חיוב נאשם בהוצאות אישיות היסוד הנורמטיבי לחיוב נאשם בהחזר הוצאות שהוציאה הסנגוריה הציבורית בעניינו, מצוי בסעיף 9 לתקנות הסנגוריה: "החליט בית המשפט להפסיק את ייצוגו של אדם בידי הסניגוריה הציבורית, רשאי הוא לחייבו להחזיר לסניגוריה הציבורית את ההוצאות שהוצאו בענינו, לפי תקנות אלה, לרבות שכר טרחה ששולם לפי תקנות הסניגוריה הציבורית (שכר טרחה לסניגורים ציבוריים), תשנ"ו-1996." כפי העולה מהצעת חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ג-1993, שהוגשה על ידי המכון למשפט פלילי באוניברסיטת תל אביב ומההקדמה שצורפה להצעה זו, מטרת הקמתה של הסנגוריה הציבורית הייתה לספק ייצוג משפטי לנאשמים וחשודים חסרי אמצעים, לאחר שנתונים העלו כי אחוזים גבוהים של נאשמים אינם מיוצגים, בהעדר יכולת לממן תשלום שכרו של עו"ד. על חשיבותה של הסנגוריה הציבורית מאז הקמתה ועל תרומתה למערכת המשפט ככלל, ספק אם יש צורך להרחיב. זו מספקת כיום ייצוג משפטי מקצועי והולם למספר גדול של חשודים ונאשמים, אשר קודם לכן לא זכו למענה זה. כעת נדמה כי הייתה כאן מאז ומתמיד. לא כך היא וזכורה התקופה בה חסרנו מענה זה. עם זאת אין כאן שירות מובן מאליו ודווקא מחמת האמור באשר למקומה של הסנגוריה הציבורית, אין מקום לאפשר להפוך את שירותיה - הפקר, לברירת מחדל שתכליתה למלא את שלב הביניים עד למציאת סנגור פרטי, שלאחריו תבוא התנערות מזלזלת, אף ללא מתן הודעה הולמת. משפט פליליהטלת הוצאות אישיות