מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות רופא עובד קופת חולים כללית: 1. בפנינו תביעה שהגישה התובעת ב- 29.11.09 כנגד הנתבעת, לתשלום הסך של 819,565 ₪ לאחר תקופת עבודה מ- 6.96 ועד 30.9.07 (11 שנה ו- 4 חודשים), עת פוטרה. התובעת, רופאה, ילידת 1935, עלתה לישראל ב- 1989 (ניתן לה רשיון קבוע ממשרד הבריאות מ- 4.2.93, בותק מקצועי מ- 28.6.59) החלה לעבוד כרופאה מחליפה במרפאות הנתבעת בירושלים. ב- 1998 חתמה על הסכם, תוך כדי קבלת מטופלים, בלא שניתן לה לקרוא ההסכם, לשנות תנאי מתנאיו, בלא שהוסברו לה תוכנו ותנאיו ובלא שתורגם לרוסית. למיטב זכרונה, לא נמסר לה עותק ממנו. מעיון בהסכמים אחרים, ככל הנראה, הוגדרה כ"קבלן עצמאי" וזאת בנסיון פסול וחסר תוקף. לתובעת שולם תשלום שעתי. למיטב ידיעתה, ללא תוספות יוקר. התובעת טוענת לקיומם של יחסי עובד-מעביד עם הנתבעת וכן עותרת היא לרכיבים הבאים, לתקופה של 7 שנים (לאור תקופת ההתיישנות שבדין) ומשהוטעתה ע"י הנתבעת, נטען לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות ולחלופין, סעיף 8 לו. יש להחיל עליה ההסכם הקבוצי מ- 10.12.04 ("הסכם 2004") ולהעניק לה הזכויות רטרואקטיבית מ- 13.1.01 ולחלופין, מ- 1.1.05, כמו גם קביעוּת (ולפחות מ- 1.1.07). 2. בכתב הגנתה מ- 17.3.10 עתרה הנתבעת לדחיית התביעה. מערכת ההסכמים הקבוצית בנתבעת חלה אך ורק על רופאיה המקבלים שכר בדרוג הרופאים (ולא בשיטה אחרת). החל משנות ה- 90 קולטת הנתבעת כרופאים שכירים בתקן רק מומחים. התובעת הינה רופאה כללית, לא מומחית, שפנתה בשנות ה- 90 בבקשה לשמש כרופאה מחליפה עצמאית ובהתאם, חתמו הצדדים על הסכם התקשרות (ללא ניצול/ניצול מצוקתה ושאר טענות שמעולם לא נטענו) וקיבלה תמורה עפ"י שעות פעילותה, בתעריף לשעה וכנגד חשבונית ולא עפ"י דירוג הרופאים. בשונה מרופא שכיר - לא סיימה התובעת העסקתה בהגיעה לגיל פרישה חובה (בשנת 2000, עת הגיעה התובעת לגיל 65). בהסכם 2004 נקבע כי רופאים שנקלטו בנתבעת מ- 1.1.05 יקלטו בתנאים שונים מרופאים בתקן. התובעת הייתה כבר בת 70 וממילא, לא ניתן היה לקלוט אותה כעובדת שכירה. מתוך התחשבות מיוחדת בתובעת, אפשרה לה להמשיך לתקופה קצרה נוספת כרופאה עצמאית. בביקורת ב- 2006 הוברר כי ברשומות הרפואיות שמנהלת התובעת נפלו כשלים מהותיים וחמורים. ב- 11.06 נתבקשה התובעת לתקנם והודע לה כי תערך ביקורת נוספת וכי אם לא יתוקנו - תסתיים עמה ההתקשרות. משלא תוקנו - זומנה לישיבה עם ד"ר בנעים, הוצגו בפניה הכשלים החמורים וב- 19.6.07 הודע לה על סיום העסקתה ב- 30.9.07. נטען להתיישנות לטענות ביחס להסדר ההעסקה (1998/1996) או לכל עילה לתקופה הקודמת ל- 11.2002 ולהתיישנות ספציפית להבראה ולחופשה. כן נטען למניעות ולשיהוי. הנתבעת טענה לקיזוז התמורה העודפת ששולמה לתובעת כקבלן, שיש בה להביא לדחיית התביעה. 3. ביום 13.2.11 התקיים דיון קד"מ בפני כבוד הרשמת ע. ריכטמן. ביום 26.5.11 הגישה התובעת תצהיר עדותה וחוו"ד רו"ח דותן משולם ("רו"ח") להפרש בין הסכומים שאמורים היום להשתלם לתובעת, לו קיבלה שכר בהתאם לדרגה ולוותק עפ"י דיני העבודה וההסכמים הקיבוציים החלים על הרופאים. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר המנהל הרפואי בנתבעת, ד"ר קובי בנעים ("ד"ר בנעים") וגב' טלי ברוכי חנן, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת ("המנהלת"). ביום 21.11.11 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים. ביום 5.1.12 הוגשו סיכומי התובעת. ביום 15.3.12 הוגשו סיכומי הנתבעת. ביום 15.3.12 הגישה הנתבעת בקשה להגשת ראיה נוספת (הסכם קיבוצי מ- 1.3.12). ביום 18.4.12 הגישה התובעת תגובתה וביום 24.5.12 הגישה הנתבעת תשובתה. חרף החלטותינו לא הגישה התובעת סיכומי תשובה (שמא, לאור טענותיה בתגובתה לבקשה). ולהכרעתנו - א. עוד ב- 2.93 נקבע כי לשם קביעת הותק המקצועי תחשב לתובעת כל תקופה שבה עבדה במקצועה מ- 6.59. בהקשר זה ראוי להזכיר כי התובעת הועסקה בין השנים 1991 - 1996 ע"י קופ"ח לאומית ואינה מציינת באיזה סטטוס משפטי/איננה מצרפת ראיות בהקשר זה ותחת זאת מצרפת רק המלצות. ויובהר - הליך זה שבפנינו אינו עוסק ולא יגזר, עפ"י איכות השירות שניתן ע"י התובעת ולא עפ"י הערכה לה זכתה. אין לנו אלא לברך על כי נתנה שרות/טיפול רפואי מסור למטופליה ותרמה למצבם הבריאותי (כמצופה מעובד, ודאי מרופא) אלא, שאין בין כך לענייננו - דבר. קשה איפוא להתייחס, בכובד ראש, לטענותיה בתצהיר בדבר ניצול מצוקתה (מעבר לכך שכזו לא הוכח); כך באשר לטענות בדבר חוסר בקיאות בדיני עבודה בארץ, אי ידיעת הזכויות המגיעות לה, מצוקה כלכלית וכו' (שוב, טענות שלא הוכחו). בל נשכח כי ביה"ד נוהג בבחינת "את פתח לו" ואין מצופה כי תובע יהא בקיא בדיני עבודה, ע"מ לממש זכויותיו. ב. הגשת ראיה נוספת - הנתבעת מבקשת להפנות לכך כי בהסכם קיבוצי בין המעסיקים הציבוריים להר"י (מ- 25.8.11) סוכם כי ידונו הצדדים בשיפור תנאי שכרם ועבודתם של רופאי הנתבעת בהתאם להסכם 2004. לאחר מו"מ, נחתם הסכם קיבוצי שהועבר לאישור הממונה על השכר ("הסכם 2012"), שיש בו לשפוך אור על המחלוקות שבהליך ובכלל כך, כי הוסכם על קיצור שבוע העבודה של רופאים המועסקים עפ"י הסכם 2004 ל- 41.5 שעות למשרה מלאה [כשהתובעת טענה כי נדרשו לעבוד 43 שעות בעוד שהיה עליהם לעבוד (לקבלת מטופלים) 40 שעות]. הסכם קיבוצי הוא בידיעת דיינים (נא/ 3-143 לוג'יק נ' דיאנה סול, פד"ע כד 143). ודאי כך, כשעסקינן בראיה שנוצרה לאחר ההליך ויש בה לסייע לברור האמת (רע"א 1297/01 מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (4) 577), ודאי וודאי כך, לפי חוק ביהד"ע (סעיפים 32-33). התובעת בתגובתה טוענת ביחס למצב דנא, כי נהוגה ההלכה כפי שהיא לעניין הגשת ראייה בערעור - ובעיקר, כי אין להגישה לעיני ביהמ"ש/ להסתמך עליה בטיעוני הבקשה [ת.א. (י-ם) 5644/09, אסולין נ' אסף ביטח, עו"ד; רע"א (י-ם) 35854-04-11 חברת גוש נ' שמואל אפוטה; רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח]. בניגוד להלכה, הנתבעת לא רק שצרפה הסכם 2012 אלא אף ציטטה והתייחסה לתוכנו בהרחבה, ובכך המשיכה בהתנהלותה הדיונית שבחות"ל. לגופא, הפנתה התובעת לס' 19 להסכם 2004 ולקיומו של חוזר ברור וחד משמעי 24/93 מ-4.8.93 ("החוזר"), שהוסתר ע"י הנתבעת, גם בגילוי המסמכים מטעמה, והגם שחווה"ד מטעם התובעת התייחסה לחוזר. מאחר והיקף משרה של רופא קהילה בשנה ראשונה כולל שעות ביום ו', גם אם לא עבד, כך הוא ביחס להסכם 2004 (= התובעת זכאית ליום שישי חופשי ולחישוב השעות כאילו עבדה בפועל ). המנהלת לא התייחסה לכך כלל וחרף טענתה כי עפ"י הסכם 2004 (ל- 45 שעות וקוצר ל- 43 שעות בשבוע) - לא הציגה הנתבעת איזשהן ראיות. אלא שביה"ד סרב לאפשר לתובעת להציג החוזר ולכן הסתפקה התובעת בחקירת המנהלת על תוכנו וזו אולצה להודות כי היקף המשרה תלוי בגיל, כי ההיקף הוא 40 שעות בשבוע (שאינן רק פרונטליות; עמ' 21 ש' 28 - עמ' 22 ש' 1). הנתבעת, שהתנגדה לצירוף החוזר העוסק בסוגיה זו בדיוק - מנועה מלהציג היום ההסכם, הבלתי רלוונטי לחלוטין, מה גם שהנימוק היחיד בהחלטה בעניין גילוי ספציפי (13.2.11) היה הצהרת הנתבעת כי לא תגיש מסמכים נוספים כלשהם. הנתבעת, שנמנעה מהגשת מסמכים בתמיכה לטענותיה, מבקשת עתה - בהתחכמות פסולה - להשלים את שהחסירה תוך הצגת מסמכים חלקיים בלבד (ללא החוזר), תוך הצגת תמונה חלקי ומטעה. להסכם אין שום רלוונטיות, כשאין חולק כי סעיף 19 להסכם 2004 הוא שחל בתביעה. הראיה הרלוונטית היחידה היא החוזר. כיום עומדים בפני ביה"ד כל העובדות והנתונים הרלוונטים. לא יתכן שהנתבעת תורשה להציג מסמך להוכחת שעות העבודה לפי הסכם 2004, כשסירבה לתובעת להגיש החוזר. התובעת, בשונה מהנתבעת, לא ביקשה להסתיר עובדות ומסמכים - אלא ביקשה לפרוס תמונה אמיתית ומלאה [הן בחוזר והן באישור רפואי על ת.ד. שעברה (בטעות נטען כי "הנתבעת" עברה ת.ד.)]. אם תדבוק הנתבעת בהתנגדותה, או ביה"ד לא יאשר הגשת החוזר - קל וחומר אין לקבל הבקשה. התובעת מוכנה להגשת מלוא המסמכים מצד שני הצדדים לפריסת תמונה שלמה אמתית ומלאה וגילוי מלוא האמת בפני ביה"ד, תוך שהתובעת מתנגדת להתנהגות הסלקטיבית של הנתבעת. משהנתבעת צרפה התייחסותה - נדרשת התייחסות מפורטת של התובעת: ראשית, אין עסקינן בהסכם קיבוצי תקף, אלא בטיוטת הסכם שלא אושרה. שנית, הנתבעת אינה מבקשת להסתמך על הוראותיו האופרטיביות, אלא להסתמך על "אמירה שאין לה שום נפקות או תוכן אופרטיבי", לפיה שבוע העבודה קוצר ל- 41.5 שעות. אלא, שזו טענה מטעה, משאינה מתייחסת לבני 50 ומעלה. "בעקבות הבקשה בוצעה בדיקה מצד התובעת אל מול אנשי הר"י בנוגע למשמעות ההסכמה וכוונת הצדדים... עולה תמונה שונה לחלוטין...". הנתבעת ביקשה לבטל בהסכם את סעיף 14 להסכם 2004, ככל הנראה בעקבות ההליך דנא. מדובר בעניין עובדתי פשוט וכל שנדרש הוא עיון בחוזר. בהתאם, אין מדובר בקצור השעות בהתייחס לבני גיל 50 ומעלה, כתובעת (שעפ"י החוזר נדרשה ל- 40 שעות בלבד)". בכל מקרה, מברור שנערך עם נציגי הר"י (וכאן מונָׁה התגובה שמות עו"ד כאלה ואחרים) עולה כי "הכוונה והמסקנות" שמבקשת הנתבעת להסיק מההסכם "לא היתה כוונת הר"י בשום אופן". ככל שזו כוונת הנתבעת, תשקול הר"י תגובותיה וכך אף הפנתה הר"י למנגנון נוסף שבהסכם. "בכל מקרה, אם יסבור בית הדין שיש ל"ראיה" זו נפקות כלשהי מתבקש בית הדין לקבל אף את עמדתה של הר"י בעניין זה". לסיכום טענה התובעת כי במקרה זה, לאור התנהלותה הפסולה של הנתבעת, "הדבר המינימלי המתבקש מחייב לכל הפחות לאפשר גם לתובעת להגיש ראיות מטעמה ולכל הפחות הראיות שביקשה להגיש במהלך ההוכחות" (החוזר ואישורי תאונות הדרכים). "אם וככל שיתקבלו מלוא מסמכי שני הצדדים" הרי שע"מ שתפרס התמונה המלאה - לפנים משורת הדין תסכים התובעת לקבלת ההסכם, בלי להכיר ברלוונטיות או נפקותו (ואין לו כל נפקות). אחרת - יש לדחות הבקשה. התובעת מצרפת לתגובתה את החוזר. הנתבעת בתגובתה מפנה כי עסקינן בהסכם חתום ולא בטיוטה. משלא כפרה התובעת בהלכה ובטעמי הנתבעת - יש לקבל הבקשה. משהתגובה נפרסה עפ"נ עמודים רבים והעלתה טענות רבות החורגות לחלוטין מתגובה - דינן להמחק, מדובר בטענות סרק בחות"ל בוטה ותוך ניסיון חמור להטעות את ביה"ד, כמפורט: החוזר שצורף (חלקי) מפר מפורשות החלטת ביה"ד בדיון, תוך ניסיון לטעון טענות שונות - ניסיון שיש לדחותו. אין קשר בין ניסיון זה לבקשה, מה גם שהחוזר אינו רלוונטי ועסקינן בניסיון פסול וחמור. המבקשת הוכיחה כי בהסכם 2004 משמעות ס' 19 היא 45 שעות בשבוע, היקף שקוצר ל- 43 שעות (ס' 47, 48.3 לתצהיר ועדות המנהלת, עמ' 19 ש' 15-17) - שלא נסתרו וכך אף עבדו בפועל (ס' 57-56 לתצהיר המנהלת) וכן העידה כי החוזר אינו חל על רופאים מחליפים שהועסקו עפ"י הסכם 2004 (עמ' 21 ש' 14-16) ואף לא להשתלמות עצמאית (עמ' 22 ש' 2-3) - עדות שלא נסתרה. התובעת כלל לא העידה על כך ורו"ח העיד שהתנאים אינם מוכרים לו וכי חווה"ד ניתנה על בסיס מסמכים שהוציא מהאינטרנט. כך עפ"י ההסכם, עפ"י פרשנותו ויישומו, רופאים שהועסקו עפ"י הסכם 2004, עמדה משרתם על 43 ש"ש למשרה מלאה. ההסכם מעניק משנה תוקף לכך, בשַפּרו ובקַצרו שבוע העבודה ל- 41.5 ש"ש, לכל הרופאים. טענות התובעת בהקשר להסכם - ריקות מתוכן וסתמיות, משלשון ההסכם ברורה וחד משמעית. התובעת הוסיפה וטענה טענות שאינן אמת לגבי שיחות עם נציגי הר"י, ללא תימוכין ובהעדר משקל ודינן להמחק, טענות כזב מתוך ניסיון חמור להטעות את ביה"ד. משיחה עם נציגת הר"י לב"כ הנתבעת הוברר כי עסקינן בטענות שאינן אמת. ולהפך, נמסר לתובעת/מטעמה כי בחוזר מ- 2006 נקבע בהסכמת הצדדים כי רופא המועסק עפ"י הסכם 2004 יועסק 43 ש"ש וכך פעלו. כך מנסה התובעת בתגובתה לכרוך גם הזכות שלא הוענקה לרופא המועסק עפ"י הסכם 2004 והיא יום ו' חופשי אחת למספר שבועות - אלא שסעיף 19 עוסק בש"ש ולא בזכויות אחרות וממילא, הזכות להעדר ביום ו' לא הוענקה לרופא המועסק עפ"י הסכם 2004. (ההדגשות לעיל במקור). ולעמדתנו - אין לנו אלא להשיב לתובעת בשני אלה: "קשוט עצמך" ולתגובתה - "טובל ושרץ בידו" - וצר לנו על כך! התנהלותה בתגובה עברה על כללי התנהגות משפטית מקובלת, גם בביה"ד! לכשעצמנו, יבָּחן העניין לגופא, הן בהקשר לבקשה והן בהקשר לתביעה ומשמעות להתייחסותנו דלעיל תהא אך בהוצאות. ולגופא - דומה הבקשה בעינינו להפניה לסעיף חוק/תקנה שחוקקו לאחר דיון ההוכחות. ממילא, ההסכם הושג מכח הסכם קיבוצי מ- 2011, משמע, עסקינן לענייננו, ב"דין קיבוצי", שבהכרח בידיעתנו הוא, אלא שהאמת ראויה להאמר - לא תמיד בוחן ביה"ד את כל מערכת ההסכמים הקיבוצית בטרם נותן הוא את פסה"ד, ודאי כשעסקינן בתקופה מאוחרת לזו הנדונה בהליך. בהתאם, לא מצאנו איזשהו פגם בבקשה לכשעצמה. לכך נוסיף - בפני ביהמ"ש מוצגות ראיות (והסכם קיבוצי כאמור, בהקשר הראייתי, כמוהו כ"דין") לגביהן נדרשת הכרעת ביה"ד אם להתיר הגשתן אם לאו. כך גם בהליכים פליליים. ביהמ"ש חוּנך לכך וכך נוהג הוא בבואו להכריע לגופא - כי אין תוכנה של הראייה משמש בפניו, אלא אם החליט לקבלה, חרף כך שנחשף אליה! - ודאי וודאי כך ב"ראייה" שהיא "דין", או בבחינת דין, כבענייננו. לכך יש להוסיף - עסקינן בקושיא מרכזית בתביעה, בה הנטל על התובעת. ודאי אין מקום להתנות האחד באחר - כל ראייה נבחנת לפי הנסיבות וההנמקות לעיתוי / להגשתה. בהתאם, החוזר - לא נתקבל בדיון ההוכחות וההסכם - מתקבל כראייה אף שהנטל בהקשר זה אינו על הנתבעת, כשאין בו אלא תמוכין נוסף לטענות הנתבעת. ופטור בלא כלום - אַיִן: החוזר ש"הרשתה" לעצמה התובעת לצרף לתגובה, בלא שאף טרחה להקדים לצרוף זה בקשה - כחובתה! (שלא לומר, בר"ע על ההחלטה שבדיון...) - איננו מסמך שלם, אלא קטוע ואינו מתייחס כלל ועיקר לעת הרלוונטית. בהתאם, גם לא ניתן ליתן לו משקל כלשהו, אף לו הוגש, כדבעי, כראייה בהליך! כן תמוהה טענת התובעת בתגובתה, בהסתמך על הצהרת הנתבעת בדיון הקד"מ - שהרי אין בין האחד לאחר - דבר! יש "להניח רק כי הצהרת הנתבעת לא "צפתה" ההסכם (שנחתם שנה אח"כ...). בהתאם, אין קשר, ודאי לא התניה או "הדדיות", בניסיון לצרף החוזר עם הכרעה בבקשת הנתבעת. לכך יש להוסיף מהותית - התובעת לא התייחסה בעדותה לחוזר ובאשר לעדות המנהלת - ראשית, הבהירה כי החוזר אינו חל על התובעת, שלא הייתה רופאה בקהילה, אלא רופאה מחליפה. כך השיבה אף ביחס לחוזר וה"רלוונטיות" שלו לענייננו. אף לא הוצגה לה השאלה אם זהו החוזר הנכון /הרלוונטי לעת הנדונה בהליך! להקשר זה - די לנו בכך. ההסכם יתקבל ככל שהינו רלוונטי וביחס לחוזר נותרנו בהחלטתנו, כמו גם בהתייחסותנו לעיל. ג. תמוה מאוד כי התובעת נסמכה בתביעתה (מ- 29.11.09) על פס"ד אזוריים, כתמוכין לשאלת יחסי עובד-מעביד - כשהנתבעת הפנתה ובדין כך - כי בערעור ניתן פס"ד שנה טרם הגשת התביעה לביה"ד ונׂאמר רק - "קשה" להבין הפניית התובעת לפסה"ד האזוריים! עוד יש להזכיר שאלת תחולת יחסי העבודה - נזנחה ע"י הנתבעת (שם) וממילא, בהקשר זה לא ממש נטען בפנינו. יתר על כן, בהכרח, מתעלמת התובעת מקביעות עקרוניות באותו הליך, שוודאי חלות גם בהליך זה ובכלל כך, כי זכאים הרופאים (שם) ובהכרח זכאית התובעת, לתנאי ההסכמים עמה - ומכל מקום, אינה זכאית לזכויות של רופאים המועסקים ע"י הנתבעת לפי דירוג הרופאים. כך, באשר להסכם 2004 ולתחולתו על רופאים מחליפים - ועל התובעת, לענייננו. ובהקשר זה יש להזכיר עוד - הסכם 2004 בא לעולם בשל הסכמות הצדדים עפ"י הסכם 2000 (ראה "הואיל" ראשון ושני בו). ממילא, אין שחר לטענות התובעת, כביכול, ניתן ללמוד מהסכם 2000 כי "רופאים יוצאי מדינות חבר העמים המועסקים על ידה הינם עובדים שכירים שלה... (ולא רק בשל האיפיון הנזכר בטענה) - אלא , משלא כך נקבע בהם! ד. ותק טוענת התובעת בתביעתה (וכך בחווה"ד) כי לה רישיון קבוע "בוותק מקצועי של רופא החל מיום 28.6.59", תוך שנסמכת היא על ת/1. לא כ"כ נהירה חשיבות הטענה בהקשר זה ונזכיר רק כי הנתבעת הכחישה כללית הטענות שבתביעה (ס' 93 להגנה). מוצאים אנו רק להזכיר כי על פניו, אין ללמוד מנספח א' לתביעה כי לתובעת ותק מקצועי מהמועד האמור - ולו, משלא הוכח, כי עבדה כדין במקצוע הרפואה לאחר מועד זה! מכל מקום, יובהר כי בפנינו לא הובאה איזשהי ראיה כי זהו הותק כדין של התובעת... עסקינן רק בקביעה עקרונית ובל נשכח כי התובעת עלתה לישראל ב- 1989 וקיבלה את הרישיון לעבוד כרופאה, לטענתה ב- 4.2.93 (הגם שכאמור נספח א' אינו רישיון לעבודה כרופאה). כך או כך, ולו לפי טענתה ונספח א' - עולה לכאורה כי אין מדובר בותק מקצועי מוכר מ- 30 שנה טרם עלייתה לישראל... ה. הסכם עבודה לא שוכנענו בטענות ה"עמומות" של התובעת בהקשר זה. נסיבות החתימה הנטענות על ידה לא הוכחו, ודאי לא באופן משכנע. לעניין זה גם אין משמעות רבה, שהרי התובעת טוענת, שלמיטב זיכרונה, לא נמסר לה העתק מההסכם החתום ע"י הצדדים, אך עיינה בהסכמים של אחרים. כך או כך, הסכם כאמור לא הוצג בפנינו (אלא נוסח מקובל) - אך אין לשכוח כי לטענתה, חתמה על ההסכם 9 שנים לאחר עלייתה לישראל, כשקודם לכן שימשה כרופאה בקופ"ח לאומית 5 שנים (בין השנים 1991-1996) ובלא שפירטה כלל האם גם שם חתמה על הסכם וכו'... לא שוכנענו כי בעת שחתמה על הסכם עם הנתבעת, לא ידעה על מה חתמה ואף לו כך - לא שמענו כי בעת כלשהי אחר כך, במהלך השנים (ביקשה לקבל עותק ממנו), ביקשה לבטלו עקב כפייה/לחץ/הטעייה וכיוצא באלה טענות, שלא נטענו בהקשר זה בתביעתה! למעשה, טוענת התובעת בהקשר זה טענות "מוסריות" בדבר "ניצול חולשה" - אך לא כדי טענות בטלות משפטיות! וגם אז - לצורך ההנמקה כי מדובר ביחסי עבודה ובהמשך טענה להטעיה, לצורך התמודדות עם טענת התיישנות (וגם אז - כי הנתבעת הטעתה והסתירה ממנה מידע מהותי בדבר הזכויות המגיעות לה עפ"י דין) - שוב, טענה בעלמא שלא הוכחה ולא שכנעה אותנו. דוחים אנו טענת הטעייה שבסיכומי התובעת, שלא נטענה בתביעתה! טענות התובעת בהקשרים אלה - נדחות משלא פורטו ומשלא הוכחו. ו. התיישנות לא שוכנעו בתחולת הסעיפים המסייגים שבחוק ההתיישנות. לא שוכנענו בהטעיה בעת כלשהי ביחסי הצדדים, לא שוכנענו כי התובעת לא ידעה על מה היא חותמת, או שהנתבעת הטעתה אותה (ובמֶה?!), או הסתירה ממנה זכות מהותית כלשהי! אין לשכוח כי חרף הנטען בתביעה - לא ממש נדרשנו בהליך להתמודד עם שאלת קיום יחסי עבודה ומנגד - טוענת הנתבעת, ובדין כך, כי אין התובעת זכאית לתנאי שכר כלשהם לתקופה עובר ל -28.11.02. כן ראוי להזכיר כי העובדות היו ידועות לצדדים ובמסקנה המשפטית -אין טענה לעניין זה. בהתאם, ככל שתקבע להלן זכאות של התובעת לרכיב כלשהו בתביעתה - יהא עליה לחשבה החל מ- 28.11.02 ואילך (וכל זכות קודמת לעת זו - התיישנה). ודאי וודאי כך, שהרי התובעת עבדה קודם אצל מעסיק אחר, ולה חברים במקצועה ושעבדו בתנאים דומים. נקל היה איפוא, לוּ היה טעם משפטי לכך בזמנו, לנקוט פעולה אז, עוד ב- 1996 (עת החלה לעבוד בנתבעת), או ב- 1998 (עת חתמה על הסכם). ובאשר לרכיבי הבראה וחופשה - אלה יבחנו לפי תקופות התיישנות המיוחדות להם (שנתיים ו- 3 שנים, בהתאמה), משטענה הנתבעת גם טענת התיישנות ספציפית לרכיבים אלה. כאן המקום להזכיר כי יש טעם בטענת הנתבעת לחות"ל ושיהוי כנגד התובעת - ולו בשים לב לכך כי חרף ידיעותיה ועבודתה אצל מעסיק קודם - לא העלתה במהלך ההתקשרות איזשהי טענה בהקשר זה (כעדותה; עמ' 12 בפנינו!). עוד יש לומר - טוענת התובעת כי תוכן ההסכם לא ידוע/ברור לה / לא תורגם לה לשפה הרוסית וכיוצ"ב (8 לתביעתה) ומאידך, בונה תביעתה על "הסכמים דומים" של רופאים שעבדו ב"מתכונת דומה" - ונתמה הכיצד ידעה לקבוע "דמיון" זה והכיצד - כאלה (הסכמים /רופאים) לא הובאו בפנינו?! כבר בכך ניטל הבסיס (ההגיוני-משפטי-עובדתי) מתביעתה! ז. אין בפנינו מכח מה תהא זכאית התובעת לתנאי רופא שכיר בנתבעת, קרי: לתנאים כרופא עפ"י דירוג הרופאים. מכל מקום, אין בפנינו בסיס משפטי לטעון זה. טענת התובעת בהקשר זה נדחות מכל וכל. נוסיף ונזכיר כי למצער, לא מצאה התובעת להתייחס בעדותה לנוסח הסכם לרופא מחליף שצרפה הנתבעת, המלמד בעת הנדונה - על זכאות אחרת ... רו"ח בחווה"ד טוען כי עפ"י פס"ד סוטובסקי, על דרך ההקש, יש להחיל רטרואקטיבית הזכויות שבהסכם 2004 (ולא זכויות לפי דירוג הרופאים; אף שבתוכן חווה"ד עולה כי חווה"ד חוּשבה אחרת). ראוי להזכיר בהקשר זה כי התובעת ילידת 1935. בהתאם, לוּ הועסקה כשכירה בנתבעת, אין חולק כי היתה פורשת פרישת חובה בשנת 2000, נתון שודאי יש לקחתו בחישוביה הכלכליים, בשים לב לכך כי עבדה עד 7.2007, כ- 7 שנים נוספות, כרופאה עצמאית! - נתון שהתובעת ורו"ח, משום מה, מתעלמים ממנו לחלוטין. בהתאם - עקרונית - קשה (שלא לומר, לא ניתן כלל) לבחון תנאי העסקתה של התובעת ולו אף לתקופה הרלוונטית (28.11.02 ואילך), שהרי באותה עת הייתה כבר מעבר לגיל פרישה חובה! גם על רקע זה לא ניתן להסתמך על חוו"ד רו"ח שהוגשה ותמוהות הערותיו הכלליות (ולו סעיף 42 - שהרי אין טענה עובדה רלוונטית להיבטים אלה בפנינו!). ובהקשר זה ראוי להזכיר - הגם שחווה"ד חושבה נכון ל- 30.9.07 ׁׁׁ(עמ' 10 סיפא לחווה"ד) והגם שחווה"ד ניתנה ב- 25.5.11 - סכומה עולה בעשרות אלפי ₪ מהתביעה, שחושבה כנטען בה, למועד הגשתה (11.09). גם לא "ברור" ההסבר שנתן רו"ח לחישובי ההצמדה ובכל הכבוד אף לא שכנע בבסיס ובחישוביו, כעולה מחקירתו הנגדית. כך, צודקת גם הנתבעת בטענותיה (סעיף 16-21 לסיכומיה) בהתייחס לתוקף של חווה"ד, כשרו"ח נתן חוו"ד בענייני "עובדה" או ענייני "עובדה ומשפט" - ובאלה, כאמור אינו מומחה; ודאי נכונים הדברים משנסמך הוא על הנחות ונתונים שגויים! [עוד ראוי להזכיר כי שגתה התובעת בטיעוניה (סעיף 113 לתביעה) - משהועסקה כל השנים בירושלים הרי היה עליה להגיש תביעתה לביה"ד האזורי בירושלים, משלוֹ נתונה היתה הסמכות המקומית! אלא, שֶמֵעֵת שהועבר למותב זה (כשנתיים לאחר הגשת התביעה) לא מצאנו שיהא זה ראוי להעבירה, ע"מ שלא "לגרור" התובעת להמתנה ארוכה עוד יותר לניהול ההליך]. בפועל, ככל שמקבלים עליהם הצדדים את הקביעות בפסה"ד ד"ר סוטובסקי (ולו כי עסקינן ביחסי עובד-מעביד) מקבלים הם עליהם גם את הקביעה כי הדין הקיבוצי החל על רופאים בנתבעת הכיר ב"הסדר חורג" לרופא בנתבעת, שלא במסגרת דרוג השכר לרופאיה. כך הוא גם, משנקבע באותו הליך כי יש שוני בין עבודת התובעת (והתובעים שם) לרופאי הנתבעת המועסקים בתקן, ומכאן, "לא ניתן לקבל הטענה כי השכר והתנאים" שהייתה זכאית להם היה זהה בכל, לשכר הקיבוצי לרופא בנתבעת. ודאי כך, לאור הסכם 2004. לכך יש להוסיף העדות שהייתה שם, לפיה משנת ה- 90 נהגה בנתבעת המדיניות שלא לקלוט כרופא בתקן רופא שאינו מומחה - והתובעת, כזכור, אינה נושאת בתואר "מומחה". גם שם נקבע כי העבודה שבוצעה (שם, ע"י חלק מהתובעים), כ"רופא מחליף", שונה מעבודת רופא בתקן. ונזכיר - כאן, לא הביאה בפנינו התובעת טענות עובדה רלוונטיות שנבחנו בפס"ד סוטובסקי, אך נכונה גם המסקנה כי הדין הקיבוצי (והארגון היציג של הרופאים; הר"י) הכיר ב"שוני באופי השירות" בין התובעת בהשוואה לרופא בתקן וקביעה זו יפה גם לענייננו. הוא הדין למסקנה לפיה, אין לקבל הטענה כי שכרה צריך היה להיות זהה בכל, לתנאי השכר של רופא בתקן. לפי אותו רציונל, ומשאין חולק כי התובעת היתה רופאה מחליפה - ממילא, יש להחיל אף הקביעה בדבר תחולת סעיף 17 בהסכם 2004 כשלטעמנו, יש לבחון אם ככלל, היתה מועסקת עפ"י אותו הסכם, לאור העובדה כי היתה כבר בת 70 כשנכנס לתוקפו! בהתאם, התובעת לא הפכה "לרופאה בתקן", ודאי לא לרופאה קבועה בנתבעת. ובהקשר זה - אין לנו אלא לדחות טענת התובעת בתביעתה (ס' 48) לפיה, קמות לה כל הזכויות כאמור מכח עקרון השוויון ולא רק משלא הוכיחה כל המתחייב לתחולת טענת השוויון, אלא משעניינית - לא ניתן היה, עפ"י כל דין להעסיקה, משעברה גיל פרישת חובה (אף לרופא גבר) - ובוודאי לא טענה (וממילא, לא הוכיחה עובדתית) את קבוצת השוויון בהקשר זה. ח. אפליה טוענת התובעת כי זכאית היא לפיצוי בשל התנהלות הנתבעת במהלך השנים וביחוד בעת סיום העבודה, תוך אפליה פסולה על רקע מוצאה ועל רקע גילה, בסכום של לפחות 25,000 ₪. ראשית, אין חולק כי לא הובהרה-הוגדרה קבוצת השוויון שמולה נטען כי הופלתה. שנית, לא הוכח כי בשל עלייתה מברה"מ לשעבר, הופלתה לרעה ועפ"י הנטען בפנינו - טוב היה לטענתה לולא הועלתה, שהרי עלה מהנסיבות דווקא כי הועדפה לטובה, בשל אי היותה תושב-אזרח ותיק בישראל. כך הוא אף בטענת "גיל" - שהרי חרף גילה, לא הופסקה עבודתה בגיל פרישה או בגיל פרישה חובה, ובל נשכח כי החלה בעבודתה בנתבעת בהיותה בת 61 שנה (כשראוי להזכיר כי באותה עת זה היה גיל פרישה לאישה). כך, עם הסכם 2004, הייתה בת כ- 70 שנה ובעת פיטוריה, היתה בת 72, וממילא, העסקתה הייתה מסתיימת עוד אז. הנה כי כן, נדחות טענות התובעת בהקשר זה, שכל כולן נטענו בעלמא, ללא פרוט וממילא, ללא בדל ראייה [יוער, למעלה מן הצורך, כי על פניו, כמדומה הוכיחה בפנינו התובעת דוקא העדפתה לטובה בגין גילה ואולי אף בשל מוצאה]. בנסיבות בהן הועסקה לאחר הסכם 2004 לפי תנאיו - אין כדי אפליה מטעמי גיל, ודי אם נפנה לסעיף 4.1 סיפא, משברי כי לא היתה מועסקת עפ"י דין, עפ"י הנהוג בנתבעת ובמדינה. בנסיבות אלה - אין כדי אפליה, משהוסדר גם כך גם עפ"י הדין הקיבוצי. ודאי אין מקום לעתירה שבסיכומי התובעת (סיפא ס' 7), החורגת מעתירתה בתביעה! ט. הסכם 2004 כאמור, מכח הסכם 2000 ומו"מ קיבוצי - הגיעו הצדדים להסכמה קיבוצית המעגנת העסקת רופאים ע"י הנתבעת שהועסקו קודם לכן שלא בתקן, החל מ- 11.05. בהתאם, נקבע בסעיף 3 כי חל הוא רק על רופאים בקהילה כמפורט בסעיפים 4, 5, 8, 20. התובעת טוענת כי היה על הנתבעת לקלוט אותה כעובדת קבועה לאור סעיף 4. דא עקא, אין חולק כי לא התכוונו הצדדים להסכם 2004, לקליטת רופא בתובעת, שהרי גם באופן רגיל לאור גילה (גיל 70) לא ניתן היה לקבלה לקביעות גם עפ"י הדין הקיבוצי (לרופא בתקן) - ודאי לא "בדלת האחורית", בהסכם 2004. השאלה לטעמנו, איננה בתקופת הניסיון שנקבעה, שהרי תכלית ההסכם לא הייתה לקלוט רופאים כעובדי הנתבעת, כאלה שלא ניתן היה לקלוט אותם כעובדים בתקן. הנתבעת הפנתה עוד לכך כי עפ"י הלכת ד"ר סוטובסקי התובעת לא הועסקה עפ"י הדין הקיבוצי בנתבעת וכי החרגה זו תקפה ובהתאם להסכם 2004 לו נקלטה כשכירה היה היקף משרתה (כ- 104 שעות בממוצע לחודש; כ- 56%) מזכה בשכר בסך 4,258 ₪, בעוד שהתובעת קיבלה בשנים 2003-7 תמורה חודשית ממוצעת בסך 6,198 ₪. מנגד, לא נסתרו טענות הנתבעת וחישוביה לפיהם לוּ הועסקה התובעת כשכירה היה שכרה נמוך מהתמורה ששולמה לה, כך גם לעניין חישוב היקף משרתה. מוצאים אנו לציין כי אין בפנינו כי התובעת עונה על סעיפים 4, 5, 8, 20 להסכם 2004 כך שיוחל עליה ובכלל כך, לא הובהר כלל בפנינו - איך ומהי הגדרת "רופא ראשוני". בהקשר זה ראוי לציין כי כמדומה, אין לתובעת מידע/מושג מהן טענותיה ומה הביסוס להן. כך טוענת היא (ולו בסיכומיה; ראה לדוגמא ס' 11) תוך הסתמכות על מה שלא בפנינו (ולא בתביעתה) ומוצאת היא "הודאה", בחישוב מותנה (כנטען בס' 18 לסיכומיה). התובעת טוענת לזכויות כאלה ואחרות מכח הסכם 2004 - אלא שאינה מוכיחה עובדתית הבסיס לכל עילה. כך, קודם לכל, התובעת טענה כי שימשה כרופאה מחליפה במרפאות הנתבעת. ממילא, בנוסף לאמירתנו דלעיל - אין כל הוכחה כי חל עליה סעיף 4 להסכם 2004. משעיינו בהסכם 2004 (אותו, משום מה, אף לא מצאה לצרף) מצאנו כי התייחס לרופאים מחליפים, דווקא בסעיף 5. אלא שהתביעה טוענת רק לכך כי עמדה בקריטריונים של סעיף 4 (ס' 53). דא עקא, לא נדע באלו מהקריטריונים אכן עמדה... די אם נזכיר כי לא הוכח כי עמדה בקריטריונים של סעיף 4.1, או של סעיף 4.2! משמוסכם על הצדדים כי התובעת הועסקה כרופאה מחליפה - חל עליה סעיף 5 להסכם 2004, על כל המתחייב ממנו. אין חולק כי התובעת אינה "מומחה" והועסקה במשימות החלפה בלבד (כאמור גם בסעיף 4.2/ 3) - כך גם, חל עליה הסכם 2004 (אלא, שלא כטענתה) כי סעיף 17 להסכם 2004 מתייחס ל"שיעור משרה" באופן שתנאי ההעסקה עפי"ו לא יפחתו מאלה שהיו, לא כולל שיעור משרה. משמע, כל שנקבע מתייחס למשרה וממילא - הזכאות לתנאים שבו - רלוונטית לפי שיעור משרה, כבכל הסכם ובכל העסקה. כך נפנה גם לסעיף 18 פסקה שניה! כך, גם עפ"י התקשיר (וכך אצל כל מעסיק) שכר מזכירה /עו"ד/ רופא המועסק (במדינה) - רלוונטי לדרגתו/ותק והוא תלוי בהיקף המשרה! עוד ראוי לציין כי סעיף 12 להסכם 2004 קובע תקופת ניסיון רצופה של 48 חודש. (רק הרופאים שעפ"י סעיף 4 רבתי - תקופת הניסיון לגביהם נקבעה לשנתיים מ- 1.1.05). אלא, שלא הוכח ואף לא ממש נטען - כי על התובעת חל סעיף 4 ולא סעיף 5! ועפ"י הסכמת הצדדים כאמור - דווקא סעיף 5 חל עליה! (אגב כך נציין כי הפסקה של עד 3 חודשים לא פוגעת ברציפות, אך אינה בגדר תקופת ניסיון.... ושוב - בהעדר עובדות - הדברים נאמרים רק לצרכי הדיוק המשפטי). כך, אין חולק כי הנתבעת לא הודיעה לתובעת לא על קליטתה ולא על הפסקת עבודתה - קודם למכתב הפסקת העבודה (ג' לתביעה). כך, יכול שעפ"י סעיף 4.2 (משורה 3) לא "נקלטה" התובעת, ולוּ במועד נספח ג'. כך, לאור תקופת הניסיון הנכונה (48 חודש), נכון פעלה הנתבעת, מכח סמכותה שעפ"י סעיף 15 (פסקא ראשונה), משכך עשתה עפ"י שיקול דעתה ולאור טענות מקצועיות! שוב ראוי להזכיר כי אין לקבל כי תכלית ההסכם היתה "לפתוח הדלת" לקליטת רופא לקביעות - במועד בו ממילא, כבר לא ניתן היה לקולטו, משהיה כבר בגיל פרישה חובה. די אם נזכיר כי "הגיונה" של טענה זו, מוכח ולו מהפרק הספציפי (המחריג וכחריג) בדבר "העסקת רופאים פנסיונרים" (ס' 20) - כשלגביהם נקבע במפורש כי יועסקו בהסכמים אישיים (ולא יקלטו כקבועים). מכח קל וחומר - בענייננו! י. רכיבי התביעה ראשית, אף לו סברנו כי קמה לתובעת זכות כלשהי עפ"י התביעה, לא היה בידנו לקבל תביעתה/חישוביה משלא נוכל לסמוך ידנו על חווה"ד - ודי אם נזכיר דברינו לעיל וטענותיה (שבדין יסודן) של הנתבעת בסיכומיה (ואין דברינו מכוונים לכך, שאין התובעת יודעת מהן טענותיה). אין בחווה"ד וכעולה גם מעדות רו"ח - כדי שנסמוך ידנו עליה. שנית, לו חל על התובעת ההסכם, לאור עיתוי תחולתו, הייתה זכאית לטעמנו, במירב, לתנאי "רופא פנסיונר" (כאמור בהסכם, ובהחרגה שבסעיף 17) - ואין לנו כל פרטים/עובדות לכך. שלישית, לכאורה, כל עוד הסכם 2004 חל על הרופא - יהא זכאי לשכר משולב, כאמור בסעיף 17.1 (לכאורה, לכל התקופה). ורביעית, מקובלים עלינו הסברי המנהלת למשמעות וערך התנאים הכספיים כמתחייב מסעיף 17 להסכם 2004; כך באשר להתייחסות הכללית וכך, באשר לרכיבים השונים ובכלל כך - "השכר הקובע" של התובעת איננו ערטילאי או סתמי. משלקחה על עצמה הנתבעת כי חלו יחסי עובד-מעביד, הרי ככל שהיה מקום להחיל על התובעת את תנאי הסכם 2004, הרי "שכרה" מבוסס על השכר שנקבע בהסכם, למשרה בת 43 שעות, כטענת המנהלת (שלא נסתרה). כך גם מקובלים עלינו חישובי הנתבעת להיקף משרתה של התובעת. לא נהיר איפוא, מכח מה זכאית התובעת לתוספות הנזכרות בסיכומיה (ס' 11,12). כך, אין שחר לטענה בדבר זכאות לדרגה נוספת (כנטען בס' 13 לסיכומיה ובהסתמך על חווה"ד) ולו, משלא שמענו כי דרגה מוענקת, עפ"י חלוף הזמן... וכף אף הענקת "קביעות". כך גם, הנטען בסעיף 15 לסיכומיה (קרן השתלמות) מנוגד לאמור בסעיף 17.7.5 להסכם 2004. בהקשר זה נציין כי שוכנענו בטענות הנתבעת, בהתייחס לרכיבי השכר השונים, כנטען בסיכומיה, ודאי כך, כשהתובעת לא הוכיחה זכאותה להם: תוספת פיצול - שוכנענו מעדות המנהלת (ס' 36 לסיכומי הנתבעת), כשסתרה התובעת טענותיה-היא (כמפורט שם); הוא הדין במיעודים (כעולה מהעדר גרסת עובדה של התובעת מחד ומעדות המנהלת מאידך; שם, ס' 37). כך, סיכומים אינם שלב ראייתי, מה גם שרופא קבוע קיבל תוספת בגין מיעודים שביצע - מה שהתובעת לא הוכיחה כלל! (שם, סיפא ס' 37); כך גם באשר לביקורי בית - שלא הוכחו כדבעי (שם, סעיף 40). ומעבר לכל אלה, מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה הוכח כי התמורה ששולמה לתובעת היתה גבוהה מזו שהשתלמה לשכיר מקביל. כך חושבו הזכאויות השונות מתוך הנחת בסיס (בחווה"ד) אותה לא קיבלנו וממילא, לא ניתן לקבל החישובים שבחווה"ד. ולרכיב חג - לא הוכחו בפנינו נתוני העובדה הרלוונטיים, בשים לב לכך, כי התובעת הועסקה שלא במשרה מלאה. גם בהקשר זה מקובלות עלינו טענות וראיות הנתבעת. באשר להבראה ולחופשה - אין חולק כי קיבלה כימי זכאותה. עוד יש להזכיר כי יש טעם בטענת הנתבעת בסיכומיה ולפיה בסיום יחסי העבודה לא ניתן לטעון "להגדלת" משרה ע"י הכללת זכאות לחופשה ומנגד לתבוע פדיון חופשה, שלא יצאה אליה. וברכיבים אלה נזכיר שוב את תקופת ההתיישנות הרלוונטית. הזכאות ברכיבים אלה עפ"י החוק היא וממילא, זכאות התובעת בהם היא לסכומים שבתצהיר הנתבעת (2,671 ₪ להבראה ו- 12,423 ₪ לחופשה). ודאי וודאי כך באשר לזכאות למחלה - שהרי אין לקבל תביעה ברכיב זה על בסיס "ממוצע העדרויות" (במשק). זכאות לדמי מחלה ניתנת עפ"י חוק ואך כנגד תעודות מחלה - מחד ופדיונם - אך עפ"י הסכמה (וזכות לזו לא הוכחה בפנינו) כך גם לא הוכחה מחלה. באשר לרכיב פנסיה וקופ"ג - מקובלות עלינו טענות הנתבעת בכתביה ונדחית התביעה בהם. נוסיף ונציין כי הן לאור טענת ההתיישנות והן לאור גיל התובעת ואף לו התקבלה כעובדת - לא היה מקום להפרשות פנסיוניות. בהקשר זה - משלא הייתה מועסקת ע"י הנתבעת - ממילא לא היתה זכאית להפרשות פנסיוניות. בהתאם, אין מקום בנסיבות לפיצוי שווי ההפרשות. באשר לפ"פ - אין חולק כי הופסקה עבודת התובעת. אין בפנינו טענה כי לא קמה זכאות בנסיבות. מנגד, נטען (ובדין כך) כי עסקינן גם ב- 2 רכיבים אחרונים אלה - בכפל תביעות (6% לפנסיה (וכן לקרן בר) ופ"פ). משקיבלנו עמדת הנתבעת ל"שכר הקובע" של התובעת ומשאין חולק כי פוטרה ואף לא חלקו הצדדים על תקופת העבודה - קובעים אנו זכאות התובעת בסך 46,586 ₪. [אגב כך, התובעת לא התייחסה לשוני בסכומים שבכ"ה (ס' ו. 76) ותצהיר המנהלת (ס' 138)]. בנסיבות שבפנינו - הותרתה התובעת ובכתב ביחס לרכיב מהותי בעבודתה, כעולה מהעדויות שבפנינו ובכלל כך משאישרה כי התקיימה שיחת התראה וכי קיבלה בכתב התראה (ו"צפי" לבקורת נוספת אח"כ) ומשזומנה אח"כ לשיחה נוספת - התקיים לטעמנו המתחייב להפסקת עבודתה. ראוי לציין כי אין מדובר ב"טקס" שיש לעורכו - אלא, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי מהות ההליך לסיום העסקתה התקיימה. כל הסכומים שנקבעו ישולמו תוך 30 יום ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. יא. כללי בנסיבות ההליך משהתרשמנו כי התביעה הוגשה בסכומים מעבר לראוי ומנגד, משנעתרה בחלקה - ישא כל צד בהוצאותיה. רפואהקופת חולים