מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוב של מיליון ש''ח על סחורה: תביעה כספית לתשלום 1,145,000 ₪ למועד הגשתה, 4.10.2006. ביסוד ההליך טענה לחוב שנצבר בשל סחורה שסיפקה התובעת. בית-המשפט נדרש לקבוע, בין השאר, מי הלקוח שעמו נערכה העסקה לרכישת הסחורה ובהתאמה מי מהנתבעים נושא בחובה לשלם לתובעת את תמורתה. א. ההליך והצדדים לו הליך זה נפתח בהגשת תובענה בסדר דין מקוצר נגד נתבעים 5-1. היא נסמכה על טענת התובעת, חברה שעיסוקה בייצור ושיווק שימורים, כי סיפקה לנתבע 1 סחורה בהיקף כספי גדול לסופרמרקט בבעלותו בשנים 2006-2005 (להלן הנתבע, הסחורה והעסק בהתאמה). בתוך כך מסר הנתבע לתובעת המחאות עבור הסחורה. לאחר מכן המיר הנתבע את ההמחאות בשל קשיים כלכליים אליהם נקלע ומסר לתובעת המחאות אחרות שנועדו לסלק חוב לתובעת בסך 1,410,000 ₪ בהסדר פריסה, החל מאפריל 2006 ועד אוגוסט 2008. בד-בבד עם החלפת ההמחאות ערבו נתבעים 5-2 לפירעון חוב הנתבע מושא ההמחאות לתובעת על-פי כתב ערבות נושא תאריך 19.3.2006 וחתמו כערבים על גב ההמחאות (להלן הערבות). משחוללו ההמחאות באי-פירעון, תחילה בשל היעדר כיסוי מספיק ואחר כך בשל הגבלת חשבון הנתבע, הוגשה התובענה שהועמדה על סך של 1,145,000 ₪ (להלן החוב). נתבעים 5-1 עתרו ליתן להם רשות להתגונן נגד מלוא סכום התובענה. עילת הגנתו של הנתבע נסמכה על טענתו שלא רכש מהתובעת סחורה ואינו נמנה על לקוחותיה. הנתבע הצביע על רו"ח בעסקו בשם כמאל כמי שמסר לתובעת את ההמחאות ללא הסכמתו וללא אישורו, עבור סחורה שלא הוזמנה בידי הנתבע ולא סופקה לו. עוד טען הנתבע שנתבעים 5-2 הסכימו לערוב לחובו הנטען לתובעת מחמת הטעיה שהוטעו על-ידה. נתבעים 2 עד 5 (להלן הערבים) הצטרפו לטענות הנתבע באשר לנסיבות מתן הערבות, הטעימו שהתאריך המופיע על כתב הערבות זוייף וגרסו שאין לערבותם כל תוקף. לנתבעים ניתנה רשות להתגונן בהסכמה [ר' החלטת כב' הרשם רובס כתוארו אז מיום 28.3.2007]. נוכח טענות הנתבע הותר לתובעת להגיש כתב-תביעה מתוקן שאליו צורף נתבע 6 כנתבע נוסף (נתבע זה כונה בידי הצדדים כמאל ויכונה כך להלן). אף שעתה טענה שעסקו של הנתבע פעל באום-אל-פחם (ולא כנטען בכתב-התביעה המקורי) עמדה התובעת על כל טענותיה נגד הנתבע והערבים כביטוין בכתב-התביעה שבהגשתו נפתח ההליך. עוד טענה שאם תתקבלנה טענות הנתבע בדבר היעדר חבות שלו כלפי התובעת אזי יש להשית את החוב על כמאל, שיצר כלפיה מצג כי הוא פועל בהזמנת הסחורה ובמסירת ההמחאות בשם הנתבע ועבורו. כמאל שלל את כל טענות כתב-התביעה שהופנו נגדו והטעים שלא הציג עצמו כנציגו של הנתבע, לא רכש סחורה מהתובעת ולא מסר לה המחאות; זיקתו לנתבע נבעה מהיותו מנהל חשבונות במשרד רו"ח שהעניק שירותים לעסקו של הנתבע ובמסגרת זו התבקש לסייע לנתבע במילוי ההמחאות. בהתייחס לנתבעים 5-1 התנהל במקביל תיק הוצאה לפועל בו הוגשו לביצוע המחאות בסך 100,000 ₪ שלא נכללו בתובענה דנן. התובעת עתרה להתיר לה לפצל סעדיה נגד כמאל על-מנת שתוכל לתבוע ממנו בנפרד גם סכום זה. התיק הובא לפני מתום שלב קדם-המשפט. עדי הצדדים, שעדויותיהם הראשיות הוגשו בתצהירים, נשמעו בתאריכים 27.5.2010, 24.1.2011, 19.9.2011 ו-22.9.2011. דיון שנקבע ליום 16.11.2011 לשם שמיעת שני עדיו של כמאל התייתר בשל הסדר דיוני שכלל ויתור על שמיעתם [החלטה מיום 16.11.2011]. אין חולק על כך שלא נערך הסכם בכתב לעיגון ההתקשרות החוזית בין התובעת לבין מי שהתקשר עימה לשם רכישת הסחורה. המחלוקת בין בעלי-הדין נסבה, כך על-פי מסכת ראיותיהם וכך על-פי סכומיהם, על שתי שאלות: ראשית, מיהו הנושא בתשלום החוב מושא התובענה, הנתבע או כמאל; שנית, מה תוקף הערבות שיוחסה לנתבעים 5-2. שאלות אלה ידונו להלן; ההפניות הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צויין אחרת. ב. זהות החייב התביעה נגד הנתבע וכמאל חלופית. התובעת עתרה להשית את החוב על הנתבע ועל נתבעים 2 עד 5 שערבו לפירעונו כלפי התובעת. התובעת ביקשה לחייב את כמאל בתשלום החוב כטענה חלופית, בהסתמך על טענות הנתבע בבקשה לרשות להתגונן; אשר על כן טענה שאם גרסת הנתבע תתקבל ויתחוור שהוא והערבים אינם חבים כלפיה אזי יהיה מקום לחייב את כמאל בתשלום החוב [ר' סע' 29 לכתב-התביעה המתוקן וסע' 30 ל-ת/1]. התובעת רשאית לעשות כן בהסתמך על תקנה 22(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי המורה כי אם "היה לתובע ספק ממי הוא זכאי לתבוע, רשאי הוא לצרף נתבעים אחדים כדי ששאלת החבות ומידת החבות של כל אחד מהם תוכרע בין כל בעלי הדין". עם זאת מוגבלת התובעת לגדר המחלוקת כפי שהותוותה בכתבי-הטענות. היא אינה רשאית לטעון, לראשונה בסיכומיה, לחבות של הנתבע וכמאל ביחד ולחוד, כפי שביקשה לעשות בשוליהם. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה נגד הנתבע ובה בעת לדחותה נגד כמאל. להלן יובאו הטעמים לכך. ההתקשרות עם התובעת אין חולק על כך שרכישת סחורה מהתובעת על-שם הנתבע נעשתה במהלכה של שנת 2005. רכישת הסחורה שבעטיה נצבר החוב שנתבע כאן נעשתה אף היא במועדים שונים בשנת 2005, החל ביום 6.7.2005 וכלה ביום 17.11.2005 [ר' החשבוניות שצורפו לתצהיר מנהל התובעת, מר עפיף זבאד, נספח א' ל-ת/1; להלן חשבוניות החוב]. בשנת 2005 ואף קודם לכן היה הנתבע בעליו של עסק באום-אל-פחם שהתנהל על שמו, כשמספר עוסק מורשה של העסק הוא כמספר תעודת הזהות של הנתבע. בכיתוב על גבי המחאותיו של הנתבע תואר העסק כסיטונאות מזון [נספחים ב' ו-ד' ל-ת/1]. בהקשרים אחרים התייחסו אליו הנתבע ועדיו כאל סופרמרקט או חנות [עדות הנתבע בעמ' 59, 61, 65 ו-70 ועדות נתבע 3 בעמ' 89. ר' גם דברי עד התובעת אלאמאם בעמ' 31]. באותה תקופה ועד אוגוסט 2006 או בסמוך לכך היה כמאל מנהל חשבונות שהועסק כשכיר במשרדו של רואה-חשבון באום-אל-פחם ששמו כשם נתבע 6, כמאל מחאמיד - משרד שהעניק שירותי הנהלת חשבונות לעסקו של הנתבע (להלן רו"ח מחאמיד ומשרד רו"ח מחאמיד בהתאמה) [עדות כמאל בעמ' 123-122, 127-126]. הן הנתבע והן כמאל הכחישו באופן גורף כל קשר לגיבוש עסקת היסוד עם התובעת שבגדרה הוזמנה ממנה סחורה, הונפקו חשבוניות כנגד סחורה שסופקה ונמסרו המחאות תמורתה [סע' 4-3 לתצהיר הנתבע נ/4; סע' 10 ו-15 לתצהיר כמאל נ/10]. הנתבע הטעים שאף שהוא עצמו ניהל את העסק לא הכיר את התובעת ולא קיים עימה קשרים מסחריים [עמ' 59, 61, 64]. לטענתו כלל לא החזיק מוצרים של התובעת בעסק ולא מכר אותם [עמ' 60]; אם היו לעתים מוצרים של התובעת על המדפים הרי שהם לא נקנו ישירות ממנה אלא באמצעות ספק אחר [עמ' 85]. גרסתו של כמאל היתה שקשריו עם התובעת התמצו בכך שבמעמדו כמנהל חשבונות במשרד רו"ח מחאמיד ראה חשבוניות של התובעת שהגיעו אל הנתבע וסייע לנתבע בהכנת שיקים כנגדן [עמ' 137]; במספר פעמים בהן איחר הנתבע בהעברת המחאותיו לתובעת התקשרה פקידה ממשרד התובעת למשרד רו"ח מחאמיד ושוחחה על כך עם כמאל [עמ' 137-136, 139, 148]. את תקופת הקשר בין התובעת לנתבע ניתן לחלק לשלושה פרקי זמן: ההתקשרות הראשונה עם התובעת, מהלך העבודה השוטפת עימה וגיבוש הסדרי תשלום עם התובעת לאחר שנוצר חוב שלא נפרע בגין סחורה שסופקה. על גיבוש העסקה הראשונה שסימנה את תחילת הקשר המסחרי בין הצדדים עמד מנהל התובעת (להלן גם עפיף). לדבריו הכיר את שם הנתבע כמי שעוסק שנים רבות במסחר בשוק הסיטונאי אך לא פגש בו באופן אישי. אל עפיף הגיע כמאל בסוף שנת 2004, הציג עצמו כרו"ח של העסק וביקש לקנות סחורה לעסק בהיקף של 450,000 ₪. באותו מעמד סיכמו עפיף וכמאל את מחירי העסקה; למחרת הביא כמאל המחאות של הנתבע לכיסוי מחירה של העסקה הראשונית. עפיף קיבל את ההמחאות ובטרם סיפק את הסחורה ערך בירור על-אודות הנתבע ועסקו בחברת בי.די.איי. ובשוק בו פועלים התובעת והנתבע. הבירור העלה שהעסק קיים הרבה שנים ולנתבע יש בשוק מה שכונה בפיו של עפיף 'מותג טוב' [עמ' 7-6, 10, 12]. בעקבות הבדיקה מומשה העסקה הראשונה, הסחורה סופקה וההמחאות שנמסרו תמורתה נפרעו [עמ' 7, 20]. עפיף הבהיר שלאחר שהעסקה הראשונה סוכמה עמו, קיבלה את ברכתו ויצאה אל הפועל נעשו כל עסקאות ההמשך במישרין בין כמאל לבין מנהלת השיווק אצל התובעת, גב' נואל מוחמד ג'מל (להלן נואל). בלשונו של עפיף [בעמ' 9; ר' גם עמ' 23-22]: [...] אנו עובדים בשיטה כזו, בא הוא יושב איתי סוגר מחירים וסוגר עיסקה כמות מסויימת נגיד מכל סוג של סחורה כמות מסוימת אני יושב איתו וסוגר, ואח"כ הוא מתחיל למשוך לפי הצורך שלו [...]. יש לנו המון סחורה מגוון גדול, הוא היה מושך מכל הסוגים היה מרים טלפון ואומר תכינו לי הזמנה מכל מיני סוגים ובא ומעמיס. עוד טען עפיף כי מאותו רגע עבדו התובעת והנתבע באופן שוטף כשהנתבע מיוצג כלפי התובעת כל העת בידי כמאל, כשכמאל מזמין סחורה מהתובעת וכנגדה ממציא לתובעת המחאות הנושאות את שם הנתבע והעסק ומשוכות על חשבון הנתבע בבנק [עמ' 7-6]. מעורבות ישירה של הנתבע בציר הקשר שבינו לבין התובעת היתה רק בשלב האחרון של הקשר, כשנוצר החוב והתקיימו מגעים להסדרתו. אין חולק על כך שבמהלך העבודה השוטפת נמסרו לתובעת תמורת הסחורה המחאות שנמשכו על חשבון הנתבע בבנק ואשר נשאו את פרטי הנתבע והעסק. אף אין חולק על כך שההזמנות שבגינן נמסרו ההמחאות תועדו בהנהלת החשבונות של התובעת בכרטיס לקוח שנשא את שם הנתבע. אין לתובעת כרטיס לקוח על שם כמאל. חשבוניות שהנפיקה התובעת עבור סחורה שנמשכה נשאו אף הן את שם הנתבע [עמ' 42, 45]. עם זאת התרשמתי שידיעתו האישית של עפיף על-אודות מהלך הקשר השוטף בין הצדדים לאחר שמומשה העסקה הראשונה היתה פחותה מכפי שביקש להציג. מעורבותו שלו במעמדו כמנהל התובעת נשמרה לעניינים עקרוניים, כפי שצריך להיות: לגיבוש ואישור העסקה הראשונית עם הנתבע וסיכום המחירים שיחולו בגדרה, כמו גם להסדר חובו של הנתבע לאחר שנוצר [על כך עוד יפורט בהמשך]. ניכר שהלה לא היה מעורב בפרטים היומיומיים של הפניית הזמנות לתובעת מזה ומשיכת סחורה ממנה מזה. לכל היותר ידע שתמורת ההזמנות משולמת בהמחאות של הנתבע אך לא היה מעורב בקבלתן. טענת עפיף שהיה מעורב ברמת משיכת הסחורה על-ידי נהגים ובתוך כך שאל נהג מי שלח אותו לקחת סחורה שהוזמנה עבור הנתבע לא עוררה אמון בלשון המעטה [עמ' 9]. לטענות כאלה אף אין זכר בתצהירו, והדברים אומרים דרשני. פשיטא שעפיף עשוי להעיד רק על מה שידוע לו מכלי ראשון. כך נהג בהתייחס ליצירת הקשר הראשוני בין התובעת לנתבע, עת תיאר את העסקה הראשונה שגובשה עמו ואת הצהרתו של כמאל שהוא פועל בגיבושה בשם הנתבע ועבורו. בהתייחס לעניינים אחרים נסמך עפיף לא אחת על שמועות שאינן עשויות לספק תשתית ראייתית לקביעת ממצא עובדתי בר-קיימא. כזו היתה למשל הצהרתו כי דבר היותו של כמאל נציגו של הנתבע היא נחלת הרבים; בלשונו: "[...] כל השוק יודע שהוא עושה לו את העבודה הזו" [עמ' 10]. בכל הקשור למהלך העבודה השוטפת עם הנתבע בתקופה שלאחר גיבוש העסקה הראשונה ומימושה ועד פניית הנתבע לשם גיבוש הסדר לסילוק החוב נסמכה התובעת על עדותה של נואל. כאן ביקשה התובעת להישמע בטענה שבתקופה זו נוהל הקשר עימה על-ידי כמאל באורח בלעדי, כנציגו של הנתבע וללא מעורבות אישית של הנתבע. בעדותה הראשית שהוגשה בתצהיר ביקשה נואל לשכנע שכמאל היה זה שהזמין סחורה עבור הנתבע, ואליו היתה פונה כדי שישלח לתובעת המחאות עבור סחורה שהזמין [סע' 3 ו-5 ל-ת/3]. על-פי עדותה, במועד גיבוש העסקה הראשונה עם מנהל התובעת מסר כמאל המחאות כנגד הסחורה שהוזמנה במשרדי התובעת ובנוכחות נואל [שם, בסע' 4]; בסך-הכול הגיע כמאל למשרדי התובעת פעם-פעמיים [שם, בסע' 6]. כמאל הכחיש את עדות נואל, גרס שהיא משקרת ועמד על כך שמגעיו עמה הסתכמו בפניה טלפונית אליו במספר מקרים בהם איחר הנתבע במסירת המחאות עבור סחורה [עמ' 137-136, 139, 148]. את עדות נואל על כך שכמאל היה בעל דברה של התובעת בגיבוש העסקה הראשונה יש לקבל; בעיקרה היא תואמת את עדותו של עפיף בסוגיה זו. בעניינים אחרים מצאתי את עדות נואל לא משכנעת ואמינותה מוטלת בספק. ראשית, בחקירתה הנגדית היא העידה כמי שקפאה שד; תשובותיה לא נמסרו באופן קולח, כן וספונטני. שנית, בפרטיה לקתה עדותה בחסרים שיש בהם כדי להשליך על מהימנותה. כך למשל מסרה נואל שהיקף העסקה הראשונה עם הנתבע היה 600,000 ₪ וכי המחאות בסכום זה מסר כמאל עם גיבוש העסקה למנהל התובעת, בנוכחותה [עמ' 41-40, 44]. דא עקא, מנהל התובעת העיד שהעסקה הראשונה נערכה בסכום של 450,000 ₪ [עמ' 7]. עוד עמדה נואל על כך שבהמשך נעשו כל ההזמנות על-ידי כמאל בפניה טלפונית אליה, כשאין בצידן הזמנה בכתב; יומרתה לזהות את קולו של כמאל בטלפון על סמך מפגש קצר אחד שקיימו בראשית הקשר לא עוררה אמון ועלתה בקנה אחד עם הרושם המגמתי והחד-צדדי שהותירה עדותה [עמ' 42]. נואל אישרה שבמסגרת עבודתה בתובעת היא אחראית על כל המכירות והתיעוד הנלווה אליהן [עמ' 40]. אף לשיטתה הציג כמאל את עצמו כפי שקונה עבור הנתבע ולא כשותפו. כל ההזמנות בהן טיפלה נעשו טלפונית, מבלי שגובו במסמך ששוגר בפקס' ומבלי שכמאל או אחר זולתו חתמו על ההזמנות או על מסמך אחר בקשר עימן [עמ' 43]. כמאל גם טיפל באיסוף הסחורה מהתובעת; העדה לא ידעה לומר היכן נפרקה הסחורה [עמ' 41, 44]. לבסוף הטעימה נואל שבתובעת התנהלה כרטסת על שם הנתבע ואין כרטסת על שמו של כמאל. חשבוניות בגין המחאות שנמסרו הוצאו על שם הנתבע, בו ראתה נואל את בעל העסק המזמין [עמ' 42, 45]. אפילו התעלמתי מהקשיים בעדותם של עפיף ונואל וקיבלתי את טענתם כי כמאל היה מעורב לא רק בגיבוש העסקה הראשונה עם התובעת אלא גם בהפניית ההזמנות השוטפות אליה ובמשיכת סחורה על-פיהן, לא היה בכך כדי לכונן אחריות של כמאל באופן שהוא יחשב לקונה הסחורה מהתובעת ולמי שהתחייב אישית בתשלום תמורתה. ראשית, יש לייחס משקל ומשמעות לכך שגיבוש עסקה שתוביל להתקשרות מתמשכת בין ספק כדוגמת התובעת לבין בעל עסק כנתבע באמצעות צד שלישי הפועל אל-מול הספק כנציגו של הקניין ומטעמו אינו דבר נדיר בשוק המזון הסיטונאי בו פעלו התובעת והנתבע. קשירת עסקה בדרך זו, ללא הסכם בכתב ובאמצעות נציג שנשלח מטעם הקונה ולא במישרין עם בעל העסק מזמין הסחורה, איננה חריגה, לא בעסקה של התובעת וגם לא בשוק הסיטונאי בכללותו. שנית, יש לייחס משקל ומשמעות לאופן בו הובנה העסקה בזמן-אמת על-ידי מנהל התובעת שהיה אמון על קשירתה. בכל משכו של הקשר המסחרי בין הצדדים, בעת שפרץ הסכסוך וכשהוגש כתב-התביעה המקורי ראה מנהל התובעת את הנתבע כלקוח התובעת שרכש ממנה סחורה ואת כמאל כפי שפעל כלפי התובעת כנציג הנתבע [עמ' 13]. מנהל התובעת העיד על נוהג התקשרות ספציפי עם הנתבע באמצעות נציג, כמאל, שתאם את נוהל ההתקשרות של התובעת עם לקוחות אחרים מאותו סוג: "[...] אנו עבדנו מול כמאל, לא ראינו את הנתבע 1, לא היה לנו שום קשר, כמאל זה שייצג אותו, ואל תעשה לי ככה, אנו עובדים עם חברות יותר גדולות ממנו ולא מכירים את הבעל הבית, אני עובד מול קניינים בסכומים מאוד גדולים" [עמ' 23; ר' גם עמ' 18]. עפיף הדגיש שהתובעת עובדת עם גופים גדולים בשוק ואינה לוקחת בטחונות מלקוחותיה; המותג, השם שיש לנתבע בשוק, הוא המשמש בטוחה ביחד עם המחאותיו שניתנו עבור הסחורה שמשך [עמ' 13]. כפי שיובהר להלן מצביעים נתונים נוספים כבדי-משקל על כך שלקוחה של התובעת היה הנתבע ולא כמאל. לסיכום חלק זה: הן התובעת (בציר המחלוקת בינה לבין כמאל) והן הנתבע (בגדר הגנתו נגד התביעה ובציר המחלוקת שבין הנתבעים בינם לבין עצמם) לא הראו שהיותו של כמאל מי שפעל בחזית ההתקשרות הראשונית עם התובעת ומי שקשר עימה את העסקה הראשונה עשה אותו ללקוחה של התובעת ומי שחב בתשלום כלפיה. היפוכו של דבר הוא הנכון; כמאל הציג עצמו כנציגו של הנתבע והתובעת ראתה בו נציג כזה. תפישה כזו של זהות המתקשר הממשי עם התובעת, כשהלקוח הוא בעל-הבית של העסק המזמין שנותר מאחורי הקלעים ופועל באמצעות נציג, תאמה הן את נוהגי המסחר של התובעת עצמה ביחס לאחרים והן את נוהגי המסחר בשוק המזון הסיטונאי שבו פעלו הצדדים. הפן הכספי של ההתקשרות הקשר המסחרי בין הצדדים התנהל כך שהתובעת סיפקה לנתבע סחורה בהתאם להזמנות שהופנו אליה, הנפיקה חשבוניות על שמו בגין הסחורה וכנגדן קיבלה המחאות מעותדות בחתימת הנתבע שנמשכו על חשבונו בבנק [עדות עפיף בעמ' 14 ו-22]. במהלך התקופה שמיום 2.3.2005 עד יום 6.7.2005 הונפקו לנתבע חשבוניות בסכום כולל של 1,071,567 ₪; המחאותיו של הנתבע שנמסרו לתובעת בגינן נפרעו (להלן החשבוניות שנפרעו). ממצא זה עולה גם מחוות-דעתו של רו"ח אסעד אגברייה שהוגשה מטעמו של הנתבע [סע' 1(א) ל-נ/9; להלן חוו"ד אגברייה]. בזמן-אמת לא הלין הנתבע על פירעון ההמחאות ולא התריע על כך שחשבונו מחויב בסכומי עתק ללא עילה [עמ' 22]. לא נמצא בפיו של הנתבע הסבר מניח את הדעת שיבאר כיצד זה נפרעו בחשבונו המחאות בסכום העולה על מיליון ₪ לטובת התובעת, שלטענתו כלל לא נמנתה על ספקיו, מבלי שלו עצמו היתה נגיעה לעסקת היסוד שבגינה נמסרו ההמחאות ומבלי שעשה דבר בעניין זה. הנתבע התחמק מלהשיב אם נכון שהמחאות שלו בסכומים גדולים נפרעו בחשבונו לטובת התובעת וטען שאינו יודע [עמ' 77]. דא עקא, התביעה הוגשה בשנת 2006 ועדותו בחקירה נגדית נמסרה בספטמבר 2011. היה לנתבע די והותר זמן לבדוק סוגיה זו, שהיא מהותית להגנתו. אחת משתיים: או שבדק וידע אך התחמק מלהשיב שכן התשובה אינה נוחה לו, או שלא בדק כי ידע ידוע היטב שההמחאות נמסרו ונפרעו לתובעת כדת וכדין. טענת הנתבע, שהושמעה בקול ענות חלושה, לפיה לא ידע על חיוב סכום העולה על מיליון ₪ בחשבונו, תוך פירעונו לטובת התובעת, אינה עשויה לסכון [עמ' 59]. בעניין זה הסתבך הנתבע במסירת גרסאות שבלטו בחולשתן ובהיותן מנותקות מכל היגיון וסבירות. מצד אחד ביקש להישמע בטענה כי העסק היה 'אימפריה', כי "כל השיקים עוברים בבנק ולא מסתכלים" וכי הוא עצמו לא ידע למי ניתנו שיקים ולא בדק זאת [עמ' 60]. מצד שני אישר שהוא הבעלים היחיד של החשבון שעליו נמשכו ההמחאות ואין מורשה חתימה בחשבון זולתו, אף לא אדם אחר שיש לו גישה לחשבון. עוד עלה מעדות הנתבע, טיפין טיפין, שהוא עצמו פיקח באופן אישי ושוטף על מצב החשבון, על יתרתו ועל תנועת ההמחאות בו. מדובר בפיקוח יומיומי והדוק שביצע הנתבע בעצמו: כשחתם על שיק היה רושם את מספרו ביומנו האישי לצרכי מעקב ובכל יום היה הולך לבנק ובודק את היתרה בחשבון. לפעמים גם היה מקבל תדפיס תנועות מהבנק, עושה התאמה ומוחק מיומנו שיק שנפרע [עמ' 63, 69]. על התנהלות זו של הנתבע בכל הקשור לפיקוחו של חשבון הבנק של העסק ועל תנועת המחאות בו תוך רישומן ביומנו האישי עמד גם כמאל בעדותו [עמ' 131-130]. ברי אפוא שלו היו 'נעלמים' מחשבון הנתבע סכומים העולים כדי מיליון ₪ בגין פירעון המחאות שנמשכו על החשבון, כל זאת מבלי שלנתבע היתה יד בכך ובגין סחורה שלא הוזמנה על-ידו ולא סופקה לו, היה הנתבע נזעק וממהר לברר את פשר התופעה בפנייה לתובעת, לבנק ולכמאל שסייע לו ברישום המחאות לספקים. היעדר פנייה כזו והתנהלות הנתבע שהסכין עם פירעון המחאות בחשבונו בסכומים גדולים לטובת התובעת - אותה תובעת שהכחיש כל קשר מסחרי עימה - מהווים ראייה חזקה לכך שטענותיו אינן אמת. לצד החשבוניות שנפרעו, שמועדיהן עד 6.7.2005, הנפיקה התובעת לנתבע חשבוניות נוספות בסכום מצטבר של 2,002,551 ₪ בתקופה שמיום 6.7.2005 עד יום 17.11.2005 [נספח א' ל-ת/1; להלן חשבוניות החוב]. המחאות מעותדות בגין חשבוניות אלה נמסרו לתובעת במהלך העבודה השוטפת שהתקיימה בין הצדדים כשזמני פירעונן דצמבר 2005 עד אפריל 2006 [סעיף 11 ונספח ב' ל-ת/1; להלן סדרת ההמחאות הראשונה]. הנתבע אישר את היותו חתום על ההמחאות שבסדרה הראשונה [עמ' 74]; כמאל אישר שהוא שמילא עבור הנתבע את פרטי ההמחאות הללו בכתב-ידו [עמ' 143]. הנתבע ביקש לעשות את מילוי פרטי ההמחאות בידי כמאל בסיס לטענתו כי כמאל הונה אותו, עשה בהמחאותיו כבתוך שלו ובתוך כך השתמש בהמחאות ריקות שנשאו את חתימת הנתבע. מנגד גרס כמאל שתהליך מילוי ההמחאות לספקים נעשה בנוכחות הנתבע, בידיעתו ותוך מעורבות שלו וכי הנתבע לא חתם על ההמחאות אלא לאחר שהוכנו בידי כמאל. בעניין זה, שהוא מהותי לניסיונו של הנתבע לגלגל את האחריות להתקשרות עם התובעת ולפירעון החוב לפתחו של כמאל, העדפתי בבירור את עדות כמאל על-פני עדות הנתבע. עדות הנתבע בסוגיה של הכנת המחאות לספקים נשאה אופי משתנה ומתפתח; גם בעניין זה מסר גרסאות סותרות המוציאות האחת את השניה. תחילה ביקש להישמע בטענה שחתם על המחאות ריקות מבלי שידע את פרטיהן ומסר אותן לכמאל, שמילאן בסוף כל חודש ללא מעורבות של הנתבע [עמ' 59]. גרסה שניה היתה שהמחאות חתומות הוחזקו בעסק סתם-כך, ללא תכנון מיוחד לגביהן; ההמחאות נשמרו בארון לא נעול אף שיש בעסק כספת [עמ' 67, 82-81]. לפי גרסה נוספת, שלישית במספר, היה כמאל מכין המחאות לספקים ומביאן לנתבע כשלכל ספק מעטפה ובה ההמחאות המיועדות לו. גם במתן גרסה זו הסתבך הנתבע בגלוי: לדבריו הכין כמאל את ההמחאות לא בעסק אלא במשרד רו"ח מחאמיד. הנתבע לא ידע לבאר ממי קיבל כמאל נתונים באשר לסכומים ושם הנפרע שיש לרשום בהן ("הוא היה בא ובודק"), או את זמני הפירעון ("היה רושם מה שהוא רוצה") [עמ' 72]. ניסיונו של הנתבע להרחיק עצמו מפעולת הכנתן של ההמחאות לספקים לא עלה יפה וניכר שהוא אינו תואם את המציאות לאשורה. כמאל מסר עדות שתאמה את גרסתו השלישית והאחרונה של הנתבע בסוגיה זו תוך הארת חלקו ומעורבותו של הנתבע בתהליך הכנת ההמחאות לספקים. במסגרת שירותי הנהלת חשבונות שניתנו לנתבע היה כמאל מגיע לעסק ומכין את ההמחאות לספקים. פקידה שהעסיק הנתבע בביצוע הנהלת חשבונות בסיסית לא טיפלה בכך כי "[...] צריך לבנות תזרים מזומנים לדעת מה נכנס לו ומה יוצא, זה לא סתם שיקים" [עמ' 129]. המחאות מולאו לפי החשבוניות הפתוחות והיכולת התזרימית של הנתבע, לא לפי תנאי תשלום קבועים או אובליגו נתון שהיה לנתבע אצל התובעת [עמ' 143]. הלכה למעשה הוכנו ההמחאות על-פי כרטסת הנתבע אצל התובעת שהועברה בפקס' וכללה רישום חשבוניות שהוציאה התובעת לנתבע ושיקים שנמשכו כנגדן, ובהתחשב בשיקים שכבר נמשכו וטרם נפרעו [עמ' 131-130]. כמאל הטעים שתהליך הכנת ההמחאות לספקים היה מתבצע בדרך-כלל אצל הנתבע בעסק כשכמאל ממלא את השיקים, הנתבע חותם עליהם, ומכינים מעטפה לכל ספק ובה ההמחאות המיועדות לו. למשרד רו"ח כמאל היה הנתבע מגיע לשם הכנת שיקים רק במקרים נדירים, כשדובר בהכנת שיק או שניים לספק באופן דחוף [עמ' 132, 151-150]. המעטפות ובהן ההמחאות המוכנות והחתומות נמסרו לפקידה של הנתבע שהיתה נוכחת בתהליך רישום ההמחאות; גם הנתבע עצמו היה נוכח במעמד [עמ' 131, 151]. השיקים מולאו תחילה ואחר כך נחתמו על-ידי הנתבע; כמאל שלל מצב בו חתם הנתבע על שיקים ריקים ומסר אותם לכמאל למילוי. עוד הצביע כמאל על כך שבפנקס השיקים שהחזיק הנתבע בעסק היו לכל שיק העתקים ובהם הופיעו מלוא פרטיהם [עמ' 132-131]. לדבריו, לא רק בתהליך הכנת ההמחאות לספקים היה הנתבע מעורב אישית אלא אף תיעד את ההמחאות ופרטיהן ביומנו. בכל יום נרשמו ביומן כמות השיקים, מספריהם, סכומיהם ולמי נמשכו. היומן נותר אצל הנתבע ועודכן על-ידו על-פי תדפיס תנועות בחשבון שקיבל מדי יום מהבנק. שיק שנפרע על-פי התדפיס, היה הנתבע מסמנו ביומן [עמ' 131-130]. נתבע 3, קרובו של הנתבע שעבד בעסק ונמנה על עדי הנתבע, סיפק חיזוק לעדות כמאל באומרו שרישום השיקים נעשה על-ידי כמאל והנתבע יחדיו, במשרד שבעסק [עמ' 92]. הדברים סותרים מניה וביה את גרסת הנתבע בסוגיה זו. נובע מכך שבעסקו של הנתבע נמצאו פנקס המחאות ובו העתקי המחאות שנמשכו אשר כוללים את מלוא פרטיהן ויומן של הנתבע בו התנהל מעקב שוטף אחר משיכת המחאות מחד גיסא ופירעונן מאידך גיסא. קיומו של תיעוד כזה אינו מתיישב עם טענת הנתבע כי פרטי ההמחאות שנמשכו לתובעת לא היו ידועים לו וכי ההמחאות הוכנו 'מאחורי גבו'. יומנו האישי של הנתבע, אף שנזכר גם בעדותו שלו, לא הוצג על-ידו. הוא הדין בפנקסים הרלוונטיים שמתוכם נמשכו המחאות לתובעת. על כן קמה נגד הנתבע החזקה שהיה בהצגתם כדי לחזק דווקא את גרסת כמאל [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. עוד הוכח שכמאל לא היה מעורב במסירת ההמחאות לתובעת ומלאכתו התמצתה בהכנתן. כמאל הצביע על כך שמסירת שיקים לספקים נעשתה בעסקו של הנתבע; כמאל לא היה מעורב בה [עמ' 153]. הנתבע אישר זאת. לטענתו אינו יודע מי מסר את השיקים לתובעת אך לא ראה את כמאל עושה כן. גם הדברים הללו מעיבים על ניסיונה של עדת התובעת נואל לקשור בין כמאל לבין מסירת המחאות לתובעת [עמ' 42]; גם הם תומכים בתורם במסקנה שעדותה היתה מגמתית ומוטית. גרסתו של הנתבע בחקירה נגדית היתה שעל מסירת שיקים לתובעת בידי כמאל למד רק מעדות מנהל התובעת בבית-המשפט. הדברים סותרים חזיתית את עדותו הראשית של הנתבע, שם הצהיר על מסירת השיקים לתובעת בידי כמאל [השוו סע' 13 ל-נ/4 ועמ' 80]. כשהתבקש הנתבע לבאר את הסתירה בעדותו השיב: "מה שכתוב בתצהיר אני לא יודע" והבהיר שאינו מתעניין בשאלה מי נתן את השיקים [עמ' 81]. על נפקותה של סתירה כזו בכל הקשור לאמינותו של הנתבע, כשלצידה הודאתו בכך שתוכן התצהיר עליו חתם אינו ידוע לו, אין צורך להרחיב את הדיבור. ממילא סתר הנתבע את תוכן תצהירו ואישר שלא ראה את כמאל מוסר המחאות לתובעת ואינו יודע מי מסרן לה. יש בכך תימוכין נוספים להתרשמותי שעדות הנתבע היתה מפגן מתמשך של חוסר אמינות והצגת טענות שדבר אין בינן לבין המציאות כהווייתה. לסיכום חלק זה: פירעון המחאות שנמשכו מחשבון הנתבע לטובת התובעת בסכום העולה על מיליון ₪ ללא כל טענה או מאנה מצד הנתבע, כשלצידו נוהל העבודה שעל-פיו הוכנו, נחתמו ונמסרו המחאות לספקים בעסקו של הנתבע, מעלים שאין ממש בטענת הנתבע כי לא ידע על משיכת ההמחאות הללו לתובעת או על פירעונן בחשבונו. בהתאמה נפגעה עד מאוד יכולתו של הנתבע להפנות אצבע מאשימה כלפי כמאל ולייחס לו משיכת המחאות לתובעת 'מאחורי גבו'. אני קובעת שמשיכת המחאות לתובעת בגין החשבוניות שנפרעו, כמו פירעון ההמחאות בפועל, נעשו במעורבותו המלאה של הנתבע והיו בידיעתו במהלך ההתנהלות השוטפת אל-מול התובעת. הדברים אמורים גם במשיכת ההמחאות בגין חשבוניות החוב, שלא נפרעו במועדן ואשר ידונו להלן. הכרת הנתבע בחוב וגיבוש הסדר פריסה עם התובעת כאמור, גם בגין חשבוניות החוב שהונפקו לנתבע בתקופה 6.7.2005 עד 17.11.2005, שסכומן הכולל 2,002,551 ₪, נמשכו ונמסרו לתובעת המחאות מחשבון הנתבע שנשאו את חתימתו. הנתבע, שעסקו נקלע לקשיים, ביקש להחליף את סדרת המחאות הראשונה בהמחאות אחרות שיבטאו פריסה נוחה יותר של החוב לתשלומים. על פניית הנתבע לתובעת בהקשר זה עמד מנהל התובעת. לדברי עפיף הגיע אליו הנתבע כשהוא מלווה באנשים נוספים על-מנת לגבש הסדר פריסה של החוב; אז גם פגש עפיף בנתבע לראשונה מאז החלו יחסי המסחר בין הצדדים. הנתבע לא כפר בחוב ולא הכחיש קשר אליו אלא ביקש לפרוס אותו לתקופה ארוכה מזו שבגינה ניתנה סדרת ההמחאות הראשונה. תגובת מנהל התובעת היתה שיש להמתין לשובו של אחיו מחו"ל וכי בינתיים, עד שיקיימו הצדדים פגישה נוספת בה תידון הצעת הנתבע לגופה, עליו לפרוע המחאות שוטפות שכבר נמשכו לפקודת התובעת [עמ' 24-23]. הנתבע פעל על-פי דרישתו של מנהל התובעת ופרע את חובו השוטף לתובעת בתשלום סך של כ- 600,000-500,000 ₪ מתוך חוב כולל של כשני מיליון ₪ שתועד בחשבוניות החוב [עדות עפיף בעמ' 11, 15, 20]. גם בתשלום זה, שנעשה על סמך סיכום דברים ישיר שנערך בין הנתבע לבין מנהל התובעת, יש כדי ללמד על היות הנתבע מי שרכש סחורה מהתובעת ומי שנשא בחובה לשלם לתובעת בגין הסחורה שנרכשה. בהמשך נענתה בקשתו של הנתבע וסדרת ההמחאות הראשונה שנועדה להיפרע עד אפריל 2006 הוחלפה בהמחאות אחרות שזמני פירעונן אפריל 2006 עד אוגוסט 2008 [נספח ד' ל-ת/1; להלן ההמחאות החלופיות]. מאחר שהחלפת ההמחאות נעשתה בשל קשיים כלכליים אליהם נקלע הנתבע נלוותה לכך דרישה של התובעת לחתימת הערבים על כתב הערבות ועל גב ההמחאות החלופיות; כתב הערבות נושא בשוליו את התאריך 19.3.2006 באופן שתואם את תיאור השתלשלות העניינים בעדותו של מנהל התובעת. מאחר שמלוא החוב כביטויו בחשבוניות החוב עלה על שני מיליון ₪, ומאחר שבין פניית הנתבע למנהל התובעת לגיבוש הסדר לבין המועד בו נענתה פנייתו וניתנו ההמחאות החלופיות חלף זמן שבמהלכו שילם הנתבע לתובעת סך של כ-600,000 ₪, נמשכו לתובעת ההמחאות החלופיות בסכום כולל של 1,410,000 ₪ [סע' 13 ל-ת/1]. מנהל התובעת הדגיש שבמהלך המגעים לגיבוש ההסדר לפריסת התשלום שקיים הנתבע עמו לא כפר הנתבע בחוב, בזיקתו אליו או באחריותו לו [עמ' 17]. מצאתי את עדות עפיף בכל הקשור לעריכת ההסדר עם הנתבע ומעורבותו האישית של הנתבע במגעים לעריכתו משכנעת, כנה וראויה לאמון. היא עדיפה באופן מובהק על-פני עדות הנתבע שטען שלא ידע שהוא חייב לתובעת סכומי כסף, לא ביקש פריסה של החוב ולא נפגש עם איש מטעם התובעת לשם הסדרת פירעון החוב והחלפת המחאות קיימות באחרות [סע' 9-8 ל-נ/4; עמ' 59, 66]. מדובר בהכחשה סתמית וכוללנית; כשעומת הנתבע עם העובדה שבמסגרת ההסדר עם התובעת, טרם החלפת ההמחאות, פרע לה סכומי כסף גבוהים מתוך חשבונו היתה תשובתו מתחמקת: "לא חשוב למי נפרעו, נפרעו שיקים לכולם זה לא שימורי המרכז, היה כסף" [עמ' 68]. בסופו של יום לא נמצא בפי הנתבע הסבר לכך שגם בשלב זה שילם לתובעת מאות אלפי שקלים על חשבון היתרה הנקובה בחשבוניות החוב. במצב דברים זה אין לייחס משמעות מכרעת לכך שהתובעת ויתרה על העדתו של רו"ח מוחמד מג'אדלה, שאף הוא נכח מטעמה בפגישה שעסקה בפנייתו הראשונה של הנתבע למנהל התובעת לשם גיבוש הסדר פריסה לחוב [עמ' 28]. זאת ועוד, בעדותו לפני הכחיש הנתבע באופן גורף שקיים פגישה עם רו"ח התובעת; בכך סתר את עדותו בתצהיר, שם הזכיר פגישה כזו [השוו סע' 10 ל-נ/4 ועמ' 68]. הנתבע אישר כי הוא זה שחתום על ההמחאות החלופיות שניתנו לתובעת במסגרת הסדר פריסת החוב [עמ' 59]. ודוק: כמאל טיפל בהנהלת החשבונות של הנתבע ובתוך כך סייע לו בהכנת המחאות לספקים עד לרבעון האחרון של שנת 2005; בעת שנערך ההסדר ונמסרו ההמחאות החלופיות שוב לא היתה לו נגיעה לעסקו של הנתבע. אין חולק על כך שכמאל לא היה מעורב בהסדר לפריסת החוב או בהכנת ההמחאות החלופיות וכתב-ידו אינו מופיע עליהן [עדות הנתבע בעמ' 74; עדות כמאל בעמ' 143]. אף-על-פי-כן ניסה הנתבע לשכנע, ללא הצלחה יתרה, שהוא עצמו נעדר זיקה להמחאות החלופיות או לחוב שלשם פירעונו נמשכו. הנתבע טען שמעולם לא ראה את ההמחאות החלופיות. חלף מתן תשובה עניינית לשאלות שנשאל לגביהן הגיב בצחוק. אחר-כך אישר שגם על המחאות אלה מופיעה חתימתו. לדבריו הוא אינו יודע ואינו זוכר מי לקחן ממנו [עמ' 75-74]. בפי הנתבע לא נמצא הסבר כיצד זה הגיעו כל אותן המחאות חלופיות בסכומים גבוהים לתובעת במציאות שבה כמאל כבר איננו בתמונה ושוב לא ניתן להפנות אליו אצבע מאשימה. שלא כנתבע, כמאל לא מסר לתובעת מעולם המחאה שלו לתשלום החוב, גם לא כשהחלו קשייו הכלכליים של הנתבע, ולא היה מעורב בגיבוש ההסדר בינו לבין התובעת. משמעות נודעת גם לכך שהתובעת לא דרשה מכמאל לחתום על כתב הערבות וההמחאות החלופיות ביחד עם נתבעים 5-2. התנהלות זו מצדדת במסקנה שכמאל לא פעל אל-מול התובעת במעמד הלקוח שאליו מיועדת הסחורה ושהתובעת לא ראתה בו מי שאחראי לתשלום עבור הסחורה - או החוב שנוצר בעטיה - אלא רק נציג ושלוח של הנתבע. מסירת ההמחאות החלופיות לתובעת לא סללה את הדרך לפירעון החוב. ההמחאות חוללו באי-פירעון, תחילה בשל היעדר כיסוי מספיק בחשבון הנתבע בבנק ואחר כך בשל הגבלת החשבון. היתרה הלא מסולקת של החוב עמדה על 1,245,000 ₪ במועד הגשת התביעה. נגד הנתבע והערבים נפתח תיק הוצאה לפועל בגין המחאות שחוללו בסך של 100,000 ₪. התביעה הועמדה על יתרת הסכום [סע' 21-13 ל-ת/1]. הנתבעים לא חלקו על הסכומים הללו ולא הציגו תחשיב חלופי משלהם. על כן יש לראות את סכום התובענה כמבטא נכונה את יתרת החוב לה זכאית התובעת. לסיכום חלק זה: אף שבכל הקשור ליצירת הקשר העסקי הראשוני בין הצדדים לא התקיים מגע ישיר בין התובעת לבין הנתבע, בשלב מאוחר יותר בו נוצר חוב משמעותי של הנתבע לתובעת בסך של כשני מיליון ₪ מחד גיסא ומאידך גיסא נקלע העסק לקשיים שמנעו מהנתבע לפרוע את החוב באמצעות סדרת ההמחאות הראשונה שנמסרה לתובעת יצר הנתבע קשר עם מנהל התובעת וביקש לגבש הסדר פריסה נוח יותר של החוב. יש בכך כדי להעיד כי החוב - חובו של הנתבע הוא, וכי טענותיו על-אודות היעדר כל ידיעה עליו והיעדר זיקה אליו אינן אלא עורבא פרח. רישום חשבוניות התובעת בעסקו של הנתבע הנתבע ביקש להסיק מסקנות על-אודות היעדר קשר עסקי ממשי בינו לבין התובעת מחוו"ד אגברייה, בה הוטעם שחשבוניות שהנפיקה התובעת בתקופה הרלוונטית להליך, הן החשבוניות שנפרעו והן חשבוניות החוב, תועדו בכרטיס הלקוח של הנתבע במערכת הנהלת החשבונות של התובעת ובה בעת הן אינן מתועדות במערכת הנהלת החשבונות של הנתבע. לשון אחר, גם חשבוניות שאין חולק על כך שהן נפרעו באמצעות המחאות שנמשכו על חשבון הנתבע - לא בא זכרן במערכת הנהלת החשבונות שלו [ר' נ/9]. אין בחוו"ד אגברייה כדי להטות את הכף לטובת הנתבע. כמה טעמים לכך. מדברים שנאמרו לעיל ברי שיש די והותר ראיות המצביעות על כך שהנתבע הוא שהיה לקוחה של התובעת, הוא שמשך ביודעין המחאות לפקודתה כנגד סחורה שהוזמנה ממנה, הוא שפרע לתובעת סכומים בהיקף גדול מחשבונו והוא שפנה אליה לשם פריסת החוב כאשר נקלע עסקו לקשיים. במצב דברים זה הרימה התובעת את נטל השכנוע והראתה שבעל דברה ומי שנושא כלפיה בחובת תשלום החוב הוא הנתבע. על כן עבר למגרש הנתבע הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור; חוו"ד אגברייה, הן על-פי תוכנה והיקפה והן על-פי התשתית שביסודה, אינה עשויה להוות ראייה כזו. לכל היותר יש בה כדי להציב סימני שאלה באשר לטיב הרישום של חשבוניות שנקט הנתבע בעסקו. קצרה היריעה מלתאר את הקשיים בחוו"ד אגברייה. חוו"ד אגברייה הסתמכה על מאזן בוחן של הנתבע לשנת 2005 שאמור לשקף את פעילות העסק בתקופה זו ועל כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבע לשנת 2005 הכוללת כרטיסי קניות, כרטיסי ספקים וכרטיס הנהלת חשבונות של התובעת לאותה תקופה. בעדותו אישר רו"ח אגברייה שמאזן בוחן נועד לתת ביטוי למסמכים שהוצגו; יתכן שיש בנמצא מסמכים שלא הוצגו, יתכן שיש מסמכים שהוצגו ואחר כך נעלמו, יתכן שתכנים מסוימים התקבלו טלפונית ללא תיעוד כתוב והגישו אותם למס הכנסה ומע"מ שלא דרך מאזן בוחן. עמדתו היתה ש"יתכן כל דבר" [עמ' 106]. מומחה הנתבע לא ידע אם החשבוניות שלגביהן קבע שהן אינן מצויות במערכת הנהלת החשבונות של הנתבע דווחו על-ידי הנתבע למע"מ, אם שולם בגינן מס או התקבל עליהן זיכוי; לדבריו לא נדרש לכך [עמ' 107, 111]. תשובה זו תמוהה בלשון המעטה. אם נעשה שימוש בחשבונית כזו או אחרת יש בכך כדי ללמד על קיומה בעסקו של הנתבע. ואמנם, רו"ח אגברייה אישר שאי-הופעתה של חשבונית מסוימת בכרטסת הנהלת החשבונות, משמע שהנתבע לא קיבל אותה או לא כלל אותה ברישומיו. אין זה אומר בהכרח שאותה חשבונית לא דווחה בידי הנתבע למע"מ. על כן התבקשה בדיקה של רו"ח אגברייה גם ביחס להיבט זה של פעילות העסק, בדיקה שניתן היה לקיימה על סמך בחינה של דו"ח מע"מ וניירות עבודה של רואה-החשבון שערך את הדו"ח עבור העסק [עמ' 108]. ניסיונו של מומחה הנתבע לצאת ידי חובתו באמירה כללית על קיומה של התאמה בין הוצאות והכנסות מדווחת בהנהלת החשבונות של הנתבע לבין אלה שדווחו למע"מ ולמס הכנסה אינו עשוי להוות תחליף לבדיקה כזו של דו"ח מע"מ הרלוונטי. אף אין למצוא בחוות-הדעת התייחסות לסוגיה של התאמה בין הוצאות והכנסות מדווחות לבין דיווח העסק לרשויות המס ולא צורף תיעוד על כך, באופן שאומר דרשני [עמ' 108-107]. על-פי דין חלה על העסק חובה לשמור את התיעוד הקשור בדיווח על חשבוניות למע"מ למשך שבע שנים מתום שנת 2005, ומכאן שבמועד עריכתה של חוות-הדעת ניתן היה לקבל את החומר הרלוונטי ולהתייחס לכך [עמ' 111]. רו"ח אגברייה לא נדרש לשאלה כיצד התנהלה העבודה בין הצדדים ולא ידע לומר אם כנגד כל שיק שנמשך מחשבון הנתבע לתובעת ניצבה חשבונית שהנפיקה התובעת לנתבע. אם זו שיטת העבודה היא היתה צריכה להשתקף בהתאמות הבנק של העסק [עמ' 109]. מומחה הנתבע אישר שמדובר בבדיקה בסיסית מאוד שלא היה כל קושי לעורכה. בדיקה כזו לא קוימה. רו"ח אגברייה לא נדרש לפעילות העסק בכל הקשור למכירת סחורה, לרבות מכירת סחורה בשטחי הרשות הפלסטינית, ולא התייחס לתיעוד העוסק בכך. הלה אישר שיש בנמצא חשבוניות הנושאות את שם הנתבע ופרטי העסק ואשר מעידות על מכירת סחורה בידי הנתבע בשטחי הרשות במהלך 2005; עסקינן בחשבוניות שהוצגו על-ידי כמאל ולא על-ידי הנתבע [נספח ג' לתצהיר כמאל נ/11]. המומחה אישר שהחשבוניות הללו מעידות על כך שהנתבע קנה סחורה ומכר אותה בשטחים; על כן צריכות להיות בעסקו חשבוניות ביחס לרכיב קניית הסחורה [עמ' 110]. המומחה לא התייחס להיבטים אלה של פעילות העסק בחוות-דעתו. מומחה הנתבע גם לא ניסה לנתח את פעילות העסק כדי לבדוק אם רכישת סחורה מהתובעת במהלך שנת 2005 בסכום של כשלושה מיליון ₪ ומכירתה על-ידי העסק עולים בקנה אחד עם רווחי העסק מאותה שנה או עם היקף המכירות בו [עמ' 119, 121]. לא היה בפיו של רו"ח אגברייה הסבר שיבאר כיצד נפרעו המחאות של הנתבע שנמשכו מחשבונו בסכומים גבוהים מבלי שחשבוניות התובעת שכנגדן נמשכו ההמחאות תבואנה לידי ביטוי בהנהלת החשבונות של העסק. הדבר עשוי לנבוע מכך שלא בוצעה התאמת בנקים בגין הסכומים ששולמו או מכך שהמחאות שנפרעו לא נרשמו בהנהלת החשבונות של הנתבע [עמ' 115-114]. פגם נוסף היורד לשורש חוו"ד אגברייה נעוץ בכך שהיא לא נערכה על סמך בדיקה עצמאית של עורכה ביחס למערכת הנהלת החשבונות של הנתבע. במה דברים אמורים? את המסמכים שעל-יסודם נערכה חוות-הדעת קיבל המומחה מהנתבע. המומחה לא ערך בדיקה עצמאית בעסק אלא הניח שהתיעוד שהוצג לו מלא ושלם מבלי שבדק זאת [עמ' 119]. לדבריו ביקש גם דו"ח מע"מ ועיין בו אלא שהדבר לא בא לידי ביטוי בחוות-הדעת. הסבריו של המומחה לחסר זה לא הניחו את הדעת. משפירט מה כוללת מערכת הנהלת החשבונות שאותה בדק היה עליו לאזכר במפורש גם את דו"ח המע"מ [ר' עמ' 1 סע' 2 ל-נ/9]. כזאת לא נעשה והדבר מעיב על אמינותה של חוות-הדעת. גם את מאזן הבוחן שעליו הסתמך רו"ח אגברייה קיבל הלה מן המוכן; המאזן הופק במערכת הנהלת החשבונות של הנתבע על-ידי מי שאינו המומחה עצמו. מאזן הבוחן עליו הסתמך המומחה אף לא צורף לחוות-הדעת ולא נמצא ברשות העד בדיון [עמ' 107]. על כן לא היה ביכולתו של מומחה הנתבע לאשר שהמסמך שהומצא לו הוא-הוא מאזן הבוחן המלא לשנה הרלוונטית. כמאל הצביע על פגם זה בחוות-הדעת וביאר שאפשר להוציא מאזן בוחן לפי הגדרות שונות ובחיתוכים שונים באופן שמשליך על היקף המידע המוצג במאזן [עמ' 133]. כמאל הטעים שחוו"ד אגברייה אינה משקפת את מצב רישום החשבוניות בעסקו של הנתבע כפי שהיה לאשורו והדגיש שכנגד כל חשבונית שהנפיקה התובעת בשל רכישת סחורה החזיק הנתבע חשבונית בגין סחורה שמכר; סחורה נכנסה ויצאה כשהנתבע מוכר סחורה שרכש מהתובעת בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. חשבוניות המכירה הוכנו על-ידי עובדי הנתבע [עמ' 133, 149]. בתוך כך הציג כמאל חשבוניות מהן עלה שבמהלך שנת 2005 מכר הנתבע סחורה בסכום מצטבר של כמיליון וחצי ₪ לעסק בשם מחסני אלערין בשטח הרשות הפלסטינית [סע' 8 ונספח ג' ל-נ/11 וכן בעמ' 126-125]. לא באה מפי הנתבע בקשה לזמן לעדות את רו"ח מחאמיד על-מנת שיתייחס לסוגית רישום חשבוניות התובעת בהנהלת החשבונות של הנתבע. אף לא באה מפי הנתבע בקשה ליתן צו המופנה לרו"ח מחאמיד ומחייבו למסור לרו"ח אגברייה תיעוד המצוי במשרדו ואשר נוגע לעסקו של הנתבע על-מנת שחוות-דעתו של מומחה הנתבע תתבסס על תיעוד מקיף ושלם ככל האפשר. הדברים אמורים גם ברואה-החשבון שטיפל בעניינו של הנתבע לאחר שעזב את משרד רו"ח מחאמיד. לא באה מפי הנתבע הצהרה שמסר לרו"ח אגברייה את מלוא התיעוד הקיים במערכת הנהלת החשבונות שלו על-מנת שתעמוד לבחינת המומחה מטעמו טרם מתן חוות-הדעת. הנתבע הקפיד לחשוף טפח ולהסתיר טפחיים ובכך מנע בדיקה ממשית של הפעילות בעסק ומתן תשובה ממשית לשאלה עם הסחורה שתועדה בחשבוניות התובעת נכללה בפעילות זו, אם לאו. פשיטא שרואה-חשבון האמון על ביקורת חקירתית מסוגל לבדיקה כזו, שהיא שהתבקשה בענייננו. כל אלה הם חסרים מהותיים שלא ניתן להם כל הסבר. הם רובצים לפתחו של הנתבע וגורעים באורח ניכר וממשי ממשקלה של חוו"ד אגברייה ומכוחה להוות משקל נגד לראיות האחרות שנדונו לעיל ואשר מצביעות על כך שהנתבע ולא אחר זולתו היה צד ישיר לפעילות העסקית שעליה נסב ההליך. הנתבע הכחיש באורח גורף קיומו של קשר עסקי ישיר בינו לבין התובעת. בתוך כך הצהיר שלא הכיר את התובעת ולא ניהל קשרים מסחריים עימה [עמ' 59, 61, 62, 64]. עוד גרס שלא החזיק מעולם מוצרים של התובעת בעסקו ולא מכרם [עמ' 60]. בהמשך סייג דבריו ואמר שייתכן שהחזיק מוצרים של התובעת בהיקף קטן אלא שהם לא נקנו ממנה אלא באמצעות ספק אחר [עמ' 85]. עם זאת הודה הנתבע שלמעשה אינו יודע ממי רכש סחורה: "אני לא יודע ממי לקחת סחורה, ממי אני מתעסק איתם אני לא יודע ממי לקחתי קרטונים. מדובר בהרבה ספקים [...]" [עמ' 86]. עדות הנתבע על היעדר קשר מסחרי ישיר עם התובעת נתמכה בעדותו של נתבע 3. הלה עבד בעסק והיה מזמין סחורה מספקים ומקבל מהם סחורה. לדבריו אף פעם לא הזמין סחורה מהתובעת [עמ' 88]. אם היתה סחורה של התובעת על מדפי העסק הרי שדובר במוצרים בודדים: "במדפים לא היה בכלל, אם בודדים נניח ספק מביא לנו חמש קרטונים מלפפונים זה חמש קרטונים ולא בשלושה מיליון שקל" [עמ' 90]. דא עקא, מעדות רו"ח אגברייה עלה שבמהלך בדיקתו את התיעוד שהומצא לעיונו נחשף לחשבוניות של התובעת שתועדו בעסקו של הנתבע, הגם שאינן החשבוניות שבהן עסקה חוות-דעתו. תחילה טען מומחה הנתבע שכלל לא בדק אם חשבוניות אחרות של התובעת הופיעו בכרטיס התובעת אצל הנתבע. אחר כך שינה טעמו ואישר שבהנהלת החשבונות של הנתבע יש חשבוניות של התובעת שהן שונות מאלה שאליהן מתייחסת חוות-הדעת [עמ' 115]. עדות זו מלמדת שהנתבע הכיר את התובעת והזמין ממנה סחורה במישרין, שלא דרך צד שלישי. היא מטילה צל כבד על עדותם של הנתבע ונתבע 3 שטענו להיעדר קשר מסחרי ישיר כזה בין הצדדים. יש לשים אל לב שחוו"ד אגברייה אינה קובעת אם חסרונן של חשבוניות התובעת בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבע, בין החשבוניות שנפרעו ובין חשבוניות החוב, מקורו בכך שהחשבוניות לא התקבלו בעסק או שלא נרשמו בו במתכוון [עמ' 115]. במצב דברים זה תרומתה של חוות-הדעת להוכחת הגנתו של הנתבע ואישוש טענתו שלא רכש מהתובעת דבר ולא התחייב לשלם לה דבר אינה רבה כלל ועיקר. נוכח פגמיה וחסריה של חוות-הדעת שנמנו לעיל הדברים יפים מקל וחומר. לסיכום חלק זה: בחוות-דעתו של מומחה הנתבע לא היה כדי לאיין את כוחן של ראיות אחרות שהצביעו על היותו של הנתבע מי שרכש סחורה מן התובעת ומי שהתחייב כלפיה בתשלום תמורתה. הדברים נובעים מדלותן וחלקיותן של מסקנות חוות-הדעת מחד גיסא ומחסרים ופגמים בהם היא לוקה מאידך גיסא. יחוס מרמה לכמאל הגנתו של הנתבע נסמכה על טענה בעלת תוכן נגטיבי ועל טענה משלימה שתוכנה פוזיטיבי. הטענה האחת, ביטויה בהצהרת הנתבע שלא רכש מהתובעת סחורה ולא נמנה על לקוחותיה. בגדרה של הטענה השניה הצביע על כמאל כמי שמסר לתובעת המחאות ללא הסכמתו וללא אישורו, עבור סחורה שלא הוזמנה בידי הנתבע ולא סופקה לו. מן המקובץ לעיל עולה שהנתבע היה לקוחה של התובעת וכי משיכת המחאות לפקודתה מחשבון הנתבע בגין חשבוניות שהנפיקה התובעת על שמו נעשתה בידיעתו של הנתבע. בתוך כך היה הנתבע ער לכך שהמחאות בסכומים גדולים של מאות אלפי שקלים נפרעו לתובעת מחשבונו לאורך זמן. יש בכך כדי לקעקע את חלק הארי של הגנת הנתבע. במצב דברים זה אין צורך להידרש לטענות הצדדים בשאלה לאן סופקה הסחורה שהוזמנה מן התובעת ושבגין משיכתה נוצר החוב מושא ההליך. בעלי-הדין לא הביאו ראיות ישירות בסוגיה זו וטענותיהם הושתתו על סברות, השערות ושמועות [ר' למשל עדות עפיף בעמ' 20-19]. הדברים אמורים גם באשר לטענה שסחורה שהוזמנה מהתובעת נלקחה על-ידי כמאל מבלי שהגיעה לעסקו של הנתבע. טענה זו לא הוכחה בראיות בכמות ובאיכות שיש בהן כדי להרים את נטל השכנוע. על כן לא נדרש כמאל להביא ראיות לסתור; ויתורו על עדותו של הנהג חירי חרז אללה שאותו ביקש להעיד מלכתחילה, בטרם נשמע חלק הארי של עדי התובעת והנתבעים האחרים, אינו מכונן מסקנה ראייתית לחובתו ואין בו כדי להשלים את שהחסירו בעלי-הדין האחרים בראיותיהם בסוגיה זו. כפי שיובהר להלן אף לא עלה בידי הנתבע להראות שכמאל פעל כלפיו במרמה, הקים עסק סמוי משלו בתוך עסקו של הנתבע ו'מאחורי גבו', ובתוך כך התיימר לפעול כלפי התובעת בשם הנתבע שלא ברשות ושלא בסמכות. ברבעון האחרון של שנת 2005 חל נתק ביחסיהם של הנתבע וכמאל והם באו לידי סיום; מאותו רגע לא טיפל כמאל בתיקיו של הנתבע במשרד רו"ח מחאמיד, אף שהוסיף לעבוד שם עד חודש אוגוסט 2006 או בסמוך לכך [עמ' 122, 127]. מעדות כמאל לפני ניכר שהוא מתקשה לדון בנסיבות בהן חל המשבר ביחסיו עם הנתבע. תחילה התייחס לכך בלשון עקיפה: "כשהתחיל כל הסיפור הזה" [עמ' 126], "מאז 2005 כשהיתה הבעיה" [עמ' 127]. בהמשך ביאר כמאל כי החלו שמועות לפיכן כמאל 'גנב את הנתבע' בשלושים מיליון ₪. כמאל פנה לנתבע ושמע ממנו שהעסק נכנס לקשיים וקרס. הנתבע הצהיר בפני כמאל כי בני משפחתו הם שמפיצים את השמועות בעוד שלנתבע אין חלק בכך, אלא שכמאל לא האמין לנתבע והם חדלו מלדבר זה עם זה [עמ' 128-127]. מאותו רגע ועד שעזב כמאל את עבודתו במשרד רו"ח מחאמיד הוא לא טיפל עוד בתיקו של הנתבע [עמ' 128]. נובע מכך שהנתבע העלה נגד כמאל האשמות חמורות בעלות נופך פלילי ולמעשה תלה בו את האשם לקריסת עסקו. ודוק: הנתבע אישר שעסקו מצוי בפשיטת רגל, החנות נסגרה וכל הספקים פתחו נגדו בהליכים [עמ' 63, 65]. במצב דברים זה ניתן היה לצפות שהנתבע יפעל נגד כמאל במלוא המרץ על-מנת למצות את זכויותיו כנגדו. ולא היא. גם כשנקלע הנתבע לקשיים והמחאותיו החלו לחזור מבלי שנפרעו לא ערך בדיקה כלשהי עם כמאל [עמ' 63]. הנתבע נשאל אם הגיש נגד כמאל תלונה למשטרת ישראל; תשובותיו היו תמוהות בלשון המעטה. לדבריו פנה לתחנת המשטרה על-מנת להגיש תלונה אך לא קיבלו אותו. בלשונו: "[...] הלכנו פעם לאזור שלנו לא קיבלו אותנו, לא יודע" [עמ' 62, 69]. כך גם לא הוגשה תביעה מטעם הנתבע נגד כמאל ולא נעשה ניסיון ל'סולחה' או בוררות ביניהם בסיוע מכובדים [עמ' 62, 69]. לאי-הגשת תביעה כזו נגד כמאל, אף שקשריו עם הנתבע הסתיימו בשנת 2005, לא נתן הנתבע הסבר ממשי. תשובתו על כך היתה: "סתם לא הגשתי" [עמ' 69]. במענה לשאלת בית-המשפט הסביר הנתבע שזה לא היה מספיק חשוב כדי שיגיש תלונה [עמ' 76]. עדות הנתבע בסוגיה זו מדברת בעד עצמה. בתביעות של נושים אחרים נגד הנתבע טען הנתבע את אותן טענות נגד כמאל כפי שהעלה כאן אך התביעות נגד כמאל נמחקו; הנתבע לא ידע להסביר זאת [עמ' 65]. חרף טענותיו של הנתבע בבקשתו לרשות להתגונן לא הגיש בהליך זה הודעה לצד שלישי נגד כמאל. התנהלות הנתבע מגלה פער ניכר ובלתי-מוסבר בין טיבן וחומרתן של טענותיו נגד כמאל לבין אי-נקיטת פעולה מתבקשת במטרה להביא טענות אלה לבירור ולמצות את הדין עם כמאל על-יסודן. פער זה עומד לנתבע לרועץ. הוא מעיד על כך שטענותיו אינן תואמות את המציאות לאשורה. זאת ועוד, בעדותו סתר כמאל את עדות הנתבע בדבר אי-קיומו של בירור ביניהם והטעים שהלכה למעשה נערכה ביניהם בוררות בפני שלושה בוררים שנבחרו בידי הנתבע ושכמאל נקב בשמותיהם ובתואריהם. בדיקת הבוררים שנערכה במשך שנה העלתה שאין לטענות הנתבע נגד כמאל כל יסוד. פסק הבוררות ניתן לצדדים על-פה כדי להשאיר פתח לגישור ביניהם על-ידי מכובדים, גישור שאף נערך בפועל [עמ' 129-128; 144, 147]. אכן, הליך הבוררות לא נזכר בתצהיר עדותו הראשית של כמאל. בה בעת נפקד מקומו גם מתצהיר הנתבע. כאמור, הנתבע נשאל מפורשות על קיומו של הליך בוררות בינו לבין כמאל ושלל זאת. התנהלות זו המשותפת לנתבע ולכמאל עולה בקנה אחד עם התרשמותי שהם בחרו לא לחשוף לעיני בית-המשפט את מלוא רוחב היריעה של מסכת יחסיהם. בין השיטין התחוורה תמונה מורכבת מכפי שהוצגה: מחד גיסא ועל אף הנתק בין כמאל לנתבע מכר כמאל זהב של אשתו עבור הנתבע וכן הוסיף ונתן לו סכום של 20,000 דולר. כמאל אף שיעבד רכב לשם נטילת הלוואה שאותה לקח והעביר לנתבע כנגד המחאות שנתן לו הנתבע לכיסוי החזר ההלוואה. מאידך גיסא ראה כמאל בסכומים הללו שהעביר לנתבע חוב שהאחרון חב לו, המסתכם בכ-330,000 ₪, והנתבע נדרש לפורעו. גם בעניין זה עורבו מכובדים שניסו לגשר בין הצדדים [עמ' 153]. אפילו אופפים סימני שאלה התנהלות זו, לא די בהם כדי להרים את הנטל ולשכנע בקיום מרמה מצד כמאל כלפי הנתבע. על הנתבע היה להביא ראיות להוכחת המרמה לה טען; לו עשה כן היה הכדור עובר למגרשו של כמאל והוא שהיה נדרש להביא ראיות לסתור. אלא שהנתבע לא נשא כלל ועיקר בנטל הראשוני ולא הוכיח את חלקה המדיח של הגנתו. מכאן שאין בסימני שאלה מן הסוג שעליו הצבעתי כדי לפעול לחובת כמאל ולהשלים את שהחסיר הנתבע בראיותיו. על כן לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענותיו שהעלה במסגרת הגנתו ואשר נועדו לגלגל את החוב שיוחס לו בידי התובעת לפתחו של כמאל. נתבע 3 ביקש לשכנע שכמאל היה כל-יכול בעסקו של הנתבע ובעל מעמד על. מנגד ביקש להציג את הנתבע כתמים וחסר יכולת וכמי שפיתח תלות בכמאל [עמ' 89]. אלא שגם בעדותו לא היה כדי לאמת את טענת המרמה שהפנה הנתבע כלפי כמאל. ראשית, נתבע 3 הטעים שאת סמכויותיו בעסק קיבל כמאל מהנתבע, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענת חריגה מסמכות ומהרשאה שהעלה הנתבע. שנית, עדותו של נתבע 3 על כך שכמאל סייע לנתבע ברישום המחאות כשהנתבע נוכח במעמד וכשהנתבע וכמאל פועלים ביחד אוששה דווקא את גרסת כמאל בסוגיה זו ועמדה בניגוד לעדות הנתבע [עמ' 92]. לבסוף, התחוור שידיעתו הממשית של נתבע 3 על פעילות העסק צנועה ומוגבלת מכפי שביקש להציג: הוא לא ידע מה נעשה בחשבוניות לאחר שהזמין סחורה ומסרן במשרד ואישר שנעשו עסקאות גדולות שהוא לא הכיר. נתבע 3 אף לא היה מעורב בעבודתו של כמאל והיא התנהלה רק אל-מול הנתבע [עמ' 90]. כזכור, טענות התובעת נגד כמאל הועלו באופן חלופי, ככל שתתקבלנה טענותיו של הנתבע שעל-יסודן התגונן וייקבע שכמאל הוא שהזמין סחורה מהתובעת והוא שהשתמש בסחורה שלא במסגרת עסקו של הנתבע. משכשל הנתבע בהוכחת הגנתו מפני התביעה אין לטענת התובעת נגד כמאל על מה שתסמוך. גם לגופם של דברים לא עלה בידי התובעת להוכיח מרמה של כמאל שתעשהו אחראי כלפיה לפירעון החוב הרשום בספריה על שם הנתבע. עפיף ביקש להישמע בטענה שכמאל משך את הסחורה שהזמין תחת שם הנתבע ומכרה בשטחים; לדבריו למד על כך לאחר שנוצר חוב הנתבע לתובעת [עמ' 19]. אף-על-פי-כן לא נזכרה טענה כזו לא בכתב-התביעה המקורי שכמאל כלל לא נכלל בו, אף לא בכתב-התביעה המתוקן שאליו הוסף כמאל. גם בתצהיר מנהל התובעת לא ניתן ביטוי לטענה כזו. משעומת עפיף עם חסר זה שינה טעמו וטען שמדובר בשמועה שנחשף אליה לראשונה רק לאחר שניתן תצהירו. עדותו בנושא זה היתה סתמית ולא משכנעת: "שמעתי, הלכתי, בדקתי וזה נכון" [עמ' 20]. התובעת לא הציגה דו"ח חקירה או מסמך אחר לתמיכת טענותיה, פרי הבדיקה שעליה עמד עפיף. מדובר בעדות מובהקת מפי השמועה שלא נתמכה בראיות להוכחתה ואין לשעות אליה. בהמשך אישר מנהל התובעת שתבע את כמאל על-יסוד טענות הנתבעים האחרים, כלומר לא על סמך פרשת מרמה שנבדקה על-ידו ויש לו ידיעה אישית וממשית לגביה או ראיות להוכחתה [עמ' 22-21]. נובע מכך שעילתה של התובעת נגד כמאל לא הוכחה, בין על סמך ראיותיו של הנתבע ובין באורח עצמאי. הנתבע, והתובעת בעקבותיו, ביקשו לייחס לכמאל מעשי מרמה וגניבה, תוך שהוא עושה שימוש לא מורשה בכספים שניטלו בדרך-לא-דרך מחשבון הנתבע על-מנת להקים עסק משלו בתוך עסקו של הנתבע ולהפיק רווח על גבו. כלל הוא שכאשר בעל-דין מעלה בהליך אזרחי טענות בעלות משמעות מעין-פלילית חל עליו נטל כבד במיוחד להוכיחן; אף שהנטל הוא לפי מאזן ההסתברויות המקובל במשפט אזרחי, כמות ואיכות הראיות הדרושות להוכחת טענה מעין-פלילית גבוהה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לבין עוצמת הראייה שיש להציג להוכחתה, ובית-המשפט נדרש לזהירות יתרה לעת בחינת הראיות שהובאו לשם כך [ר' ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פס' 14 (טרם פורסם, 18.4.2012); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פס' 31 (טרם פורסם, 3.2.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980)]. הנתבע לא נשא בנטל מיוחד זה בכל הקשור להוכחת טענותיו נגד כמאל; הדברים יפים גם ביחס לתובעת. לסיכום חלק זה: גם אותו היבט בהגנת הנתבע שביקש לייחס לכמאל התנהלות תוך חריגה מהרשאה וללא סמכות לא הוכח, בין בראיות הנתבע ובין בראיותיה של התובעת. משנה תוקף נודע לקביעה זו בהתחשב בכך שהטענות שהופנו נגד כמאל נשאו נופך מעין-פלילי. הנטל המוגבר החל לשם הוכחת טענות ממין זה לא הורם. 'עדות שיטה' את טיב והיקף מעורבותו של כמאל ברכישת סחורה עבור הנתבע ביקשה התובעת להוכיח בעדותם של שני עדים נוספים, עבד אל נאסר אלאמאם ואמין מוסא עוליקה (להלן אלאמאם ועוליקה). עדים אלה עמדו על חלקו של כמאל בעסקי הנתבע שנוהלו עימם ושאינם קשורים בפעילותה העסקית של התובעת. לכאורה עסקינן ב'עדות שיטה' שהתובעת מבקשת להסתמך עליה. 'עדות שיטה' בהליך אזרחי נבחנת במשקפי רלוונטיות. אין בה בהכרח כדי ללמד דבר-מה בעל משקל ממשי על התנהלות בעלי-הדין, תוך גזירת גזירה שווה מהתנהלותם במקרים שונים וביחס לאחרים לעניין שבמחלוקת. על כן יש להתייחס ל'עדות שיטה' שמבקשים להסתמך עליה בהליך אזרחי בזהירות הראויה והמתבקשת. הדברים יפים גם באשר לעדותם של אלאמאם ועוליקה. בסופו של יום לא היה בהן כדי לכונן אחריות אישית של כמאל להזמנות הסחורה ולתשלום בגינה - חלף אחריותו של הנתבע - אלא דווקא כדי לתמוך בממצאים שאותם קבעתי לעיל על-אודות אחריותו של הנתבע לחוב. אלאמאם, מנהל חברה ממזרח ירושלים שעיסוקה במכר סחורה בשוק הסיטונאי ואשר מקיימת קשרי מסחר עם התובעת, טען שמכר סחורה לכמאל עבור הנתבע; כמאל הציג עצמו לפניו כשותף של הנתבע [עמ' 31, 34, 39]. עדות אלאמאם בסוגיה זו לא היתה קוהרנטית, אף לא משכנעת. התחוור שמנהל התובעת הוא שהציג לו את כמאל לראשונה ומפי עפיף שמע שכמאל הוא מנהל העסקים של הנתבע [עמ' 38]. אף כאן ניכר שהצהרות העד באשר למעמדו של כמאל בעסקו של הנתבע וזיקתו לעסקיו של הנתבע לא מושתתות על ידיעה ממשית, לא כל שכן על ידיעה הנובעת מעריכת בירור עם הנוגעים בדבר, אלא על השערות, סברות ושמועות העוברות בשוק מפה לאוזן. לא זו העדות שעל-יסודה יקבע ממצא באשר למהות הממשית של הקשר בין כמאל לנתבע. כעפיף גם אלאמאם הבהיר ששיטת העבודה בשוק הסיטונאי מבוססת על שיקים שנמסרים כנגד סחורה ועל השם והמוניטין של בעל-הבית שפרטיו מופיעים על השיקים, כשבעל-הבית אינו ניצב בחזית הקשר אלא סוחר עם הספק באמצעות נציג [עמ' 38-37]. הדברים מחזקים את היות הנתבע, לא כמאל, הלקוח שרכש את הסחורה ושילם תמורתה גם ביחסיו עם אלאמאם. לעסקו של אלאמאם, כמו לתובעת, נפרעו במהלך השנים 2006-2005 המחאות שנמשכו מחשבון הנתבע בבנק כנגד סחורה שרכש, עד שנקלע לקשיים [עמ' 34, 38]. לנתבע נמכרה סחורה בהיקף של 100,000-80,000 ₪ ונפרעו בגינה שיקים בסכומים של 70,000-60,000 ₪ [עמ' 34, 38]. כשנקלע הנתבע לקשיים החליף המחאות שמסר לאלאמאם קודם לכן במהלך השוטף של ההתקשרות ביניהם אך גם ההמחאות החלופיות לא כובדו. כשנוצר חוב שלא נפרע פגש אלאמאם בנתבע; הלה לא התכחש לחוב אך טען שאין באפשרותו לשלמו. בה בשעה הבהיר כמאל לאלאמאם שהוא מנהל חשבונות בעסקו של הנתבע ומי שאחראי מטעמו על שיקים אך אינו נושא באחריות לתשלום החוב [עמ' 31, 34]. הדברים הללו תומכים בכך שלקוחו של אלאמאם ומי שחב כלפיו בחובת תשלום עבור סחורה שהזמין ומשך הוא הנתבע ולא כמאל. כך טען גם כמאל בעדותו; לדבריו הוגבלה פעילותו בכל הקשור לספק זה של הנתבע לאותם עניינים שביצע עבור הנתבע דרך כלל, קרי לרישום פרטי ההמחאות ולשיחות טלפון שנועדו לברר את היתרה שבגינה יש להכין המחאות לאלאמאם, אשר ניהלה עם הנתבע מערכת יחסים עסקית של החלפת סחורה תוך עריכת ההתחשבנות הנובעת מכך [סע' 5-4 ל-נ/11; עמ' 143-141]. בכל הקשור למשיכת סחורה מעסקו מסר אלאמאם עדות סותרת: מחד גיסא הצהיר שנהגים בעסקו היו מעמיסים סחורה ושולחים אותה לנתבע; מאידך גיסא טען שסחורה נפרקה בחנות ליד ביתו של כמאל [השוו עמ' 35 ו-37]. אין בעדותו כדי להוות בסיס איתן לקביעת ממצא בסוגיה זו. ניכר שהיא נסמכה על מידע חלקי שמימד בולט של השערה טמון בו ולא על ידיעה ממשית. אותם דברים עצמם אמורים גם בעדות עוליקה, ואף ביתר שאת. הלה עבד כסוכן עצמאי של התובעת מאז שנת 2008 והיא משלמת לו עבור עבודה שהוא עושה עבורה [עמ' 49]. נתון זה, שהוא מהותי בנסיבות העניין, לא גולה בתצהיר עוליקה; הדבר מלמד על הטיה של העד לטובת התובעת שנעשה ניסיון להסתירה מבית-המשפט, באופן שמשליך על כוחה ומשקלה של עדותו. ודוק: לא זיקתו של עוליקה לתובעת היא הפסולה אלא הניסיון שנעשה להסתירה. עוליקה היה בעל עסק לשיווק וסיטונאות של מוצרי מזון בכפר מנדא ובעל סופרמרקט בפרדיס. לדבריו נפגש עם כמאל לאחר ששמע שיש לו משרד חשבונאות באום-אל-פחם והוא עוסק במכירה בסיטונאות. פגישתם התקיימה במשרד רו"ח מחאמיד. ידיעותיו של העד לגבי כמאל ניזונו במובהק משמועות; הוא לא ידע אם כמאל הוא עצמו סוחר או איש חשבונות אך לא בירר זאת עמו, הסתפק במה ששמע על כמאל בשוק ולא שאל שאלות. כמאל לא הציג עצמו לפניו כשותף של הנתבע [עמ' 47-46, 50]. לשיטתו של עוליקה התנהל הקשר המסחרי בין הצדדים לאחר אותה פגישה באמצעות אחיו של כמאל, אברהים. חלק מהקשר התקיים אל-מול חתנו של עוליקה ולא עמו במישרין. במסגרת זו קנה עוליקה סחורה לעסקו מהנתבע, מסר המחאות וקיבל כנגדן חשבוניות שנשאו את שם הנתבע [עמ' 47-46, 50]. כאשר עסקו של העד נשרף והמחאות שנתן בתמורה לסחורה שקנה חוללו הנתבע הוא שפנה לעוליקה ודרש את כספו; לא באה אליו פנייה כזו מצד כמאל [עמ' 47, 54-53]. עדות זו מבססת דווקא קיומו של קשר עסקי בין הנתבע לבין עוליקה, אפילו נעשה הדבר באמצעות נציג. כמאל טען שאחיו אברהים עבד בעסקו של הנתבע ומכאן נגיעתו לקשריו של הנתבע עם עוליקה; הנתבע כפר בכך [השוו עמ' 79-78 ועמ' 140]. בסופו של יום ויתר כמאל על עדות אברהים. מאחר שעדות עוליקה לא נסבה על העסקה שבלב ההתדיינות, קרי על הקשר המסחרי שהתובעת היתה צד לו, אלא על עסקה אחרת ושונה אין לייחס לאי-העדתו של אברהים משמעות מכוננת ואין בהימנעות ממנה כדי להקים חבות אישית של כמאל לרכישת סחורה מהתובעת ולתשלום תמורתה. מצטרפים לכך סימני שאלה שליוו את עדות עוליקה ואשר פועלים לחובתו. ניכר שהלה התאמץ לקשור את כמאל להתנהלות העסקית שעליה העיד מבלי שהיה לכך בסיס איתן. כך למשל לא הבחין עוליקה בין כמאל ואחיו אברהים [השוו סע' 7 ל-ת/4 ועמ' 47, 54]. בעדותו הראשית התייחס עוליקה לעדות שמסר כמאל בתצהירו אך בחקירה נגדית אישר עוליקה שכלל לא קרא את תצהיר כמאל [השוו סע' 8 ל-ת/4 ועמ' 54]. בעדותו לפני טען עוליקה שאיננו זוכר אם המחאות שמסר הוצאו לפקודת הנתבע; משעומת עם המחאות בחתימתו אישר שהן נמשכו על שם הנתבע [עמ' 51, נ/1]. עוד אישר שכבר בשנת 2006 ידע שלעסקו יש כרטיס אצל הנתבע, כרטיס שהוצג לו לעת עדותו ואושר על-ידו [עמ' 51, נ/2]. ככל שניתן לדלות דבר-מה מעדות עוליקה, נוכח אמינותו המוטלת בספק, היא עולה בקנה אחד עם קיומו של קשר מסחרי בינו לבין הנתבע ולא בינו לבין כמאל. יש לשים אל לב שהנתבע לא טען שהמחאותיו של עוליקה לא הופקדו בחשבונו אלא אמר שאינו זוכר זאת [עמ' 73]. מצד שני העיד כמאל באורח פוזיטיבי על קשר עסקי שקיימו עוליקה והנתבע תוך שעוליקה רוכש סחורה מהנתבע. ההתקשרות הסתיימה ביתרת חוב בשל המחאות שלא נפרעו ובגינה נעשה ביניהם הסדר תשלומים [סע' 7-6 ונספחים א' ו-ב' ל-נ/11]. לסיכום חלק זה: ככל שהיה בעדותם של אלאמאם ועוליקה, המהווה 'עדות שיטה' בהליך אזרחי, כדי לתרום לבירור השאלות השנויות במחלוקת הרי שהן חיזקו דווקא את המסקנה שבעל-הבית בעסק - זה שעבורו נרכשה סחורה ובשמו גם נמכרה - היה הנתבע. פעולות אלה יצרו זכאות של הנתבע לגבות תמורתה של סחורה שמכר לאחרים - זכות שעל מימושה עמד, ובמקביל הקימו חבות של הנתבע לשאת בתשלום עבור סחורה שנרכשה לעסקו. זהות החייב: אפילוג על-יסוד מכלול הראיות והעדויות שהובאו ואשר נסקרו לעיל יש לקבוע שבדין הפנתה התובעת את דרישתה לתשלום החוב אל הנתבע. הנתבע הוא שהיה לקוחה של התובעת, הוא שרכש ממנה סחורה והוא שנדרש לשלם את החוב שנוצר בעטיה. בה בעת לא הוכחו טענות הנתבע נגד כמאל באופן שיבסס את תביעתה של התובעת נגד כמאל. בשולי הדברים יש להטעים שעדות הנתבע היתה לא אמינה באופן חריג ובולט לעין, כך בפרטיה וכך כמכלול. עדותו בחקירה נגדית היתה דלה וסתמית, לא התמודדה עם בעיות בגרסתו שעימן עומת ונשאה לא אחת אופי תלוש, לא סביר ולא אמין במובהק. ניכר שעדותו מתפתחת ומשתנה, פעם כך ופעם אחרת, הכול לפי טיבו המיידי של האינטרס העומד על הפרק. כך למשל סתר הנתבע את עצמו שוב ושוב בתארו את היקף הפעילות בעסק. תחילה טען שלא התעסק בסכומים גדולים והיו לו רק שיקים של לקוחות קטנים. בהמשך התחוור שהיקף עסקיו של הנתבע ומספר חנויותיו היה גדול מכפי שניסה להציג, באופן שמתיישב דווקא עם הצהרתו שהיה 'אימפריה'. אחר כך אישר שאכן דובר בעסק גדול ש'גילגל' בפעילותו שיקים רבים [עמ' 70, 73, 82]. זאת ועוד, הנתבע ביקש ליצור את הרושם שסבבו אותו כל העת גורמים שהיו בעלי קשר וזיקה אליו אך למרבית הפליאה פעלו בעניינו על-דעת עצמם בעוד שהוא עצמו היה חסר ידיעה על כך ולא היה מעורב בהחלטותיהם ובמעשיהם. ודוק: אחרים עשו כבתוך שלהם בעסקו, בהמחאותיו ובחשבוניותיו של הנתבע מבלי שהוא ידע על כך; בני משפחה של הנתבע ובתוכם אביו ערבו לחובותיו האדירים ללא ידיעתו ומבלי לומר לו על כך מילה; בא-כוחו של הנתבע שיגר תגובה כתובה לצד שכנגד ללא ידיעתו ומבלי להיוועץ עמו באשר לתוכנה [ר' גם עדות הנתבע בעמ' 76 ש' 4-2 וכן בעמ' 87 ש' 29 עד עמ' 88 ש' 5]. בכך ביקש הנתבע להיבנות מהגנה תמוהה העושה אותו נטול מעמד והשפעה בחייו שלו, משל היה חסוי ולא אדם בגיר וכשיר. מדובר בגרסה דמיונית; אני דוחה אותה במלואה. די אפוא בדברים הללו כדי לגרום לקבלת התביעה נגד הנתבע ולדחייתה נגד כמאל. ג. תוקף הערבות לערבות שערבו נתבעים 5-2 לחובו של הנתבע כלפי התובעת יש ליתן תוקף מלא. להלן יובאו הטעמים לכך. נתבע 2 הוא אביו של הנתבע. נתבעים 5-3 הם בני משפחתו בדרגות שונות של קרבה. נוכח מצבו הרפואי של נתבע 2 ויתרו הנתבעים על עדותו [עמ' 105]; על כן תצהירו אינו מהווה חלק ממסכת הראיות שעל-יסודה תוכרע שאלת תוקפה של הערבות. נתבעים 5-3 אישרו, כל אחד מהם בתורו, את היותו חתום על כתב הערבות ועל גבן של ההמחאות החלופיות [ר' עמ' 91-90, 96 ו-102 בהתאמה]. הנתבע והערבים כפרו בתוקף הערבות בטענה כי הערבים הסכימו לתיתה מחמת הטעיה שהוטעו על-ידי התובעת - הטעיה שביטויה בכך שהחוב לתובעת הוצג כחובו של הנתבע [סע' 5 לתצהיר נתבע 3, נ/6; סע' 5 לתצהיר נתבע 4, נ/7; סע' 5 לתצהיר נתבע 5, נ/8]. משנקבע לעיל שהחוב מושא הערבות, כמוהו כחוב שבעטיו הוגש ההליך - חובו של הנתבע הוא ולא של אחר זולתו אין עוד תקומה לטענת הערבים בדבר הטעיה שנפלו קורבן לה. אם שמעו מפי נציגיה של התובעת, עובר למתן הערבות, כי היא נסבה על חוב שחב הנתבע לתובעת ושנועדה לסייע לנתבע לסלק את חובו לתובעת, הרי שבדין נאמרו הדברים והם משקפים נכונה את המציאות העובדתית לאשורה. לא הטעיה היתה כאן אלא אמירת אמת. בכך לא סגי. מן העדויות שנשמעו הוכח בבירור שהצגת החוב מושא הערבות לערבים כחובו של הנתבע לתובעת לא נעשתה בידי התובעת אלא דווקא בידי אביו של הנתבע. הלה פנה לערבים, סיפר להם את דבר חובו של הנתבע לתובעת וביקשם לסייע לנתבע במתן ערבות לתובעת להבטחת תשלום החוב. נתבעים 5-3, שניכר שהם רוכשים כבוד רב לאביו של הנתבע, כיבדו את רצונו והסכימו לערוב לחוב הנתבע [עדות נתבע 3 בעמ' 92-91; עדות נתבע 4 בעמ' 97 ו-101; עדות נתבע 5 בעמ' 105-103]. גם הנתבע, שלא היה נוכח במעמד מתן הערבות, אישר שאינו יודע בידי מי הוטעו הערבים [עמ' 59, 83]. הוסיף נתבע 4 וביאר כי ידע שהוא חותם על ערבות בסכומים גדולים; מדברי אביו של הנתבע ומדברי נתבע 3 שעבד בעסקו של הנתבע הבין שהחוב שבגינו ניתנת הערבות הוא חלק מזערי מהיקף הפעילות של העסק. מתן הערבות נועד לסייע לנתבע בהצלת עסקו [עמ' 99-98]. מדובר בדברים מפורשים המעידים על ידיעה של אביו של הנתבע וידיעת נתבע 3 שעבד בעסק והכירו על חובות הנתבע בגין פעילות העסק ועל הצורך בגיבוש הסדר לסילוקם שלשמו ובהקשרו ניתנה הערבות. ברי אפוא שאין כאן פעולה תחת תודעה כוזבת שמקורה בהטעיה אלא דווקא עשיית מעשה מתוך ידיעה של העובדות כהווייתן. בהיעדר עדות של אבי הנתבע לא הובאה כל ראייה לכך שהלה פנה לערבים האחרים וביקשם לערוב לחוב הנתבע כתוצאה של הטעיה שהוטעה בידי התובעת או מי מטעמה. גם הגיונם של דברים אינו עולה בקנה אחד עם קיומה של הטעיה כזו. חזקה על אביו של הנתבע שלא התנדב לערוב לחוב בהיקף אדיר ולא הביא אחרים מבני משפחתו לערוב לחוב כזה מבלי שבדק תחילה ומצא שמדובר בחוב שנטל פירעונו חל על הנתבע. ואמנם, עדות הנתבע באשר להיקפה ומקורה של ידיעת אביו על חובו נשאה אופי מתחמק ומתפתל: "הוא יודע אני לא יודע אם הוא ידע, יודעים" [עמ' 76]. אני דוחה אפוא את הטענה כי אביו של הנתבע או מי מהערבים האחרים הוטעו בידי התובעת באיזה שהוא אופן המשליך על נפקות חתימתם על הערבות. התנהלותו של נתבע 3 מצדדת אף היא בכך שדבר חובו של הנתבע לתובעת היה בבחינת עובדה ידועה היטב ולא נתון כוזב שהוצג בידי התובעת. נתבע 3 עבד בעסקו של הנתבע ולטענתו הכיר את אופי והיקף הפעילות בו. חזקה עליו שאילו דובר בחוב דמיוני ולא בחוב ממשי היה עומד על רגליו האחוריות, מיידע את נתבע 2 על כך שלא יתכן שהנתבע צבר חוב כה גדול לתובעת בשל רכישת סחורה והיה מונע את מתן הערבות עד לעריכת בירור יסודי בנושא. נתבע 3 לא עשה כן אלא צירף חתימתו כערב ללא כל טענה ומאנה. יש לייחס לכך משקל ראייתי רב. להשלמת התמונה, לא ננקט בידי הערבים בשום שלב מהלך של מתן הודעה לתובעת על ביטול הערבות, גם לא כשנודעה להם כפירתו של הנתבע בחוב שלשמו ניתנה. גם הטענה לזיוף תאריכו של כתב הערבות לא הוכחה כדבעי. כתב הערבות נושא בשוליו את התאריך 19.3.2006 [נספח ג' ל-ת/1]. תאריך זה תואם את עדותו של מנהל התובעת באשר למגעים שהתנהלו אל-מול הנתבע לגיבוש הסדר לפריסת החוב שבמסגרתו נמסרו ההמחאות החלופיות וניתנה הערבות. בתצהיריהם של נתבעים 4-3 לא הובאה גרסה פוזיטיבית שתבאר מתי נחתם כתב הערבות. חלף זאת הסתפקו בטענה הלאקונית שכתב הערבות לא נחתם במרץ 2006 [סע' 7 ל-נ/6; סע' 7 ל-נ/7]. טענה כזו, נפקד מקומה מתצהירו של נתבע 5 והדבר אומר דרשני [ר' נ/8]. הערבים לא ידעו לומר מתי נחתם כתב הערבות לשיטתם. לעניין זה הסתפק נתבע 4 בטענה הכללית לפיה נחתם המסמך במאי או ביוני 2006 [עמ' 98]. הלכה למעשה משוללת טענת הערבים על-אודות מועד חתימתו של כתב הערבות כל נפקות. כאמור, בנוסף לכתב הערבות חתמו הערבים גם על גב ההמחאות החלופיות. מכאן שאפילו לא נחתם כתב הערבות, היה עליהם לפרוע לתובעת את הסכומים שננקבו בהמחאות הללו מכוח ערבותם הספציפית להן. לסיכום חלק זה: אני קובעת שערבותם של נתבעים 2 עד 5 לחוב הנתבע לתובעת תקפה ועומדת על מכונה, הן על יסוד כתב הערבות הנושא את חתימותיהם והן על יסוד חתימותיהם בגב ההמחאות החלופיות. נתבעים 5-2 נושאים אפוא בתשלום החוב ביחד ולחוד עם הנתבע. ד. סיכומם של דברים נוכח התוצאה אליה הגעתי אין צורך להידרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים, שאינן צריכות להכרעה במחלוקת. התביעה נגד נתבעים 5-1 מתקבלת במלוא סכומה. נתבעים אלה ישלמו לתובעת ביחד ולחוד את הסכומים המצטברים שלהלן: סכום התביעה בסך של 1,145,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשתה (4.10.2006) עד יום פסק-הדין. אגרת בית-המשפט ששילמה התובעת, על-פי אסמכתא כדין המעידה על תשלום האגרה, שתישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו נשאה התובעת בתשלום עד יום פסק-הדין. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 85,000 ₪ ליום פסק-הדין. התביעה נגד נתבע 6 נדחית. נוכח התוצאה אלי הגעתי אין מקום להתיר לתובעת לפצל סעדיה באופן שיסלול את הדרך להגשת תביעה נוספת מטעמה נגד נתבע 6. התובעת תשלם לנתבע 6 את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 55,000 ₪ ליום פסק-הדין. כל סכום ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק מיום מתן פסק-הדין עד יום התשלום בפועל. סחורהחוב