מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוב בגין שירותי הסעה לתלמידים: תביעה כספית ע"ס 3,040,000 ₪ שהוגשה ע"י התובעת - קבלן המשנה, נגד הקבלן ראשי ונגד עיריית רהט, בגין שירותי הסעה של תלמידי רהט שסופקו על ידה בשנים 2005-2007. רקע עובדתי והמערכת ההסכמית 1. הנתבעת 1 - חברה העוסקת במתן שירותי הסעות (להלן - תיור וסיור) זכתה במכרז שפרסמה החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי (משכ"ל) למתן שירותי הסעות לתלמידים ולעובדי הוראה במוסדות החינוך הרגיל והמיוחד (להלן - המכרז). עיריית רהט - הנתבעת 2 (להלן - העירייה) ביקשה להתקשר עם הזוכה במכרז לצורך ביצוע שירותי הסעות התלמידים בעיר רהט, משהתקשרות באמצעות משכ"ל אמורה לזכות אותה בהשתתפות משרד החינוך בחלק מהוצאותיה. עד אז, מי שסיפקה שירותי ההסעות ברהט במימון מלא של העירייה, הייתה התובעת - חברת הסעות מקומית. ביום 24.8.05 חתמה העירייה עם תיור וסיור על הסכם לאספקת שירותי הסעות לתלמידי רהט לתקופה של 36 חודשים (להלן - ההסכם בין הנתבעות). 2. אף שזכתה במכרז, לא ביצעה תיור וסיור את מלאכת ההסעות בעצמה, אלא כרתה הסכם קבלנות משנה עם התובעת, על מנת שזו האחרונה תבצע בפועל את ההסעות (להלן - הסכם קבלנות המשנה). ביום 26.10.05 נחתם ביניהן נספח להסכם קבלנות המשנה בו נקבע בין היתר כי התשלום יתבצע לפי קווי הסעות שיבוצעו בפועל ולפי תעריף מוסכם (להלן - ההסכם מ-2005). 3. ביום 18.5.06, לאור טענות התובעת בדבר אי-רווחיות, נכרת הסכם נוסף בינה לבין תיור וסיור, שתחילתו מיום 1.3.06, בו שונה אופן תשלום שכרה של התובעת, והועמד ממועד זה ואילך על 75% מהסכומים שישולמו לתיור וסיור על-ידי העירייה כולל העמלה למשכ"ל, כך שתיור וסיור תקבל את 25% הנותרים (להלן - ההסכם מ-2006). 4. לאור מחלוקת נוספת שהתעוררה בין התובעת לבין תיור וסיור, נערכה ביניהן ביום 18.7.07 ישיבת התחשבנות, בסופה נחתם הסכם נוסף המסכם את חובה של תיור וסיור לתובעת לתקופה מחודש מרץ 2006 ועד לחודש מאי 2007 על סך 238,581 ₪. עוד סוכם כי עם קבלת הסכום האמור, לא תהא לתובעת כל טענה כלפי תיור וסיור בגין התקופה האמורה (להלן - ההסכם מ-2007). 5. ביום 8.10.06 הודיעה העירייה באמצעות ראש העיר וגזבר העירייה למשכ"ל על סיום חוזה ההסעות לפי המכרז החל מיום 15.12.06. אין חולק כי תיור וסיור המשיכה את ביצוע שירותי ההסעות עד לסוף שנת הלימודים 2007, ורק בחודש ספטמבר 2007, שבה והתקשרה העירייה ישירות עם התובעת לביצוע שירותי הסעה בעיר, לאחר שהאחרונה זכתה במכרז של משכ"ל. התביעה 6. התובעת טוענת כי לא שולמה לה מלוא התמורה המגעת לה, אף שביצעה כמוסכם וכנדרש את כל שירותי ההסעות וליווי התלמידים לאורך כל תקופת ההתקשרות עמה. את חבותה של תיור וסיור כלפיה תומכת התובעת בהסכמים השונים שנכרתו בין השתיים, ואת חבותה של העירייה כלפיה היא סומכת על עילת עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם מכוח הטענה לפיה ההסכם בין הנתבעות מהווה חוזה לטובת צד ג' , היינו, לטובתה. התובעת מחלקת את תביעתה לשלוש תקופות: התקופה הראשונה - בה עמד בתוקפו ההסכם מ-2005, לגביה נטען כי תיור וסיור שילמה לה בחסר; התקופה השנייה - לגביה נטען כי העירייה לא שילמה, לא לה, אף לא לסיור ותיור, את שהייתה צריכה לשלם בעבור שירותי ההסעה שקבלה בפועל; התקופה השלישית - לגביה דורשת התובעת מתיור וסיור 75% מהסכומים שקבלה בפועל מהעירייה, וכן הפרשי שכר ישירות מהעירייה. הסכומים הנתבעים מפורטים בטבלה, כפי שהוצגה על-ידי התובעת, וכדלקמן: תקופות חברת תיור וסיור בע"מ עיריית רהט תקופה 1: מחודש 9/05 ועד 2/06 634,791 ₪ תקופה 2: מחודש 3/06 ועד 5/07 תקופה 3: מחודש 6/07 ועד 8/07 355,388 ₪ 276,913 ₪ סה"כ 990,179 ₪ 1,942,551 ₪ 7. העירייה מכחישה כל יריבות וכל קשר ישיר עם התובעת. לטענתה, לפי ההסכם שבין הנתבעות, רשאית הייתה תיור וסיור להתקשר עם קבלן משנה רק בהינתן אישור בכתב מטעם העירייה מראש. התקשרות תיור וסיור עם התובעת בחוזה קבלנות המשנה נעשתה בקנוניה נגדה, ללא אישורה, אף ללא ידיעתה. עוד טוענת העירייה, כי התובעת לא הוכיחה שסיפקה בפועל את שירותי ההסעות; לא הוכיחה שסיפקה אותם כראוי; לא הוכיחה את הסכומים הנתבעים; החשבונות שלא שולמו לתיור וסיור חרגו מתנאי המכרז וסכומיהם חרגו מעלות אספקת השירות בהתאם להסכם ביניהן, ומשכך בדין לא שולמו; משרד החינוך גילה אי סדרים במערך ההסעות ברהט ועיכב בשל כך העברת סכומים ניכרים שנועדו למימון ההסעות; הסכומים שנותרו בידי תיור וסיור מהווים רווחי תיווך בלתי חוקיים על חשבון העירייה. 8. תיור וסיור אינה מכחישה כי היא חבה לתובעת בגין התקופה הראשונה סך של 262,527 ₪, אך לטענתה, יש לקזז מסכום זה סך של 69,737 ₪, אותו חבה לה התובעת. תיור וסיור כופרת בכל חוב המתייחס לתקופה השנייה שכן בהסכם מיום 18.7.07 נקבע כי חובה לתובעת מסתכם בסך של 238,581 ₪ בגין תקופה זו, וסכום זה שולם על-ידה זה מכבר. היא אף כופרת בחוב בגין התקופה השלישית. 9. ההודעות לצד שלישי: תיור וסיור טוענת כי התובעת והעירייה הן אלה שחייבות לה כספים רבים בגינם הגישה הודעת צד ד' גם נגד התובעת וגם נגד העירייה, אותה הכתירה משום מה בכותרת "הודעה לצדדים הרביעיים (לחלופין כתב תביעה שכנגד)" ע"ס 3,801,439 ₪. הסכום הנתבע מהתובעת הינו 1,750,000 ₪, והסכום הנתבע מהעירייה הינו 3,801,439 ₪ [כך בהודעה - י.ש.] מתוכו סך של 2,051,439 ₪ משקף תשלום חשבונות מאושרים שלא שולמו. לדבריה, התברר לה לטענתה כי העירייה והתובעת רקמו "קנוניה" נגדה, זאת במטרה להביא לסיום ההסכם בין הנתבעות בכדי שהתובעת תוכל לבצע את העבודה באופן ישיר עם העירייה. בסופו של יום, הודיעה העירייה על סיום ההתקשרות עמה בטרם הגיעה התקופה החוזית לסיומה, והתובעת היא שתפסה את מקומה. בשל כך נגרמו לה נזקים שונים, כמפורט בהודעה, וכפי שיפורט בהמשך. אף העירייה הוציאה הודעת צד ג' נגד תיור וסיור שבכותרתה ננקב אמנם הסכום 2,250,931 ₪, אלא שמטעמי אגרה הועמדה על סך של 300,000 ₪ בלבד. ההודעה מתמקדת בטענת עשיית עושר ולא במשפט - רווחי תווך - על חשבון העירייה. דיון והכרעה העירייה והסכם קבלנות המשנה 10. בראשית יש להתייחס לטענת העירייה לפיה לא ניתן לחייבה לשלם לתובעת את הכספים להם היא עותרת, מהטעם שעל מנת לחייב את העירייה על-פי חוזה, נדרשות חתימותיהם של ראש העירייה והגזבר, לפי סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - הפקודה). בהעדר החתימות הדרושות על ההיתר להעסקת קבלן משנה, לא קיימת יריבות בינה לבין התובעת. חוששתני כי הסתמכות העירייה על הוראות סעיף 203 לפקודה, אינה רלוונטית לענייננו. הסכם קבלנות המשנה אינו חוזה בין העירייה לבין התובעת, כי אם בין התובעת לבין תיור וסיור. הסכם זה קובע הסדרים וחיובים בין תיור וסיור לבין התובעת בלבד, ואין מדובר ב"חוזה, כתב התחייבות...שיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה", כלשון סעיף 203 לפקודה, אשר מחייבים את חתימתם של ראש העירייה והגזבר על מנת שישתכלל לכדי חוזה. המדובר בהסכם הנסמך על ההסכם בין הנתבעות, אולם אין בו כדי ליצור מערכת יחסים חוזית ישירה בין העירייה לבין התובעת, ומשכך אף אינו נזקק לאישור הנטען. 11. כאמור, טוענת העירייה כי תיור וסיור התקשרה עם התובעת בהסכם קבלנות המשנה מאחורי גבה, ובניגוד להסכם בין הנתבעות, המחייב את אישורה בכתב. העירייה מפנה לסעיף 3.3 להסכם בין הנתבעות, הקובע כי "הקבלן מתחייב שלא להעסיק קבלני משנה לשם ביצוע השירותים במסגרת חוזה זה אלא לאחר קבלת הסכמת הרשות המזמינה מראש ובכתב". וכן: "...מתחייב הקבלן להציג לאישור הרשות המזמינה, לפני התקשרותו עם קבלן משנה, את פרטי קבלן המשנה ואת הסכם ההתקשרות". סעיף 3.4 להסכם בין הנתבעות מעניק לעירייה שיקול דעת אם לאשר העסקתו של קבלן משנה, אם לאו. נטען ע"י העירייה כי לא נתנה את הסכמתה מראש ובכתב להעסקת התובעת כקבלן משנה, כי לא הוצג בפניה הסכם קבלנות המשנה טרם ההתקשרות, וכי ההתקשרות בין התובעת לבין תיור וסיור נעשתה מאחורי גבה, וכי נודע לה על כך רק זמן רב לאחר מכן. 12. בתמיכה לטענתה, העידה העיריה מטעמה את מר סלאמה אבו דעבאס, ששימש כגזבר העירייה בתקופה הרלוונטית (להלן - סלאמה) ואשר לפי עדותו ידיעת העירייה על התובעת צומצמה להנחה לפיה מדובר בסיוע בלבד לקבלן הראשי. לדבריו, במהלך הפגישה הראשונה שהתקיימה בין נציגי העירייה לבין תיור וסיור, לאחר זכייתה במכרז, שאל מנהל תיור וסיור את הנוכחים האם ישנו גורם מקומי ברהט שיוכל לסייע לו בביצוע המכרז, וסלאמה השיב לו כי עד עתה ביצעה התובעת את ההסעות וניתן לפנות אל מנהלה. לגרסתו, הבין לאורך כל הדרך כי הקשר בין מנהל התובעת לבין תיור וסיור מתבטא בכך שתיור וסיור מינתה אותו כנציג מטעמה לפי סעיף 2.2 להסכם בין הנתבעות, אך גם העירייה וגם הוא לא ידעו כי מדובר במנהל של "קבלן המשנה". רק לאחר שפרצו הסכסוכים בין התובעת לבין תיור וסיור, ולעירייה נשלחו, כמכותבת נוספת, העתקים מן המכתבים העוסקים בכך, הובן כי מדובר ביחסי קבלנות משנה. 13. אלא שדבריו אלו של נציג העירייה רחוקים מלשקף את שהתרחש בפועל. אמנם אף אחד מהצדדים לא יכול היה להציג לבית המשפט אסמכתא כתובה המעידה על אישור העירייה, אף לא נטען כי ניתן אישור כזה בכתב, עם זאת, עולה מהעדויות כי העירייה ידעה על ההתקשרות, ידעה כי התובעת היא זו שמבצעת בפועל את ההסעות, אף תמכה בכך. לא למותר להוסיף, כי אף סלאמה עצמו נאלץ בסופו של יום להודות בבית המשפט, כאשר נשאל אם העירייה ידעה שהתובעת מבצעת בפועל את שירותי ההסעות במכרז בו זכתה תיור וסיור, כי "בשלב מסוים כן" (בעמ' 73 לפרוטוקול מיום 14.12.11). ולשאלה האם בשלב זה, בו כבר ידעה על התובעת, הודיעה העירייה לתיור וסיור כי הדבר מתנהל בניגוד להסכמתה, השיב: "לא הודענו" (בעמ' 73 לפרוטוקול מיום 14.12.11). 14. מהראיות והעדויות עולה כי העירייה ידעה אודות הסכם קבלנות המשנה זמן רב בטרם הודיעה לתיור וסיור על סיום ההתקשרות ביניהן. הדבר עולה בראש ובראשונה מעדות מנהל התובעת, סולימאן אזברגה (להלן - סולימאן) שלא נסתרה בחקירה נגדית ושהייתה מקובלת עלי, לפיה תיור וסיור פנתה אליו כדי להעסיקו כקבלן משנה לשירותי ההסעה, לאחר שהופנתה אליו על-ידי העירייה: "...אני הייתי הקבלן שביצע את עבודות ההסעה בטרם ההתקשרות בין העירייה לתיור וסיור והעירייה היא שהפנתה את תיור וסיור אל חברת הסעות רהט על-מנת שתשמש כקבלן משנה" (סעיף 41 לתצהיר סולימאן). עוד עלה מעדותו כי לאחר ההתקשרות בהסכם קבלנות המשנה, עמד בקשר יומיומי עם נציגי העירייה, הן לצורך התחשבנות והן לצורך תיאומים לביצוע הסעות, ובכלל זה, עם ראש העירייה, עם סגנו, עם גזבר העירייה, עם מנהל מחלקת החינוך ועם התקציבאית של העירייה. לדבריו, המשיך את עבודת ההסעות החל מיום 1.9.05 בהוראת ראש העיר וגזבר העירייה: "הלכתי לעירייה, הלכתי לטלאל (ראש עיריית רהט - י.ש.), אמרתי לו אתה שולח לי אדם מהצפון, אני לא מכיר אותו...אמר לי הכסף שלך אצלנו, לך לגזבר שיסביר לך מה קורה. הלכתי לסלאמה הגזבר, ואמרתי לו שלחת לי אדם שאני לא מכיר...אמר לי סלימאן תעבוד איתו, הכסף הוא מקבל ממני, אני מאשר את הכספים, אם לא ישלם לך חודש חודשיים נפסיק את העבודה" (בעמ' 25 לפרוטוקול מיום 25.9.11). עוד סיפר סולימאן כי רכבי התובעת היו כלי הרכב היחידים שביצעו את עבודות ההסעה בעיר - נתון גלוי לעין כל, שאינו מתיישב עם טענת אי הידיעה של העירייה. סולימאן אמנם אישר כי הסכם קבלנות המשנה לא הועבר על-ידו לעירייה, אולם הדגיש, כי הדבר נאמר לגורמים בעירייה בעל-פה ואלו אף היו מודעים למחלוקות הכספיות שבין התובעת לבין תיור וסיור. 15. עדותו זו של סולימאן אינה עומדת לבדה, והיא נתמכת בהתכתבות להלן - שלה גם העירייה הייתה מכותבת - והמתייחסת לתובעת בהקשר להסעות שבוצעו על ידה: מכתב התובעת מיום 23.5.06 לתיור וסיור, בעניין חוב החזרת מלווה לחודשים ספטמבר 2005 עד פברואר 2006, שם צוין כי העתק מהמכתב מועבר לגזבר העירייה ולחברה למשק וכלכלה (נספח יג'1 לתצהיר סולימאן); מכתב תיור וסיור לתובעת מיום 3.10.06 בתשובה למכתב התובעת מיום 3.10.06 שהעתק ממנו נשלח לעירייה (נספח יג'2 לתצהיר סולימאן); מכתב תיור וסיור לתובעת מיום 18.4.07 בעניין תשלום חודש פברואר 2007 בו צוין בין היתר כי "...תקבע פגישה בינינו בשיתוף עיריית רהט להבהרה על הפרש המעלונים לחודשים 11-12/05 ו-1-2/2006" (ההדגשה אינה במקור - י.ש.) שגם בו צוין כי העתק ממנו מועבר לגזבר העירייה (נספח יג' 3 לתצהיר סולימאן); מכתב התובעת לתיור וסיור מיום 17.4.07 בעניין שכר המלווה, אשר העתק ממנו נשלח לגורמים שונים בעירייה (נספח יג'4 לתצהיר סולימאן). כן ראו מסמך שכותרתו: "פרוטוקול פגישת עבודה מיום 1.3.07" (מוצג נ/5) המתייחס לפגישה שהתקיימה בין מנהלי פרויקט ההסעות מטעם משכ"ל, גזבר העירייה סלאמה, ותיור וסיור - בו קיימת התייחסות מפורשת לקיומו של "קבלן משנה" - בהגדרתו זו. 16. גם עימאד סייד אחמד, מנהל תיור וסיור (להלן - עימאד) תמך בעמדת סולימאן: "הפנה אותי גזבר העירייה וראש העיר. הישיבה הראשונה שהיתה עם הגזבר, הישיבה הפורמלית בעירייה, הובהר לי שמי שיעבוד ויבצע את העבודה הם תושבי המקום וכמובן תושבי המקום יש רק חברה אחת בכל רהט שנקראת 'הסעות רהט' ואז הפנו אותי להסעות רהט ואח"כ נתנו לי את הטלפון של הסעות רהט והיתה שיחה ביני ובין מר אזברגה וכך התחילה ההתקשרות" (בעמ' 46 לפרוטוקול מיום 21.11.11) וכן: "לפני תחילת העבודה כולם ידעו שזה הסעות רהט" (בעמ' 47 לפרוטוקול מיום 21.11.11). עוד סיפר עימאד, כי לאורך תקופת ההתקשרות עם התובעת, נהגה העירייה להתערב במחלוקות שהתעוררו בין התובעת לבין תיור וסיור, ולרוב תמכה בעמדת התובעת :"מי שגישר בינינו זה או שלטון מקומי או עיריית רהט. אנחנו הסכמנו שעיריית רהט והעומדים בראשה שיגשרו ביני ובין הסעות רהט..." (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 21.11.11). 17. זה המקום לציין כי, בניגוד לגרסת תיור וסיור, איני רואה לייחס משקל למסמך שכותרתו: "מרכז היסעים - אישור הרשות להעסקת קבלני משנה" שצורף לתצהירו של עימאד כנספח להעתק חתום של ההסכם בין הנתבעות (נספח ג' לתצהיר עימאד) עליו מתנוססת חותמת העירייה. לא שוכנעתי, כפי שטוען עימאד, כי העירייה מסרה לו את המסמך כ"הסכמה פתוחה" מצדה כי יתקשר בחוזה קבלנות משנה. שמה של התובעת כלל אינו מופיע בנספח זה, ולטעמי מדובר רק בדוגמת אישור האמור להינתן ככל שיוצג קבלן משנה וככל שהעירייה תסכים לו, ורק ככזה צורף להסכם כחלק מנספחיו. 18. מכל מקום, מהראיות עולה כי העירייה יזמה את הקשר בין התובעת לבין תיור וסיור וידעה על קיומו של הסכם קבלנות המשנה משלביו הראשונים. יש לראות בשתיקתה של העירייה, לפחות עד אוקטובר 2006, עת הודיעה למשכ"ל על סיום ההתקשרות, משום אישור, שניתן על דרך התנהגות, לקיומו של הסכם קבלנות המשנה. הדעת נותנת, כי אם הסכם קבלנות המשנה לא היה לרוחה של העירייה, הייתה מפסיקה את התקשרותה עם תיור וסיור באופן מיידי, שהרי הזכות לעשות כן עמדה לה בהסכם בין הנתבעות. למצער, הייתה מוחה על כך במכתב, שאף זאת לא עשתה. יש להתבונן איפוא על העירייה כעל מי שידעה בפועל על הסכם קבלנות המשנה שנכרת בין התובעת לבין תיור וסיור, הסכימה לו וסייעה לקיומו. 19. אני דוחה את טענת העירייה בכל הנוגע לאי קיומה של דרישת הכתב גם מהנמקת חובת תום הלב, באשר הטענה נגד קיומו עלתה לראשונה מפי העירייה רק במסגרת הסכסוך בתיק דנן, עת במשך תקופה ארוכה ידעה על קיומו של הסכם קבלנות המשנה ולהתקיימותו בשטח, והחרישה. הפסיקה הכירה בכך שבמקרים מסוימים דרישת תום הלב עשויה לגבור אף על דרישת הכתב הקבועה בחוק, כגון בסעיף 8 לחוק המקרקעין [ראו עמדת הנשיא ברק כתוארו דאז ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185] אף ביכרה את עקרון תום הלב על דרישת הכתב שבחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 [ראו: ת.א. (שלום ת"א) 54873/07 יונה נ' טל (מיום 7.8.08)]. כך גם עסקינן ברשות שלטונית, המחויבת ברמה גבוהה יותר של תום לב מזו הנדרשת מהפרט [ראו: ע"א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4), 145 מפי כב' השופט ריבלין: "...רשות ציבורית כפופה לנורמות חמורות מאלו המוטלות על הפרט. חובת ההגינות המוטלת על הרשות ביחסיה עם הפרט חמורה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן היחיד. חובת הגינות מוגברת זו, נגזרת מן ההשקפה המקובלת במשפטינו לפיה הרשות היא נאמן הציבור"]. הנה כי כן, אף בהעדר אסמכתא בכתב לאישור העירייה על הסכם קבלנות המשנה, הוכח כי העירייה נתנה לכך את הסכמתה. ההיבט הכספי של התביעה ביחס לשלוש התקופות יוער כי ההכרעה בהתחשבנות שביו בעלות הדין לא היתה קלה, בלשון המעטה. הוגשו לבית המשפט תצהירים, חישובים, טבלאות, חוות דעת וכיוצ"ב, מתוכם אמור היה בית המשפט ללקט את הבר, אלא שהנתונים השונים לעיתים לא תאמו זה לזה, אף לא לנתוני בעלות הדין האחרות, גם במקרים בהם עסקינן לכאורה בסכומים שלא היו אמורים להיות שנויים במחלוקת. (א) התקופה ראשונה - מחודש 9/05 עד לחודש 2/06 20. תביעתה של התובעת ביחס לתקופה הראשונה הינה על סך של 634,791 ₪ והיא מכוונת רק נגד תיור וסיור. בתקופה זו עמד בתוקפו ההסכם מ-2005 הקובע את זכאות התובעת לתשלום לפי ביצוע בפועל של קווי ההסעות בהתאם לתעריף המוסכם. התובעת הגישה בתמיכה לטענותיה הכספיות את חוות דעתו של רו"ח גיא פרץ (להלן - חוות הדעת) הנסמכת על חשבונות שהגישה לתיור וסיור ועל חשבונות מקבילים, בסכומים גבוהים יותר, שהגישה זו האחרונה לעירייה. בחוות הדעת נטען כי בתקופה הראשונה הוגשו על-ידי התובעת לתיור וסיור חשבונות בהיקף של 1,724,512 ₪ וכי תיור וסיור שילמה לה רק סכום של 1,284,213 ₪, עת קיבלה עבור תקופה זו סכום כולל של 2,047,630 ₪. בנוסף להפרש זה המתבטא בסך של 440,299 ₪, צויין בחוות הדעת כי תיור וסיור חבה לתובעת סך נוסף של 194,491 ₪ בגין הסעות שבוצעו בפועל לבי"ס "אלחנאן" ואשר לא דווחו לבקשת תיור וסיור אך נכללו בחשבונות שהגישה תיור וסיור לעירייה, והיא קיבלה בעבורם את התשלום. 21. תיור וסיור מאשרת את גרסת התובעת לפיה בתקופה הראשונה שילמה לה סך של 1,284,213 ₪ אלא שלטענתה שילמה לה ביתר 241,662 ₪, שכן העירייה אישרה רק 80% מהחשבונות, כך שהייתה צריכה לשלם לתובעת סך של 1,042,551 ₪ בלבד. לחילופין נטען כי גם לולא ניכוי של 20% מהחשבונות לתקופה הראשונה, עדיין היה עליה לשלם לתובעת סך של 1,198,889 ₪ בלבד, כלומר תשלום ביתר של 85,324 ₪, כמפורט בטבלה (סעיף 24.5) שצורפה לתצהירו של עימאד. דא עקא שתיור וסיור לא הגישה חוות דעת חשבונאית מטעמה. טענותיה בדבר תשלומים ששילמה ביתר לתובעת נטענו ללא ביסוס חשבונאי. כך גם לא הוסבר הבסיס לפירוט התשלומים והמספרים שהוצגו בטבלה שבתצהירו של עימאד. אף לא הובהר מדוע שולמו הכספים הנטענים ביתר, מעבר להצגת הנתונים הנטענים. בעוד שחקירתו הנגדית של מומחה התובעת לא כרסמה בחוות דעתו, שהתבססה כאמור על חשבונות התובעת, אשר תאמו לחשבונות שהגישה תיור וסיור בעצמה לעירייה - הרי מצהירי תיור וסיור לא יכלו להשיב על השאלות שהופנו אליהם ביחס לחשבונות שנערכו על ידם, והשאלות נותרו ללא מענה וללא הבהרות. 22. אף איני מקבלת את טענת תיור וסיור לפיה בהסכם מ-2007 שינו שני הצדדים את הסיכום הראשוני המתייחס לתקופה הראשונה, בדבר תשלום לפי קווים, וקבעו כי ישולם לתובעת 80% מהחשבונות שאישרה העירייה. ראשית, לטענה זו אין זכר בהסכם. שנית, תיור וסיור הודתה כי שלמה לתובעת רק 80% מחשבונותיה, אף שהגיע לה מלוא התשלום, רק כי כך נהגה העירייה כלפיה ביחס לחשבונותיה שלה: "שילמנו 80% לקבלן כי לא ידענו מהי בדיוק סיבת ההפחתה מהעירייה, חשבנו שיכול להיות שסיבת ההפחתה תלויה בביצוע, מליקויים או משהו בביצוע. אם יתברר שיש ליקוי בביצוע אנחנו לא נספוג לבד את ההפחתה. אכן שילמנו רק 80% מהסכום המופחת כי שילמו לנו רק 80%" (בעמ' 37 לפרוטוקול מיום 25.9.11)]. וכן: "...אני רוצה להגיד רק את האמת. בהתחשבנות הכוללת הורדנו 20% כי ידענו שאנחנו הולכים לתבוע את ה-20%, אם אני אקבל את ה-20% אני צריך לתת את 20% מזה להסעות רהט, והתשובה היא כן. הסיבה שקיזזנו מ-455,000 20% כי העירייה לא שילמה לנו. אם העירייה משלמת לנו מה שמגיע לנו, מה שמגיע להסעות רהט זה 100% כלומר הסכומים שכתובים בטור השלישי" (עמ' 54 לפרוטוקול מיום 21.11.11). 23. למותר לציין כי לטענה הנוספת שהועלתה, אודות הפחתת התשלומים מחמת ליקויים בעבודת התובעת בתקופה הראשונה - לא הובאו כל תימוכין, מה גם שמעדות עימאד עלה, כי מעולם לא קיבל מכתב מהעירייה המתריע על קיומם של ליקויים בשירותי ההסעות, וכשנשאל מה עשו כדי לברר את סיבת ההפחתה בחשבונותיהם שלהם על-ידי העירייה, השיב "זה היה בטיפול בעל הבית" (עמ' 37 לפרוטוקול מיום 25.9.11). 24. גם הטענה אודות דיווחים כוזבים נותרה ללא הוכחה. לא בכדי אישר בסופו של יום עימאד בבית המשפט כי "מהנסיון שלי ואפילו אחרי כל מה שקרה עם הסעות רהט אני מאמין שהדיווח שהסעות רהט העבירה לעירייה הם בסדר, למעט אם ימצאו משהו, פגם אמיתי. אני חושב שהדיווחים של התובעת היו נכונים והדיווחים שאתה מצביע עליהם נסמכו על דיווחי התובעת" (בעמ' 45 לפרוטוקול מיום 21.11.11). מה גם שעלה מעדות עימאד כי לצורך פיקוח על התנהלות התובעת, שכרה תיור וסיור מפקחים שתפקידם היה לבדוק כי התובעת אכן מבצעת את העבודה כדבעי, וכי בשטח פעלו גם פקחים מטעם השלטון המקומי שפיקחו על העבודה ["היו הרבה מפקחים, היו מפקחים מטעם תיור וסיור והיו מפקחים מהשלטון המקומי. בדקו את הסעות רהט הרבה מפקחים" (בעמ' 45 לפרוטוקול מיום 21.11.11)]. משתיור וסיור אישרה בפה מלא כי שילמה לתובעת רק כ- 80% מחשבונותיה, משיקולים שאינם קשורים כלל בתובעת כי אם בהתחשבנותה מול העירייה, ומשההסכם בין התובעת לתיור וסיור בכל הנוגע לתקופה הראשונה לא היה מותנה בתשלומים שתקבל תיור וסיור מהעירייה, היה על תיור וסיור להשלים לתובעת את ההפרש. מה גם שלפי שיטת תיור וסיור היא חבה לתובעת לפחות סך של 321,053 ₪, שווי ערך ל20% הנותרים. 25. עם זאת, אף שהתובעת הוכיחה את טענתה ביחס למאזן הכספי בתקופה הראשונה, הרי טענתה בדבר כספים המגיעים לה בעבור שירותי הסעות שביצעה בבית ספר "אלחנאן" שלא דווחו, לא הוכחה כדבעי, בהעדר דיווחים כאמור. אף לא הוכחה הטענה, לפיה תיור וסיור ביקשה ממנה לא לדווח על נסיעות אלה. זאת ועוד, בהסכם מ-2007, אין כל התייחסות לסוגיה זאת, והדעת נותנת שהייתה עולה על המדוכה במסגרת ההתחשבנות הכוללת, לו אכן היה קיים חוב גם בהקשר זה. משכך, אני קובעת כי על תיור וסיור לשלם לתובעת סך של 440,299 ₪ בגין התקופה הראשונה. (ב) התקופה השנייה - מחודש 3/06 עד לחודש 5/07 26. תביעתה של התובעת בכל הנוגע לתקופה השנייה מופנית כנגד העירייה בלבד. בסיכומיה טענה אמנם התובעת, משום מה, כי חוב זה חל גם על תיור וסיור "ביחד ולחוד עם העירייה", אך לא הוברר הטעם לכך. הדבר אינו עולה כלל מכתב התביעה, מנוגד לטבלה שבסעיף 7 לסיכומי התובעת, אף מנוגד להסכם מ-2007 בו צוין במפורש כי ביחס לתקופה השנייה נותרה תיור וסיור חייבת לתובעת סך 238,581 ₪ בלבד, ואין חולק כי סכום זה אכן שולם לתובעת בפועל. במקביל יש להסיר מסדר היום גם את טענת תיור וסיור, לפיה שילמה לתובעת ביתר בגין התקופה השנייה סך של 69,737 ₪, שכן אם הייתה בפי תיור וסיור טענה שכזו בזמן אמת, הדעת נותנת שאף היא הייתה מעלה אותה במסגרת הסכם מ-2007. למצער, לא הייתה משלמת לתובעת את מלוא הסכום המוסכם, או טוענת כי יש לקזז ממנו את הסך לו היא טוענת כעת. 27. נטען ע"י התובעת כי בתקופה השנייה ביצעה שירותי הסעה בהיקף כספי של 6,625,329 ₪; כך גם דווח על-ידה לתיור וסיור; תיור וסיור דווחה לעירייה על שירותים אלו בסך של 6,623,359 ₪, וכי בפועל שילמה העירייה לתיור וסיור סך של 4,404,479 ₪ בלבד. בחוות הדעת צויין כי בתקופה זו לא שילמה העירייה עבור שירותי ההסעה שסופקו לה בהיקף של 2,220,850 ₪, וכי חלקה של התובעת בתשלומים אלו (75%) עומד על כ-1,665,637 ₪. גרסת התובעת היא שבתקופה השנייה לא שילמה העירייה את מלוא הכספים אותם היא חבה לפי החשבונות והדיווחים שהועברו אליה ע"י תיור וסיור רק מחמת קשיים כלכליים (סעיף 14 לתצהיר סולימאן) וכי גזבר העירייה הסביר כי לנוכח מצבה הכספי הקשה של העירייה אינו יכול לשלם את החשבונות במלואם אלא לאשר את חלקם בלבד כמקדמות כפי יכולתה של העירייה (סעיף 18 לתצהיר סולימאן). עמדתה זו של התובעת עולה בקנה אחד עם תוכן ההודעה לצד שלישי שהוציאה תיור וסיור נגד העירייה, שעוד אשוב להתייחס אליה, ואף בה נטען כי העירייה לא שילמה לתיור וסיור בגין התקופה השנייה סך של 2,218,880 ₪. 28. אני דוחה את טענת העירייה כי התובעת לא הוכיחה כי ביצעה את ההסעות, כי לא הוכיחה כי ביצעה אותן כראוי, ואף לא הוכיחה את הסכומים הנתבעים. כאמור, תביעת התובעת נסמכת על החשבונות שהגישה לתיור וסיור, על החשבונות המקבילים שהגישה תיור וסיור לעירייה, על חוות דעת המומחה מטעמה, על העדר אסמכתא להוכחת הטענות בדבר תקלות בהסעות, ועל העובדה שלא נטען כי מישהו אחר, זולת התובעת, ביצע הסעות כלשהן בתקופה זו. מנגד לא הובאה לעדות תקציבאית העירייה, הגב' פטריסיה סדובסקי, שערכה את החשבונות אותם ניסתה העירייה להגיש באמצעות סלאמה, גזבר העירייה, וממילא לא הוכחו הסכומים הנטענים. סלאמה מסר בעדותו, כי כבר החל מהחשבון הראשון שהוגש לו על-ידי תיור וסיור, אישר לתשלום 70% בלבד מסכומו (עמ' 70 לפרוטוקול מיום 14.12.11). לדבריו, כל החשבונות נבדקו ע"י תקציבאית העירייה, שערכה בהם תיקונים, אך הוא לא יכול היה להצביע על הערותיה או הסתייגויותיה בהתייחס למי מהחשבונות (עמ' 70 לפרוטוקול מיום 14.12.11). אף לא ידע למסור פרטים אודות ההתחשבנות : "...היו חילוקי דיעות עם משרד החינוך, עם הקבלן, על מספר קווי ההסעה, כמה מכוניות יעשו בכל קו, והסוגיה השניה אם משרד החינוך אישר את הקווים האלה או לא, אז דחינו את זה כל פעם. בסוף לא היתה התחשבנות" (עמ' 71 לפרוטוקול מיום 14.12.11). סלאמה אף אישר כי אכן לא נעשו פניות בכתב מטעם העירייה אל תיור וסיור הדורשות ממנה לתקן את חשבונותיה: "לא נראה לי שהיו" (בעמ' 84 לפרוטוקול מיום 14.12.11). 29. בפרק הקודם דחיתי את טענת העירייה לפיה לא ידעה כי התובעת מבצעת את ההסעות כקבלנית משנה ולא הסכימה לכך, אך אין די בכך כדי לבסס עילת תביעה נגדה בהיעדר חוזה בין השתיים. חבותה של העירייה כלפי התובעת אינה נעוצה במערכת חוזית ביניהן, אלא היא נובעת מעילת עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, קובע חובת השבה מ-"...מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה)..." (ההדגשה אינה במקור - י.ש.). בפסיקה נקבע, בין היתר, כי "...מקום שההתעשרות אינה צודקת ממילא יש לראותה כהתעשרות שלא-כדין (ובלשון חוק עשיית עושר ולא במשפט: כקבלת טובת הנאה "שלא על-פי זכות שבדין")" [רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289]. בע"א 9256/99 חברת גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עירייה רחובות (פסק-דין מיום 30.10.01) נדון עניינה של המערערת שביצעה עבור העירייה שיפוץ לשימור יקב, אך זו לא שילמה את התמורה עבור השיפוץ. נקבע: "גם אם לא נוצר הסכם כדין לפי פקודת העיריות, אנו בדעה כי העיריה עשתה עושר ולא במשפט. השיפוץ נמשך כשנה. אנשי העיריה ידעו שהעבודה מתבצעת ופקחו עליה...בסופה של דרך שופץ היקב באופן מלא עבור העיריה ללא תמורה". כך נקבע גם בע"א 683/87 עירית עפולה נ' גל אדריכלים בע"מ (מיום 13.5.90): "התובענה איננה מבוססת על חוזה, אלא יסודותיה נעוצים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט; משהוכח שהמערערת (העירייה - י.ש.) קיבלה שירותי תכנון ולא שלמה בעדם, הרי שהיא "התעשרה" על חשבון המשיבה ומן הדין לחייב אותה "להחזיר" אותה ההתעשרות לידי המשיבה...". וחזרה לענייננו: הוכח כי העירייה קיבלה את שירותי ההסעות שבוצעו על-ידי התובעת ולא שילמה את מלוא התמורה עבורם, לא לתיור וסיור - כקבלן ראשי, ולא לתובעת - כקבלן משנה. משהתובעת הייתה אמורה לקבל 75% מהתשלומים שהיו אמורים להשתלם ע"י העירייה לתיור וסיור בגין העבודה שהיא עצמה ביצעה, יש מקום לאכוף עליה לשלם לתובעת את חלקה, שאם לא כן תימצא מתעשרת שלא כדין. יש לחייב איפוא את העירייה לשלם לתובעת בגין התקופה השנייה 75% מהסכום אותו אמורה הייתה לשלם לתיור וסיור (נגזרת מתחשיב תיור וסיור, הנמוך יותר במידת מה, ולא לפי תחשיב התובעת) דהיינו סך של 1,664,160 ₪. (ג) התקופה השלישית - מחודש 6/07 עד לחודש 8/07 30. בגין תקופה זו דורשת התובעת מתיור וסיור סך של 355,388 ₪, המהווה נגזרת של התשלום שקבלה בפועל מהעירייה, ומהעירייה - סך של 276,913 ₪, המשקף, על פי הנטען, את היתרה שטרם שולמה. התובעת טוענת כי העירייה שילמה לתיור וסיור בעבור שירותי ההסעות שביצעה בתקופה השלישית סך של 607,186 ₪ אך תיור וסיור לא העבירה לה את חלקה המתבטא ב-75% והמסתכם ב- 455,390 ₪. הגם שבתצהירו טען עימאד כי תיור וסיור חייבת לתובעת סך של 43,979 ₪ בלבד בגין התקופה השלישית, הרי שבעדותו בבית המשפט הודה כי בעבור התקופה השלישית קיבלה תיור וסיור סך של 607,185 ₪, מתוכם הגיע לתובעת סך של 455,388 ₪, אך שולם לה סך של 148,000 ₪. לפי גרסה אחת סופר כי "מהסכום הזה שולם 100,000 ₪ בקרן ו-48,000 ריבית. מהסכום הזה אחרי שנתברר לנו שהסעות רהט דרש את הסכום ביקשנו ישיבה לעשות סילוק סופי ומוחלט ולהסתדר על ההפרשים מה מגיע לו ואז נקבע שיהיה בורר והסכמנו שהבורר יהיה גזבר עיריית רהט, בכדי לסיים את המחלוקת. ואז היה מו"מ בינינו לבין עיריית רהט מה הסכום שאנחנו אמורים לקבל אותו ומה הסכום שהסעות רהט רוצה, כשהסעות רהט עירבה את כל העולם...התחלנו לדקדק בכל החשבוניות וכשהבנו שהוא הולך לתביעה, עשינו חישוב מה שקיבלנו, אם אנחנו קיבלנו 80% והוא קיבל 100% החזרנו את זה לפי 80%. קיזזנו גם את כל מה שהעירייה קיזזה לנו" (בעמ' 53 לפרוטוקול מיום 21.11.11). ולפי גרסה שניה: "לקראת סוף התקופה הבנתי שיש קנוניה בין קבלן המשנה לבין העירייה, שהם הולכים להוציא אותנו משם, חשבנו שמגיע לנו פיצויים מקבלן המשנה ולכן לא שילמנו" (בעמ' 38 לפרוטוקול מיום 25.9.11). כך או כך, תיור וסיור הודתה כי קבלה מהעירייה בגין התקופה השלישית סך של 607,185 ₪, וכי לא שילמה לתובעת מאומה מסכום זה. 75% מסכום זה מתבטאים ב- 455,388 ₪, אולם מסכום זה יש להפחית סך של 100,000 ₪ ששולם על חשבון (הסך הנוסף של 48,000 ₪ - מקורו בריבית ובהוצאות פתיחת תיק ההוצל"פ שפתחה התובעת נגד תיור וסיור בגין שיקים שחוללו, ואותו אין להפחית) כך שחובה של תיור וסיור בגין התקופה השלישית מסתכם בסך של 355,388 ₪. 31. ובאשר לחלקה השני של תביעת התובעת בהתייחס לתקופה השלישית, המופנה נגד העירייה: נטען כי העירייה אכן שילמה לתיור וסיור בגין התקופה השלישית רק כ- 80% מהחשבונות שהוגשו לה כמקדמה בלבד, ומשכך נמנע מהתובעת לגזור את חלקה מיתרת התשלום שטרם שולמה. העירייה לא הוכיחה סיבה כלשהי להצדקת ההפחתות האמורות, שכן הטענה בדבר קנוניה להונותה שנרקמה בין התובעת לבין תיור וסיור נותרה כטענה בעלמא, ומנגד - לא נסתרה טענת התובעת לפיה אי התשלום נבע רק מקשיים כלכליים ומהשאיפה לדחות את מועד התשלום ככל שניתן. יחד עם זאת אינני מקבלת בהקשר זה את תחשיב התובעת, שכן הוא לוקה בחוסר עקביות. אם לשיטתה הסכום ששולם לתיור וסיור - 607,186 ₪ - מהווה 80% מכלל החשבונות, הרי יתרת ה-20% אינה יכולה לעלות על סך של 151,796 ₪, באופן שחלקה של התובעת ביתרה זו (75%) מסתכם ב- 113,847 ₪. ההודעות לצד שלישי 32. לטענת תיור וסיור, ההסכם בין הנתבעות נכרת לתקופה של 36 חודשים, אך העירייה הפסיקה את ההתקשרות עמה בטרם חלפה התקופה האמורה בחוסר תום לב ומחמת קנוניה שנרקמה בינה לבין התובעת, וברצונה להעסיק את זו האחרונה במקומה בעלות נמוכה יותר. תיור וסיור עותרת לקבלת פיצויי מהעירייה ומהתובעת באופן הדדי בגין מניעת רווח - 1,250,000 ₪ ובגין פגיעה במוניטין - 500,000 ₪. תיור וסיור אף תובעת מהעירייה סך של 2,051,439 ₪ המשקף לשיטתה את יתרת הכספים שהגיעו לה לפי החשבונות שהוגשו על ידה וטרם שולמו. 33. חוששני כי הדרך הדיונית בה פוסעת תיור וסיור בהודעה לצד ג', ככל שהיא מתייחסת לתובעת, לא מובילה אותה לשום מקום. בהודעה לצד שלישי אמור הנתבע לדרוש מהצד השלישי, פשוטו כמשמעו, שיפוי או השתתפות בגין סכומים אותם יחוייב לשלם לתובע. מכאן שתרופתה של תיור וסיור נגד התובעת אינה מצויה במתחם ההודעה לצד שלישי. אם בטענתה זו מבקשת תיור וסיור להביא לדחיית תביעת התובעת נגדה, הרי די בטענת קיזוז, ואם לטענתה סכום הנזק אותו גרמה לה התובעת עולה על סכום התביעה נגדה, היה עליה להגיש תביעה שכנגד. בסכומיה טענה העירייה כי התובעת הקפידה להפריד בתביעתה בין הסכומים המהווים נגזרת מהסכומים שקבלה תיור וסיור בפועל מהעירייה - אותם תבעה מתיור וסיור, לבין הסכומים העודפים שלא שולמו ע"י העירייה לתיור וסיור - אותם תבעה ישירות מהעירייה. משכך, ומאחר ותיור וסיור תבעה מהעירייה בהודעה לצד שלישי את החלק העודף שלא שולם לה, ואשר לא נתבע ע"י התובעת, היה עליה להגיש נגדה תביעה שכנגד ולא הודעה לצד שלישי. אלא שתיור וסיור רשאית הייתה לנקוט בדרך בה נקטה לאור תקנה 216(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המרחיבה את הסמכות גם "כששאלה או פלוגתא בין הנתבע לצד השלישי, הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם בינם לבין הצד השלישי". ראו לעניין זה האמור בספרו של א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית: "תקנת משנה זו אינה מגבילה את זכות הנתבע בגדר ההודעה לצד שלישי לתבוע סעד הזהה בעיקרו לסעד המבוקש בתביעת התובע כלפיו. מנוסח תקנת המשנה אף עולה, כי נתבע רשאי ליתן הודעה לצד שלישי גם על יסוד עילה שאינה זהה לעילת תביעתו של התובע נגד הנתבע, ובלבד ששתי העילות- עילת התביעה ועילת ההודעה- נובעות ממערכת עובדתית אחת ומעוררות שאלה או פלוגתא משותפת..." (עמוד 445). למותר לציין שטענת העירייה בעניין זה הועלתה לראשונה בסיכומיה ואין לה כל זכר בכתב ההגנה שהגישה נגד הודעת תיור וסיור, מה גם שההודעה לצד שלשי התבררה בפועל כתביעה שכנגד לכל דבר ועניין, ובכותרת ההודעה שהגישה תיור וסיור נגד העירייה צויין על ידה גם "לחלופין כתב תביעה שכנגד". (ד) ההודעה לצד שלישי שהגישה תיור וסיור נגד העירייה ונגד התובעת בגין הפסקת ההתקשרות עמה 34. הטענות, ככל שהן מתייחסות להפסקת ההתקשרות עם תיור וסיור לא הוכחו. כאמור, תיור וסיור טוענת להפסקת החוזה עמה בחוסר תום לב ובשל קנוניה שנרקמה בין העירייה לבין התובעת, אלא שהטענה נותרה בגדר טענה בלבד, עת החוזה בין הנתבעות התיר לעירייה לעשות כן. סעיף 9.2 להסכם בין הנתבעות קובע בזו הלשון: "...תהא הרשות המזמינה רשאית, בכל עת, לפי שיקול דעתה הבלעדי, להביא התקשרות זו, כולה או חלקה, לידי סיום בהודעה בכתב ומראש של 30 יום לקבלן ולקבלן לא תהיינה כל טענות ו/או תביעות בגין הפסקת ההתקשרות...". סלאמה הסביר אמנם כי סיבת הפסקת ההתקשרות עם תיור וסיור נבעה מחוסר שביעות רצון של העירייה מהתנהלותה של זו האחרונה משירותי ההסעות וליווי התלמידים, אף הכחיש כי הסיבה להפסקת ההסכם בין הנתבעות, הייתה קשיים כלכליים של העירייה, ורצון להתקשר בהצעה זולה יותר, אלא שכאשר התבקש בחקירתו להפנות למסמך מטעם העירייה המכיל הערה בדבר ליקוי או בעיה כלשהי בביצוע ההסעות בתקופת ההסכם בין הנתבעות, השיב: "אני לא חושב שיש לי כאן, אבל זכור לי שהיו טענות של וועדי הורים, היו טענות גם בע"פ וגם בכתב" (בעמ' 73 לפרוטוקול מיום 14.12.11). לא שוכנעתי, איפוא, כי הפסקת ההתקשרות נבעה מכשל בתפקוד תיור וסיור, עם זאת לא חרגה העירייה משיקול הדעת המסור לה ומהזכות שהוענקה לה במסגרת ההסכם בין הנתבעות - לעשות כן. זאת ועוד, הגם שההסכם בין הנתבעות הקנה לעירייה זכות לסיים את החוזה בהודעה מוקדמת של 30 יום בלבד, הרי אף שהעירייה הודיעה על הפסקת ההתקשרות עם תיור וסחור עוד במכתב למשכ"ל מיום 8.10.06, ההתקשרות בפועל הופסקה רק עם סיום שנת הלימודים, בחודש אוגוסט 2007, דהיינו בהודעה מוקדמת של יותר מעשרה חודשים. 35. אף לא הוכחה אותה "קנוניה" נטענת בין התובעת לבין העירייה, כפי שטוענת תיור וסיור. העובדה כי בסופו של יום, לאחר סיום ההתקשרות בין העירייה לבין תיור וסיור, התקשרה העירייה עם התובעת בהסכם לאספקת שירותי ההסעות - אין בה לבדה כדי להצביע בהכרח על קנוניה. מקובלים עליי דבריו של סולימאן בתצהירו: "ההתקשרות ביני לבין עיריית רהט היתה עפ"י מכרז נוסף של החברה למשק וכלכלה שבו זכיתי לאחר שהצעתי את ההצעה הזולה ביותר, במכרז שבו תיור וסיור בחרה שלא להשתתף" (סעיף 45 לתצהיר סולימאן). כמו כן הוסיף סולימאן: "אין ולא היתה לי כל נגיעה להחלטת עיריית רהט לצאת למכרז זה ולא להמשיך בהתקשרות עם תיור וסיור, מה גם שתיור וסיור היא שהודיעה להסעות רהט על סיום ההסכם בין הצדדים" (סעיף 46 לתצהיר). משהוברר כי משכ"ל פרסמה מכרז חדש, שתיור וסיור כלל לא ניגשה אליו, משהצעת התובעת, שהייתה הזולה בהצעות, זכתה במכרז, ומשתיור וסיור לא עתרה לפסילת המכרז, אין סיבה שלא להתבונן על התובעת כעל מי שזכתה בדין בהתקשרות החדשה. לפיכך, אני דוחה את ההודעה לצד שלישי ככל שהיא מתייחסת להפסקת ההתקשרות עם סיור ותיור ולזכיית התובעת במכרז החדש. (ה) ההודעה לצד שלישי מטעם תיור וסיור נגד העירייה בה נתבע שיפוי בגין חיובה לפצות את התובעת 36. מתוך סכום ההודעה לצד ג' שהגישה תיור וסיור נגד העירייה, משקף סך של 2,051,439 ₪ את הטענה בגין אי תשלום חשבונות מאושרים שלא שולמו בפועל. ביחס לתקופה הראשונה טענה תיור וסיור לחסר הנובע מכך שלתקופה זו שילמה לה העירייה רק סך של 1,320,252 ₪, המשקף רק כ-80% מהחשבונות לתקופה זו ואשר הסתכמו בסך של 1,656,380 ₪, דהיינו חסר המתבטא בסך של 336,128 ₪ (ראו סעיף 29 לתצהיר עימאד ולתצהיר נאדר). בגין התקופה השניה טענה, כי העירייה נותרה חייבת לה סך של 2,218,880 ₪, שכן העבירה לעירייה לאישור חשבון בסכום של 6,623,359 ₪ אך בפועל אישרה העירייה לתשלום סך של 4,404,479 ₪ בלבד (ראו סעיף 30 לתצהיר עימאד ולתצהיר נאדר). ובגין התקופה השלישית טענה, כי העירייה נותרה חייבת לה סך של 369,217 ₪. 37. כאמור לעיל, הוברר כי העירייה אכן אישרה את הנטען לפיו רק אחוז מסויים מהחשבונות שהגישה תיור וסיור אושרו על-ידה לתשלום מדי חודש. העירייה טענה אמנם לחילוקי דעות עם משרד החינוך ועם תיור וסיור, אף טענה כי נדברו לערוך התחשבנות שבסופו של דבר לא נערכה, אך לא הציגה כל אסמכתא להוכחת סיבת המחלוקת בינה לבין תיור וסיור, אף לא מסמך המסביר והמוכיח מדוע אושר לתיור וסיור רק אחוז מסוים מסך החשבונות שהעבירה לעירייה. מנגד, גם תיור וסיור לא הגישה לבית המשפט חוות דעת חשבונאית, ולא תמכה בראיות את הסכום לו היא טוענת שעל העירייה לשלם לה. יחד עם זאת, ניתן לאשר את אותם חלקים של ההודעה לצד שלישי, לגביהם נעשתה מלאכתה של תיור ע"י אחרים, וכוונתי לאותם תשלומים בחסר שהוכחו ע"י התובעת. 38. סכום השיפוי, ככל שהוא מתייחס לתקופה הראשונה, לא הוכח, הוא אף לא עולה בקנה אחד עם חוות הדעת מטעם התובעת לפיה שילמה העירייה לתיור וסיור בגין התקופה הראשונה סך של 1,958,346 ₪, ולא כפי הנטען. מנגד, ביחס לתקופה השנייה קבעתי לעיל כממצא כי העירייה לא שילמה לתיור וסיור סך של 2,218,800 ₪ מתוך החשבונות שהוגשו בגין תקופה זו ואשר הסתכמו בסך של 6,623,359 ₪. מאחר וחייבתי את העירייה לשלם לתובעת 75% מסכום זה, על העירייה לשלם לתיור וסיור את ה- 25% הנותרים, דהיינו סך של 554,640 ₪. גם ביחס לתקופה השלישית נקבע על ידי ממצא לפיו לא שילמה העירייה לתיור וסיור יתרה שהגיעה לה מעבר לסך של 607,186 ₪ ששולם לה, ואשר מסתכמת ב 151,796 ₪. משחייבתי את העירייה לשלם לתובעת ישירות את חלקה בתשלום זה (113,847 ₪) הרי תחוייב העירייה לשלם לתיור וסיור את ההפרש בלבד, המסתכם ב- 37,949 ₪. (ו) ההודעה לצד שלישי מטעם העירייה נגד תיור וסיור 39. כאמור, אף העירייה הוציאה הודעת צד ג' נגד תיור וסיור. הגם שבכותרת ההודעה ננקב הסכום 2,250,931 ₪, הרי מטעמי אגרה הועמדה ההודעה על סך של 300,000 ₪ בלבד. ההודעה מתמקדת בטענת עשיית עושר ולא במשפט, ולפיה הרוויחה תיור וסיור עמלת תיווך על חשבון העירייה, משלא ביצעה את עבודת ההיסעים בעצמה אלא העבירה אותה לקבלן המשנה - התובעת, לה שילמה רק 75% מהתשלומים ששולמו לה ע"י העירייה, דהיינו שלשלה לכיסה "עמלה" של 25%. אין לקבל טענה זו, שהרי זו מהותה של מערכת היחסים בין קבלן ראשי לבין קבלן משנה. הקבלן הראשי נושא באחריות כלפי המזמין, וזה הסיכון שהוא נוטל על עצמו, ומנגד, "גוזר" רווח המתבטא בהפרש שבין התשלום המשתלם לו ע"י המזמין לבין התשלום שהוא משלם לקבלן המשנה. בחוזה שבין הנתבעות אפשרה העירייה לתיור וסיור להתקשר עם קבלן משנה, וכאמור, ידעה על הסכם קבלנות המשנה ואף הסכימה לו. התוצאה אני מחייבת את תיור וסיור לשלם לתובעת סך של 440,299 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום חוות הדעת, 10.3.11, כפי שהתבקש ע"י התובעת, ועד התשלום בפועל, וכן סך של 355,388 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.3.11 ועד התשלום בפועל; אני מחייבת את העירייה לשלם לתובעת סך של 1,664,160 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.3.11 ועד התשלום בפועל, וכן סך של 113,847 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.3.11 ועד התשלום בפועל; אני מחייבת את העירייה לשלם לתיור וסיור סך של 554,640 ₪, וכן סך של 37,949 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.3.11. כל אחת משתי הנתבעות תשלם לתובעת מחצית מאגרת המשפט בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (18.12.07) וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. ביחסים שבין הנתבעות בינן לבין עצמן תשא כל נתבעת בהוצאותיה. דיני חינוךהסעת תלמידים / ילדיםשירותי הסעותחוב