מה עושים במקרה של תאונה לאחר השכרת רכב ? מי אחראי על תאונת דרכים עם רכב שכור ? ##נזקי רכוש - אחריות חברת השכרת רכב:## האם ניתן לחייב חברת השכרת רכב על נזק לרכב שכור ? סוגיית מעמדן של חברות השכרת רכב כמעין מבטחות של לקוחותיהן נידונה לא אחת בפסיקה. על פי רוב נידונה סוגיה זו במישור היחסים שבינן לבין צד שלישי שניזוק בתאונה. המגמה הרווחת בפסיקה, היא, כי יש לראות בחברות ההשכרה במקרים אלו כמעין מבטחות ולהחיל עליהן את הוראות "הפוליסה התקנית" (ראו למשל: בר"ע (מחוזי, ת"א) 3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נ' עופר דגן (6.12.06); ת.א. (שלום, ת"א) 12085/03 ניו קופל בע"מ נ' שי יעקב (26.9.04); ת.א. (שלום, ת"א) 55256/03 אליהו בע"מ - חברה לביטוח נ' מינקוביץ קרלו (11.9.05). האם כך הדבר גם במישור היחסים שבין חברות ההשכרה ללקוחותיהן? האם גם במקרה זה יש לראות בחברות הביטוח כמעין מבטחות של הלקוחות באשר לנזקים רכושיים לרכב המושכר? בית המשפט ציין בפסיקתו כי יש להשיב לשאלות אלו בחיוב, בפרט במקרה זה בו בהסכם ההשכרה בחרה המשכירה לעשות שימוש בביטויים ביטוחיים מובהקים כגון: "כיסוי ביטוחי" ו"השתתפות עצמית". (ראו למשל ירון אליאס, "דיני ביטוח" (מהד' שלישית) כרך ב', עמ' 1318; ת"א 24200/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שקלאר (2.8.05); ת"א (שלום ב"ש) 1072/04 לוי נ' בלו סקאי השכרת רכב בע"מ (1.3.05); ת"א 195978/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' קליין (20.3.06)). בנסיבות אלו לקוח השוכר רכב מחברת השכרה סבור שהסיכון שהוא נוטל בקרות מקרה תאונה הוא מוגבל שכן הרכב מבוטח ונקבעו בהסכם דמי השתתפות עצמית המגדרים את הסיכון שהוא נוטל על עצמו במקרה של תאונה. מטעם זה אף קבע נוהל המפקח כי רק אם חתם הלקוח במפורש שהוא מוותר על רכישת הביטוח ונוטל על עצמו אחריות על מלוא הנזק שעלול להתרחש בקרות תאונה - פטורה חברת ההשכרה מאחריות. ##מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חיוב על נזק לרכב שכור:## מה הדין במקרה של נזקי רכוש לרכב שכור ? תביעה של שוכר רכב כנגד חברת השכרת רכב, בגין חיובו בעלות נזק ברכב. התובע 1, שהינו סטודנט, שכר בבוקר יום 27.9.12, בסניף תל אביב של הנתבעת, רכב מסוג סיטרואן ברלינגו, והחזירו בסניף חיפה בבוקר יום 28.9.12. בעת החזרת הרכב מצאה הנתבעת כי ישנו נזק ברכב - קרע בשטיח של תא המטען וכן חלק פלסטיק חסר במגב השמשה האחורית. שמאי מטעם הנתבעת, מר מילאד מלשה, העריך (ביום 3.10.12) את הנזק בגין הקרע בשטיח בסכום של 3,493 ₪ עבור שטיח חדש, בצירוף 350 ₪ עבור עבודה; ובגין המגב בסכום של 1,188 ₪. סך כל הנזק על פי הערכת שמאי הנתבעת - 5,030 ₪. ביום 10.10.12 חייבה הנתבעת את כרטיס האשראי שמסר התובע בעת ההתקשרות, בסכום של 4,000 ₪. באשר לשאלה כיצד הגיעה הנתבעת לסכום "עגול" זה, הרי שמעיון במסמכים עולה התמונה הבאה: הנתבעת לא חייבה את התובע כלל בגין החלק החסר במגב האחורי, למרות שנזק במגב האחורי צויין גם בכתב ההגנה. כמו כן, למרות שבכתב ההגנה ובדיון טענה הנתבעת כי בהתאם לתנאי ההתקשרות אמור היה התובע להיות מחוייב בדמי השמאות, לא חייבה אותו הנתבעת בגין כך. מחשבונית המס שהפיקה הנתבעת בגין החיוב ביום 10.10.12 עולה כי הנתבעת חייבה את התובע בעלות השטיח בסכום של 3,493 ₪, והוסיפה על כך מע"מ בסכום של 594 ₪. הנתבעת הגיעה לסכום של 4,086 ₪. הנתבעת, מבלי שנתבקשה, הוציאה באותו תאריך גם חשבונית זיכוי בסכום של 86 ₪, בה צויין "הפחתת עלות נזק רצון טוב", וכך הגיעה לסכום העגול של 4,000 ₪. התובע גילה את החיוב, יצר קשר עם הנתבעת, הופנה אל יעל מנהלת סניף ת"א, ולאחר דין ודברים עמה, לרבות פניות בכתב, כתבה לו זו כי הנתבעת תהא מוכנה "לוותר על מחצית גובה הנזק" כלומר לחייבו "רק בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ וזאת לפנים משורת הדין". התובע סירב, ומכאן התביעה. לא בכדי פורטו הסכומים, שכן התנהלותה של הנתבעת בהקשר זה תמוהה במקצת. נסיון החיים מלמד כי חברה כדוגמת הנתבעת (כולל חברות השכרת רכב, חברות ליסינג, חברות ביטוח, וכיו"ב), כאשר היא סבורה כי הדין עמה, יודעת לעמוד על שלה ולדרוש את הסכומים המגיעים לה. אין כל פסול כמובן בעריכת מחוות, ובנקיטת גישה הבאה לקראת הלקוח. ההיפך הוא הנכון. אולם בנסיבות העניין, קשה להימנע מן הרושם שהנתבעת ניסתה ליצור אצל התובע תחושה מסויימת, העשויה לסייע להשלמה מצד התובע עם החיוב. נסיון זה נראה ככולל שני שלבים. תחילה, הלקוח מבין כי לא חוייב במלוא הסכום שעשויה היתה הנתבעת לגבות ממנו, כלומר כי עלול היה להיות מחוייב בסכום גבוה מזה בו חוייב בפועל. הדבר יוצר כמובן תחושה של הקלה. תחושת הקלה מעין זו עשויה למנוע מן הלקוח להלין על החיוב. בשלב שני, ככל שהלקוח פנה והלין על החיוב, הרי שבהסכמתה של הנתבעת לחייבו בסופו של דבר בסכום נמוך עוד יותר - עד כדי מחצית(!) בלבד מן החיוב בפועל, אשר כאמור לכתחילה איננו מלוא הסכום שלפי הנטען ניתן היה לגבותו - כבר מרגיש הלקוח כי הנתבעת עושה עמו חסד ממש. הדעת נותנת כי חלק ניכר מן הלקוחות יסתפק בכך ויימנע מהמשך התדיינות מול הנתבעת. זאת, אף שלא בטוח כי בכל אחד מן המקרים רשאית היתה הנתבעת לכתחילה לחייבו בסכום כלשהו. רושם זה מתחזק לאור ההסבר להימנעות מחיוב בגין הנזק במגב, העולה מדוא"ל מיום 16.10.12 מאת מנהלת סניף ת"א, ולפיו "כמובן" שהתובע לא יחוייב בגין חלק הפלסטיק הקשור למגב האחורי שכן מסומן אצל הנתבעת כי החלק נמצא ברכב, והוא רק אינו מורכב למקומו. ההסבר תמוה במקצת. לא צורף מסמך המעיד כי כך מסומן אצל הנתבעת. להיפך; התובע הוחתם על כך שהחלק "חסר", ולא על כך שהחלק קיים אך אינו מורכב. בנוסף, התובע הודה בדוא"ל מיום 14.10.12 כי החזיר את הרכב ללא החלק, וטענתו היתה כי כך קיבל את הרכב. אף השמאי מטעם הנתבעת, שבדק את הרכב ביום 3.10.12, די והותר זמן לאחר שהוחזר, ראה להעריך את הנזק בגין חלק חסר. לכן נראה כי את האמור בדוא"ל הנ"ל של מנהלת סניף ת"א, יש לקרוא באספקלריה של יצירת תחושת ההקלה כנזכר לעיל. נראה לכאורה כי מתעורר לכל הפחות ספק בדבר כנות המצג הראשוני שיוצרת הנתבעת לעניין זכאותה לחיוב אמצעי התשלום של הלקוח, מצג בדבר זכות מוצקה לחיוב הלקוח בסכום גבוה יותר. אם, כנטען ע"י הנתבעת בכתב ההגנה "הנתבעת אינה גוף פילנתרופי ואין לה כל אפשרות או יכולת לספוג נזקים ולוותר על סכומים המגיעים לה שעה שהיא נושאת בהם לשם תחזוקה שוטפת של צי רכביה", נשאלת השאלה הכיצד זה הנתבעת מוכנה לעשות בדיוק את אשר היא טוענת כי אין היא מסוגלת לעשות - ולספוג עלויות ניכרות. עוד יוער כי הנתבעת מצאה לנכון, מטעמיה, שלא לחייב את התובע בעלות העבודה שהעריך השמאי מטעמה והסתפקה בחיוב בגין עלות השטיח שהוערכה בסך 3,493 ₪. עם זאת, מצאה לנכון, אף זאת מטעמיה, להוסיף על חיוב התובע ברכיב זה מע"מ, צעד אשר ספק אם רשאית היתה לנקוט בו. הנתבעת הניחה בפניי רק את עמוד 5 מתוך 8 עמודים שאוחזת חוות דעת השמאי, הוא העמוד שכותרתו אומדן הנזק. השמאי לא כלל מע"מ בהערכת העלות הנכללת בעמוד זה, ולא בכדי. הנתבעת הינה חברה בע"מ וכל עוד לא נטען וממילא לא הוכח אחרת, חזקה כי היא "מתקזזת" בגין מע"מ (לכל הפחות 2/3 מן המע"מ) וכי היה בידה לעשות כן אילו היתה מבצעת את התיקון. לאחר הערות אלה, אעבור עתה למחלוקת. טענתו הראשונה של התובע הינה כי ביום קבלת הרכב לידיו נציג הנתבעת לא דאג לעבור יחד אתו ולבדוק כי אין ברכב כל פגם. לעומת זאת, כאשר הוחזר הרכב דאג נציג אחר של הנתבעת לבחון את הרכב ביסודיות על מנת למצוא נזקים ולחייבו בגינם. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, באופן כללי, על כל שוכר רכב לבדוק היטב את הרכב בעת קבלתו. הדבר עולה בבירור מתנאי ההתקשרות בכתב, ובנוסף, הדבר מתבקש מאופי ההתקשרות ומערכת היחסים בין הצדדים. אין בידי בית המשפט לסייע לשוכר רכב אשר לא ביצע את אשר מצופה משוכר רכב סביר לעשות עם קבלת הרכב לידיו. שנית, ובנסיבותיו של מקרה זה, התובע אישר בכתב בחתימתו בעת החזרת הרכב, גם אם לאחר דין ודברים ארוך (ולטענתו, לאחר שהובטח לו מפורשות כי ממילא לא יחוייב במאומה שכן שילם בגין ביטול השתתפות עצמית), את שני הנזקים נשוא חוות דעת השמאי, דהיינו נזק בשטיח תא המטען ובמגב האחורי. טענתו העיקרית של התובע לטעמי הינה כי כאשר שכר את הרכב הוצע לו לשלם סכום נוסף אשר יהווה דמי ביטול השתתפות עצמית, והובהר לו כי תשלום סכום זה, אותו אכן שילם, ישחרר אותו מנשיאה בעלויות כלשהן בגין נזקים ברכב למעט במרכב התחתון ובשמשות, ובמילותיו: "הובהר לי כי דמי הביטול מכסים הכל פרט לנזקים במרכב התחתון של הרכב ושמשות". בתשובה לטענה זו טענה הנתבעת בכתב ההגנה, בהתייחסה לנזק בשטיח תא המטען ובמגב האחורי, כי: "נזק זה אינו מכוסה בשום פוליסת ביטוח מאחר והוא אינו נזק תאונתי אלא נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות או זדון[.] הדברים מופיעים בצורה מפורשת בגוף ההסכם בין הצדדים". (ההדגשה במקור - בכתב ההגנה). דא עקא, המשפט הראשון בתשובתה זו של הנתבעת לטענתו העיקרית של התובע, איננו במקומו -בלשון המעטה - ומוטב היה אלמלא נטען, וזאת בשני היבטים. ראשית, בכל הנוגע לכיסוי נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות. יצויין כי גם בתשובתה בכתב של מנהלת סניף תל אביב לתובע, נאמר כי "ביטול השתתפות עצמית ...אינו מכסה רשלנות/זדון". טענת הנתבעת כי כל נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות אינו נכלל בכיסוי הביטוחי, היא מנוגדת למושכלות יסוד ולעצם תכלית עריכת הביטוח [לעניין זה, השוו, למשל: ע"א 172/98 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 325 (1993); רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 84-85 (1994); יוער כי אינני מתייחס כאן למקרים שעניינם רשלנות רבתי, הדורשת נוסף על התרשלות אובייקטיבית גם יסוד נפשי - ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטארפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337 (1979)]. העלאת הטענה לפיה כל נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות איננו נזק תאונתי ואיננו מכוסה בכיסוי ביטוחי, הינה בלתי מתקבלת על הדעת. הצגת הדברים באופן זה בהתכתבות מול לקוח, שאיננו משפטן, עלולה להטעותו באשר למצב הדברים לאשורו, ויש להצר על כך שהנתבעת בחרה לילך בדרך זו. שנית, בכל הנוגע למצג שיוצרת הנתבעת לעניין קיומה כביכול של פוליסת ביטוח, וממילא גם בכל הנוגע לכיסוי שפוליסה זו כביכול נותנת. לשאלת בית המשפט אישר נציג הנתבעת בעת הדיון כי למעשה כלל לא הוצאה פוליסת ביטוח אצל מבטחת חיצונית וכי הנתבעת, בדומה לחברות השכרת רכב וליסינג אחרות, מסתפקת ב"פיזור הנזק" על פני צי הרכבים הגדול אותו היא מחזיקה. בהעדר פוליסה, ממילא לא ניתן לדבר על הכיסוי שזו כביכול נותנת. אדרבא; אילו היתה קיימת פוליסה, מתבקש היה כי זו תוצג ואזי ניתן היה לעמוד על הכיסוי הנכלל בה. משלא הוצאה כזו, לא ניתן כלל לדבר על היקף הכיסוי בפוליסה, אלא רק על ההתקשרות בין התובע והנתבעת. אעבור עתה למשפט השני בטענת הנתבעת שצוטטה לעיל- הסתמכותה על ההסכם בינה ובין התובע. פרשנותו של הסכם זה, כמו גם עמידתו בהוראות הרגולטור, היא הסוגיה המרכזית הטעונה הכרעה. פעילותן של חברות השכרת רכב הינה מן הנושאים אשר למרבה הצער עודם מוסדרים בצו אשר הוצא מכוחו של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957, אף שבמידה רבה אין זו האכסניה המשפטית הנאותה, ולא כאן המקום להרחיב בנוגע לכך. הצו המסדיר את פעילותן של חברות השכרת רכב הינו צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985 (להלן: "צו הפיקוח"). סעיף 37 לצו הפיקוח קובע כי אין להפעיל שירות של השכרת רכב אלא אם ניתן לכך רשיון מאת המפקח הארצי על התעבורה, כהגדרתו בפקודת התעבורה (להלן: "המפקח"). אחד התנאים למתן הרשיון להשכרת רכב, הינו רשיון למשרד הסעות, לפי פרק ב' של צו הפיקוח. אחד התנאים לקבלת רשיון למשרד הסעות הינו התנאי הקבוע בסעיף 19(7) של צו הפיקוח, בדבר חובת קיומו של "ביטוח, להנחת דעתו של המפקח", לגבי כל כלי הרכב הרלבנטיים בתקופה הרלבנטית. סעיף 40(א) בצו הפיקוח קובע כי "לא ישכיר אדם רכב השכרה ולא ימסרנו לשוכר אלא אם כן נתמלאו תנאים אלה: (1) ... (2) קיים לגבי הרכב ביטוח כאמור בסעיף 19(7);". סעיף 41 בצו הפיקוח קובע מהם הפרטים המינימליים אשר יש לכלול בהסכם השכרה, ובין השאר חובה על המשכיר לכלול פרטים בדבר "ביטוחים נוספים" מעבר לביטוח החובה בגין נזקי גוף לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], בתש"ל-1970. הנה כי כן, משכיר הרכב חייב לקיים לגבי הרכב ביטוח כאמור בסעיף 19(7) לצו הפיקוח, כלומר ביטוח להנחת דעתו של המפקח. נשאלת השאלה מהן דרישותיו של המפקח בנוגע לביטוח. בראש ובראשונה - כך מקובל לומר כיום, אף שכפי שיובהר בהמשך לא תמיד מקובל היה לומר כך - המפקח דורש מחברות השכרת רכב קיומו של ביטוח בגין נזקי רכוש העשויים להיגרם לצד שלישי כתוצאה מן השימוש ברכב ("ביטוח צד ג' "). לעניין חובתן של חברות השכרה לקיים ביטוח צד ג', ראו למשל: ת.א. (שלום, ת"א) 12085/03 ניו קופל בע"מ נ' שי יעקב (26.9.04) (להלן: "פס"ד ניו קופל"); ת.א. (שלום, ת"א) 55256/03 אליהו בע"מ - חברה לביטוח נ' מינקוביץ קרלו (11.9.05) (להלן: "פס"ד מינקוביץ"); בר"ע (מחוזי, ת"א) 3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נ' עופר דגן (6.12.06) ("פס"ד בסט קאר"); ת.א. (שלום, י-ם) 14343/04 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ניו בסט חברה לרכב בע"מ (16.10.05) (להלן: "פס"ד ניו בסט")]. האם המפקח דורש מחברות ההשכרה דרישות נוספות בנוגע לכיסוי הביטוחי, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 19(7) לצו הפיקוח? אתייחס לשאלה זו בהערת אגב ארוכה, תוך שאקדים ואומר כי יש להצר על כך שלשאלה זו, במצב הדברים הנוכחי, לא ניתן להשיב תשובה נחרצת. מעיון במאגרי המידע המשפטיים עולה כי ככל שקיימת דרישה מעין זו היא לא פורסמה ברשומות. אך אין משמעות הדבר כי לא קיימת דרישה מעין זו. ולראיה, נראה כי גם חובתה של חברת השכרת רכב לקיים ביטוח צד ג', אשר הוכרה בפסקי הדין שנזכרו לעיל (ואחרים) לא פורסמה בפרסום רשמי, ויש להצר על כך. עיון בפסיקה מלמד על קיומם של עשרות רבות, אם לא מאות, מקרים אשר בהם עשויה היתה להיות רלבנטית הוראת המפקח המחייבת עריכת ביטוח צד ג'. עם זאת, בחינת הפסיקה מעלה כי במקרים רבים בעבר הרחוק עלה בידי חברות השכרה לחמוק מאחריות לאי-עריכת ביטוח, עד אשר בפס"ד ניו-קופל הנ"ל ציין בית משפט השלום, באמרת אגב, דבר קיומה של הוראת המפקח מיום 1.3.89 המחייבת עריכת ביטוח. מאז שניתן פס"ד זה בשנת 2004, הפנו ערכאות דיוניות רבות אל פס"ד זה (או אל פסקי דין אחרים שכשלעצמם הפנו אליו) כביסוס לקיום החובה לעריכת ביטוח צד ג', וביתר שאת לאחר שהדברים אושרו ע"י בית המשפט המחוזי בפס"ד בסט קאר הנ"ל. אך לא מצאתי אף פסק דין בו צוטטה ההוראה, או פורט תוכנה המדוייק, או נכללה הפניה אל מראה מקום בו ניתן היה אז לאתרה. נראה כי נדירים הם, אם בכלל, המקרים בפסיקה בהם הונחה תשתית עובדתית בנוגע לדבר קיומה, קל וחומר תוכנה, של הוראה זו של המפקח, מיום 1.3.89, או בכלל. בפס"ד ניו בסט הנ"ל, בסעיף 8, מציין בית משפט השלום בירושלים כי "במכתב מיום 10.10.01 שהפיץ המפקח על התעבורה חויבו חברות ההשכרה לבטח את כלי הרכב שבבעלותם בביטוח צד ג' ". בית המשפט (כב' השופט ד' מינץ) קובע כי הוראה זו של המפקח מהווה "חיקוק" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] - שהרי מדובר בהוראה שניתנה ע"י רשות ציבורית, ומתקיימת אפוא הגדרת "תקנה" - ועל כן הפרתה עולה כדי "הפרת חובה חקוקה". ודוק; אם קיימת הוראה מ-2001, הרי שלא מן הנמנע כי הוראת המפקח מיום 1.3.89, אליה התייחסו בתי המשפט בפסקי דין רבים, כולם לאחר שנת 2001, הוחלפה באחרת ולא היתה עוד בתוקף בעת שניתנו, או שלא היתה ההוראה היחידה הרלבנטית. לא ברור לי מדוע הוראת המפקח מיום 1.3.89, או הוראת המפקח מיום 10.10.01, או כל הוראה אחרת אשר הוציא המפקח על התעבורה מכוח הסמכות הנתונה לו בהתאם להוראות צו הפיקוח (אציין כי, ככל הנראה, קיימת הוראה עדכנית בנוגע לביטוח צד ג', שהוציא המפקח ביום 15.12.08), לא פורסמה באופן המתבקש לטעמי - ברשומות. ויודגש; מבחינה משפטית טהורה, ניתן לטעון כי קיים ספק בנוגע לשאלה אם אמנם מדובר בתקנות בנות פועל תחיקתי, שאותן חייבת הרשות לפרסם ברשומות. כך עולה מהתייחסות בית המשפט העליון לסוגיה קרובה, בבג"צ 9461/00 אגודת המים בעמק הירדן, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שר התשתיות הלאומיות (12.12.06) בסעיף 31: "תקנות בנות-פועל תחיקתי חייבות פרסום ברשומות (סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). שני סימני היכר ניתנו בפסיקה לתקנה מעין זו: הראשון, כי התקנה קובעת נורמה משפטית, והשני, כי היא מופנית לציבור בלתי-מסוים (ע"פ 213/56 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלכסנדרוביץ, פד"י יא(1) 695). עולה השאלה האם הכללים בענייננו מופנים לציבור בלתי-מסוים. על-פי גישה אחת, לה ניתן למצוא תימוכין בפסיקה (ע"א 196/63 קרן מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' סגל, פד"י יז 2391), כיוון שחוג המפיקים הפרטיים של המים הינו מצומצם ביותר ומוכר (כמאה מפיקים), וכיוון שנציבות המים מודעת לזהות המפיקים החייבים ברישיון, הרי שמדובר בציבור מסוים, שיש להניח כי הכללים יגיעו לידיעתו האישית, ולפיכך אין חובה לפרסם את הכללים ברשומות. גישה זו זכתה לביקורת בספרות המשפטית, מן הטעם כי גם תקנות המכוונות לאישים או לגופים מסוימים עשויות להיות בעלות ענין וחשיבות לציבור הרחב ולכן יש לפרסמן ברשומות (ב' ברכה משפט מינהלי (תשנ"ו, כרך א), בעמ' 257)". אולם, הגם שבנסיבות אותו עניין קבע בית המשפט העליון כי אין צורך לקבוע מסמרות בנוגע לחובת הפרסום - שכן שם דובר בטענה לבטלות בהעדר פרסום, והדיון בשאלת חובת הפרסום התייתר לאור שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית - המקרה של הוראות המפקח מכוח צו הפיקוח ממחיש עד כמה מוצדקת הינה הביקורת אותה הזכיר בית המשפט העליון. אף שהוראות המפקח מופנות, כביכול, אל ציבור מסויים (עשרות רבות או מאות בודדות) של בעלי רשיון למשרד הסעות ולהשכרת רכב, הרי מן הבחינה המעשית הן מופנות אל ציבור בלתי מסויים, שכן הן מיועדות להגן על עניינו של הציבור הרחב באינטראקציה בינו ובין אותם בעלי רשיון. אם "חיקוק" כה חשוב עבור ציבור המתדיינים, במיוחד עבור בעלים (או מבטחות) של רכבים שהיו מעורבים בתאונות דרכים בהן היה מעורב רכב שכור, איננו מפורסם ברשומות, הכיצד זה יוכל אותו ציבור אשר בדיוק עליו נועד החיקוק להגן, לטעון להפרת חובה חקוקה, מקום בו הופר החיקוק? מדוע צריכים היו בתי המשפט בעבר לתור אחר דרכים עקיפות לבחינת אחריותן של חברות השכרה, כדוגמת רשלנות [ת.א. (שלום, ת"א) 165156/02 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ (18.12.02)], או חוזה לטובת צד שלישי [ת.א. (ראשל"צ) 6969/01 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יזרעאלוב (25.2.03)], וכיו"ב, חלף ביסוס אחריות חברת ההשכרה, במקרים המתאימים, על הדרך הישירה והמתבקשת, שנראה כי קיימת היתה כל השנים, למצער מאז 1989, אך קיומה מוכר היה אך למתי מעט, יודעי ח"נ? מדוע גם כיום נאלצים בתי המשפט לגשש דרכם בעלטה בנוגע למצב המשפטי, בנוגע לנורמה המחייבת, על פיה חייבות חברות ההשכרה לפעול? מדוע נדרשים הם לבסס פסיקותיהם על הערות אגב שהוערו בפסקי דין קודמים, כאשר במקרים רבים (בוודאי בתביעות קטנות), בעלי דין אינם יודעים כלל על קיומו של נוהל עדכני כזה או אחר וממילא אינם יכולים להניח תשתית עובדתית כנדרש בנוגע לקיומו של חיקוק אשר לא פורסם ברשומות? אכן, הוראות המפקח שנועדו להגן על עניינו של הציבור כולו, אך אינן מפורסמות ברשומות שכן הן מופנות כביכול אל ציבור מסויים של בעלי משרד הסעות, הן דוגמא מובהקת לכך שהטענות העשויות לתמוך באי-החלת חובת פרסום על "תקנה" מעין זו, אינן עומדות בפני הביקורת. ניתן "להתגבר" על ה"קושי" באחת משתי דרכים של פרשנות "עדכנית" להלכת אלכסנדרוביץ. האחת, תוך השקפה על הציבור אליו מכוונת הוראת המפקח כציבור בלתי מסויים. השוו: בג"צ 1661/05 מועצה אזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 726-727 (2005), שם ציין בית המשפט העליון בהרכב מורחב, כי תקנות המטילות חובות על מי שהוא בזמן נתון עו"ד, מהנדס רשוי, או בעל רשיון טיס, "תקנות בנות פועל תחיקתי הן, אף שמחילות הן עצמן על חבר אנשים מסוים וספציפי". הוא הדין, אם כן, בתקנות המטילות חובות על מי שהוא בזמן נתון בעל רשיון למשרד הסעות. השניה, תוך השקפה על ההוראה ככזו המופנית למושפעים ממנה ולא רק לנמעניה [השוו: עת"מ (ת"א) 2385/07 חסון גשר כוח אדם בע"מ נ' שר התמ"ת (1.4.09)]. סבורני כי אי-פרסום הוראות שמוציא המפקח מכוח הסמכות שנותן בידו צו הפיקוח, עלול להביא לקיפוח זכויות מהותיות של בעלי דין אשר אינם מודעים לזכויותיהם; עלול להביא לריבוי התדיינויות מיותרות; עלול לפתוח פתח לטענה מצד "נמעני" הנוהל הישירים - גם אם בסופו של יום ייקבע כי אין בה ממש - לפיה בהעדר פרסום ברשומות הנוהל אינו מחייב אותם; עלול להקשות על "אכיפה פרטית" של הנוהל בידי הציבור ובאמצעות בתי המשפט, וכך לתרום לתחרות בלתי שוויונית ובלתי הוגנת בין חברות השכרה שאינן מקפידות למלא אחר הוראות המפקח לבין חברות שמקפידות על כך, בבחינת "צדיק ורע לו". בשולי הדברים אציין כי הדבר גם עלול, בסופו של דבר, להכביד על בעלי תפקיד במשרד התחבורה העלולים למצוא עצמם עסוקים במתן תעודות עובד ציבור (ועדות) ביחס לקיומן ותוכנן של ההוראות. שהרי כיום כמעט ואין בידי בעל דין דרך אחרת להניח הוראות אלה בפני בתי המשפט. לכן, גם אם מבחינת הדין המצוי, לא ניתן לומר בבירור כי משרד התחבורה חייב לפרסם את הוראות המפקח ברשומות, לטעמי אין כל ספק כי מבחינת מצב הדברים הרצוי, עליו לעשות כן. מכל מקום, מאחר וזהו מצב הדברים בנוגע להוראת המפקח בעניין ביטוח צד ג', שעל עצם קיומה אין עוד חולק, המסקנה הינה שגם אם עיון במאגרים המשפטיים אינו מגלה קיומה של דרישה מצד המפקח לקיום ביטוח לרכב השכור עצמו כתנאי לקבלת רשיון להשכרת רכב, אין משמעות הדבר בהכרח כי דרישה מעין זו אינה קיימת. ואכן, מעיון ברשת האינטרנט עולה, לכאורה, דבר קיומו של "נוהל בנושא ביטוח (השתתפות עצמית) של כלי רכב המיועדים להשכרה והחכרה", הנושא תאריך 6.5.2009 (להלן, מטעמי קיצור בלבד: "הנוהל"). הנוהל נחזה ככזה אשר הוצא ע"י המפקח הארצי על התעבורה, במשרד התחבורה, וזאת בתוקף הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 19(7) בצו הפיקוח. הנוהל ניתן לצפיה, למשל, באתר של לשכת המסחר, תחת הענף של "הארגון הישראלי להשכרת רכב וליסינג". ברישא לנוהל נאמר כי על חברת השכרה לבטח "את כלי הרכב המיועדים להשכרה בביטוח כמפורט להלן:". בהמשך הנוהל, אין פירוט לגבי היקפו של ביטוח נדרש זה על דרך החיוב. אך היקפו נלמד על דרך השלילה. נאמר כי "שוכר רכב המבקש לא לבטח את כלי הרכב המושכרים על ידו וליטול על עצמו את הסיכונים הכספיים הכרוכים בנזק שייגרם לרכב בתאונה, יחתום על כתב ויתור על ביטוח הרכב". מכך ניתן ללמוד כי מדובר בחובה לקיים ביטוח נזקי רכוש לגבי הרכב המושכר עצמו. עוד נאמר בנוהל כי אם שוכר הרכב רכש את כל הביטוחים שהוצעו לו בכתב במעמד חתימת חוזה השכירות ולא ויתר עליהם במפורש ובכתב, חברת ההשכרה או חברת הביטוח שבה בוטחו כלי הרכב רשאית "במקרה של נזק לרכב המושכר" לגבות משוכר הרכב את סכום ההשתתפות העצמית, בסכום ("עגול") הנע בין 2,000 ₪ ל-4,000 ₪ ונקבע בהתאם לקבוצת המחיר בה נכלל הרכב. גם מכך ניתן ללמוד כי מדובר בחובה לקיים ביטוח נזקי רכוש לגבי הרכב המושכר עצמו, וכי ככלל הסכום המירבי שניתן לגבות משוכר רכב, הינו אך ורק דמי ההשתתפות העצמית המירביים שהוגדרו בנוהל. ודוק; "במקרה של נזק לרכב המושכר", כך נאמר בנוהל. לכאורה, ללא הסתייגות לגבי העובדה כי הנזק נגרם שלא במהלך תאונת דרכים או גניבה. לבסוף נאמר בנוהל כי "סכום ההשתתפות העצמית יכלול כל הוצאה שהיא בגין נזק שנגרם לרכב המבוטח או צד ג' ובכלל זה שכר טרחת עו"ד, שכר טרחת שמאי, הוצאות טיפול בתביעה, חקירה וכדומה". ושוב, גם מן המלים "כל הוצאה שהיא בגין נזק שנגרם לרכב", עולה כי אין הסתייגות לגבי נזק שנגרם שלא במהלך תאונת דרכים או גניבה. ככל שמדובר בנוהל אותנטי ותקף, הרי שמדובר בנוהל בעל חשיבות, המסדיר סוגיה מרכזית בתחום השכרת הרכב, ואשר עשוי להיות רלבנטי להתדיינויות משפטיות לא מעטות בתחום זה, אשר בו, דרך כלל, מתקיים חוסר שוויון מובנה בין הצדדים לעסקה, כאשר תכליתו הברורה של הנוהל הינה הגנה משמעותית על שוכר הרכב. ככל שמדובר בנוהל אותנטי ותקף, הנוהל למעשה משיב לשאלה שנשאלה לעיל - מהן הדרישות בנוגע לכיסוי הביטוחי שדורש המפקח בהתאם לסעיף 19(7) בצו הפיקוח - כאשר התשובה הינה כי על משכיר הרכב לקיים ביטוח כולל בגין נזקי רכוש, גם לרכב המושכר וגם לרכב צד ג', כאשר שוכר הרכב יחוייב רק בהשתתפות העצמית ולא מעבר לכך. זאת, אלא אם הוצע ביטוח כזה לשוכר והוא ויתר על כך בכתב. ככל שמדובר בנוהל אותנטי ותקף, הרי שלכאורה הנתבעת לא היתה רשאית לגבות מן התובע מאומה. כאמור, אף שהנוהל נחזה כאותנטי לחלוטין, לא עלה בידי לאתרו בחיפוש במאגרים. לא עלה בידי לאתרו גם בחיפוש פרטני בפרסומים רשמיים (קובץ התקנות, ילקוט הפרסומים) שנתפרסמו בסמוך למועד הרלבנטי. במפתיע, לא עלה בידי לאתרו גם באתר של משרד התחבורה. בדומה להערה דלעיל בהקשר להוראת המפקח שעניינה ביטוח צד ג', וביתר שאת (שכן קיומו של נוהל זה טרם הוכר בפסיקה), ככל שמדובר בנוהל אותנטי ותקף, סבורני כי מתבקש היה לפרסמו ברשומות. ואף אם יטען הטוען כי לא קיימת חובת פרסום ברשומות על פי דין, סבורני כי מתבקש היה להביאו לידיעת הציבור בדרך אחרת. שהרי לא ניתן לחלוק על כך שמדובר בחיקוק בעל תוקף נורמטיבי מחייב וללא פרסום הנוהל לא יוכלו שוכרי רכב לעשות בו שימוש וממילא לא תושג תכליתו (יוער כי מטעם זה מצאתי לנכון להרחיב ולפרט לגביו, שמא האמור בפס"ד זה יסייע להשגת תכליתו). מאידך, ככל שמדובר במסמך שאיננו אותנטי או בנוהל שאיננו תקף עוד, סבורני כי מתבקש היה, לכל הפחות, לכלול באתר משרד התחבורה התייחסות לסוגיה זו (למשל, תוך הבהרה באלו מועדים היה הנוהל תקף, וכיו"ב). מכל מקום, במצב הדברים הנוכחי, כאשר "הנוהל", כפי שכונה לעיל מטעמי קיצור בלבד, לא פורסם בפרסום רשמי, למעשה אין מונח בפניי "נוהל" שעליו אוכל להסתמך במסגרת פסק דין זה. משכך, ולאחר שהארכנו בדברים, חוזרים אנו אל הוראות ההסכם בין הצדדים והוראות הדין הכללי. בתנאים הכלליים של הסכם השכרת הרכב נכללים סעיפים רבים, שבחלקם תתי-סעיפים. מקצת מן הסעיפים המופיעים בתנאים הכלליים תומכים בטענות הנתבעת בתביעה זו. אין משמעות הדבר בהכרח כי דין התביעה להידחות בשל האמור בסעיפים אלה. זאת, הן מאחר ומדובר בחוזה אחיד, כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, הן מאחר ויש להחיל על החוזה עקרונות וכללים מתחום דיני הביטוח. יפים לענייננו דברים שנאמרו בת.א. (שלום, ת"א) 124755/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' תמר דהן (1.11.04) (להלן: "פס"ד דהן"), שם נקבע כי אין ליתן תוקף לתניה בדבר העדר כיסוי ביטוחי לנהג צעיר, אשר הופיעה על גב טופס השכרת הרכב, בין השאר מן הטעם שלא הודגשה כראוי. כך, למשל, נאמר בסעיף 23: "חוזה השכירות הוא חוזה אחיד. בחוזה אחיד חייב הספק לכלול גילוי נאות של התנאים. גילוי נאות פירושו הדגשת עניינים מיוחדים המשולבים בחוזה. לרבות תנאי פטור או העדר כיסוי ביטוחי. ההדגשה תבוא ע"י הבלטת הסעיפים באופן מיוחד". בהמשך צויין שם (בסעיפים 28-29): "כמו כן, אין להתעלם מהכלל הבסיסי בדיני חוזים המופיע בסעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), המתייחסים לגמירת דעתם של הצדדים לעשות את החוזה ולהסכים לסעיפיו. במקרה זה השוכר סבר כי במסגרת השכירות כלול ביטוח מלא כולל ביטול השתתפות עצמית. ... המסקנה היא שחוזה שכירת רכב הכולל בתוכו למעשה גם חוזה ביטוח, חייב להדגיש ולהפנות את השוכר/המבוטח לסעיפי פטור המסייגים חבות המבטח/המשכיר, וזאת מכוח דיני החוזים ודיני הביטוח". ועוד נאמר שם (בסעיף 38): "החוזה לא רק שהוא חוזה אחיד אלא שיש לו גם מאפיינים מובהקים של חוזה ביטוח. הסכם השכירות של הרכב כולל בתוכו גם הסכם ביטוח. השוכר אינו רואה מולו את חברת הביטוח, אלא את חב' ההשכרה. מכאן, שביחסים של השוכר עם חברת ההשכרה יש לשלב כללים הנוגעים באופן רגיל ביחסי מבטח-מבוטח". ניתן להפנות גם לפס"ד ניו קופל ולפס"ד מינקוביץ, שנזכרו לעיל, אשר גם מהם עולה גישה דומה, שעיקרה: בשעה שחברות ההשכרה משמשות כמעין-מבטחות יש להחיל עליהן, במישור היחסים מול צדדי ג' או או מול שוכר הרכב, אשר הוא למעשה המבוטח, חובות המוחלות בהתאם לדין על מבטחות. גישה זו קנתה אחיזה בפסיקה רבה וענפה, אשר אזכרה את פסקי הדין הנ"ל [דוגמא אחת מני רבות: ת.א. (שלום, ת"א) 71591/04 אלדן השכרת רכב 1965 בע"מ נ' מ.א. נתנאל חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ (28.8.07), שם צוטטו הקטעים דלעיל בהסכמה]. אחת מן החובות אשר ראוי להחיל על חברת השכרת רכב בהקשר זה הינה החובה להדגיש ולהבליט הגבלות וסייגים לחבותה כמבטחת, או כמעין-מבטחת, וראוי לקבוע כי חברת השכרת הרכב לא תהיה זכאית להסתמך על סייג שלא הובלט על ידה כראוי, כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 [השוו: ע"א 4812/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749 (1995)]. בנוסף, אופיו של החוזה כחוזה ביטוח משפיע על כללי הפרשנות שיש להחיל עליו. מעבר לכללי פרשנות החוזה הרגילים ולכללים הייחודיים בנוגע לחוזים אחידים, מן הראוי להחיל על חלקיו ה"ביטוחיים" של חוזה השכרת הרכב עקרונות וכללים מתחום פרשנות חוזה הביטוח. על מנת לאזן בין פערי הכוחות המקצועיים והכלכליים בין מבטח למבוטח נקבעו בפסיקה כללי פרשנות שמקובל להסתייע בהם בהקשר זה, ובעיקר: הכלל בדבר פרשנות כנגד המנסח; הכלל שלפיו בפירוש הפוליסה יש לשאוף לכיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח; וכן הכלל לפיו במקרה של ספק בפרשנות הפוליסה יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח [ע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2) 307, 316 (2004), ואסמכתאות שם]. חשיבות רבה יש לייחס בענייננו לציפיותיו הסבירות של התובע. ויוער; אין הכוונה לדוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח במובנה ה"חזק", לפיו כוחה לעתים לגבור על הוראות הפוליסה [רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281 (1996)]. תהא אשר תהא המידה בה נקלטה דוקטרינה זו בישראל, אם בכלל, אין חולק כי הציפיות הסבירות של המבוטח מהוות, לכל הפחות, נדבך מרכזי לצורך פרשנות חוזה ביטוח. התובע שילם בגין השכרת הרכב סכום של 415 ₪. כפי שעולה מתנאי הסכם ההשכרה, סכום זה כולל תשלום עבור כיסוי ביטוחי בגין מלוא שווי הרכב (במקרה של תאונת דרכים או גניבה), וכן כולל תשלום עבור ביטוח צד ג' שעל הנתבעת לערוך להנחת דעתו של המפקח. בנוסף, בגין ביטול ההשתתפות העצמית בלבד, נדרש התובע לשלם סכום של 80 ₪ נוספים. גם אם הסכום אינו גבוה באופן אבסולוטי, המדובר בסכום גבוה מאד באופן יחסי, בהתחשב בכך שמדובר בפרמיה שגובהה כ- 20%(!) מעלות עסקת השכרת הרכב כולה, לרבות הביטוח בגין מלוא שווי הרכב; ובהתחשב בכך שמדובר בפרמיה עבור ביטוח ליום השכרת רכב אחד בלבד (למעלה מ- 20$ ליום אחד); ובהתחשב בכך שפרמיה זו נועדה בסה"כ "לבטח" את סכום ההשתתפות עצמית בלבד, כמה אלפי ₪ בודדים. הדעת נותנת כי שוכר רכב אשר בוחר לשלם סכום כה גבוה, באופן יחסי, עושה כן מאחר והוא מבקש לקבל כיסוי ביטוחי רחב ככל הניתן וכי הוא מניח קיומו של כיסוי ביטוחי רחב מעין זה. כדברי כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 678 (1993) [השוו גם לדברי כב' השופטת ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 51 (2006)] - אין להניח שאדם סביר היה מסכים לשלם תשלום משמעותי לצורך ביטול השתתפות עצמית, תשלום שתכליתו מבחינת אותו אדם הינה כיסוי ביטוחי רחב ככל הניתן, תוך נטילת הסיכון שבפועל יחוייב ע"י חברת ההשכרה כמעט בגין כל שריטה שנגרמה ברכב - שריטה שגרם בשוגג בעת שהעמיס אליו ציוד, שריטה שנגרמה בזדון (ונדליזם) ע"י עובר אורח בעת שהרכב עמד בחניה, שריטה שנגרמה בדרך מקרה כתוצאה מענף עץ שנפל על הרכב (כל אלו מקרים שלשיטתה של הנתבעת אינם נכללים בכיסוי) - וכי לביטול ההשתתפות העצמית תהיה משמעות רק אם השריטה נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים, כמצויין בתנאים הכלליים. התובע העיד כי נציג חברת ההשכרה עמו נערכה העסקה הבהיר לו כי אם ישלם את דמי ביטול ההשתתפות העצמית יהיה מכוסה מפני כל נזק, למעט מרכב תחתון ושמשות. לא מצאתי סיבה שלא לקבל את עדותו זו. הנתבעת, מאידך, לא הביאה לעדות את הנציג עמו נערכה העסקה. המסקנה היא כי יש לקבל את טענות התובע בדבר המצג המפורש שיצרה הנתבעת לעניין היקף הכיסוי הביטוחי עם תשלום הפרמיה הנוספת בגין ביטול ההשתתפות העצמית. אף ללא יצירת מצג מפורש מעין זה - המושג "השתתפות עצמית", הוא מושג המוכר לציבור הרחב כמושג מתחום הביטוח. הציבור הרחב "מכיר" שני סוגים עיקריים של ביטוח נזקי רכוש בתחום הרכב - "ביטוח צד ג' " ו"ביטוח מקיף". כאשר נאמר לשוכר רכב סביר כי הוא משלם פרמיה, גבוהה למדי באופן יחסי, עבור ביטול ההשתתפות העצמית גם בגין נזקים לרכב עצמו, עשוי בהחלט שוכר הרכב לצפות ולהניח כי מדובר בכיסוי מלא בגין כל נזק שייגרם לרכב, כדוגמת הכיסוי המוכר בציבור כ"ביטוח מקיף" במסגרת "הפוליסה התקנית" המוכרת לו [בהתאם לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986]. ככל שאין זה מצב הדברים, יש להדגיש זאת ולרשום זאת במקום ברור, בלשון פשוטה ובהירה שאינה משתמעת לשתי פנים. על גבי חוזה ההשכרה עצמו, במסמך שעליו פרטי העסקה ועליו מופיעה חתימת שוכר הרכב (להלן, לשם הקיצור: "חוזה ההשכרה") ישנם 12 סעיפים הרשומים בכתב קטן למדי בתחתית הטופס. אעיר בהקשר זה כי גם אם גודל הכתב עונה על הדרישה ב"תקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), התשנ"ה-1995", ספק בעיניי אם כיתוב כה קטן עשוי להיחשב כעומד במידת ההבלטה הנדרשת מסייג לכיסוי ביטוחי. מכל מקום, בסעיף 4 מבין 12 סעיפים אלה שבחוזה ההשכרה נאמר כי "השוכר ישא במלוא עלות הנזק שיגרם כתוצאה מפגיעה בגלגלים, שמשות, צמיגים ובמרכב התחתון ונזק בזדון". וזאת, בשונה מן האמור בסעיף 15 של התנאים הכלליים, שם מצויין כי "השוכר אחראי ללא הגבלת סכום ואחריותו אינה מוגבלת לגובה ההשתתפות העצמית למוקד במקרים הבאים", וברשימת המקרים בסעיף קטן א. נזכרים גם מקרים של "גג הרכב" ולענייננו - של "אביזרים בתא הנוסעים וכל נזק בתא הנוסעים או בתא המטען". לא ברור מדוע החרגה זו לעניין נזק בתא הנוסעים או בתא המטען אינה רשומה בחוזה ההשכרה עצמו, בסעיף 4, בדומה לשמשות למשל. בכל מקרה, מאחר ולא נרשמה, החרגה זו, המופיעה רק בתנאים הכלליים, אינה יכולה לעמוד בדרישה לעניין מידת ההבלטה הנדרשת. בסעיף 12 של חוזה ההשכרה נאמר כי "הכיסוי הביטוחי תקף במקרה גניבה או תאונה בלבד למעט דמי השתתפות העצמית (כך במקור - א.ד.)". מדובר במשפט אשר הסיפא שבו הופכת אותו לעמום ובלתי מובן לחלוטין. כל לקוח עשוי לייחס לו משמעויות שונות. בחוזה ההשכרה עצמו נרשם: "ההשתתפות העצמית על סך 1 ₪ מכסה מקרי תאונה וגניבה בלבד. במקרים אחרים יחוייב הלקוח במלוא הנזק". רישום זה מופיע באופן ברור ובהבלטה מספקת, אך גם כאן, מדובר במשפט בלתי תקין תחבירית, שאיננו ברור די הצורך. ההשתתפות העצמית, המשמשת כנושא במשפט, הרי איננה מכסה מאומה. חוסר הבהירות בולט יותר כאשר מתחת לכך נרשם באותיות בולטות שגודלן זהה: "415 ₪ 1 יום ללא הגבלת ק"מ+ 80 ₪ ביטול ה. עצמית". כך, לדוגמא, עשוי לשאול עצמו השואל, אם ההשתתפות העצמית מכסה רק את המקרים שצויינו, אך הוא שילם תוספת גבוהה על מנת לבטלה, הרי שההגבלה הזו אינה מתייחסת אליו, הלא כן? לא ברור מה מנע מן הנתבעת לציין את ההגבלה בשפה פשוטה וברורה. במנותק מאי-הבהירות שבנוסח ההחרגה, אשר כשלעצמה מאפשרת הגעה למסקנה כי אין ליתן תוקף להחרגה מעין זו, לאותה תוצאה ניתן להגיע גם לאור פרשנות ההחרגה לטובת המבוטח. בעוד שבסעיף 15 בתנאים הכלליים, בסעיף קטן ט., מצויין כי השוכר אחראי ללא הגבלת סכום בגין "כל נזק שלא נגרם כתוצאה מתאונת דרכים או גניבה", הרי שבחוזה ההשכרה עצמו מדובר על כך שיש כיסוי במקרה של "תאונה", ולא מדובר דווקא על "תאונת דרכים". הן פרשנות כנגד המנסח, הן פרשנות לטובת המבוטח במקרה של ספק, הן התחשבות בציפיות הסבירות של המבוטח, כולן מובילות לכך שבנסיבות העניין יש ליתן למילה "תאונה" פרשנות מרחיבה, כך שיינתן כיסוי לכל נזק שנגרם באירוע תאונתי (כל נזק פיזי כתוצאה מאירוע שלא היה צפוי מראש ע"י המבוטח) גם אם לא מדובר בתאונת דרכים. פרשנות מעין זו נתמכת לטעמי גם במשפט שכתבה מנהלת סניף ת"א של הנתבעת לתובע בדוא"ל מיום 16.10.12, כדלקמן: "ביטול השתתפות עצמית מכסה כל נזק חדש שעלול ו/או עתיד להיגרם לרכב כגון שריטה, מכה, תאונה עם/בלי צד ג' (נזק תאונתי) ואינו מכסה רשלנות/זדון". אם לאחר מעשה, כאשר הנתבעת כבר יודעת שהתובע מלין על חיובו, היא מציינת כי ישנו כיסוי לכל נזק פיזי חדש, גם בלא מעורבות צד ג', ואינה מסייגת זאת לנזק שנגרם בתאונת דרכים דווקא, ניתן ללמוד מכך על האופן בו רואה הנתבעת את הכיסוי שהיא נותנת, ולכל הפחות ניתן ללמוד מכך על אחד האופנים בו ניתן להבין כיסוי זה. טרם סיום אביא מדברי כב' הנשיא שמגר בפס"ד ישר הנ"ל, בעמ' 775: "חברת הביטוח לא תוכל להתנער מחבותה החוזית כל עוד לא הבהירה למבוטח את מהות הסייגים לחבותה זו, ואם סייגים אלו חבויים אי-שם בין שורותיה הצפופות של הפוליסה שהוגשה למפקח על הביטוח בלי שהובאו לידיעת המבוטח, הרי נוצר פער בין הידוע למבטח לבין הידוע למבוטח, ופער זה עלול להכשיל את זה האחרון". ואם זהו מצב הדברים כאשר מדובר בפוליסה אשר הוגשה לאישורו של המפקח על הביטוח, הרי שנדרשת הקפדה רבה עוד יותר על הכללים בדבר הדגשת סייגים והחרגות במצב הדברים בו חברות השכרת רכב משמשות כ"מבטחות", הלכה למעשה, מבלי שתנאי ההתקשרות בינן ובין "מבוטחיהן" אושרו ע"י המפקח על הביטוח. סיכומו של דבר - אין לאפשר לנתבעת להסתמך על תניות פטור מכיסוי ביטוחי, אשר נכללות בתנאים הכלליים ואינן מקבלות ביטוי מודגש, באופן ברור וחד-משמעי שאינו משתמע לשתי פנים, בחוזה ההשכרה עצמו, שבנסיבות העניין הוא כאמור גם חוזה ביטוח. יש לראות את תנאי ההתקשרות בין התובע לנתבעת ככזו בגדרה רכש התובע מן הנתבעת כיסוי ביטוחי, לרבות בנוגע לנזקים כדוגמת הנזק בגינו חוייב ע"י הנתבעת (אלא אם מדובר בנזקים שנגרמו ע"י התובע או בידי מי מטעמו במתכוון, זאת בהשאלה מהוראות הפוליסה התקנית, וטענה מעין זו כלל לא נטענה). משכך, הרי שהנתבעת לא היתה רשאית לגבות מן התובע את הסכום של 4,000 ₪, ויש לקבל את תביעת התובע להשיב לידיו סכום זה. למען הסדר הטוב, אני מורה על תיקון התביעה, כך שתחת שם הנתבעת אשר נרשם בכתב התביעה ולא היה מדוייק, יבוא שמה הנכון, סאן קאר השקעות בע"מ, כמצויין בכותרת פסק הדין. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.10.12 ועד היום. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 1,500 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן תיווסף עליהם ריבית פיגורים כחוק. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין. רכבתאונת דרכיםשכירותהשכרת רכב