מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חובות לעיריית קריית שמונה: דברי פתיחה לפניי מונחת תביעה כספית שהגישה עיריית קריית שמונה (להלן: "התובעת" או "העירייה") לחיוב הנתבע בתשלום סכום של 45,133 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 4.5.08), המגיע לה, לפי הנטען, בחזקת רשות מקומית על פי דין, כתשלומי ארנונה, היטל, אגרה ודמי השתתפות. תמצית טענות התובעת לפי הנטען בתביעה, החזיק הנתבע בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה (השנים 2001-2008), בנכסים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת ואשר מזוהים בפנקסי העירייה במספרים שלהלן: 50240003, 75017001, 93070154, 93071038 ו- 97034103 (להלן: "הנכסים"). הנתבע מיאן לשלם את מסי הארנונה והמים המגיעים לעירייה בגין הנכסים הללו בעת החזקתו ורישומו כמחזיק בהם בתקופת החוב הרלוונטית. בתמיכה לתביעה, צירפה העירייה עותק מפנקסיה הערוך כתדפיס ממוכן בדבר יתרת החוב (להלן: "תדפיס החוב") המגיעה מהנתבע בגין התקופה הרלוונטית. לטענתה, תדפיסי חוב אלה מהווים 'ראיה לכאורה' לגבי נכונותם ולגבי חובות המגיעים לעירייה מהנתבע, בהתאם להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש), כאשר הנטל לסתור את האמור בהם מוטל על כתפי הנתבע בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה', ובנטל זה לא עמד הנתבע בנסיבות העניין הנדון. התובעת טוענת, כי הנתבע לא הביא אף לא ראשית ראיה להוכחת טענתו, לפיה הוא לא ידע על חובותיו העירוניים. טענותיו בעניין זה היו כלליות ונטענו בעלמא. לעומתו, התובעת השכילה להוכיח את תביעתה באמצעות צירוף תדפיסי חוב, קובץ דוגמאות להליכי גבייה מנהליים שניהלה התובעת במהלך השנים המתועדים בתדפיסים העירוניים וכן היסטוריית מצבי טיפול בתיק. עוד טוענת התובעת, כי הנתבע מעולם לא הגיש השגה וערר על חובותיו העירוניים ואשר במסגרתם אמורה להתברר טענתו בדבר הפסקת החזקה בנכסים. משכך, ובהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, החוב מושא התביעה הפך לחלוט ועל הנתבע לשאת בתשלומו לעירייה. יתרה מכך, הנתבע לא פעל לשנות את שם המחזיק בנכסים לאחר, שלטענתו, החזקה הועברה מידיו לאחר. בהתאם להוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) המטילים חובה על המחזיק להודיע בכתב על שינוי זהות המחזיק בנכס, ומשלא עמד הנתבע בחובה זו, הרי שהחובות העירוניים רובצים לפתחו של האחרון ועומדת לטובת העירייה הזכות לתבוע אותו מכוח מעמדו כ"מחזיק קונסטרוקטיבי". הנתבע לא הראה, כי הוא פנה לעירייה לצורך שינוי שם המחזיק בנכס על אף דרישות תשלום אשר נשלחו אליו באופן שוטף, כאשר דבר קבלת דרישות התשלום לא הוכחש ע"י הנתבע במסגרת חקירתה של עדת התובעת. משלא נמסרה, כאמור, לעירייה הודעה בכתב מטעם הנתבע בדבר שינוי זהות המחזיק בנכסים, הרי שהנתבע מוחזק ע"י העירייה, כמחזיק עפ"י דין, וככזה הוא חויב במסים הנדרשים עפ"י חוק. התובעת התייחסה בסיכומיה באופן פרטני לחובות הרובצים על כל נכס בנפרד. באשר לנכס שמספרו 97034103 והמצוי באזור התעשייה הדרומי (להלן: "נכס 103"), הנתבע טוען בתצהירו כי הוא פונה מהנכס 103 בשנת 1996, אולם בעדותו הוא מסר גרסה שונה ולפיה פונה מהנכס הנ"ל תחת צו של בית המשפט בשנים 2005 ו- 2006. לטענת התובעת, הנתבע לא צירף כל אסמכתא או אישור המעיד על נכונות דבריו, כי פונה מהנכס 103 עפ"י צו בימ"ש. כאשר נשאל הנתבע בחקירה נגדית האם מסר לתובעת הודעה בדבר צו הפינוי שניתן כנגדו, התחמק הלה ממתן תשובה עניינית. עוד טוענת התובעת, כי רק במהלך הדיון הודה הנתבע בפה מלא שהוא מחזיק בקרקע התפוסה נשוא החיוב, על אף שהובהר לנתבע כבר מתחילתו של ההליך כי החיוב הינו בגין קרקע תפוסה. חרף האמור, ממאן הנתבע מלשלם חובותיו בגין הקרקע התפוסה, שאינם שנויים במחלוקת, על אף הודאתו בדבר החזקה בהם, משך כל השנים בהם מתנהל ההליך דנן. התובע סומך את יתדותיו על תצהיר שערוך ע"י שוכר מטעמו בשם ציון גבאי. בעניין זה, טוענת התובעת כי תצהיר זה אינו יכול לשמש כראיה מטעם התובע מכיוון שהמצהיר כלל לא התייצב לדיון ולא נחקר אודות התצהיר שערך. בנוסף לכך, אין מקום להידרש בהליך דנן לדיון ביחסיהם של שוכר ומשכיר ועל המשכיר, היינו הנתבע, חלה החובה להודיע לעירייה מראש ובכתב על שינוי מחזיק בנכס, דבר שלא נעשה בנסיבות המקרה שלפנינו. לאור זאת, הפך חובו של הנתבע לחלוט ואין מקום להיזקק בגדר ההליך דנן לטענות שבפי הנתבע אודות סיווג הנכס שמקומן הוא בהשגה שהיה עליו להגיש, אם חפץ בכך. באשר לנכס שמספרו 5024003 הידוע בשם שוק הדוכנים (להלן: "נכס 003"), נטען כי התובעת השכילה להוכיח כי הנכס הנ"ל היה רשום על שמו של הנתבע, כמחזיק. התובעת צירפה חוזה שכירות שנערך בין הנתבע, כמשכיר, לבין שוכר בנכס, הגם שאינו מתייחס לתקופת החוב הרלוונטית, באופן המוכיח שבמהלך השנים הנכס אכן היה בחזקתו וברשותו של הנתבע, זאת בניגוד לגרסתו לפיה אין לו כל זיקה לנכס הנ"ל. הנתבע אף מעלה טענה חלופית לזו הקודמת, לפיה הנכס הושכר לאחר בשנת 2004 ושאין בו חיבור למים, כאמור בסעיף 15 ד' לתצהירו, באופן המטיל ספק בדבר מהימנות גרסתו. התובעת מפנה בסיכומיה לסתירות מהותיות שנפלו בגרסתו של התובע לעניין החזקתו בנכסים מושא התובענה באופן הנוטל את מהימנותו. כך למשל, טען הנתבע תחילה כי הוא הבעלים של מחצית הנכסים הידועים כבניין פל (נכסים שמספריהם 9307138 ו- 93070154). דא עקא, במהלך הדיון השיב הנתבע לשאלת ב"כ התובעת כי אינו זוכר אילו נכסים החזיק בתקופה הרלוונטית לתביעה. בהמשך, בחקירה נגדית ענה הנתבע לשאלת ב"כ התובעת כי הנכס הידוע כבניין פל לא היה בחזקתו, אלא היה תחת כינוס. יש בכל הסתירות, כך לטענת התובעת, כדי להוכיח כי עסקינן בנתבע שמנסה להתחמק מתשלום חובותיו לעירייה. ב"כ התובעת מצרפת לסיכומיה אסופה של מסמכים שנתקבלו לידיה, לטענתה, לאחר דיון ההוכחות, מכונס הנכסים, עו"ד שרגיל, אשר מונה מטעם נציבות מס הכנסה למימוש מחצית הזכויות בבניין פל. מדובר בהסכם מכר ביחס לנכסים 003 ו- 154 שנערך בין הכונס לבין בנו של הנתבע, מר חיים זגורי, והנתבע עצמו, ולפיו נמכרו מחצית מהזכויות בנכס הנ"ל לבנו של הנתבע. לאור מועד קבלת המסמכים לידיה, כאמור, עתרה ב"כ התובעת בגדר סיכומיה כי בית המשפט יתיר לה צירוף הסכם המכר כראיה נוספת מטעמה. לטענתה, הנתבע הודה, כי הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בנכס הנ"ל, הוא בעצמו חתום על הסכם המכר והסכם זה היה בידיעת בא-כוחו שמייצג אותו בהליך דנן וייצג אותו גם בהסכם המכר. לטענתה, הסכם המכר היה בשליטתו של הנתבע ומטעמים השמורים עמו הוא בחר להעלים מסמך זה מעיניו של בית המשפט. עוד נטען, כי להסכם המכר יש חשיבות מכרעת להפרכת גרסאותיו השונות של הנתבע. התובעת מוסיפה וטוענת, כי בהתאם לסעיף 316 לפקודת העיריות (נוסח חדש), חיובי ארנונה בגין נכס המצוי בבעלות משותפת, כגון זו המתקיימת בנכס בניין פל, ניתנים לגביה מכל אחד מהבעלים, יחד ולחוד. לאור זאת, רשאית התובעת לחייב את הנתבע במלוא תשלומי הארנונה בגין בניין פל. באשר לשיעור החוב הנטען, עותרת התובעת בסיכומיה לתיקון טעות סופר שנפלה ברישום סכום החוב בכתב התביעה, כך שבמקום הסכום 45,000 ₪ הנקוב בכתב התביעה, יבוא הסך 38,396 ₪ נכון ליום 17.04.08. התובעת הטעימה, כי מדובר בטעות מתמטית חשבונאית פשוטה וכי בתדפיסי העירייה מופיע סכום החוב האמיתי שחב הנתבע כלפי העירייה. לסיום, טוענת התובעת כי עדותו של הנתבע הינה בבחינת עדות בעל דין יחידה שאינה נתמכת בתשתית ראייתית כלשהיא. יתרה מכך, עדותו של הנתבע הייתה רצופה בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין באופן המלמד על ניסיונו של הנתבע להתחמק מתשלום חובותיו לעירייה. תמצית טענות הנתבע הנתבע טוען בסיכומיו, כי התובעת לא צייתה להוראות הדין, שעה שלא התאימה את תביעתה לסדר דין מהיר ונמנעה מלהגיש תצהיר בתמיכה לתביעתה וכן רשימת מסמכים, כנדרש עפ"י הוראות התקנות. בעשותה כאמור, מנועה התובעת מלהוכיח את תביעתה, ודין התביעה להידחות מטעם זה בלבד. הנתבע אף התנגד לצירוף מסמכים חדשים לסיכומיה של התובעת שלא בא זכרם קודם לכן, קרי הסכם המכר של כונס הנכסים, זאת בניגוד להוראות תקנה 214ח' לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, עתר הנתבע להוצאתם של מסמכים אלה מהתיק. עוד טוען הנתבע, כי התובעת לא עמדה בעול המוטל עליה להוכיח כי קיימה אחר הוראות סעיף 306 לפקודת העיריות, שעניינה 'חובת משלוח דרישת תשלום' לנתבע. נטען כי הנתבע פעל עפ"י הוראות הדין והשיג על חובות הארנונה הנטענים, מיד עם היוודע דבר קיומם, אך התובעת נמנעה מליתן מענה לכל המכתבים וההשגות שנשלחו אליה על ידי הנתבע. לגופו של עניין, הנתבע מכחיש קיומו של חוב לטובת העירייה בגין הנכסים המפורטים בכתב התביעה (וכל נכס אחר). הנתבע טוען, כי דין התביעה להידחות מאחר והיא אינה כוללת פירוט, אף לא מינימאלי, של הנכסים, גודלם, כתובתם, אופן חישוב החוב, התקופות אליהן מתייחס החישוב וכדומה. לטענתו, חזרת התובעת בתחילת ההליך מחלק נכבד מתביעתה המתייחס לחיוב הארנונה בגין אחד הנכסים המאוזכרים בתביעה והשוכן ברחוב ברנר בסך 24,885 ₪, מלמד על חוסר רצינות התביעה. לטענת הנתבע, אין לקבל את עדותה של עדת התביעה היחידה, לאור חוסר הבקיאות שהפגינה עדה זו בנושאי התביעה, עילתה , מרכיביה והנתונים המהותיים המהווים חלק מעילת התביעה. גם הנתבע התייחס באופן פרטני לנכסים המאוזכרים בתביעה והחובות בגינם. לטענתו, התובעת כשלה בלהוכיח קיומם של החובות הנטענים בגין הנכסים מושא התובענה וזיקתם לנתבע. באשר לנכס שמספרו 97034103 (להלן: "נכס 103"), טוען הנתבע כי מדובר בנכס הנמצא בשליטתו של אדם אחר בשם דיין פריינט המשלם מיסי עירייה בגינו, ומשכך אין לחייב את הנתבע בחובות שאינם שייכים לו. הנתבע הודה, כי הוא מחזיק בקרקע תפוסה המצויה בקרבת הנכס הנ"ל וכי היא פונתה בשנת 1996 ולא בשנת 2006, ועל כן האמור בפרוטוקול בעניין זה מהווה טעות דפוס ולכל היותר 'מדובר בבלבול הנתבע שהכוונה היתה לשנת 1996". יצוין כבר כאן, כי אם סבר הנתבע שנפלה טעות דפוס ברישום פרוטוקול הדיון בכל הנוגע למועד פינוי הנכס הנ"ל, הדרך הייתה פתוחה בפניו להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, דבר שלא נעשה על-ידו. באשר לנכס 5024003 (להלן: "נכס 003") הידוע כ'שוק הדוכנים', טוען הנתבע כי עדת התביעה עצמה הודתה, כי הנכס שייך לחברת שרברב, ובכך כשלה בהוכחת קיומה של זיקה בנכס לנתבע. באשר לנכס שמספרו 93071038 (להלן: "נכס 038") הידוע בשם 'מרכז פל', נטען כי התובעת ידעה שאין לנתבע כל קשר או זיקה לנכס זה וכי הנכס היה מצוי בהליך כינוס נכסים בין השנים 1998-2008 ובחזקת נציבות מס הכנסה בתקופת החוב הרלוונטית. התובעת בעצמה הודתה, כי פנתה אל מס הכנסה בדרישות לתשלום חוב הארנונה הנטען. לפיכך, עצם הדרישה לחיוב בגין ארנונה עבור נכס זה מהווה התנהלות שלא כדין מצד העירייה. לעניין סכום התביעה, נטען כי השינוי שבוצע בגובה סכום התביעה נועד על מנת לחסוך מהתובעת תשלומי אגרה. כמו כן, לא ברור כיצד הגיעה התובעת לסכום התביעה החדש, מה גם שהיא לא טרחה לבקש את תיקון סכום התביעה, אף אם תתקבל טענתה, כי מדובר בטעות סופר. לחלופין, במידה ותתקבל התביעה, יש להורות על חיוב הנתבע בסכום של 20,348 ₪, שנתקבל לאחר קיזוז החוב בגין הנכס ברח' ברנר ואשר לגביו חזרה בה התובעת מהנטען בכתב התביעה. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בכתובים ושקלתי את עדויות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל. מאחר ועסקינן בתביעה בסדר דין מהיר, ובהסתמך על הוראות תקנה 214 טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי. החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר 'מחזיק' כ- "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון". המחזיק הוגדר כמי שהינו 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס' ולכן שוכר המתגורר בנכס מחויב בארנונה ולא הבעלים הרשום, ואולם בהעדר שוכר וגם אם הנכס ריק, מחויב בתשלום הבעלים. עוד יצוין כי בגין נכס ריק ניתן לבקש פטור מתשלום ארנונה לתקופה מוגבלת, אך הפטור מותנה בהגשת בקשה בזמן אמת. סעיפים 325-326 לפקודת העיריות יוצרים שני חריגים לכלל הנ"ל הקשורים זה בזה. בהתאם לסעיפים אלה, מוטלת החובה על בעלים או על מחזיק של נכס החייב ארנונה עתידי בגין הנכס. כל עוד לא נמסרה 'הודעה' יחויב אותו מחזיק או בעליו של הנכס בארנונה בגין הנכס. סעיף 325 לפקודת העיריות קובע כי "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחובתו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". בסעיף 326 לפקודת העיריות נקבע כי: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, לא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם- ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו- למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה". פקודת העיריות מטילה על המחזיק היוצא את חובת ההודעה בכתב לעירייה על הפסקת החזקתו בנכס, והודעה בעל פה, ככלל, אינה עומדת בדרישות החוק, שכן הפסיקה קבעה כי דרישת הכתב היא מהותית. אולם, מקום שבו הוכח כי העירייה קיבלה הודעה פורמאלית בעל פה מהמחזיק על הפסקת החזקתו בנכס, כשבאותו מעמד, במשרדי העירייה, מציג המחזיק את חוזה השכירות החדש ומבקש להירשם כמחזיק באותו נכס, קמות הנסיבות המיוחדות והחריגות, ממין אלה שעליהן דיבר בית המשפט העליון בפסק הדין המנחה בעניין בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ [פורסם במאגרים משפטיים ביום 17.04.08 - להלן: "עניין דור אנרגיה"], בהן קמה חובה על העירייה לפעול באורח אקטיבי כדי לעמוד בחובת ההגינות והסבירות הנדרשות ממנה כרשות מנהלית. בעניין דור אנרגיה נפסק, כי "מטרתם של סע' 325 ו- 326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העיריה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה". בעמ"נ (חי') 330/03 אברהם סבג נ' עירית חיפה (1.9.04) נפסק כי "ברור, שהמשך החיוב בארנונה אינו צריך להימשך לנצח, אף אם כלל לא נמסרה הודעה כנדרש בסעיף 325. סעיף זה אינו עומד בחלל ריק. מולו ניצבת חובתה של המשיבה לנהוג כלפי נישומי הארנונה בהגינות, בחריצות ראויה, ובתום לב. בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעיתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש. כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה ללא הודעה או הסדר או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות, או כאשר מצויות אסמכתאות לכך שעסק כלשהו בנכס, חדל לפעול בו או עבר למקום אחר". לעניין 'נטל ההוכחה' יש להפנות להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח משולב] בו נקבע כי: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו- בלי כל ראיה אחרת- כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". מן האמור בסעיף זה עולה, כי רישומי העירייה הינם ראיה לכאורה לחובו של הנתבע. לפיכך מוטל הנטל על הנתבע להוכיח כי רישומיה של העירייה אינם תקינים. בר"מ 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה (15.11.06) נקבע, כי "הלכה היא מלפני בית המשפט העליון, כי לצידן של פעולות הרשות עומדת חזקת התקינות (החוקיות) המנהלית. נקודת המוצא הינה, כי הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. כבר נקבע, כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה". עוד בע"א ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (21.08.12) התייחס כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין לשאלת מעמדם הראייתי של תדפיסי החיוב ופסק כי: "סעיף 318 שלעיל קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ'ראיה לכאורה על קביעת הארנונה' [...]. לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם [...]" (ראו והשוו: תא"מ 2118/10 עיריית י-ם נ' כרוף הייסם (פורסם במאגרים ביום 22.06.11)). לא אחת נקבע בפסיקה, כי הסמכות לדון בטענה "איני מחזיק" של הנתבע נתונה למנהל הארנונה וערכאות הערעור עליו ולא במסגרת הגנה לתביעה כספית שהוגשה. אמנם, סעיף 3 (ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כי "על אף האמור בסעיפים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". סעיף 3(ג) הנ"ל מקנה לבית המשפט הסמכות ושיקול הדעת להתיר את הטענה "איני מחזיק", שלא בדרך של השגה, ואולם נקבעו גדרי הרשות לכך, כאשר בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית, לעומת זאת בנושאים עקרוניים ונושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל (6.2.2002) - להלן: "עניין ט.ט.טכנולוגיה" ; תא"מ 15920-11-09 עירית ראשון לציון נ' בשן (31.07.2012)). גדרי הרשות לכך, כפי שנפסקו בעניין ט.ט. טכנולוגיה הנ"ל, הינם "פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי השגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" (שם, בעמ' 779-780); ראו גם עע"ם 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (פורסם במאגרים ביום 5.5.10)). עוד אוסיף ואציין, כי הגשתה של השגה לגבי שנה רלוונטית אין בה כדי להועיל לגבי שנת מס אחרת. עקרון נוסף העומד בפנינו הוא זה העוסק בשאלה מה דין החיוב שמוטל על מחזיק מקרקעין כאשר ממונה 'כונס נכסים'. בהתאם לסעיף 54(א) לחוק ההוצל"פ, משהתמנה כונס נכסים הרי שהוא בא במקום החייב ובלשון הסעיף, "וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב". סעיף 54(א) לחוק מורה לכונס הנכסים לקחת לרשותו את הנכס ולנהלו. משכך, כונס הנכסים הינו המחזיק של הנכס גם אם לא תפס חזקה בפועל ולמעשה בנכס, שכן יש לראותו בתור בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ומכוח חזקה זו חייב בתשלום ארנונה, כחלק מהוצאות הכינוס. ובחזרה לענייננו מטעם התובעת העידה גב' מנורה ישעיה, מנהלת מחלקת הגביה בעירית קריית שמונה. מטעם הנתבע - העיד הנתבע בעצמו. בטרם אפנה להכרעה לגופו של עניין, ראוי להבהיר כי טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע בתחילת ההליך אינה רלוונטית עוד, משום שהיא נזנחה על ידו במסגרת סיכומיו. מכאן לסלע המחלוקת. טענת ההגנה המרכזית של הנתבע הינה, כי הוא אינו מחזיק בנכסים אותם מנתה התובעת בכתב תביעתה, ובתור שכזה הוא אינו חב בתשלום החובות הנטענים כלפי העירייה. לביסוס ראיותיה, צירפה התובעת לכתב התביעה תדפיס החוב (נספח א' לכתב התביעה), ובהתאם להחלטתה של כבוד הרשמת ג' ג'בארין-כליפה (כתוארה אז), הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית לו צירפה דפי 'מצב חשבון' לגבי כל נכס מהנכסים המנויים בתדפיס החוב הנ"ל, כל אחד בנפרד. כן נמצא בתצהיר העדות מטעמה פירוט לגבי כל נכס ונכס בנפרד. מכאן, יש לדחות את טענתו של הנתבע, לפיה הנתבעת לא צירפה מסמכים, ראיות או אסמכתאות להוכחת תביעת החוב. יתרה מכך, עיון במצב החשבון ביחס לכל נכס מעלה, כי הוא כולל פירוט אודות הנכס, פרטי זיהויו, שטחו וכדומה. בכל המסמכים הללו, רשום הנתבע כמשלם הארנונה, כן צוינה כתובתו למשלוח דואר ברחוב ברנר 17/1 בקריית שמונה. בעניין סמכותו של בית המשפט להידרש לטענות בדבר תשלום ארנונה, שההשגה בגינן היא בסמכותו של מנהל הארנונה, וכן לטענות מסוג 'אינני מחזיק בנכס', אציין כי העניין הנדון בפניי אכן אינו מעורר שאלות בעלות חשיבות עקרונית וציבורית ומפיו של הנתבע גם לא נשמעה הטענה, כי הרשות המקומית התרשלה. לפיכך, לכאורה, אין מקום שבית המשפט יידרש להגנת הנתבע. יחד עם זאת, שוכנעתי כי בענייננו קיים טעם שבעטיו אין הצדקה לדחיית הגנתו על הסף - ללא עריכת דיון בה לגופם של דברים. בענייננו, לכאורה, משניתנה לנתבע רשות להתגונן, קבעה כב' הרשמת שהגנתו של הנתבע הנסמכת על טענת 'אינני מחזיק בנכס', תבוא בשעריו של בית המשפט. משלא הוגש ערעור ע"י התובעת על החלטת כבוד הרשמת, הרי שניתן לראות בכך כמעין רשות שניתנה ע"י ביהמ"ש לדון בטענה זו (ראו והשוו: תא"מ (י-ם) 705012/07 עיריית ירושלים נ' שרשבסקי (16.11.11)). מכאן נעבור לדיון לגופו של עניין. כבר כאן ייאמר, כי הנתבע אינו חולק בסיכומיו (סעיף 31) על גובה סכומי החוב הנטענים, אלא מתכחש לעצם החזקה בנכסים מושא התובענה, באופן המשמיט, לטענתו, את הקרקע מהתביעה דנן. הנכס ברח' ברנר באשר לנכס שמספרו בספרי העירייה הוא 75017001 הממוקם ברח' ברנר 17/1 בקריית שמונה (להלן: "נכס 001"), כעולה מסעיפים 4.5 - 4.6 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת ולאור האמור בסעיף 27 לסיכומיה, התובעת חזרה בה מטענותיה שבכתב התביעה ביחס לנכס הנ"ל וסכום החוב הסופי לו עותרת התובעת בסיכומיה הינו לאחר ניכוי החוב הנטען בגין הנכס 001. עקב כך, תביעה זו אינה מתייחסת עוד לנכס האמור, זאת לאחר שהועבר לידי התובעת לאחר הגשת התביעה, הסכם גירושין ובו נקבע כי כל המסים העירוניים החלים על הנכס הנ"ל החל משנת 1999 יחולו על כתפי גרושתו של הנתבע. משכך, מהסכום הנקוב בנספח א' לכתב התביעה יש לנכות סך של 24,888 ₪, החוב בגין הנכס 001, שהתובעת כאמור זנחה בתביעה דנן. הנכס בשוק הדוכנים - נכס 003 על-פי נספח א' לכתב התביעה, חוב הארנונה והמים בו חייב הנתבע בגין 'נכס 003' (הידוע כשוק הדוכנים) עומד על סך כולל של 13,019 ₪. בהתאם לנספח ה' לתצהיר התובעת, נמצא כי הנתבע, המופיע כבעלים של הנכס, נתן הודעה על העברת הנכס 003 החל מיום 7.12.04 ולמשך שנה לאדם בשם סגרון שמריהו, למטרת שכירות, בהתאם להסכם שכירות מאותו תאריך, שצורף על ידי התובעת לתצהיר העדות הראשית מטעמה. עיון במסמכי מצב החשבון בקשר לנכס זה (נספח ד'), מעלה כי בגין נכס 003 הונפקו דפי מצב חשבון בגין השנים 2001 ועד 2008. בתצהיר העדות הראשית מטעמה, מוסרת התובעת כי חישוב החוב בגין הנכס האמור נעשה בהתאם לכך שמדובר בנכס שהיה בחזקתו של הנתבע עד חודש ינואר 2005 (תקופת חוב לשנים 2001 עד 2005). כפי שעולה מנספח ו' לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע, נשלחה לנתבע 'התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים' ביום 28.11.06 בגין הנכס 003 לאחר שצוין מספרו המלא וכן כינויו כמבנה הנמצא בשוק הדוכנים. בהתראה זו אף צוין, כי נשלחו לנתבע הודעות תשלום ודרישות קודמות. הנתבע נחקר במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן בעניין ההשגה שלטענתו שלח בגין החוב עבור הנכס הנ"ל והשיב, כי "על כל נכס ששלחו מכתב תשלום שלחנו מכתב השגה" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 18.05.09, ש' 30-32). כאשר נשאל האם יש לו אסמכתא לכך, מסר הנתבע תשובה מתחמקת באומרו, כי "הכל אצל עוה"ד" (שם, בעמ' 3 ש' 1-2; וכן שורות 7-8). כפי שעוד אראה, בעדותו של הנתבע בקשר לנכס '003' קיימת סתירה מהותית לעומת הדברים שמסר במעמד חקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן, כמצוטט לעיל. בתצהיר עדות הראשית מסר הנתבע, כי "ככל שאני מבין מה זה שוק הדוכנים, הרי שאין לי כל נכס במקום. החוזה שצרפה התובעת לתצהיר כנספח "ה" אינו מתייחס לשוק הדוכנים ככל שאני, תושב קרית שמונה, מלידה יודע. זה נכס שהושכר בשנת 2004. זה נכס שאין בו בכלל חיבור למים ולא מד מים" (סעיף 15(ד) לתצהירו). על-פי נספח ו' לתצהיר הנתבע, שלחה העירייה התראה לנתבע ביום 28.11.06 לפני נקיטת הליכים משפטיים, בין היתר, בגין הנכס 003. אלא מאי, חרף התראה זו, לא הוכח פניי כי הנתבע נקט בהליך של השגה או ערר ולא פנה לבית המשפט על מנת להצהיר, כי אין הוא חייב בגין הנכס הנ"ל. עיון בנספח ה' לתצהיר התובעת מעלה, כי כאשר נמסרה לזו האחרונה הודעת מחזיק מכוח הסכם שכירות עם שגרון לתקופה שמיום 7.12.04 עד 6.12.05, עדכנה העירייה ברישומיה את דבר השכירות והעברת החזקה בנכס מהנתבע לשוכר ואף שוגרו דרישות תשלום לשוכר שגרון. כאשר הסתיימה תקופת השכירות, ובהיעדר כל הודעה מטעם בעל הנכס - הנתבע- חוזרת החזקה בנכס לידיו של האחרון, ומשכך בדין הוטלו עליו תשלומי מסים ע"י העירייה בגין הנכס הנ"ל. בהתאם לאמור, בחקירתה החוזרת העידה עדת התביעה במענה לשאלה, האם חוזי השכירות רלוונטיים לחוב בגין התקופה של הנתבע, השיבה : "לא. ברגע שיש חוזה המשכיר לא מחויב" (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 8.4.10, ש' 19-20). על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי ביחס לנכס הממוקם בשוק הדוכנים שמספרו בספרי העירייה הוא 50240003, יש לחייב את הנתבע בתשלום החוב בגינו בסך של 13,498 נכון ליום 30.06.08. הנכס באזור תעשיה דרומי 34/3 - נכס 103 לגבי הנכס שמספרו "103" המצוי באזור תעשיה דרומי 34/3, על-פי נספח א' לכתב התביעה, סכום החוב בו חויב הנתבע בגין 'נכס 103' עומד על סך כולל של 20,257 ₪ בגין תשלומי מים וארנונה. בתצהירו, טוען הנתבע כי נכס זה "מצוי בבעלות חברת מבניה תעשיה. אני הייתי שוכר שם ובשנת 1996 פוניתי מהמקום. המקום אינו בבעלותי ו/או בחזקתי מאז שנת 1996!! בנכס נמצא עסק אחר, דפוס דיין בבעלות ציון גבאי המשלם ארנונה משנת 2000 לפחות. איני חייב דבר לתובעת בגין נכס זה. מעולם לא הגיעו אלי חשבונות ארנונה בגין נכס זה" (ראו - סעיף 15 א' לתצהיר הנתבע). אמנם, הנתבע צירף תצהיר עדות ראשית של ציון גבאי, אך זה האחרון נמנע מלהתייצב לדיון ומליתן עדות בביהמ"ש, ללא שניתן למחדל זה כל הסבר סביר המניח את הדעת. בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס לתצהיר זה משקל ראייתי כלשהוא. הנתבע נחקר באריכות וביותר מהזדמנות אחת בעניין הנכס הנ"ל והעיד, כלהלן: "ש. לגבי הנכס מס' 97034103 הוא מפורט גם בכתב התביעה וגם בתצהירי עדות ראשית שקיבלת לידך והנכס מצוי באזור תעשייה דרומי 34/3. ת. זה מבנה תעשייה שנלקח ממני בשנת 2005 או 2006. פוניתי ממבנה תעשייה תחת צו של ביהמ"ש ועד היום אני חייב למבנה תעשייה מעל 200,000 לטענתך על הנכס הזה. דפוס דיין נמצא שם והוא משלם מסי עירייה. ... ת. אני כן מחזיק בקרקע תפוסה אבל לא במבנה 34 שנלקח ממני. אזור התעשייה הוא אזור גדול ויש לי שם שטח תפוס 384 מ"ר ואני מחזיק בו עד היום ולא התכחשתי לכך. ... ש. האם נכון שעד היום לא המצאת כל מסמך בדבר כינוס הנכסים. ת. לא כונס נכסים אלא צו פינוי על אי תשלום במבנה תעשייה. ש. האם נכון שלא המצאת עד לרגע זה שום מסמך שמראה על צו הפינוי בנושא זה. ת. המצאתי אישור תשלום מס על הנכס שאני נתבע בו שמישהו אחר משלם עבורו, דפוס דיין. ש. הראית שניתן צו פינוי כנגדך ביחס לנכס. ת. אני לקחתי העתק לעיריית קרית שמונה מצו הפינוי כולל שעון המים, כדי שיסירו מעליי את כל החובות על המים. מאז נכנס דייר חדש בשם דיין והוא משלם עד היום הזה. הוא היה בדרך לביהמ"ש ולא יכל להגיע לעדות... לא זכור לי אם המצאתי צו פינוי אבל אני יכול להמציא תוך יום אחד" (עדותו של הנתבע בעמוד 22 לפרוטוקול מיום 14.12.11, עמוד 23 ש' 14ו ועמ' 28 ש' 19-22 והאמור על ידו בחקירתו החוזרת בעמ' 29 ש' 10-12; כן ראו עדותו במעמד חקירתו בבקשת הרשות להגן בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 18.05.09 ש' 9-13). הנה כי כן, הנתבע בעצמו מודה כי החזיק בנכס 103 בתקופת החוב הרלוונטית, אולם לטענתו בעקבות צו פינוי שהוטל עליו במסגרת הליך משפטי הועברה החזקה בנכס לגורם אחר. חרף טענה מהותית זו, שהועלתה על ידו כבר בדיון בבר"ל, נמנע הנתבע מלהציג את צו הפינוי עליו הוא נסמך בהגנתו, בפני בית המשפט, ללא שניתן כל טעם המצדיק מחדל זה. כאמור, הנתבע בעצמו מודה, כי הנכס היה בחזקתו, אך בפיו שתי טענות הגנה: האחת - ניתן נגדו צו פינוי ע"י ביהמ"ש ; והשנייה - שוכר אחר נכנס בנעליו ומשלם דמי שכירות בגין הנכס הנ"ל, כל זאת מבלי לצרף כל אסמכתא לכך. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל גרסה זו הנעדרת כל תשתית ראייתית לביסוסה, ובדין טוענת התובעת כי יש להטיל על הנתבע את תשלומי המסים בגין הנכס שמספרו 97034103 בסכום של 20,257 ₪. לסיום פרק זה, יוער כי אין במוצג נ/2 - דרישת תשלום שנשלחה לעסק בשם דיין פרינט בע"מ בגין נכס הממוקם בכתובת זו והמתייחסת לשטח בגודל של 113 מ"ר - בכדי להביאני למסקנה אחרת, שכן התובעת עותרת לתשלום חוב נטען בגין התקופה משנת 2001 ועד לשנת 2008, בעוד שדרישת התשלום הנ"ל מתייחסת לתקופה מאוחרת יותר (שנת 2010). מרכז פל - הנכסים 038 ו- 154 מכאן נעבור לשני הנכסים הממוקמים במרכז פל והידועים כנכס מספר 93071038 ("נכס 038") ונכס מספר 93070154 ("נכס 154"); עיון בתדפיס החוב שצירפה התובעת מלמד, כי בגין הנכס 038 הוטלו תשלומי ארנונה בסך כולל של 9,177.2 ₪ עבור השנים 2006-2008, ובגין נכס 154 הוטלו תשלומי ארנונה בסך של 942.70 ₪. לגבי נכס 038, הנתבע מסר בתצהירו כי "אינני מכיר מקום כזה אבל יש לי קשר למקום המכונה בניין פל ואם הכוונה אליו הרי מדובר בבניין מסחרי שמחציתו בלבד בבעלותי ומחציתו השנייה הייתה בעלות פריינטה ומצויה בכנוס נכסים מאז שנת 1995". בעניין נכס 154, ציין הנתבע בתצהירו כי "מניירת התובעת עולה כי כוונתה שוב ל'מרכז פל' ולא אחזור על שנקבע לעיל התקף גם לגבי נכס זה. אם אני מבין נכון, הרי נכס בגודל דומה הושכר לעו"ד בכרי חוסיי והחוזה נמסר לתובעת ובכל מקרה השוכר שילם ארנונה תמיד ובמלואה. אינני חייב דבר בקשר לנכס זה" (סעיפים 15 (ב) ו- (ג) לתצהיר הנתבע). במהלך חקירתו הנגדית העיד התובע, כלהלן: "ש. נעבור לנכס נוסף שמספרו 93071038 המצוי במרכז פל ואתה כינית אותו בתצהירך בניין פל. ת. נכון. ש. האם אתה מחזיק בנכס הזה. ת. לא. נכון לעכשיו אני לא מחזיק בו, הוא היה בכינוס והוא נמכר. הבן שלי מחזיק במחצית הנכס הזה. ... ש. אני בכוונה מקשרת את הנכס ואת הנכס 93070154 שגם הוא בבניין פל ואני רוצה לשמוע ולדעת בניין פל איך מרוכז. ת. הוא היה אולם אירועים ומחולק למספר משרדים. מרביתו לא מאוכלס וחלק ממנו משלמים את המסים הדיירים במקום, זה נקרא בניין פל ואת רק מפרידה בין המספרים. ש. מי משכיר. ת. בעבר כשאני הייתי, אני השכרתי וכעת יש בעלים חדשים והם המשכירים לאחרים. ש. מי הבעלים החדשים. ת. זגורי חיים. הוא הבן שלי. ש. מתי היתה העברת הבעלות בינך לבין הבן. ת. לא זוכר מתי הוא רכש את זה. אולי שנתיים, שלוש, ארבע, לא זוכר בדיוק. עד 2008 היה תחת כינוס כל המבנה עד לא מזמן. הוא היה בכינוס נכסים אצל עו"ד שרגיל וניתן לברר תאריכים מדויקים אצלו. ש. אתה יכול לאשר לנו שבאזור שנתיים שלוש זה הועבר לבעלים אחרים שזה הבן שלך. ת. יש חוזה, הוא רכש את זה מכונס. לא זוכר תאריכים. ... ש. במהלך כינוס הנכסים, הנכסים הושכרו על ידך והעברת חוזה שכירות לעיריה. ת. כן, מידי פעם כן וזה היה בדרישת הכונס כדי להקטין את החוב המצטבר על המבנה כדי שבאחד הימים שהנכס יצא מכינוס החוב יהיה פחות, זו הסיבה שעשיתי. לא קיבלתי שום שכר שם. אני דאגתי שישלמו מסי עירייה כמה שיותר כדי שישאר חוב במבנה כמה שפחות וזו הסיבה שעשיתי זאת באישור כונס הנכסים ודרישתו. מדובר בשני משרדים של 40,50 מטר מתוך 1000 מטר. ... לשאלת בימ"ש: המטרה הייתה שבבוא העת שהמבנה יצא מכינוס יהיו פחות מסי עירייה, שלא נגיע לבתי משפט". (ראו עדותו של הנתבע בעמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 14.12.11, ש' 3-32 ובעמ' 25, ש' 1-20). הנה כי כן, הנתבע מודה כי הוא החזיק בעבר בנכס, כי הנכס היה מצוי בכינוס וכי הזכויות בו נרכשו מכונס הנכסים ע"י בנו של הנתבע. בנסיבות אלו, מוטלת על שכמו של הנתבע החובה למסור פרטים בנושא זה ולהראות מאיזה מועד הוא חדל מלהחזיק בנכס 038, מתי היה הנכס בהליך של כינוס ומתי הועברו זכויות הבעלות בו לבנו של הנתבע, מר חיים זגורי. אף שעסקינן בטענות הגנה מהותיות, ועל אף שלנתבע ניתנו מספר הזדמנויות להשלים את החסר בנושא זה, הוא נמנע מלעשות כן באמתלות שונות. כך למשל, כאשר התבקש הנתבע למסור מתי נמסר הנכס דנן לבנו במסגרת הליך כינוס הנכסים, השיב הלה כי הוא אינו זוכר (ראו עדות הנתבע עמ' 27 לפרוטוקול מיום 14.12.11, ש' 8-14 וכן בעמ' 28 לפרוטוקול מיום 14.12.11, ש' 23-32). הנתבע טוען לפטור מתשלום מסי העירייה מחמת נקיטת הליכי כינוס ונסמך בהקשר זה על נספחים א-ג לתצהירו. ברם, אין במסמכים אלה בכדי להראות כי העירייה הייתה מודעת באותם מועדים רלוונטיים (שנים 1997-1998) לכך, שהנכס נמצא בהליכי כינוס נכסים, כאשר לא הוכח בפניי כי הנתבע או כונס הנכסים מסרו הודעה על כך לעירייה. הלכה פסוקה היא, כי ארנונות, היטלים ומסים שהוטלו על נכס בתקופת הכינוס או הפירוק, הם בגדר הוצאות הכינוס (ע"א 353/62 ר. הכט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז(1) 495; רע"א 6754/93 עו"ד יהושוע באום, כמפרק האחים גולדשטיין, חב' לשיכון ופיתוח בע"מ (בפרוק) נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ (3.12.96). נפסק כי: "תשלום הארנונה המגיעה לתקופה שלאחר מתן הצו, דרוש כדי לממש את המקרקעין, לבצע את הסכם המכר, להעביר את הנכס על שם הרוכש ולהעביר את כספי התמורה לקופת החברה לטובת כל הנושים על פי סדר העדיפויות ביניהם ..." (ראו והשוו: ע"א 2669/08 ש. ובר, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים נ' עיריית חולון (22.3.09); בר"ע (ת"א) 20092/98 עו"ד שלמה ורטהיים, כונס נכסים נ' עיריית נתניה (25.2.1999); בר"ע (ת"א) 22059/99 'משכן' בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' בוחבוט (28.8.01)). כונס הנכסים ו/או המחזיק (הלא הוא הנתבע), הם שהיו אמורים להודיע על החלפת מחזיקים ולבצע מקופת הכינוס את תשלומי הארנונה והמים לתקופת הכינוס, באם הנכס היה ריק, כל זאת מרגע שכונס הנכסים קיבל לידיו את החזקה בנכס. ולכן, כל עוד לא ניתנה הודעה לעירייה בדבר הימצאות הנכס בכינוס, הרי שזכותה להמשיך ולראות בבעלים או המחזיק הרשום בספריה, כנישום הנכון לחיוב הארנונה. כבר ציינתי לעיל, שהתובעת עתרה במסגרת סיכומיה לצירוף ראיה נוספת, הסכם מכר שנערך ביחס לנכס מרכז פל והעברתו מכונס הנכסים לידי בנו של הנתבע, מר חיים זגורי. נכון הוא, כי הדרך הדיונית שבה נקטה התובעת בכל הקשור לאופן צירוף הראיות על ידה, בכל הקשור למכתב של כונס הנכסים עו"ד ראובן שרגיל (שלא צורף בעקבות התנגדות הצד שכנגד) וכן בכל הקשור להסכם במסגרת כינוס הנכסים, אינה מקובלת. יחד עם זאת, כאשר הנתבע בעצמו מודה במהלך הדיון שהתקיים בפניי כי הנכס הידוע כמרכז פל הועבר מכונס הנכסים אל בנו, מר חיים זגורי, הרי שמוטלת עליו העול להציג ראיות המעידות, כי החזקה בנכס הנ"ל הועברה לגורם אחר - היינו בנו חיים זגורי- במסגרת הכינוס. משכך, אף אם הייתי מתעלמת מההסכם שצורף על ידי התובעת בסיכומיה, הרי שניתן להגיע לאותה מסקנה על סמך הודאתו של הנתבע במהלך הדיון, כאמור לעיל. למעלה מן הנדרש, יצוין כי גם אם ייקבע כי מדובר בנכס בו שותפים הנתבע ובנו ו/או אחרים הרי שבהתאם להוראות סעיף 316 לפקודת העיריות (נוסח חדש) "מקום שהוטלה ארנונה לפי הוראות הפקודה על בעל של בנין או קרקע משותפת, מותר לגבותה מאחד או מאחדים מתוך הבעלים המשותפים, ומי שנגבתה ממנו הארנונה יהיה זכאי להשתתפות של שאר הבעלים, באופן יחסי לחלקו של כל אחד בבנין או בקרקע". הנתבע לא ביקש מטעמים השמורים עמו לצרף את כונס הנכסים כנתבע נוסף בהליך דנן ולא ביקש להגיש נגדו הודעת צד שלישי. משכך, יוטל מלוא החיוב לפתחו הוא בלבד. על יסוד המקובץ לעיל, ולאור הודאת הנתבע בהחזקתו בנכס 154, הרי שמוטלת עליו החובה לשאת בתשלום הארנונה בגינו בסך של 942.70 ₪. באשר לנכס השני שמספרו 038, משטוען הנתבע כי הוא חדל מלהחזיק בנכס בעקבות הליך הכינוס והעברת הנכס לבנו, מר חיים זגורי, שומה היה עליו להביא ראיות לביסוס גרסה זו. משלא עשה כן, מוטלת על כתפי הנתבע החובה לשאת בתשלום החוב גם בגין נכס זה, וככל שיש לבצע חלוקה בינו לבין הנעבר (בנו למשל) הוא יכול לסיים מחלוקת זו מחוץ למסגרת הדיון כאן. אי-לכך, הנתבע יישא בתשלום חוב הארנונה גם בגין הנכס 038 בסך של 9,177.2 ₪. נוסף לכך, עדותו של הנתבע הינה עדות יחידה של בעל דין, ועל כן חלה עליה הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אשר קובע כי פסק בית המשפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע "יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". על פי ההלכה הפסוקה, אין די באימון שרוכש בית המשפט לאותו בעל דין על מנת לבסס את ממצאיו על סמך עדותו, אלא דרוש טעם נוסף הנוגע להיגיון הדברים וסבירות הגרסה, תוך התחשבות במכלול הראיות והנסיבות שהוכחו. לסיכום פרק זה, התובעת הביאה בפניי ראיות שונות שכללו תדפיס חוב, פירוט תשלומים עבור כל נכס, וכן דוגמאות של חוזה שכירות של נכסים. האמור במסמכים אלה הוסבר במהלך עדותה של מנהלת הגביה בעירייה והיה בעדותה על מנת לתת הסבר המניח את הדעת אודות ניהול הרישומים בעירייה ביחס לנכסיו של הנתבע. מנגד, בעדותו של הנתבע הוא הרבה להתחמק ממתן תשובות ענייניות לשאלות שבסלע המחלוקת. חרף ההכחשה הכללית בדבר החזקת הנתבע בנכסים, כאמור על ידו בתצהיר העדות הראשית מטעמו ובפתח חקירתו (ראו למשל- מלוא עדותו בעמוד 21 לפרוטוקול מיום 14.12.11), ככל שהתקדמה החקירה הנגדית התגלה, כי הנתבע אכן היה המחזיק בנכסים בתקופת החוב הרלוונטית. כל אימת שהודה הנתבע, כי הוא היה המחזיק בנכס, אך טען כי החזקה עברה לגורם אחר, הן מכוח צו פינוי שניתן ע"י ביהמ"ש והן מכוח הליך הכינוס, ההסכמות וההסכמים שנערכו במסגרתו, שומה היה על הנתבע להניח תשתית ראייתית לתמיכה בגרסה זו, לרבות ראיות הנוגעות למועד העברת החזקה בנכס לגורם אחר. חובת ההודעה הייתה מוטלת עליו לפני פתיחת ההליך על ידי מסירת הודעת מחזיק לעירייה והיא מוטלת עליו היום גם במסגרת הליך זה, בשים לב לטענתו המרכזית 'אינני מחזיק'. מדובר בראיות חפציות שבשליטת הנתבע או שבנקלה יכול היה להשיגן, שכן הוא העיד כי הנכס שבכינוס הועבר לבנו ואילו נכס אחר שהושכר לאדם שמסר תצהיר מטעמו, אך נמנע מלמסור עדות בדיון, ללא כל נימוק המניח את הדעת. אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה הוא הגיש השגה/ערר על השומה שנשלחה אליו בגין הנכסים נשוא התביעה. עיינתי ובחנתי היטב את כל הנספחים שצורפו ע"י הנתבע לתצהירו ולא מצאתי ביסוס לטענה זו. בעניין זה, מקובלת עליי עדותה של עדת התביעה, לפיה למעט נכס אחד לא התקבלו מהנתבע עררים או השגות. עיון בנספחים אלה מעלה, כי ההשגות שהוגשו על ידי הנתבע באמצעות בא-כוחו, התייחסו לנכס הממוקם באזור המלאכה מספר נכס " 50240002" אשר אינו חלק מהתביעה דנן (חרף כך שהוא מופיע בנספח א' לכתב התביעה). המכתבים שנשלחו בתאריכים 19.2.06, 12.10.06 ו- 20.08.07 בעקבות דרישת התשלום שנשלחה ע"י העירייה בגין נכס זה ביום 28.12.05 (אישור מסירה מיום 12.1.06), אינם מתייחסים כלל וכלל לנכסים מושא התביעה דנא. אוסיף ואציין, כי אף לאחר שנשלח ע"י התובעת מכתב התראה ביום 28.11.06 המתייחס לנכסים "003", "001" ו- "103", במכתב התשובה ששיגר ב"כ הנתבע במענה להתראה זו, מיום 28.01.07, מפנה הלה למכתבים שנשלחו בגין הנכס "002" שאינו חלק מהתובענה כאמור. משכך, אין במכתב זה כדי להועיל לנתבע בהוכחת הטענה בדבר הגשת השגה או ערר. בטרם חתימה, מצאתי לנכון להוסיף כי התובעת 'השחילה' לסיכומיה אסופה של מסמכים שלא צורפו על ידה קודם לכן, זאת מבלי לבקש או ליטול את רשות בית המשפט לכך. בנוסף להסכם שבמסגרת הליך הכינוס שכבר עמדתי על נפקותו למעלה, צירפה התובעת מסמך שכותרתו "הדפסת שלבי הטיפול בחייב". יובהר, כי בשל צירוף מסמך זה במסגרת הסיכומים ללא נטילת רשות ובניגוד לכללים הידועים בדבר צירוף ראיה בהליך אזרחי, ובהעדר כל נימוק משכנע מטעם התובעת לאי צירוף פלט זה ממחשביה בשלב מוקדם יותר של ההליך, אין בידי לקבל מסמך זה ובית המשפט התעלם ממנו כליל בעת כתיבת פסק הדין. התנהלותה הדיונית של התובעת, כאשר היא מצרפת לסיכומה מסמכים ללא נטילת רשות של בית המשפט, ראוי כי תמצא את ביטויה בעת פסיקת ההוצאות לטובת העירייה. סוף דבר משום כל הטעמים שנמנו לעיל, אני מורה על קבלת התביעה, במלואה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 43,875 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומית (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980, מיום הגשת התביעה בתאריך 04.05.08 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט בגין אגרה ששולמה משוערכת, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,500 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. חובות לעירייהעירייהחוב