערער טען כי בית משפט קמא טעה כאשר לא הורה למשיבה להציג בפני בית המשפט תלונה שלדברי ב"כ המשיבה הגישה המשיבה נגד המערער - דבר שהיה מקעקע את אמינותה. המערער טען, כי הראיה המכרעת לאשמתה של המשיבה הינו דו"ח המשל"ט המזוייף ולעומתו פלט הטלפון מדירת המשיבה . המערער טען, כי יש באלה כדי להוכיח קשירת קשר, כוונת זדון, בידוי ראיות, זיוף והדחת עדים, ודי בכל אלה על מנת להרשיע את המשיבה או לפחות לחייבה להשיב לאשמה. המערער טען, כי בעובדה שבית משפט קמא נמנע מחקירת הדו"חות המזוייפים והפנה אותו להתלונן בפני המחלקה לחקירת שוטרים עולה כי בית משפט קמא "עצם את עיניו מסיבה שאינה מובנת וכנגד כל היגיון ונתן לשיירת עבריינים לעבור ללא מורא ואף לבצע את זממם". המערער "ניתח" באריכות כל סעיף מסעיפי החלטת בית משפט קמא, ובקצירת האומר נסכם ונאמר, כי לדבריו כל מילה שנאמרה על ידי בית המשפט קמא הינה מוטעית. המערער גם בא בטענות אל בא כוחה של המשיבה שלדבריו "חבר זה מכבר ליועמ"ש משטרת חוף..." כן טען כי היה בסיכומי ב"כ המשיבה כדי "זריית חול בעיני ביהמ"ש, רמייה והטעיה ולא היתה לגופם של הדברים כלל". יתרה מזאת, המערער חזר על כל הראיות וניתח את כל העדויות, על מנת להוכיח את גירסתו בדבר שקרי העדים ואי-הסבירות בדבריהם (כאשר הוא מדגיש במיוחד את עדותה השקרית,לטענתו, של גרושתו). בסיום דבריו טען המערער, כי גרושתו נקטה נגדו בהליך נפל וכי תיק החקירה נגדו נגנז באי אשמה. בעקבות תלונתו ניתנה הוראה לחקור את גרושתו והיועץ המשפטי של משטרת גלילות אף הורה לחקור אותה. המערער הוסיף כי מפלט השיחות מדירת המשיבה עולה כי לא התבצעה שיחה מביתה - דבר המוכיח כי גירסתה טעונה בדיקה. כן טען, כי העובדה שטענה כי הגישה נגד המערער תלונה היא דבר שקר שנועד להראות כי המערער סתם נטפל אליה - וכי הדבר מצביע על העדר תום לב בהתנהלותה. המערער חזר ופירט שוב בתמצית את חוסר ההגיון שבעדויות כל העדים . 18. בתחילת הדיון בפנינו ביקשנו מן המערער לפרט בתמצית את טענותיו לפיהן על המשיבה להשיב לאשמה. המערער חזר וטען, כי המשטרה זייפה, וכי גירסת המשיבה לא תואמת לדו"ח המשטרה על פיו היא דיברה עם השוטר בתחנה. בנוסף, ביקש המערער להציג ראיות חדשות, כאשר לדבריו המשיבה התקשרה אליו אחרי הגשת הערעור והיא מנסה לסחוט אותו באיומים. הבהרנו למערער, כי עליו לפנות בענין זה למשטרה, אך הוא השיב כי גם המשטרה חלק מהענין, וכי כבר פנה בענין זה למבקר המדינה שהשיב לו כי הענין צריך להתברר בבית המשפט. המערער טען כי לא יתכן שאזרח יישאר חשוף לפגיעות ובית המשפט צריך לעזור לו. המערער חזר וטען כי בית משפט קמא לא בחן את הראיות שהובאו בפניו. המערער טען, כי המשיבה הוציאה דיבה ברגע שפנתה למשפחת דיסקין ואמרה שהיא מזמינה משטרה. לדבריו, זו דיבה, כי אין זה נכון וכי היה זה חלק מהתכנון שלה. בהמשך, וכשנשאל שוב איפה הוציאה המשיבה דיבתו השיב ש"הדיבה בכך שאמרה שהשכנה שלה רצה ואמרה שבעלה רצה לרצוח אותה. היא תכננה את זה". הוא הוסיף וטען שהמשיבה ידעה כי גרושתו אמרה דברים לא נכונים. עוד הוסיף, כי המשיבה התקשרה לשכנה ואמרה לה כי היא מזמינה משטרה, אבל היא לא הזמינה משטרה, וכי אמרה לשכנים. בית המשפט העיר למערער, כי לא מצא שמדובר בהוצאת דיבה והמליץ בפניו לחזור בו מן הערעור. כן נאמר למערער כי הוא עשוי להתחייב בתשלום הוצאות למשיבה. המערער השיב, כי יש כאן תכנון פשע והמשיבה צריכה לתת על כך את הדין. כן אמר כי במידה ויחוייב בהוצאות הוא יפנה לבג"צ ולבתי דין בינלאומיים. המערער חזר וטען כי המשטרה זייפה דו"חות, מדיחה עדים, מתאמת ראיות, ובית המשפט מתעלם מכך. 19. ב"כ המשיבה טען, כי לא הובאה כל ראיה לביצוע עבירה או לקנוניה מצד המשיבה. לדבריו, בית משפט קמא איפשר למערער מרחב פעולה רחב ביותר, זימן לחקירה שוטרים ועדים מבוגרים ביותר, ואף הגיש מסמכים רבים וכי בית משפט קמא נתן החלטה מנומקת שלא נפל בה כל פגם ואין להתערב בה. ב"כ המשיבה טען, כי המערער לא חוייב בהוצאות ההליך בבית המשפט קמא וכי הוא לא עמד על תשלום הוצאות מאחר וסבר כי ההליך יסתיים בכך, אך המערער ממשיך, והדבר גורם למשיבה ולבעלה טירחה רבה, פוגע בשלוות חייהם, וגורם להם הוצאות. 20. המערער טען כי עקב "המעשה הזה" הוא הגיע לפת לחם וכי אין לו לאן לפנות והוא מבקש כי בית המשפט יעשה עימו צדק. הוא סיכם דבריו באומרו "אני רוצה לדעת מה בית המשפט אומר על זיוף הדו"חות על ידי המשטרה". 21. בחנו את כל הראיות בתיק ואת כל טענות המערער בפני בית משפט קמא, בהודעת הערעור הארוכה והמפורטת ובדיון בפנינו (ואף סקרנו את עיקר הראיות, ככל שמתייחסות למשיבה, לעיל), ואין לנו אלא לאמץ קביעתו של בית משפט קמא לפיה לא עלו בראיות בפניו כל ראיות שיש בהן כדי לסבך את המשיבה בעבירה המיוחסת לה, ואף לא בעבירה אחרת, וצדק בית משפט קמא בקביעתו כי נוכח האמור הוא מזכה את המשיבה מן המיוחס לה בכתב הקובלנה. 22. בכתב הקובלנה מייחס המערער למשיבה עבירה של לשון הרע בהתאם לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. סעיף זה קובע כי: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת". לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"; לא מצאנו בראיות כל "פרסום" המיוחס למשיבה , שיש בו משום "לשון הרע". המערער עצמו ייחס למשיבה (כמפורט בכתב הקובלנה) אימרה לפיה המשיבה פנתה "לבני הזוג דיסקין" והודיעה להם "שמשהו נורא קרה ושהקובל איים על גרושתו עם רובה דיג" ואולם בחקירתו את הגב' דיסקין טען בפניה כי אמרה לו : "דבורה קרה משהו אני מזמינה משטרה". ובהמשך התקשרה שוב וביקשה, כי הגב' דיסקין תבוא לביתה ותיקח את גרושתו של המערער. בדברים אלה - "דבורה קרה משהו נורא" - אין כל "לשון הרע" נגד המערער . יתרה מזאת, המערער גם לא הוכיח כי הדברים נאמרו בפני "שני בני אדם או יותר " כמצוות סעיף 6 לחוק, כאשר לטענתו הוא עצמו דובר בשיחת טלפון בין המשיבה לבין הגב' דיסקין בלבד, ללא כל קשר לבעלה המנוח. לפיכך, גם לא מתקיים כאן יסוד "הפרסום". המערער אמנם טען בכתב הקובלנה כי המשיבה השכירה חצריה לגרושתו של המערער "והודיעה לשכניה שהקובל איים על גרושתו עם רובה דיג ויצרה אוירה היסטרית לעיני השכנים...", אך לכל זה לא הובא ולו בדל ראיה, ואפילו בכתב הקובלנה לא נאמרו הדברים המיוחסים למשיבה אלא באופן כללי בלבד (כאשר לכל היותר הובאו ראיות לכך שהמשיבה שוחחה עם הגב' דיסקין בלבד ועם חוקר משטרה בהתאם לדו"ח המשל"ט). המערער הפנה לדברי המשיבה כפי שנרשמו בדו"ח המשל"ט: "שדברתי עם שכנתה רחל, מוסרת שבעלה לקח רובה של דיגים, והיא מאד רועדת, ולא ידוע בדיוק מה קרה קשה לדבר איתה, סיפרה שיש להם בעיות כלכליות קשות..הבעל נמצא לבדו בבית ברחוב נוה משה 12,כניסה 1". ואולם דברים אלה כלל לא נטענו בכתב הקובלנה (אלא רק דבריה של המשיבה לגב' דיסקין) כאשר ההלכה היא כי בכתב הקובלנה על הקובל לפרט בדיוק את המילים המהוות לשון הרע. בנסיבות אלה, וכאשר שיחת המשיבה עם החוקר, ככל שהיתה, אינה מהוה חלק מכתב הקובלנה, ממילא גם אין כל רלבנטיות לטענות המערער אודות זיוף דוחות המשל"ט ו/או רישומי "בזק" בדבר שיחות שיצאו מביתה של המשיבה שעמדו בבסיס טענות המערער (וראה רע"א 2291/12 ‏מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ -פסק דין מיום 25.6.12 שם נאמר מפי כבוד השופט צ. זילברטל כי: "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה"). עוד נציין כי בחקירתה של הגב' דיסקין על ידי המערער, היא כלל לא זכרה מה אמרה לה המשיבה, אלא רק את העובדה שהמשיבה התקשרה אליה וביקשה את עזרתה, אך , לדברים אלה אין כל חשיבות מאחר וממילא אין בהם כדי להוות לשון הרע. יתירה מזאת, לא הגב' דיסקין ולא שכנה נוספת שהעידה לא נחקרו אודות דברים שאמרה המשיבה "לשכנים" כולם ו/או שהמשיבה יצרה אוירה היסטרית בפני השכנים, וכמובן שגם המערער עצמו לא העיד על כך. 23. המערער גם לא הביא ולו בדל של ראיה, כאילו המשיבה ידעה או לא ידעה את המצב לאשורו בינו לבין גרושתו והאם המערער איים על גרושתו , אם לאו, ולבטח לא הביא כל ראיה אודות "קשר" בו לקחה המשיבה חלק - למעט העובדה כי הגב' אווה הגיעה לביתה והיא איפשרה לה להתקשר למשטרה ויתכן וגם דיברה עם החוקר בתחנה (החוקר שרשם את הארוע לא זומן לעדות). למותר לציין כי המערער גם לא הביא , ולו בדל ראיה, בדבר "כוונה" של המשיבה "לפגוע", כאשר יסוד זה הינו חיוני להוכחת העבירה (וראה דברי כבוד הנשיא ברק ב רע"פ 1818/01 ביטון נ' סולטן, פ''ד נט(6) 554, לפיהם: "אכן, דרישת ה"כוונה לפגוע" הינה דרישה לקיומו של יסוד נפשי מיוחד אצל העושה בעת קרות ההתנהגות האסורה. המפרסם לשון הרע בלא שהתכוון לפגוע באמצעות הפרסום אינו עובר עבירה פלילית, עם זאת הוא יהא אחראי בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. נמצא כי רק מפרסם (לשני בני-אדם לפחות) שלהתנהגותו נלווה יסוד נפשי של שאיפה להשיג פגיעה, יחוב בפלילים לפי סעיף 6 לחוק". 24. אכן - המערער הצביע על אי התאמות וסתירות מסויימות בעדויות, אך ככל שהיה בדל ראיה כנגד המשיבה - היה בהם אולי להוות חיזוק לראיה שכזו. בהעדר בדל ראיה שכזה, ממילא אין רלבנטיות לכל טענות המערער אודות קונספירציה נגדו (שברור כי לא הוכחה). ויוער בהקשר זה, כי המערער הגיש את הקובלנה כנגד המשיבה רק בינואר 2011, דהיינו 6 שנים לאחר הארוע הנטען ולפיכך ניתן לזקוף רק לחובתו את חוסר הזכרון ואי-הדיוק בפרטים שנים כה רבות לאחר הארוע. 25. המערער טען בפנינו, כי המשיבה גרמה לו נזקים בעקבות "העבירות" שעברה ואין לנו אלא לציין כי גם לכך אין כל בדל ראיה, כאשר המערער עצמו לא העיד בפני בית משפט קמא וטענותיו כלל אינן נתמכות בראיות כלשהן. דברים אלה נאמרים בהערת אגב שכן "הנזק" אינו מיסודות העבירה. 26. למען הסדר יוער, כי המערער לא הוכיח אפילו שלא היה בסיס לדברי גרושתו לפיהם הוא מאיים עליה. כאמור, המערער עצמו לא העיד והוא בונה טיעוניו על הודעתה של גרושתו לחוקרת אורנית שנפ לפיהם המערער לא איים עליה ואולם מחקירתה של גרושתו בבית המשפט על ידי המערער עצמו היא העידה, כי באותו יום היא פחדה שהמערער ירצח אותה, כאשר לקח רובה דיג והתחיל לטעון אותו והיא ברחה. יתרה מזאת, גרושתו של המערער העידה, כי כלל לא היו לה יחסים עם המשיבה והיא לא תכננה איתה דבר - ולא הובאה על ידי המערער כל ראיה הסותרת את עדותה זו. לאור האמור, ברור כי לא ניתן לייחס למשיבה כל ידיעה על היחסים בין המערער ובין גרושתו ולבטח לא ידיעה כי המערער איים על גרושתו, או שלא עשה כן. נציין עוד בהקשר זה, כי המערער הגיש לבית משפט קמא תרשומת משיחה שניהל עם הגב' דיסקין ובעלה (שנפטר בינתיים) כאשר בשיחה זו הגב' דיסקין אומרת במפורש כי היא באה למשיבה כדי לקחת את גרושתו וכי: "היא..היא..רק פחדה שאתה בא עם רובה דיג לרצוח אותה. העיניים שלה, הרעד שלה, ה..משהו". 27. בנסיבות אלה, ממילא צדק בית משפט קמא בקביעותיו העובדתיות לפיהן לא נמצא בחומר הראיות כל ראיה שיש בה כדי להוכיח את הארועים הנטענים בקובלנה. 28. המערער טען כי בית משפט קמא לא פירט ודן בראיות שהובאו בפניו (עדויות שהיו כולן עדויות שקר לדבריו). אנו הבאנו את הראיות בהרחבה ועולה מהן במפורש כי אין בהן כדי להוות ולו ראשית ראיה למיוחס למשיבה בקובלנה. בנסיבות שכאלה, ובהעדר ראשית ראיה שכזאת, ממילא לא נדרש בית משפט קמא לפרט את הראיות שנשמעו, שמרביתן כלל לא היו רלבנטיות לקובלנה. 29. עוד יוער, כי כל העדים וכל הראיות בפני בית משפט קמא היו מטעם המערער בלבד (כאשר, כאמור, המערער עצמו לא העיד). בנסיבות אלה , אין לו למערער אלא להלין על עצמו כאשר לא הצליח להוכיח את טענותיו בדבר קשירת קשר נגדו, בדבר הידע שהיה למשיבה על היחסים בין המערער וגרושתו, ואפילו בדבר הקונספירציה של המשטרה נגדו. יצויין, כי גם תאור גרושתו של המערער על ידי השוטרת שנפ ועל ידי הגב' דיסקין, ועדותה של גרושתו עצמה כי פחדה מן המערער - סותרים על פניה את גירסת המערער כאילו היה מדובר בארוע מתוכנן מראש. יתירה מזאת, בשיחה של המערער עם הגב' דיסקין ימים ספורים לאחר הארוע (שהוקלטה על ידי המערער ותמליל שלה הוגש כראיה מטעמו) הוא ניסה לטעון בפניה כי מי שעמד מאחורי כל הדברים היא המשיבה. הגב' דיסקין שללה זאת באופן מפורש וכן שללה טענת המערער לפיה המשיבה וגרושתו היו חברות טובות. גם כאשר הגב' דיסקין ביקשה להפסיק את השיחה חזר המערער לשאול על המשיבה וכן סיפר על יחסיו עם גרושתו, לרבות העובדה שהוא רב עם גרושתו ולא דיבר איתה שבוע ובאותו בוקר הוא לקח את המשאבה של רובה הדיג על מנת לנפח את הרובה, וגרושתו נכנסה ויצאה מהבית ואז הוא קיבל טלפון מן המשטרה. בנוסף הוא אמר שהוא רוצה להתלונן על גרושתו על דבריה נגדו ועוד הוסיף: "אני אפנה את המשטרה גם לרחל (המשיבה-הערה שלנו), אני רוצה שידעו שיש להם עסק עם פסיכית..עם עוד פסיכית". המערער המשיך לשוחח עם בני הזוג דיסקין על מצבה של גרושתו שלא מטפלת בילדים ואמר שיפנה לרווחה ו"אני ישלח קודם כל עובדת רווחה שתבוא לרחל. אני...אני...". הגב' דיסקין שבה ושאלה את המערער מה יש לה עם המשיבה והוא השיב "שתראה...למה היא ברחה לרחל....". דברים אלה מעידים, ולו לכאורה, כי דוקא המערער ביקש לטפול על המשיבה אשמת שוא. יתירה מזאת, בדבריו מודה המערער כי לקח את רובה הדיג וכי בעקבות זאת יצאה גרושתו מן הבית. הדבר מזים על פניו את טענתו בדבר קונספירציה מוקדמת עם המשיבה, עם השכנים, ואפילו עם המשטרה. 30. מכל האמור אנו דוחים את הערעור. 31. בשאלת ההוצאות - אין דעתנו כדעת בית משפט קמא. מכל השתלשלות הדברים, כפי שהובאה לעיל, אנו סבורים כי מדובר "בהליך סרק" ואפילו המערער "מאמין בגרסתו והוא עשה את הכל בכדי להביא את ראיותיו לבית המשפט", כדברי בית משפט קמא, לא היה כל מקום להגשת הערעור לאחר שקבילתו נדחתה על ידי בית משפט קמא, בהעדר ראיות, ולו לכאורה. אין לנו ספק כי למשיבה נגרמו הוצאות עקב ניהול ההליך בבית משפט קמא ובפנינו, וכי נגרמה לה עוגמת נפש מרובה. בנסיבות אלה אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. משפט פליליקובלנה פליליתאין להשיב לאשמהקובלנה