מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טען ביניים - מחלוקת כספית: 1. המבקשת הגישה בקשה בדרך של טען ביניים במסגרתה עותרת המבקשת להכרעת בית המשפט בהתייחס לכספים המצויים בידי המבקשת ושלגביהם קיימות טענות הטוענים. רקע 2. ברקע הדברים פסק דין שניתן בת"א 2132/95 (בימ"ש מחוזי באר שבע ) ביום 20.3.06 כנגד המבקשת ולטובת הטוענות 1 ו - 2 - חב' בוני הנגב בנייה ועפר בע"מ (להלן:"בוני הנגב"). וחב' עמל הנגב עבודות בנייה ועפר בע"מ (להלן:"עמל הנגב") בסכום של 1,942,446 ₪. בבקשה נטען כי עיקר פסק הדין הנ"ל הוא מחלוקת בעניין תשלום כספים מהמבקשת לעמל הנגב ובוני הנגב בגין בניית בית ספר בתחומי המבקשת וכי לשם מימון ביצוע העבודות ייצרה עמל הנגב ביום 6.3.95 שיעבוד והמחאת זכויות לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בנק לאומי"), על דרך השעבוד על כל זכויותיהם לקבלת כספים מהמבקשת. עוד נטען בבקשה כי בהתאם למידע שנמסר למבקשת על ידי עמל הנגב, עוד קודם ליצירת המחאת הזכות, המחתה בוני הנגב את מלוא זכויותיה לטובת עמל הנגב ובשל כך, בתקופת ביצוע העבודות, העבירה המבקשת את כל הסכומים ששילמה בגין ביצוע העבודות לטובת עמל הנגב בלבד. כן נטען כי המבצעת היחידה של העבודות היתה עמל הנגב והיא זו שקיבלה את צו התחלת העבודה. המבקשת טוענת כי החל מחודש ינואר 2006 התקבלו אצל המבקשת הודעות למחזיק מלשכות הוצאה לפועל שונות ברחבי הארץ בגין חובותיהם של עמל הנגב ובוני הנגב לנושים שונים (טוענים 5, 6, 7 ו - 8). כפי שעולה מן הבקשה, לאור קיומה של המחאת זכות לטובת בנק לאומי, הקודמת בזמן לעיקולים, העבירה המבקשת סך של 1,356,992 ₪ ב - 8 שיקים עוקבים לפקודת בנק לאומי כאשר מועד פירעונם מיום 5.4.06. השיקים נמסרו לידי עו"ד קינן. המבקשת טוענת כי ביום 24.4.06 התקבלה אצלה הודעה מאת עמל הנגב על המחאת זכות מיום 26.3.06 ולפיה על כל הכספים שהגיעו לעמל הנגב מהמבקשת לעבור לידי מר עליאן קרינאווי (הטוען 3) וכי אין בהמחאת הזכות כדי לפגוע או לגרוע משעבוד שנרשם לטובת בנק לאומי וכי המחאת הזכות תיחשב לעניין זה כשיעבוד מדרגה שנייה. כפי שעולה מן הבקשה, השיקים שנרשמו לפקודת בנק לאומי לא נפרעו ולאחר בירור שערכה המבקשת התקבלה ביום 25.5.06 תשובת בנק לאומי ולפיה השקים שמסרה המבקשת לעו"ד קינן לא הגיעו לרשות הבנק והמחאת הזכות שנוצרה על ידי עמל הנגב כבר אינה בתוקף. עם קבלת הודעת הבנק פעלה המבקשת לביטול השיקים שנמסרו לפקודתו ופנתה לעו"ד קינן בבקשה להשבת השיקים. בנוסף, נטען בבקשה כי החל מיום 25.5.06 התקבלו אצל המבקשת הודעות עיקול על נכסי הטוענת 5 שהוטלו על ידי נושים שונים (טוענים 8, 9, 10, 11 ו - 12). המבקשת מציינת כי בנוסף לאמור, יש בידיה המחאת זכות מיום 31.8.95 של עמל הנגב לטובת חברת אל - רג'וב לקבלנות כללית בע"מ (טוענת 13) בגין העבודות נשוא פסק הדין. כמו כן, קיבלה המבקשת צו עיקול כנגד בוני הנגב על ידי אגף המכס והמע"מ (טוען 14). על רקע קיומם של טוענים כאמור, הוגשה הבקשה נשוא התובענה תוך שהמבקשת מציינת כי אין היא תובעת שום טובת הנאה בנושא התביעות השנויות במחלוקת וכי אין לה כל עניין או צד במחלוקת שנתגלעה בין הטוענים. 3. יצוין כי לאחר הגשת התובענה, הגישה עמל הנגב בקשה לדחייה על הסף. בהחלטת כב' השופט שפסר מיום 18.2.07, ציין כב' השופט שפסר כי קיים ספק בדבר זכותה של המבקשת להישמע בהליך טען ביניים בשל אי העמדת הכספים, הכללת טוענים רבים שלכאורה אין להם קשר לבקשה ו"קנוניה". למרות זאת, לפנים משורת הדין על מנת שלא לחשוף את העירייה לסיכונים כל שהם, קודם שמיעת טיעוני הצדדים ולפני שהתברר מעמד כל המעורבים, התקבלה חלקית בקשת עמל הנגב וכב' השופט שפסר הורה למבקשת כתנאי לדיון בבקשת טען הביניים שהגישה, להפקיד את מלוא הסכום על פי פסק הדין בת"א 2132/95. בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על ידי המבקשת על ההחלטה האמורה, התקבלה בחלקה כך שהחלטת בית המשפט נותרה בתוקף פרט לכך שהופחת הסכום שנקבע שעל המבקשת להפקיד לסך של 700,000 ₪ (בר"ע (מחוזי ב"ש) 567/07 - כב' השופט הנדל). 4. בעקבות דיון מיום 9.4.08 בפני כב' השופט שפסר, בו התברר כי קיימים חובות שאינם שנויים במחלוקת, נתן כב' השופט שפסר ביום 18.5.08 פסק דין חלקי בהתייחס לטוענים 3, 4 , 6 ו - 8 לפיו חויבה המבקשת לשלם סכומים שאינם שנויים במחלוקת כדלקמן: לטוען 3 - עליאן אלקרינאוי - סך של 315,161 ₪. לטוען 4 - עו"ד יובל קינן - סך של 387,706 ₪. לטוען 6 - עו"ד עמית כהן - סך של 72,929 ₪. לטוענת 8 - ותארי ציון מרצפות בע"מ - סך של 80,000 ₪. 5. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 13.10.10 אושרה בקשת הצטרפות שהוגשה על ידי הטוענת 16, ברקוביץ אהרון ושות' (בפירוק) באמצעות מנהל מיוחד (בש"א 4573/08). בוני הנגב (הטוענת 2) ואגף המכס והמע"מ (הטוענת 14) הגישו הודעות הסתלקות (בתאריכים 4.9.07 ו- 25.11.07 בהתאמה) י.ח.מ חברה לפיתוח ובנייה בע"מ (הטוענת 5) וכן עו"ד לירון סגל (הטוען 15) הגישו הודעת הסתלקות (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.10). כנגד הטוענים 9 - 12 שהם נושיה של הטוענת 5, ניתן צו גודר (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.10 והחלטה מיום 11.12.11). בקשת הצטרפות של מר מגן יוסף נדחתה בהחלטה מיום 27.4.10. תמצית טענות הצדדים 6. המבקשת טוענת כי אין לצרף הפרשי הצמדה וריבית לסכום פסק הדין נשוא טען הביניים וזאת מאחר שאחר שמיעת ראיות הטוענים מסתבר בדיעבד כי היתה הצדקה לאי העברת כספי פסק הדין אל הטוענים 1 ו - 2 והיתה הצדקה לנקוט בהליך של טען ביניים. כן נטען כי התנגדותן של הטוענות 1 ו - 2, גרמה להארכת ההליך וכך גם התנהלותן במתן התחייבויות והמחאות זכות שונות לגורמים שונים. לחילופין נטען כי יש לצרף תשלומי ריבית והצמדה רק עד למועד פסק הדין החלקי של כב' השופט שפסר מיום 15.8.08 ואין לחייב בתשלומי ריבית והצמדה באשר לסכומים שנותרו לתשלום ויש להשית תשלומים אלה על הטוענת 1 אשר בהתנהגותה ובאופן שבו פעלה במתן המחאות זכות רבות לנושים שונים גרמה להעדר יכולת לדעת למי יש לשלם ולעיכוב בתשלום. לחילופי חילופין, נטען כי יש לחייב את המבקשת בהפרשי הצמדה בלבד על הסכום שעוד נותר לתשלום בהפחתת הסכומים שהופקדו ושולמו על ידי המבקשת. בנוסף נטען, כי בגין הסכום שהופקד בקופת בית המשפט בשיעור של 700,000 ₪ אין לחייב בתשלומי ריבית והצמדה. 7. עמל הנגב, הטוענת 1, טוענת כי לסכום פסק הדין יש להוסיף ריבית כחוק וכי בית המשפט אינו יכול לשנות את סכום החוב שהוא חוב פסוק. לעניין זה נטען כי נקיטה בהליך של טען ביניים אינה יכולה לפגוע במהות הזכות ואין היא עוצרת את מרוץ הריבית. בנוסף נטען כי המבקשת אינה זכאית לקבל צו גודר שכן היא מצויה בקנוניה עם הטוען 7 ועם הטוענת 13. לעניין זה נטען, בהתייחס לטוען 7, כי במועד בו הוגשה בקשת המבקשת בתיק זה, היתה בידיה החלטה על ביטול העיקול שהוטל לטובת טוען 7, שכן פסק הדין שניתן לטובתו ובגינו הוטל עיקול בוטל וכי העיקול הזמני נשוא טענות הטוען 7 הוטל רק לאחר הגשת בקשת המבקשת. כן נטען כי המבקשת פנתה אל הטוען 7 והודיעה לו כי יש כספים שניתן להטיל עליהם עיקול. בהתייחס לטוענת 13, נטען כי בין המבקשת לבין הטוענת 13 נערך הסכם שקיבל תוקף של פסק דין על פיו התחייבה המבקשת להודיע לטוענת 13 על מתן פסק דין לזכות הטוענת 1 וכן התחייבה לעכב כספים עד להודעה כאמור ואכן המבקשת פנתה לטוענת 13 והודיעה על כספים שבידה. עמל הנגב טוענת עוד כי המבקשת לא היתה מוכנה להעביר את נושא הבקשה אל בית המשפט בניגוד לתקנה 226 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:"תקסד"א") וכאשר חויבה לעשות כן בהחלטת כב' השופט שפסר מיום 18.2.07, ערערה על ההחלטה (בר"ע (ב"ש) 567/07). בנוסף נטען כי המבקשת עתרה לאפשר לה לשלם את הסכום בתשלומים, משמע היא מבקשת אשראי על חשבון הטוענים דבר המהווה טובת הנאה בניגוד לתקנה 226 (א)(1) לתקסד"א. לטענת עמל הנגב, צו גודר ניתן רק בין המבקש לטוענים ולא בין הטוענים לבין עצמם ולכן טוען שאין לו עילת תביעה כנגד המבקשת אינו יכול להיכלל בין הטוענים בהליך של טען ביניים. על כן נטען כי טוענת 13 שהתפשרה עם המבקשת ואין לה כלפיה כל עילת תביעה אינה יכולה להיות טוען וכך גם טוענת 16 בקשר עם עיקול משנת 1997 אשר פקע. עמל הנגב טוענת כי זכויות בוני הנגב, הטוענת 2, הומחו לה עוד בשנת 1995 ולכן אין לטוענת 2 ולנושיה כל זכות לקבלת כספים כאמור. לעניין זה נטען כי המחאת הזכות מבוני הנגב לעמל הנגב לקבלת כספים מהמבקשת, הומחתה כנגד התחייבות עמל הנגב לבצע את כל העבודה בעצמה ולכן מדובר על המחאה גמורה ולא המחאה על דרך השעבוד. המחאת זכות כאמור אינה טעונה רישום ואינה טעונה מסמך בכתב ובכל מקרה קיימות ראיות בכתב לקיומה של המחאת הזכות עוד משנת 1995. עמל הנגב פעלה לבצע את כל העבודות בעצמה ואף המחתה את זכותה על דרך השעבוד לבנק לאומי לשם מימון ביצוע העבודות על ידה. עמל הנגב טוענת כי ביום 26.3.06 המחתה את זכותה לטובת הטוען 3 לשם פירעון חוב שלה לטוען 3, אשר הלווה לה כספים בסכומים העולים על סכום החוב. המחאת הזכות הנ"ל אינה טעונה רישום, היא אינה המחאה על דרך השעבוד וניתן לרשום המחאות זכות גם כשאינן על דרך השעבוד. לחילופין נטען כי אם חלה חובת רישום, הרי שהמחאת הזכות נרשמה כדין וקיימת תעודת רישום. משניתנה תעודת רישום, הרי גם אם ההמחאה נרשמה לכאורה באיחור, אין הפגם רלוונטי כלפי מי שממילא ביקש לפעול במועדים שהם מאוחרים לרישום. המחאת הזכות לטובת הטוען 3 תקפה, היא מוסכמת על הממחה והנמחה והיוותה בסיס לפסק דין חלקי לטובת הטוען 3. לטוענים האחרים אין עילה מכוחה הם יכולים לטעון כנגד תוקפה של המחאת הזכות ולא הוכח כי היתה מטרה של העדפת נושים. לעניין זה נטען כי הטוען 7 הוא נושה של הטוענת 2 בלבד ולכן המחאת זכות מהטוענת 1 אינה יכולה לפגוע בזכויותיו. באשר לטוענת 8, המחאת הזכות נערכה לאחר שסכום החוב כלפיה נקבע בהסכם שלו הועמדה בטוחה של שיעבוד על נכס מקרקעין וייפוי כח בלתי חוזר לפעול למכירת הנכס. באשר לטוענת 13, המחאת הזכות כלפי טוען 3 מאוחרת להמחאת הזכות כלפי טוענת 13 ולכן אם היתה לה זכות כלשהי היא לא היתה נפגעת. לגבי הטוענת 16, במועד המחאת הזכות הטוענת 1 אינה חייבת דבר לטוענת 16 וגם אם עומד לטובת הטוענת 16 עיקול משנת 1997, הרי שגם אז היא אינה נפגעת. עמל הנגב טוענת כי הטוען 7 הוא נושה של הטוענת 2 בלבד ומשהמחתה הטוענת 2 את זכויותיה לקבלת כספים מהמבקשת לטוענת 1, אין לה כל זכות בכספים וכך גם לטוען 7. מדובר בהמחאה גמורה ולכן אין משמעות לטענה כי המחאת הזכות לא נרשמה ואין גם דרישת כתב. במועדים הרלוונטים פעלו הצדדים על פי המחאת הזכות, דבר המלמד על עריכתה. כן נטען כי הטוען 7 היה בקנוניה עם המבקשת. עמל הנגב טוענת כי הטוענת 8 לא הציגה כל פסק דין על פיו היא זכאית לסכום כלשהו ומסתמכת על מסמכים חלקיים מלשכת ההוצאה לפועל, כי העיקול שהוטל מאוחר להמחאת הזכות שלטובת הטוען 3, וכי בין הטוענת 1 לטוענת 8 נערך הסכם בוררות שהעמיד את סכום החוב של הטוענת 1 לטוענת 8 על סך 60,000 ₪ וסכום זה (ואף למעלה מכך) שולם לטוענת 8 על פי פסק הדין החלקי. כן נטען כי לא הוכחה טענת הטוענת 8 בקשר לתרמית או ביטול הסכם הבוררות, לא הוגשה כל בקשה לביטול פסק בורר ופסק בורר שלא אושר מקים עילת תביעה על פי הפסק. עוד נטען כי ניתן לערוך הסכמי פשרה גם בקשר לחוב פסוק, כי מחלוקת בקשר להסכם הפשרה כשירה להתברר בבוררות וכן כי מנהל הטוענת 8 שהוא עו"ד במקצועו מתכחש להסכמים בכתב ידו אותם ערך. כן נטען כי על הטוענת 8 להשיב את הסכום שקיבלה ביתר. בהתייחס לטוענת 13, טוענת עמל הנגב כי לא הובאה כל ראייה לפיה הטוענת 13 היא חברה קיימת ואם קיים ייפוי כח למי מטעמה לטעון בהליך זה. כן נטען כי הטוענת 1 אינה חייבת דבר לטוענת 13 והחוב הנטען הוא של המבקשת בלבד שכן הטוענת 13 (הנמחה על פי המחאת הזכות) תבעה את המבקשת (החייבת - עיריית רהט) וזו פרעה את החוב גם אם בסכום של פשרה ומשנפרע החוב, והנמחה ויתר לחייב בפשרה על חלק מן החוב, שוב לא יוכל לשוב אל הממחה. גם אם היתה זכות לחזור לממחה, היה על הטוענת 13 להגיש תובענה בגין החוב שעילתו חוזה העבודה וממילא גם תובענה כאמור התיישנה. לחילופין, נטען כי על פי מזכר שצורף להמחאת הזכות, מותנית המחאת הזכות בהשלמת כל העבודות ובעריכת חשבון סופי בין הצדדים, חשבון שמעולם לא נערך ולו היה נערך היתה הטוענת 1 זכאית להפחית סכומים ששילמה עבור חומרים ועבור עבודות. משלא התקיים התנאי, לא נכנסה המחאת הזכות לתוקפה. כן נטען כי הטוענת 13 היתה בקנוניה עם המבקשת. בהתייחס לטוענת 16, נטען כי לא היה מקום להתיר הצטרפותה לטען הביניים לאחר שכבר ניתן פסק דין חלקי בטען הביניים ושולמו סכומים שלא היו שנויים במחלוקת וכאשר מדובר בעיקול ובפסק דין שלא היו קיימים במועד בו הוגשה הבקשה בתיק זה על ידי המבקשת. העיקול הזמני משנת 1997 פקע שכן מעולם לא אושר לאחר שהצד השלישי (המבקשת) הכחיש את העיקול ולטוענת 16 אין יריבות עם המבקשת. העיקול משנת 2008, לאחר הגשת הבקשה וטען ביניים, נדחה מפני המחאת הזכות שלטובת הטוען 3. לאור האמור עותרת הטוענת 1 להעביר את מלוא סכום החוב אל הטוען 3. 8. הטוענת 2 הגישה הודעת הסתלקות. 9. הטוען 3, עליאן אלקרינאווי, טוען כי המבקשת אינה עומדת בדרישות תקנה 226 לתקסד"א שכן יש לה טובת הנאה בנושא התביעות (ביקשה לפרוס את תשלום החוב, הפקידה רק חלק מן הסכום שאמורה היתה לשלם לו בפסק הדין, החזיקה סכום העולה על מלוא תביעות הזכויות שהיו ברשותה בעת הגשת טען ביניים ולא את הסכום השנוי במחלוקת בלבד), וכן מאחר שהוכחה קנוניה בין המבקשת לבין המשיבות 7 ו - 13 (לטוען 7 לא היתה שום זכות כשהוגש טען הביניים והטוענת 13 צורפה לטען הביניים מבלי לפרט הליכים משפטיים קודמים ואת העובדה שאין היא צפויה להיתבע על ידי המבקשת). הטוען 3 טוען כי זכויותיו גוברות על זכויות שאר הטוענים לאור המחאת הזכות שנעשתה לטובתו ב - 26.3.06. בהתייחס לטוען 7 נטען כי עיקול זמני שהוטל על ידי הטוען 7 בשנת 94 על זכויות בוני הנגב בוטל לאחר מאי 95 ועם ביטול העיקול הוסרה המגבלה להמחאת הזכות מבוני הנגב לעמל הנגב. לא הוטל עיקול על זכויות עמל הנגב והעיקול שהוטל על בוני הנגב מיום 22.8.06 אינו יכול לפגוע בזכויות הטוען 3 מכח המחאת הזכות שלזכותו. כן נטען כי טענות הטוען 7 בדבר אי תוקף המחאת הזכות דינן להידחות. כמו כן נטען כי אין מקום להורות על הרמת מסך במסגרת הליך של טען ביניים והטוען 7 רשאי היה לבקש זאת בתקיפה ישירה בפני ערכאה מוסמכת ולא כקביעה אגבית בטען ביניים. לעניין זה נטען כי היתה לטוען 7 הזדמנות לעשות כן כשהגיש תביעה כנגד בוני הנגב בת.א 5353/06 במסגרתה בחר שלא לתבוע את עמל הנגב ולא עתר להרמת מסך. הרמת מסך הינה פעולה שנעשית בין בעלי דין ולא כלפי כולי עלמא ולכן אין רלוונטיות להרמת מסך במסגרת ת.א 7392/97 בעניין י.ח.מ ובוני הנגב. בהתייחס לטוענת 8, הטוענת לזכויות על פי פסק דין בת.א 9160/97, נטען כי לאחר פסק הדין נחתם הסכם בו הועמד החוב על סך 38,000 ₪ ולאחר מכן נחתם הסכם בוררות לפיו קבע הבורר כי היא זכאית ל - 60,000 ₪ וכי מדובר בהסכמים מאוחרים לפסק הדין והגוברים עליו. בנוסף נטען כי אם ההסכם השני (הסכם הבוררות) לא תקף, די במילוי ההסכם הראשון כדי להוות פירעון של החוב. הטוענת 8 קיבלה 80,000 ₪ במסגרת פסק הדין החלקי ובכך נפרע החוב. באשר לעיקול נטען שהוא הוטל ביום 30.5.06 לאחר המחאת הזכות לטובת הטוען 3 ולכן נסוג העיקול מפני המחאת הזכות. באשר לתוקף הסכם הבוררות נטען, כי הסכם הבוררות לא בוטל, נכתב בכתב ידו של מנהל הטוענת 8 שהוא עו"ד במקצועו ואין הוא יכול להתכחש לכשרות ההסכם וכן כי טענת העדר תוקף להסכם הבוררות הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ומנהל הטוענת 8 לא שלח הודעת ביטול. עוד נטען כי הטוענת 8 לא ביקשה לבטל את פסק הבוררות ולכן כל עוד לא בוטל הוא תקף וטענות הבטלות מקומן בהליך של בקשה לביטול פסק בורר ולא בדרך אגב בהליך טען ביניים. בהתייחס לטוענת 13, נטען לקיומה של קנוניה בין המבקשת לטוענת 13. לעניין זה נטען כי הטוענת 13 תבעה את המבקשת בת.א 7698/97 (שלום ב"ש) למימוש זכויותיה על פי המחאת הזכות וניתן פסק דין בפשרה, לפיו שילמה המבקשת 50,000 ₪ ולכן צירופה לטען הביניים בלי לפרט הליכים משפטיים קודמים ואת העובדה שהמבקשת אינה צפויה להיתבע מהווה קנוניה. עוד נטען כי המחאת הזכות לטוענת 13 היתה תקפה רק עד 10/95 ולאחר שפקעה, אין לטוענת זכויות בגינה. כן נטען כי החוב כלפי הטוענת 13 אינו של עמל הנגב אלא של העירייה. בהתייחס לטוען 16, נטען כי העיקול הראשון שהוטל ב - 3.3.97 לא תפס לאור הודעת המחזיק ומשהטוען לא נקט בהליך של אישור עיקול, פקע העיקול. העיקול השני הוטל ב - 25.8.08 לאחר המחאת הזכות לטוען 3 ולכן הוא נסוג מפניה. 10. הטוען 4, עו"ד יובל קינן, טוען כי בפסק הדין החלקי נקבע כי עניין הוצאות הזוכים על פי פסק הדין החלקי יידון במסגרת פסק הדין הסופי ולכן נותר להכריע בעניינו רק בשאלת ההוצאות. לעניין זה נטען כי בבקשת המבקשת נכללו טוענים שבמועד הגשת הבקשה לא היתה להם כל זכות והם נכללו על מנת ליצור נשייה ביתר וזאת בהתייחס לטוען 7 ולטוענת 13 ולו היתה נמנעת המבקשת מלכלול אותם בבקשה, היה נותר בידיה עודף כספים שיכולה היתה להעבירם לידי הטוען 3 וכך היה מקבל הטוען 4 את שכרו במועד ולא נדרש להליך משפטי. שכר הטרחה הנטען הוא 25,028 ₪ כולל מע"מ. 11. הטוען 7, שצו עיקול לזכותו ניתן ביום 22.08.06 כנגד בוני הנגב, טוען כי לא הוכחה קנוניה בין המבקשת לטוען 7 שכן היה על הטוענים לקנוניה להוכיח קיומו של אינטרס עצמאי של המבקשת בזכיית מי מן הצדדים ואינטרס כאמור לא הוכח. לטענת הטוען 7 הוא ידע על כספים הנמצאים אצל עיריית רהט עוד משנת 94 עת הוטל העיקול הראשון ובמרוצת השנים בהם ניהלו הטוען 7 והטוענת 2 הליכים ביניהם ולא ברור כיצד נהנית המבקשת מזכיית הטוען 7 בהליכים. הטוען 7 טוען כי אין תוקף להמחאת הזכות בין הטוענת 2 לטוענת 1 שכן היא נעשתה על מנת להבריח כספים מנושיהם וכי הטוענת 2 נקלעה לחובות וקשיים כספיים עוד בטרם הומחתה הזכות לטוענת 1. לעניין זה נטען כי לא היה ניתן לבצע המחאת זכות בין הטוענות נוכח עיקולים והמחאות זכות שנרשמו על זכויות הטוענת 2. בנוסף נטען כי היעדרה של המחאת הזכות המהווה מסמך מהותי להליך עומדת לטוענת 1 ו - 2 לרועץ וכי ההמחאה לא נרשמה ברשם החברות בניגוד לקבוע בפקודת החברות ואין לה תוקף. לטענת הטוען 7, בפסק דין בת.א 7392/97 בוצעה הרמת מסך בין הטוענות 1 ו - 2 ומדובר במעשה בית דין כאשר פסק הדין האמור מוכיח כי המחאת הזכות נעשתה על מנת שהחברה הנמחית תשמש צינור להעברת כספים לחברה הממחה, בוני הנגב, וכך להתחמק מתשלום החובות לטוען 7. בנוסף נטען כי לא הוצגה כל התחשבנות בין הטוענות 1 ו - 2 ונוכח קיומם של אותות מרמה בהתנהלות הטוענות 1 ו - 2, הנטל להראות תום לב בעשיית העסקאות מוטל עליהן. לטענת הטוען 7, המחאת הזכות לטוען 3 אינה תקפה שכן נעשתה למראית עין ובמטרה להבריח כספים ו/או העדפת אביו של מנהל הטוענות 1 ו - 2 על פני נושים אחרים רבים שהיו לו. כן נטען כי ההמחאה נרשמה באיחור בניגוד לסעיפים 178 ו - 179 לפקודת החברות והיא בטלה כלפי הנושים וכי לא הוצגו אסמכתאות להעברת כספים בין הטוען 3 לטוענת 1, לא הוצגה כל התחשבנות ומסמכי ההלוואה נחזים להיות מזויפים ו/או פיקטיביים. 12. הטוענת 8 טוענת כי סיפקה לטוענת 1 את החומרים נשוא העבודה בגינה זכאית הטוענת 1 לפסק דין מהמבקשת ולזכותה פסק דין חלוט בת.א 9160/95 כנגד הטוענת 1. פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, הוא מהווה מעשה בית דין, הוא לא בוטל ותיק ההוצאה לפועל לא נסגר. כן נטען כי פסק הבורר שקיים כביכול בין הטוענת 8 לבין בנו של הטוען 3 לא אושר ולא הוגש לאישור בית המשפט ואינו יכול לגבור על פסק דין חלוט. הטוענת 1 הגישה בתיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי ולמרות שהסכם הבוררות הנטען נערך ביום 6.3.07, הרי שהוא לא נזכר בסיכומי הטוענת 1 אשר הוגשו ביום 11.3.07 במסגרת הבקשה לטענת פרעתי, וגם לאחר מכן לא הוגש ההסכם לראש ההוצאה לפועל וגם לא לאחר שניתן, לטענת הטוענים 1 ו - 3, פסק בוררות ביום 18.3.07, על אף שהחלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה רק חודשים לאחר מכן. על כן טוענת הטוענת 8, מנועים הטוענים מכח השתק שיפוטי והשתק מכח מצג. בנוסף נטען כי קמה נגדם טענת מעשה בית דין שכן הטענה ביחס לפסק הבוררות, יכולה היתה להיטען על ידם טרם החלטת ראש ההוצאה לפועל. עוד טוענת הטוענת 8 כי כלל לא התקיימה בוררות ולכן לא יכול להיות פסק בוררות, ומשלא קיים פסק בוררות, אין צורך לבטלו. בנוסף נטען לקנוניה בין הבורר לבין מנהל הטוענת 1 ובנו של הטוען 3. לטענת הטוענת 8, הבורר התעלם מפסק דין חלוט, דבר הנוגד את תקנות הציבור ונעשה בחוסר סמכות תוך שהוא מתיימר לקבוע מחדש את סכום החוב. הטוענת 8 מציינת כי ביטול פסק בורר בהתאם לסעיף 24 (10) לחוק הבוררות אינו כפוף למגבלת זמן כלשהי. באשר לטענה החלופית של הטוענים 1 ו - 3, לפיה ככל שפסק הבוררות אינו בתוקף אזי סכום החוב הוא בהתאם להסכמים שצורפו, טוענת הטוענת 8 כי הטענה נדחתה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת הפרעתי וממילא הסך של 38,000 ₪ לא שולם במועד הנזכר בהסכם או בכלל וכך גם בהתייחס למסמך מיום 11.5.05. בהתייחס להמחאת הזכות מהטוענת 1 לטוען 3, טוענת הטוענת 8 כי מדובר בהמחאת זכות שהיא למראית עין ונוגדת את תקנת הציבור כאשר לטובת הטוענת 8 היה עיקול והמועד הקובע הוא מועד מתן צו העיקול ולא מועד קבלת העיקול אצל המבקשת. עוד נטען כי לא הוצגו כל העברות כספים בין הטוען 3 לטוענת 1, לא הוצג כל כרטיס חובה / זכות או מאזן והטוען 3 לא הובא לעדות. אין גם הסבר מדוע נעשתה המחאת הזכות רק בשנת 2006 בעוד שכביכול ההלוואות נעשו במחצית שנות התשעים. כן נטען כי המחאת הזכות נעשתה כאשר הטוענת 1 ידעה שיש לה חובות כבדים ואין כל סיבה המצדיקה העדפתו של הטוען 3 על נושים אחרים. 13. לטענת הטוענת 13, היא היחידה שלזכותה המחאה בלתי חוזרת, אשר קודמת במהות ובזמן לכל הטוענים האחרים. הטוענת 13 טוענת כי העבודה בגינה ניתנה המחאת הזכות בוצעה במלואה ללא כל טענה וכי מסמך יא' עליו מבקשת להסתמך הטוענת 1 אינו חתום ע"י נציגה המוסמך של הטוענת 13, מה גם שהמסמך האמור לא הוגש בהתאם להחלטת בית המשפט. בנוסף נטען כי נציג העיריה לא הכיר כל מסמך ובו תנאי מגביל וככל שהיה תנאי מגביל, היה עליו להיות חלק מההמחאה עצמה, כאשר מעדותו של העד עלי, מטעם הטוענת 1, עולה כי נספח יא' אינו האישור הנטען. הטוענת 13 מציינת כי לא ניתן לסתור המחאה בלתי חוזרת ע"י מסמך שאינו מקביל או דומה לה. באשר לטענות הטוענת 1 נטען כי מדובר בשינוי חזית אל מול הודעת הפרטים, ובין השאר, בהתייחס לטענה כי הטוענת 13 צריכה להוכיח את קיומה, באשר לטענה בדבר השם של הטוענת 13, באשר לטענה שעניינה יפוי הכח לייצג את טוענת 13 ובנוגע לטענה שעניינה אספקת החומרים. הקיזוז הנזכר בפסק הדין של כב' השופט אזולאי, עניינו בתשלומים שהעיריה שילמה בגין המחאות הזכות בלבד, כאשר טרם שולם סכום נומינלי בסך 120,000 ₪. באשר לטענה שעניינה מחוייבות כלפי בנק לאומי, הרי שהמסמך מטעם הבנק הוגש ללא עורכו, ללא הבאת מקורו וכאשר הוא כלל לא נזכר בהמחאת הזכות. גם הטענה כי המחאת הזכות פקעה בתום העבודות, הינה טענה תמוהה וחסרת סבירות וככל שהחתימו את מנהל העבודה, הרי שהוא אינו מוסמך לעניין זה. בהתייחס לטענת הקנוניה עם המבקשת, נטען כי אין בה ממש, שכן הטענה נסמכת על הסכם פשרה משנת 2000 ומשמדובר בהמחאה בלתי חוזרת, כלומר בכספים שאינם של עמל הנגב אלא של הטוענת 13, אין ולא יכולה להיות העדפה. טענת עמל הנגב כי הקנוניה היא מאחר ונרשם כי במידה ויהיה פסק דין לחובתה של המבקשת, היא תשלם לטוענת 13 את הסכום הנותר בגין ההמחאה אלא אם תעכב את התשלום לעמל הנגב למשך 15 ימים ותודיע על כך לטוענת 13, כאשר בענייננו עוכב התשלום שנים רבות והודע על כך לנושים במסגרת הליך טען ביניים, בטענה שהמבקשת אינה רוצה להיות בסיכון להיתבע פעמיים ואין באמור כל העדפה. עוד נטען כי ההסכם משנת 2000 אינו מוותר על הזכות בגין ההמחאה ואין כל ויתור על טענה מול המבקשת. בהתייחס לטוען 3 נטען כי המחאת הזכות שניתנה לו, ניתנה מספר ימים לאחר פסק הדין משנת 2006, וזאת בשל חשש מפני נושיה של עמל הנגב בעקבות פסק הדין. הטוען 3 לא נתן תצהיר ולא הובא לעדות והסכמי ההלוואה הנטענים, שניתנו מהטוען 3 לעמל הנגב,בשנת 1995, כלל לא נחתמו ע"י הטוען 3 ולא נרשם בהם תאריך עריכתם אלא רק כי הם בעניין הלוואה משנת 1995. לא ניתן כל הסבר מדוע ניתנה המחאת זכות 11 שנים לאחר אותן הלוואות תמוהות, מדוע לא הובאו חשבונות בנקים להראות את העברות הכספים ומדוע מספר ימים לאחר פסק הדין, ניתנת המחאת זכות כה תמוהה וכה חטופה מלבד החשש מפני הנושים. בנסיבות אלה, נטען כי ההחלטה שעניינה פסק הדין החלקי לא הייתה במקומה. בהתייחס לטוען 4 נטען כי זכותו מאוחרת לזכותה של הטוענת 13. בהתייחס לטוען 7 נטען כי זכותו נדחית מפני זכות הטוענת 13 בין היתר, מאחר שהוא נסמך על פסק דין מאוחר יותר. בהתייחס לטוענת 8 נטען כי היא לא צירפה פסק דין עליו היא מסתמכת ובנוסף נטען כי הסכם הבוררות קיים גם על רקע גובה הסכום המקורי הנטען וגם מפני שמנהלה חתם על הסכם הבוררות ושימש כעורך דין של עמל הנגב בעניינים שונים. בהתייחס לטוענת 16 נטען כי זכותה מאוחרת לזכותה של טוענת 13, מאחר שהיא נסמכת על פסק דין משנת 2007. 14. לטענת הטוענת 16, ביום 3.3.97 עוקלו כל זכויות הטוענות 1 ו - 2 אצל עיריית רהט ומכח תקנה 381 לתקסד"א אושר העיקול כלפיהן עם מתן פסק הדין ולכן כל שינוי וכל פעולה שנעשו בנוגע לזכויותיה לרבות המחאת זכות המאוחרת לצו העיקול הנ"ל, חסרות כל תוקף. לכן נטען כי אין באי אישור עיקול כלפי המבקשת כדי לגרוע מתוקפו של צו העיקול כלפי הטוענות 1 ו - 2 וכי בהעדר אישור עיקול כלפי המחזיק, נותר בעינו תוקף העיקול כלפי החייב. עוד נטען כי המחאת הזכות לטוען 3 הינה למראית עין על מנת להבריח כספים מהנושים הרבים ולא הוכחו קיומה של המחאת הזכות וקיומו של חוב בגינו נחתמה המחאת הזכות. ביום 6.8.08 הוטל עיקול לזכות הטוענת 16 על זכויות הטוענת 1 אצל המבקשת במסגרת תיק הוצאה לפועל. השאלות השנויות במחלוקת 15. השאלות השנויות במחלוקת, בתמצית ובסדר כרונולוגי הן כדלקמן: א. זכותה של המבקשת שהעניין ידון בטען ביניים. ב. תוקפה של המחאת הזכות משנת 1995 מהטוענת 2, בוני הנגב, לטוענת 1, עמל הנגב. ג. תוקפה של המחאת הזכות משנת 1995 מהטוענת 1 לטוענת 13. ד. תוקפו של העיקול משנת 1997 לטובת הטוענת 16. ה. תוקפה של המחאת זכות משנת 2006 מהטוענת 1 לטוען 3. ו. תוקפם של העיקולים שהוטלו לאחר המחאת הזכות לטוען 3 (על ידי הטוענות 8 ו - 16) ז. סכום החוב לו זכאית הטוענת 8 נוכח טענות הטוענים 1 ו-3, בין השאר, בהתייחס לפסק הבוררות. ח. האם יש לפטור את המבקשת מתשלום הפרשי הצמדה וריבית במלואם או חלקם. ט. טענת הטוען 4 לתשלום שכר טרחת עו"ד בגין פסק הדין החלקי. דיון והכרעה זכותה של המבקשת שהעניין ידון בטען ביניים 16. כאמור, הטוענים 1 ו - 3 טוענים כי המבקשת אינה עומדת בתנאי תקנה 226 (א) לתקסד"א ולכן אין היא זכאית שהעניין ידון במסגרת טען ביניים. הטענות בעניין זה הן לקיום קנוניה עם הטוענים 7 ו - 13, לכך שהמבקשת לא הייתה מוכנה להעביר את נושא הבקשה לבית המשפט (הפקדת הכספים) וכי היא מבקשת לעצמה טובת הנאה, בכך שמבקשת לשלם את הסכום בתשלומים. כן נטען כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב כאשר הגישה בקשה לטען ביניים תוך "ניפוח" סכומי דרישות הטוענים, על מנת להימנע מלשלם סכומים שלא היו שנויים במחלוקת. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, אשר פורטו בתמצית בפרק טענות הצדדים לעיל, אני סבורה כי אין מקום לקבל את הטענה והעניין ראוי להתברר בהליך של טען ביניים. ראשית, בהתייחס לטענת הקנוניה, אמנם נכון כי המבקשת הודיעה לטוען 7 על מתן פסק הדין ואולם, אין הדבר מהווה קנוניה. לעניין זה נקבע בפסיקה כי על מנת שיקבע כי קיימת קנוניה יש להראות שלמבקשת עניין בתוצאות ההליך, כלומר, בזכייתו של אחד מבעלי המחלוקת בסיומו של ההליך המשפטי (רע"א 1200/01 פרידה מושייב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר מידע משפטי)). בענייננו, כל שביקשה המבקשת הוא להימנע מתביעות נגדה ומדרישות נוספות שיעלו בהתייחס לכספים שחויבה לשלם על פי פסק הדין, ואין מדובר בהעדפת טוען 7 לעניין קבלת הכספים. המבקשת ידעה על העיקול שהוטל על ידי הטוען 7 ביום 19.1.06 (סעיף 4 לטען הביניים) ורצונה לכלול במסגרת הבירור את הטוען 7 על מנת לברר אם העיקול אכן בוטל אינה מהווה הפליה או קנוניה. מכאן שלא ניתן לראות הדבר כקנוניה. בהתייחס לטוענת 13, נטען כי בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין (ת"א 2698/97) בין המבקשת לטוענת 13, התחייבה המבקשת להודיע לטוענת 13 על מתן פסק דין לזכות הטוענת 1 והתחייבה לעכב כספים עד להודעה, כאמור, וכך עשתה. גם בעניין זה, כאשר המבקשת ידעה כי קיימת המחאת זכות וכי יכול ויש לטוענת 13 טענה בהתייחס לכספים, אני סבורה כי הסכמת הצדדים, כאמור בפסק הדין, אינה מהווה קנוניה, שכן לא הוכח שלמבקשת עניין בתוצאות ההליך. הדבר עולה מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בין המבקשת לטוענת 13 ולפיו תודיע המבקשת לטוענת 13 על מתן פסק דין או הסכם פשרה. המבקשת פעלה על פי המוסכם והודיעה לטוענת 13 ואולם אין כל התחייבות של המבקשת לשלם לטוענת 13 את הסך של 120,000 ₪ לאחר מתן פסק דין לחובתה אלא רק חובת מתן הודעה. ככל שהיתה התחייבות לשלם, כאמור, היה מקום לקבוע כי למבקשת עניין בתוצאות ההליך ואולם הואיל ועסקינן בהתחייבות למתן הודעה בלבד, איני סבורה כי מתקיימת קנוניה כאמור. באשר לטענה כי המבקשת מבקשת לה טובת הנאה, לא שוכנעתי כי יש בקשה של המבקשת לטובת הנאה בכספים עצמם, כלומר טענה כי חלק מהכספים מגיעים למבקשת עצמה. הטענה עניינה בקשת המבקשת לפרוס את התשלום לתשלומים, בקשה שאינה בסמכות בית המשפט במסגרת הליך זה, כפי שנקבע גם בפסק דינו של כב' השופט הנדל (בר"ע (מחוזי ב"ש) 567/07). באשר לטענה כי טען ביניים יכול להתברר רק בין מבקש שהוא נתבע או עלול להיות נתבע, לבין טוענים שהם תובעים או עלולים לתבוע את המבקשת, ומשהטענה מתייחסת לטוענות 13 ו - 16 בלבד, ידון העניין להלן במסגרת הדיון בדבר תוקפם של המחאת הזכות והעיקול בהתאמה. יובהר כי הליך של טען ביניים אינו מסיים את המחלוקות שבין הטוענים אלא מסיים כל מחלוקת או טענה שיש למי מהטוענים כלפי המבקשת בקשר לכספים שבידיה. תוקפה של המחאת הזכות משנת 1995 מבוני הנגב לעמל הנגב 17. הטוען 7 הינו נושה של בוני הנגב, הטוענת 2, אשר הגישה הודעת הסתלקות ולפיה הוסכם כי הטוענת 1, עמל הנגב, תבצע את העבודות והטוענת 2, בוני הנגב המחתה את זכויותיה על פי החוזה לטוענת 1 בהמחאה מלאה וגמורה. לטענת הטוען 7, המחאת הזכות אינה תקפה מאחר שבמועד בו נעשתה המחאת הזכות לא ניתן היה לעשות המחאת זכות, כאמור, בשל קיומה של המחאת זכות לטובת בנק אגוד, שטרם בוטלה, וכן מאחר שהמחאת הזכות לא נרשמה אצל רשם החברות ונוסח ההמחאה עצמה לא הוצג לבית המשפט. כן נטען כי המחאת הזכות נעשתה לצורך הברחת כספים. מנגד, טוענים הטוענים 1 ו - 3 כי עסקינן בהמחאת זכות משנת 1995, כאשר לו הייתה מוגשת תביעה ישירה, היא הייתה מתיישנת. המחאת הזכות הושלמה במובן זה, שהנמחה קיבל את הנכס לידיו ושיעבד אותו לטובת בנק לאומי. מדובר במסמך שנמסר לידי העיריה בשנת 1995 וחלוף הזמן הוא הסבר סביר לכך שלא כל המסמכים נשמרים לאורך כ"כ הרבה זמן, ולכך יש להוסיף את חזקת כשרות פעולת הרשות אשר העבירה כספים ישירות לבנק לאומי, שהוא נמחה של הטוענת 1 בלבד. כן נטען כי המחאת זכות גמורה אינה טעונה רישום. 18. עסקינן בהמחאת זכות משנת 1995, כאשר מאז ועד התובענה נשוא תיק זה, לא נטענה כל טענה כנגד המחאת הזכות האמורה ולמעשה פעלו הטוענות 1 ו - 2 והמבקשת בהתאם להמחאת הזכות האמורה. בתצהירו טען המצהיר מטעם הטוענת 1, מר עלי אלקרינאוי, כי הוסכם בין הטוענות 1 ו - 2 כי הטוענת 1 תהא החברה המבצעת את העבודות ולכן זכאית היא למלוא התמורה על פי החוזה. כן נטען כי המחאת הזכות נעשתה לצורך מימון ביצוע העבודות ולשם כך אף המחתה הטוענת 1 את זכויותיה בהמחאה על דרך השעבוד לבנק לאומי. בעדותו העיד העד על הסיבות למתן המחאת הזכות במועד בו ניתנה (עמ' 25 שורות 16 - 20 לפרוטוקול). גרסתו של העד בעניין זה לא נסתרה. יצוין, כי במועד המחאת הזכות או בסמוך לאחר מכן, בוטל העיקול שהוטל על ידי הטוען 7 בשנת 1994, זאת בעקבות הסכם אליו הגיעו הטוענת 2 והטוען 7 וממילא טענת הטוען 7 כי מטרת המחאת הזכות היתה לצורך הונאת נושיה של הטוענת 2, לא פורטה ולא הוכחה ובין השאר לא צוין מי הם הנושים שביקשו הטוענות 1 ו - 2 להונות במועד המחאת הזכות. יוער לעניין זה כי העיקולים שהוטלו לפני המחאת הזכות, ממילא עדיפים על המחאת הזכות, ככל שלא בוטלו, אולם אין בעצם קיומם כדי לאיינה והיא תקפה לגבי חלק הזכות העולה על שווי החוב המעוקל (ש. לרנר המחאת חיובים, תשס"ב 2002, עמ' 351). אין גם מחלוקת כי בפועל בוצעה העבודה בגינה ניתנה המחאת הזכות על ידי הטוענת 1 שאף המחתה את זכויותיה לבנק לאומי. על כן, הטוען 7 לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי המחאת הזכות נעשתה למראית עין לצורך הברחת כספים. 19. טענת הטוענת 1 כי המחאת הזכות לטובת בנק איגוד בוטלה לא נסתרה (עמ' 27 שורות 5 - 7 לפרוטוקול). ההמחאה לטובת בנק איגוד היתה המחאת זכויות במסגרת שיעבוד (נספח ו' לתצהיר מטעם הטוען 7) ומכאן שלא היתה מניעה לערוך המחאת מכר לטובת עמל הנגב על יתרת הסכום מעבר לחוב לבנק איגוד, וממילא פירעון החוב לבנק איגוד מביא לפקיעת ההמחאה לטובת בנק איגוד (להבחנה בין המחאת זכות בדרך של מכר לבין המחאת זכות בדרך של שיעבוד ר' ש. לרנר, לעיל, בעמ' 275 - 290). על כן, משבוטלה המחאת הזכות לבנק איגוד, חלה המחאת הזכות לטובת הטוענת 1 על הסכום כולו. 20. הטוען 7 אינו טוען שלא היתה המחאת זכות (ר' סיכומי ב"כ הטוען 7 עמ' 115 שורות 17 - 18 לפרוטוקול), אלא טוען כי יש חשיבות לכתב ההמחאה על מנת לבחון האם מדובר בהמחאה המחייבת רישום וכי כתב המחאה כאמור, לא הומצא. לעניין זה יוער כי המחאת זכות על דרך השעבוד דורשת רישום בשונה מהמחאת זכות מסוג המחאת מכר. על מנת לקבוע אם עסקינן בהמחאת שיעבוד או המחאת מכר בהתייחס להמחאת הזכות מבוני הנגב לעמל הנגב, יש לבחון האם הסכם ההמחאה מאפשר לנמחה (כאן עמל הנגב) שלא נפרע מהחייב, לחזור ולהיפרע מהממחה (כאן בוני הנגב). ככל שהתשובה חיובית, יחשב כהסכם להמחאת שעבוד ואילו הסכם השולל מן הנמחה את זכות החזרה, הוא מכר. בענייננו, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי עמל הנגב רשאית לחזור לבוני הנגב ככל שלא יתקבלו כספים מהחייבת - עיריית רהט. מבחן נוסף הינו אם הנמחה אינו רשאי להשתמש בכל מה שגבה מהחייבת ועליו להחזיר חלק מסוים לממחה, שאז מדובר במשכון. בענייננו לא נטען וממילא לא הוכח, כי הוסכם שעמל הנגב תעביר חלק מהכספים מעיריית רהט לבוני הנגב (למבחנים האמורים ר' לרנר, לעיל, בעמ' 284 - 285 ולמבחנים נוספים ר' עמ' 289). מהמבחנים האמורים עולה כי מדובר בהמחאת מכר כאשר על קיומה של המחאת הזכות ניתן ללמוד ממכתבים מיום 10.10.95 ומיום 10.11.95 הממוענים לגזבר המבקשת (נספחים א' ו - ב' לתצהירי הטוענת 1). נוכח חלוף הזמן ולאור המבחנים הקובעים כי מדובר בהמחאת מכר ולא בהמחאת שיעבוד, אין די בהעדרו של המסמך עצמו כדי להביא לקבלת טענות הטוען 7 בעניין זה. 21. משנקבע שמדובר בהמחאת מכר, נדחית טענת הטוען 7 לפיה המחאת הזכות טעונה רישום, שכן המחאת זכות כאמור אינה טעונה רישום ואף אינה חייבת להיעשות בכתב (ש. לרנר, לעיל, בעמ' 276). 22. לאור האמור, לא עלה בידי הטוען 7 להוכיח כי עסקינן בהמחאת זכות שאינה תקפה. 23. טענה נוספת של הטוען 7 היא להרמת מסך בין הטוענות 1 ו - 2 וזאת בהסתמך על פסק הדין בת"א (שלום ב"ש) 7392/97 י.ח.מ חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' עמל הנגב עבודות בניה ועפר בע"מ ואח'. יצוין כי הטענה האמורה לא נטענה בהצהרת הפרטים של הטוען 7 והטוען 7 לא ביקש לתקן את הצהרת הפרטים מטעמו לאחר שנודע לו, לטענתו, על פסק הדין. כך גם בהתייחס לטענה שעניינה השתק פלוגתא. יצוין כי בתובענה שהוגשה ע"י הטוען 7 כנגד הטוענת 2, לא התבקשה הרמת מסך בהתייחס לטוענת 1 ולא הוגשה תביעה נגדה. לגופו של עניין, בפסק הדין בת"א 7392/97 נדון עניינו של חוב אחר לנושה אחר וממילא אין ללמוד מהאמור שם לענייננו. בנוסף יצוין כי בפסק הדין האמור, בוצעה הרמת מסך הפוכה כלומר הרמת מסך כך שבוני הנגב חויבה בעקבות התחייבות של עמל הנגב בעוד שכאן מבוקש לקבוע אחרת. על מנת לקבוע כי מתקיים השתק פלוגתא כאשר מדובר בטענה של צד שלא היה חלק מן ההליך הראשון, נדרשים יחסי קרבה משפטית עם בעל הדין שהיה צד להליך הראשון. בפסיקה אשר הזכיר הטוען 7 בסיכומיו, מתקיימים יחסי קרבה משפטית בין הצד שהיה צד להליך הראשון לבין הצד שהוא זר להליך הראשון (כגון אפוטרופסות, זהות אינטרסים בין תאגיד ומנהל בתאגיד, זיקה משותפת לנכס שבמחלוקת וכיוצ"ב). יחסי קרבה משפטית כאמור לא מתקיימים בענייננו ולא נטען כי הם מתקיימים. בנוסף, טענת ההשתק הנטענת כאן אינה טענת השתק "הגנתית" אלא טענת השתק "התקפית" שמטרתה הרמת מסך (ר' י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע - 2009, בעמ' 1619 - 1621) ומכאן שלא ניתן להעלותה על ידי צד זר להליך הראשון. מכאן, שלא קיים השתק פלוגתא בענייננו. לאמור יש להוסיף כי מקומה של טענה להרמת מסך בתובענה כנגד הטוענת 1 ואולם, תובענה כזו לא הוגשה. על כן, לאור האמור, נדחית הטענה להרמת מסך בין הטוענות 1 ו- 2. 24. לאור כל האמור, קיימת המחאת זכות תקפה בין הטוענת 2 לטוענת 1. על כן, משהומחו הזכויות, כאמור, אין עוד לבוני הנגב זכויות בכספים וכך גם לנושיה, הטוענים 7 ו - 16 (בהתייחס לבוני הנגב). תוקפה של המחאת הזכות משנת 1995 מהטוענת 1 לטוענת 13 25. בטרם תידון שאלת תוקפה של המחאת הזכות משנת 1995 יש להתייחס לטענה ולפיה אין מקום, במסגרת טען ביניים, לדון בטענות הטוענת 13, שכן טען ביניים נועד לברר מחלוקת כאשר המבקשת נתבעת או צפויה להיתבע, כאשר בענייננו, נטען כי המבקשת אינה צפויה להיתבע ע"י הטוענת 13, וזאת מאחר והתובענה הוסדרה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. 26. בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 23.3.00 במסגרת ת"א 2698/97, נקבע כדלקמן: "1. לשם סילוק סופי ומוחלט של כל טענות התובעת כנגד הנתבעת א. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪ כולל מע"מ... ב. הנתבעת תודיע לתובעת תוך 7 ימים מיום שיינתן פס"ד ו/או שיושג הסכם פשרה בת"א 2132/95 המתברר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (להלן: "תיק עמל הנגב"). ג. במידה ויינתן הסעד בתיק עמל הנגב ו/או יושג כל הסכם פשרה בתיק הנ"ל ולפיהם מגיעים לחב' עמל הנגב ו/או חב' בוני הנגב בע"מ כל סכום כסף, מתחייבת הנתבעת, עוד בטרם העברת הכספים לעמל הנגב, להודיע לב"כ התובע כאמור בסעיף 1 (ב) ולעיל, וכן להחזיק בכספים הנ"ל למשך 15 יום נוספים מהמועד בו הודיעו לב"כ התובע על פס"ד זה ו/או הסכם הפשרה. 2. מוסכם כי הנתבעת מכירה בהמחאת הזכות נשוא תיק דנן כראשונה וכן ובה במידה והנתבעת לא תפעל כאמור בסעיף 1 (ב) ו/או 1 (ג), הרי שהיא תחויב לשלם לתובעת את כל הכספים שזו העבירה ועד לסכום של 120,000 ₪ לחב' עמל הנגב ו/או בוני הנגב בניגוד להסכם זה". 27. השאלה שבמחלוקת הינה האם נוכח האמור בהסכם הפשרה, אין עוד לטוענת 13 עילת תביעה כנגד המבקשת שאז, הואיל ואין המבקשת צפויה להיתבע על ידה, אין הטוענת 13 יכולה להיות צד בהליך של טען ביניים. מדובר בפרשנות של הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין כאשר לא הובא לעדות מי מן הצדדים שערך אותו (ר' עמ' 56 שורה 14 לפרוטוקול). העד מטעם המבקשת לא ידע להעיד על התובענה והסכם הפשרה והעד מטעם הטוענת 13 לא היה מעורב בעריכת הסכם הפשרה. יצוין כי במהלך עדותו, העד מטעם הטוענת 13 העיד כדלקמן: "ה - 170,000 ₪ העירייה צריכה לשלם לי את זה ולא עמל הנגב. כי זה היה בהסכם עם העירייה" (עמ' 53 שורות 26 - 27 לפרוטוקול) וכן, "אין אישור בין הצדדים, אני עובד מול העירייה עכשיו ב - 170,000 ₪. אני מוזמן מהעיריה וקיבלתי 120,000 ₪ במזומן מהעירייה אמר לי ראש העיר שיתן לי עוד 170,000 ₪" (עמ' 55 שורות 16 - 17 לפרוטוקול). מכאן, שמדברי העד מטעם הטוענת 13, ניתן להסיק כי עובר להגשת התובענה נגד העירייה, היה לטוענת 13 הסכם עם העירייה לפיו העירייה היא שצריכה לשלם לטוענת 13 בגין ביצוע העבודות. ניתן ללמוד זאת גם מהעובדה שהתובענה הוגשה כנגד העירייה בלבד ולא הוגשה כל תובענה כנגד הטוענת 1 (עמ' 56 ש' 6 לפרוטוקול). העד מטעם העירייה, כאשר נשאל על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, העיד כדלקמן: "ש. ... תסכים עימי שלפי ההסכם הזה העירייה לא חייבת לאל רג'וב אפילו לא שקל אחד? ת. אין לי תשובה חותכת לעניין זה" (עמ' 12 שורות 14 - 21 לפרוטוקול). ובהמשך, "ש. מאחר והוצגה בפניכם כזו המחאת זכות, גם בגלל זה הוגשה נגד העירייה התביעה על ידי חברת אל רג'וב ? ת. אני לא זוכר את התביעה". (עמ' 13 שורות 13 - 15 לפרוטוקול). העד מטעם העירייה גם אישר שהמחאות הזכות שניתנו הן רק לסכומים שהשתחררו מהמחאת הזכות של בנק לאומי על פי נספח ג' ( עמ' 13 שורות 30 - 31 לפרוטוקול). יצוין כי על פי נספח ג' הנ"ל לתצהיר המבקשת, הסכים בנק לאומי כי השעבוד וההמחאה לא יחולו על סכומים מסוימים וזאת עד יום 31.12.95, מועד שחלף זה מכבר. יצוין כי בסיכומי ב"כ המבקשת נטענו דברים סותרים כאשר מחד נטען כי לטוענת 13 לא עומדת כל זכות מול העירייה בהתקיים התנאי של מסירת ההודעה (עמ' 103 שורות 7 - 13 לפרוטוקול) וכי העירייה חסינה מפני הגשת תביעה על ידי הטוענת 13 (עמ' 103 שורות 22 - 23 לפרוטוקול) ומנגד, נטען כי הטוענת 13 יכולה היתה להצטרף לטען הביניים מכח המחאת הזכות ולכן היתה תובעת פוטנציאלית מבחינת העירייה (עמ' 28 לפרוטוקול). 28. בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין לא נקבע כי העירייה תשלם לטוענת 13 על פי המחאת הזכות ככל שתחויב לשלם בתיק עמל הנגב או כי תגיש טען ביניים בהתייחס לכספים, וההתחייבות היחידה היתה אותה הודעה שאכן נמסרה כאמור. 29. אי בהירות הסכם הפשרה לצד העובדה שלא הובא כתב התביעה בגינו נערך הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וכאשר לא הובאו ראיות להוכחת אומד דעת הצדדים, פועלת לחובת הטוענת 13. לעניין זה יצוין כי המבקשת פעלה על פי הסכם הפשרה והודיעה לטוענת 13 את שהתחייבה להודיע והכספים אף עוכבו. אין בהסכם הפשרה התחייבות של המבקשת לשלם לטוענת 13 סכום מסוים לאחר מתן פסק דין בתיק עמל הנגב אלא רק חובת מתן הודעה וככל שהיתה התחייבות לשלם, כאמור, היה מקום לקבוע זאת במפורש בהסכם. בנוסף, לא נקבע בהסכם כי המבקשת מתחייבת להגיש טען ביניים או לשלם סכום כלשהו על פי המחאת הזכות. התובענה שהוגשה על ידי הטוענת 13 כנגד המבקשת הוגשה על פי המחאת הזכות, כפי שעולה מהסכם הפשרה, והתובענה הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לכן אינני מקבלת את הטענה לפיה יכולה היתה המבקשת להיתבע בשנית על סמך אותה המחאת זכות. לאור האמור, מתקבלת הטענה ולפיה לטוענת 13 אין עילת תביעה כנגד המבקשת ומכאן שעניינה אינו יכול להידון במסגרת טען הביניים. 30. בהערת אגב יוער כי ספק אם ניתן לקבל את טענת הטוענת 13 לפיה מר חמדן רג'וב אינו הגורם המוסמך בטוענת 13 וכי הנציג המוסמך לייצגה היה מנהלה איברהים כאשר מר חמדאן רגו'ב הוא שנתן תצהיר עדות ראשית מטעם הטוענת 13, העיד מטעמה וכאשר מסעיף 1 לתצהירו עולה שהוא פעל בה כמנהל. העד מטעם הטוענת 13 אישר את חתימתו על נספח יא' לתצהיר מטעם הטוענת 1 (עמ' 54 שורות 27 - 28) כאשר בנספח יא' האמור מצויין כי המחאת הזכות על סך 170,000 ₪ לאל רג'וב בע"מ הינה בתוקף עד סוף חודש אוקטובר 95, מועד שחלף. יתירה מזו, כאמור, העד אישר במהלך עדותו כי העירייה היא זו שהתחייבה לשלם לו כספים, כי הוא הוזמן על ידי העירייה וכי ההסכם היה עם העירייה (עמ' 53 שורות 26 - 28, ועמ' 55 שורות 1 - 6 ושורות 16 - 17 לפרוטוקול). מכאן, שבהסכם הפשרה שקיבת תוקף של פסק דין (ת"א 2698/97) הסתיימה המחלוקת בין הטוענת 13 לעירייה. תוקפו של העיקול משנת 1997 לטובת הטוענת 16 31. אין מחלוקת כי הטוענת 16 הטילה עיקול על נכסי הטוענות 1 ו - 2 אצל עירית רהט ביום 3.3.97, ואולם בתשובה לעיקול מיום 3.3.97 מסרה עירית רהט, המבקשת, כי אין בידיה זכויות ו/או כספים המגיעים לטוענות 1 ו - 2. לכן, כל עוד לא אושר העיקול בהליך של אישור עיקול, אין תוקף לעיקול כלפי המבקשת. טוענת הטוענת 16 כי אין באי אישור העיקול כלפי המבקשת כדי לגרוע מתוקפו כלפי הטוענות 1 ו - 2. דא עקא, שזכות תביעה כנגד המבקשת קמה לטוענת 16 רק אם הייתה נוקטת בהליך של אישור עיקול. גם אם נכונה הטענה כי העיקול תקף כלפי הטוענות 1 ו - 2, הרי שאין בכך להטיל על המבקשת חבות בגין העיקול, מקום בו לא אושר. על כן, הואיל וטען ביניים ניתן להגיש בהתייחס לחיוב בגינו צפויה להיתבע המבקשת, דבר שלא מתקיים בענייננו בהעדר אישור עיקול, אין מקום לדון במסגרת טען ביניים בטענות הטוענת 16 בהתייחס לעיקול משנת 1997. תוקפה של המחאת זכות משנת 2006 מהטוענת 1 לטוען 3 32. השאלה השנויה במחלוקת בעיקרה היא, האם מדובר בהמחאת זכות פיקטיבית, שנעשתה לצורך הברחת הכספים מנושי הטוענת 1. 33. לאחר עיון בטענות הצדדים בעניין זה ונוכח נסיבות עריכת המחאת הזכות שוכנעתי כי אכן מדובר בהמחאת זכות פיקטיבית. המחאת הזכות נעשתה ביום 26.3.06 כלומר לאחר מתן פסק הדין לטובת עמל הנגב ובוני הנגב שניתן ביום 20.3.06 על אף שהיא נעשתה, לטענת הטוענים 1 ו - 3, בגין הלוואות שניתנו על ידי הטוען 3 עוד באמצע שנות התשעים. בנוסף, מדובר בהמחאת זכות שלא על דרך השעבוד אלא בהמחאת זכות מסוג מכר ומכאן שאין היא דורשת כתב ורישום ולמרות זאת פעל מנהל הטוענת 1 לרישום המחאת הזכות (אם גם באיחור). מכאן, ניתן ללמוד כי מנהל הטוענת 1 היה ער לקושי במועד המחאת הזכות וניסה למצוא לכך מענה. לעניין זה ראוי להעיר כי המחאת הזכות משנת 1995 בין הטוענת 2 לטוענת 1 לא נרשמה. יוער כי הטוענת 1, על אף שטענה כי זכויותיה הומחו במלואן לטוען 3, לא הגישה הודעת הסתלקות (בניגוד לטוענת 2) וגם בכך יש כדי לעורר תמיהה. בנוסף, מנהל הטוענת 1, מר עלי אלקרינאוי, אישר בעדותו כי חשש מפני נושיה של הטוענת 1 (עמ' 30 שורות 29 - 31 לפרוטוקול). הטענה כי המחאת הזכות נעשתה בעקבות התערבותם של אחיו של מנהל הטוענת 1 אינה מספקת מענה לתהייה מדוע נעשה הדבר כעשור לאחר מתן ההלוואות הנטענות. 34. בפסיקה נקבע כי הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין מוטל על טוען הטענה ואולם אם קיימת הצטברות של "אותות מרמה", עובר הנטל להפריכם למי שמבקש להסתמך על החוזה. 35. בענייננו, לא הובאו ראיות מספקות בדבר ההלוואות שנטען שהטוען 3 נתן לטוענת 1 ואף לא נמסר פירוט מלא של מועדים וסכומים. הטוענת 1 צירפה מסמכים הנושאים כותרת "הסכם הלוואה" שאינם נושאים תאריך ואינם נושאים את חתימת הטוען 3 (על אף מקום ייעודי לכך במסמך) אלא את חתימת הטוענת 1 בלבד, והמתייחסים להלוואות שניתנו בשנת 1995. בהעדר אסמכתאות נוספות אין במסמכים האמורים כדי להוות ראיה מספיקה לעניין זה. כך למשל לא הובאו תדפיסי חשבון בנק המעידים על העברת הכספים, רישומים בספרי החברה לעניין זה וכיוב'. הטוענים 1 ו- 3 אינם יכולים להיבנות מעדותו של העד מר ציון מרציאנו שכן כל שידע העד להעיד שבמספר מקרים הועברו לו כספים על ידי הטוען 3 ולא ניתן ללמוד מעדותו זו על הלוואות נוספות שניתנו אם ניתנו ובוודאי שלא ניתן ללמוד מעדותו מאום על סכום ההלוואות. בנוסף, מהעדות עולות מספר תמיהות ובפרט בהתייחס לכך שהעד לא התבקש לסגור את תיקי ההוצאה לפועל (עמ' 40 לפרוטוקול), שלא הוטל עיקול בעיריית רהט (עמ' 39 ש' 31 - עמ' 40 ש' 5 לפרוטוקול) ושלא פעל לגביית יתרת החוב (עמ' 41 שורות 16 - 19 לפרוטוקול). גם תצהירו של העד מטעם הטוען 3, מר יוסף אלקרינאוי (אחיו של מנהל הטוענת 1 ובנו של הטוען 3), אינו מפורט וכל שנאמר בו הוא כי במהלך השנים 1995 - 1996 הילווה אביו סכומים ניכרים לחברת עמל הנגב וזאת ללא פירוט של סכומים ומועדים. טענתו של העד כי הוא עצמו העביר כספים לטוענת 1 בעקבות מכירת נכס מקרקעין שבבעלותו אינה רלבנטית שכן המחאת הזכות אינה לטובתו אלא לטובת אביו וממילא גם לכך לא הובאו אסמכתאות. 36. בנוסף, לא הובהר מאין הכסף שלכאורה הועבר לטוענת 1. על פי תצהירו של מנהל הטוענת 1 (בנו של הטוען 3) וכן על פי מסמכי ההלוואה הנטענים, העביר הטוען 3 בפרק זמן של כחודשיים וחצי (מיום 10.2.95 ועד יום 28.4.95), סכום של למעלה מ - 1,800,000 ₪. הטוענים 1 ו- 3 לא הביאו אסמכתאות לרכושו ונכסיו של האב בפרט נוכח עדותו של מנהל הטוענת 1 אשר אישר כי אביו לא עבד בעבודה מדווחת (עמ' 36 שורות 29 - 30 לפרוטוקול). 37. הטוען 3 לא מסר תצהיר וזאת על אף שבמועד הגשת טען הביניים לא נטען כי מצבו הרפואי לא אפשר זאת. ההיפך הוא הנכון, כפי שעולה מעדותו של מר עלי אלקרינאוי, העד מטעם הטוענת 1 כדלקמן: "ש. מתי מאז שאביך חתם כנמחה על המחאת הזכות ועד היום, אם בכלל, מתי הוא איבד את צלילותו אם בכלל ? ת. אבא שלי עד לפני שנה היה צלול. גם היום הוא לא איבד את הכושר שלו במאה אחוז אך בוודאי שהיום הוא לא מבין הכי הרבה. לפני שנה / שנה וחצי שנתיים אבא היה בכושר והוא היה בסדר גמור וזכר מה עם הכסף ושאל מה עם הכסף". (עמ' 83 שורות 7 - 11 לפרוטוקול). יתרה מזאת, גם הטענה בדבר מצבו הרפואי נכון למועד שמיעת הראיות לא הוכחה במסמכים רפואיים ונטענה בעלמא. גם אם נכונה הטענה בדבר מצבו הרפואי, לא הובהר מדוע לא התבקשה עדות מוקדמת במועד בו טרם חלה הידרדרות במצבו. גם אם אקבל את הטענה כי לא ניתן היה להביא את הטוען 3 לעדות, הרי שמלבד עדותו ניתן היה להביא אסמכתאות אחרות לרבות מסמכים שלא נערכו על ידי הטוענת 1 מהתקופה הרלוונטית המעידים על מתן ההלוואות והדבר לא נעשה. 38. נוכח פער הזמנים בין ההלוואות הנטענות לבין המחאת הזכות, כאשר אין כל רישום לגבי הסכום המדוייק, אין הסכם חתום על ידי שני הצדדים, אין הסבר מספק לשאלה מדוע אחרי עשור החל הטוען 3 לדאוג לכספו ואין הסבר למקור הכספים, כאשר הטוען 3 לא חתום על המחאת הזכות או על מסמך כלשהו בעניין זה ונוכח קיומם של נושים לטוענת 1 עובר למועד מתן המחאת הזכות, רבים הם "אותות המרמה" בהתייחס לאמיתותה של המחאת הזכות ולא עלה בידי הטוענים 1 ו-3 להפריכם. 39. העובדה כי לטובת הטוען 3 ניתן פסק דין חלקי, אין בה כדי לשנות מן התוצאה שכן פסק הדין החלקי ניתן בהתייחס לסכומים שהם מעבר לסכומים השנויים במחלוקת וממילא לא נידונו בגדרו המחלוקות בין הטוענים לגופן. 40. לאור האמור, המחאת הזכות שניתנה על ידי הטוענת 1 לטוען 3 נעשתה למראית עין ומכאן שאין היא יכולה לגבור על העיקולים שהוטלו אחריה. יודגש לעניין זה כי על המחאת זכות חלים דיני החוזים הכלליים ולכן משמדובר בחוזה למראית עין שמטרתו להתחמק מנושים, דבר הנוגד את תקנת הציבור, הוא בטל בהתאם לסעיפים 13 ו - 30 לחוק החוזים (חלק כללי ) תשל"ג - 1973. תוקפם של העיקולים שהוטלו לאחר המחאת הזכות לטוען 3 (על ידי הטוענות 8 ו - 16). 41. משנקבע שהמחאת הזכות לטובת הטוען 3 אינה תקפה, יש לבחון את העיקולים שהוטלו לאחר המחאת הזכות על ידי הטוענות 8 ו - 16. 42. באשר לטוענת 16, העיקול הוטל ביום 6.8.08 ולא נטענה כל טענה באשר לתוקפו. לאור האמור העיקול תקף והטוענת 16 זכאית לחלקה בכספים בהתאם לצו העיקול. 43. באשר לטוענת 8, הטוענת 8 קיבלה בפסק דין חלקי סך של 80,000 ₪ ונותרה מחלוקת בדבר סכום החוב לו היא זכאית, כפי שיפורט להלן. סכום החוב לו זכאית הטוענת 8 נוכח טענות הטוענים 1 ו- 3, בין השאר, בהתייחס לפסק הבוררות. 44. עיקר המחלוקת נוגעת לתוקפו של פסק הבורר מיום 18.3.07 אשר העמיד את סכום החוב של הטוענת 1 לטוענת 8 על סך של 60,000 ש"ח. עסקינן, בפסק בורר שלא הוגשה בקשה לאישורו ומנגד לא הוגשה בקשה לביטולו. "משניתן הפסק ע"י הבורר - על הצדדים לבצעו כלשונו. עצם הסכמתם למסור לבורר להכריע ביניהם כוללת, למעשה, גם הסכמה למלא אחר החלטתו. לכן אין צורך בשום אישור נוסף לביצוע הפסק" (ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית, תשס"ה - 2005 , בעמ' 897). בנסיבות אלה, פסק הבורר שלא בוטל, עומד בתוקפו. 45. טענת הטוענת 8 לפיה מדובר בבוררות שכלל לא החלה ולכן פסק הבורר אינו תקף, מקומה בבקשה לביטול פסק בוררות. לעניין זה נקבע בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, כי בית המשפט רשאי על פי בקשת בעל דין לבטל פסק בוררות על פי העילות המצוינות שם. בענייננו לא הוגשה כל בקשה לבטל את פסק הבוררות ובוודאי שלא ניתן ליתן סעד כאמור במסגרת הליך זה. לעניין זה יודגש כי נקבעו בחוק הבוררות תנאים ומועדים להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, לרבות הערכאה המוסמכת ואין לעשות כן במסגרת הליך של טען ביניים. (ראו והשוו ס. אוטולנגי ,לעיל, עמ' 961 - 962). יוער כי גם בע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי פ"ד לא (3) 339, הנזכר בסיכומי הטוענת 8, נדונה הטענה לפיה "אין פסק בורר" כטענת התנגדות לבקשה לאישור עיקול, כלומר במסגרת הליך על פי חוק הבוררות. 46. כל טענות הטוענת 8 כנגד תוקפו של הסכם הבוררות וכנגד פסק הבוררות מקומן בהליך המתאים של בקשה לביטול פסק בוררות ולא בהליך זה. באשר לטענה כי מדובר בפסק בורר שעומד בניגוד לפסק דין ולכן הוא נוגד את תקנת הציבור, הרי שבפסיקה נקבע כי ניתן לבטלו בהתאם לעילות הביטול שבסעיף 24 (9) ובסעיף 24 (3) לחוק הבוררות (רע"א 2177/04 עיזבון המנוח משה גולדבליט נ' חיים רובינשטיין , רע"א 10487/07 עמידר נ' זוהר חי (פורסמו במאגר מידע משפטי )). ואולם, הקביעות האמורות ניתנו במסגרת בקשה לביטול פסק בורר, מה שאין כן בענייננו. בנוסף, בקשה לביטול פסק בורר יש להגיש תוך 45 ימים כאשר החריגים למועד זה הינם בקשת ביטול שהוגשה על פי העילות שבסעיפים 24 (1) ו - 24(10) לחוק הבוררות, בעוד שהעילות הנזכרות בפסיקה אינן נכללות בגדר החריגים האמורים. 47. הטענה כי קיומו של פסק בורר לא הועלה במסגרת הבקשה בטענת פרעתי אינה יוצרת מניעות מלהסתמך על פסק הבורר. מדובר בהליך אחר במסגרת הליכי הוצאה לפועל שאינו יוצר מעשה בית דין. יתרה מזו, הבקשה בטענת פרעתי נדחתה מן הטעם של חוסר סמכות של ראש ההוצאה לפועל לדיון בטענה שנוגעת להסכם המאוחר לפסק הדין. 48. יצויין כי הסכם הבוררות ופסק הבוררות הינם ממועד המאוחר למועד הגשת טען הביניים ולאחר שעו"ד ותארי מטעם הטוענת 8 ידע על קיומו של פסק הדין נשוא טען הביניים. למרות זאת, ועל אף קיומו של פסק דין לזכותו וכן תיק הוצאה לפועל, הסכים עו"ד ותארי לקיומה של בוררות ואף ניסח את הסכם הבוררות וזאת לאחר שאף היה עיקול לזכותו במסגרת תיק ההוצאה לפועל האמור. 49. בנוסף, כאמור, עו"ד ותארי, המצהיר מטעם הטוענת 8, הוא שניסח את הסכם הבוררות ואין הוא יכול להתכחש לאמור בהסכם הבוררות אשר נערך על ידו. גם הטענה כי הסכם הבוררות בוטל נטענה בעלמא ולא הוכחה, לרבות טענת עו"ד ותארי כי נשלח פקס לבורר (עמ' 96 שורות 13 - 15 לפרוטוקול). טענות בדבר אופן התנהלות הבוררות והבורר מקומן, כאמור, בהליך המתאים בפני הערכאה המוסמכת. 50. משלא בוטל פסק הבורר הרי שהוא עומד בתוקפו ותוקפו אינו מותנה באישורו. הואיל וקיים פסק בורר תקף, וכאשר הסכם הבוררות נערך על די עו"ד ותארי מטעם הטוענת 8 לאחר קיומו של פסק דין לזכותו ולאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל והטלת העיקול עליו מסתמכת הטוענת 8, ממילא אין לקבל את טענת הטוענת 8 כי אין לדון בסוגיה זו במסגרת הליך של טען ביניים. על כן, לאור כל האמור, זכאית הטוענת 8 רק לסכום הבוררות, בהתאם למה שנפסק במסגרת פסק הדין החלקי. לעניין זה יוער כי טענת הטוענת 1, לפיה על הטוענת 8 להשיב כספים שקבלה ביתר במסגרת פסק הדין החלקי, דינה להידחות, שכן על פסק הדין החלקי לא הוגש ערעור ומדובר בפסק דין חלוט. האם יש לפטור את המבקשת מתשלום הפרשי הצמדה וריבית במלואם או חלקם. 51. עניינו של טען הביניים הינו במחלוקת למי מבין הטוענים על המבקשת להעביר את הסכום שנפסק בפסק הדין. בקשת המבקשת לפטור אותה מתשלום הפרשי הצמדה וריבית במלואם או חלקם אינה מצויה במסגרת המחלוקת הנידונה בהליך של טען ביניים ועל כן היא נדחית. בנוסף, עסקינן בסכום אשר היה מצוי בחלקו, משך כל התקופה, בידי המבקשת ובשליטתה. 52. עם זאת, בהתייחס לסכום אשר הופקד בבית המשפט על פי החלטה שיפוטית, משסכום זה יצא משליטת המבקשת, הרי שסכום זה לא ישא הפרשי הצמדה וריבית מעבר לפירותיו (בפועל) וזאת ממועד הפקדת הכספים ואילך. יוער לעניין זה כי הטוענת 1 עמדה על הפקדת הכספים ומכאן שלא עומדת לה טענה בעניין ריבית בגינם. טענת הטוען 4 לתשלום שכר טרחת עו"ד 53. טוען הטוען 4 כי יש לחייב את המבקשת בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות בגין טען הביניים על פי הסכום שנפסק לזכותו במסגרת פסק הדין החלקי. 54. נוכח ריבוי המחלוקות נשוא תיק זה וכאשר שוכנעתי כי היה מקום לברר את המחלוקות בדרך של טען ביניים, אין מקום להורות על חיוב המבקשת בשכר טרחת עורך דין ובהוצאות הטוענים. לעניין זה יוער כי חלק מטענות הטוענים 1 ו - 3 אשר יוצגו על ידי הטוענים 4 ו - 6 נדחו, כך שבסופו של יום סדר הקדימויות שונה מזה שנטען על ידם. בנוסף, אין מדובר בחיוב נפרד של המבקשת לשלם למי מן הטוענים כפי הדבר בתביעה כספית רגילה אלא בקביעת סדר הקדימויות בין הטוענים. 55. באשר לטוען 6, הרי שלא הוגשו סיכומים בהתייחס לטוען 6 ולא נטענה כל טענה בעניינו. ממילא כל האמור בהתייחס לטוען 4 יפה גם בעניינו של הטוען 6. סיכום 56. לאור האמור, סדר הקדימויות, מעבר לסכומים שנפסקו במסגרת פסק הדין החלקי, כפי שנקבע לעיל הינו כדלקמן: א. טוענת 16 בגין עיקול מיום 6.8.08. ב. טוענת 1 - יתרת הסכום כאמור בפסק הדין. 57. ניתן צו גודר בהתאם לתקנה 233(א) לתקסד"א, לאחר העברת הכספים כאמור בפסק הדין החלקי ובפסק דין זה. 58. בנסיבות העניין, נוכח המחלוקות האמורות, כאשר חלק מטענות הטוענים התקבלו וחלקן נדחו, אין צו להוצאות. טען בינייםחלוקת כספים